רקע
שלום רוזנפלד
ה־SHOW והתמונה

זה היה SHOW ענק. גרנדיוזי.

שילוב מושלם של מלודראמה פוליטית מתוצרת תעשיית־האשליות ההוליבודית עם הישג טכנולוגי, פרי מחקר־החלל המתקדם; גדולי המדינאים בעולם המערבי והמפורסמים באמני־הבד־והבמה – מהודרים, חגיגיים, רציניים – נאמו, הצהירו, שרו, ביקשו להרעיד נימים בלב, לסחוט דמעות־צער, לרגש ולזעזע, כשלווייני־תקשורת מתוחכמים מטלטלים את המצלמה במהירות מסחררת בין וארשה לטוקיו, בין בריסל לוושינגטון, בין הוואתיקן לשיקאגו.

איכשהו – לא הזדעזענו.

היה משהו קר ומנוכּר במפגן ראוותני זה של חוסר־האונים הקולקטיווי של העולם המערבי. היה משהו רחוק, שטחי וסינתטי ברצף זה של התמונות שאמרו לשקף טרגדיה של עם שלם, נאבק על חירותו וכבודו.

“זה לא עבר” – יאמרו על כך אנשי־מקצוע.

*

דקות מספר לפני ה־SHOW (“במבט שני”) ראינו תצלומים אחדים ממלחמת־האזרחים באל־סלוואדור.

והיתה שם תמונה אחת, שהעבירה רעד בגופך. היא ריצדה־כלשהו על המרקע שניות מספר, אך רישומהּ אינו פג, גם אחר שראית את ה־SHOW הגדול. היא נחרתה בזיכרון ואינה משה מנגד עיני: פניו חרושי־הקמטים של איש קשיש אחוז עווית־של־כאב, מתייפח ליד גופת בנו – אחד הקרבנות של מלחמת־האחים בארץ האומללה ההיא.

*

ברוס הרשנזון, מן הכוהנים הגדולים בהיכל־הצלולואיד כתב פעם כי מצלמת־הטלוויזיה היא “השקרן הגדול ביותר בתולדות המין האנושי”.

ה־SHOW הסאכאריני “תנו לפולין להיות פולין” אישר אמירה זו. התמונה של האיש הבודד מסלוואדור הכחישה אותה מכול וכול.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות