“בני אותו הדור הלכו לבקש להם לשון לאומית… מגוחכים היו! אין מבקשים לשון לאומית אם עדיין לא אבדה, ואם כבר אבדה – שוב אין מוצאים אותה”.
אם כך יְסַיֵם ההיסטוריון שלנו, העתיד לבוא, את פרקו על ריב-הלשונות שלנו בימינו, רשאים אנו להקדים ולהעיד עליו, שהוא ראה רק את חצוניותם של הדברים: את פנימיותם לא ראה ואת מהותם לא הבין.
בני “אותו הדור” בקשו ולא ידעו מה בקשו. לפיכך אבדו דרך ובקשו את אשר לא ימצאו עד העולם, ולאשר יש להם לא שמו לב.
לא לשון לאומית חסרה לנו, אלא לשון חסרה לנו.
אם הלשון היא “נפש-העם” – “נפש” אין לנו.
בהרבה לשונות אנו משתמשים, ארץ ארץ ולשונה, אבל כל הלשונות לא שלנו הן, אין בהן אף אחת, המשותפת לכוּלנוּ, ולפיכך אין בהן אף אחת, אשר נשאיל לה את השם “נפש-העם”. גם הלשונות, המיוחדות לנו לבדנו, שבכל אחת מהן משתמש קבוץ גדול או קטן מקבוצינו המרובים, – גם הן חסרות דם, גוְֹעוֹת ומתות לעינינו, אם נחפוץ לא נחפוץ במיתתן. ולשון חסרת-דם, לשון גוססת, שימיה כלים, – אוי לנו, אם היא תשמש “נפש” לנו; ההרגשות והמחשבות והרצונות, שמולידה “נפש” כזו, ישארו כהים ובלתי-מובנים כראוי גם לנו וגם לאחרים, חלולים מתוכם יהיו ההרגשות והמחשבות והרצונות הללו תמיד.
אין לשון אתה ואין נפש אחת, אשר תחיה את העם כֻּלּוֹ. ואל נא נרמה את עצמנו: המצב לא ישתנה לטובה, אלא לרעה, מספר לשונותינו יגדל וכמותו של כל קבוץ, המשתמש בלשון זר או אחרת, תמעט. לפני מאה שנה, בערך, היתה גם ליהודי-גרמניה לשון מיוחדת להם; עכשו – אינה. “הירוקים” הזקנים שבאמריקה, ש“אין להם עוד תקנה”, קוראים יודית וכל העתונות היודית שם רק מהם היא מתפרנסת. “הירוקים” הצעירים, שיש להם תקנה, מרבים ללכת ל“היכלו” של סטיפן וַיְז, כדי – להרגיל את אזנם באנגלית יָפָה. בניהם של “הירוקים”, – הללו, שנולדים באמריקה, – אינם יודעים עוד אלא את שפתם הטבעית, את האנגלית. יהודי פולניה, – לא רק ה“יִז’רַיֶלִיטִים”, כי אם גם הַ“ז’ידְז’ים”. – שוֹמרים על ילדיהם הקטנים, כי לא ידברו רוסית, כדי שלא תתקלקל הלשון הפולנית בפיהם. ובוילנה (בוילנה! ) דורש הרב בבית-הכנסת רוסית לא רק כדי לצאת ידי-חובה, אלא משום שיש צורך בכך. ובחבל קוּבַּאן בוראים דוקא הציונים כתב ללשון הַטַּטִית ומדפיסים ספרים בלשון זו, כדי שיהיו דבריהם נשמעים ליהודי החבל ההוא.
לשון חסרה לנו, אבל לא לשון לאומית. זו יש לנו. אבל נודה על האמת: גם זו עדיין פגומה היא ועדיין גם זו אינה ראויה להקרא אפילו בדרך-השאלה “נפש-העם”. ואולם בנוגע לזו רשאים אנו להדגיש ולחזור ולהדגיש את ה“עדיין”: בגדולה וחזוקה של הלשון העברית יכולים אנו להיות בטוחים. אחרי גלגוליה המרובים והקשים שבה למקומה, לארץ בה נולדה, לקרקע, המסוגלה להשפיע לה כח ועלומים. ברם, אל נא נרמה את עצמנו גם הפעם. העברית לא תֵעשה לשונו של העם כֻּלּוֹ. אולי בדרך נס, אבל לא בדרך המציאות הטבעית. ואולם לשוננו הלאומית, העברית, היא היחידה בלשונותינו, שמספר יודעיה והמשתמשים בה יגדל ויגדל, לכל-הפחות בארץ-ישראל. לשוננו זו היא לא רק הלאומית, אלא גם היחידה, שיש לה פינה, שבה תהיה גדלה ומתפתחת ונעשית לשון של ממש, – לא “שריד קדוש”, “זכרון קדוש”, “מטרוניתא קדושה”, אלא לשון ממש. וכשם שעתידה ארץ-ישראל בכלל להשפיע על כל העם, גם על קבוציו בגולה, כל עתידה הלשון העברית, המוסיפה כח ועלומים בארץ-ישראל, להעשות קרובה לכל העם, גם לקבוציו בגולה.
אנו אומרים: כשם שישובה של ארץ-ישראל לא יעקור, כפי הנראה, את שאלת-היהודים מן העולם לגמרי, כך גדולה של הלשון העברית לא יעקור, כפי הנראה, את שאלת-הלשונות שלנו מן העולם לגמרי. אבל – כשם שישובה של ארץ-ישראל עתיד לקרב את פתרון שאלת-היהודים, או, לכל-הפחות, להסיר ממנה את עיקר מרירותה, כך עתיד גדולה של הלשון העברית לקרב את פתרון שאלת הלשונות שלנו, או, לכל-הפחות, להסיר ממנה את עיקר מרירותה.
אין אנו יודעים, אם ומתי תהיה לנו לשון אחת, שתשמש “נפש” לעם. אבל יש רק לשון יחידה, העלולה לעלות בזמן מן הזמנים למדרגה זו יותר מכל הלשונות אחרונות, שאנו משתמשים בהן היום, לשון זו היא – העברית.
“העולם”, 1910
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.