הקדמה    🔗

משפחת מויאל הייתה מהנודעות והמכובדות בין משפחות היהודים המערביים (המגרבים) שהתיישבו ביפו במחצית השנייה של המאה ה-19. על תולדות המשפחה כתב משה אשולין ב’ספר זיכרון' שיצא לאור בשנת תרצ"ו (1935).¹ אשולין, ששימש כפקיד במשרדו של עורך הדין דוד מויאל, הכיר היטב את בני המשפחה. אבי המשפחה היה ר' אהרון מויאל, שהגיע לחיפה בשנת 1852 מרבאט שבמרוקו עם רעייתו סעדה, בת למשפחת עמיאל, וארבעת ילדיהם. הם עלו על ספינת מפרש עליה הצטופפו מאה ושמונים מבני הקהילה.² לאחר שלוש שנים עברו בני המשפחה ליפו, ואהרון החל לעסוק במסחר ועשה חיל ורכש קרקעות סביב יפו. כשבוטל מעמד יפו כעיר חומה בשנת 1874, והעות’מניים מכרו את ביצורי החומה,³ רכשו מויאל וגיסו מימון עמיאל את המצדית שהגנה על שער העיר.⁴ הם הקימו את השוק היהודי הראשון מחוץ לחומת העיר, המצוין במפת הטמפלרי תיאודור זנדל משנת 1878 כ’בזאר היהודי', ומעליו נבנו שלוש דירות גדולות ומפוארות. השוק שנודע בשם ‘וכאלת מויאל’ (מחסני מויאל), הוליך מדרך עזה (היום רחוב יפת) אל שער העיר.⁵ בשנת 1915, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, נהרסו חלקים מהשוק והדירות במבצע לשיפור פני העיר, והמבנה נותר בהריסותיו עד היום.⁶ הבולט בין ילדי אהרון מויאל היה יוסף בק מויאל, שהיה עתיר נכסים וממנהיגי הקהילה היהודית, אך בניגוד לבנים האחרים שצאצאיהם מוכרים, שושלת הצאצאים שלו הייתה בגדר תעלומה. רק לאחרונה התברר כי הם פזורים בארץ ובעולם, אך סכסוך ירושה עלום הותיר אותם ללא קשר משפחתי ומרירות. עד היום גם לא נמצא צילום של יוסף בק מויאל. המאמר שלפנינו עוסק בירושת אהרון ויוסף בק מויאל.

אהרון מויאל    🔗

בערוב ימיו עבר אהרון מויאל (1899–1813) להתגורר בירושלים. במהלך חייו צבר רכוש וקרקעות. יוסף אליהו שלוש, שנשא לאישה את פרחה נכדתו, כתב בזיכרונותיו כי אהרון היה בעל המגרשים מחוץ לחומה, עליהם נבנו “בית הטאבו, בית המשפט לקרקעות, בנק די רומא, והבנק העות’מאני” (בתים 32–28 ברחוב יפת).⁷ מצוואתו שנרשמה בבית הדין השרעי בירושלים, ניתן להבין כי נכסים אלה נמכרו לפני מותו, ויתכן כי הוריש לארבעת בניו כספים שאפשרו להם לרכוש נכסים. בנו אברהם (1885–1850), שנבחר בידי קלונימוס ויסוצקי לשמש נציג ‘חובבי ציון’ בארץ, סייע ברכישת קרקעות למושבות הראשונות.⁸ הוא רכש קרקעות גם לעצמו והותיר רכוש כשנפטר בגיל שלושים וחמש. גם הבנים אליהו ושלום רכשו קרקעות, אך הבולט ביותר בעושרו היה יוסף.

הנכס הנדלנ“י שנותר בידי אהרון מויאל, מלבד ההון, היו עשרים וארבע חנויות בשוק שבנה עם גיסו מימון עמיאל שהחזיק בעשרים ושמונה חנויות נוספות. הוא נרשם במרשם המקרקעין העות’מני בשנת 1878. שנה לפני מותו, ב-19 באפריל 1898, כונס בביתו מושב בית הדין השרעי בירושלים בראשות עות’מאן זכי אפנדי בן עבד אל-רחמן ח’אלדי, לבלר בית הדין. אהרון בן אברהם מויאל זוהה כחוק בידי שוכרי אפנדי בן סלים אפנדי בן אבראהים נעמה, יווני קאתולי רופא בבית החולים העירוני בירושלים, ויצחק בן משה בן יצחק תאג’ה, מוכתר העדה היהודית. בתעודת בית המשפט נרשם כי בעבר ייפה אהרון את כוחו של נכדו ד”ר שמעון מויאל, בנו של יוסף, לבטל מתנה שהעניק באוגוסט 1892 לאביו “הכוללת שני שלישים מתוך עשרים וארבע חנויות ביפו הנמצאות בח’אן (“וכאלה”) שמצד דרום לו נמצא ההקדש של מימון עמיאל ושותפיו”. את השליש הנותר העניק לנכדו שמואל בן אברהם שהיה קטין, אולם מאחר שהסתבר שאין לכך תוקף חוקי, מחוסר פרצלציה, הוא ייפה את כוחו של תושב מוסלמי ביפו לבטל את המתנה, והיא אכן בוטלה ב-30 במאי 1895.⁹ בצוואה החדשה נכתב כי הוא מכר ב-7 באוגוסט 1895 את שני השלישים לנכדו דוד בן יוסף ולנינו עבד אללה נדים בן שמעון, ב-2650 לירות זהב צרפתיות. הוא מינה את נכדו ד"ר שמעון מויאל “לתבוע את מי ששם את ידו בנכסים ולשנות את המסמכים על שם הקונים הנזכרים”. רישום זה בפני רשם בית הדין תמוהה ומעורר תהייה לנוכח העובדה שדוד מויאל היה נער בן חמש עשרה, וספק אם היה בידו הסכום הגדול של המכירה.

מעל חנויות השוק נבנו שלוש דירות גדולות ומפוארות. שתיים היו שייכות למימון עמיאל, ואחת למויאל. ג’וליה שלוש (1999–1899), נינת אהרון ובת נכדתו אסתר, התגוררה בילדותה באחת הדירות. בזיכרונותיה היא מספרת כי הדירה הייתה שייכת לשמואל מויאל, נכדו של אהרון ובנו של אברהם. לדבריה הוא התגורר בדירה סמוכה, ובדירה נוספת התגורר דוד מויאל, בנו של יוסף.¹⁰ שתיים מהדירות הללו נהרסו כליל בשנת 1915.¹¹

יוסף בק מויאל    🔗

הבן הבכור יוסף ( 1914–1843) הפך לדמות העסקית הבולטת במשפחה. הוא עסק במסחר שמן ותבואה, צבר הון, ורכש קרקעות סביב יפו ואף באזור עזה ממנה ייבא תבואה. הוא סייע לעולים החדשים, וביניהם אנשי קבוצת ‘ביל"ו’ שהגיעו בשנת 1882 עם ר' יחיאל בריל. לדברי אשולין: “הוא היה ראש ומנהיג בעדת המערבים (המארוקאנים) ביפו ועל פיו יצאו ועל פיו יבואו. כל צרכי הציבור נתמכו מכיסו הפרטי”.¹² אשתו הראשונה הייתה שמחה בת הרב משה פארדו, שילדה את שמעון, דוד, מסעודה וסולטנה. בשנת 1903 היא נפטרה, והוא נשא לאישה את רחל תורג’מן, שילדה את ניסים, אברהם, אהרון, משה, ואסתר. יוסף שימש כסגן הקונסול הספרדי ביפו, ולאחר מכן כסגן הקונסול הפרסי, וזכה לתואר בק ואות הכבוד התורכי מג’ידי מדרגה שלישית על הסיוע שהעניק לתורכים. יובל בן-בסט מתאר את דמותו של יוסף בק, שהיה מעורב לדבריו בעימותים וסכסוכים רבים בנושא קרקעות.¹³ הוא נהג לשלוח עצומות לווזיר הגדול בחצר הסולטן, שנכתבו לדברי בן-בסט בסגנון “לא מנומס” בניגוד לסגנון ההתכתבות המקובל. הדבר מעיד על בטחונו העצמי, והעובדה שהיה בעל אזרחות ספרדית שאינו כפוף לשיפוט העות’מני תרמה לכך. בין העצומות שנמצאו בארכיון איסטנבול, נמצאת גם העוסקת במעצרו של יוסף בק בעקבות סכסוך קרקע אלים עם בשארה טאסו, פרדסן יפואי, אך מויאל הצליח תמיד להיחלץ ולהשיג את מבוקשו. הבולטים בין ילדיו היו שמעון ודוד. ד"ר שמעון מויאל (1915–1866), הוסמך כרופא והוציא לאור את העיתון ‘צוות אל עות’מניה’ (קול העות’מנים) עם רעייתו אסתר לבית אזהרי. אביגיל יעקובסון כתבה על דמותו ופועלו.¹⁴ בנו הבכור דוד (1953–1880), שהוכשר כמשפטן בצרפת, היה דמות שנויה במחלוקת ומעורב כאביו בסכסוכים ומשפטים, וגם עם בני משפחתו. על אף שבין צאצאי יוסף בק לא היה כל קשר עד לאחרונה, עדיין מתהלכת בקרבם השמועה שהוא גזל את ירושת אביהם.

עורך הדין דוד מויאל    🔗

דוד מויאל נולד בשנת 1880 ביפו. בצעירותו למד בתלמוד תורה בעיר, ולאחר מכן בבית הספר של ‘כל ישראל חברים’. הוא המשיך את לימודיו בבית הספר ‘תפארת ישראל’ בבירות, ולאחר מכן המשיך לפריז שם הוסמך כעורך דין בשנת 1904. כשחזר ליפו עבד כעורך דין פרטי, היה בקיא בחוק העות’מני, ועסק ברכישת קרקעות ומכירתן. הוא נשא לאישה את קלרה, בתו של חיים קלמי מירושלים, ובשנת 1917 הוגלה לקוניה וחזר בדצמבר 1918 לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים. בדצמבר הוא פנה לקצין המשפטים הבריטי כדי שיעניק לו אישור לפעול כעורך דין, אך זה סרב לעשות זאת בטענה שהורשע בעבר בתקיפה, שרישיונו נשלל בידי התורכים, וכי הורשע בבית המשפט ביפו בגנבת מסמכים מכספת אביו, חמישה ימים לפני מותו ב-7 באוגוסט 1914.¹⁵

מויאל פנה לעורך הדין הרי סקר כדי שיערער על ההחלטה, וזה פנה במכתב מפורט לפרקליט הממשל הצבאי. לטענת סקר המתלוננים נגד מויאל היו בני משפחתו ובעיקר אחיותיו אסתר ומסעודה. סקר טען כי מויאל הוא בעל אזרחות ספרדית, ולכן לבית המשפט לא הייתה סמכות לשפוט אותו בגלל הסכמי הקפיטולציות. הוא גם טען כי העובדה שמויאל הוגלה מעידה על היחס השלילי של השלטונות כלפיו מלכתחילה, ומעבר לכך לא ניתן היה להרשיעו כשלא היה ברור מה נגנב בדיוק. הוא צרף את תצהירו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל שהיה נוכח בעת פתיחת הכספת לאחר מות יוסף בק. מויאל פנה לגופים ואישים כדי שימליצו עליו, ובין השאר לרבנות הראשית ביפו. יושב הראש כתב כי “האדון דוד מויאל בן המנוח הנכבד יוסף ביי מויאל ז”ל, ידוע ומפורסם בעירנו זה רבות בשנים בתור איש נכבד ויקר ועורך דין נאמן ומסור בעבודתו".¹⁶ כך כתבו גם מקלוב הסוחרים העבריים, הועד הלאומי, ואישים נוספים. לאחר דיונים בין המועצה המשפטית ופרקליט הממשלה, הוחלט באוקטובר 1922 כי יינתן לדוד מויאל אישור לעסוק בעריכת דין, בתנאי שיעבור מבחן בחוקת הממשלה מיולי 1920.¹⁷

התלונות נגד עורך הדין דוד מויאל    🔗

קרקעות זרנוקה    🔗

דוד מויאל היה מעורב במשפטים וסכסוכים עם בני משפחתו ותושבים יהודים וערבים ביפו להם מכר מגרשים, אך נמנע מלתת להם את אישור מרשם המקרקעין (קושאן). בנובמבר 1927 כתבו הנפגעים לזקן השופטים בירושלים תלונה נגד מויאל. הם כתבו: “מאות אנשים ובתוכם גם אנו קנו ממנו קרקעות ולא קבלו ממנו את הקושנים במשך הרבה שנים. הוא ידוע לכל בתור סוחר בקרקעות בלתי ישר הגורם נזקים והפסדים, וצרות רבות לכל אלה הבאים אתו בקשרי מסחר”. הם התלוננו כי “יש נגדו תביעות רבות, הוא נמנע מלשם את חובותיו, מעביר את רכושו על שם אשתו או ידידו, ואפילו את רהיטיו, ובכלל עושה עוד הרבה מני פעולות בלתי יפות ודומות לאלה”.¹⁸ גם תושבים ערבים פנו במכתב תלונה דומה, ובמקרה בו סרב מויאל למסור קושאן על מגרש שמכר בשכונת ברנר בתל אביב, וניסה להסתיר את פעולותיו, כתב התובע הראשי ביפו לפרקליט הממשלה בירושלים, נורמן בנטוויץ, כי התנהלותו של מויאל היא “בלתי מקצועית ומחפירה”.¹⁹

המריבה על ירושת יוסף בק מויאל נמשכה במשך שנים. היא נסבה בין השאר על קרקעות בכפר זרנוקה הסמוך לרחובות. לטענת בני המשפחה הקרקע נרכשה בידי יוסף בק, והוא ניכס אותה לעצמו באמצעים פסולים. ביוני 1928 כתב עורך הדין אלחנן קרוסרסקי, שייצג את סולטנה ושמואל אמזלק, לשלמה יעקובסון, מנהל העיזבון של יוסף בק, כי כיועץ משפטי לעיזבון הוא ערך תחקיר יסודי של פרשת ‘אדמות זרנוקה’.²⁰ מדובר היה במאות דונמים. לדבריו, בשנת 1911 השפיע דוד על אביו לחתום על ייפוי כוח לטובת משה אשולין שעבד עם דוד מויאל כפקיד שעסק ברישום המקרקעין במשרד הטאבו. על פי ייפוי הכוח, רשאי היה אשולין למכור קרקעות בזרנוקה ולהפריש מההכנסה אלף וחמש מאות נפוליאונים, שלדברי דוד מויאל אביו היה חייב לו. לטענת עורך הדין זה היה בסתירה לעדויות שמסר דוד כי אביו הוא שהיה נוהג להעניק לו מתנות.

בהוראת דוד מויאל רשם אשולין חלק מהקרקעות על שמו של אחמד שוקרי אל-תאג’י אל-פארוקי,²¹ והתמורה עברה לידיו. את רוב השטח העביר על שמו של חותנו, חיים קלמי, והוא נתן לו ייפוי כוח למכור את הקרקע לידידו עבד אל-רחמן בק אל-תאג’י מוואדי חנין.²² עורך הדין הציג את תצהירו של חיים קלמי כי שימש רק איש קש מטעמו של גיסו, ופעל על פי הוראותיו.²³ הוא גם צרף תצהיר של גיסו שמואל אמזלק על “עובדות על חייו של דוד מויאל”. הוא כתב: “הוא עבריין מועד מלידה. העובדה שהוא עורך דין היא באשמת אגודת עורכי הדין ורישיונו חייב להישלל”.²⁴

חיים קלמי, אביה של קלרה אשת דוד מויאל הראשונה, היה בן למשפחה ספרדית נכבדה בירושלים. הוא נישא לג’ויה, אחותו של יוסף בק נבון, וזה מסר לידיו את ניהול עסקיו ועסקי הבנקאי פרוטיגר. לאחר מכן שימש כסגן מנהל בית ספר כל ישראל חברים בירושלים, ובית ספר באיזמיר.²⁵ בשנת 1915 עזבה קלרה את דוד ונסעה עם ד"ר אפוסטולי לקהיר ונישאה לו. בנם יוסף, שנולד באוקטובר 1910, נותר עם אביו בתל אביב. הנער שקע בספרים, למד בגימנסיה הרצליה, והצטיין במתמטיקה. בשנת 1930 נסע ללמוד בבית הספר הגבוה לחשמל בצרפת ועבד במכון על שם הנרי פואנקרה. הוא שינה את שמו לג’ו אנריק, ובמלחמת העולם השנייה עבד במפעל המטוסים הווילנד. בסיוע חבר מתל אביב, שהפך לפיסיקאי בכיר במכון האטומי הצרפתי, קיבל משרת פרופסור למתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטת מקווירי. הוא נשא לאישה את סוזן פולק ובתם אורה נולדה בתל אביב, ובנם דוד נולד בבלפסט. בשנת 1956 התגרשו, ובשנת 1962 נשא לאישה את ההיסטוריונית האוסטרלית, אן מויאל. היא זו שכתבה על תולדותיו כמתמטיקאי מבריק.²⁶ בתם סוזן שימשה כמנהלת מרכז מונטפיורי לקשישים באוקלנד שבקליפורניה, ונפטרה בשנת 2000.

קרקעות חולות יפו    🔗

פרשת קרקעות זרנוקה לא הייתה היחידה בה היה מעורב דוד מויאל. בשנת 1928 הגיש רשם הקרקעות תלונה נגדו על כך שביקש לרשום קרקע על שמו בשטח של 583 דונמים מדרום ליפו. מדובר היה בשטח הדיונות מדרום לשכונת ‘גבלייה’, בו אישרה הוועדה האזורית (מג’לס אל-אידרה) בשנת 1910 לתושבי השכונה לנטוע אקליפטוסים כדי לעצור את נדידת החולות.²⁷ תושבי ראשון לציון קבלו אישור דומה, והחולות הפכו בשנת 1920 לסלע מחלוקת משפטית. באפריל 1921 הגישו מויאל ושלושה שותפים ערבים בקשה לרישום הקרקע על שמם, בטענה שמדובר בשטח נטוע. אלא שוועדה ברשות מושל המחוז הכחישה זאת בטענה שלא הוצגו הוכחות, וכי יש לרשום את הקרקע כאדמת מדינה.²⁸ מויאל ערער לבית המשפט שקיבל את טענתו, אלא שלאחר מכן ביטל את הפסיקה, כשהתברר שמויאל העיד עדות שקר. חרף הביטול, הגיש מויאל בקשה לרישום הקרקע על פי הפסיקה הראשונה, על אף שידע שפסק הדין בוטל בשנת 1924. בעקבות תלונת רשם המקרקעין, הורה השופט העליון מייקל מקדונל להעמידו לדין בפני בית הדין המשמעתי בראשות השופט בקר.²⁹ היועץ המשפטי הממשלתי נורמן בנטוויץ הורה להוסיף לתביעה את המשפט: “מר מויאל ניסה לבצע פעולה במשרד הרישום, כשהעובדה היא שידע שפסק הדין בוטל”.³⁰ מויאל שלח לממונה על בתי המשפט מכתב ארוך בו התייחס להאשמות נגדו. לדבריו היה מודע לביטול פסק הדין, אך פסיקה אינה יכולה להתבטל אלא רק בהחלטה של בית משפט גבוה יותר, ובחתימת שני שופטים, ולכן הפסיקה הראשונה תקפה.³¹ מויאל שכר את שרותיו של עורך הדין הידוע הורס סמואל מירושלים כדי לייצגו בפני בית המשפט המשמעתי, וזה החל בדרישות מהתביעה כדי להקשות עליה.³² בתחילת דצמבר כתב היועץ המשפטי בנטוויץ לממונה על בתי המשפט, כי קיבל תלונות נוספות נגד מויאל, בין השאר מעורך הדין רפאל מני, והוא ביקש לבצע חקירה מידית ולהציג את הממצאים בפני בית המשפט למשמעת.

בית שמידט בשכונת ברנר    🔗

תלונת עורך הדין מני הייתה בנושא מגרש אותו מכר מויאל לקבלן שמואל וילסון בשנת 1919, וזה מכר אותו למר בלום שבנה עליו בית. את הבית מכר בלום בשנת 1921 לבנימין שמידט. מדובר במגרש ברחוב קלישר 13 בתחום שכונת ברנר. שמידט ביקש לקבל קושאן על הקרקע, וכשפנה למוכר בלום, הוא טען כי ביקש ממויאל פעמים רבות אך לא נענה. שמידט פנה לעורך הדין שיח' רג’אב אבו סעוד כדי שיגיש תביעה נגד בלום להחזרת הכסף ופיצוי. בלום המופתע פנה לדוד מויאל באמצעות עורך הדין מני בדרישה לקבל את הקושאן. בתיווכו של עורך הדין ד“ר אליעש הסכים מויאל למסור את הקושאן, אך בתנאי שבלום ישלם לו חמש מאות לא”י לכיסוי שכר עבודתו והוצאותיו כביכול.³³ בלום סרב בכעס, ועורך דינו הגיש תלונה לפרקליט הממשלה בנטוויץ. גם עורך הדין פנחס שורצמן הגיש תצהיר בו טען כי מויאל הוא בעלים של כל הקרקע בסביבה, אך הוא רשם אותה על שם רעייתו הראשונה קליר קלמי, כדי להסתיר זאת.³⁴ עורך הדין מני כתב ליועץ המשפטי כי מויאל הכחיש בתחילה את בעלותו על המגרש, וכי “התנהלותו מחפירה, ומעורבותו בכל הטרנזקציה ברורה לכל, והיא אינה עולה בקנה אחד עם יושרה והגינות המצופים מעורך דין”.³⁵ גם התובע הראשי ביפו כתב לפרקליט הממשלה כי התנהגות מויאל מחפירה ובלתי מקצועית. מויאל ניסה לטעון כי ווילסון לא שילם לו עבור הקרקע, אך זה הציג קבלה ממויאל על התשלום.³⁶ עם זאת בסופו של דבר פסק בית המשפט המשמעתי בראשות השופט פרנסיס בקר, שנתיים לאחר הגשת כתב האישום, כי אשמתו לא הוכחה.³⁷ התנהלות דוד מויאל וניסיונו להסתיר את הבעלות על הקרקע, מחזקת את הסברה כי מדובר היה בקרקע שרכש אביו. על פי אלתר דרויאנוב, בספרו על תולדות תל אביב, נרכשו קרקעות השכונה בשנת 1891 בידי דוד מויאל, אלא שהוא היה רק בן אחת עשרה באותה שנה.

לאחר ‘מבצע עוגן’ ביוני 1936, בו נהרסו כשלוש מאות בתים ביפו העתיקה, במהלך מבצע לסלילת דרך בעיר, תכננה הממשלה לבנות בתים למפונים בשטח החולות מדרום לג’בליה. דוד מויאל חזר ופנה למושל המחוז בטענה שהקרקע בבעלותו, והוא לא אישר לבנות עליה.³⁸ הוא תבע להציג לו מכתבים ומסמכים שחלקם לא ניתן היה למצוא, אך עמדת מנהל המקרקעין הייתה כי מדובר באדמת מדינה. על אף קביעה זו, ניסה מויאל שוב לרשום את הקרקע על שמו במאי 1946. הוא כתב למזכיר הממשלה וטען כי הוועדה שפסקה בנושא בשנת 1921 פעלה שלא בסמכות, וביקש לקבל את כתב מינוי הוועדה.³⁹ מזכיר הממשלה השיב לו שיעיין בעצמו בעיתון הממשלה, הגאזט.⁴⁰

חקירות נגד מויאל התנהלו גם בעקבות תלונות נוספות. יצחק לייב גולדברג שהלווה לו 340 לא"י, ומויאל נמנע מלהחזיר. טענה של שאול לוי שרכש מגרש ממויאל ושילם לו, אך זה לא העביר את המגרש וסרב להחזיר את הכסף. כשפסק בית המשפט כי על מויאל להחזיר את הכסף, וניסו לעקל את רהיטיו כי לא נמצא כסף בחשבונו, הוא טען שהם שייכים לאשתו השנייה ג’וזפינה. מויאל נדרש להציג בפני בית המשפט תוך 48 שעות את מצב חשבונו בבנק אנגלו-פלשתינה, אך גם זאת לא עשה.⁴¹ מנהל ההוצאה לפועל ביפו הורה לו “להמציא למשרד זה את כל הדוקומנטים המוכיחים בעלות החפצים המעוקלים, ולא יימכרו החפצים”.⁴²

ב-16 במאי 1948, יומיים לאחר הכרזת המדינה, כתב דוד מויאל לדוד בן גוריון: “הנני מציע למדינה את שרותי ואת ידיעותיי בשפה הערבית ובהכרת העם הערבי שנולדתי וגדלתי בתוכו, כל זה שלא על מנת לקבל פרס” [ההדגשה במקור]. הוא התגאה בקשריו עם אישיים ערבים.⁴³ למכתבו צרף את פרשת חייו מהאנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו מאת דוד תדהר. מזכיר הממשלה הזמנית השיב כי עליו לפנות למר בכור שיטרית או למשה שרתוק. בספטמבר כתב לשיטרית ששימש כשר המיעוטים, וצרף תזכיר לחוקים שהוא מייעץ לחוקק, כדי לבצע שינויים בחוקי ההקדשים (הווקף) “לטובת הכלל ולטובת ממשלתנו”. למכתב צרף תזכיר ארוך ומפורט על החוק העות’מני, ותקדימים בפסיקה. ישראל שוחט, היועץ המשפטי של משרד המיעוטים השיב למכתב: “אשמח מאוד אם תרשה לי לפנות אליך בכל עת שתעמוד לפני שאלה רצינית בענייני קרקעות”.⁴⁴ בתשובה כתב מויאל: “תודה לך מאוד בעד מכתבך הנעים מיום 3.9.48 ובעד הערצתך האדיבה”.⁴⁵ מויאל המשיך לשלוח את חוות דעתו על דרישות הוקף המוסלמי לקרקעות בפתח-תקווה, שיח' מוניס, וג’ליל אל-קבליה, וייעץ לפעול “באותה הדרך שהלכה בה ממשלת טורקיה המושלמית כלפי הווקפים, ובפרט במקרים שיש לנו בהם סיבות מספיקות”. הוא גם הציע להטיל מס “בתור תגמול ‘קומפנסציה’ בעד כל המיסים שלא שלמו בעלי נכס הווקף במשך שנים”.⁴⁶

חידת ‘וואכלת מויאל’    🔗

על אף שעשרים וארבע החנויות נמכרו לדוד ונאדים מויאל, על פי צוואת אהרון מויאל משנת 1898, הרי שבספר מיסי הרכוש של ממשלת המנדט הבריטי, בשנים 1937/8 רשומות חלקות החנויות על שמם של “יורשי יוסף מויאל” (חלקות 20,16 בגוש 7019). בשנות השמונים החל הסדר רישום המקרקעין בחלקות הללו, ומנסח הרישום במרשם המקרקעין עולה כי שליש מהחלקות הללו נרשם על שמו של אדיב סעיד ג’אבר, על סמך רכישות בשנים 1945–1940. שני שלישים נרשמו על שם רשות הפיתוח כנכס נפקדים. חלקו של ג’אבר עבר בירושה לבתו מרוות, והזכויות הוקנו לאפוטרופוס על נכסי נפקדים.

בשנת 1981 הגישה הגב' סימונה לוינהרט מויאל ⁴⁷ תביעה לבית משפט השלום בתל אביב, באמצעות עורך הדין דוד סוכובולסקי, כדי שיכיר בה כבעלת זכות בנכס. בית המשפט פסק כי היא בעלת 2,9 אחוזים בחלקות.⁴⁸ בפברואר 1989 התקיימה פגישה אצל כונס הנכסים מטעם רשות הפיתוח, בה נדונה מכירת החלקות לחברת סטברוס בע“מ.⁴⁹ בשנת 1996 מכרה החברה את החלקות לחברת עוז בע”מ בבעלות משפחת פילץ. משטר המכר עולה כי חברת סטברוס הייתה בבעלות משפחת סוכובולסקי.⁵⁰ אלא שגם חברת עוז בע"מ החזיקה בו זמן קצר, ומכרה אותן לעופר הירשזון, וכשזה נקלע לקשיים, היא נמכרה לוואליד אבולעפיה.

הגב' סימונה לוינהרט מויאל לא הייתה מצאצאי דוד בן יוסף מויאל או נאדים בן שמעון מויאל, להם מכר אהרון מויאל את חלקו בחנויות. עורך הדין סוכובולסקי הלך לעולמו, ולא ברור על מה הסתמך בתביעת חלקה של הגב' לוינהרט כיורשת שאושרה בבית המשפט, ואולי מכוח היות אמה ויקטוריה אחותו של נאדים. ואם אכן כך, הרי שיורשים נוספים היו זכאים לחלקם בנכס שהוכרז כרכוש נפקדים ונמכר. כך או כך, חנויות ‘ואכלת מויאל’ הן היום מסעדת אבולעפיה, ומעליהן מתנוסס השלט “אבולעפיה מאז שנת 1879”.