עומר ועבדול־ראוף אלביטאר היו הדמויות הבולטות בפוליטיקה העירונית של יפו במחצית הראשונה של המאה העשרים, ושניהם שמשו כראשי העיר. עומר הבכור שימש כראש העיר בשנים 1914־1908, ולאחר מכן בשנים 1945־1941, ואילו אחיו שימש כסגן ראש העיר בשנים 1939־1927, וכראש העיר בשנים 1941־1939.

עומר היה ממנהיגי הלאומיות הפלסטינית המתגבשת, ושרת כנשיא ‘האגודה המוסלמית־נוצרית’, ההתארגנות הפוליטית הפלסטינית הראשונה שנוסדה באוקטובר 1918. הוא נבחר כסגנו של מוסה כאט’ם אלחוסייני, יושב הראש של הקונגרס הערבי הרביעי בשנת 1919, ומילא את התפקיד עד הקונגרס השביעי בשנת 1927. לאחר מינוי חאג' אמין אל־חוסייני כמופתי של ירושלים, הוא הפך לאויבו המושבע. הוא הצטרף למחנה האופוזיציה של ראג’ב נאששיבי, והיה מראשי ‘המפלגה הלאומית’ שהוא הקים. עומר ואחיו עבדול־ראוף הנהיגו את המפלגה ביפו אליה הצטרפו רבים ממעמד העילית העירונית. במהלך ‘המרד הערבי’ שפרץ באפריל 1936, ומלחמת המחנות האלימה שהחלה שנה לאחר מכן, ניסו החוסיינים לפגוע בעומר ואחיו מספר פעמים. הם נאלצו לבסוף להימלט לביירות. עבדול־ראוף שב ארצה בנובמבר 1938, והצליח למגר את הכנופיות שהשתלטו על העיר ולהחזיר את השקט. ב־5 בינואר 1939 הוא מונה לראשות העיר, וניהל יחסי ידידות ושיתוף פעולה עם ישראל רוקח, ראש עיריית תל־אביב. בשנת 1940 הם הגיעו להסכם על השכונות העבריות שנכללו בתחום יפו. כשמת ביוני 1941, מונה במקומו אחיו עומר, והוא שב לכהן כראש העירייה עד שנת 1945. על פי העיתונות העברית הוא המשיך את מסורת הקשרים הטובה עם ראש עיריית תל־אביב שהחל אחיו הצעיר.

האחים אלביטאר היו בעלי נכסי קרקעות נרחבים שכללו אלפי דונמים ביפו וסביבתה, בין השאר פרדס ובית באר באבו־כביר שנשא את השם ‘פרדס ג’עפרייה’. תיק משפטי על מאבק האחים בתביעת בן דודם על בעלות הפרדס שירשו מאביהם, מאיר את תולדות המקום עליו ניצבים היום קריית המלאכה, בית המשפט לתעבורה, ומערכת עיתון ‘הארץ’ ברחוב קיבוץ גלויות פינת רחוב שוקן. בשנת 1935 הגיש מוחמד עראפה, בן דודם של האחים, תביעה נגד עציון לוסטיג, יהודי אזרח פולין ששכר בית ושטח של שני דונמים בפרדס באבו־כביר לעסקי עצים. לטענת מוחמד הגיע לו חלק מדמי השכירות ששולמו לבן דודו עבדול־ראוף, מאחר ולטענתו הוא ואחיו היו בעלי חלק בפרדס. עורך דינו של לוסטיג השיב כי הוא חתם הסכם עם עבדול־ראוף, שטען לבעלות על הפרדס, ולכן הוא ואחיו צורפו לדיון המשפטי בו נדונה סוגיית הבעלות על הפרדס. מאחר והאחים אלביטאר הכחישו את טענת הבעלות של בן דודם, הביא כל צד עדים כדי להוכיח את טענתו. מסכת העדויות שופכת אור על ‘פרדס ג’עפרייה’ והפרדסים שסביבו.

עבדול־ראוף היה הדמות הבולטת בין חמשת אחיו וניהל את עסקי הקרקעות של המשפחה. הוא כיהן כסגן וראש העירייה, שימש כראש לשכת המסחר ביפו, ועמד בראש ארגון הפרדסנים הערבים, וחבר ארגון הפרדסנים המשותף עם היהודים. בעדותו סיפר על תולדות הפרדס אותו ניתן לראות כבר במפת הטמפלרי זנדל משנת 1878. לדבריו רכש אותו אביו עיסא, שמת בשנת 1898, מפטמה אל־ג’עפרי נימר אל־זיאו, אלמנת סלים אלג’עפרי, ובתה מאסנה. לפני “הכיבוש” (מלחמת העולם הראשונה) איש לא התגורר במקום מלבד “הגנן”, ואילו אחרי המלחמה אחיו הבכור סעיד בנה שם בית והתגורר בו עד מותו בשנת 1927. הוא טיפל בפרדס וחילק מידי שנה את הכנסותיו בין האחים. לאחר מותו הרחיב עבדול־ראוף את הפרדס, כשרכש פרדס סמוך שהיה שייך ללטיפה אלמנת אבו־שעבאן. במפת השומה שהוכנה בשנת 1928 סומן הפרדס כחלקה 539 בגוש 61. הוא נרשם על שם עבדול־ראוף ואחיו ואחיותיו: עומר, סעיד, אחמד, עיישה, ונג’לה. לדברי עבדול־ראוף בעדותו, הוא לא ידע כלל על טענת בן דודו עראפה על כך שיש להם חלק בפרדס, משום שראה לראשונה את הקושאן במשפט. לתמיכה בטענתו העלה כעד את מוסטפה אל־חאג' אחמד מבית דגן שטיפל בפרדס, והוא סיפר כי לא ראה כלל את בני הדודים במקום. גם נג’יב אחיו של אחמד, שטיפל ב’פרדס טאבייה' הסמוך (פרדס הכנסייה הרוסית), הוזמן לעדות.

בן הדוד מוחמד עראפה, בנו של הדוד עראפה אלביטאר, טען בפני בית המשפט כי הוא ואחיו הם יורשי אביהם, וכי 26418/1066736 חלקים הם בבעלותם על פי רישומי הקושאן בטאבו. לדבריו, סעיד היה נותן להם מידי שנה את חלקם בהכנסות הפרדס והם נתנו בו אמון. לחיזוק דבריו הזכיר כי בשנת 1919 לקחה משפחתו הלוואה חקלאית של 300 לא“י מהממשלה, וחלקם בפרדס נרשם כמשכון. בשנת 1925 הם לא עמדו בהחזר ההלוואה, וחלקם הוצע למכירה פומבית. עורך הדין דוד מויאל הציע את ההצעה הגבוהה ביותר, אבל בסופו של דבר הצליחה המשפחה להחזיר את ההלוואה ולבטל את המכירה. לחיזוק טענתו העלה לעדות את פיאד אפנדי כאמה, קצין ההוצאה לפועל, ואת ססיל קאסר ונסרי טלאמס שהעריכו את שווי הפרדס עבור הממשלה. אחמד סלאחי העיד כי עראפה אלביטאר התגורר במשך שבע שנים בפרדס לפני שסעיד אלביטאר עבר להתגורר במקום. הוא העיד כי ליווה את זוהרה אשתו של עראפה לחאן העיר, כדי לפגוש בסעיד שנתן לה חמש עשרה לא”י עבור חלקה בהכנסות הפרדס.

בדצמבר 1935 פסק בית המשפט כי מוחמד עראפה ואחיו זכאים לחלק היחסי הרשום, אולם אינם בעלי זכות בשטח הנוסף אותו רכש עבדול־ראוף. הוא הורה לשלם לתובעים את חלקם בדמי השכירות והוצאות עורך דין. מהדיון המשפטי ניתן ללמוד גם על בעלי הפרדסים שגבלו בפרדס ג’עפרייה באבו־כביר. ממערב שכן פרדסו של האשם אבו־קישק, ובצומת הרחובות קיבוץ גלויות ורחוב הרצל שכן פרדסו הקטן של חאג' עבד אל־מאלק. מצפון השתרע פרדס גדול של ד“ר איסקנדר חלאבי אותו רכש מבוטרוס רוק, וממזרח פרדסם של ג’ורג ואחיו בני משפחת דבאס הנוצרית. בקרבת הפרדסים הללו היו גם פרדסיהם של הרוקח ד”ר יעקוב ברדקוש, מראשי הקהילה היוונית אורתודוכסית, של האחים ג’לאט בעלי טחנת הקמח בדרך בן־צבי, ופרדס של בן משפחת אבו ג’בן, וגם פרדס של נתן הלפרין על גדות נחל מוסררה (איילון).