מאורע זה מסופר בפי כותב נעלם, בשם איש ושמו ר' נתן בר' יצחק הבבלי, בקונטרס “אלה המעלות” המודפס, בספר יוחסין תכף אחרי אגרש“ג. במאמר ההוא נקבצו לקוטי זכרונות ע,ד שתי המתיבות במתכֻּנתן אשה אל אחותה, ע”ד סדריהן בפנים ועל ספוקי ממונם הבאים אליהן מן החוץ וע,ד אחדים מן הנשיאים. עקר הענינים לעצמם חשוב הוא לנו. אולם כמה מן זמני המאורעות ושמות מקומותיהם נשתבשו שם מאד. מתוך המעשים המסופרים שם, אין לנו ענין עכשו אלא למעשה עוקבא הנשיא ורב כהן צדק הגאון.

הכותב הנעלם מספר דבר שעקרו המתקַיֵם זה הוא: עי בימי רב כהן צדק התנשא עוקבא ראש הגולה להסב אליו את רשות כורסאן – לאמר את התרומות אשר ירימו בני ישראל יושבי מדינת כורסאן – המוקדשת ובאה משנים קדמוניות אל קופת המתיבה ולהורידה אל כיסו. אך רב כהן צדק עמד בפניו ולא נתן לו להקים את מזימות לבו. תמצית של המאורע שגרם למאורעות הרבה נכונה היא. אך הכותב החליף גאון בגאון ותוך זה החליף מתיבה במתיבה וזמן בזמן. על שם עצמו של הגאון רב כהן צדק הוסיף את שם האב “בר מר רב יוסף”, וע שם האב הוסיף את שם מקום המתיבה שבראשה עמד “מפומבדיתא”. ואמת הדבר, כי היה גאון בפומבדיתא ששמו רב כהן צדק בר מר רב יוסף. אך הגאון ההוא ידענו כי נמשכו ימיו משנת 4677 עד 4696. והנה הכותב עצמו קובע לפי דרכו את ימי ראשותו של רב עמרם גאון אחרי רב כהן צדק, והדבר הלא ידוע כי שנת מיתת רב עמרם, שהיא ש' 4649, כבר קדמה כשמונה ועשרים שנה לתחלת מנוּיוֹ של רכ“צ דפומבד'. ומכל שכן שתחלת שררתו של רב עמרם, שנמשכה שמונה עשרה שנה, הלא היא קדמה לראשית גדולתו של רכ”צ ההוא כארבעים ושש שנה. ובכן קדם הרבה ר' עמרם לרכ“צ ולא רכ”צ לרב עמרם. וגם רב האי גאון ראש מתיבת סורא [שנשתבש הכותב לקרוא אותו בר קימוי, ובאמת אינו אלא ברי' דרב נחשון גאון], שקבע אותו הכותב לא רק אחרי רכ“צ כי אם אחרי אחריו שנים רבות מאד, הלא ידענו כי קדמה מיתתו גם היא לתחלתו של רכ”צ חמש שנים. ועוד הלא יספר הכותב דברים שאֲמִתָּתָם נִכֶּרת מתוכם, כי בימי רכ“צ עמדו בראש העם הנדיבים האדירים יוסף סן פינחס וחתנו נטירא. והנה כיום כבר ידוע לנו, כי נטירא מת בשנת 4676 (מאמר “נטירא ובניו” הרכבי בס' ברכת אברהם לכבוד מו"ה אברבם ברלינר צד 39), ורכ”צ דפומבד' הלא עלה על כסא מתיבתו שנה שלמה אחרי שנה זו של מות נטירא, ואיך יהיה נטירא המת מן המתחזקים עמו? ובאמת יעלה לנו גם מדברי הכותב, כי בתחלת ימי רב סעדי‘, שחלו להיות בימי רכ"צ דפומבד’, לא הי' עוד נטירא חי, כי בניו הנדיבים כבר עמדו אז תחת אביהם ותחת יוסף בן פינחס אבי אמם בראש ישראל.

כל הערבובים האלה מסתלקים סלוק גמור, בהוכיחנו כי רק דבר אחד נעלם מעיני הכותב או נשכח מלבו: כי מלבד הגאון רכ“צ בר יוסף מפומבד' היה עוד גאון בסורא ששמו רב כהן צדק בר איכומאי, שקדמה פטירתו (4613) ארבע וששים שנה לתחלת ראשותו של רכ”צ בפומבדיתא (4677). ובין רכ“צ בר אכומאי דסורא ובין רב עמרם עברו באמת ימים רבים, ובימי רב עמרם כבר עמד באמת נטירא ברום מצבו, כי שנות רב עמרם הגיעו עד 4649, ובעיני הכליף אלמתעצד היה נטירא חשוב גדול בעיניו עד כי שמהו לנאמן ביתו (מאמר נטירא ובניו שם). כי עקר מחלוקת נטירא וחותנו אוהבי רכ”צ עם עוקבא והוצאתם אותו מבבל היו בימי רב עמרם ימים רבים אחרי מות רכ“צ. כי כן יספר הכותב: “היו לו עוזרים, יוסף בן פנחס וחתנו נטירא וכו' עד שהוציאו עוקבא מבבל, ובעת ההיא הי' עמרם בן (שלמה) [ששנא] ראש ישיבת סורא” (קונטרס אלה המעלות). ואם היה עוקבא בן דורושל רכ”צ בר איכומאי, אפשר לרב האי דסורא לחול ןלהיות באחרית ימי עוקבא הרבים והארוכים. אך אלו היה עוקבא זה בן דורו של רכ“צ בר רב יוסף דפומבד', הלא יהיו ימי סופו, שחלו להיות בימי רב האי דסורא, שהיו לכל המאוחר שנת 4647 קודמים לתחלתו, שהיו לדברי הותב בימי רכ”צ בר יוסף, שתחלת ימי גאון זה היתה שנת 4677.

הסופר גרץ, שקבל מאורעו של עוקבא מקונטרס אלה המעלות ככתובתו, מתפלא על אשר אבד כל זכר לראשי הגולה לשמותיהם שנים רבות מימי דניאל ודוד, שסוף זמנם הידוע לנו הוא ש' 4590. עד עוקבא, שהיה, לדעת גרץ, גם הוא בימי רכ"צ דפומבד', שתחלתו היתה 4602 ושנת מחלוקתו עם עוקבא היתה בשנה התשיעית לגאון זה, שהיא שנת 4611, לא עברו בין דניאל ויהודה הנשיאים ובין עוקבא הנשיא בלתי אם אחת ועשרים שנה ולא שבע ושמונים שנה כדעת גרץ – ואחרי כי יש לנו להחזיק על כרחנו, כי לא סוף זמן דניאל ויהודה הידוע לנו סוף זמנם ממש ולא תחלת מעשה עוקבא הידועה לנו תחלת תחלת זמנו ממש, מסתבר הדבר מאד, כי סופם של אלו ותחלתו של זה תכופים היו בלי כל הפסקה כלל.

מלבד הטענות הערוכות בזה המספיקות לכל אשר מוח בקדקדו, יִחֵד ר“י הלוי בקורת מפורטת ומדוקדקת בכל פרטיה ודקוקיה, ששם הקביל את שגיאות הכותב האלמוני ואת סתירותיו אל מול אגרת רב שרירא גאון המדויקים והמדוקדקים והמוכרעים מתוכם, ויוֹכח עד כמה נשתבשו החוקרים גרץ ורצ”ה ווייס, שהחזיקו במקור המסופק והמפוקפק הזה ועד כמה טשטשו בדבר הזה את כל מראה פני דורות הגאונים האלה (עי' דורה“ד ח”ג 262־250).

רחוק ממנו הוא להחזיק את כל קונטרס “אלה המעלות”, המשובש בקצת מקומות, בחזקת משובש מראשו ועד סופו. אך לעומת זה רשאים אנחנו וגם חיבים אנחנו לכַוֵן את דבריו אל דברי הסופרים המובהקים המוחזקים כי כל דבריהם דברי קבלה הם גם במקצוע ההסתורי. והנה הסופר הנעלם מספר על רכ“צ לאמר: “ודברו על דוד בן זכאי, שהוא בן דורו של עוקבא נשיא שעבר, שיעשה אותו ראש גלות. והיה כהן צדק, שהוא ראש ישיבת פומבדיתא, קשה עליו הדבר, שלא רצה בשררת דוד בן זכאי, לפי שהי' קרובו של עוקבא ר”ג שעבר, אבל ראש ישבת סורא הנהיג אותו על עצמו וכו', ועם כל זה היה ממאן כהן צדק ר”י ואינו רוצה הדבר עד שלש שנים" (קונטרס המעלות). וסוף הדבר היה לפי ספור זה, כי חסיד אחד, נִסִי נהוראי, איש עִוֵר, בא אל רכ"צ פתאום באישון לילה וַיָעַר למוסר אזנו, אז נעתר אליו ויתן גם הוא יד תחת בן זכאי.

כנגד דברי סופר זה, העושה את רכ“צ לרודף ואת דוד בן זכאי לנרדף ואת שניהם לאנשי רב, יספר רב שרירא הראש לבקיאים בדברי ימי המתיבות וגאוניהן את מתכֹּנת נשיא זה לגאון זה כדברים האלה: “והוַת פלוגתא בין רבנן דמתיבתא ודוד הנשיא, דרבנן דמתיבתא אכנפו וקריוהו מבשר כהנא גאון בר מר רב קימוי גאון ודוד הנשיא קריי' למר רב כהן צדק כהנא גאון בר מר רב יוסף, והות פלוגתא ביניהון וכו'” (אגרש"ג 119). ובכן היתה מחלוקת בין נשיא ובין גאון, אך גאון זה היה רב מבשר, אבל רב כהן צדק לא די שלא הי' איש ריבו של בן זכאי, אלא שהי' יקר ונכבד בעיני נשיא זה עד שבשבילו בא במחלוקת עם רב מבשר ועדתו. ועדות זו חוזרים אנחנו ושומעים מפי עד שני הנאמן מאד, הלא הוא ראב”ד הלוי: “ואחריו – של רב יהודה גאון – הוקם רב מבשר הכהן בר רב קימו גאון, והנשיא דוד בן זכאי הקים רב כהן צדק בר רב יוסף, ולפיכך נחלקים” (סדר הקבלה ס' גאונים דור ו'), כלומר בשביל דבר זה התעוררה מחלוקת בין הנשיא ובין רבנן דמתיבתא. ואמנם אין הקמת בן זכאי את רכ“צ לגאון מאורע בודד במעשי נשיא זה, כי כן הקים בסורא את רב יום טוב כהנא לגאון ואח”כ את ר' סעדי' לגאון, כאשר יתבאר עוד בגוף הספר, ומנהג זה נהג בימיו גם הנשיא שלמה בן חסדי, שהקים את רב שמואל מזרע אמימר לגאון ואח"כ את רב יהודאי לגאון.

אך בכל היות הדבר ברור בעינינו כי דברי רש,ג וראב“ד הם הנכונים ודברי בעל קונטרס אלה המעלות משובשים ודחוים, בכל זאת אין כח בנו לבטל את דברי ספּורו על דבר החסיד רב נסי הנהוראי שעשה שלום בין דוד בן זכאי ובין גאון בעל מחלֻקתו. אך אחר שהתברר הדבר על הגאון רכ”צ, כי לא איש ריבו של בן זכאי היה, כי אם רצוי נפשו, הלא יש לנו לבקש גאון אחר שעליו יִכּוֹן ספור זה יותר. וגאון זה על כרחנו איננו אלא רב מבשר, שעליו נאמר: והות פלוגתא בין רבנן דמתיבתא ובין דוד הנשיא דרבנן דמתיבתא, אכנפו וקריוהו למר מבשר גאון. ולפי זה היתה מחלקתו של הנשיא עם רב מבשר ולא עם רב כהן צדק כי אם בשביל רב כהן צדק, ככתוב שם: “ודוד הנשיא קרא למ”ר כ“צ וכו'”. ובכן זכינו להכיר את המחלוקת אשר השתבש הסופר הנעלם לתלותה ברכ“צ, כי עם רב מבשר היה. אך לא הגאון רב מבשר היה המתגרה בנשיא כי אם הנשיא היה המתגרה ברבנן דמתיבתא וברב מבשר גאון אשר נמנו עליו ויקימוהו, וכסא הגאונים נקי גם מאמשת תגרה זו. אך מלבד המחלוקת ההסתורית הזאת, אשר אולי לא ראה הסופר הנעלם בלתי אם אותה, מצאנו גם שלום הסתורי יבא אחריה, כדבר רש”ג: “והות פלוגתא בינהון עד אלול שנת רל”ג ועבדו שלמא דוד נשיא עם מר רב מבשר גאון (אגרש"ג שם). ואם כן יספר רש“ג הסופר המובהק כי היו מחלוקת ושלום בימי דוד בן זכאי ורב כהן צדק בין נשיא ובין גאון, ואם אינו ענין למחלוקת דוד ברכ”צ, שלא היתה ושלא יכלה להיות מעולם, תנהו ענין לדוד ברב מבשר, כמפורש מפי רב שרירא. ואם היתה יד החסיד רב נסי נהוראי ריש כלה באמצע לעשות שלום בין אנשי הריב, לא היתה אלא בשלום זה. ודבר זה מכריענו להחליט החלטה גמורה, כי לא לרב מבשר גאון הוכיח החסיד את דרכו על פניו, כי הגאון הזה לא מקרא מעולם לריב על בן זכאי, כי אם את אזן בן זכאי העיר רב נסי למוסר. ובן זכאי אף כי אדם קשה היה, בכל זאת היה נכנע לפני החסיד הזה, כי גם בדבר בחירת ר' סעדי' לא עשה נשיא זה דבר, עד אם נמלך באיש הטהור רב נסי.

השבוש שנשתבש בעל קונטרס אלה המעלות הוא וכל הנתעים אחריו, לשום את רכ“צ דפומבדיתא לבעל מחלוקתו של עוקבא הנשיא התיר את יד הח' גרץ לתלות בגאון זה כל קלקלה שתבא לידו. והמעט כי טפל בו את כל עון דלדול מתיבת סורא ומטמוט בית ראשי הגולה אשר ידו לא נגעה בהם ואשר לא עלתה על רוחו (גד"י V), חשד אותו גם בעווּת הדין ובמקח שׁחד בחתמו על פסק בית דינו של דוד בן זכאי שרב סעדי לא רצה לקימו, ושבשביל זה התגלע הריב בין הנשיא ובין רס”ג. נבקרה נא היטב את הענין: מאורע זה, שכֻּלו אומר כבוד לרבדנו סעדי‘, מסוספר בשלשה מקורים: באגרש“ג 117 לא נזכרה כי אם המריבה בכללה בסגנו כבוד לרס”ג, מבלי הזכר את סבתה; ראב“ד הלוי מקנא קנאה גדולה לרס”ג ומגלה את קללון בית הנשיא ומזכיר את סבת הריב בקצרה. והאחד המודיע ת הריב בפרוטרוט הוא בעל קונטרס אלה המעלות – ועל דבריו הצלולים בענין זה יש לסמוך. הוא מספר כי יורשי הון רב לא יכלו להתפשר בדבר חלוקת ירושתם ימים רבים, ויגמרו לתת את המעשר מן הירושה לאיש אשר יסדר את חלוקתה, ויזדקק בן זכאי לדבר הזה ויפשר בין היורשים, ויתן בידם את כתבי הפשרה וישלח אותם לרב סעדי’, ראש המתיבה לקים אותם בחותמו. וכשהגיעו הכתבים אל רב סעדי' עמד עליהם וראה מהם דברים שלא ישרו בעיניו, ואף בכל זה אמר להם בסבר פנים יפות: לכו אצל כהן צדק וכו‘. ולאחר שחתם בהם כ“צ חזרו אצל ר”ס שיחתום וכו’, אמר להם ר“ס: למה תבקשו את כתב ידי? הנה בידכם חתימת ראש גלות וחתימת כ”צ ראש ישיבת פומבדי‘, אינכם צריכים לחתימת ידי… אמרו לו: למה אינת חותם? א’ להם: איני יודע… עד שהשביעוהו כמה פעמים, ולא יכול לעבור על השבועה ולכחד מהם, והודיע מה שראה בשטרות ומאיזה טעם נפסדו. חזרו אצל ר“ג והודיעוהו וכו', הלך יהודה בנו של ר”ג ואמר לו בשם אביו שיחתום את השטרות. א“ל (רב סעדי'): חזור אצל אביך ואמור לו כי כתוב בתורה לא תכירו פנים במשפט (קונטרס אלה המעלות יוחסין ד' קאֶניגסברג ק"ז). ומדברי רס”ג אלה, הנאים למי שאמרם, מלא גרץ את ידו לשום את הגאון כ“צ למטה דין ומכיר פנים. אולם אם באנו ללמד חובה על גאון ישראל, מבלי העמק הרבה בעצם הדברים, הלא יש לנו להקשות ולשאול על רס|ג אם באמת ראה און במשפו זה איך כתיר לעצמו לשמוט את הקולר מצוארו ולתלותו בצוארי רכ”צ? הלא ראוי היה לאיש כרס“ג, אשר החסיד רב נִסִי העיד עליו “שאינו מתירא מאדם בעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם, לגזור ולאמר בדברים נמרצים: לא יפה דנתם! משפט מעוקל הוצאתם! בלי שום משא פנים שבעולם. – אבל באמת אין שום ספק כי דבר זה לא היה אלא מילתא דתליא בסברא שיש לה פנים לכאן ולכאן, לדעת קצת היה פסק זה כדין, כלומר גוף הפסק היה נכון, אך מקום היה למהרהר להרהר, וע”כ לא רצה רס”ג ולא הי' רשאי לקים בחתימת ידו פּסק שלבו נוקפו להסכים עליו. אבל שופט אחר שאינו רואה רעותא בפקפוק זה רשאי לקימו. על כן, כמו שיעץ ר' אבהו וחבריו, שלא דנו דינא דגרמי לר' אבא: “זיל לגבי ר”ש בן אליקים ורא“ב דדייני דינא דגרמי” (ב“מ קי”ז:) או כמו ר' אמי דסבר יש בגידין בנותן טעם ואסורין, ששלח את השואל “לקמי דרב יצחק בן חטוב דמורי בה להתירא” (חולין צ"ט:), שלח גם ר' סעדי' פסק זה לחברו להורות בו לשיטתו. אע“ג דלי' לא סבירא לי' הכי” ולא בשביל סרובו של ר' סעדי' בקיום הכתיבה התלקחה המחלוקת, כי רס"ג הסתלק מכל הענין הזה, כי אם בשביל עלבון בן הנשיא שגרשוהו אנשי רב סעד' מן הבית בשביל חוצפתו (קונטרס אלה המעלות שם).