“הצפירה” חוגגת חג יפה, חג מלאת לה חמשים שנה, ואנחנו, הסופרים והקוראים העברים, חוגגים אתה יחד את חגה ונושאים לה כוס ברכה.
על מה אנו מברכים?
עדתנו הקטנה, עדת הסופרים והקוראים העברים, נהגה בשנים האחרונות מנהג חדש – לספר על הנסים והנפלאות, הנעשים עתה בגבולנו, גבול עדתנו הקטנה. מקורו של המנהג גלוי וידוע. בחוץ הכל נצב כצר לנו. הלשון, הספרות, התרבות, הרוח העברית – להן אין יחס וקשר עם החיים הנכרים, האי-עבריים, שאותם אנו חיים בעל-כרחנו כֻּלָּנוּ, בנערינו ובזקנינו, במתבוללינו וגם בלאומיינו. ובבית, – הוי, גם בבית אין נחת. עוד טרם שכחנו את המחול, אשר נערך לפני שנים אחדות על קברו של עתון עברי בשעה שנדמה למחוללים, כי הוא האחרון ואתו יחד מורדת העברית כֻּלָּהּ אל תוך הבור. ואם נהיה תמימים עם לבנו, הלא נודה, ש“מצב-המנוחה”, השורר עתה במחנה המחוללים, לא בא כי אם לרגל “המנוחה השלמה”, השוררת עתה ברחובנו בכלל: הרגלים מוכנות ומזומנות תמיד לצאת למחול-המות ואין הן מחכות אלא לשעת הכושר. השנאה לעברית עוד לא גלתה את פניה כראוי, אבל היא כבושה בלבבות, בסתר פנה, ואת לשונה נשמע – מי יודע, אולי בקרוב – כשיוסר המחסום מעל פיה. ודוקא בשביל כך, יש אשר לא ישלטו בני-אדם בדמיונם, יש אשר בקשת הנצחונות תעביר אותם על בהירות ראיתם, ומעשים קטנים נראים להם כגדולים, סימני-תקוה לעתיד נדמים להם כנסים ונפלאות, שכבר נעשו. ומכאן מקור לבשורות, שהלשון העברית חיה בפי זקנים ונערים, בפי בחורים ובתולות, שב“היכל” הספרות העברית “מכהנים פאר” סופרים רבי-כשרון וגדולי-דעה, ש"שוק-הספרות העברית הומה מאדם רב; מכאן מקור גם לבשורות משונות מעין זו, שבפטרבורג (בפטרבורג!) אירע “מאורע לאומי גדול” – נערכת אופירה בתרגום עברי, ונמצאו יהודים רבים, שבאו לראות במראה הזר הזה…
האומנם צריכים אנחנו באמת לשלטון הדמיון ולבשורות המשונות, כדי שלא תתם תקותנו? דמיונות מנצחים רק בחלום ולא בחיים, וכשם מנצחים לפעמים גם בחיים, באה תיכף מפלה ועוקרת את הנצחונות האלה ומשכיחתם. תקותנו אינה עומדת על הדמיון ואינה תלויה בו. יש לה יסוד אחר – ההכרה, שתרבותו הרוחנית של העם העברי, התרבות הרוחנית המיוחדת לו ומעמדת אותו על עצמותו, יכולה להיות רק עברית – ולא אחרת. ואם גדול וקשה הוא כל-כך צער תחיתה וגדולה של תרבותנו העברית, אם גִּדּוּלָהּ ותחיתה של זו פוסעים פסיעות קטנות כל-כך, הרי אין זה אלא משום שגדול וקשה הוא צער עמידתנו על עצמותנו, ויש אשר היא פוסעת פסיעה אחת לפנים וחוזרת לאחור. עַם, המוכרח לחיות חיים נכרים, חיים שאינם שלו, אל תבקשו מאתו, כי תהיה דרכו ישרה ופסיעתו שלמה.
אין לנו צורך בדמיונות; יש לנו הכרה. וזו אומרת לנו: פסיעות גדולות ושלמות לא לנו הן. מוטב, שנלמד לחשוב את חשבונן של פסיעות קטנות, מקוטעות. הספרות העברית עדיין אין לה היכל, אבל כבר יצאה מן החורבה, ששמשה לה מחסה ומסתור לפני שנים חמשים, וכבר שמורים לה באוצרה גזרים שאולי מהם עתידה היא לפסול עמודים להיכלה. הסופר העברי עדיין אין לו דמות של “מכהן פאר”, אבל הוא פושט גם את הדמות של עני “המחזר על הגרנות”. הלשון העברית איננה עדיין לשון חיה לא לזקנים ולא לנערים, לא לבחורים ולא לבתולות, אבל פתחו נא את גליונה הראשון של “הצפירה”, שיצא לפני חמשים שנה וקראו אותו, קראו את “הצפירה” וגם את יתר העתונים העבריים של עכשו ומתוך עמקו של מקור הנשמות תשמעו הַלמוּת הַכַּשיל, החוצב נשמה חיה גם ללשון העברית…
יפה עשתה מערכת “הצפירה”, שבחוברת-יובלה צרפה למאמריהם של סוקולוב, ביאליק, פרישמאן גם את הגליון הראשון, שהוציא סלונימסקי לפני חמשים שנה: הרי לעינינו צרופי חשבונן של פסיעות קטנות.
ועל הפסיעות הקטנות אנו מברכים, ויחד עם “הצפירה”, שזכתה לחג יפה ונחמד כזה, לחג יובל שלם, אנו חוגגים כֻּלָנוּ, הסופרים והקוראים העברים, את חגה – חגנו…
“העולם”, 1912
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.