רקע
משה בילינסון
משקיות וגידול

ההסתדרות הציונית נטלה על עצמה מפעל כביר במאד מאד – אנו עומדים רק בתקופת “בראשית”. מפעל זה צריך בהכרח לעלות בסכומים עצומים ובקרבנות אדם רבים. וזאת צריכה ההסתדרות הציונית לדעת ברור. ההתאוננויות שהבנין עולה ביוקר יותר מדי מעידות על צמצום האופק ההיסטורי, על אי-הבנת הפרוצס הכביר והממושך שהעם העברי מהוה אותו בארץ-ישראל. ואת הסיסמא: “משקיות” – הצודקת בגבולות ידועים אי אפשר לקבל בצורתה האבסולוטית, בלתי אם בשקול ההכרח שבדבר ומתוך זהירות – של פקוח נפשם של המקריבים כוחות ובריאות – פן יצא השכר בהפסד ובאבדה שאינה חוזרת. “המשקיות” של הקיים, היינו: רווחתם של היהודים הדרים כבר בארץ-ישראל וחסכון הכספים הלאומיים, אינה יכולה לשמש לנו סיסמא לא היום ולא מחר ולא מחרתים, ויש “משאלה” אחת החשובה לאין ערוך יותר מכל השאיפות למשקיות, אשר סביבה יש לרכז את כל כוחות התנועה. משאלה זו היא: תגבורת כמותית בלתי פוסקת של הישוב בארץ.

המבקרים אותנו מדברים בטון בטוח, כאילו את העיקר סדרנו כבר בכי טוב. כאילו הקרקע כבר בידי היהודים – והארץ מאוכלסת יהודים. ועתה כל השאלה אינה אלא כיצד הופכין את המשק העברי למכניס רווחים.

ולמעשה רק חלק מצער מן הקרקעות נעבד בידי היהודים ורק קומץ קטן מעם ישראל מצא לו מקלט בארצנו. בישוב היוצר שלנו – אלפים, ואנו חולמים על רבבות. ואם נחדל מחלום עליהן – וחדל אז מתנועתנו אם לא כל ערכה, הנה, מכל מקום, עיקר ערכה. הבצור – זה ענין. אך הפרובלימה היא אחרת: כיצד להתבצר מבלי להעצר. הנה מרכז האחריות בעבודה הציונית. אם יביאו הקואופרטיבים העירוניים שלנו רווח, אך הרווח הזה לא יהיה, אלא כדי להרגיע את נפשם החרדה של תורמי קרן היסוד ולנחשולי עליה חדשה לא ישמשו קואופרטיבים אלה לא מקלט ולא אולפנה ולא עזר וסעד בשעת מצוקה – ובכן מה יועילו חכמי הנסיון בתקנתם? ואם משקינו החקלאיים משמשים רק לסדור 50 או 100 נפש הדרים בהם ובזה מסתפקת העבודה הישובית של ההסתדרות הציונית – הרי לא המשקים ולא הציוניות אינם ממלאים את תפקידם. עוד עשרות בשנים נהיה במצב של כבוש במצב של התרחבות כמותית, ואל נשלה את נפשנו בהזיות. הבנין זקוק לאנשים אשר יוכלו ללמדנו עבודה קלה יותר ופוריה יותר, אשר יכניסו כל מיני שכלולים שכניים1; הבנין זקוק למגמה של משקיות – אך כל זה נחוץ רק אם יונח בתור יסוד קריטריון הרבה יותר רחב מאשר המדה של המשקיות, קריטריון של צמיחה והתרבות. והוא הוא אשר ישמש לנו ראש פנה ואמת מדה יסודית לפעולות בארץ – וצריך להודות, שלא תמיד ולא בכל מתאים קריטריון זה לחוקי המשקיות המדוקדקת, הדוגמתית והחמורה מאד. ועלינו למצוא את עמק השוה, התאמה כל שהיא בין שני הפרינציפים, אך בשום אופן אין להסכים לקביעת המשקיות כאבן בוחן, כאמת מדה יסודית במפעל הישוב הציוני.

ישנן טרוניות ואי שביעות הרצון של התורמים לקרן היסוד, שאינם יודעים איך ולמה ואם בתכלית מוציאים כספי תרומתם. אם יש אפשרות להרגיע את לב התורמים לקרן היסוד, כמובן, שהדבר צריך להעשות, ויתורים וערבויות ידועים דברים אפשריים הם. אך נימוקים ומשאלות כאלה אינם יכולים לשמש מומנט מכריע בעבור התכנית למפעל הישוב. וחושבים אנו, שאילו היו מספרים לציונים, למשובחים שבהם, בלי כחל ובלי סרק, מה קשה ומה רחבה היא העבודה הארצישראלית, מה מעט נעשה ומה רבה עוד הדרך לפנינו, כי אז הבינו, כי לא “בריוה” הענין, ושהערך הלאומי אשר במשק הפועלים הוא בגמישות גבולותיו, בכשרון הקליטה שלו, בשלהבתו הבלתי שוקעת לגבי היעודים החדשים, בתפקידיו הצבוריים, ושהערך הזה בתנועה והאידיאה הציונית הוא נעלה וחשוב מן ה“משקיות”, המכניסה רוחים.



  1. כך במקור. צ“ל ל‘טכניים’ או ‘מכניים’? הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות