זכרונות נשכחים / מרדכי בן הלל הכהן
…ובעברי על פני שדרות ארון הספרים, ובהפכי עלי עתונים עברים ישנים מימי התקופות ההן, וכבוא לידי ספר תולדות אחד הסופרים אשר הכרתיו וידעתיו בימי הדור ההוא, אז אשכחה רגע בעונג רב את עניני וקניני – וכולי אסגר בידי הזכרונות היקרים לי. וכמו אד יעלה אז מן העבר וכסה על כל המקרים ואך מבעד לעבים דקים יראו קצות המעשים, בלי ראשית בלי אחרית, נשקפים רגע לעין ועל פנינו יחלופו.
ואז יש אשר אמהר להתבונן בהם ברגע הראותם, ועלי גליון ארשום אותם קו-קו בטרם יתבלעו, וישובו העבים ויכסו אותם כלם וימחו מעל פני המרחב-יה: למה נוחר מן המועד, בעת אשר האדם קצר ימים…
ולפני ספר כתב מר ראובן בריינין “פרץ בן משה סמולענסקין, חייו וספריו” – תולדות האיש אשר אזכרנו בזכרון טוב, וזכרונותי על אודותיו עוברים בסך לפני עיני רוחי. אמנם אך צללי מקרים אראה, אך הלא טוב לשמור גם את זה פן עוד מעט וינוסו גם הצללים. ואל תראו את תמונתי שהיא שחרחרת וצבעיה בלולים יעלו ולפעמים גם פני אני יראו בה: שמש העת שזפתה, יש אשר שכחתי המסלה בה הלכו המקרים, ויש אשר גם נפשי תאבל עלי ולבבי הומה כיונה: שובו שובו, הילדות והשחרות!
א. 🔗
הנה הנס – ימי ילדותי ושחרותי! לא מקצה השמים ועד קצה השמים היה עולמי, אך מלוא חצר אבותי: שמה נולדתי, שמה גדלתי, זה מקום שעשועי עלומי, פה בית תפלתי וחדר תורתי – הכל היה בחצר ההוא וכל חפץ וענין לא היו לי כמעט לצאת החוצה. אך הנה עברו שנים, טל ילדות הועל מעל מצחי. כמו פתאום יודע לי, כי רעי ובני-גילי יוסף ויהודה בני החצר האחרת כבר עברו אותי בדעת העולם ומלואו, בדעת ספר וחשבון, קרוא וכתוב, מקרא ודקדוק. המה מתהלכים עם אחד מזקני המשכילים אשר העם אמנם מרנן אחריו, אביגדור אהרן גינצבורג שמו, אך הוא יבינם בספרים כתובים עברית, לא מספרי התנ“ך והתלמוד, מפורש ושום שכל; גם גואל נמצא במשפחתם אשר יעניקם מטוב ספריו. אנכי משתוקק גם אני לקרוא מן הספרים ההם, ורעי אלה לא ימנעו הטוב ממני, ומידם יבאו ספר אחר ספר לידי. ואנכי עודני תמים, מאזין ומקשיב לסוד שיח המתפללים בבית-מדרשנו, “בעלי-בתים גבוהים” אשר כבר הריחו מעט את רוח הזמן, קוראים מעט “גאזעטין” ומספרים מעשיות מעיר הבירה, יודעים מי הוא מאק-מאהאן ומשתוקקים לדעת מה מעשי ביסמארק, כותבים אדריסות רוסית בשבושים קטנים, משלמים גילדיא בירושה מאבותיהם, גם מרשים לבנותיהם לבקר בתי-ספר פרטים, לא גימנזיום חלילה. ואני כבר נחמצתי מעט, קורא בחשק נמרץ הקדמות של הגאון מלבי”ם, אוהב דברי “הבונה” באגדה, אם כי אחי הגדול העיד בי כי הוא הוא אשר כתב את הספר “ארי נהם” נגד ספר הזהר, בלתי מאמין בהגיהנם מעשה ידי ה“ראשית חכמה”, משתוקק לקרוא את “המגיד” ומתגרה מעט בזקני וחסידים הסמוכים על שלחן אבי הזקן.
– הרב האמצעי – פניתי בדברי אל אחד מנכבדי החסידים – דרש דרשה גדולה על המקרא בישעיה: “ויהיו מלכים אמניך ושריהם מיניקתיך”, והקשה מן המקרא הזה על פלוני האמורא האומר: כמה מכוער אדם זה שנשתנו עליו סדרי בראשית, שנעשה לו נס ונעשו לו דרים.
– כן – ענני החסיד – הקושיא באמת חמורה, וזוכר אני את כל אשר דרש הרבי בזה.
– אבל – קראתי – הלא במקרא נאמר “ושרותיהם”!
– לא, שריהם כתיב.
– הנה ספר ישעיה! – קראתי ופתחתי סימן מ“ט, פסוק כ”ז.
– אם כן – ענני החסיד בקר רוח – טעות בישעיה…
וטענותי נסתתמו.
ובהתאבקי בעפר רגלי העדר הזה שמעתי את שם “השחר” מנאץ בפי כלם, כי הוא אומר לקעקע ביצתן של ישראל, כי אפקורסותו גדולה משל מאפו, כי עתה נראו כמה גדולים דברי ה“חתם-סופר” בצואתו: “ובמספרי רמ”ד אל תשלחו יד“, וממילא מובן כי בעיני איש לא הי' ספק כי פירוש הר”ת של רמ“ד הוא כפי אשר יפרשנו בעל “לב העברי”. אז נהיה אחד הפרושים לסוכן “הלבנון” בעירי, ואחד מדודי מבין בדקדוק לקח את “הלבנון” ויתן אותו למקרא לי. עב הענן של המאמרים בלי-קץ של משה זלמן אהרזאהן עם ההוספה בתחתיהם במשך כל השנה “ההמשך יבוא איה”ש”, החתימות הזרות כמו: “ישעיה מאיר כהנא שפירא אב”ד דק“ק טשארטקוב והגליל” או “הכותב וחותם פה ראזינאי מרדכי גימפל יפה חונה פה ק”ק הנ“ל” – עב הענן הזה הביא עלי חשך ויתן בלבי מורא. נסיתי לכתוב את “הלבנון” מכתב, 2אשר בו שלחתי אני הנער חצים אל נער שני מבני עירי אשר הדפיס שלש שורות בהמגיד, ומדי חרפי את “המגיד” לא החמצתי שעת הכושר לגדף דרך אגב גם את “השחר”, אשר עוד טרם ראיתיו אז בעיני, ואך מפי השמועה ומפי “הלבנון” ידעתי את שמו. הדרך הזה, כפי הנראה, מצא חן בעיני ברי“ל, מו”ל הלבנון, ויתן מקום לדברי. את שמי לא חתמתי, אך כבוא הגליון כבר ידעו כל הקרואים בעירי, כי סופר חדש בעירם.
לא ארכו הימים, והצפירה שבה לצאת לאור בברלין, והמשורר יל“ג נמנה לסוכן כללי לה. פניתי את יל”ג לשלוח לי את “הצפירה” במחיר, ויענני כי כבר “חדל מהיות סוכן להצפירה, כי מן הסוכנת הזאת לא יחם לו”, וכי עתה הסוכן הוא הסופר ר' מרדכי פלונגיאן. בקי גדול בדקדוק לא הייתי, ואך קראתי את המסלול כאשר קראתי יתר ספרי השכלה, וידעתי כי אחרי אותיות אהו“י תבאנה בג”ד כפ“ת רפות. ולכן, בשלחי לווילנא כסף מחיר הצפירה, כתבתי על המעטפה רוסית: “מרדכי פלונגיאן”, הפ”א רפה; ויתגולל הכסף בווילנא כמה חדשים, עד אשר הושב לי מפני כי איש כזה לא נמצא בווילנא, והצפירה לא היתה לי. אבל תחת זה עשיתי בין כה וכה מעט חיל בשפת-עבר, קראתי ספרים טובים, וכאשר קבלתי, לסוף, את עלי הצפירה שמחתי עליהם מאד ונפשי דאבה עלי בראותי כי קצרה ידי לפתור את שאלות ההנדסה אשר היו מציעים בהצפירה הד“ר ליפקין, חז”מ ועוד. בראשונה אמרתי לפתור אותן באופן מלאכותי, כמו שפותר המהרש“א חשבון בית כור בקדושין פרק ג', אבל נוכחתי כי אך לשוא עמלתי. נסיתי לשלוח דברי אל בעל הצפירה, והנה מכתבי נדפס, ויתנני לסופר ולסוכן בעירי… סוכן להצפירה – כמו קונסול, כביכול, ובגלל הדבר הזה נחשבתי בין “המשכילים” בעירי, קניתי ספרים, התרועעתי עם גימנזיסטים. התודעתי את הצעירים אשר כבר טענו טעם חטא, ומידם בא לי ספר “התועה בדרכי החיים” ואח”כ גם שתים שלש שנים מהשחר…
“השחר”!… מה רבה, מה עזה היתה פעולתו עלי! כל אשר קראתי בו היה חדש בעיני, אכלתי את דבריו כבכורה בטרם קיץ, ידעתי את כל המאמרים עפ“י צורת אותיות הדפוס והדפים, וממילא מובן כי הייתי בקי בכל חוברותיו לדעת מקום כל מאמר והמאמר. “הלבנון” וכל כת דיליה היו לי לזרא, לגועל נפש. בהתגלות לב המו”ל וסופריו לא מצאתי אפיקורסת או חוצפא, כי איך יהי בעיני לאפיקורס האיש אשר עמו מהלל בפיו כל היום ובדתו יתפאר, תחת אשר יתר הסופרים העברים עפ“י הרוב אך הוכיחו את בני עמנו כל היום וישימו תמיד לפניו למופת את יתר העמים, כמו עם ישראל כלו סג נאלח ויתר הגוים המה סמל דמות האדם. אחד ממכירי אשר ידע את פעולת “השחר” עלי יעצני לנסות לכתוב בהשחר ע”ד עניני הקהל בעירי, גם הבטיחני לתקן את מאמרי ולבקש מאת המו“ל, שהוא מכירו מהישיבה בשקלאוו, לקבוע את דברי בדפוס. לאושר כזה, להיות סופר השחר, לא קויתי, ובכ”ז כתבתי ומחקתי וכתבתי, ומכירי, היודע דקדוק אך איננו יודע לכתוב, קלקל בו ע“מ לתקן כפי שמצאה ידו, ובשעה טובה נתתי את מאמרי במעטפה, ובסתר מבלי יודע לאיש שלחתיו אל המו”ל לוויען, ומכירי היה לי לפה את המו“ל, להסתיר את שמי. כל מכתב לא כתב המו”ל עלינו, אך לאחת מקרובותי אשר עברה דרך וויען וידעה את סודי הואיל המו“ל לדבר עלי טובות, ומה גדלו רגשות לבבי כי אך שמונה ירחים עברו מאז שלחתי את מכתבי, והנה – ראה אור! אל אלהים אדירים, אז נוכחתי כי אמנם רב כחך להעניק אושר לברואיך ביד נדיבה, אושר אין קץ! ושנה אחת טרם עברה, ובבית הפאסט מצאתי מכתב בן ב' שורות, אשר כמו חי הוא לנגד עיני הוא ומעטפתו הצהובה והכתב הרעוע, והמכתב מכתב המו”ל בעצמו אלי! מעט בכם, קוראים, אשר תבינו עתה לרעי אז, לשמחת לבבי ולרגשותי, אבל אשרי האיש אשר היה ילד בילדותו, ואנכי אמנם כזה הייתי.
מני אז לא היה דבר אשר יכבד עלי לעשות לטובת השחר, אם כי מעשי היו, לא תאמינו, בחרף נפש, בשום נפש בכף. עבודת השחר היתה אצלי עבודת הקדש, כהונתי בחצרות אלהי, ואדיר כל חפצי היה לאסוף את כל היודעים לקרוא ולכתוב עברית אל תחת דגל השחר להיות בקוראיו ובסופריו. הרביתי לכתוב בהסתר שמי, וכאשר מצאתי ביד רעי מנוער ש“ז לוריא שירים אשר מצאו חן בעיני, לקחתים מידו, נקדתים וקראתי להם שמות ושלחתים להשחר. נשאתי על זה ברכה מאת המו”ל, ויברך גם את המשורר הצעיר, אשר רבות קוה ממנו, ויבא עמדי במכתבים. יום בוא חוברת השחר היה לי ולרעי כיום חג ומועד, ידענו יום צאתה מוויען וצאתה מווארשא, ימי שמורים היו לנו…
באחד ממגרשי פאריז הכיר ההמון את וויקטור הוגה יושב באחת העגלות אשר למסלת-הסוסים, וימהרו ויפתחו את הסוסים ויקחו את המושכות על שכמם ויובילו את משוררם. יוצא ירך החסידים אנכי. ולכן אבינה התפעלות כזאת, ועוד יותר מזה – גם הרגשתיה. המון רגשות כאלה אחזוני גם אני, שנים רבות אחר כן, ואנכי כבר יושב בעיר פעטרבורג, כבוא אלי רבי שלמה טעמקין, חותן סמאלענסקין, ואמר לי כי בחוץ עומד ומחכה עלי סמאלענסקין חתנו, אשר אך היום בא מוויען. את הארוחה אשר אכלתי אז השלכתי מעל פני, וטרם כסיתי את ראשי רצתי החוצה לבקש את סמאלענסקין, בטרם עוד הספיק ה' טעמקין לבאר לי את המקום אשר חתנו עומד שם ואיה אמצאנו…
אם התלהבותי זאת לכם לשחוק, קוראים, אז לא ידעתם בילדותכם מה הוא תם ואמון רוח וכבוד קדש ונפש חיה….
ב 🔗
בן ארץ רוסיה היה סמאלענסקין גם הבין את שפת ארצנו וישגה באהבת סופרים אחדים, ויכתוב שיר לכבוד בעלינסקי המבקר. הוא הבין את ערך הספרות הרוסית אשר לעברים, ויכבד מאד את פעלי יוסף בן אהרן ראבינאוויטש בהראזסוויעט הראשון, ויתן כבוד לשמו ויחזיק טובה רבה לכותב תולדותיו בהשחר. רק התורה וחכמת ישראל צריכות, לפי דעת סמאלענסקין להיות נכתבות עברית לעברים, אך יתר הדברים עלינו לכתוב בלשון הארץ אשר אנו יושבים, בין אם נבוא לדבר באזני העברים אשר לא יבינו שפה אחרת לבד שפת הארץ ובין אם עלינו ללמד את בני יהודה קשת בקסת סופרים. ולכן היה חפצו אדיר להתודע גם הוא אל אחיו הקוראים רוסית. אליו דבר גֻנב כי ה' אוריה קאוונער הנודע בקר לא לטובה את ספורו “התועה בדרכי החיים” באחד הספרים של המאסף “יעוור. ביבליאטהעקא”. וכפי הנראה לא קרא את הבקרת ההיא אשר בה, כפי שאזכור, היו הרבה דברי אמת ומשפט. אך סמאלענסקין אשר האמין ביושר מגמתו לא היה נוח למשופטיו ותלה כל ענין הבקרת של ק. באיזו שנאה פרטית, אף נמצאו גם כאלה אשר גלו לו את הסוד כי ק. זה דרכו בקדש לחלל את מי אשר לא יתן על פיהו; וזה היה באמת בנוגע לסוחרי הבירזה בפטרסבורג באמצע שנות השבעים, וק. בעת ההיא סופר עוזר להמכ"ע הגדול לרוסים “גאלאס”, ובכל יום ה' בשבוע היה יורד לתחתית הגאלאס ודן את בני הבירזא ברותחין ויהי למטה זעם להם, עד אשר פייסו אותו ויתנו לו משרה באחד הבנקים. אולם את הספרים שפט, כמובן, לפי ראות עיניו ושכל לבו, אך לסמאלענסקין היה צר לראות את עצמו מחלל בפי הספרות הרוסית אשר לעברים, וישמור בלבו את החפץ להתודע אל אחיו בלבוש שפת רוסיה לעת מצוא.
ובקיץ שנת 1870 באה העת להוציא את החפץ הזה לפעולה. עוד לא התחולל הסער אך כלנו כבר חשנו קרבתו עוד לא התפוצץ הכדור אך במעופו הכרנו את מי ישים לו למטרה, עוד לא קרבנו שאולה אבל התהום נשקפה אלינו, –– וטובי משכילי ישראל ראו ראשית להם להתבצר, ושני מכ“ע עברים בשפת רוסיה התכוננו בקיץ ההוא בעיר הבירה. אז מלא סמאלענסקין את אחד ממיודעיו בוויען להעתיק רוסית את ספורו “קבורת חמור”, והמעתיק, אחד מצעירי אחינו אשר נדדו מארצנו לוויען, ל. זלקינד שמו, ידע עברית גם כתב רוסית והוא היה אז גם סופר המכ”ע “נאוואסטי” מוויען. אך כפי הנראה לא הבין המעתיק את המלאכה אשר לפניו, ויעתיק את הספור כמעט מלה במלה, וגם שפתו הרוסית לא היתה עוד אז שפה ספרותית אך שפת תלמיד מתלמד. את ההעתקה הזאת שלח לצבי הכהן ראבינאוויץ, אשר לפי ההודעה אשר נשלחה בישראל היה נכון להוציא את המכ“ע “רוססקי יעווריי” ביחד עם ר' אליעזר בערמאנן, וסמאלענסקין אשר ידע כי לא רב מספר הסופרים המספרים ביהודי רוסיא היה בטוח כי ימהר ה”ר ראבינאוויץ לקבל את העתקת ספורו “קבורת חמור”.
רבים מן הקוראים, ובפרט אלה אשר קראו את תולדות סמאלענסקין יודעים כי “הראזסוויעט” היה משאת נפש סמאלענסקין, ועורכו ורבים מעוזריו היו מעריציו ומכבדיו, בעת אשר לא מצאנו כל יחס וקשר בין סמאלענסקין ובין הרידקציה של ה“רוססקי יעווריי”. אולם הדבר הזה. כי בחר בראשונה סמאלענסקין במו“ל האחרון ובכרהו על הראשון, הוא ענין יקר להבין על ידו מעט מן היחס אשר בין שני כה”ע העברים האלה בשפת רוסיה. המשכילים אשר ישבו חוץ לעיר הבירה, אשר לא ידעו בטיב כל הענינים וכל הנעשה אחורי הפרגוד, הכירו רק את הרוס. יעוור. למכ“ע להם, לשום בפיו את חפצי לבם, וימים רבים עברו עד אשר הבינו להבדיל בן ערך הרוס. יעוור. ובין המכ”ע השני “ראזסוויעט” אשר ארח לחברה עמדו, בעת אשר בעיר הבירה היה ההפך.
כי הנה עוד מראשית האביב תרל“ט, תיכף אחר אספת הרבנים החלו משכילי עיר הבירה וסופריה להתיעץ ולטכס עצה איך לגשת להוציא מכ”ע לעברים בשפת רוסיה, השאלה היותר קשה היתה, איך להטות את לב המפקח אז על מעשי הדפוס ולהראות לו עד כמה גדולה הנחיצות ועד כמה גמל כבר הצורך להוציא מכ“ע כזה ולקבל הרשיון. אך עוד המה מתיעצים, והנה צפונותיהם נגלו לאיש אחר, לר' אליעזר בערמאנן, וילך וישתדל וישיג הרשיון להוציא מכ”ע, והאיש בערמאנן איננו לא סופר ולא בן סופר, לא בשפת-עבר ולא בשפת רוסיא, אחד העם, ואיש לא ידעו, וגם ר' צבי הכהן ראבינאוויץ היה בעינינו כמלמד-משכיל, כאיש היודע להלוך עם החיים, אם תחפוץ – כאחד מחכמי ישראל מבית-המדרש הישן, אך בכל אופן לא כסופר, בפרט אשר גם את שפת רוסיה לא ידע. הנה שניהם, בערמאנן וראבינואוויץ, עתה בעולם האמת ולא יבושו כי אדבר דברי אמת על אודותם, ואשמיע עתה את אשר היה אז ידוע לכלנו. הרשיון הנתן לבערמאנן הרס את כל המחשבות הטובות אשר חשבו סופרי עיר הבירה, כי מצד האחד ידעו כי עתה לא ינתן עוד רשיון חדש להוציא מכ“ע שני, ומצד השני הנה נפל הענין הקרוב ללבבם בידי אנשים שאינם בשום אופן מהוגנים לזה ומתעטרים בעטרה שאינם הולמתם, בעת מבוכה כזאת נמצא לעזרה האר”ז, אשר בידו היה רשיון ישן להוציא מכ“ע בשפת רוסיה, הוא המ”ע “וויעסטניק רוס. יעוור.”, והרשיון הזה עוד עומד בתקפו, והאר“ז הציע להשתמש בו. ובכן יצאה במחנה ישראל מודעה שניה כי האר”ז גם הוא מחדש את המכ“ע הישן שלו, וגם הוא יחל לצאת לאור בראשית הרבע האחרון, היינו מחודש אקטאבר לשנת 1879. אמנם, אנכי באחד ממכתבי אז מפטרבורג להצפירה כמו הודעתי אז בקהל כי האר”ז הוא אך אביו-מקוראו של המכ“ע העומד לצאת, גם, כפי צורך אותה השעה, הודעתי מפורש כי מכ”ע הזה בשפת רוסיה לא יבחר בדרך המאמרים של האר“ז, אבל, כמובן הקהל לא יכל לשום לב אל דברי סופר יחיד, הנאמרים ברמז ובשמירת דרך-ארץ, ויאמין כי צ”ב הוא יוצרו ומחוללו של המכ“ע הזה בשפת רוסיה. והאר”ז ז“ל בעצמו ובכבודו לא היה אז מן אלה אשר חבה יתרה נודעת להם מן הקוראים העברים, וגם המב”ע המנוח שלו “וויעסטניק רוס. יעוור.” לא היה ראוי כי נברך עליו ברכת מחיה המתים ולזכותו לעולם הבא. אז מצאו לנחוץ לשנות גם את שמו לשם ראזסוויעט," בשם אשר קרא יוסף ראבינאוויץ, אבי מו“ל מכ”ע לעברים בשפת ארצנו, להמכ“ע אשר הוציא הוא באדעססא, גם הודיעו בקהל שמות הסופרים הרבים העומדים לעזרת המכ”ע החדש הזה, הסופרים אשר המה היו העורכים באמת, וקולו של צ"ב כמעט לא נשמע בסוד הסופרים אשר לקחו בידיהם את עתותי הראזסוויעט.
אבל כל זה היה ללא הועיל להטות את לב דעת הקהל בערי השדה, זה הקהל אשר סודות מן החדר לא נגלו לו ומה שנעשה מאחורי הפרגוד לא ידע. הוא ראה את בעל “המנוחה והתנועה”, איש ידוע בתחום המושב לאחד מראשי המשכילים, אשר הדפיס את ספריו החדשים בווילנא ובדפוס משובח עם ציורים רבים, ובעיני משכילי ערי השדה היה מהנדס וחכם בחכמת הטבע, זעיר אנפין של חז“ס, אשר כל ישראל ידעו אז את שמו. והקהל הזה ידע, כי ראבינאוויץ הוא יושב בעיר הבירה, עשירי קרית מלך רב חולקים לו כבוד, זבולן פינעטא ויתר “ראשי הברזל” מתאבקים בעפר רגליו, ואם כי אך פעם אחת כתב רוסית בחייו, בלחמו נגד בראפמאנן ע”ד מערופיא וחזקה, אבל בודאי יודע הוא תכסיסי המלחמה בשפת רוסיה, ובודאי שלוח הוא במצות האדירים והשרים שלנו בעיר הבירה להוציא את המכ“ע שלו, והמה אולי נתנו לו את ה' בערמאנן להיות נושא כליו; וה' ב. הלא בודאי יודע רוסית היטב, כי על כן נתנוהו להיות ראש בתי-הספר לישראל בעיר הבירה. וזה הקהל ידע כי האר”ז, להפך, הוא תמיד “מולך מעצמו”, איננו נמלך בסנהדרין ואיננו שואל באורים ותומים, פונה אל אשר יהיה הרוח, ומי יודע אם לא יתלבש המ“ע שלו בעור התחש המתהפך לכמה גונים; ואת שמות הסופרים והעוזרים אשר יעבדו בראזס. לא שמעו בלתי היום, כי כלם באו ונאספו מחוץ למחנה ישראל, כלם היו “תינוקות שנשבו בין העכו”ם”, – ומה המה כי ייחל הקהל להם? ולא באנשים פשוטים ותמימים הכתוב מדבר אך גם באלה אשר היו בקיאים בעניני הספרות כמו הרי“ל לעוואנדא, אשר אל תחת דגל צ”ב לא יכל לסור, בדעתו כי לא היה ראוי להיות דירקטור וידיעתו בשפת רוסיה היתה ידיעת תלמיד בית רבו, והמו"ל את הרוס. יעוור. אמרו כי המה יהיו לפה לדעת הקהל ומיטב הכחות יעבדו עמהם, תחת אשר בעיר הבירה ידעו מי קולישער, וועננעראוו, ווילענקין, סלאנימסקי, דאזענפעלד, ידעו גם את איטעלסאהן, ווארשאווסקי, שאפיר, מיש ועוד, והמה ידעו כי עתה לא יבוש יעקב אם פני סופרים כאלה הולכים בקרב ללחום את מלחמת עמם בעטם החד והמרט, ואל הרוס. יעוור. השתאו: מה “היהודים” האמללים עושים?… את מי ישלחו ומי ילך להם?
ג 🔗
הנה סרתי מן הדרך העולה אל זכרונותי על אודות סמאלענסקין, ולדבר הזה יסלח לי הקורא. כי אך אזכרה את התקופה ההיא, תקופת התחיה וההתעוררות לצעירי בני עמנו בארצנו, אז אמלאה מלים ורגשותי יפתחו שפתי, אז יצאו לעיני המון בריות וצללים משחקים לפני, ואז ישכח העט את אשר החל ויתפרץ מן המסגר הצד אשר שמתי עליו. אחלי, רק עוד דברים אחדים אדבר ואחר אחדל.
והסופר לעוואנדא היה הסופר האחד הטוב אשר נתן ידו אל הרוססקי יעווריי, ותהי עצת לעוואנדא אל המולי“ם כי יעשו בערמה ויקדימו להוציא את הרוססקי יעווריי חודש אחד לפני הזמן אשר הודיעו, היינו מראשית חודש סעפטעמבר, ובזה אולי יצלח בידם להגות מן המסלה את הראזסוויעט, אשר יאחר חודש שלם מועד צאתו; ובני עמנו זרע עמא-פזיזא לא יחכו עד צאת הראזסוויעט למען יוכלו לבחר להם את האחד משני המכ”ע, אך ימהרו להביא לביתם הרוס. יעוור. אני היודע ועד, כי העצה הזאת היתה עצה נפלאה, עצת איש היודע את עמו ותכונת משפטיו וביד החץ השנון הזה היה די להפיל את המתחרה בו, לא אך היה להרוס. יעוור. לכה“פ איזה כח ספרותי. אך לשוא יתהלל חלש על גבור הצועה ברב-כח. הנה אחד אמנם “הראזסוויעט” ויצא בראשון אקטאבר, כפי שהיה אמור בהמודעה, אבל הגליון הראשון כבר הגיד האותות מראש, כי רב יתרון המכ”ע הזה על אחיו הגדול ממנו ירח אחד. כל אשר היה בחור וטוב בסופרי ישראל הכותבים רוסית נהו אל הראזסוויעט, כל גליון וגליון היה מלא וגדוש מאמרים מצוינים גם בתוכנם גם בסגנונם, סגנון סופרים בקיאים ורגילים במעשה הספרות. ולא ארכו הימים והמ“ע “גאלאס” ראש המדברים אז בהפובליציסטיקא הרוסים הביא דברים אחדים בשם הראזסוויעט, ובשעת כושר כזו הודיע כי המ”ע הזה הוא הטוב מכל כתבי העת אשר היו לישראל בשפת רוסיה, – וזה כבוד גדול! ולעומת זה היה מרוחם ועלוב המ“ע רוססקי יעווריי. לשוא חגר לעוואנדא את כל כחו ויצא לעזרתו בכל כלי נשקו הספרותים: כתב גם ספורים גם “מכתבים מארצות הווייכסעל” גם מאמרים ראשים, כתב משמו ולא משמו, – אבל התעמוד גדר הדחויה בהשענה על פני עץ אחד אף אם יהיו ענפיו מרובים, ולעוואנדא לא יכול להעמיד את מחמל נפשו על בסיס נכון אחרי אשר חסר לו – עורך, רידקטור בלע”ז. גם ראבינאוויץ גם בערמאנן לא היו סופרים ולא ידעו מה מכ“ע דורש, ויהי הרוס. יעוור. כעולם הפקר בלא מנהיג וכספינה בלא קברניט, והיו גליונות אשר שכרו אנשים מן השוק לערוך אותם, וגליון אחד או שנים יצאו תחת פקודת – לא תאמינו אם אמר לכם – האדון שיגארין, זהו חאשקעס של אומות העולם… אז יעץ לעוואנדא (אשר נשאר נאמן להרוס. יעוור. עד אשר נשא הראזס. נס ציונה) לקרא עורך תמידי לעבודת המה”ע פן יפול בנופלים עוד טרם תבוא השנה החדשה, ויתן עיניו בהד“ר י”ל קאנטאר, שהיה אז בווילנא ולא נבחר לרב כי הד“ר גארדאן הכריעו תחתיו; והד”ר קאנטאר כבר נודע במאמריו הספרותים ביעוור. ביבל. ללאנדוי, ובדעתו בספרות העברית עבר על המון סופרי הראזס. אשר רבם גם לא ידעו לקרוא עברית. בחודש נאוועמבער בא הד“ר קאנטאר לפ”ב, ויקח מושכות הרידקציה בידו ויעבוד את עבודת הרוס. יעוור. עד האספו בכשרון וברב דעת, ויברא לו עוזרים כהלכות מולי“ם יהודאין דפלחין וזנין ומוקרין לסופריהם ובוראים יש מאין. ובעת אשר הראזס. היה מלא מפרי עוזרים טובים, הי' הד”ר קאנטאר מתאונן לפני תמיד ואומר אלי: תנו לי את הסבל שלכם, את אשר אתם מורידים הסלה, ואעשה מהם מטעמים ולא תקצר נפשי בעבודתי הרבה. ואמנם יודע אני כי יורדי הסל בהרזאזסוועט היו והוים גם עתה לסופרים טובים, ויש אשר יצהירו כספירים בשמי הספרות. הלא תמצאו די אם אזכיר לפניכם, כי הסופרים החכמים והחביבים הד“ר קאצענעלסאהן, שמעון דובנאוו, וו. בערמאן ז”ל, ש“ז לוריא, א. קויפמאנן (שהיה שנים רבות עורך האוואסטי בפטרסבורג) – כלם החלו עבודתם הספרותית תחת פקודת הד”ר ל. קאנטאר, והוא או הולידם ברוחו או קרב אותם אל הספרות בהכירו את כשרונותיהם גם טרם גמלו. זכרה לו הספרות לטובה.
אך נשובה אל סמאלענסקין ואל העתקת ספורו “קבורת חמור”. הוא שלח את ההעתקה את ראבינאוויטש, ובמדה שהיה מודד ס. לסופריו מדדו גם לו, וכחצי שנה לא הודיעו אותו לא מקבלת הכתב-יד ומה יעשה בו. אז החל ס. לפנות אלי במכתבים כי אדרוש אחר הכ”י ואוציאנו מיד ראבינאוויץ להשיבו אליו. לרגלי הסדרים אשר היו בהרידקציה לפני בוא הד“ר קאנטאר קשה היה עלי למלאות את בקשת ס. אך סוף סוף הוצאתי את הכ”י ועינתי בו והודעתי לוויען כי ההעתקה לא תצלח לדפוס, וכי בכלל נחוץ לשנות הרבה ממטבע של הספור כי עוד בראפמאנן חי ושונאי ישראל לא ינומו ולא יישנו. הודעתי לס. מחשבות אחדות אשר אני חושב על אודות הספור, וכן התמו הדברים בינינו בדבר הזה.
בין כה וכה ואנכי נכנסתי בעובי הקורה של הספרות העברית בשפת הארץ, חדלתי לכתוב עברית ולמדתי את ידי לכתוב רוסית והצלחתי מעט. מצאתי חן בעיני קולישער העורך הראשי, וקולי היה נשמע בבית-מערכת הראזסוויעט; וצר היה לי מאד לראות כי האנשים אשר בידיהם עתותי המכ“ע הנחמד הזה רחוקים המה מקהל ישראל ומחכמינו, כמו זר יצלצלו באזניהם שמות טובי סופרינו, גבורי הרוח אשר לנו, נכריה להם שפתנו, המפתח הלאומי לכל אוצרות לבב עמנו, ואלה אשר עליהם ללמד את בני יהודה דעת דברי ימינו וערך שפתנו וכל זכרונותינו, הלא המה אדוני הראזס. בעצמם ובכבודם, – רחוקים מכל קדשי בני ישראל, ואף גם מכ”ע עברי אחד לא בא אל הרידקציה מאפס מבין היודע לקרוא, במחילה, עברית על בוריה… מעי המו על המצב הזה, ולאט ולאט השתדלתי להכניס את בית-המערכת עוזרים צעירים מבני ליטא אשר עוד שפת עבר עמם ורוח ישראל חי בקרבם. ש“ז לוריא, זה המשורר רב הכשרון, אשר חטא חטא לספרותנו בתלותו כנורו, היה הראשון אשר בא אחרי אל הרידקציה של הראסז., וברבות הימים נוסף על העוזרים גם הסופר הנודע עתה למשגב הר”ש דובנאוו, ואח“כ, כאשר הטיף הראזס. לציון, בא גם הר”א טאנענבוים, העורך עתה את הזשורנאל של הממשלה " Инженеръ “, אנחנו היינו, כאשר קראו לנו אז בלצון, היהודים בחצר הראזס., ישראל בין הגוים, העלינו את זכרון חז”ס במלאות לו שבעים שנה, למען הראות לצעירי המשכילים כי גם ישראל סבא איננו אלמן מחכמי לב, ורב עמל ותלאה נחלנו עד אשר עלתה בידינו להטות את מי שהיו תלמידי בית-מדרש הרבנים הזיטאמירי, אשר להם היו חשבונות ישנים עם חז"ס, לקחת חלק בחג הזה, וגם קראנו באזני הקוראים חג ליום מלאת שבעים שנה לה' גאטטלאבר. לנו היה נכבד, בהסתר דעותינו הפנימיות על אודות ערך הסופרים, להודיע את הצעירים שאינם קוראים עברית, כי יש לנו ספרות בשפת-עבר ולה סופרים, משוררים וחוזי חזיונות, למען נחבב את השפה עליהם ולמען נחבב את העם על מבחר בניו. נחוץ היה לעשות כל אשר היה לאל ידנו להשיב אלינו את הבנים אשר מהם נואשנו וכי ישובו לאהוב גם את עמם כלבבם המלא אהבה לכל אדם. זקני הסופרים הגו אך נכאים, ויתופפו: “למו פצעי לבי ידוו יזובו” – אך אצבע אל אצבע לא הקריבו לעשות מאומה להביא דבק בין הרוחים…
ולנו, הצעירים, מה כבד היה הדבר. הנקל לאלהים להסיר לב אבן ולתת במקומו לב בשר, ויד האדם תכבד לפחת גם רוח חדש בקרב בני איש. לא לב אבן היה להאדונים אשר נצחו עם הראזס., ואדרבא לבבם היה לב נענה לכל ישר קורא ונמצא לכל צדק דורש, אך רוח עמנו בטהרתו ובאש קדשו בלתי מרחפת על פני היושר והצדק הזה, ועמלנו אנחנו הבנים הנאמנים לעמם היה קשה לפועל ברוחנו על מהלך המכ“ע לכל חלקיו. אז החלותי לחשב מחשבות ע”ד סמאלענסקין, להציגהו למופת למען יכירוהו וידעוהו הצעירים, החדשים. שם ס. לא הי' מוזר לרבים גם מן הצעירים, המה שמעו וידעו כי משכמו ומעלה גבוה הוא מכל יתר המולי“ם בש”ע, וכי גם מכ“ע רבים בשפות נכריות (רק בשפות נכריות) הללו את ס. ואת ספריו. מדעתי כי בו לא תתבושש שפת-עבר, אמרתי להעתיק את ספורו “קבורת חמור”, כי הספור הזה הוא כמעט האחד בין ספוריו הראוי להעתקה, בעת אשר מיתר הספורים בידנו אך להוציא פרקים מיוחדים ומחזות מיוחדות ולתתם לפני הקוראים בהעתקה, כי לתתם כלה בשפה חיה לא יתכנו לעולם. ולכן גליתי בראשית החורף 1880 את חפצי להמו”ל את הראזסוועט להעתיק ספור אחד מספורי ס. רוסית ולתתו בהראזס. והמבקר הנודע בספרות הרוסית שמעון ווענגעראוו היה אז המפקח על חלק הספורים ומתקנם בבית-המערכת, ולקחתי עמו דברים על אודות ס. והשתוות אחדים מציוריו אל ציורי פאָמיאלאווסקי, והצעתי לפניו פרשת הספור “קבורת חמור” לכל פרטיו, אחרי אשר לא ידע לקרוא עברית, והוא הסכים לדברי לטעת את סמאלענסקין שורק בספרות הרוסית לעברים.
ד 🔗
לרגל המלאכה אשר התויתי לי, היה בלבבי להוציא בראשונה פרקים אחדים מתוך הספור “גאון ושבר”, אשר הוא לפי דעתי אסף ספורים קטנים ואך ברצותו דבק המחבר אותם אחד אל אחד, וכן מהספר “התועה”, ולהעתיקם רוסית ולתתם בספורים בודדים ועומדים בפני עצמם; וחשבתי להתחיל מן הקטנים, בפרט אשר הספורים הקטנים והמחזות המיוחדות יש ביכולת להעתיקם כתמם בלי שנוים גדולים. אבל מחשבתי זאת הופרה, כי אחד מחברי מעבודת הראזס. הלך ויגל את מחשבתי ע“ד הספור “קבורת חמור” באזני ה' לאנדוי אשר החל אז להוציא את “הוואסחאד” לירחים, ויבקש ממנו למלא את ידו להעתיק את הספור הזה רוסית להדפיסו בהוואסחאד. ובעת ההיא היה המנוח ראזענפעלד עורך את הראזס., ויגל את אזני על חררתי זאת העומדת לנפול מידי ויאץ בי למהר לגשת אל מלאכת ההעתקה פן יקדמני אחר ופן יקדם הוואסחאד את הראזס.. אך לא לזאת שמתי לבי, כי מי יתן והיה לבב כל הכותבים רוסית להביא בכליהם מנחה משדה יהודה, ומאד שמחתי לו קדמני אחר בדבר הזה, רק דאגתי לספור הזה ולשם סמאלענסקין הסופר העברי, בראותי כי עוד יפלו גם שניהם בידי איש שאינו הגון לכבדם כראוי, כי האיש ההוא אשר אמר להעתיק את הספור “קבורת חמור”, הבין שפ”ע אך מעט, ובהעתיקו את סדר התפלות נתחלף לו בין עי“ן לאל”ף והעתיק "עריכת נר " כמו אור ארוך, ואם כי לו היה כשרון סופר, אך כשרונו היה מעשי התולים וחדודים, וכל דעה ומשפט ומטרה ידועה לא היתה בעבודתו הספרותית, והיה בודאי מעתיק את הספור “קבורת חמור” על קרבו ועל כרעיו ועל פרשו, – מלאכה שאין אנכי וכל התמימים בדעות עמדי היינו נוחים ממנה. בגלל הדבר הזה עלי היה למהר ולגשת אל העתקת “קבורת חמור” ולהעלותה בתחלה, ועוד טרם מצא הסופר המתנשא להעתיק את ידיו ואת רגליו עברתי אותו ונתתי בגליון הראשון של הראזס. 1881 את ראשית הספור.
ובתתי את ראשית ההעתקה מצאתי לנחוץ להציב את סמאל. לפני הקוראים, לספר כח מעשיו ולמדוד ערכו למען ידעו הקוראים תמונת מי נצבת לפניהם. בקשתי מאת ס. כי יודיעני את תולדותיו אך הוא ענני כי לא אכתוב מתולדותיו דבר, רק כי נולד בעיר מאנאסטירשצינא בליל ש“ק שושן פורים תר”א (ומזה יצא לי לפי התאריך הרוסי 8 מארט 1841) וכי למד בישיבה. בגליון ההוא אשר החלותי תת את העתקה תארתי את התמונה הספרותית של ס., ספרתי בקצרה, לפי המקום אשר גבלו לי, את פרשת ספריו וספוריו, במה כחו גדול ומה פעל לספרותנו, ומתולדותיו הגדתי רק את אשר שם הוא בפי ולא יותר, אם כי בידי היו ידיעות ממקורים אחרים על אודותיו.
את מלאכת ההעתקה לא גמרתי כלה טרם קרבתי להדפיסה, ואך פרקים פרקים, מגלות מגלות כתבתיה לפי צורך כל גליון וגליון; כי בהיותי עובד תמידי בבית-המערכת היינו נותנים דין קדימה לעבודת סופרים מן החוץ. והנה אך קרבתי אל המלאכה, וראיתי כי הספור כמו שהוא לא יצליח להעתקה, ועלי לא להעתיק, רק ללכת בעקבות ס., היינו לקרוא כל פרק מראשו עד תמו, ואחר כן לכתוב את הפרק ההוא רוסית, בשמרי רק את החזיונות לבד, ולעזוב כלה את ההגיונות השונים והמשפטים הארוכים, אשר בעל הספור המשיכם לאין קץ. והמלאכה הזאת היתה עבודה ספרותית קשה, כמאמר חז"ל קשה עתיקא מחדתא, בפרט אשר לא בסופרי ספורים אנכי, ולא זה היה מקצוע שלי בספרות. אך לבד זה עוד היה נחוץ לאחוז בעמוד אחד אשר כל הספור נשען עליו, להפילו ארצה ולשום אחר תחתיו.
האם תזכרו את אחרית “יעקב חיים” גבור הספור “קבורת חמור”? הנה ס. גוזר מיתה בידי אדם, בידי ראשי הקהל, על יעקב-חיים איש חרמם, ובאמת כן היה בעיר שכולה כי הטביעו בנהר ערפדן את המשלין סינאגאוו, והמקרה הזה הוא אבן פנת הספור; ועל השנות המקרה הזה פעמים, כי שנים אחדות אחרי אשר נדפס הספור, הומת בזאת העיר שכולה עצמה עוד יהודי אחד, פארחאווניק שמו, היה למופת בעיני ס. כי נכון הדבר, וכי טפוס תמידי הוא “יעקב חיים” שלו בחיי בני עמנו, כי כן דרך הקהל, לדעת ס., להוציא להורג את המלשינים, כמו שנאמר: ובערת הרע מקרבך. אבל אנכי לא יכלתי בשום אופן להסכים לזה, כי המשפט משפט מעוקל הוא. הרג המלשינים בידי הקהל לא היה ולא נברא, ובכל אופן הוא מקרה יוצא מן הכלל, וגם בראפמאנן בשעתו לא הוציא דבה כזאת. מאורע של פארחאווניק אשר הזכרתי, זה המקרה השני בשכולה הסמוכה לעיר מאפילה מולדתי ונחשבת על מחוזה ופלכה, היה בימי, ואזכרה היטב את המקרים ואת האנשים אשר הסתבכו במקרה הזה. פארחאווניק נפל חלל מידי שונאו במלחמת הפרנסה, וכל עניני הקהל ועדה לא היו נוגעים בזה. חתן אחד העשירים לקח בחכירה את מכס היי“ש מאת אדום העיר, ופארחאווניק הזה היה מביא יי”ש מן החוץ וערמתו עמדה לו כי יד השוטרים לא השיגתהו, ולכן – נמצא חלל בליל סגריר אחד. הוא לא היה מן היראים, עבר על שמתא דבי דינא על משקה חוץ, מסר את בנו, עוד אז, לגימנזיום, וממילא התאמצו, אחרי אשר כבר נעשה מעשה, לכסות על דמו, אבל ראשי עדת ישראל לא חטאו ומעיניהם נעלם כל דבר. בכלל לא שמענו בלתי המקרים בשכולה (לו נצרף גם את המקרה השני שאין לו כל יחס אל הקהל) כי ידין הקהל את המלשינים במיתת סתרים. אבל תחת זה, רבים המה שנואי נפש הקהל אשר נמסרו לעבודת הצבא או אשר שלחו “בהסכם כל הקהל” לסיביריא. חקי הממשלה נתנו את החרב הזה ביד הקהל לגזור גלות שלמה על זעומי נפשו, וקהלות רבות בישראל השתמשו בזכותן זה לבער את הרע מקרבן, וחנפי לב ואפטרופסי האומה מצאו בזה כר נרחב להרבות חלל ולשפוך דמעות נקיים בקרב ישראל. ומבלי חפץ לחטוא נגד האמת ההיסטורית, נגר המציאות, אמרתי לשלוח גם את יעקב חיים לארץ סיבירא “בהסכם כל הקהל”, וגם אשתו אמרה ללכת אחרי אישה מאהבה, אך הוא מת ביום שלוחו, והובא בשכולה לקברות – בקבורת חמור, ככתוב בפנקס של החברא קדישא.
עוד הפעם אשנה את דברי כי חפצי היה לשנות ממטבע של הספור לא מיראה, רק מפני האמת. “דם הבל הוא האות על מצח קין!” ולו גם חטאנו כי אז לא בנו העון, אך בחוץ… אולם בדברי סמאלענסקין ראיתי חטא נגד האמת, ואת זה חפצתי לתקן, למען השב לאמת צדקתה. אולם לעומת זה רבים ממכירי רעמו עלי פנים בגלל כל העבודה הספרותית הזאת, בדעתם כי הספור “קבורת חמור” הוא מגלה סודות מחדר הקהל וגולה “מצפוניו”, ורבים בעתוני כי ירים בעל “ספר הקהל” את המקרה הזה על נס לחזק את דעותיו ושקריו. אבל דעתי אני היתה שונה מדעת רבים ממכירי בערי השדה, וידי עיפה לכותבים להשיב דבר לשואלי: מה העבודה הזאת לך? הן מי הוא “הקהל” כי אנחנו בני ישראל נשא ונסבול את עונותיו ופשעיו? האם אנחנו הרינו את “הקהל” הזה או אנחנו ילדנוהו כי כל פשעיו עלינו ועל ראשנו יחולו? משטר הקהל נתן בישראל מטעם ממשלת הפולנים, בחפצה לשום מקרב העם מוכסים וגובי המס, והממשלה הזאת נתנה ביד הקהל מטה זעם ושבט נוגשים, הלא המה עבודת הצבא ועריכת המסים, ותתן בזה חרב ביד תקיפים אחדים לגזור על ימין ועל שמאל ולשום הות נפשם ותאות בצעם למעשי הקהל ולחפצי כלל ישראל. אז התעופפה חרב נוקמת על ראש כל הממרה את פי “הקהל” הקדוש, אז ירשו הכחש והמרמה את כסא כבוד המשפט והצדק, אז הגיעו הימים אשר שלט האדם באדם לרע לו… מי כונן את המשטר הפרוע הזה, מי יסד את הקהל" בישראל? – לא אנו; מימי “הפריצים” היתה לנו הקהל ירושה, מאמר מלכות קים אותו, ועדת בני ישראל שמחה אלי גיל כאשר הוסר עול הקהל מעל שכמה, בחסד הממשלה הרוממה, ועד עולם לא ישכח ישראל את החסד הזה. למי הביא הקהל תועלת בהשתררו על עם ה'? – לא לנו, אך שמר על המסים ועל הארנוניות כי יבאו במועדם ובמלואם ובהיותו תמיד ערב בטוח ונאמן למלא את אשר ישימו עליו. והנה תקיפי הקהל עשו מדחה, כחשו גם שמו בכליהם, רדפו צדיקים באף, שלחו לארץ גזרה זעומי נפשם, וישפכו ממשלה על כל עניני בני ישראל, וישתררו בזרוע רמה, ויטו פקידים בשוחד, ויעורו עיני חכמים. הכל אמת, הכל עשו, – אבל בכל אלה אנחנו מה? במה חטאנו אנחנו, בני ישראל, כי חטאת הקהל תשיא חרפה על כל העם? רעיא רגיז על ענא ועביד סמיותא לנגדא, ותולך את הצאן אחר המדבר, ותרב בהם כושלת, צולעת ונדחה; וירא הרועה ויתבונן ויסר את העורת מגבירה, – האם יפקוד על העדר עון העורת, עונו הוא?! ועתה האם נבוש לספר את כל אשר בא לנו מיד הקהל, אשר הרבה לפרוע פרעות בנו, ואשר שמו אותו אלוף לראשנו, – שמו ולא אנחנו ואת פינו לא שאלו?! ומדוע לא נעשה הפך: מדוע לא נפרוש את השמלה, מדוע לא נספר בגוים את אשר קרנו מידי הקהל, כי חלל לארץ כבודנו וירב בישראל דמעה ודם? מדוע לא תשמע בת עמנו לעצת המשורר יל"ג האומר אליה.
שימי ודעי מי מסךְ סף הרעל,
מי הסב לךְ עניךְ, יד מי במעל –
כי ירדת, כי תרדי, עוד מטה מטה.
(“הזמן”, 178).
ה 🔗
לא לעורר רפאים מגמתי. מניח אני את המלאכה הזאת למלאך הדומה ולמלך המשיח, ואנכי לא באתי לפקח את הגל מעל קבר “הקהל”, אשר כבר הלך לעולמו, ולתקן את הנוסח על מצבתו אשר כתב בראפמאנן. אך ספרתי את כל הדברים האלה. למען ידעו הקוראים כי לא בגלל עצות מכירי חדלתי להדפיס את העתקת הספור “קבורת חמור”. הסבה היתה לגמרי אחרת. עמדתי באמצע ההעתקה מפני – מפני כי התחולל הרעם ביעליסאוועטגראד, שנת הפרעות באה, הבערה יצאה ללהב ותאכל ערים רבות בתחום היהודים, “דם ואש ותמרות עשן” התהלכו בארץ, וכל הספרות הזמנית הקדישה את כל כחה ואונה, את כל גליונותיה, לפרטי כל אסון ואסון ולהשאלות השונות אשר נולדו לרגליהם. אז חדלו שירים חדלו, בנות השיר שחו ויתנו בעפר פיהן, ועל מקומן באו המקוננות לספוד לישראל ולבכות על השבר הגדול אשר השברנו; אז חדלו ספורים ותמו חוזי חזיונות, כי גלי ים החיים אשר התרוממו עלינו ויאמרו לבלענו לא נתנו לנו ידים להתבונן בינה יתרה אל החיים בשלל צבעיהם. על פני תהו-ובהו ותהום חשך לא תרחף רוח חוזה, ובעת אשר מעשי ידי היוצר טובעים בים צרה לא יתן למלאכיו לאמר שירה. אז חדלתי את העתקת הספור “קבורת חמור” ולא גמרתיה עד היום הזה.
וסערות תימן ופרעות הנגב ותולדותיהן כיוצא בהן הרעו לסמאלענסקין מאד, ומבלי משים נשחת עץ לחמו אשר נטעו לו מוקיריו בפטרבורג. מוקירי סמאל. בעיר הבירה נועצו יחדיו, ויאמרו להעמיד את הסופר הזה על בסיס נכון, לולא עלה שאון הרעמים פתאום באזנינו. ויהס את כל יתר הקולות וסערות הלבבות… אך אספרה אל חק, למען לא יהיו בדברי מוקדם ומאוחר.
יש מקרה קטן וממנו לגדולות תוצאות. ספר “התועה” החרם בווארשא, – ולב סמאלענסקין נשבר בקרבו, וזה החלו להורישו כאב לב נורא מאד אשר הביא לרגלו את השחפת ותורידהו דומה בדמי ימיו. זה – דבר אמת, ולכן על האיש אשר ידיו נגאלו בכתב השטנה על ספר התועה – או להיות שבע רצון ולאמר: שישו בני מעי, האח האח בלעתיו, או לשמוע כל הימים קול דמי אחיו הצועקים אליו, ללכת בראש גולים לארץ נוד ולשאת אות קין על מצחו תמיד לבלתי הכות אותו כל מוצאו. ואמרתי: אעלה נא את המקרה הזה על ספר זכרונותי, למען ידע נעוה לב כי עוד חי איש אחד היודע מעשהו ולא יאמר נבל כי אך אתו תלין נבלתו ולבבו קבר למצפונותיו; הבה אזריח עליו השמש כזרוח על הנגב, אך חדלתי: עוד לא מת האיש אשר בקש ומצא את הנפש הטהורה לספותה, ולכן תיסרנו רעתו. וידי על תהי בו.
אך אתם הקוראים תבינו את מצב סמאלענסקין בעת ההיא, אם בעלי נפש אתם. עני היה ס. כל ימיו והאלהים השהו עושר גם בשבתו בעיר וויען הבירה, והוא עוד בגפו והוצאותיו לא רבות. אך עז היה ברוחו ואמיץ בלבבו, ובגלל הדבר הזה לא שחה גאותו ולא השפיל כבודו בהתהלכו עם עשירים וחורי ארץ; בכל עת היו בגדיו נקיים, ובחוץ ובבאו בין אנשים לא נכר הוא לפני שוע, ובכל אשר מצא ידו השתדל לפאר את עולמו הקטן. אך כל זה היה בעת אשר עולמו היה קטן, בעת אשר בגפו ישב מבלי אשה וטרם בנה לו בית בישראל; אז נמלא ספק צרכיו המעטים משכר סופרים או שכר עבודה אחרת – ומצא לו. אבל כאשר נשא אשה, והאשה היתה משכלת ויעלת חן ובת עשירים, וס. נתן את צוארו בעול משפחה, ויתאמץ ויבן לו בית ויכן לו מושב ויכונן את חיי ביתו על פי הדרך אשר הלך בה תמיד, בטוב טעם ודעת ובמותרות מותרות, בכלי-בית נקיים ובמאכלי שלחן בלי רזון, – אז היה עליו להוסיף עבודה ולהרבות עמל ולהגדיל יגיעה להביא בנפשו את אשר עליו להוציא. ולא על קנה רצוץ בנה את ביתו, כי ששת אלפים רובל היו לו נדוניא, והוא אשר הסכין תמיד להביא את לחמו אך מזעת אפיו לבד וכסף לא היה לו מעולם שמור באוצרו, אולי עוד חשב את הסך הזה לסכום גדול אשר לעולם לא יחרב ולא ייבש. אך הוא עושה כה וכה, והנה האלפים התעופפו ויכלו בענן, ובראותו כי עוד מעט יכלה כל הונו ויהיה בכל רע, מהר להדפיס שנית “התועה” במספר גדול ויביא את צוארו גם בעול חובות בגללו כי עליו השליך את כל יהבו.
ואמנם חשבונו לא היה חשבון של טעות מתחלתו. סמאלענסקין קנה לו שם גדול בעולם הקוראים וספר התועה היה מן המפורסמים, והשנים הראשונות להשחר אשר בחוברותיהן נדפס התועה אפסו ואינן, ורבים היו המבקשים את הספר הזה ואין. תקופת ה“עיט צבוע” כבר עברה אז, וקהל הקוראים השתוקק לשמוע “מלה חדשה”, ובפרט אשר בגלל החלק הרביעי אשר הוסיף המחבר בהוצאה החדשה היה לספר חדש גם ביד אלה אשר בידם היתה גם התוצאה הראשונה. ולרגלי התמונה של החלק הרביעי – ספור בתמונת מכתבים – אשר לא היה חזיונה נפרץ, ובחסד המחזות החדשים אשר עליהם נשא הסופר דבריו בהחלק הנוסף וישפוט לרעה את דרכי בני-הנעורים, היתה באמת תקוה להמחבר למצוא לו קונים גם מצד “האבות”, אשר בראשונה הרעימו פנים לעמת סמאלענסקין. ולכן לא חשב מחשבות הרבה, וישקיע בהוצאת התועה גם שארית הונו גם הון אחרים למען יושע. ההוצאה הראשונה של “התועה” כבר עברה דרך הצינזוריא בארצנו, וכמובן החלק הרביעי אשר היה כמעט כלו מלחמה נגד הצעירים הניהיליסטים ערב אותו מראש כי לא יאונה לו כל רע וכן היה באמת, והצינזור בווארשא הרשה אותו וכל מספר הספרים של ההוצאה בא לידי הסוכן הכללי לווארשא, והתועה יצא לשוק הקונים. אך…
אך שונא אחד היה לסמאלענסקין אשר הוא, ס., לא עשה לו רעה, ואדרבה מפתו האכילו ועבד עבודתו בגללו, ויתמכהו בכל אשר היה לאל ידו ובלבו הטוב, ויקרא את הקוראים לעזרתו. והאיש הזה באש קנאתו בסופר הצעיר הזה שכח חסד ואמת ויהי ערהו, ויתגר בו מלחמה על שדה סופרים וינחל קלון מכבוד, ואז העמיק קנאתו הנמבזה שאול וילך ויכה בלשון את “התועה”, ויאכל קורצא בי נציב המדינה. הנציב האמין לדברי המלשין, אשר היה זקן ופרקו נאה ובר-סמכא, ולכן לא מצא לנחוץ להרבות חקירה ודרישה על אודות ספור אחד הנכתב בשפת היהודים והבא מחו"ל, מאוסטריא לפולין, ויאסור את הספור, ויחרים את כל הספרים הנמצאים, והמה כל ספרי התוצאה החדשה, – כל אשר היה לס. וכל אשר השיגה ידו! –
ובדבר הזה נקצצו פתאום כנפי תקות סמאלענסקין, התקוה אשר תלה בהוצאת ספריו. כי הנה ספרי ס. נפוצו לאלפים, והיו שנים אשר מחברם הרויח מהוצאת ספריו כסף רב, ובכסף הזה כלכל את ביתו וגם את ה“שחר”, אשר הוא בעצמו הביא למוציאו הפסד ולא ריוח, כי במחיר כל שנה מהשחר שלם לו סוכנו רק שני רובל ורבע בכסף ארצנו אשר בשנות השבעים ירד פלאים, וכל יודע ערך ספר יבין כי כל חותם הביא לו הפסד. לעמת זה מצא ברכה במכירת ספריו, ולכן נתן עיניו לפאר את ספריו ולהוציאם למען יוכל לכלכל את הוצאות ביתו הרבות, אבל חץ שֻחט שלח בו ולא ממסתרים, כי ידע מי המכהו בלשון, ויפול עליו לבו מאד ויבוא בסבך חובות לבראֶ ג המדפיס בוויען אשר עמו עבד, וה' בריינין כותב תולדות ס. מעיד לפנינו כי אז “בא המחסור לביתו בפניו הנזעמים, וכי בראשית שנת 1880 הורע מצבו החמרי של פ”ס וחובותיו עצמו מיום ליום עד כי לא היה עוד לאל ידו לכלכל את בני ביתו“. אז, למען הקל מעליו הוצאות בית היה נאלץ להביא את אשתו ואת שלשת ילדיו אל בית חותנו לפטרבורג, והוא שב לוויען לעבוד עבודה לשלם את חובותיו, זה ס. אשר אהב את ביתו מאד ראה את משכנו הרוס, אשתו וילדיו גלו מעל שלחנם לאכל לחם מתנה על שלחן חותנו לא מעושר, מעונג, אך מעוני, בתגרת יד ההכרח… ואנכי יודע, וכמובן גם ס. ידע זאת עוד יותר ממני, כי גם לחותנו הזקן לא היו אז אוצרות חשך, מצבו כבר ירד ועשרו שהיה לו בימי קדם חלף לו, והוא עקר דירתו מווארשא להתישב בפ”ב לרגלי תביעות מסופקות, למען חפש עסקים שונים, והעיקר – לרגל זאת הסבה עצמה אשר בגללה מצא גם ס. לנחוץ לשלוח את ביתו הוא אל חותנו: לקמץ בהוצאות במקום שאין מכירים… וס. אשר כנשר רחף על גוזליו ויקנא לקנו מאד ואמר בלבבו כי על אברתו ינטלם וישאם וישכון עמם מרומים – השח גבהות עיניו וירד מטה, ויבוא וישם את הנטל היקר אשר לו על שכם אחר, שכם שחוח ומטה לנפול!…
אך לא איש כסמאלענסקין יאמר נואש, כי כגבורתו במלחמת הספרות כן לבש גבורה גם במלחמת החיים, ואך נפתרה איך שהוא השאלה החמורה האמורה בתורה, שאלת מה נאכל, החל להשתדל להתיר את החרם מעל “התועה”; וימצא חן בעיני פ. מרגלין ז“ל ראש מבקרי ספרי ישראל בפ”ב בעת ההיא. ס. לא עשה לו חנף ולא שם סתר פנים לדעותיו, ובדבר הזה פעל על לב המבקר מרגלין לאהוב אותו ולכבדו, אם כי מרגלין זה היה אוהב את הקבלה ואת החסידות וביותר את הספרות ממין הזה, ולכן הסיר מן “התועה” את רב הדברים הקשים על החסידים, וגם את הספור על דבר י"ט כסלו מחק, עד כי היה ס. רק לשוב ולהדפיס רק כשני גליונות חדשים, ולהסיר את המחוקים ולתת שלמים מתוקנים תחתיהם. אז הוציאו את כל ספרי “התועה” המוחרמים ממאסרם, ולס. היתה מעט הרוחה. יד אחד מאוהבי ס. היתה בזה, אחד מאוהביו אשר ידע בעניו וירא בסבלותו, והוא הטה את לב מרגלין להיטיב – זכרה לו אלוה לטובה!
ו 🔗
לא דרך שערי תפארה בא סמאלענסקין לפטרבורג, ושרים ונוגנים לא קדמו את פניו בבואו. הדבר היה בקיץ תר"ם, בימי החום והשרב, בעת אשר כל בתי המדרש הגבוהים אשר בעיר הבירה סגורים, והתלמידים הצעירים עוזבים את העיר ושבים איש איש אל בית אבותיו לנוח בחדשי הקיץ או להורות בנאות דשא חוץ לעיר לתלמידים, אשר פגרו מעבור בשלום את אחת המחלקות בבתי ספריהם או המכשירים עצמם להכנס. בחדשי הקיץ יעלה גלד רקבון על פני חיי החברה בפטרבורג, ועורקי החיים, הלא המה הצעירים – התלמידים, גם המה אינם אז בתוך העיר, – ובלעדי בני הנעורים מי יתעורר כי בא סופר לעיר? מי ישתוקק להראות את פני סופר העם ויוצר החזיונות בהופיעו בתוכם? מי יודע אם גם בא סופר כזה בשערי העיר?….
ואיש לא ידע את בוא סמאלענסקין. לולא גלה כבוד מישראל הצעיר, לו חפצנו להתגאות בסופרינו, גבורי הרוח, לו היתה בינה בקרבנו לדעת ולהבין כי “כמה לאמאנאסאוו איכא ברחוב היהודים”, ואנשים כסמאלענסקין, כצמח אלהים אשר מתחתיו עלה ויפרח וייף, המה לגאון ולתפארת לכל העם, – אז היה לאל ידנו גם אנו לבשר את יום בוא סמאלענסקין לפטרבורג, ואז ידעו גם העמים אדוני הארץ, כי לא כבני כושיים המה בני ישראל, ואך כגוי אשר לו ספרות וסופרים בשפתו, שפה מעולם. אבל כזאת הלא לא נהיתה, גוי הן לא יולד פעם אחת, רגש-הלאום בלתי חנך בקרבנו על פי דרכו, ולכן הכל נהג אז כמנהגו וגם כה“ע אשר היו לנו אז בשפת הארץ וגם המכ”ע העברי בשפת העברים לא הודיעו בקהל קוראיהם, כי סמאלענסקין בפטרבורג; וממילא מובן כי “הצפירה” ויתר המכ"ע העברים אשר מחוץ לעיר הבירה לא השמיעו דבר על אודות נסיעת הסופר הזה מווינא לארץ רוסיה ולא השתוקקו לדעת מטרת המסע הזה.
למסע סמאלענסקין זה לא היתה מטרה מיוחדה: הוא בא לבקר את אשתו ואת ילדיו, אשר ישבו אז במשכן קיץ באחד ממגרשי פטרבורג, “בקרית יערים”, בתוך משפחת חותנו. מצבו החמרי של סמאלענסקין היה אז רע מאד, ולכן לא אבה להתודע אל איש, להתפרסם בקהל. בתוך העיר פטרבורג עצמה לא היה אז למאלענסקין גם מעון תמידי, כי אבות רעיתו עזבו אז את משכנם בתוך העיר ויקחו להם מעון, כאשר אמרתי, בנאות דשא אשר אצל העיר. ובכן היה סמאלענסקין בבאו העירה אך מתגורר, נוטה ללון אל אשר ימצא, וגם חדרי במעון אבותי עם המעקה הנשקף על פני גשר קאקושקין זכה כי ילין סמאלענסקין שם. באופן כזה לא היה כל יכולת, וגם לא היה לסמאלענסקין כל חפץ, להתודע אל הקהל בעיר הבירה; בפרט אשר לא היתה כל מטרה לו בזה: הוא בא לפטרבורג אך לבקר את ביתו, מבלתי יכלת לעצור בעד געגועיו למחמדי נפשו. אלי פנה בשאלתו על דבר היתר “התועה”, כי עוד מקודם לזה השתדלתי בדבר הזה על פי הצעת המנוח ר' אברהם צוקערמאנן סוכן “השחר”. סמאלענסקין בא עמדי בכתובים על אדות “התועה” עוד מווינא וישם בפי דברים אל המבקר פ. מ.. המשא ומתן בינו ובין המבקר התמשך, ולכן אך ראיתי את סמאלענסקין מהרתי להציע לפניו ללכת עמדי אל המבקר, וכן עשה. ועלי להגיד דבר אמת, כי אם אמנם כי אנכי הייתי המתחיל בדברים עם המבקר, אבל מסופק אנכי אם היו בקשותי עושות תושיה לולא נקרה אז סמאלענסקין בעצמו בפטרבורג והשתדל בדבר הזה.
אבל בכל זאת היו ביושבי עיר הבירה כאלה אשר חפץ סמאלענסקין להתראות עמהם, אנשים אשר ידע אותם מאז, ומן הנמנע היה להיות בפטרבורג ולבלתי לדרוש למשכנם. מבית המבקר שמנו פעמינו אל בית ר' משה ברלין, אחד מזקני המשכילים והשתדלנים מדור הארבעים, דור ליליענטהאל ומאנדעלשטאם, והוא ידע מה הוא סמאלענסקין וכח מעשיו בספרותנו. וגם סמאלענסקין ידע את שם ברלין עוד מימי נעוריו בישיבת שקלאוו, מולדת הר“מ ברלין. ור' משה היה אז איש אמיד מן הקבלנים, נכבד בעדת ישראל בפטרבורג ונודע למשכיל עברי, אשר תרגם לרוסית את הספר “צוק העתים” (מאסקווא, 1859) וכתב בספר את מנהגי וחיי אחינו בארצנו (ספ"ב, 1861). גם גמר סמאלענסקין בדעתו לבקר את המשורר י”ל גארדאן המנוח, ואת החכם א.א.הרכבי, יבדל לחיים.
זה האחרון היה מצוין אז, ובודאי גם עתה, במדת הכנסת אורחים. החכם הזה, אשר יתאבק תמיד בעפר כתבי היד ודורש אל המתים, ציוני הקברים, שש תמיד לקראת אורחיו האנשים החיים, ואנחנו, הסופרים הצעירים, מצאנו תמיד בבית החכם הרכבי את אשר בקשנו: ספרים חדשים, עזרה רוחנית, עצות ספרותיות, ויחננו תמיד מאוצרו הטוב – מבקיאותו הרבה בכל השאלות השונות אשר בכל מקצעות ספרותנו. ובאי ביתו כבר ידעו את מועדו, מועד משתה התה לפנות ערב, בעת אשר הוא פנוי מעבודתו ונוח לקבל אורחיו. למועד ההוא בא סמאלענסקין אל בית הד“ר הרכבי בלויתי, ואדון הבית קבל את אורחו באהבה ובכבוד, ויראהו את אוצר ספריו וגם את המכתבים האחרונים של הד”ר דוד קויפמאנן, שהיה אז עוד מן החכמים הצעירים, אחד מידידי סמאלענסקין; אז גמר הד“ר הרכבי עם סמאלענסקין לתת את “מאסף נדחים” שלו נוספות ל”השחר“, ויגמרו ביניהם גם על דבר כמות העלים אשר התחייב הרכבי להמציא לכל חוברת. התנאי הזה היה מוכרח, יען כי הרכבי לא היה יכול להדפיס את דבריו בתוך “השחר” רק בתור הוספה מיוחדת מחוצה ל”השחר“. כי על “השחר” רבץ אז עוד “החרם” אשר החרימו אותו רבני ירושלים בגלל המכתבים מירושלים, מעשי הרי”ד פרומקין בעל “החבצלת” שנדפסו ב“השחר”, ובין הרבנים המחמירים היה גם אבי הד“ר, רבי יעקב הרכבי, והאב גזר על בנו לבל יכתוב חלילה בהירחון המחרם והיה חרם כמהו; והד”ר הרכבי מצא היתר לעצמו להדפיס את דבריו רק בתור הוספה ל“השחר” ולא בהירחון המחרם בתוכו…
אזכרה פרט אחד משיחתנו אז ואשחק. סמאלענסקין והרכבי דברו על אדות דוד קויפמאנן, אשר אז עוד היה חכם צעיר, ונבוני דבר ראו בו את הגדולות אשר בודאי היה עושה לחכמת ישראל לולא קטפהו עתה המות; וסמאלענסקין אשר הכיר היטב את קויפמאנן ספר להרכבי פרטים רבים על דבר המחשבות הספרותיות אשר בלב החכם הצעיר ההוא. ומענין לענין באו לדבר על דבר עבודות חדשות אחדות בספרות הערבית. הרכבי עמד לרגעים ממקומו ויבוא אל חדר הספרים ויביא חוברות מחוברות שונות, אשר אך זה חדשות באו אליו בימים האחרונים, ונושא ענינו נגע בענינים הספרותים אשר עליהם נסבה השיחה. אנכי ידעתי את כחו של סמאלענסקין, כי הוא רק זורנאליסט, אשר ידיעותיו הכלליות הנה שטחיות ובשום אופן איננו מומחה בספרות הערבית, ולכן השתוממתי עליו, איך יעיז להתוכח בנידן כזה עם הד"ר הרכבי, שהוא באמת מומחה לאותו דבר, ויהי אך יצוא יצא הרכבי אל חדר הספרים, מהרתי לשאל את סמאלנסקין: “ידידי, הספרות הערבית מנא לך?”
– היה בטוח – ענני – כבוד הרכבי במקומו מונח, אבל על דבר הענין הזה קראתי אני. ואם אך יודע אני בזה אות אחת יותר ממנו, אז לא עוד ינצחני למרות ידיעותיו הכלליות הרבות בספרות הערבית.
והרכבי שמר את בריתו לסמאלענסקין ויחלק לו כבוד, ובאחד הימים בקרנו אנו והרכבי את סמאלענסקין במשכן חותנו אשר ב“קרית יערים” זה היה לי הפעם הראשונה לראות את הסופר בחוג משפחתו, שהיתה אהובה לו מאד.
ז 🔗
בבקר קיץ אחד עברנו שנינו, אני וסמאלענסקין, את רחוב הבלקנים ונטינו השמאלה על פני האינסטיטוט הטכנולוגי. באחת החוצות אל מול פני האינסטיטוט גר ר' משה ברלין, ואחרי אשר לא מצאנו אותו בביתו ישבנו לנוח על אחד הספסלים כחום היום.
הטלטולים מ“קרית יערים” העירה ומהכא להתם לא הוסיפו גבורה לגֵו סמאלענסקין, אשר כבר אז לא היה בריא אולם יותר מדאי, ובבקר ההוא הרגיש בעצמו, כי חולה הוא מעט. שיחתנו היתה כלה על דבר מעשיו בעתיד הקרוב, אך לא הרבה לדבר על דבר מצבו החמרי הרעוע, אולם במעט מלים וברמזים דקים אחדים, המובנים לאיש מעולם המעשה כמוני, ספר לי כי בראֶג המדפים בווינא נושה בו סך הגון, ואמנם בידו לשלם את חובו במשך שנה או שנתים, אם אך יהיה נקי מהוצאות ביתו משך זמן כזה. מרכז הכובד של דברינו היו ענינים ספרותים, ויגלה אז לפני מחשבות אחדות אשר היו בלבו, מה בדעתו לכתוב בקרוב, ויספר לי כי גמר בנפשו לגשת אל פעלים ספרותים שונים. הוא חשב מחשבות להוציא את התלמוד בהוצאה שלמה ומתוקנת עפ“י כתבי-היד הטובים בבתי עקד הספרים, לתקן את כל אשר הרעו המדפיסים והמבקרים בכל הארצות, ולתרגם את כל התלמוד לשפת אשכנז. לפי דבריו אז אלי, כבר היה לו למטרה זאת שיג ושיח עם חבר צעירים חכמים לגשת אל התקונים ואל ההעתקה, ואמר כי יש לו תקוה כי האקדמיה הקסרית בווינא תתמוך ביד מפעל כה ותעזור להוצאתו, כאשר עזרה ביד הד”ר קאהוט להוציא בשנת תרל"ח את החלק הראשון של “ערוך השלם”. הספר ההוא נדפס בבית הדפוס של בראֶג, אשר סמאלענסקין היה מנהלו, וסמאלענסקין חפץ מאד להוציא תועלת לספרותנו מעבודתו בבית הדפוס של בראֶג בכל הימים אשר עמד תחת פקודתו.
עוד היה עם לבב סמאלענסקין לכתוב בשפת עבר תולדות ישראל, והספר היה צריך להיות מקורי, וכבר ערך לעצמו את תכנית העבודה הזאת, ויחלק את הספר לחמשה חלקים, אם כי לא הכחיד תחת לשונו, כי העבודה הזאת היא לשנים אחדות וכי עליו לאסוף ספרים הרבה בכדי למלא עבודה אשר כזאת. במפעלו זה מצא כפלים לתושיה: האחד, כי דברי ימי ישראל יהיו כתובים במקורם ובשפתם לפי רוח ישראל ורוח העם בטהרתו, והשני – הוא קוה כי ספר כזה יכלכלהו ברבות הימים ויהיה מקור לפרנסתו. מעטות מחשבות היו בלבו, כפי שהגיד לי אז, לעשות ספורים חדשים, כי הספורים הגדולים חדלו להפיק רצון גם ממנו: חיי היהודים בארצנו כמו שהם, עם כל הסבות השונות המניעות אותם, לא נתנו להכתב, וגם במה שהורשה הסופר לכתוב, – האם יתבונן איש בשבתו מרחוק הרחק מן החיים ושלל צבעיהם השונים ומשתנים בכל יום. הוא אך הגיד לי, כי נכון אצלו תכנית ספור שלם על דבר “מרד היהודים” במסטילאוו בשנת תר“ד והגזרה אשר נגזרה אז על עדת ישראל בעיר ההיא, כי העשירי מן הגברים ימסר לצבא. כי העיר מסטיסלאוו קרובה היא אל מאנאסטירשצינא עיר מולדת סמאלענסקין, והשתדלן הנודע בדבר הזה, ר' יצחק זעלקין, היה בן עירו, ועוד מימי ילדותו נלקטו ונשמרו במוח סמאלענסקין המתפעל רשומים נכבדים הנוגעים למאורע ההוא, אשר את פרטיו ספר לנו סופר קורות עמנו הר”ש דובנאוו בהירחון “וואסחאד” חוברת סעפטמבר, 1899. בכלל היו מחשבות סמאלענסקין נכונות את נקודה אחת: לבלתי היות תלוי במצב “השחר”. הוא התאונן תמיד על עבודתו ב“השחר” הכבדה עליו מנשוא, אך תקוה היתה בלבו, כי ימצאו לו עוזרים לעבודתו מקרב הסופרים הצעירים וייחל גם לכותבים ספורים כי יגלו מבין הכשרונות החדשים אשר קול פעמיהם כבר הגיע אז לאזניו. “אקוה ברבות הימים – אמר לי סמאלענסקין – להיות אך עוזר ל”השחר" בקרב העוזרים האחרים. ומי יתן ויכולתי להיות אך עורך לבד, וכי מאמרי אני ידחו מן “השחר” בגלל המאמרים הטובים אשר יביאו עוזריו לו". והוא אמר זאת באמת ובלב תמים, ובכל עת אשר מצא לו עוזר בן-כשרון שמח עליו מאד, בדעתו כי זה יקל מעט את עול סבלו.
וסמאלענסקין תלה תמיד את מצב הספרותי של “השחר” במצבו החמרי הרע של הירחון הזה. הוא הודה כי לפעמים נצרך היה “השחר” לתמיכת נדיבי לב, אם כי מר בריינין, כותב תולדותיו, אומר כי סמאלענסקין כחד תמיד מאד הקהל את מצב ירחונו החמרי. באמת אין מו"ל עברי, אשר דבר על אודות המצב החמרי של עתוניהם כסמאלענסקין על דבר “השחר” שלו, ולו היתה הצדקה לעשות כזאת. הן “השחר” לא היה מעולם מטה לחמו ואך חרב מלחמתו, זאת המלחמה אשר לא לו לבדו היתה כי אם לאגודת אנשי לב בעמנו, ולכן עליו היה להודיעם תמיד מצב המצודה אשר מעל ראשה המה נלחמים תחת פקודתו. ואמנם עתה נראה מתולדות סמאלענסקין כי לו היתה הצדקה לדרש מאד אחיו ורעיו לעמוד לעזרת “השחר”, אחרי אשר אמת נכון הדבר כי “השחר” לא כלכל את עורכו, ותהי להפך כי נטל עליו לעבוד עבודת עבד, עבד ממש, כי כמעט מנהל-אורחים היה סמאלענסקין בכדי לכלכל את נפש “השחר”, אשר מאומה לא הביא לו (תולדות סמאלענסקין מאד בריינין צד 59). ולא למענו, לא למען מצוא מקום לפרי רוחו הוא, השתדל סמאלענסקין להחזיק את “השחר” למרות התנאים הרעים, כי הוא שש מאד אם הקדימו סופר אחר בדבר אשר היה את לבבו להשמיע, ויבכר תמיד את דברי הסופרים הבאים מחוץ על מאמריו הוא.
בשיחתנו זאת הלכנו לנו לאט לאט על פני הרחוב זאגאראדני, ונסב את כל בניני הצבא של הלגיון השמעוני עד אשר באנו לקצה רחוב ניקולאי במקום אשר ישב שמה המשורר יל“ג. סרנו אל בית המשורר ומצאנו אותו בביתו. מאנשי ביתו לא היה איש אתו בבית והוא שמח מאד לקראתנו. אך באנו הביתה הרגיש סמאלענסקין בעצמו כי חולה הוא מעט, כי אך בלכתו בחוץ התאפק כפי יכלתו, אולם פה בבית אחזוהו חבלים קלים, ויבקשהו יל”ג להשאר בביתו וללון הלילה אצלו ויפנה לו את חדר עבודתו. – משאי ומתני אני עם המשורר היו טובים, מלאים כבוד ויקר ומשוא פנים. כמובן הוקרתי אני מאד את שירתו הנפלאה ואת כשרונותיו הטובים ואת טבעו העשוי לבלי חת, אבל בהיות טבעי אני רך וטבעו קשה ולכן התנגשנו שנינו תמיד, תמיד היו בינינו תוכחות ועקיצות. ואם כי היה דבורו מלא לצון ושיחת חוליו שיחת תלמיד חכם, בכ"ז לא אהבתי לשבת בסודו הרבה. ומצבי החמרי לא הכריחנו להתרפס לפניו ולעשות לו חנף, וגם עבודתי הספרותית לא היתה תלויה בדעתו ובמשפטו על אודותי, ולכן יש אשר שמעו אזניו מפי דברי אמת לא נעימים לשומעם. ומפני כי לסמאלענסקין דרושה היתה המנוחה ועלי היה אז ללכת לסבלותי בעניני מסחרי, לכן לא אחרתי שבת בבית המשורר.
אך ממחרת בבקר מהרתי לבוא אל בית יל"ג לדעת את שלום סמאלענסקין. המשורר פתח לי בעצמו את הדלת. האמת אגיד, כי נפשי השתוקקה מאד לדעת מה עם סמאלענסקין, ולכן שכחתי תורת דרך ארץ ועודני בבִאָה לא עצרתי ברוחי ומהרתי לשאול את פי המשורר לשלום האורח.
– סמאלענסקין מת – ענני בצחוק-נוכל.
ואנכי ידעתי סוד בת-צחוק אשר נראה על שפתי המשורר, וכונת הבשורה לא-חכמה אשר הוציא מפיו. הבנתי כי בעומק לבבו קנאה לו בסמאלענסקין, בראותו כי ישנם צעירים החולים על מחלתו וצר להם בצרתו ודואגים לשלומו, בעת אשר ידע כי הוא, יל"ג, אך עקרבים סביבו ובכל אשר יפנה אך שונאים ימצא, ומכל המון הצעירים אשר לפי דעתו הרבה להשתדל לטובת השכלתם, אין לו אוהב ומודע אשר יהיה לבבו נאמן לפניו. כה מלא תמיד חמת קנאה העשיר הכילי ברעהו העשיר הנדיב, ואפו יחר בו על הכבוד אשר ינחל עקב נדבת לבבו, ובכל זאת לא ינסה להכניע את זדון לבו להיות נדיב כרעהו ולנחל כבוד מקלון.
– פניתי את שכמי לצאת בטרם סרתי אל חדרי הבית, ויחר להמשורר ויבן כי לא טוב עשה בדבריו, ויפצר בי לבוא אל חדר עבודתו; ויאמר לי כי בבקר קם סמאלענסקין וישב לאיתנו, ויגד לי את המקום אשר הלך שם.
– צר לי על סמאלענסקין האומלל – אמר לי המשורר בחפצו, כפי הנראה, לכפר את פני בהראותו לי, כי גם הוא מצטער על מצב הסופר הרעוע. אולם אנכי עוד טרם שבה נפשי למנוחתה, ולכן אותה נפשי מאד להתגרות בהמשורר, ועניתי ואמרתי לו כי סמאלענסקין אינו אמלל, איננו מתאונן.
– אבל לו אשה וילדים – הוכיח גארדאן – ואיש אשר אלה לו וידע מחסור לא טוב חלקו.
– אשתו וילדיו אוהבים אותו מאד וגם אנחנו כלנו נאהבהו; והאיש אשר רבים יאהבוהו לו מאושר יאמר ולא אמלל – עניתיו.
המשורר הבין את העוקץ אשר בדברי אלה. הענן ירד ויכס על מצחו. עיניו הביטו בדממה אל הכירה אשר בפנת החדר, בעת אשר כל אח בלתי בערה שם, ולא היה איפוא כל דבר בכל הכירה להתבונן עליה. הוא זכר אז, כפי הנראה, כי רב אמנם היה מספר המוקירים והמכבדים אותו, אבל אוהבים, הה, מעט מאד….
ח 🔗
מבלי משים נגעתי בהמשורר יל“ג. אבל הלא זה דרך “הזכרונות הנשכחים”, אשר בלולים יעלו מתהום הנשיה, אין סדר נכון להם, ואני את אשר אזכרה אעלה על לוח והיה לזכרון לפניכם, הקוראים. ולכן אל נא תתפלאו כי בעידנא דקאי אנא במסכתא דסמאלענסקין תשמעו דברים מפי גם על אדות אנשים אחרים ומקרים שונים, שאין זה האיש סמאלענסקין נוגע בהם כלל או רק כמלוא נימא. ואולם חי אני כי כל התנצלות אך למותר בכל עת אשר נושא הדברים יהיה המשורר יל”ג. תמונת גארדאן תרום ותנשא למעלה מעל פני המון הסופרים אשר בראו את תחית ספרותנו, לא אך משכמו ומעלה יגדל מכל חבריו בעבודתו, אך כלו רודה בכל אפסי הספרות העברית והוא כבודה ומרים ראשה, עד כי בטוח אני, כי באות נפש ישוחח הקורא על כל אשר אדותיו.
גארדאן הוא ארי שבחבורה, ואין ספק כי כמה שנים תעבורנה ושירי גארדאן יתנו ענין לחכמים רבים לענות בהם. משורר-עם איננו. אם כי ידע היטב את חיי בני עמנו ואם כי לא היה במשוררים בזמנו אשר ידע לכתוב בשפת עבר כמהו, משורר-עם, משורר לאומי, איננו, והמבקר אשר קרא לגארדאן נעקראסאוו העברי טעה בשקול הדעת. דעתי אני, כי אם אמנם דעת חיי העם ושפתו נחוצה למשורר העם – הן בלעדי זאת מה הוא? – אבל לא כל משורר היודע את השפה ואת החיים משורר העם הוא. על משורר העם להרגיש את מאווי נפש העם, לחוש את הנעשה בכל רגע בקרב עמו, לחדור פנימה אל קדש הקדשים של לבבו, לקות בתקותיו, לתעב את אשר תקוץ בו נפש העם ולאהוב ולכבד את מחמדי נפשו, לשכון אפילו במבואותיו המטונפות – ואת כל רגשותיו אלה שהמה תמצית רגשות העם, ישמיע בשפת המשוררים, בהלך-נפש ובהשתפכות הרוח, בשפה אשר ישמע אותה ובקול אשר יצלצל באזני העם… אשר על כן כל משורר כיל"ג, אשר אך הוכח הוכיח את עמו ויחפוץ להעבירנו על דעותיו, אשר לרגלי מסבות דברי הימים נושנו בחייו ויבאו בקרבו – לאו משורר העם הוא. וכל המשורר אשר יעצום עיניו מראות הנעשה בתוך עמו ויבחר מקום לשבתו את ראש צורים מבלי רדת את מצב העם בעת ההיא, ונושא משא וחזון לעמו, הוא אמנם משורר ומנבא לימים רבים, ואולי באחרית הימים יתבוננו אל צדקת חזיונו, אבל לעת עתה גבהו דרכיו מדרכי העם. איך תאמרו, גארדאן הוא משורר לאומי, – והוא לא קלט מאויר החיים של עמו את הרוחות המנשבות שמה בכל רגע ורגע; לא ראה בעיניו את ההרים אשר אליהם ישא העם את עיניו לעזרה בעת צרה או הסתולל בהם; לא היה בו שנאת עולם, שנאה עזה כמות, למציקי העם ונוגשיו, ויש אשר התנה אהבים עמהם; אהובי נפש העם לא היו חביבין לפניו ולא חי עם עמו בכל תעלוליו והבליו!
אבל עם כל זה היה גארדאן מראשי המדברים בספרתנו – ובנסעי מעיר מולדתי לפטרבורג, בראשית אקטאבר 1877 חפצתי מאד להתודע אליו. בידי היה מכתב אליו מאת הרי“מ פינס, אשר ישב אז בבית חותנתו במאהליב עיר מולדתי, ופינס שלח על ידי ליל”ג גם החוברת השניה מספרו “ילדי רוחי”. אולם בבאי לפטרבורג נקרה הדבר כי לא מהרתי להתודע אל המשורר. כי לעדת החרדים מאחינו בעיר הבירה, אשר בקהלה נחשב גם בית אבי, היה אז שם גארדאן לזועה, כאיש הרוכב בגאוה ובגודל לבב על כל קדשי בני ישראל, ואשר כל חפצו להביא בסדרי הקהלה הישראלית בפ“ב מנהגים חדשים מתנגדים להיהדות. בגלל הדברים האלה לא מהרתי לבקש את קרבת המשורר, ואולם גם האנשים האחדים מחברת המשכילים אשר נקרה נקריתי להתודע אליהם במקומי החדש לא הללו אלי את תכונת נפש המשורר, והיו גם כאלה אשר הניאו את לבבי מאחריו ויתנו לי עצתם לבלתי דעת את יל”ג. באחד הימים לקחתי את המחברת “ילדי רוחי” בצירוף מכתבו של הרי“מ פינס ונתתי על יד אחד השלוחים הסובבים בעיר להביא אל גארדאן, וגם מכתב קצר כתבתי לו לבקש סליחה על אשר לא מצאה ידי למסור לי את המשלוח בעצם ידי ואחר עד עתה, ואת מכתבי כתבי רוסית. תיכף הגיעני מכתב מאתו וישאלני; מתי ימצאני בביתי, והודיעני את מועדיו אשר בהם ימצא הוא לאשר ידרשו לשכנו ויבאו אליו. אז מצאתי לנכון לבקר את המשורר ולהתודע אליו, והוא קבלני בספ”י, גם הגיד לי בלצון, כי דרים אנחנו בשכונה אחת איש על יד רעהו, – בחוברת חדשה של “השחר” אשר עוד טרם ראיתיה: מעבר מזה נדפס שירו “בעלות השחר” ומעבר מזה נדפס מאמרי “דור הולך ודור בא”, ויגד תהלת סגנוני בפני, וישאל לצרכי ולמצבי, ואנכי הגדתי לו כי באתי לפ"ב לעשות במסחר עם אבי ולא חסר אני דבר; ויפצר בי לבקרהו בכל ימי השבת באשר אז פנוי הוא מכל עבודה, כי נשיא העדה לחברת מרבי השכלה, הבאראן גינצבורג, ישמור את השבת מחללו ולא יראו פניו בעניני הקהל,
אבל בשבת הראשון ככר נפלה בינינו תגרה קטנה. כי בימים ההם יצא לאור חשבון ועד הקהלה הישראלית בפ“ב, ואנכי נפלאתי לראות, כי עדת ישראל בפ”ב, אשר החשבון מתעסק בעניניה, היא באמת אך קבוצה קטנה של מספר יהודים מבני העשירים, ומסדר החשבון עובר בשתיקה גמורה על פני המון בית ישראל היושבים בעיר הבירה לאלפים, וכמו מתכחש הוא למציאות ההמון הגדול הזה ולענינו וצרכיו בקודש ובחול. העירותי על המראה הזה במכתבי ל“הצפירה” והוכחתי את מסדרי החשבון והזכרתים, כי עוד ישנה בעיר הבירה עדת ישראל גדולה, ועניני העדה הזאת אולי המה יותר נכבדים מן ההיכל המפואר ומן החזן ומקהלתו. חצי מצאו את המטרה וינחתו בלב יל“ג, אשר היה אז מזכיר העדה ומסדר ספר החשבון, והוא אף הוא השתדל, בהצותו מנעוריו על החרדים, לבטל את כל תעצומות האורתודכסים בעסקי הקהל; ובימים ההם מלא גארדאן את לבבו לקרוא גם מורה הוראה לעדת ישראל מדעת עצמו כמעט, ואת פי החרדים לא שאל, והוא ידע כי העם מרנן אחריו. “הצפירה” יצאה לאור אחת בשבוע והיתה באה לפ”ב ביום הששי בערב, ובבאי ממחרת ביום השבת לבקר את המשורר העמיד פניו ויגד לי: קראתי את דבריך ואמרתי, “האחד בא לגור וישפוט שפוט”. דבריו אמנם לא נאמרו כעין דברי תוכחה, אבל באשר שמעתי פעמים רבות, כי אין האיש גארדאן אוהב לקבל תוכחה וחפצו תמיד להשתרר על כל עניני העדה, מהרתי להודיעו, כי אנכי לא כן עמדי ועלי לא ינוח שבטו. “ידע נא אדוני – דברתי אליו רתת – כי אנכי בן הקהלה, אם כי אין לי זכות הישיבה בפ”ב ולכן לא באתי בכתב חברי העדה. לי המשפט והצדקה לשפוט ולהשמיע דעתי, ואם אתה סכות בחקי 29 יוני 1877 לך, החקים אשר עניני עדת ישראל בפ“ב מתנהגים על פיהם, לבל ירב מספר חברי הקהלה ולבלי ישיגוך בני העדה, אבל את רוח מבינתי לא תבלום ואנכי אשפוט על פיו את עניני העדה”. המשורר מהר להתנצל, כי לא היה את לבבו להוכיחני על חפצי לשפוט בכלל, רק אמר כי אנכי הלא אך זה באתי לגור, ואחרי אשר אך גר הבא מקרוב אנכי בעיר הבירה, ולכן עוד טרם אדע את עניני הקהל על בורים. ויוסף לספר לי את פרטי כל המלחמה, אשר הוא נלחם עם הסדרים הישנים שאבד עליהם כלח ואשר נהגו בהם בני הקהלה שמעשי אבותיהם בידיהם ואשר יתנגדו אל “רוח הזמן” וכו' וכו'; ואנכי לא כחדתי ממנו, כי אין הנצחון שוה בנזק המלחמה, וספק גדול בידי אם היא מלחמת מצוה…
למן היום ההוא היה דברו אלי בכבוד כנהוג בין אנשים מן הישוב, אבל ראה כי לא על צבאו אחנה, ואולי דאבה לבו לראות, כי תמיד יעבור תהום בינו ובין הצעירים הקרֵבים אליו. אנכי השתדלתי, בראותי כי אין האיש הזה נוח לבריות, לבלתי פנות אליו בכל בקשה או השתדלות. כי היה עלי לבקש מקופת הקהל נדבה לטובת איזה עני הגון הייתי פונה אל הרב ד“ר דראבקין, אשר מלא בקשתי; דבר כי היה לי לטובת אחד הסופרים או עניני הספרות העברית, והרציתי הדברים לפני חובב הספרות העברית, העשיר ל. רוזנטהאל ז”ל, – והדבר נעשה; וכי היה עלי להשתדל בועד חברת “מרבי השכלה” להשיג תמיכה לאחד התלמידים או אחת התלמידות, היה חבר הועד הד"ר הרכבי נוח תמיד למבוקשי והשתדלותי עשתה פרי. הנה כי כן השתדלתי להפיק את צרכי בעיר הבירה מבלעדי המשורר, והוא ידע זאת ונפשו ירעה לו בגלל הדבר הזה. “האמנם – שאלני המשורר פעם אחת – דבר אין לך אלי בעיר הבירה?”
– כי תעשה דבר למעני – עניתיו בשחוק לצון – הלא תהיה לי כנושה. וזאת אינני חפץ…
בשבת ועד הרבנים בעיר הבירה, בחורף תרל“ט, ואנכי אז סופר “הצפירה” בעת ההיא, ועוד טרם החלה האספה את עבודתה ואבוא אל המשורר ומצאתי שמה את המנוח הרב בלומענפעלד מחערסאן, הרב היחידי בועד הרבנים. בקשתי מאת בלומענפעלד בפני המשורר לגלות לפני בכל עת פרטי עבודתם בישיבות הועד, וגארדאן, אם כי הלל אותי אל בלומענפעלד, אשר אך זה התודעתי אליו, בכ”ז בנוגע אל בקשתי היה כמחריש, ושחוק לעגו של המשורר, זה הסארקאזם השוכן גם על פני צל-צלמו, לא סר מעליו כמו להזכירני, כי עתה יום פקודה לפקוד עלי עון מכתבי בהצפירה. לא הפצרתי מאד בה' בלומענפעלד, יען כי גם מקורים אחרים היו לפני לשאוב מהם הידיעות הנחוצות לי, וגם חז“ס בעל “הצפירה” שלח על ידי מכתב להרוקח שאפיר מקאוונא, שהיה גם הוא חבר ועד הרבנים ובכלל ידעתי בנפשי כי הנחוץ לא יחסר לי. הן אמנם עד מהרה הוכחתי כי שגיתי מעט ברואה, יען קם שטן ממקום לא חשבתי מראש, ושערי כל הידיעות ננעלו פתאם; כי המנוח האר”ז בעל “המליץ” הודיע לפני החלה האספה, בכדי לחבב את עתונו על הקוראים, כי “המליץ” יודיע פרטי השאלות והוכוחים, אשר יעלו על שלחן ועד הרבנים בכל ישיבותיו. וימהר בראפמאנן הנודע ויספר להמיניסטער כי כזה וכזה הודיע צדרבוים, ולכן בקש השר את פני חברי הועד בעת הפתח הישיבה הראשונה, כי לא יגלו לאיש מאומה ע“ד השאלות והענינים אשר ישאו ויתנו על אדותם, למען יחדל העם ולא יתעה בשוא; ואף הבטיח להחברים לקבוע בדפוס במחברת מיוחדה את פרטי-כל ישיבותיהם אחרי כלות הועד את עבודתו. בלילה הראשון אחרי הישיבה הראשונה באתי אל החברים מכירי לחקרם מכל הנעשה בהועד, והנה – סגור על פיהם באשמת האר”ז. אבל האם יש דבר-סתר וסודות צפונים מסופרי מכ"ע? גם אני הייתי מהיר וחרוץ וערום במלאכת הסופרים הזאת, ולבקרים הודעתי את כל הנעשה, והודעותי היו חדשות ונכונות.
מדי הזכירי את אספת הרבנים בשנת תרל“ט אספרה עוד פרט קטן אחד הנוגע להמשורר יל”ג. משכילי עדת ישראל בעיר הבירה ערכו אז שלחן לחברי ועד הרבנים ויכרו לכבודם כרה גדולה. מסדרי הסעודה היו, כמובן, צעירי הימים, פרחי כהונה אשר התעתדו ברבות הימים לעבוד על שדה עמם. עדת ישראל בעיר הבירה, הקהל הרשמי, לא לקח כל חלק בחג הזה, וגם נשיא העדה בעצמו, בהיותו גם הוא חבר ועד הרבנים, היה אך אורח קרוא אל הלחם. אל הסעודה נקראו כשלש מאות איש, וכל בחור וטוב בבני עמנו בפטרבורג אז היו בקרואים. והנה נודעתי אני ורעי ש“ז לוריא, כי גמרו המסדרים לבלתי קרוא אל הסעודה את “מזכיר הקהל י”ל גארדאן”, יען כי נפש הצעירים מרה עליו בגלל הליכותיו עמהם קשה, בתתו להם תמיכה מאוצר החברה “מרבי השכלה”. כמובן לנו, היה יל“ג מעט יותר “ממזכיר הקהלה”, ולכן כי יהיה חג גדול לישראל בעיר הבירה וכי יל”ג יבדל מקהל – שערוריה כזאת כלכל לא יכולנו, ובעמל רב הצליח בידנו להוכיח את המסדרים, כי ילכו ויקראו גם את המשורר אל הלחם. אוםל כפי הנראה כבר נודעה ליל"ג המחשבה הרעה אשר חשבו המסדרים עליו בתחלה ולכן נמנע מבוא, ומקום ראש משוררי ישראל ויוצר הקהלה הישראלית בעיר הבירה נפקד בהאסף ראשונה חמדת ישראל בפטרבורג יחדו!…
לבו מרה לו מאד על העול הזה ומררתו השחורה הוסיפה להשתפך בקרבו; אך עברו שבועות אחדים, וכלה כענן גם כעסו, קצפו והותו. שוטרי חרש הביאו את גארדאן, את זה האיש החולש על עדת ישראל בעיר הבירה, הנותן חתיתו על כל התלמידים העניים – אל בית האסורים, ו“מצודת ליטא”, בית הכלא הנודע בפ"ב, סגרה בריחיה בעדו עד אשר הגלו אותו לפודש במדבר אלאנעצק. וגם בשובו, אחר מאת-יום גלותו, לפטרבורג לא ראה פני איש ויהי בודד במעונו: גבר כמו מת ויחלש, גוע אדם ואיו…
ט 🔗
דבר מאסר יל“ג לא נחקר עוד עד היום. אחיו וצאצאיו, אשר להם בודאי נודעו פרטים רבים, אינם מפרסמים מאומה. יורשיו וגואליו אל מצאו לנכון גם לכתוב את תולדות האיש המצוין הזה, וכאשר מכרו את זכות ספריו ושיריו אז נתנו במתנה את אוצר מכתביו ולא התנו כל תנאי אם לפרסמם או לחדול. ואולם לבד היורשים החמרים, יורשי בשרו, רבים המה היורשים הרוחנים של המשורר יל”ג. לנו, חובבי השפה העבריה, עשר ידות ביל"ג, ובגלל הדבר הזה עלינו החובה לגלות את כל הידוע לנו על כל הנוגע לחיי המשורר.
ומדי דברי על דבר מאסר המשורר, הנני להשמיע את אשר בזכרונותי על דבר העפיזוד הזה, אשר היה אז לפלא ויהי לחידה סתומה גם עד היום הזה. לא מעשים, אשר אני ערב לאמתתם, אני מספר הפעם רק שמועות השמורות בזכרוני. אולי לא נכונים הדברים אשר לקחה אזני אז; ואינני זוכר גם את המקור, שממנו באו אלי השמועות. אבל אחרי ימים רבים, כחמש עשרה שנה, היו הדברים נחשבים בעיני לדברים נכונים. ויען כי עד היום הזה לא נמסרו עוד לנו דברים אחרים, ברורים ומתקבלים יותר על הדעת אשר ימלאו את מקום השמועות ההן, לכן לא יצאו אלה עוד בעיני מידי חזקתן. ואני אמרתי: אספר בקהל את אשר שמעתי, אולי ימצאו אנשים אשר יקיימו את הדברים או אשר יכחישו אותם.
הנה מלאו עתה עשר שנה למות המשורר, העורך את כל מכתביו פרסם ב“ספר השנה” הרביעי דברים אחדים אשר כתב יל“ג במכתב, והם נוגעים אל האסון אשר קרה לו ולביתו. עוד בחלק הראשון ממכתבי יל”ג נמצאו מכתבים אחדים, אשר נושאם הוא דבר הנתנו במאסר, נפלא הדבר, כי בכל הדברים שנתפרסמו בדפוס על אדות המקרה הזה, אין כל פרטים המבארים על מה נעשה ככה להמשורר, מי הכהו בלשון, מה היה דבר המלשינות, מה עול מצאו בו המחפשים והחוקרים או השופטים ואיך נוכחו באחרונה כי אך עלילות דברים שמו לו. יל“ג בעצמו מטפל פעמים רבות במאורע הזה והוא גולל את האשמה “על ראש החסידים אשר בפטרבורג”. הם, לפי דבריו, קצפו עליו על אשר עמד כצר נגדם ולא נתן אותם לשום להם לרב את האיש אשר חפצו בו. פעמים הרבה, במכתביו וכתביו, ישוב יל”ג ויטעים וידגיש את הסבה הזאת. לא יביא אות ומופת, לא יקרא בשם איש או אנשים, ורק יספר כמו דבר אמת, שאין לפקפק בו ולהרהר אחריו, כי החסידים הכו אותו בלשון, בגלל הריב של הרבנים. במכתבו האמור שנתפרסם ב“ספר השנה” הוא כותב, כי יצא הקצף על כל הנתפשים עמו וכי נתחייב חובת גלות “בלי דין ובלי משפט”.
והנה בעת ההיא ישבתי גם אני בפטרבורג, ומובן מאליו כי דבר מאסר יל"ג היה קרוב מאד אל לב כלנו מן הצעירים. בזכרונותי השונים לא דברתי דבר על מקרה זה, יען כי ידיעותי אני, הנשענות על השמועות אשר קלטה אזני אז ממקורות שלא אזכור עוד. לא היו מקבילות אל אשר יספר הנענה בעצמו בכל מכתביו. אמרתי: עוד מעט יבואו בודאי המופתים והמעשים ויספרו את הדבר לאמתו ויקיימו את דברי האי גברא דיתיב בהאי פחדא ויפזרו את השמועות אשר לי. ואולם זה עשר שנים עברו מיום אשר נזכר דבר האסון בדפוס, וכל מופתים חותכים ורשימות ברורות אין עוד, – לכן אספרה נא אני הדבר כפי השמור בזכרוני ועל פי השמועות אשר בידי.
הדבר היה בשבת הגדול שנת תרל“ט, הימים היו ימי מבוכה בכל ארצנו, וביותר בעיר הבירה. חבר אנשים מהרסים הפילו את חתיתם על כל פקידי המשטר, ושוטרי חרש הביטו בשבע עינים אחר כל איש. “המחלקה השלישית” הידועה, אשר אח”כ בטלוה והעבירוה מן הארץ עשתה את מעשיה במחשך, לבדה, מבלי עזרת הפוליציה הרגילה. בכל יום ויום היו שמעוות עוברות כי נתפשו למלכות אנשים רבים, כי נמתח עליהם קו חשד, שגם ידם בקושרים. בבקר בבקר שאלו תמיד הצעירים איש את אחיו: מה מליל? ותמיד נוכחו כי נפקדו מחברתם איש או אנשים. יקרא נא הקורא את שירו של יל"ג “סלוק שכינה”, ויבין מעט מן המצב, אשר בו היינו בעת ההיא בעיר הבירה.
ביום שבת ההוא אחר הצהרים יצאתי מביתי ללכת אל י“ל גארדאן. בימי השבוע ההוא הגיעני מכתב מאת אחד הצעירים מפלך מולדתי, מעיר קלימאוויץ. והוא יבקשני לחלות את פני ועד החברה “מפיצי השכלה” להעביר את “השחר”, אשר הועד שולח לעירו, מן הרב מטעם לאיש אחר והיה “השחר” לכל הנערים החפצים לקרוא בו. אמרתי ללכת אל יל”ג, מזכיר החברה, לבקשהו על זה. אנכי רק יצא מבית משכני, והנה לקראתי אחד מבני עדת פטרבורג, מגדולי המתנגדים, רבי הירש קאלין המנוח.
– הידעת – אמר לי – כי גארדאן נתפש?
– גארדאן?
– כן, הלילה חפשו בביתו, ויאסרו אותו ואת אשתו.
שבתי על עקבי ואני נפלאתי מאד. אנכי ידעתי כי יל“ג היה מן התקיפים בבית הפקידות של ראש השוטרים, וכי היה לאיש דבר אל המנצח על בית הפקידות היה יל”ג השתדלן היותר טוב בזה. כן ספרו תמיד, כי רק בהשתדלות יל“ג לא ידרוש ראש השוטרים מאת עד ישראל בעיר הבירה לבחור להם רב; ובכלל הפליגו תמיד ביחוסו של יל”ג אל הפקידים והשוטרים. והנה – אסון!
ימים רבים לא נודע ולא נשמע דבר, ידענו כי שמוּ חותם גם על לשכת “מפיצי השכלה”, וכי יל"ג הובא אל בית האסורים הנקרא “מצודת ליטא”. כל יום הביא חדשות שונות ומרעישות, אשר השכיחו מפיות אחינו בעיר הבירה את דבר גארדאן, ובחג השבועות שמענו כי הגלו אותו ואת האנשים הנתפשים עמו לפעטראָזאוואָדסק.
ובסוף הקיץ, באחד מימי אלול, הגיד לי עוזר “המליץ”, המנוח רבי משה הכהן פראזער, כי היום שב גארדאן מגלותו לפטרבורג. מהרתי ללכת אליו ולקדם פניו, וכאשר באתי אל הבית אשר סר אליו בשובו והוא בעצמו פתח לי את הדלת, לא הכרתיו כרגע. זקנו ארך ויגדל פרע ופניו כחשו מאד. נפלתי על צואריו ועיני נמלאו דמעות, ואז ראיתי את הדמעה גם בעיניו. דמעה בעיני גארדאן – אולי אנכי האחד אשר ראיתי מראה כזה.
וזה אשר שמעה אזני מפי אשר לא אזכור עוד.
בעיר הבירה ישב איש יהודי, אשר קם מאשפות ויעל מעט לגדולה, הוא היה חיט בילדותו ובנערותו, וגם לעת זקנתו היה סחר החיטים משלח ידו. אולם הוא עשה עושר וינחל תארי כבוד ויתעסק מעט גם במצות וירדוף אחר הכבוד בכל עוז. הוא היה איש פשוט וגס, בור ועם הארץ, ואולם גדולה תאותו מאד להתיצב במקום גדולים. הנה כן תקפה אותו התאוה לבקש כי יבחרו בו לחבר נכבד גם בחברת “מפיצי השכלה”. אחד מחברי הועד נעתר לבקשתו להציע את הדבר לפני הועד, בכדי שיביא הועד את ההצעה לפני האספה הכללית. ומפני שאז היו הסדרים יותר פשוטים, והועד היה המושל באמת גם באספה הכללית. לכן היה האיש בטוח, שיסכים הועד להציע אותו לחבר נכבד לפני האספה הכללית.
ואולם במושב הועד גלה יל“ג את דעתו – יל”ג אמנם היה רק מזכיר, אבל את דעתו הוקירו חברים רבים – כי אין טוב לבחור איש גס ולהושיבו בין החברים הנכבדים, אשר במספרם נמנו גדולי החכמים והסופרים מאחיו וגם מבני עם הארץ. כמובן, הסכימו חברי הועד ליל“ג, והצעת החבר היחידי, למנות את האיש לחבר נכבד נדחתה. הדבר נודע להנדחה, כי לשון יל”ג מנעה אותו מכבוד, וילך ויאכל קורצא בי ראש “המחלקה השלישית” וילשין על יל"ג כי גם ידו עם הצעירים המהרסים.
“המחלקה השלישית” שמה עינה ביל“ג. היא שאלה: מי הוא יל”ג? והנה נודע כי עסקים אין לו, והוא “אזרח נכבד” מילדי עיר ווילנא. מה מעשהו כל הימים? מי האנשים המבקרים את ביתו? – ביתו מלא תמיד צעירים וצעירות והשפחה הגידה לשוטרי החרש, כי כל האספסוף הזה מקבל כסף תמיכה מאת אדון הבית. את עבדו הרוסי ראו השוטרים, אשר מרחוק התחקו על כל הנעשה בבית, והוא נושא תמיד מן הבית ואל תוך הבית חבילות של ספרים ומחברות. ועל פי האותות האלה נוכחו שוטרי החרש כי “דברים בגו”, כי יש ידים לשער, כי אמנם יש עולתה באיש ההוא; ולכן באו בליל השבת, בעצם הליל, באשמורה השניה ויבדקו ויחפשו בכל מחבואי ביתו. כל ערות דבר אמנם לא הערו השוטרים המחפשים, ורק מצאו מכתבים לאלפים, כתובים בשפות שונות, וביותר בשפה אשר לא ידעוה. צל החשד התכסה בענן ויתעבה, ולכן הוליכו את יל"ג ואת אשתו ואת ילדיו לבית האסורים.
שבועות אחדים ישב בבית הבור ואיש לא שם אליו לב. רב מאד היה אז מספר האסירים והנתפשים, ולא היתה כל יכלת למהר ולבדוק ולעיין במשפט איש ואיש. אחר כן זכרו אותו, והנה ראו פקידי המחלקה השלישית כי העיון והחקירה דורשים עת רבה מאד, יען כי עליהם לצות על המתרגמים לתרגם אלפי מכתבים. לכן אחרי אשר בעיניהם לא היה כל ספק כי “שמץ דבר” נמצא באיש הזה, לכן לא יעשו לו מאומה, ורק ישלחו אותו מעיר הבירה למחוז אלאנעצק הקרוב. לא שמו עליו עונש ולא שלחוהו למרחקים, לארצות סיביריה, אחרי אשר עון האיש הזה טרם נכתם. ורק מקרב עיר הבירה הרחיקו איש, אשר מכלל חשד לא יצא.
י 🔗
נקל הדבר להוציא כאור משפט. כאשר יחקרו וידרשו ויבקשו את האמת, אז יש יכולת להעיד ולהוכיח ולהכחיש ולמצוא סוף סוף את האמת בהדרשה. ואולם מצב הענינים גרם אז, בימי הבהלה והמבוכה הכללית, כי שלחו את יל"ג בגולה “בלא דין ובלא משפט”. ואיזה הדרך תראו את האמת, כי חף האיש הזה מכל פשע והוא קרבן על מזבח עלילת שוא? ואולם תשועה באה ממקום אחר.
בעיר הבירה ישב אז אחד הפרופיסורים מזרע היהודים והוא רופא נשי מרום עם הארץ. אם לא יתעני זכרוני, היה שמו מארטין בן ישעיהו הירש. הוא ידע שפת עבר, ויאהב מאד את עמו לפנים וינדב לטובת ישראל סכומים גדולים בסתר. הוא ידע את יל"ג ויכבדהו מאד. ואשת גארדאן החלשה היתה מתרפאת אצל הפרופיסור ההוא. ובהיותו אוהב ומודע להמשורר, היה מקבל בביתו את אשתו החולה לא בשעות הקבועות לקבלת חולים, אך בכל עת בואה אליו, כאשר יעשה איש לאשת מכרו הטוב. בבית הפרופיסור התודעה אשת המשורר אל אשה זקנה אחת, אשה גדולה מאד, אֵם הגרף איגנטיוב הידועה. אשת המשורר היתה אשה עבריה צנועה וחסודה, מבלי כחל ומבלי פרכס, שערה כלה הפך לבן, פניה מלאות תם וצניעות, וגם דבר רוסית לא ידעה כן, ותדבר את דבריה במבטא הליטאים והזאמוטים. הגרפינה איגנטיוב ידעה אותה היטב, ופעמים רבות דברה עמה בבית הרופא.
ויהי היום ותבוא הגרפינה הזקנה אל בית הפרופיסור וישוחחו על דבר מקרי הימים, ויספר הרופא באזני הגרפינה על דבר מאסר מרת גארדאן.
– את האשה הצנועה זאת אסרו? – שאלה הגרפינה כלה משתוממת – האם תצחק לי?
– דבר אמת. גברתי – ענה הפרופיסור – אין איש אשר לידנו יתקע, כי ביום מחר גם אני, גם אַת לא נבוא עד בית הבור…
שר עיר פטרבורג היה אז הגיניראל זוראָוו, מי שהיה שר פלך גראָדנא. דוראוו היה חתן הגרפינה איגנטיוב, לוקח בתה, ובכל יום הראשון בשבוע היה בא אל בית חמותו לאכל אתה לחם. ויהיה אך בא שר=העיר אל בית חותנתו, ותתנפל עליו הזקנה בחמת קצף: הן לא שר, העומד על המשטר ועל הסדר, יעשה כדבר הרע הזה, ורק שודדי לילה יבאו ויסבו על בית איש צדיק ויאסרוהו.
– אמי, אמי – התחנן השר – דברי דבר והודיעיני את פשעי.
אז הגידה הגרפינה לו על דבר מאסר האשה, אשר היא, הגרפינה, יודעת כי חפה ונקיה היא; ותוכיח עוד הפעם את השר ואת משטריו כי יתגוללו על אנשים חפים מפשע.
באותו מעמד נחקר הדבר, והנה ידי שר העיר ושוטריו אינן בדבר הזה. לא מאת שר העיר יצאה הפקודה על גארדאן, רק מאת “המחלקה השלישית”, אשר לה היה השלטון לאסור ולשלוח אנשים לארץ גזרה, מבלי הודיע דבר לשר העיר. – “לא בי, אמי, האשם, אך בהגיניראל דרענטעלן נשיא המחלקה השלישית”.
אז הבהילו את דרענטעלן אל הגרפינה, והיא הכריחה אותו להבטיחה להשיב את מרת גארדאן ובעלה ממקום גלותם. וכאשר נשלחו “בלי דין ובלי משפט”, כן הושבו לעיר הבירה בכל זכיותיהם, וכל דבר “עונם” נמחה כעב.
ועלי להוסיף עוד פרק קטן אחד, אשר שמעתי אז.
מנהג שוטרי החרש היה אז, אחרי עשותם בדיקה בבית החשוד ואחרי הוליכם שבי את החשודים בעיניהם, לעזוב בבית שנים שלשה שוטרים יום או יומים, לשמור ולראות מי האנשים, אשר יבאו לבקר את הבית, אולי יתפשו בכפם באופן זה האנשים הדרושים להם. כן עשו גם בבית יל“ג. הקורא זוכר כי היום היה יום השבת. ודרך יל”ג היה לקרוא ליום ההוא מנוח, כי נשיא העדה שומר שבת מחללו. כל היום לא בא איש לבית גארדאן, ואך בערב בא אל הבית דרך הביאה אשר בחצר איש אחד. שוטרי החרש הנסתרים בבית גארדאן תפשו את האיש וישאלו אותו: מה לו בבית ההוא? וכאשר ענה להם כי הוא בא אל גארדאן לקבל ממנו פקודות, לעשות את אשר יצוה, – לא הרבו האנשים לחקור עוד אותו, וישלחו גם אותו אל “מצודת ליטא”. האיש הנתפש היה… שמש של חברה קדישא, אשר בא אל יל“ג כבא אל מזכיר העדה המפקח גם על חברת גחש”א בעיר הבירה, לשמוע אל פקודותיו לעת צאת השבת. וגם האיש הזה נתפש. אומרים, כי כאשר קראו דרור ליל"ג ואשתו, בעזרת ההשתדלות, שכחו את השמש האומלל, והוא מת בארץ גלותו במדינת אלאנעצק. רגלוהי דבר נש!
ואני שונה ומשלש כי אין אני מקבל עלי אחריות הדברים אשר ספרתי; אפשר מאד כי הם כלם דברי אגדה. בעת שקבלתי את הדברים, אז בעת המאורע, לא נתתי לב לחקור אחריהם אם אמת הם, יען כי נראים היו בעיני כדברי אמת. מקרים כמו אלה לא היו רחוקים מן המציאות ומטבע המצב בימים ההם. עם המשורר בעצמו לא דברתי מעולם על אודות הדבר, יען כי יראתי כי הוא קרבן עלילה של אנשים נבזים ומפני כי צר היה לי להזכירו את אסונו. בימים שלפני גלותו, כאשר היה מזכיר החברה “מפיצי השכלה” ומזכיר עדת ישראל, היו לפעמים תגרות קטנות בינינו. עלי היה לפנות אליו לפעמים בבקשת עזרה בשביל זה או זה. והאיש הזה, בהיותו מטבעו איש קשה, לא מהר מעולם למלא את אשר יבקשו, או מלא את הבקשות למחצה, לשליש ולרביע, בודאי היתה גם היכולת שלו מגבלת, וכלום יכול פועל של צבור למלא תאות כל הפונים אליו. ואולם אנכי הייתי איש צעיר, בעצם ימי ההתמרמרות, מזרעא דאהרן, ולא חפצתי לדעת ולסבול כל דחוי וכל פשרה, ובגלל הדבר הזה תמיד דברתי קשות את המשורר. אחרת היתה בשוב יל"ג מגלותו. אז היה בעיני אך סופר וחכם, משורר, אשר איש נבל שם לו עלילות דברים, אומלל אשר שלטונו החזק ומשרתו הגדולה לוקחו ממנו – והייתי נזהר מאד בדברי אליו, והייתי שומר על כבודו מאד.
זוכר אני היטב גם את דבר היובל שלו ואיך היה הדבר. שנינו ישבנו בחדר עבודתו, במעונו אז ברחוב ניקאלאי סימן 63, לפי האָח הבוערת באחר מימי כסלו. לפנינו על המעקה ממעל אשר לאָח עמדו שני פסלים “החריף” “והבקי” מעשה ידי אנטוקולסקי, ונדבר על דבר אנטוקולסקי בפרט ועל עיר ווילנא מולדתו ומולדת המשורר בכלל. אז אמר לי בין יתר הדברים כי בעוד ימים מספר, כ"א כסלו, ימלאו לו חמשים שנה. אנכי הודעתי את הדבר לאנשים אחדים, ובינים גם לצבי הכהן ראבינאוויטץ, והמשורר נהנה מאד כאשר באו פתאום לביתו לברכהו ביום הולדתו, אם כי חמד לו גם אז לצון וישחק על המברכים, לאמר: מה החג אשר בדיתם לכם?
כאשר אמרתי, אין בידי אותות ומופתים לחזק את דברי האגדה אשר ספרתי בזה על דבר מאסר יל“ג. ואולם תחת זה יכול אני להטיל ספק באמתת הנוסחא של יל”ג עצמו, כי “החסידים” הכוהו אז בלשון וכי המה אשמים באסונו. תושב עיר הבירה הייתי אז; אבי היה מבעלי הבתים החשובים אשר בקהל החרדים וגם מן “החסידים” על פי מולדתו. עניני המחליקות בדבר הרב היו ידועים לי, ואנכי השתדלתי אז לחקור ולדעת את כל פרטי המריבה הזאת, וגם הדפסתי בעת ההיא בענין זה מערכת מכתבים בהצפירה שנה חמישית.
אם יקום איש לכתוב בספר דברי ימי עדת ישראל בפטרבורג, אז בטוח אני כי את כל דבר הריב אז על אודות הרבנים ישים הסופר על ראש איש אחד – על יל“ג. הוא לבדו אשם בזה; כזאת הרגישו אז לא רק כמעט כל ראשי העדה, אך, כפי הנראה, גם יל”ג בעצמו, ולכן הצדיק עליו אחר כן תמיד את הדין, ויבטיח כי “לא יתעבר עוד על ריב=רב”. גארדאן היה איש מלחמה מעודו, איש העושה דרכו בחיים בסופה ובסערה. בהיותו מורה לילדי ישראל בערי השדה היה נותן חתיתו על המלמדים ועל האבות ויכוף עליהם את “ההשכלה” כגיגית, והתהלל כי סחב את ילדי הישיבה בפאותיהם לבתי הספר. בעניני הקהלות היה האידיאל שלו סדרי הקהלות בארצות המערב, וראש לכל כי יהיו הרבנים אנשים משכילים אשר “יניחו על מכונתה הגגית הכפויה, וייסדו בחן הגדר הדחויה”. בכל הימים אשר ישב יל“ג בערי השדה היה אך מורה או מנהל בית=ספר, ובמה נחשב היה בעניני קהל? ואולם הוא בא לעיר הבירה ושם נתנה עליו משרת מזכיר העדה. גארדאן ראה והנה כר נרחב מאד לפניו. נשיא העדה הוא איש אדיר ונכבד מאד על פני כל אחיו, הבארון יוסף יוזל גינצבורג, והוא איש גדול עמוס בעסקים גדולים ותושב פטרבורג אך למחצה, כי גם בפאריז היה לו בית. באופן אופיציאלי כל עניני העדה נחתכים ע”פ ועד הנבחר מחברי העדה, עפ“י חקים קבועים ומאושרים מטעם הרשות. על פי החקים האלה, לחבר העדה מחשב האיש אשר הכניס לקופת העדה שנה שנה עשרים וחמשה רובל. מספר החברים האלה היה מעט, ולחברי הועד היו תמיד נבחרים מן האדירים הידועים, אשר עסקיהם הרבים לא יתנום לעבוד עבודת צבור בכובד ראש. ובאמת לא היתה נצרכת כל עבודה, בהיות להם למזכיר איש חרוץ במלאכתו, מליץ ושתדלן ושוקד על תקנת הקהלה, כזה האיש יל”ג. לאט לאט נתנו מושכות הקהלה בידי יל“ג, והוא היה המוציא והמביא, המזכיר והראש ולא במתת שקר יתהלל באחד ממכתביו (אגרת ק"ג) כי הוא “מנהיג את גלגל צרכי הצבור וחברת ההשכלה”, והוא מוסיף לאמר כי “בעסקי הקהלה כן עסקי החברה עוד לא באו לגמר בריאתם, עודם כחומר קדמון שכל הפרצופים מונחים בו בערבוביא, עודם במעמד תהו ובהו, ואנכי הוא הרוח של הבל המרחפת על פני המים להוציא יש מאין ולברוא עולם מתוקן מן ההיולי הזה”. ואמנם הוא שלח את ידו לתקן את עניני גחש”א ויביא סדרים חדשים בהלוית המת ויחלק את שדה הקברות למדרגות ויבן שם בית תפלה, ויחשב מחשבות גם על דבר הרב, ועוד בסוף 1875 גמר הועד לתת את כסא הרבנות בפטרבורג רק לאיש “משכיל”.
בחודש מאי 1877 הסיר מעליו המו“ץ בלאזער את משרתו ויעזוב את עיר הבירה. הרב הדתי, המורה הוראה, נחשב עפ”י החקים לעוזר הרב האופיציאלי, ולו זכות הישיבה בעיר הבירה. מובן כי באופן כזה על ועד העדה, העומד ומשמש עפ“י החקים המאושרים, לבחור את עוזר הרב הזה. בכח הזכות הזאת הנתנה לועד העדה, חפץ הועד לבחר מורה הוראה לקהלת ישראל אשר ימצא חן בעיני הועד, ואת פי הקהלה לא ישאל. חפץ – ועשה. כל אשר עשה ועד העדה בענין הרבנות היה מעשי ידי יל”ג, כי חברי הועד לא ידעו דבר עמו בועד העדה. בספר החשבונות של עדת ישראל הפטרבורגית משנת 1877 נאמר ולא נכחד, כי אמנם אך איש אחד מחברי הועד הסכים אל בחירת הרב אשר מנה הועד. וזה היה באמת עול, יען וביען אין הועד האופיציאלי כלל אדון ומושל לחרדים בני הקהלה, שהמה רוב מנין ורוב בנין בעיר הבירה, ואשר המה רשאים לבחור להם רב כחפצם ולא הועד האופיציאלי, שיש לו רב ומטיף ואין לו כל צורך וכל חפץ במורה הוראה. יודע אנכי, כי רבים מן החרדים לא היו נגד פני הרב אלשוואנגער בחיר הועד כשהוא לעצמו, והתנגדו אליו אך ורק יען הועד בחר בו והוא בא לשבת על כסא הרבנות לא עפ“י כתב=רבנות כנהוג מאז בישראל, ורק עפ”י מכתב הועד. מלבד זה מן הצורך היה לפשר בין החסידים והמתנגדים, והקהלה בחרה ברב מרוצה לשני הצדדים.
בכלל היה ענין הרבנות שאלת הקהלה, שאלת החרדים לבדם ועל ועד העדה לא היה להתעסק בזה ולחות דעה כלל, ורק לאשר ולקיים את בחירת החרדים ולרשום את שם הנבחר בכתב עוזר הרב למען תהיה לו זכות הישיבה. החרדים לא בקשו מאת הועד שכירות למורה הוראה, ורק כאשר ראו כי ועד העדה אומר לשפוך עליהם ממשלה, אז כתבו רבים מהם את ידם אל העדה המאושרה, ויביאו אל הקופה איש איש כסף שנתו, למען יהיה קולם נשמע בועד העדה והם יבחרו וירחיקו ויקרבו כטוב לפניהם.
ובעת ההיא אשר הלשינו על יל“ג כבר נחלו החרדים עטרת נצחון והרב אשר בחרו, רבי יקותיאל זלמן לנדא, ישב בקרבם וינחל כבוד גם מאת ראשי העדה חברי הועד, ויל”ג לא נועז להחרידו, – על מה ולמה יכו אותו בלשון? בכלל אחשוב למשפט, כי לו באמת יצאה המלשינות מאת החרדים ואף כי מאת “החסידים”, אז הי' איזה שמץ דבר גנוב גם אלי, ואזני אשר היתה נטויה תמיד לכל שיחות העוסקים בצרכי צבור והשתדלנים השונים ומחררי ריב ומלכחי פנחא 3בבתי החרדים, – אזני היתה לוקחת איזו שמועה על האי קורצא דאכלו אז על י"ל גארדאן.
ידעתי כי “לא שמענו – אינה ראיה”, ואולם טבע המצב אז מחייב, כי לא היה כל צורך להרחיק את יל"ג ממקומו בגלל הריב, וכי אלו נעשו איזו צעדים בזה מצד החרדים, אז בודאי הייתי מרגיש בזה.
ובכן אולי הצדק עם האגדה אשר ספרתי אני.
יא 🔗
אשובה נא אל זכרונותי על סמאלענסקין.
כלה קיץ תר"ם, ואשת סמאלענסקין וילדיו נשארו בפטרבורג גם ימי החורף, והוא ישב לו לבדו בווינא ויעבוד עבודתו למלא את חובתו לנושיו. בחודש פברואר בא סמאלענסקין עוד הפעם לרוסיא, ואנכי בעברי אז דרך מינסק ללכת למולדתי נודעתי מפי המנוח ווענגראוו, מי שהיה אז נשיא הבנק המסחרי שמה, כי גם סמאלענסקין במינסק בעת ההיא. התראינו ביום ההוא בבית ווענגראוו וגם במלונו ויספר לי כי גמר בדעתו להדפיס בהוצאה חדשה את כל ספריו ומאמריו, ולכן חפצו לבקר את הערים הגדולות ברוסיא ולמצוא לו חותמים על ספרי ההוצאה הזאת. הוא באר לי את מצב “השחר”, אשר ממנו לא תהיה לו תקוה לעולם לראות בו ברכה לעצמו, אחרי אשר יותר מחצי המחיר תאכל הסוכנות הכפולה, הסוכנות הכללית בווארשא והסוכנים בערי השדה ולעמת זה הביא חשבון כי הוצאת ספריו תגאלנו מכל חובותיו ותכלכלהו אותו ואת ביתו לימים רבים, באשר רבים עתה הדורשים אחריהם. בידו היתה כבר מוכנה ונדפסה תכנית ההוצאה החדשה הזאת, נחלקת לעשרים ספרים, ומחירה חמשה עשר רובל, ואנכי מן הדרך שלחתי לפטרבורג הערה על דבר החדשה הספרותית הזאת, והרדקציה של “הראזסוויעט” מהרה להדפיס משמה את הערתי לעורר את לב אוהבי שפתנו להחזיק בימין התוצאה הזאת.
כמעט כל עוזרי “הראזסוויעט” כבר ידעו את סמאלענסקין ויאהבו ויכבדו אותו מאד, וגם אלה אשר לא ידעו שפת עבר אהבוהו, בהיותו איש חמודות ופה מפיק מרגליות. תרגום הספור “קבורת חמור” היה נדפס בהגליונות, כותב המאמרים הראשים היה ש“ז לוריא, והסופר הצעיר הזה היה ממעריצי סמאלענסקין, ואך בא סמאלענסקין בראשית מארט לפטרבורג היה מר לוריא תמיד צלו על יד ימינו, וגם סמאלענסקין קרב אליו את הצעיר המלא כשרון הזה. סמאלענסקין בקר פעמים אחדות את הרידקציה של “הראזסוויעט” ושמה התודע גם אל אלה הסופרים אשר לא שמעו עברית; הסופר הנודע למשגב בספרות הרוסית שמעון וונגעראוו הלל תמיד אלינו את סמאלענסקין, וגם וונגעראוו מצא חן בעיני סמאלענסקין. סמאלענסקין לא דבר רוסית, אך הבין היטב את אשר דברנו בינינו, וחבה יתרה נודעה תמיד ממנו אל כל הצעירים אשר סבבוהו. וונגעראוו וסמאלענסקין – מזרח ומערב נפגשו ושני הפכים נשקו ואין פרץ וצוחה בשיחתם! וונגעראוו היה עוד בשנות השבעים ראש הצעירים “המתרוססים”, לאמר: אשר אמרו, אך רוסים אנחנו ואין לנו חלק ונחלה בעם אחר. וונגעראוו וגיסו לודוויג סלאנימסקי (בן הרחז"ס) והמשורר ווילענקין הנודע בשמו הספרותי מינסקי – שלשה אלה היו למופת לכל התנועה הרוסית בקרב צעירי עמנו, והמה באו קוממיות אל האזרחית הרוסית ויציבו להם בה יד ושם. בחרף נפש ובעמלה של תורה עבד ווענגראוו על שדה חכמת הסלאוים וספרותם, ויהי רוסי מכף רגלו ועד ראשו וכמעט דבר לא היה לו עם ישראל עמו. קרוב היה אל “הראזסוויעט” רק קרבת משפחה אל ראזענפעלד העורך וקרבת רעים אל עוזרים אחרים, אבל הענינים של עמנו ושל ספרותנו לא הרבו לקחת את לבבו. זה היה ס.א. וונגעראוו בעת ההיא, ולעמתו – סמאלענסקין, זה האיש אשר מעקבו עד קדקדו, כל חלבו וכל דמו, היה כלו יהודי! וסמאלענסקין אהב את וונגעראוו מאד על נדיבת רוחו וטהר לבו וכשרון מעשיו בספרות, ואני מאמין כי בעמקי הלב קוה סמאלענסקין, כי עוד יבוא יום וישיבו הוונגעראווים בתשובה אל עמם. ומי יודע אולי לא היה ביכולת סמאלענסקין לפרוש מן צבור הרעיונות בעת כתבו את ספורו “נקם ברית” ויקרא את שם גבורו בן-הגרי” זכר לס. וונגעראוו, כי תוים רבים בגבור “נקם ברית” יזכירו אותנו את הסופר הרוסי הזה בימי עלומיו. וכפי הנודע כתב סמאלענסקין את ספורו הקטן הזה בשובו מארץ רוסיה, בעוד היה חדש עמדו כל אשר הרגיש בתוך עדת הצעירים בארץ מולדתו.
עדת הצעירים וכן הסופרים הבלתי תלוים בדעת איש אהבו את סמאלענסקין ויבקשו את קרבתו, אבל לא כן התיחסו אל סמאלענסקין הסופרים בשפת עבר אשר היו בעיר הבירה, וגם בתי המערכה של “המליץ” והמכ“ע “רוססקי” יעווריי”, שהיה גם הוא נתון בידי שני סופרים עברים, אם כי לא התרחקו מעל סמאלאסקין, אבל עין בוחנת הכירה את יחוסם אליו, ובכל אופן לא בהם האשם כי נחל סמאלענסקין כבוד ותהלה בעיר הבירה. על הסופרים העברים עברה קנאה קטנה. משכיל צעיר אחד אשר לו היה אז מהלכים בבתים נכבדים רבים בעיר הבירה, ואשר יל“ג קרא לו בלעגו המר “זוהמא לסטרון”, שלח לשונו בסמאלענסקין לנאץ את כבודו ולהורידו. “המליץ” חשב כי הוא לבדו המוכס לשפת עבר בפטרבורג, וכל הבא לפ”ב ושפת עבר בידו ואיננו פונה אל “המליץ” הרי הוא כמעביר על המכס; וסמאלענסקין לא מצא לו דבר לבוא ולהחסות תחת כנפיו שהיו קצוצות. בעלי ה“רוססקי יעווריי” היו בכלל תמיד מתונים במעשיהם וכל תרועת שמחה וכל רנן-לב היה רחוק מהם טרם ידעו, אם תמצא תרועתם חן בעיני “הספירות העליונות”, אשר כל ההשפעה היתה משם. “מה תאמר הנסיכה מרים בת אלעקסיי”, האם ימצאו הדברים חן בעיני היושבים ברחוב גן-הרוכבים – השאלה הזאת לא סרה לעולם מלפני עורכי המכ“ע הזה, ומי הוא סמאלענסקין, מי הוא סופר עברי בכלל, כי ישימו “הספירות הגבוהות” אליו לב? אולם מקרה קטן אחד נתן ידים לכל צעירי הימים המוקירים את כשרונות סמאלענסקין לכסות בושה את פני מקנאיו הרבים; וכמנהגו של עולם תמיד עברו הצעירים לפני “פני” העם, וימשכו בכחם גם את הישישים וגם את העשירים. הדבר היה ביום כ”א מארט 1881. הד"ר הרכבי קרא ביום ההוא את משאו הראשון בדברי ימי ישראל בבית הכנסת – על דבר רבי יהודה הלוי. שם החכם הנודע והנושא הנכבד והדבר החדש הקהיל את כל משכילי ישראל אל בית הכנסת לשמוע את המשא. ויהי בכלות הקריאה ראו תלמידי בתי המדרש הגבוהים את סמאלענסקין בין קהל הנאספים ויריעו לקראתו תרועה גדולה ויניפו אותו וישאוהו על כפים ויקראו לפניו: הבו גדל וכבוד ויקר לסופר העם! תרועת הצעירים השמיעה לכל הקהל, כי ביניהם מתהלך סופר מורם מעם, וביום ההוא כבר ידעו כל המשכילים העברים בעיר הבירה. כי סמאלענסקין שוכן כבוד בקרבה וצעירים רבים דרשו לשכנו ויבקרוהו כבוד.
אז נקל היה למוקירי הסופר להוציא את אשר חשבו מראש, – לחלק לו כבוד בקהל ולהכין לכבודו סעודה גדולה, ואמתלא מצאו: באשר מלאו עשר שנים לצאת “השחר” לאור. ביום הראשון 5 אפריל כרו כרה גדולה ויערכו משתה לכבוד הסופר האורח. אל הלחם באו כל עורכי כה“ע אשר לעברים בעיר הבירה ורבים מעוזריהם הסופרים וגם ראשי המשכילים מן המשפחות העשירות, כמו הבאראן ד. גינצבורג. הר”י ז“ק, הר”מ ברלין, הפרופ' באקשט. רבים מן המסובים ברכו את האורח על כוסות היין ויספרו תהלתו והפרופ' באקשט הרבה להללו, אך המנוח צבי הכהן ראבינאוויץ והד“ר ל. קאנטאר הטעימו את תהלתם על סמאלענסקין רק בגלל אשר סגנונו קל. הטנדנציה של מאמרי סמאלענסקין וספריו, הלאומית הישראלית, היתה עוד אז “טרפה פסול” לכל בני ה”השכלה“… אך המשורר הצעיר ש”ז לוריא, שהיה אז תלמיד בית הספר לאינשזינירים, דבר נגידים על ערך הסופר ועל תקופת התחיה אשר ברא.
נפעם ונרעש ישב לו סמאלענסקין בראש המסובים, עיניו נוצצות, לבו נגרש כים וחורת פניו תספר את אשר בקרבו פנימה. בקרב אנשי לב יעירו חגי רגעים כאלה רגשי עצב מאד. מתחת שאון התהלות והתשבחות, אשר פי כל הנאספים מלא מהם לכבוד “גבור היום”, תשמע בסתר גם אנחה חרישית היוצאת מלב הגבור וכנחש תתהלך בקרב לבבו פנימה שאלה קטנה: “מה פעלתי אני באמת לטובת עמי, לטובת האנשים האלה החוגגים את שמחתי? האם יזכירו אותי גם הדורות הבאים, ואם לטוב יזכירוני אלה אשר יבאו אחרי, – ולפניהם הלא חנף לא יבוא ובמשפטם משוא פנים הלא אין?… הדור הבא, הה, הוא שופט זועם, והוא הלא ישמיע אמריו לא על כוס יין מלא, המית השכר הן לא תעות אז משפט, והדרת חג ומועד לא תסובבנו ולא תעטרנו רצון לכל אשר לפניו”. אשר על כן ראה סמאלענסקין בכל מעשה החג הזה רק אות מגיד מראש תחיה בקרב המשכילים בעמנו, ובתשובתו על הכוס, כנהוג לנגד המהללים ענה ואמר: כי יודע הוא שלא לכבודו נעשה המשתה, רק לכבוד הרעיון אשר לרגלו חונה גם הוא – לכבוד תחית שפת עמנו, ויספר באזני הנאספים שיחו עם כרמיה, אשר זכרו לא ישכח מישראל, על אדמת שפת עבר וערכה בתחית ישראל.
כה“ע של “האינטליגנציה” העברית – “הראזסוויעט – הודיע את פרטי המשתה והכבוד אשר חלקו משכילי ישראל בעיר הבירה לסמאלענסקין; אולם “העברי הרוססי”, כה”ע של “המשכילים” העברים ספר בקול דממה דקה, כי כביכול אנשים אחדים “אכלו לחם” עם סמאלענסקין, והמבטא “אכלו לחם הצהרים” ברוסית חלש וקל מאחיו בשפת הקדש… אבל למוקירי סמאלענסקין היה דבר המשתה נחומים, ולעמת מספר המקנאים נמצאו רבים אשר הוקירו את שמו ויחפצו בכל לב לצאת לעזרתו! והספירות העליונות לא אחרו גם המה לבוא. אז נדברו אוהביו ויגמרו לקחת כל דבר הוצאת ספריו בידיהם, ור' משה ברלין ור' יעקב ראזענפעלד קבלו על עצמם לאסוף בין נדיבי עיר הבירה חמשה אלפים רובל לתתם על יד סמאלענסקין להוציא את ספריו ולא יהיה עליו לאסוף חותמים מן הקהל. והדבר כבר נגמר בדעה ובמחשבה והעבודה כבר נסדרה, אך… אך פתאום באו ימי אפריל לשנת תרמ”א, ימי הזועות והרעמים, וירד הענן ויכס את כלנו תהו ובהו…
סמאלענסקין שב לווינא בידים ריקות. וכאשר עברה הבהלה ושנים אחדות אחר זה נזכרו הנדיבים על המחשבה אשר חשבו לטובת שפת עבר לא היה עוד סמאלענסקין לנגדם. וכאשר חגגנו את חג היובל ליל“ג, אשר אחרי שובו מגלותו ונתרחק מעל עסקי הקהל נתמעטו שונאיו, והאגודה אוהבי שפת עבר, אשר ראשית מחשבתה היה סמאלענסקין, הוציאה את “כל שירי יל”ג”. לולא בא סמאלענסקין לפטרבורג ולולא היה הסופר הזה יקר וחביב לנו, כי אז, בטוח אני, לא התעוררו הנדיבים לעשות את אשר עשו אחר כך לטובת ספרי יל"ג. זהו – דבר כהויתו, ואני חלילה לי מספר את כל פרטי השתלשלות המקרים ולא אלך רכיל באנשים חיים ולא אעירה על קטנות דמוחין של אנשים שכבר מתו, כי בשכבר הימים הכל נשכח –.
יב 🔗
עברו שנים אחדות, ואני כבר אינני בפטרבורג.
בשנים האחרונות לשבתי בעיר הבירה נמשכתי לאט לאט כמו בחבלי קסם אל הספירות הספרותיות. מלחמת תמיד היתה במעשי יום יום בין המסחר ובין הספרות, זה היה מושך אותי לכאן וזו היתה מושכת אותי אחריה, ויד הספרות גברה על המסחר מיום אל יום. ועוד טרם ידעתי אם סוחר או סופר אהיה, אך כאשר אך החלו הסערות בנגב הוטל הגורל ועלה – סופר… אז עזבתי כליל את מסחרי וכולי עברתי לעבוד את הספרות, ומשרת מזכיר “הראזסוויעט” הביאה אותי אל חדרי המקרים המעציבים ואל מסתרי השואה אשר תחתה התגללו אז בני עמנו… ואני עוד אז עלם צעיר, ועבודתי לא היתה לי קרדום לחתור בו וגם לא עטרה להתגדל בה, יען כי שמי לא נודע על פני חוץ וכחי דל בספרות הרוסית העברית; אבל לעומת זה קרובה היתה כל המלאכה הזאת בלבי ועבודתי היתה לי “עבודה שבלב”. העוזרים הצעירים אשר עבדו ב“הרזסוויעט” המו כמו ים, תמיד התיעצנו על צפונות המקרים, מגדלי רוח נבנו ונהרסו, מלא היה לבנו עצות עמוקות ובאחריתנו היינו אובדי דרך… מעשי ילדות ומעשי גבורים התאחדו, תרועת נצחון ותוגת עולמים נשקו, – והרעמים ירעישו יום יום ולא יחדלו… מבית “הראזסוויעט” יצא הכרוז “גלות!”, האמיגראציה עלתה על שפת לשון ותהי לסלע המחלוקת בין הסופרים. היו מי שאמרו כי “לנו” הארץ אשר שנות אלף ישבנו בה אנחנו ואבותינו, ובוגד יאמר לכל איש אשר יעזוב את “ארצו” לתור לו ארץ אחרת בצר לו. נגד הדעה הזאת היתה ל“הראזסוויעט” מלחמה קשה מאד, אך המקרים המעציבים וההמון היוצא לאלפיו שמו קץ לכל דברי הריבות האלה. אז עלתה השאלה “לאָן”, אם לארץ אחרת או לארץ ישראל.
והיציאה לארץ ישראל, – למה נכחד? – נצבה אז לעינינו בדמות הרעיון של “מדינת היהודים” בכל צבעיו וגוניו הפרטים. הרוח הלאומי אשר הטיף לנו סמאלענסקין על אדותיו בכל חוברות “השחר”, התקוה הגדולה אשר לא מתה לעולם בקרב לבבנו, ואשר הזוהר האירופי לא הסיעה אותה עוד כליל, – כל זה עשה את שלו, והרעיון הנפלא לקח את לבבנו ואנחנו קראנו כי אך לציון נעלה. אך אז נפרדו הלבבות גם בקרב קהל הצעירים עצמם, ובבית “הראזסוויעט” היו שתי כתות. העורך בעצמו ועוזריו “הגדולים” עמדו על פרשת דרכים, כי בהתרחקם כל ימיהם מעל עמם לא ידעו כמעט דבר מספרותנו ודברי ימינו והדעות המתהלכות בקרב מחננו, והרעמים והזועות הביאו עליהם בהלה ומהומה, אבל בקרב העוזרים הצעירים, הקרובים עוד אל מקורם ואשר עוד טרם התרחקו מן הרעיונות הנמסרים בעולם היהודים, היה פרוד הדעות בולט מאד, הוכוחים והמריבות לא חדלו, ישיבות ואספות היו בלילה, ובגלל זאת נשבת מהרה סדר עצבי, הלב המה כל היום, הכחות הצעירים השברו ולא עצרו בעד שטף הדאגה ודאבון הלב לרגעים, דמי הרעלו בקרבי ודרושה היתה לי מאד איזה תמורה בסדר החיים, אשר אני הייתי נתון בתוכו. – זאת ועוד אחרת, גדול היה בימים הרעים ההם החפץ בין צעירי הימים ללכת אל ערי התחום אשר בני ישראל יושבים שמה, לצאת אל אחיהם לראות בסבלותם אולי יוכלו להושיע להם. ביותר גדול היה החפץ הזה בין צעירי הימים, אשר ישבו שנים אחדות בעיר הבירה וישאפו אל קרבם מעט מן הרוח החפשי ויאמרו: כח גדול לנו ואנחנו נשא ונסבול ונמלט מרעה. צעירי הימים יושבי עיר הבירה ראו ונוכחו, כי כל התקוה, אשר ישימו אחינו אשר בערי השדה באלופיו הגדולים יושבי הבירה, מהבל היא ולא המה יעשו ישועות בעמנו; ויצר להם מאד לראות בתעות עמנו מדרך האמת, ויהי אדיר כל חפצם למהר אליהם ולגלות עיניהם על משוגתם, למען יקומו ויעשו כל אשר יוכלו בעצמם ותושע להם זרועם המה. אז ששו לקראת כל מקרה אשר בא לידם לעזוב את עיר הבירה וללכת אל אחיהם באשר הם חונים, וגם אנכי יצאתי בשנת תרמ"ב ואבוא אל העיר אשר שמה בניתי את ביתי.
רוח סערה כמו עברה ותשת קציר לכל החיים ההומים והמלאים ענין רב, אשר בתוכם נמצאתי עד אשר נתתי את שכמי בעול הרחים. טרם עזבתי את עיר הבירה נדברנו אני ורעי המנוח וואסילי בערמאן והמשורר פרוג ללכת יחדו בקיץ תרמ“ב לארץ ישראל. אך אבי בערמאן חלה אז את מחלתו אשר הוריש גם לבנו אחריו וימת בה, פרוג הלך לו למולדתו במדברי חערסאן ואותי צנף גלגל המסחר ויאחזני בציצית ראשי ויטלטלני מיער אל כפר, הרחק מכל עניני הלב. בפטרבורג הייתי כל היום עטוף בעלי כה”ע לעשרות, ובמקומי החדש, עיר קטנה בפלך מאהליב, היתה הפוסטא באה אך פעמים בשבוע, וכאשר נדרתי גם מן העיר הקטנה הזאת והכינותי לי מעון באחד היערים היה לי גליון מכ“ע חזון יקר מאד. בירחים הראשונים לצאתי מפ”ב עוד היה מודיע אותי לפרקים ידידי האינשזיניר מר אברהם טאנענבוים אשר מלא את מקומי במערכת “הראזסוויעט” איזה עניני חפץ, אבל לא ארכו הימים וגם “הראזסוויעט חדל לצאת… סמאלענסקין בא עמדי בכתובים ויבקשני למצוא לו שותף לקנות את בית הדפוס של בראֶג, וצעיר עשיר אחד ראה בידי את מכתב סמאלענסקין ויבקשני להיות איש הבינים בינו ובין סמאלענסקין בדבר השותפות הזאת. אולם באמת היה, כפי הנראה, כל חפץ הצעיר הזה להתודע אל סמאלענסקין למען יתן מקום למאמריו ב”השחר“, ואך נמלא חפצו חדל לדבר בדבר השותפות וגם חדל להשיב לסמאלענסקין על מכתביו. והצדק היה עם הצעיר: ממכתבי צעיר אחד, מ.ק. אשר גם עמדו נשא ונתן סמ. נוכח, כי העסק-לא הי' מן המובחרים, וכי סמ. עמוס חובות כבד מנשוא, לבד זאת היתה הסביבה של הצעיר הזה בלתי מסוגלת לעסקים מעולם הדפוס והספרות “והבלים” בדומה לזה, שאין להם שייכות עם הלכות נשך ורבית…מן המכתבים האחדים אשר כתב לי אז סמאלענסקין הבנתי את מצבו החמרי, וממאמריו בחוברות “השחר” ומלחמתו בחברת “כל ישראל חברים” ראיתי את האש הגדולה הבוערת בקרב לבו פנימה. על פי הצעתו נגשתי לכתוב את מאמרי אשר החל לראות אור ב”השחר“, קרוא בשם “הנסתרות והנגלות”, אבל רק את שני הפרקים הראשונים נתנו לעבור, ואת החוברת השניה היה סמאלענסקין מוכרח לשוב ולהדפיס ולהסיר את מאמרי משם, וכל השתדלותו והכסף אשר הוציא לא הועילו להביא ב”השחר" את מאמרי זה, אשר אח“כ הוצאתיו ב”המליץ" בשם “מאחורי הפרגוד”, וטרדות המסחר ודאגת העסקים הוסיפו להרחיקני מעל גבול עניני הקהל והספרות, ואני בתוך הגולה ורחוק מכל ראשי הגולה ומעשיהם…
על הארץ היה חורף, שלהי דשבט. לילה. אני יושב ומחכה לבוא אחד מאנשי ביתנו מן העיר, וגם את הפוסתא יביא. ענן תוגה קלה ירד עלי וישת נוספות על האבל הכבד אשר תעורר בחוץ יללת הרוח, הבא מעבר הנהר וחודר אל הבית מבין שדרות האלונים אשר שתו מסביב הגן. בשעה העשירית בשרו הכלבים את בוא אחד האנשים אל תוך החצר, ועוד מעט חדלה נבחתם והאיש אשר אליו חכיתי בא ויושט לי צרור מכתבים וכע“ה וביניהם גם הגליון השמיני של “המליץ” מן יום ב' כ”ד שבט. עודני מסיר את המעטפות, והאיש אשר ידע מעט לקרוא “בלשון הקדש”, היינו אשר היה לוקח מידי למקרא עלים ישנים וספרים רק לשם קריאה בעלמא הגיד לי כי מת סופר גדול אחד, אך לא קרא נכונה את שם משפחתו ונתחלפו לו “סמאלענסק בסלאנים”. על העמוד הראשון בהמליץ לא ראיתי “אלון בכות”, לא מצאתיו גם על פני העמוד השני, עברתי גם את השלישי, הרביעי, החמישי, הששי, ואך בקצה העמוד השביעי ראיתי מסגרת שחורה– ועיני חשכו:
פרץ סמאלענסקין איננו!!
בקצה העמוד השביעי נדפס הספד קצר על מות סמאלענסקין ודבר מותו נודע בקהל קוראי המליץ אך במקרה, מפי מכה“ע “נייע פרייע פרעססע” אבל בווינא… סמאלענסקין מת, כידוע, אור ליום ב' י”ז שבט, ואך כעבור שבוע ימים נודע דבר האסון הזה להמו"ל את “המליץ”, ומעיני דעת הקהל הגדול הקורא אך עברית היה נעלם שמונה ימים רצופים, כי ספור גדול לעברים כבר איננו!…
\٭
זכרון ליום אחרון. 🔗
(שבעה עשר בשבט) 🔗
…ועל הארץ היתה חורף, והשנה שנת תרמ"ה.
חורף עובר על כל בשרי…
איכה ישב בדד האיש, אשר משוש דרכו היה להיות מרכז המסבות והשיחות; האיש אשר רעים רבים אהבוהו והוא גם הוא אהב התרועע עם רבים; האיש אשר לו היתה משפחה ונפשה היתה קשורה בנפשו?…
והוא ישב בדד, וכבוא יומו האחרון לא שם איש ידו על עיניו, לא התבונן לאשר היה לו ברגעים הנוראים, רגעיו האחרונים…
מפני מחלתו רוחק פרץ בן משה סמאלענסקין מביתו ומכל מחמדי נפשו. הוא מתגורר במעראן ו“אחות רחמניה” מבנות הנוצרים סועדת משכבו בחליו. לבדו הוא בחדרו. הימים האחרונים חדל גם לצאת על פני חוץ: לא יעצור כח. איננו רואה פני איש. לכתוב אסרו עליו הרופאים זה כבר, ובימים האחרונים עיפה נפשו מאד, וגם הדבֵר יכבד עליו.
ימים ולילות הוא יושב משמים או משתרע על מטתו והוגה מחשבות…
היום יום ראשון לשבוע.
לפנות ערב.
ה“אחות הרחמניה” הביאה אל חדרו את אשר היה עליה להביא, ותכין את אשר היה עליה להכין לפנות ערב. היא ראתה את החולה שוכב על ערשו, ולא דברה דבר ותצא מאת פניו, וגם לא ברכה אותו בברכת הלילה.
אולי ישן הוא.
קוי השמש האחרונים עוד השתעשעו על הרי טיראָל, וקרני ההרים הסובבים את מעראן נפוזו מזהר פני מלך היום, בהפרדו מעליהם ליום תמים. כמו מבלי חפץ נטה החולה את ראשו הצדה וירא את קרני האור מבעד לחלון, פתאם נעלמו גם הקוים האלה, ואולם החשך עוד טרם היה בחדר.
עבר עוד זמן מה, זמן בין השמשות.
סביב סמאלענסקין היה השקט ופחד-אבל – – –
לא, אבל לא היה, רק מגור ושקט וקור…
לב החולה בא במועקה, וברגע ההוא הרגיש את המות, הרגיש, כמעט משש את קרבתו…
ובחדר – דומיה, דומית-חשך. לשוא הטה החולה את אזנו לשמוע אך קול אחד, אך קשב בן-רגע. מה זה? קבר?…
הוא הוריד את ראשו, השפיל את עיניו ארצה, כמו הציצו אל מקום פלוני אלמוני אשר אין לבן-אדם לשור שמה… הוא סכך בכפו על עיניו, – ופתאם כמו צוה לזכור נשכחות, לעמוד במשפט, להעביר במחשבה את כל דברי חייו…
אז עברה ילדותו על פניו, ילדותו ההומיה והשוקטה בתוך מונוסטירשצינא הקטנה, – קטנה גם בשאונה, גם בשלותה; והילדות מלאה שקט ורוגז; ושמחותיה מהירות, ותוגותיה בנות-רגע. אז נצבה לפני השחרות, זרה ונמהרה; ויזכור את מחשבותיו הגדולות על ספסלי הישיבות; ויזכור את השגיאות הרבות אשר שגה אז; אז, בימי בחרותו, אמר: “זרועות עולם לי!” אך עבד בלי סדר, ויתרגש, וילך בטל. ובמעוף עין עבר על זכרונות הרעים אשר אתם התהלך. ואחר כן נראו אליו, כברק מבעד לערפלי ליל חשך, זכרונות אחדים משמחי לב, – שחוק ילדים ונפש אהובה ואוהבת.
– אך עד מהרה החלו הצללים, צללי חשך, לגשת אליו, ויתקרבו אליו זכרונות השנים אין חפץ בהנה.
ותרד התוגה כאבן על לבו.
ולמען הקל את המשא מעל לבבו התחזק וישב על המטה, והוא ישב לו דומם כאבן ומביט אל המרחק בכל כח; וכמו בספר נגולה לפניו מגלת כל ימי חייו והוא קורא, וקורא…
הוא הוסיף להביט אל המרחק, אך מאומה לא ראה, כי היה חשך סביבו; גם בחוץ כבר בא הלילה. הוא העביר את ידיו אשה על אחותה, ויוסף לחשוב.
“…האמנם קומץ האפר הזה הוא הוא הנשאר מן האדם, מכל אשר הייתי בשכבר הימים? זה גרגיר הכפור, זה דומם, זה היתרון– הוא הוא אנכי… קטון ודל! ונפשי הלא חשקה אושר מלא; תועבה היה לי כל קטן ומצער; ותמיד הלא קויתי ליום אשר תבוא ההצלחה כשטף, כהמון מים רבים; ועתה חדלה כלה, חדל גם הנטף האחרון. ואתם, מיתרי זהב כנורי, אשר עוד אזכרה את מתק המיתכם, מדוע יבוא עתה לאזני קול רעשכם, ואתם הלא נתקתם; והעלים אשר כסיתי דם ומח, – האמנם אין אחד בכם אשר יהיה לי עלה לתרופה? אמלל, אמלל!….”
הוא זכר עוד הפעם את מחמדיו, אשר לא יוסיף לראותם עוד.
“…ואתם, אהובי לבי, אשר נאספתם כלכם אלי עתה בשבי בדד כמות, מדוע פניכם זועפים ולמה נאלמתם כלכם דומיה? איה התהום אשר משם עליתם ומי יפתור לי את מבטי עיניכם? הה, האמנם אין עוד כל תקוה, אין לשוב עוד? מדוע נשפכתם מן העינים, נטפי הדמעות? ואתה, הלב, אל תחוס, התאמץ לשכוח ולמוד את אזנך לשמוע נחומי אבלים. אל תבט מאחריך ואל תזכור ראשונות, ואל תשאף אל המקום אשר שם אור, במקום אשר תצחק הילדות ופרחי אביב עוטרים את התקוה, ובמקום אשר כנפי יונת השמחה משיקות בשלל צבעים והאהבה תזהיר בדמעות גיל כאגלי טל בקר! הה, בקר!…”
ובכל יתר כחו התנשא החולה מעל מושבו ללכת אל החלון לקראת בקר, גם הצליח לצעוד צעדים אחדים.
וממחרת בבקר מצאה אותו ה“אחות הרחמניה” שוכב על הרצפה – מת…
\٭
להעיר ולהאיר 🔗
“זכרונותי הנשכחים” בה“פרדס” ספר שלישי נתנו ענין להד“ר ל. קאנטאר לענות עליהם (“זכרונות”, “השלח” חוב' ג'), ואם כי הוא בא “לא לשנות בהם דבר, כי אם רק למלאות אחרי”, אך מהמשך דבריו וסגנונם ניכר כמו חשד יחשדני הד”ר קאנטאר כי היה את לבבי להוריד את כבוד הר“א בעהרמאן והר”צ ראבינאוויץ מוציאי “הרוסקי יעווריי” – זכר שניהם לברכה – באמרי שם כי לא היו בעהרמאן וראבינאוויץ “מהוגנים לעבודתם, מתעטרים בעטרה שאינה הולמתם”. והד“ר קטנטאר איננו מכחיש את דברי אלה, אך מהלל בכלל את שני האנשים האלה, וסוף סוף מודה גם הוא כי בעהרמאן “לא היה סופר”, ומשמיע בפירוש: “אין ספק בדבר כי לו הואילו ראבינאוויץ ובעהרמאן להיות בעצמם העורכים וכותבי המאמרים, אז לא מצאו ידיהם ורגליהם " (שם, צד 261); ובכן טרם אדע מה חטאתי כי גליתי הסוד מן החדר, כי לא היה הר”צ ראבינאוויץ סופר בשפת רוסיה. והפרט הזה נכבד הוא לא מצד עצמו, אך מצד מצב הענינים אז. הן אמנם הד”ר קאנטאר מודיענו, כי הוא לבדו משל בהרוסקי יעווריי, “וראבינאוויץ היה קורא את מה”ע הנדפס ביחד את הקוראים האחרים“; ואמנם כן, ה' קאנטאר היה עורכו, אבל האמנם לא היה ראבינאוויץ, אדון “הרוסקי יעווריי”, משפיע מרוחו כלל על מכה”ע היוצא על ידו? והאמנם רוח אחד היה אז בכל השאלות להד“ר קאנטאר ולהר”צ ראבינאוויץ? אנכי אזכור לפעמים נשכחות, ויזכור נא גם הד“ר קאנטאר – האם נתנו לו תיכף בבואו לפטרסבורג להשמיע משפט כאשר עם לבבו בדבר הספור “איספאוויעד דיעלצא”? האם יושר לבבו הוא וערכו הספרותי שמו מחסום לפניו בימי התנועה והבהלה, בימי האספות בעיר הבירה? האם אחד היה הרוח אשר רחף על “היום” אשר הוציא הד”ר קאנטאר ועל “הרוסקי יעווריי” עשר ערך הד“ר קאנטאר? לא, ראבינאוויץ היה גם עורך ה”רוסקי יעווריי" ברוח, ראבינאוויץ כתב כחצי-מאה מאמרים בהרוסקי יעווריי ויחתום שמו עליהם, אם כי לא ידע רוסית, ולמ“ע של ראבינאוויץ היה גון מיוחד וצבע ידוע, אשר כל רואהו יכירהו ויבדילהו מכל אשר כתב הד”ר קאנטאר באין משפיע עליו.
והנה, כאשר אמרתי, בחצי מאה גליונות של הרוסקי יעווריי באו מאמרי ראבינאוויץ חתומים בשמו, ולבד זה חתם א“ע גם אביצעבראן”, גם הדפיס מאמרים וספרים ומחברות בשפת רוסיה, ומדוע לא אעלה בזכרונותי את אשר היה ידוע אז לכלנו, כי הר“צ ראבינאוויץ לא ידע לכתוב רוסית? הן אנשים כרבי צבי הכהן ראבינאוויץ מעטים מאד, וחלילה לי מכחד משפט אמת, כי כל הדברים אשר דבר הד”ר קאנטאר על החכם מביהמ“ד הישן הזה צדקו יחדו, ואמנם חדר משכיתו ומהלך דבורו וברק השערותיו כמו חיים המה לעיני, וכל איש אשר נכנס למחיצתו הרגיש כי דבר לו עם אחד מחכמי ישראל. זכר ראבינאוויץ לא יפקד בתולדות ההשכלה בישראל, ולא רק בתולדות ההשכלה לבד, אך גם בתולדות כל המפעלים השונים מפעלי החסד והספרות, אשר צמחו בישראל בארצנו בראשית שנות השמונים; כבוד האיש הזה היה גדול עד כי נדיב אחד נתן אז מתן בסתר לקופת הפאנד של פאליאקאוו סך עשרת אלפים רובל ע”י הר"צ ראבינאוויץ ולכן כמדומה לי, כל שרטוט יתר בתולדותיו לא כנטול דמי, ומכבוד ראבינאוויץ לא יגרע מאומה אם “עטרת” כותב רוסית לא הלמה את ראשו.
ואם באמת דעת הד"ר קאנטאר כי זכרונות “צריכים הם לזהירות יתרה לבל יצא משפט מעוקל”, אז יודה כי לא היה לי כל רשות לכחד תחת לשוני את הדברים אשר הגדתי.
ולמען “הזהירות היתרה” עלי להעיר גם על זאת, כי לא צדק הד“ר קאנטאר בתפסו עלי כי לא חשבתי בין הסופרים אשר החלו את עבודתם בספרות הרוסית בה”רוסקי יעווריי" את הד“ר מהר”ש גרוזענבערג ואת ה. פלעקסער (וואלינסקי); שני הסופרים האלה לא החלו את עבודתם בספרות הרוסית בה“רוסקי יעווריי” כאשר יאמר הד“ר קאנטאר. הד”ר גרוזענבערג החל לכתוב בראשית 1884. באחד הגליונות של הוואָסחאד השבועי הופיע מאמרו ע“ד ההגדה על אודות היהודי הנצחי, וכמעט באותה עת עצמה הדפיס בהזשורנאל החדשי “יעוורייסקאיע אבאזרעניע” מחקרו “ע”ד המצב הגופני של היהודים ביחוסו לתנאי חייהם”, ומני אז כתב (וכותב) הרבה מאמרים בשמו המפורש ובלתי מפורש, אך לא במה“ע “רוסקי יעווריי”. ובנוגע לה' פלעקסער, הנה הוא היה מראשית עבודתו עוזר “הראזסוויעט”, ודכירנא, כד הוינא מזכיר הרדקציה של מה”ע ההוא נתתי על יד ה' פלעקסער, בשנת 1881, מכתב הרדקציה המעיד כי הוא סופרנו מזיטאמיר, ואמנם כתב בשנת 1882 מכתבים מהתם אל ה“ראזסוויעט”. ואח“כ, כשוב ה' פלעקסער לפ”ב, עבד עבודת תמיד בהראזסוויעט במשך כל שנת 1882, כתב על אודות התיאטר העברי והעתיק במכ“ע ההוא את מחברת הד”ר פינסקער ז“ל “אויטאעמאנציפאציאן”, ויהי מן הסופרים הצעירים אשר עבדו בהראזסוויעט את עבודת חבת ציון; ובגלל הדבר הזה עצמו, טבע הענין מחייב, כי לא יכול ה' פלעקסער להיות בעוזרי המה”ע “רוסקי יעווריי”, אשר התנכר כל ימיו לכל התנועה הלאומית גם אחרי אשר נאסף הראזסוויעט. ואמנם ה' פלעקסער הוא אחד מאלה אשר נשארו נאמנים לה“ראזסוויעט” גם אחרי האספו, ולא עבר אל הרוסקי יעווריי לעבוד עבודתו; רק פעם אחת, במלאת חצי היובל להסופר ש“י אבראמאוויטש, הדפיס ה' פלעקסער את מאמרו על אודותיו ברוסי יעווריי. אך זה היה בקץ 1884, בעת אשר כבר נראה הקץ גם למה”ע הזה.
יד פורה שר של שכחה היתה בהד“ר קאנטאר להשכיח מלבו את הפרטים האלה, ואולי מפני כי גם אז קרובים היינו אנחנו, הצעירים הלאומיים, אל הד”ר קאנטאר ברוח רב יתר מהאלופים והזקנים אשר השפיעו מרוחם על ה“רוסקי יעווריי” ויטו אותו לאשר חפצו המה, לפעמים למרות רוח עורכו… הן המנוח וו. בעהרמאן אח ורע היה לפלעקסער ולנו ותמים עמנו בדעות, והוא הלא היה בן המו"ל את הרוסקי יעווריי ועוזרו.
מני אז אזלו מים רבים אל הים, וגם הימים רבו, אך לא הכל כבר נשכח. אספרה נא בזה, מענין לענין באותו ענין, פרט אחד, אשר הד"ר קאנטאר מתחבט בו, ובידי להעלות עליו אור חדש.
הנה הד“ר קאנטאר מרחיב הדברים למען יבין הקורא “מה ראה לעוואנדא לנטות אחרי הרוסקי יעווריי בשעה שאחרי הראזסוויעט לא נטה”, ולמען “לא יפלא בעיני הקוראים למה עזב לעוואנדא את הסופרים המשכילים” וילך לו אל בעהרמאן וראבינאוויץ מוציאי הרוסקי יעווריי. אינני יודע אם עלתה ביד הד”ר קאנטאר להבין בינה כזאת את הקורא, אבל הנה ואגלה סוד אחר, אשר בהגלותו יבין הקורא וידע פשר הדבר היטב. לעוואנדא לא נטה אחרי הראזסוויעט, מפני… מפני כי לא קראו אותו עורכי הראזסוויעט לעבוד אתם, ובכן לא עזב איפוא את “הסופרים המשכילים”, אחרי כי לא ארח בתחלה לחברה עמהם ולא חנה מראש תחת דגלם ולא יצא מעולם בצבאותיהם. ובידי אות ומופת נאמן, כי לוּ קראו אותו הסופרים הצעירים לעבוד עמהם, כי אז נלוה אליהם בחפץ לבב. אבל להמצא ללא דרשוהו, להתקרב בהיותו בלתי קרוא – כזאת, כמובן, לא יכול לעוואנדא לעשות.
כי כאשר קרבו הסופרים המשכילים להוציא לאור, בקיץ שנת תרל“ט, מכ”ע בשפת רוסיה לעברים, התפקדו לכשרונותיהם ולמקצועותיהם בספרות, איש איש כפי אשר חננו ד', ויחלקו ביניהם את עבודת הרדקציה. ויהי מיכאל קולישער העורך הראשי, המפקד את כל צבא הסופרים, והוא גם כתב את המאמרים הראשיים בכל הגליונות הראשונים, כי כבר נסה הסופר ההוא להיות עורך את המכ“ע “רוסקאיא פראוודא” אשר הוציא ד. גירס; ויהי יעקב ראזענפלעלד, אשר ידע היטב את שפות אירופא, כותב את הזכרונות ע”ד מצב היהודים בארצות חוץ, כי כן כתב פילוטונים ע“ד חיי אירופא במה”ע “ס’פעט. וויעדאמ.” של קאָרש, ובהזשורנאל “דיעלאָ” של בלאגאסוויעטלאוו. המשורר בשפת רוסיה מינסקי (ווילענקין) קבל עליו את חלק הפוליטונים, ויחתום א“ע נארד-וועסט, כי ראשי התיבות האלה המה גם ר”ת ניקאלאי ווילענקין 4. מיכאל מיש, המומחה בחקי ארצנו הנוגעים ליהודים, היה נכון לערוך המאמרים במקצוע הזה, וכן יתר הסופרים אשר נתנו אז יד אל אגודת הסופרים המשכילים, איש על דגלו ואיש על מקומו; ובנוגע לחלק הספורים, נתנה העבודה על שכם ג. בהרב, הוא באָגראָוו.
והסופר בהרב היה אז כבר ידוע בקהל הסופרים ואחד מאנשי השם בקהל הצעירים האלה. הוא היה תושב עיר הבירה, על שכמו היתה משרה נכבדה, משרת מזכיר באחד הבנקים הגדולים, והן זה האיש בהרב לא מתחתית ה“ווילענסקיא גוב. וויעדאמאסטי” יצא להיות סופר, כי אם מעל עמודי הפאר אשר בהזשורנאליסטיקא הרוסית, כי את ספורו הראשון והגדול “כתבי עברי” הדפיס בהזשורנאל הגדול והנכבד בספרות ארצנו “אטעטשעסווענניא זאפיסקי”, – וזה כבוד גדול אשר לא זכה לו מספר עברי אחר. אמנם, מגרעות רבות היו בספור הזה, ורבים לא שבעו רצון מן העבודה הספרותית הזאת של בהרב; מודה אני גם בזה, כי יש אשר בעיניהם מצאו חן עוללות לעוואנדא מבציר בהרב. אבל הן לא להמשכילים הצעירים האלה, אשר רבם בעצמם ובכבודם אך עתה באו מעבר לגבול ישראל, אפשר היה להכיר ולדעת את המגרעות אשר בספור בהרב; ולמיסדי הראזסוויעט היה איפוא על מה לסמוך בבטחם בשם בהרב, כי יקח את לב הקוראים אחריו, בפרט אשר בספורו “יעוורייסקי מאנוסקריפט” הראה אמנם בהרב לדעת כי נכון הוא לתת את לבו ללמוד דברי ימי עמו לדעת ולהבין אותם. ובהרב השתדל באחרית שנות השבעים להתקרב אל צעירי עמנו בעיר הבירה, לראות ולהראות. עד עולם לא אשכח את הענג אשר הנחיל אותנו הסופר הזה בליל פורים תרל“ח, אם כי מני אז ועד היום – תשע עשרה שנה, בלילה ההוא התאספנו כארבעים איש, צעירים וצעירות, אל בית אחד מאחינו על שפת הפאנטאנקא על יד מבוי הקזקים, לחוג את חג הפורים. רק אנכי לבדי לא הייתי סטודענט, ויתר העם היו כלם מבקרי בתי המדרש הגבוהים אשר בעיר הבירה, וחגגנו את חג עמנו זה בלא פאר ובלא הדר, אך בששון ובשמחה, במאכל לביבות שלש הקצות ממלאות מן, בשירי זמרה בשפה המדוברת, בנאומים רמים ונשגבים על עמנו ודברי ימיו. פתאום נפתחה הדלת – והסופר בהרב הופיע ויבוא להתערב בשמחתנו! מי גלה את אזנו, מי שלח מלאך להביאו אלינו – לא אדע, אך זאת אני יודע, כי אמנם ירד הסופר הזה, הבא בשנים, לשבת אתנו, התערב בשמחתנו ויתעלס עמנו באהבים, התרפק עלינו ויתהולל כמנו הצעירים, גם כנור לקח וינגן לפנינו, גם זרגונית דבר עמנו, ויהי המנצח על הצחוק אשר עשינו לנו, כמו נחה רוח הנוער גם עליו למראה בני הנעורים, בני עמו. – ולכן, כאשר רבו הימים ורוח הצעירים היה לרוח מעורר את הסופרים המשכילים מבני עמנו, לקבץ אותם מכל פנות הרדקציות אשר לבני עם הארץ אשר היו נפוצים שם, ובשנת תרל”ט, אחרי “אספת הרבנים”, התגודדו להוציא מכ“ע לאחיהם העברים, היה הסופר בהרב מן הראשונים אשר נתן ידו אל האגודה החדשה הזאת, ויקבל עליו עבודת הספורים בחפץ לבב, וכל החלק הזה נמסר בידו. והוא לא קרא את לעוואנדא לעבודת הראזסוויעט, כי לא מצא בו כל צורך, בהיותו נכון למלא לבדו את חלק הספורים, כי היה בהרב יוצר-ספורים מהיר, עץ עושה פרי. ובהיות לעוואנדא ליטאי, ומיסדי הראזסוויעט כלם מבני הנגב, ובפרט אשר נודע להם כי לעוואנדא כבר בא בברית עם ה”רוססקי יעווריי" אשר בזו אותו בלבם וכמוהו כאין בעיניהם, – לכן עזבו את לעוואנדא ויפסחו עליו, ולא חפצו גם להציע לפניו לבוא לעזרת הראזסוויעט. ובכלל היה ה' מנשה מרגלית באדעססא הסופר האחד אשר קראו לו מיסדי הראזסוויעט לעזרתם, וזולתו אין איש בערי השדה (מלבד, כמובן, קורספונדנטים) אשר פנו אליו להיות בסופריהם, כי במשכילי עיר הבירה לבדם מצאו דים למלא גליון אחד בשבוע והותר.
הנה כי כן לא נקרא לעוואנדא להמנות בסופרי הראזסוויעט. האם היטיבו יוצרי הראזסוויעט את אשר עשו? לא ארכו הימים, ומוציאי הראזסוויעט אמנם ראו כי שגו ברואה. כי מלבד אשר היה בהרב מן הסופרים הצריכים תקון הרבה, חסרון אשר לא היה כמעט אצל לעוואנדא, בהיות סגנונו קל ולשונו קצרה, – הנה הספור הראשון אשר החל בהרב תת בהראזסוויעט " Накипь Вђка " לא הפיק רצון מאת הקוראים, ביחוד מאת הקוראים הצעירים. עצמיותו של בהרב גברה תמיד בספוריו על האמת של היופי ומלאכת מחשבת, ולכל לראש אצלו תמיד הטנדנציה. ובספורו ההוא תאר את הצעירים מבני עמנו אשר נתנו ידם אל “בעלי-האפס” וישכחו את אבותיהם הטובים ואת כל עניניהם, והצבעים היו שחורים יותר מדאי, ויהי הספור בעיני הקרואים כדבה רעה על צעירי הימים. הצעירים התרגשו. ובאמת גם הימים לא היו אז מוכשרים לזה, כי נמצאו אז בסופרי הרוססים אשר אמרו לגול על צעירי בני עמנו את כל עון הנהיליסמוס, וסובארין בפוליטוניו הנודעים הביע בשפה ברורה כי אך צעירי היהודים התעו מני ארח את צעירי עם הארץ, ועל מכה"ע הרוססי אשר לעברים היה להלחם נגדו, והסופר ווילענקין – מינסקי עשה זאת בכשרון ובדעת; ולכן, כל ספורו זה של בהרב היה, בכל אופן, דבר שלא בעתו, ורבים רגנו עליו, והרדקציה היתה מוכרחת להפסיק את הדפסת הספור. מלבד זה, קרו מקרים אחדים בחיי הסופר הזה, חייו הפרטיים וחייו הספרותיים, אשר הרחיקו מעליו לבות רבים ושלמים. אז שטה הרדקציה של הראזסוויעט לבקש כותבי ספורים ולא מצאה, וחלק הספורים של הראזסוויעט נשאר דל כמעט כל הימים. תחת אשר את הרוססקי יעווריי מלא לעוואנדא ספורים גדולים וטובים; אז אולי נוכחה הרדקציה כי לא מחכמה עשתה על אשר לא פנתה אל לעוואנדא מבתחלה.
ובכן איפוא היה בהרב ללעוואנדא אבן נגף וצור מכשול בהרדקציה של הראזסוויעט. וכאשר הוגה המכשול הזה מן המסלה בהמשך הימים, כאשר יצא בהרב מהרדקציה של המכ"ע הזה, נקרא לעוואנדא לעזרת הסופרים, והוא לא היה מן המסרבין וימהר לבוא לקול הקורא, אם כי אז כבר ירד ערך הראזסוויעט ולא היה כבודו גדול כאשר בתחלה, בראשית הוסדו.
בהרב הוגה מן הרדקציה של הראזסוויעט, כי טינא היתה בלב כל הסופרים עליו. בגלל מקרים אחדים בחייו הפרטיים לא היינו קרובים אליו מעולם, ואח“כ קרה מקרה אחד בשנת 1880, אשר לרגלו כמעט חדל הראזסוויעט פתאום לצאת. בימי הקיץ ההוא כבר היו עניני הרדקציה יגעים מאד. יתר הסופרים אכל בית הדפוס של האר”ז, וכאשר פדה הנדיב א. ז“ק את מכה”ע מיד האר“ז ועברנו לבית הדפוס של לאנדוי, ג”כ הוקל לנו אך מעט. הימים היו ימי הקיץ והעוזרים נפזרו לכל עבר ויצאו לנאות שדה, עד כי לא היה אז עוזר תמיד לכתוב את הפרק “עניני ישראל בחו”ל“, ועל הסופרים הנותרים היה “לחלק” ביניהם את כדור הארץ; בגורלי אני נפלה אז לחבל ארץ ישראל, ואחת לשלשה שבועות ערכתי מכתב מארץ ישראל. החבילה הראשונה נתפרדה כליל, הרדקציה חדלה אז להיות סגולת אגודה ידועה, והראזסוויעט עבר מרשות הרבים אל רשות שני יחידים – אל בהרב ואל ראזענפעלד, אם כי קונהו היה, כאמור, א. ז”ק. הנדיב הזה נתן וחזר ונתן – ופסק. אז הגיעו ימים רעים. בצר לו, פנה בהרב אל ש. פאליאקאוו, והוא נתן על ידו לצרכי הרדקציה שלשת אלפים רובל…
המקרה הזה גדש את הסאה, סאת האף והחרון אשר היה לכלנו על בהרב. לקחת מתת יד ומנחה מאת פאליאקאוו! הרדקציה של הראזסוויעט, זאת הרדקציה, אשר לא התהללה בעשירים ותבז לאדירים ולא כסתה על פשעיהם לכל חטאתם, משפלת את נפשה לבקש עזר מאת פאליאקאוו, אשר לא נשאה פניו! ממלא מקום העורך היה אז מארק ווארשאווסקי, והוא פגשני בדרך העולה אל בית המערכת ויגל לי רז זה, ובצלחתי “מכתב מארץ ישראל” ערוך לגליון 41. באין אומר ודברים הוצאתי את הכ“י מצלחתי וקרעתיו לגזרים, וכמעט כל העוזרים חדלו מעבודתם, וכל “הראזסוויעט” היה תלוי בשערה… אז מהר בהרב להתרפס וימסור את המכ”ע לצמיתות לה' ראזענפעלד. אך תנאי התנה בהרב במסרו את המה“ע לראזענפעלד כי יתנו לו ידים לכלות את הספור “נאקיפ וויעקא” אשר החל, וכל מחיר לא ינתן לו בעד עבודתו. שם בהרב עוד נקרא על הראזסוויעט ביחד עם שם רזענפעלד, אך באמת היה קנינו של זה האחרון, ובהרב לא סר מעודו אל בית המערכת ולא ידע מכל הנעשה שם, אם כי בערי השדה, הרחק ממקום המעשה, אשר שם שם בהרב היה מפורסם ואת ראזענפעלד ידעו אך מעט, חשבו את בהרב לעורך הראזסוויעט ואדונו. וכפי הנראה היה חסר לבהרב הטקט הנחוץ, ובשעת הכושר לא גלה את מצבו בהרדקציה ולא מנע מעצמו את הכבוד, בתור עורך מה”ע, אשר נתנו לו בני ערי השדה, – ובזה נלכד פעם אחת ויבוא בין המצרים ויהי לשחוק. אולי יודעים קוראים אחדים, כי בבקר לא-עבות אחד “זרח השמש על שמי יעליסאוועטגראד”, זאת העיר אשר היתה ראשונה לפורעניות בתקופת הסערות בנגב ארצנו, ומאגמי הרפש אשר בעיר ההיא צמחה כת חדשה ו“אחים-ביבליים” שמה. “האחים” פנו להם במכתביהם אל רבים מסופרי ישראל, ובהרב התנה עמהם אהבים ויבוא עמהם בכתובים ויהלל את מעשיהם ואת “תורתם”, והמה, “האחים”, שמחו מאד על הלויתן הזה, בחשבם אותו לעורך הראזסוויעט, כלי המבטא אשר למשכילי עיר הבירה וסופריה. והנה… הראזסוויעט יצא נגד הכת הזאת, וידבר משפטים עם “האחים” ויגל שוליהם על פניהם! …“האחים” אשר ביעליסאוועטגראד מהרו לשאול את פי בהרב, והוא, כמובן, היה לשחוק. אז הסיר בהרב גם את שמו מעל הראזסוויעט, וראזענפעלד נשאר לבדו גם עורכו גם מוציאו, ומני אז חדל בהרב את כל ספוריו מהראזסוויעט, ולא יסף לדעת אותו.
ומעיני לעוואנדא לא נעלם דבר, והוא ידע את ההבדל בין הראזסוויעט ובין הרוססקי יעווריי. מיטב הספורים והמחקרים עברו אל הוואסחאד החדשי אשר החל או לצאת, ולשני מכה“ע השבועיים נשארה אך הפובליציסטיקה, זאת הבכרה קלת הרגלים, ונפש לוהטת גחלים כנפש לעוואנדא לא שבעה מן המים הקרים אשר הלכו להם לאט על פני “הרוססקי יעווריי”. כל המעשים הגדולים והמקרים הנוראים אשר נעשו ואשר קרו בימים ההם לא הפריעו מנוחת המכ”ע הזה ולא הוציאו אותו מקרירותו: עשרות אלפים מישראל עוזבים את הארץ ללכת בגולה – “צאתכם ובואכם לשלום, יהודים!” יבוא לו הכל על מקומו בשלום, וחובתנו להוציא גליון שלם בכל שבוע אנחנו ממלאים בדיוק. אך לקרוא בקול גדול, להתקצף ולהתרגז – את זאת לא נעשה: לא אלמן, ב“ה, מגבירים ישראל, ובודאי יעשו כל הנצרך, ואנחנו, הדיוטים, מה? כאשר יצוו המה לקרוא בקול, להתקצף ולהתרגז – אז נעשה כמצוה, אבל בלא גזרה מלמעלה אין נוקפין גם אצבע מלמטה. – הקרח הנורא הזה אשר היה נטוי על הרוססקי יעווריי הכעיס את לעוואנדא מאד, וכאשר היו בסוף הקיץ 1881 ובאביב 1882 האספות הידועות בעיר הבירה, והראזסוויעט חצב להבות וידבר אמת על דבר העמיגרציה וישוב ארץ ישראל ותחית האומה – מהר לעוואנדא לתת את ידו למה”ע ההוא. מי שכח את “הרעיונות הפורחים”, את חזיונות ה“פלשתיני הגלתי מתיאש” ואת כל המאמרים הרבים אשר כתב אז לעוואנדא בהראזסוויעט? לא, לעוואנדא לא “עזב את הסופרים המשכילים”; אגס-עומד ומנוחת-עצל היו תמיד תועבות נפשו הגדולה, ובאשר תנועת החיים, אש מתלקחת, רגש הדמים ומלחמת יושר וכבוד – שם גם לעוואנדא, ומה היה “הראזסוויעט” אם לא במה גדולה לכל מלחמת מצוה ולכל תנועת יושר?….
-
הפרקים א–ה' נדפסו בהמאסף “פרדס” ספר שלישי תרנ“ו, והפרקים הנותרים – ”בלוח אחיאסף“ תרס”א ובמ“ע יומי ”הזמן“ תרס”ג. ↩
-
“הלבנון”, שנה עשירית, 44 No. מן ט' תמוז תרל"ד ↩
-
[כך במקור – הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
-
טעות ביד הד“ר קאנטאר: מינסקי לא כתב מעודו אף שיר אחד בהראזסוויעט ובכלל לא לקח לו המשורר הזה את אחיו לעניניהם לנושאי שיריו וחזיונותיו, לבד הפאעמא ”מצור טולטשין", והיא הלא נדפסה בהוואסחאד שנים רבות אחר זה, אחר אשר עזב דת אבותיו. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.