אין תנועה אשר ניצחה בין רגע, על ידי התלהבות והתקוממות פתאומית, אין תנועה אשר בתחילה היתה המונית באמת. ואולם – אין תנועה אשר הלכה לאיבוד, אשר לא מילאה את תפקידה ההיסטורי משום ש“עזבו אותה”, משום ש“העם לא ענה”. עשרות פעמים אירעה “עזיבה” כזאת בכל תנועה ותנועה חיה – והן ניצחו. מכריעים רק שני דברים: אם בתנועה מתבטא באמת רצון האומה וגורלה ואם יש למחנה החלוצי כוח פנימי למדי כדי לעמוד בפני כל הסערה ולגבור על כל המעצורים – גם על המעצור האיום ביותר, על אדישות העם.

מה קרה אתנו? אם היו פעם אחת בכל תולדות האנושיות “רצון וגורל” של האומה בולטים לעין ומומשים בידים ממש, הרי זה רצון העם העברי לשוב לארץ-ישראל וגורל האומה הקשור לעולם בארץ-ישראל, ואין גם עתה בשורותינו איש המטיל ספק בזה. אין לאומה לא מקלט ולא מנוחה מלבד בארץ-ישראל . ולמרות כל הכשלונות וכל האכזבות, למרות כל קשי הרגע וכל ערפל הסיכויים – באותו בטחון שלפני עשר שנים ולפני עשרים שנה, אומרת ומכריזה הציונות: כאן מתרכז הגורל הישראלי – אם ההמונים מודים בזה או אינם מודים. ההכזיבה אותנו באיזה מובן שהוא הארץ הזאת בעלותנו אליה מארצות הגלות? המצאנו פה דבר מה אשר לא ידענו עליו קודם והוא העלול לרופף את בטחוננו באפשרות האוביקטיבית של התגשמות הציונות? גם זאת לא, יען כי ידענו את כל הקשיים – ולא הסבך הפוליטי המזרחי ולא הסבך הפוליטי האירופי, ולא מגרעותינו אנו, ולא עניות הקרקע לא היו הפתעות בשבילנו. ובכן – מה קרה?

קרה רק שגם בחלקנו נפל אותו הגורל שהיה לנחלה לכל מחנה חלוצי בכל תנועה עממית – לא כאשר קווינו ענה לנו העם. לא יותר. ועתה בא הרגע של מבחן הציונות: היש באמת לתנועה הזאת רשות הקיום ובטחון הנצחון? והבחינה הזאת לנו היא ולא לעם. כי העובדה שהעם אינו נענה לאלתר – אחרי עשרים — שלושים שנה של חנוך מלא פגימות – אינה אמת-מידה וכל השאלה של הציונות היא עתה רק אם יהיה לציונים עצמם – למחנה החלוצי בעם – כוח לעמוד בפני הנסיון האכזרי ביותר שבפניו עומדות תנועות השחרור.

ואם יהיה למחנה החלוצי של האומה העברית הכוח הזה, אזי ידבר לא על “קאטאסטרופה גמורה” ועל “יאוש”. הוא ידע שזהו גורלו, להיות לא רק סולל הדרך אלא גם להשאר בודד ועזוב בעבודתו הקשה. הוא ימשיך את דרכו בכל התנאים. וערפל הסיכויים לא יפחיד אותו. אם יהיה לאנשים העומדים על משמר הציונות הכוח הזה, אזי תעבור גם השעה הזאת. והיום, או מחר, או מחרתים, ונצחונו בוא יבוא. מפני שאתו – עם החלוץ, לא עם ההמונים הרחוקים ולא עם העוזבים את המערכה – רצון האומה וגורלה.