רקע
מרדכי בן הלל הכהן
מאחורי הפרגוד
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

המאמר “מאחורי הפרגוד”, אשר אותו אנכי מציב ראשונה בשורת זכרונותי הנשכחים, החל לראות אור “בהשחר” של המנוח סמולנסקין, – החל ולא כלה. שמו היה בראשונה שמה “הנסתרות והנגלות”, וכבר נדפסו ממנו פרקים אחדים בשתי חוברות, אך מפני סבות שונות, שלא היו תלויות לא בי ולא בעורך “השחר”, חדלה הדפסתו שמה. שנים אחדות חזרתי והשתדלתי להדפיס את עבודתי זאת, גם אמרתי להוציאה בחוברת מיוחדת, –וגם זה לא עלתה בידי. הסבות עמדו על מקומן ולא סרו. המקום האחד, שהיה מוכשר למאמרי לראות שמה אור הדפוס, היה “המליץ”, אשר עורכו, המנוח הר“א צדרבוים, ידע להתהלך עם החיים וללחום אל הסבות ההן, העוצרות בעד מאמרי מראות אור; ואולם, המנוח העורך את “המליץ” לא היה נוח לי להדפיס שמה את מאמרי כמו שהוא, כמו שחפצתי. אוהב היה האר”ז תמיד להעיר על דברי סופריו לצורך ושלא לצורך, ויש אשר הרשה לעצמו “לתקן” את המאמרים, – לתקן על מנת לקלקל ולתת בפי סופריו דברים ומחשבות אשר לא עלו על רוחו, ולפעמים היו הסופרים העוזרים “בהמליץ” נביאי העורך על אפם ועל חמתם. את הדברים אשר חפץ העורך להגיד ולספר לקוראיו היה שם בפי סופריו, –ואחר כן לך והצטדק וקרא קול גדול: “לא מפי יצאו הדברים האלה!”. וחזון העתונים הלא לא היה אז נפרץ, ודבר הבקרת היה אז יקר, והסופרים היו ביד העורך כחומר ביד היוצר, וכל שומר נפשו התרחק מן העתונות בדברים שיש בהם בקרת אנשים ומעשים.

ואולם בשנת 1885 היתה השעה מוכשרה למאמרי זה לראות אור. הסופר המנוח הרא“ש פרידברג, אשר היה בעת ההיא העוזר הראשי במערכת “המליץ” ואשר ידע על אודות מאמרי המונח אצלי, הודיעני כי עתה לא יוסף האר”ז למצוא תנואות על מאמרי, וכי עתה יתן לי ידים להדפיסו “בהמליץ” בחפצי, בלי כל הערות והוספות והשמטות מצד העורך. באתי בכתובים עם האר“ז, ושלחתי לו את מאמרי, העורך מהר לתת לו מקום, ואולם אך עברו שבועות שנים (“המליץ” יצא אז פעמים בשבוע), והנה הודיעני האר”ז כי נאבדו גליונות אחדים מן הכת“י ויבקשני לחבר את ההפרד ולאחה את הקרע במאמרי. כל העתקה לא היתה בידי, ואת מאמרי כתבתי שנים אחדות לפני זה, ועת רבה לא יכולתי לכון את הדברים אשר כתבתי ואשר נאבדו מתוך הכת”י. בקשתי את הרא“ש פרידברג לחפש אחרי הגליונות האבודים, והנה הודיעני הלז, כי לפי דעתו לא נאבדו הגליונות, אך נשמטו בכונה תחלה מאת האר”ז. אז שמתי לב על הענין, ונוכחתי כי נשמטו הגליונות והזכרונות על אודות יסוד הפאנד של פאליאקאוו, באשר זכרונותי לא היו עולים אז לרצון לפני “האלופים” אשר בבני אחינו בעיר הבירה.

וגזרה נגזרה, כפי הנראה, על מאמרי “מאחורי הפרגוד” לשאת כל עמל ותלאה, ככלות מאמרי, יצא המנוח ק. שפירא לדרוש מידי את כבוד המשורר י“ל גארדאן, באמרי כי חללתי את כבוד יל”ג, בהשמיעי משפט, כי אין יל"ג משורר לאומי, ונושאי שיריו אינם האידאלים הלאומים של עם ישראל, עניתי למר שפירא, והצעתי את מופתי, אשר עליהם נשען משפטי, ואולם המנוח שפירא, איש רגז ובעל מחלת-לב, יצא לנגדי בגלל תשובתי לו במחברת מיוחדה, מלאה חרפות וגדופים. היתה סבה נכונה, אשר בגללה יכולים היו לחשוד מאד בהלאומיות של מר שפירא, ובגלל הדבר הזה היה המנוח חרד מאד ושומר את כבוד לאומיותו ומבליטה תמיד בהטעמה מיוחדת. ואולם אנכי, אשר ידעתי את המצב הפסיחולוגי של איש ריבי, אשר היה בעל נפש נדיבה וכשרון משורר עברי היה לו ועל שכמו היה סבל תלאות ונחם, – עברתי בשתיקה על כל דבר המחברת ההיא, ותהי דומיתי תשובתי.

* * *


ודי לא ידע – תהודעון. (עזרא ז', כ"ה)


בזמן מן הזמנים הלא הקם יקים ה' לעמו ברוסיא כותב תולדותם אשר יאיר נתיב על דרכי בני עמנו פה מסבות תהפוכותיהם, ובקום איש לספר נודנו בגויים ותפוצותנו בארצות ישים גם דמעותינו אנו בנאדו הלא בספרתו. אז יפקד כל מקרה ומעשה בחיי בני עמנו ויתבוננו אל נכון לחקר התנועה החזקה אשר רשומה גבר עתה במהלך המחשבות והדעות של אחינו בארצנו, וכמטמונים יחפשו אחר כל מפעל אשר הסב בתנועה הגדולה, שאנו עומדים כעת בתקופתה. וגם עתה כל איש לבב מתאוה לדעת את כל המקרים והמעשים שקדמו לתשובה ששבו רבים מאחינו אל עמם ולחדור אל מסתרי הזרם אשר שטף ועבר באהלי יעקב בשנים האחרונות האלה–

בזכרוני שמורים מקרים אחדים מעין המאורע, וחפצי לספר אותם באזני הקורא; כי על ספר תולדתנו הלא המקרים כלם יכתבון והנסתרות והנגלות לנו ולבנינו המה. ועל המקרים האלה אני יודע ועד, כי לרגלי מצבי ועבודתי אז בעבודת מבה“ע לאחינו בשפת רוסיא “ראזסוויעט” בימים ההם, היה לאל ידי לדעת דבר על אפניו. הוא דבר כי בחרתי לנושא מאמרי זה – את תולדות “הראזסוועט” ומהן פנה ומהן יתד להמון מקרים רבים אשר יש את לבבי לגלותם לאזן הקורא. והיו דברי אלה גם לזכרון בהיכל הספרות למכ”ע ההוא אשר גוע בלא עת, לדאבון לב כל אלה מבני עמנו – והמה הרבים – המקוים לתחיה בהר ציון… כי “הראזסוועט” היה אז המפקד את צבא המשכילים הצעירים וילמדם קשת סופרים.


 

א.

למה נאמר: הימים הראשונים היו טובים מאלה, והוא בכלל ללא אמת; כי אם עתה אמנם לא טוב מצב אחינו בארצנו, אך נורא כמוהו היה מצבנו המוסרי בקרב ארצנו בסוף שנות השבעים למאה זו, כי את אשר חזו אנשי לב מרחוק נהיתה, החנוך שהיה נהוג בישראל בארצנו עד ראשית שנות השבעים, היינו: עד אשר עברו השמועות על אודות חקת הצבא הכללית, והפסיעה הגסה אשר צעדו בני ישראל מן החנוך ההוא אל החנוך הכללי, מן החדרים שלא היה בהם שום ספר חצוני אל בתי הספר והגמנאזיות שאין בהם שום מקום לתורת ישראל, לשפת עבר ולדת יהודית,, - על ידי הפסיעה הגסה הזאת נקעה כף ירך יעקב ויהי צולע על ירכו. שנים אחדות טרם עברו וישמח לבנו לראות את צעירי בני עמנו הולכים במסלות החכמה והדעת, מספר היהודים דורשי חכמה עלה יום יום ומספר משפחותיך היו רופאיך ומליציך יהודה, אבל מעינו המו כחלילים ולבבנו נשבר בקרבנו בזכרנו כי כל אלה החכמים והסופרים המשוים הוד והדר על צור מחצבתם לא לנו המה, לא ידעו את בני עמם, מחסוריהם וצרכיהם; לא ידעו את מקום ספרותנו איה ודברי ימי עמנו הנפלאים מי יגידם. המה לא ידעו כי בני ישראל המה, או ידעו – והדעת הזאת לא הרהיבה אותם אך העציבה את רוחם. אנחנו התפארנו בהם והמה בזו לעגו לנו, הביטו עלינו בגועל נפש ופניהם חורו אם אך הזכירום כי עוד להם חלק וזכרון ביהודה…

כזה היה מצב המוסרי, ביחוסו אל הכרת הלאום, של צעירי אחינו בשנות 1875–8 ובבואי אז ראשונה לפטרסבורג (בשנת 1877) נבהלתי למראה עיני, כי את אשר לא עלה על לבי ראיתי. עם מכירי ומיודעי מצעירי עמנו אשר קניתי לי בעיר הבירה היה בידי לדבר על המדינות ועל הארצות, על כל השאלות שהחיים מלאים מהן, על הנסים ועל הנפלאות בכל חכמה ומדע ועל אודות כל העולה על שפת לשון. ואולם אך נסיתי להוציא מלה על אודות הנוגע לאחינו – השתוממו בני חברתי ויביטו אלי בתמהון, ויבן לבי כי בדברי דברים על אודות עניני ישראל, גלותי בזה את המסכה מעל דבר אשר כל חפצם כי יסתר במסתרים, כי לא יראה החוצה; השמעתים, לדאבון לבבם, כי המה עברים… אך סופרים אחדים התעוררו אז וידברו משפטם עם אלה הסוררים ההולכים בדרך לא טוב, והמשכילים והחכמים הנאמנים בברית עמם נדמו בעת ההיא; איש איש מהם התעסקו בתורתם ובחכמתם, כל חד וחד לפום שעורא דליה, הזהירו בזהר הרקיע בחדר מושבם ובמקצוע תורתם, אך על כל ישראל לא נראה הדרם. המליץ לא הקיץ עדין לתחיה בפטרבורג וגם אחרי החלו לצאת, שם פניו אך אל עסקי הקהלות פנימה ולפשט העקמומיות שבלב אחינו המחזיקים בנושנות, כי לדאבון הלב נוכחו הסופרים כי אין הצעירים שומעים עוד שפת עמנו, תש כחה של השפה שהיתה שפת-החיים בקרב עמנו בארצנו, ובעוזה עוד לא תעצור ידנו כח לפעול גם על “המשכילים” שהמה אך המה היו תמיד נושאי דגלה! עין בעין ראינו כי כבר עברו משכילי בני עמנו את המדרגה הראשונה בהשכלתם, את המדרגה הראשונה אשר עליה העביר בן-מנחם את עמו אל היכל השכלת אירופא – את שפת עבר, ועתה אין חפץ עוד בה לההשכלה ויעזבוה. עין בעין ראינו, כי אם יש את לבבנו להלחם על “המחשבות הזרות” של צעירנו, אשר כבר החלו להתקרב אל המדרגה השניה במעלות השכלת בן-מנחם, ואת המדרגה אשר בסתרה נפזרו עצמות משכילי ישראל בברלין בראשית המאה הזאת דרושים לנו כלי נשק חדשים. כתבי-העתים לאחינו בשפת רוסיא עוד היה במחשבה, ואני כתבתי אז בהצפירה: “… ובעת רעה כזאת על מי לעשות מה לשם ישראל הגדול אם לא על הספרות?! אך על הספרות החובה לאמר להוללים אל תהלו, ומפני כי המה לא יקראו גם לא ישמעו עברית, לכן תבוא נא הספרות הרוסית ותהיה לנו לעזרה להשיב לב אבות על בנים, כאשר עזרה שפת אשכנז לרבים מאחינו להשיב אל עדר אדני את השיות הנדחות שמה. תראה לנו הספרות הרוסית את כחה גם להועיל, כאשר היא מראה את עוצם ידה להרע”. וכבר בא המועד כי יחשבו טובי עמנו מחשבות לעשות, ומהר התעוררו רבים ועצומים מאחינו מתרדמתם על ידי תעצומות המקרים השונים. עלילת הדם בקוטאיס פקחה מעט את עיניהם לראות כי עוד לא תנום ולא תישן השנאה השמורה לישראל, ומקרים קלי ערך בודדים בחיי הסטודענטים מאחינו הגדילו המדורה אשר לאורה נראה תהום נורא המבדיל בין מי מקוה למי חטאת… ראו –

ויצא לבם ותשפך ממרתם

ויהי לאבל כנורם ולקינה שירתם.


הן המה, צעירי עמנו אשר היו תמיד הראשונים לכל דבר הנוגע ברב או במעט לעם רוסיא הוא לאום; בין צעירי עמנו נמצאו כאלה אשר לחמו מלחמת הסלאווים בקסת הסופרים וגם אחדים שפכו את דמם על גבעות סערביען תחת דגל טשערניאיעוו. גם צעירים כאלה נמצאו אשר לא ידוע הכלם ומכחם שחדו יחד עם רעיהם הרוסים למצבת אבן-זכרון בקיוב וההעטמאן באגדאן-זינאווי חמעלניצקי, ולא זכרו את ההרג הרב אשר עשה בישראל בשנות ת“ח ות”ט. כאלה וכאלה עשו צעירי עמנו, קרבנות מחים כאלה הביאו לכפר על חטאתם – כי נולדו על ברכי יהודים, –ולא ינקו עוד מעון?! אבל כזאת היה: “אשר קרס מודיעם ואת אשר עשו לא משמיעים”, ובאותה שעה נפתר להם חלום ההתבוללות כי חלום הוא, ויראו את עצמם קרח מכאן וקרח מכאן: את בני עמם עזבו ובני עם אחר לא יארחו לחברה עמהם, ויתנו את לבם לשוב הביתה.

במו חיה תעמוד לפני עתה שנת תרל“ט. בקיץ שלפניה עלתה שאלת היהודי על שלחן הקאנגרעס הברליני, ואחד מגדולי השרים ורבי המדינה אשר ישב בסוד הקאנגרעס דבר סרה על היהודים ברוסיא, – ומזה למדנו דברים הרבה. ואחד מכה”ע השמיע אז כי הממשלה תוציא בקרוב חק אשר על פיו לא תהיה זכות ליהודים-איזינירים לשאת משרה במלכות ולשרת במסלת הברזל. ולהוסיף המבוכה עברה הרנה במחנה כתבי העתים כי נתנה הממשלה צו לקהלות ישראל לבחור מקרבם “ועד רבנים " לבוא להתאסף בעיר הבירה. גם מעבר לגבול ארצנו שונו אז הדברים לא לטובה: בא מאַרר יוצר המלה ובלבל את כל ארץ אשכנס בחבורו. המון מקרים ושמועות באו בחתף, כל יהודי ארצנו היו נבוכים, העם היה מלא תקות כרמון, כי קוו ליום וישוב הקיסר אלכסנדר השני ממלחמת חצי האי הבלקני לארצו ויחונן את עמנו – ומארבע רוחות בא הרוח ויך גלים בלב צעירי בני עמנו להעיר ולעורר בקרבם את האהבה לעמם. בקיץ ההוא התעוררו אחדים מבני הנעורים המשכילים וימשכו אחריהם אחדים מאלה שגמרו חוק למודם בבהמד”ר הגבוהים: עורכי דין, רופאים, חכמי חרשים, בונים אמנים, סופרים מהירים בשפת רוסיא, נושאי משרה במדינה, וגם חובבי שפת עבר, ויתאספו כמה פעמים ויתיעצו להוציא מ“ע לעברים בשפת המדינה. ואחרי שקלא וטריא החליטו ליסד אגודה מששים אנשים, אשר כל אחד נתן סך קצוב לקופת האגודה ובכסף הזה ינהלו את מה”ע עד אשר יוכל לעמוד ולהתקיים לבדו והכסף יושב לבעליו. גם בחרו ועד אשר יפקח על הענין הזה ונמנו וגמרו לבחור את הד“ר אברהם אליהו הרכבי ואת הד”ר הלל (אילאריאָן) קויפמאנן, להיות העורכים והמו“ל את מה”ע וכל אשר קסת סופר רוסי במתניו יכתוב למה“ע החדש. אך אם לא יצליחו הנבחרים למולי”ם ועורכים להשיג רשיון הממשלה על זה, הציע ה' ארז להשתמש בהרישיון אשר לו על מה“ע “וועסטניק רוסקיך יעוורעועוו”, אשר לא אבד זכותו, אף כי חדל לצאת זה שנים אחדות, יען הוציא כדת שנה שנה גליון אחד. והוא לא דרש בעד קנינו זה שום שכר, רק כי יהי נדפס בבית דפוסו, בתואנה כי עליו להשגיח על הליכות מה”ע אשר אחריותו עליו, מה שלא יוכל לעשות בדפוס של אחר. וינסה ה' קייפמאנן דבר אל השר המפקח על עסקי הדפוס וישב פניו ריקם, ותרפינה ידי המעוררים ולא יספו גם להשתמש בעצת הארז.

אכן אם סוכלה עצת המקנאים להוצאת מ“ע רוסי לעברים, לא נחלש הרגש הנעלה לעמם בלב צעירי עמנו בפטרבורג. באחד מימי החנוכה בשנה ההיא נקבצו יחדו כעשרים תלמידים מבית מדרש האניז’ינירים ויחוגו את חג החשמונאים בשמחה וישירו שירי ישראל וידברו יהודית. זה היה, כמדומה לי, הצעד הראשון אשר צעדו בני יהודה בשובם מדרכם הרעה אל אדמת ישראל. וראה זה פלא כי כאשר נודע ביום מחר ע”ד החג ההוא בין הסטודענטים לא בזו ולא שקצו את רעיהם “הלאומים”, ורבים קנאו באלה אשר חלקם גמל להם בנעימים לשמוח בשמחת החג. וביום הפורים בשנה ההיא עשו גם כן כבחג החשמונאים, אך עתה התועדו יחד יותר מארבעים צעירים וצעירות השומעים לקח בכל בתי המדרש אשר בעיר הבירה, וילכו בערב לשמוע מקרא מגלה בהיכל ה‘, ואחר כן נקבצו אל אחד הבתים לחוג את חג עמם ככל חקות החג הזה וככל משפטיו לכל בית ישראל. ובימים האלה ישבה בעיר הבירה לכסא “אספת הרבנים” וימצאו להם הנאורים מקום להתגדר בו להראות את אהבתם לעמם אשר בסתר לבבם. המה קראו חג ויעשו משתה גדול לכבוד אספת הרבנים ביום שושן פורים שחל אז להיות ביום 26 פעברואר, יום הולדת יורש העצר אז אלכסנדר השלישי, עד כי היה המשתה כעין חציו לה’ וחציו לכס. עד עולם לא אשכח את אשר הרגשתי אז במשך שש השעות אשר עברו עלי בחברת “הנערים בעלי התשובה” על המשתה ההוא! אל אחד מבתי האוכל נאספו יחדו כל הדר בית ישראל בעיר הבירה, ועיני חזו אז בפעם אחת את כל כבוד בית ישראל, אדירי התורה, אדירי הדעת ואדירי הזהב ולב אחד ורוח אחד לכלם; והתגדלתי והתרוממתי בעיני, וברכתי את הרוח הנעלה רוח ישראל, אשר קבצה את כל העדה הקדושה הזאת, עין בעין ראינו כי הקים ה' את הבטחתו: “ונתתי להם לב אחד ורוח חדשה אתן בקרבם, והסירותי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר”, ונוכחנו כי אך לשוא אמרנו: “יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו”. אל המשתה באו לאכול לחם עם אחיהם לחוג את חג עמם יהודים כאלה אשר לא בא מאכל בשר אל פיהם זה שנים רבות ואשר כבר שכחו את עמם, את שפתו ואת ספרותו; פתח אלהי ישראל את הקברות והוציא משם את עצמות עמנו הנפזרות לפי שאול, בקש את האובדת והשיב את הנדחת!

ימים אחדים אחר זה כבדו חברי “ועד הרבנים” את כל המתעסקים בהכנת המשתה ביום שושן פורים, בקראם אותם לאכל אתם לחם בבית הבאראן גינצבורג. שמה הרבו לדבר על כוס יין מלא אודות עמנו ודרכיו, וראש המתעסקים ה' מיכאל קולישער דבר רתת על עתידות עמנו בארצנו הקדושה, ויכל את דבריו בקריאה גדולה בלשון יהודית: “ובכן נהיה נא יהודים!” ותהום הלשכה הגדולה לקול המוחאים כפים והקוראים הידד!

אז נתעורר שנית הרעיון להוציא לאור מ“ע לעברים בשפת רוסיא; ומפני כי כבר נסו ולא הצליחו להשיג רשיון למ”ע חדש, זכרו את אשר הציע לפניהם ה' ארז ויפנו אליו העומדים בראש התנועה החדשה ויבאו עמו בדברים והוא נאות להם למסור הנהגת הרידקציא ביד ועד עורכים משבעת אנשים ( ה“ה: אר, מ. קולישער, ה. בהרב, מ. ווארשאווסקי, י. ראזענפעלד, ה' איטעלסאן, א. ווילענקין, המה יפקחו ביחד על כל הליכות הרידקציא בכל עניני הספרות והכלכלה”1). וה' ארז התחייב להספיק בתורת הלואה כל ההוצאות הדרושות להכנת הרדיקציא כמו להדפיס מכתבי בשורה והוצאות המשלוח בכל הערים, להודיע צאת מ“ע רוסי ליהודים, וכל הפנקסים ושטרי קבלה וגם העלים בעצמם, ע”ס 1500 רו“ב, עד אשר האסיף הרידקציא כסף החותמים ותוכל עמוד בלי ההקפה הזאת; וכן התנדב להדפיס חנם בהמליץ מודעות ומאמרים למשוך לבבות למה”ע הרוסי. והיה אם יביא מה“ע ההוא שכר לעמלים בו נרצה ה' ארז לקחת חלקו חמשה עשר אחוז ממאה. אח”כ התחברו עוד אל ועד הרידקציא: ד“ר י.ג. ארשאנסקי, ס. ווענגעראוו, פ.י. לעווינזאהן. כאשר התיעצו אנשי הועד ויחליטו כי נחוץ לשנות את השם Евреевъ сскихъРү Вѣстникъ השתדל ה' ארז וישיג את הרישיון לכנותו בשם " Разсвѣтъ”, בשם אשר קרא למ“ע שלו המנוח מ' יוסף ראבינאוויטש, יוצר ראשונה מ”ע בשפת רוסיא לעברים. במעט יצאה הבשורה במושבות היהודית בכל קצוי רוסיא כי בפטרבורג יצא מ“ע רוסי, קדמו רבים בברכה את ה' צעדרבוים והנלוים אליו וסופרים מצוינים שלחו מאמריהם וחותמים לרוב נקבצו. ואף כי בעת ההיא עלה ביד ה' בערמאנן וה' ראבינאוויץ להשיג גם הם רשיון להוציא לאור מ”ע " Еврей Рүсскій " נהרו הנאורים יותר אחר ראזסוויעט.

לערוך את הראזסוויעט נבחר ה' מ. קולישער במחיר אשר הקציבו לו, לראשונה מאה רו“כ לחדש, ואח”כ דרש יותר ויוסיפו לו עד 180 רו“כ, ועוד העמידו לו עוזר את ה' ווילענקין ג”כ בשכר. גם הסופרים המיסדים לא ויתרו על שכרם ויקחו בעד כל שורה אשר נדפסה מאמריהם 7 קאפ', מלבד חלקם בריוח אשר קוו ממה"ע ההוא ובצדק, כי בירחים הראשונים לצאתו הגיע מספר החותמים עליו עד 3400.

בראשית הוסד מכה"ע הזה החדש נתנו לו ידיהם כל טובי החכמים והסופרים בעמנו, כל אדם מישראל אשר חננו אלהים בתבונה ובדעת מלאכת הסופרים ומי אשר ידע פרק בשיר, נהרו אל הרידקציא שחוברה לה יחדו מסופרים אנשי שם בספרות ארצנו. ובאמת היה הראזסוועט בראשית צאתו כשחר נכון מוצאו, כאור מאיר אל כל צעירי הימים אשר שבו אל עם ישראל. לקול דברי הראזסוועט התעוררו רבי בערי השדה, ובלא ספק יזכרו הקוראים את התנועה הגדולה שהיתה אז ברוב קהלות ישראל להרחיב עבודת יד ואומנות בין היהודים בארצנו. הרידקציא לא הסתפקה אז בדבריה בדפוס, כי באה עוד בכתובים עם קהלות רבות ותתוה לפניהם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, איך ישיגו רשיון ליסד בתי ספר לאומנות, איך יכינו בתי אוכל לעניים (כי הרעב היה אז בארץ) וכדומה. גם בעניני חברת “מפיצי השכלה” ובסדריה אשר לנו שלחה הרידקציא את ידה לשנותה לטוב, וראשי החברה נאלצו להטות אזן לדברי הרידקציא ההיא בראותם כי קול דעת הקהל מדבר מתוך גרונה. כי באספה הכללית של החברה “מפיצי השכלה” שנאספה בים 26 דעצעמבער 1879 הגישה הרידקציא הנזכרת רשימה של חברים חדשים שנוספו להחברה בהשתדלות הרידקציא ומספרם היה יותר משבעים איש, וביניהם היו אנשי שם כמו: הפר, כאקסט, הגביר אברהם זאק וסופרים רבים ונכבדים. בהשתדלות בעלי הראזסוועט באו עוד חברים מן הנאורים לשבת בועד החברה, כן התאמצו לתקן תקונים נחוצים אחדים וגם קצבה אז החברה עזר לתלמידיות העבריות ותיסד קרן קימת לדבר הזה. גם בחרה אז החברה ועד ספרותי מיוחד להחל את המלאכה הגדולה – העתקת דברי ימי היהודים לשפת רוסיא, דבר הנחוץ מאד ואשר אך על החברה לעשותו.

זו כחו של “הראזסוועט” שהיה לו אז!


 

ב.

הנה כי כן היתה הורתו ולידתו של הראזסוועט בקדושה; אולם אך החל הצג כף רגלו על הארץ הראה לדעת כי המעשים יוכלו להיות בלתי רצוים אף אם המחשבות רצויות. אומרים כי גם התפתה רצופה מרצפת רצונות טובים, ובכל זאת לו “גי-הנם” יאמר ולכל בני האדם הוא למורא ולזועה. המשכילים אשר המקרים הרימום אל על וישימום אלופים לצעירי עמנו לא היו מוכשרים לעמוד בראש התנועה ההיא, כי בעצמם ובכבודם לא ידעו את התורה אשר בקשו הצעירים מפיהם. מרבית מנהלי הרידקציא של הראזסוועט לא ידעו שפת עבר ולא קראו ולא שנו את ספרות עמנו, לא הביאו אל בית הרידקציא כתבי עתים בשפת עבר, גם לא ידעו אל נכון צרכי בני עמנו ומחסוריהם, עד כי פעמים רבות נדמו בהדא ביעתא דמלפנא לתרנגולתא. למרות התנאי המפורש אשר התנו בספר הברית כי בכל שבוע יתאסף הועד למקרא המאמרים אשר יכין העורך לגליון הבא ולשפוט עליהם מה לרחק ומה לקרב, חדלו לקרוא אספות ורק ה' קולישער ומרעיו שלטו במה“ע לבדם ואת פי ארז לא שאלו והוא לא היה לאל ידו לעמוד נגד הרבים והעזים ממנו, וישא כאבו בלבו לראות שבמ”ע אשר שמו נקרא עליו כמו“ל וכעורך נמצאו דברים שהיו לחרפה לו ולכל הרידקציא. אך הנרגנים הוסיפו להתקומם נגד ה' צ”ב וימררו חיתו עד כי נלאה נשוא ויאות למכור את זכותו במחיר ששת אלפים רו“כ במזומנים, אשר הזיל מכיסו ה' אברהם זאק ועוד נתן מכתב לה' צ”ב, כי אם יגיע מספר החותמים על הראזסוויעט עד 5000 , אז עליו לשלם לה' צעדרבוים עוד 2000 רו“כ אז נמסר הרידקציא ביד ה' באגראוו וה' ראזענפעלד. מני אז נתפרדה החבילה, ה' קולישער עזב את משמרתו וילך לקיוב ליסד את מכה”ע “זאירא”, וגם יתר הסופרים בעלי כשרון עזבו את הראזסוועט.

והנה אחרי אשר שלחו לשלום את ה' צעדערבוים היודע היטב את עמנו, רוחו וצרכיו , נהיו לאדוני מה“ע – הנקדש מרחם להיות נביא למשכילי עמנו, לעוררם לעשות ולפעול לטובת העם – אנשים חסרי דעת-את העם, דרכי חייו מחסוריו ומשאלותיו, אם כי בכלל היו אנשי לב ויודעי דעת, אנשים המלאים כל מדה טובה, אך חסרו להם כל האמצעים, כמו השפה והספרות העברית, לדעת את מסתרי העם ומהלך נפשו, – חסר להם, כמאמר המנוח כרמיה זצ”ל: המפתח ללב הלאום, החסרון הזה לא דבר רק הוא, כי “גן נעול אחותי כלה”, ובאפס מפתח לסוגר תקצר ידנו לחדור אל תוכו. לפי דעת המשכילים אשר התיצבו אז בראש התנועה הנה מצב בני ישראל בארצנו היה דומה למצב אחינו באשכנז טרם לדת ההשכלה שמה ע“י מענדעלסזאהן וחבריו; ובכן אנו אין לנו כי אם לשמור ולעשות ולקים את כל אשר עשה משה השלישי לעיני בני עמו שמה ובאשורו תאחז רגלנו. אל המטרה הזאת כונן ה' מיכאל קולישער שהיה אז ראש הרידקציא, ובגליון הראשון החל לכתוב את תולדות בן-מנחם, גם את תמונתו שלחו לכל החותמים בתור הוספה אל הגליון הראשון, לאמר: בזה ראה וקדש… ובדבר הזה הראו לדעת כי נעלמו מהם הסבות אשר הכו אחינו באשכנז בית מאהביהם שמה לרגלי תורת תלמיד בן-מנחם אשר הואילו הלוך אחריה. המה, כפי הנראה, לא ידעו כי גם באשכנז שבו רבים בתשובה בשנים האחרונות, – אך מאין היה להם לדעת את הנעשה בין אחינו באשכנז, אם לא ידעו אל נכון גם את מצבנו אנחנו – מצב היהודים ברוסיא. כלם, כמעט כל עמודי התוך אשר הרידקציא של המכ”ע “ראזסוועט " היתה נשענת עליהם, היו אנשים שבאו מן השוק, מחוץ לכל המחנות שבישראל: ה' מ. קולישער2 יצא מבית הרדיקציא של “רוסקאיא פראוודא” לנצח על הראזסוועט. ה' ראזענפעלד עזב את הפעליעטנים של “הפ”ב וויעדעמאסטי” לשוט בארץ ולהשקיף על חיי עמנו, וידי ה' ווילענקין (היא "נארד – וועסט) עוד היו מלוכלכות בדיו משיריו אשר שר על הסלאווים; וכל האנשים האלה נולדו ביום אחד, ודעת צרכי העם מנין? בראש הגליון קראה הרידקציא אל כל אנשי הלב בין אחינו בארצנו ותתוה להם את הדרך ילכו בה להיטיב.את מצב עמנו, ובשברון מתנים היא מתאנחת: כלתה עבודת האדמה מקרב היהודים ברוסיא, מבלי דעת כי יותר ממאת אלף יהודים עובדים את האדמה על פני רוחב ארצנו. לא ידעו את מצב האומנים בקרב אחינו, לא נכונות היו ידיעותיהם על אודות החיים הפרטיים של מפלגות רבות מאחינו, וכן היו ידיעות אחדים מהם בתורת ישראל. אחד מאבירי הספרות הרוסית, ה' בהרב (המנוח), כתב אז ספור אשר תוכנו היה להציל את היהודים מעלילת הדם אשר ריח העלילה ההוא היה אז נודף מקוטאיס, ובין יתר האותות והמופתים אשר נתן הסופר בפי גבורו להראות כי שקר בפי העלילה הביא לאות על דבריו גם את זה: כי היהודים מצווים על מליחת הדגים להוציא את דמם האסור להם. ואנשים כאלה חפצו כי ישמע גם העם בדברם אליו, והמה צדקו בחפצם ולהם היתה הצדקה על זה, כי הלא באמת ובתם לבב אהבו את עמם ויהיו נכונים לעשות למענו כל אשר היה לאל ידם, – והן לא בם האשם אם ידם היתה קצרה ודעתם את העם לא היתה מספקת.

אז ראינו כי אין איש, והדבר הזה – כי לא עמד אז בראש המשכילים איש אשר רוח בו לפקד את צבאותם – הסב נזק רב לעמנו. בחיי כל עם ועם תחזינה עינינו לפעמים רגעים כאלה אשר ערכם יקר מאד לתולדות הלאום כלו, ואם במצב העם ההוא ימצאו אנשי לבב אשר ידעו להוציא כלי לעזרת העם מן הרגעים האלה, אז תוכלנה פעולות הזמן הזה להצמיח טובה לכל העם ולימים רבים. דור אחד יזריע זרע ופרי מעשי הדור ההוא יחיה רב אדם, דור אחר דור, ודרך אחד ומקרה אחד למראות הטבע ולדרכי החיים. אולם אם עיני העדה לא לנוכח יביטו וחכמי לב הנמצאים בקרב העם לא ישימו עיניהם ולבם להוציא מן הרגעים –תולדות קורות העתים האלה – תועלת לחיי עמם, אז יאבד הרגע בענין רע ומי יודע אם ישוב. אין לך עם בתבל שאין לו שעה מוכשרת, ואשרו או אסונו של העם תלוי רק בזה, אם ידע או לא ידע להשתמש בשעתו לטובתו, בעת כזאת על ראשי העם לעבוד עבודה רבה, כמו שנאמר “נגיד פרזלא כד רתח”, כי מי יודע את דרך הרוח, מי לידם יתקע כי לא יבוא מקרה וישטוף את השעה אשר אליה חכו כאל מלקוש, רגע יקר כזה היה אז בחיי בני עמנו בארצנו גם שדה רחבת ידים היה אז למעשה הצדקה; אלה מאחינו אשר יצאו ממלחמת החיים ועטרת הנצחון על ראשם ע"י נשק ההשכלה לא דאגו לאחיהם הנלחמים עוד עם גלי ים החיים, התגברו להם ויביטו עליהם מגבוה, ונוספו גם המה על אילי כסף ועגלי הזהב בקרב בני עמנו אשר כרוב לעשרם תגדל אהבתם לצרורות כספיהם וישכחו את מצב אחיהם האמללים. וקהל “האחים הקטנים” היה אומלל באמת; עניות שאין דוגמתה מתהלכת קוממיות, המון דמעות, נאקות ואנחות, צרות אין מספר וים דאגה – זאת תבנית המזבח ובית ישראל עולה עליו כליל.

…….. הסאה מלאה,

הקיץ הקץ – הגיעה השעה!

(יהל"ל)

וכה רבתה אז התנועה, וכה התעורר אז החפץ לעזור, עד כי גם הגבירים מבני עמנו התחילו אז פתאום לפתוח את צרורות כספיהם לעזרת אחיהם, וירימו תרומה גדולה אשר לא נסו להרים כמוה לטובת ישראל מאז היו גבירים לישראל ברוסיא. אז היתה באמת עת לעשות גדולות ונצורות, אז היינו יכולים לקנות את עולמנו בשעה אחת, לו אך היה איש אשר יצא ואשר יבוא לפנינו, לו היה לנו גבריאל ריססער, לו היה חי לכהפ“ח אליה ארשאנסקי… מורם מעם כזה לא היה לנו, ולכן לא מצאה ידנו להוציא אל הפועל גם דברים קלי ערך: לא יכולנו ליסד בית עקד לספרי ישראל בעיר הבירה כאשר חפצנו, לא כתבנו ספר דברי ימי ישראל כאשר אמרנו, והצלחנו אך מעט מהרבה, כאשר לא עלתה בידנו להצמיח ישועות לעמנו בשנת תרמ”ב… הה, איכה ירדנו פלאים אם גם בעת ההיא, בעת איומה ונוראה כזאת, לא נמצא איש אשר רוח בו להרים מאשפות את דגל מחנה יהודה!


אולם חלילה לנו לבלתי תת כבוד להאמת, ובפה מלא נודה כי כל אשר היה ביד הנאורים מו“ל הראזסוועט לעשות עשו ולא חשכו מכל יגיעה נפשם. אך בחצי שנה עברה מאז החל הראזסוועט לראות אור ותעבור הבהלה הראשונה, וגם סערת התנועה הלאומית בקרב צעירי המשכילים קמה לדממה. הסופר מיכאל קולישער שהיה ראש הרידקציא עזב את משמרתו בסוף ירח מארס 1880 ומקומו לקח אחר או – אחרים. הערכת המכ”ע וסדורו נתנו על שכם ה' מ.ס. ווארשאווסקי; ואם אמנם באהבתו לעמנו הבוערת כאש בלב ה' ווארשאווסקי, בעטו המהיר עד למאד והמושך לב, וביותר בדרשו את האמת באשר תמצא, לא היה טוב ממנו, – אבל מלבד אשר גם הוא חלה במחלת אחיו: מחלת אי-דעת שפת-עבר וספרותה, עוד לא היה ה' ווארשאווסקי מטבעו מוכשר לעמוד בראש הרידקציא. הוא איש טוב לב מאד, לו רוח נדיבה ומזג נעלה, אחד מאלה הצעירים אשר נפשם עוד לא הטמעה בכל התועבות אשר נטמא בהן על דרכי החיים. סיג לסדר – עול, ובעת אשר עמד ה' ווארשאווסקי בראש הראזסוועט לא נשאו עוזריו כל עול על שכמם, ולכן לא היה אז כל סדר ומשטר בקרב הרידקציא, עד כי כבד עלי להגיד אל נכון מי היה אז עורך הראזסוועט, אם מבני בניו של יהוא בן נמשי, רב הכשרון ומעט הדעת, “גרשון בן גרשון”, אם מסדרי האותיות בבית הדפוס של ה' לנדוי, או…קאנסטאנטין, שומר הפתח אז בבית הרידקציא. וברגע נראה הדבר על הדר הראזסוועט לרעה ולא לטובה. לאט לאט עזבו טובי הסופרים את עבודתם על הרי ישראל, עד כי היתה על הרידקציא לחזור אחרי סופרים חדשים ולמעט בהוצאות; אז הביא הסופר ה' בהרב את הרידקציא אל ביתו, ויתאמר למצוא מקורים חדשים, מקורים לא טהורים, לכלכל את הוצאות הראזסוועט, ויקח שלשה אלפים רובל כסף גם מאת ה' פאליאקאוו. ובכלל החל ה' בהרב להראות את פעולתו על רוח הראזסוועט, עשה כונים לעשות נחת רוח לפלוני או למרוח רוח פלוני, לדבר דברים בלב ולב. נגד המעל הזה המתמרמר הישר באדם ודורש האמת ה' ווארשאווסקי, ומפני כי בימים האלה היה עליו כל עמל המכ“ע וטרדותיו, לכן ממילא מובן כי בל”ס בא אז קץ הראזסוועט כאשר השליך ה' ווארשאווסקי מעליו את משאו. הגליון 42 No. משנת 1880 נתקבל במועדו והגליון הבא אחריו נתאחר לצאת מפני – כי לא היה רעדאקטאר לסדרו… וה' בהרב בעצמו היה, רחמנא ליצלן, מאלה החפצים הרבה ויכולים מעט בעניני הפובליציסטיק, אם כי אמן היה לכתוב ספורים. אז נוכח בהרב לדעת כי עליו לעזוב המערכה בכבוד לטובים ומוכשרים ממנו, והרידקציא של הראזסוועט נמסרה לצמיתות לה' יעקב ראזענפעלד.

וה' זאק אשר הקדיש לענין הזה יותר מחמשה ועשרים אלף רו"כ קפץ ידו ולא אבה עוד לדעת מאומה מהראזסוועט.


 

ג.

מרשות הרבים נעקר הראזסוועט וינח ברשות היחיד. על ה' ראזענפעלד היה להחל עריכת מה"ע עם סופרים חדשים, יען כי אחדים “מבעלי התשובה” מקרב צעירי המשכילים שבו אל קיאם, כי לעומת שבאה אהבתם לעמנו כן הלכה לה, כי “בל נטעו בל זרעו אף בל שרש בארץ גזעם” ממקור ישראל, ולכן אך נשב בהם רוח אחרת וייבשו וסערת החיים נשאתם כקש הלאה מעל עניני ישראל. “בעלי תשובה” אלה אמרו בלבבם כי אם אך יראו פני שוחקות לבני עמנו, אז ימהר המון בית ישראל לחבקם ולנשקם ולשמוע בקולם לכל אשר יורום; המה יקראו לבני עמנו כי יעזבו המסחר משלח ידיהם – ויסגרו את חנויותיהם על מסגר; ייעצו להם לכונן מושבות לעבודת האדמה – וכל ישראל ישב ביום מחר תחת גפנו ותחת תאנתו; המה יורו לפאר את בתי המקדש ולכבד את מקום משכן ד', ולסדר את עניני הקהלות, לשנות את סדרי החנוך – ויום אחד טרם יעבור וכל עצותיהם תעשינה, כמו ביום אחד יולד גוי, דרכי חייו ורוחו. ובראותם כי בזאת לא נהיתה, בשומם עין כי את שבר עמם לא יוכלו לרפא על נקלה – נסוגו אחור ויבחרו בדרך אלהי ישראל אשר לפי דברי המדרש: “בכל צרתם לו צר”, כתיב לא וקרי לו: כשישראל עושים רצונו של מקום אז בכל צרתם לו צר, וכשאין עושין רצונו של מקום בכל צרתם לא צר.

ובאמת חדל אז להיות להראזסוועט כח ועז כלפנים בעת הראשונה לצאתו. אין כל ספק כי גוע אז גם מכ“ע הזה, אחרי אשר מחסרון דעת איך לשאת משא וחזון לאלה מבני עמנו אשר למענם נבראו מכ”ע בשפת רוסיא – מפאת חסרון הידיעות הנחוצות למטיף לעם ישראל, החל הראזסוועט להתוכח עם שונאינו בקרב הספרות אשר לעם הארץ וילך להמליץ טוב עלינו באזני בני הנכר; והנסיון הורה כי העמל הזה – ללמד סנגוריא על ישראל במכ“ע לעברים – אף אם בסנגוריא כתובה בשפה נכריה, מהבל היא ולא תועיל, כי בני הנכר לא יקראו את מכה”ע לעברים וגם אם יקראום לא ישימו לב אל הכתוב שמה, מפני כי יהודים כתבום. וגם אם ידי נוצרים יכתבום גם אז לא ישימו לב, כי מכיון שיצא הנוצרי ללמד זכות על ישראל הרי הוא כישראלי ופסול להעיד. ולכן בלי כל ספק לא ארכו אז הימים להראזסוועט, אשר מאומה לא נתן לעורכו ועוד מכיסו שחד בעד קיומו, לולא – לולא נשמע קול הרעם ביעליסאוועטגראד!

נבאר את דברינו. לפי דעת רבים מבני הספרות הרוסית אשר לאחינו, הנה המטרה האחת והיחידה אשר היתה לכל אנשי לב להשיגה – להנחיל את אחינו נחלת אזרחי בארץ, אזרחים גמורים, ובו ביום אשר יצא דבר מלכות לקרוא אל בני עמנו: “בנים אתם לארץ רוסיא”, אז יהיה על הסופרים העברים לכלות את נבואתם ולצאת, כי אז יחדלו היהודים מהיות יהודים בלתי אם עם רוסיא יאָמר גם להם ושבט הספרות הכללית ברוסיא תנוח גם עליהם. ולא לבד הסופרים הצעירים נשאו עיניהם אל המטרה הזאת, אך גם ראשי וטובי הפובליציסתים אשר לנו, כלם נבאו בסגנון אחד, כלם הטיפו בעת שלום לארץ רוסיא, לתת לנו אחרית בארץ הזאת. והנה עד הרעמים בנגב הארץ חשבו הסופרים ההם את “שאלת היהודים” לשאלה שבקרוב נשמע פתרונה לטוב, ויחשבו ג"כ כי עוד מעט וימלאו את תפקידם ויכבשו את נבואתם; אבל פתאום ענו על שאלת היהודים בסתר רעם ולהקות היחפים השמיעו את פתרונה במקל חובלים ובפלס חמס ידיהם בכל מושבות בני ישראל ואז ראו הסופרים כי עוד רב הדרך לפניהם… אז, כאשר נתקימה בעמנו האלה הכתובה בספר: “לחמך ברעש תאכל ומימיך ברגזה ודאגה תשתה”, אז חרדו הסופרים ומקול הרעמים נחפזו גם כל המשכילים, אשר ראו עין בעין כי גם מושבם בלתי איתן בארץ, כי להקות השודדים לא הפלו בין היהודי אשר מזוזות על פתחי ביתם ובין היהודים אשר הציבו איקונין בחלונותיהם לשמירה מפני המזיקין, בין אוכלי ישן ושמורה ובין אוכלי בשר החזיר, בין המתרחקים מן הגוים ומן הדומה להם ובין ההולכים בכל חקות הגוים, ולא הועילה “ההתבוללות”, זאת ההתבוללות אשר אליה נשאו את נפשם כל משכיל בעמנו, ביום חרון אף ד'!

ראו “המשכילים” את כל זאת – וישירו שירה חדשה…

הסופרים הישרים בלבותם הודו על עותתם כרגע. הסופר הנודע יהודה ליב לעוואנדא, אחד המיוחד שבין נביאי ההתבוללות, השמיע באחד ממכתביו כי עתה אין עוד לקוות ליהודים להיות “רוסים בני דת משה”; כי אין ערובה נאמנה בידינו אם לא יקומו ביום מחר ויגרשונו כלה מקרב הארץ; כי אין האב יוכל לדעת עתה איזו שפה ולשון ילמד לצאצאיו, אם שפת הארץ אשר נולד בה הוא ואבות אבותיו, או שפת הארץ אשר שמה יגלה, ארץ אשר לא ידע יכנה, וכי כל החלומות הנעימים אשר חלמו להם בשנות הארבעים – שוא דברו, ואלה הסופרים אשר עוד לא חפצו, או לא יכלו לעזוב את דגלם אשר נשאו עד כה ויאמרו כי הסופות ביעליסאוועטגרד במקרה באו, כי היחפים לא כל עם הרוסים המה וכי לנו בני ישראל המשפט והצדקה להקרא בשם רוסים, אחרי אשר גם אנחנו נשא בעול מלכות ושרים וכו' וכו' – הסופרים התמימים האלה עוררו אך שחוק מר על פתחי פי הקוראים. כי “המקרה” ביעליסאוועטגראד מן 15–16 אפריל קרה למחרתו בעיר האלטע מחוז אנאגיעוו, וביום 26 לחודש הזה החלו שלשת ימי אפלה ליהודים בקיוב; ובשלשת הימים הראשונים לירח מאי נקרו הרעמים באלכסנדראווסק, לאזאוואיא, ראמען, וואלאטשיסק; ולמחרתם באדעסא, סמיעלא, אָרעחאָוו. עבר עוד חודש ימים והנה ראינו כי לא רק בארץ הנגב יושב עמלק, אך גם בניישטעטין אשר בפאזען שבפרוסיא, ואחרי הרעש בחודש דעצעמצבר בווארשא חדלו גם בעלי מקרה לאמר כי יד המקרה היתה בהרעמים. אחרי כן שמענו את הד קול השודדים ברעם – מעל כתבי העתים; אז ראינו כי להקת היחפים הנה בשר מבשר עם הארץ ועצם מעצמיו. ואם אמנם על דבר המשפט והצדקה אשר בכחם חפצו הסופרים להחשב כאזרחים בארץ, אולי כנים הדברים – אבל האם לא שחוק הוא לדבר משפט בעת אשר כל משפט וכל צדק נתן למרמס לרגלי פורעי פרעות? ולכן הסופרים קלי הדעת נתיאשו, אבל הסופרים היודעים עת ומשפט הבינו את אשר לפניהם וישימו את פניהם אל בני עמנו כי יצאו חלוצים לעזור להאמללים, וכי ישימו לב לקדם את פני הימים הבאים מבלי דעת מה יולד יום. דעת לנבון נקל כי הצעירים היו הראשונים אשר התעוררו לקול הקורא; אך מה גדל דאבון לבב עולי הימים בראותם כי אלופינו המסבלים בהון כמעט מנגד נגע ישראל יעמודו והנם יוצאים ידי חובתם בנדבות קטנות או באנחות גדולות. ובעת ההיא עבר גם המנוח ה' סמאלענסקין ברוסיא ועיני צעירי הימים ראו את מורם הנעלה עין בעין, ודבריו בפה – אשר היו אש מתלקחת בדבריו בכתב – עוררו את אהבתם לעמם. יקראו נא הקוראים את הספור מעט הכמות ורב האיכות “נקם ברית” ויבינו את אשר נהיתה אז בקרב הצעירים הנאורים בעיר הבירה.

אך האמנם ישימו הגבירים לב אל התלונות אשר בפי הצעירים? הצעירים התגודדו להם במשפט לא הביאו בעמלם, לולא שמו אחדים מהם אל הערמה פניהם בחשבם, ובצדק, כי למען המטרה הנעלה לעזור לעמנו כל האמצעים כשרים. שנים שלשה מן הצעירים התיעצו לתת חתיתם על הגבירים, אולי יחרדו מתגרת יד מסתרת ויצאו חלוצים ללחום את מלחמת עמם, ויערכו מ כתבים בשם “חברת מגיני ישראל מפני הרעמים”, חברה שלא היתה ולא נבראה, ובהמכתבים היתה פקודה לבוא בשעה העשירית ביום מחר אל בית ראש עדת ישראל בפ“ב. אם לא יתעני זכרוני הנה נתקבלו המכתבים ביום הששי 7 מאי 1881, המכתבים היו נדפסים באמצעת העקטאגראף ונשלחו אל כל נכבדי הקהל, ובאחדים מן הנאורים והגבירים מאחינו הנודעים בקר רוחם לעניני עמנו העידו כי אם ימרו את פי האגודה ולא יבאו ליום המחר אל האספה אז מרה תהיה אחריתם. המכתבים עשו רצון שולחיהם… לא קמה עוד רוח בהגבירים וגם עזי פנים שבעמנו חרדו על נפשם ולבבם נמס בקרבם. כי הן הימים היו אז ימי מבוכה, ולמי כח לב להבין דבר לאשורו ולבלתי ראות את צל ההרים – כהרים? ולכן הקדימו כל נכבדי קהלת ישראל בשעה המוגבלת לפתח ראש הקהלה, והוא גם הוא לא התפלא לראות את הנכבדים מתאספים בביתו, כי גם אליו בא מכתב שבו הודיעוהו כי קראה “החברה” אספה בביתו, גם שמו לפניו את תוכן הדברים אשר עליו מוטל להציע לפני הנאספים ולהוציאם לפעולת אדם. החברה הטילה עליו לבחור שלוחים מאחינו ללכת אל פני הוד הקיסר ולהתחנן מלפניו על עמנו, ולקרוא אספר רבה מכל הקהלות בעיר הבירה, לאסוף נדבות ולהטיל על הגבירים כי ירבו להרים תרומה לטובת השדודים, וכאלה. גם טרם אגיד יודעים הקוראים כי מלאו הגבירים אחרי רוב הצעות החברה הנסתרה אשר מאז והלאה צללה כעופרת ועקבותיה לא נודעו; ואם אמנם אינני יכול להצדיק אמצעים כמו אלה ולהללם, אבל התוצאות היו טובות ונכונות, – ומי היה במעוררים לעשות צדק אם לא הספרות הרוסית לאחינו, ואולי יש ידים לההשערה כי רוח הרידקציא של הראזסוועט נחה אז על הצעירים, כי מכ”ע הזה היה אז האחד אשר הגיד להגבירים פשעם ולא כסה על עונם.

אלה תולדות האספה הראשונה בהבראה. לא מאת הגבירים יצאה, מאשרינו עמודי הענן לא השפילו מעודם את כבודם לשאול בעצת העם, כי מי חכם יותר מהם, ואם להם הכסף והזהב, – עצה ותושיה לא כל שכן. אולם כאשר ראו גבירינו את העם כמתאוננים, וגבירי קיוב כמו הסירו מעליהם את אפטרופסות של בני הבירה ומבלי חכות על הגאולה הלכו ובחרו מקרבם שלוחים לבוא לפ"ב – בראותם כזאת מחלו גם אלופינו על כבודם וירדו שבת להטות אזן אל העצות אשר ישמיעו צירי קהלות ישראל. אך האספה הזאת מררה והעציבה את רוחנו, בהראותה לנו עין בעין את שפלות רוח ראשי קהלות בית ישראל, את עבדותם אשר עבדו את אלופינו בבואם אל עיר הבירה. אל יחשבו נא הקוראים למשפט כי באמת שמעו הגבירים לעצת השלוחים, או כי באמת השמיעו הצירים את דעתם וידברו את אשר בלבבם; לא מיניה ולא מקצתיה, הגבירים ישבו להם מרומים כמלכי כבוד, ויתנו לבם להכבד על פני כל העם כי יאמרו בעריהם עזוז נוראותיהם וגדולתם יספרו, ורבים מן הצירים גם המה קבלו עליהם עול מלכות האלופים, ששו ושמחו על המקרה להתודע אליהם ויתאמצו למצוא חן ושכל טוב בעיניהם, באמרם אמן אמן לכל הגה היוצא מפי האלופים.

וכל זה היתה בעת אשר עמנו היה נתון לבז ולמשיסה, בעת אשר בכל קהלות ישראל התפללו מקרב לב: היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, בעת אשר עמנו היה בטוח בציריו, מבלי הבין ומבלי דעת כי ציריהם המה אך כדורי המשחק בידי האלופים האלה ואחוזת מרעיהם… ואיך לא נכסה בושת את פני האספה, אם בעת ובעונה שישבה בעיר הבירה יצאה אל הפועל גזרת הקאָממיסיות, וצירי האספה לא שמעו ולא ידוע מראש ע"ד הגזרה הזאת מאומה…

ובעוד ההמון סואן ברעש ועוד שמלת בת עמנו בגוללה בדמים בחוצות ערי ההרס, והנה קם אחד מתוך עדת ישראל ביעליסאוועטגראד וישמיע תורה חדשה לישראל ויאמר ליסד כתה דתית חדשה אשר פיו נקבה “ברית אחים שומרי תנ”ך“. התורה הזאת חוברה לה יחדו מיסודי דת הקראים ביחד עם תבלין מתורת הסאציאליסתים ויפח באפיה רוח רוסי למצוא חן בעיני עם הארץ. ואחד מכה”ע בחארקוב, “יושזני קראי” שמו, פתח את שעריו לפני שליחי הדת החדשה, בחשבו כי יש ממש בדבר. הסופר ה' בהרב בא עם מיסדי הכתה בכתובים ויבטיח להם עזרתו, גם אחדים מכה“ע אשר לעברים ובכללם גם הראזסוועט הראו בראשונה פנים שוחקות אל “האחים” החדשים. בפעם הזאת בינה יתרה נתנה להמולי”ם מכ“ע הצוררים לישראל, והמה אשר מרחוק יריחו את הטוב ואת הרע לישראל מהרו לתת ידם אל “האחים” ואל תורתם החדשה, וכמובן מתוך שבחן של הפרט באו לגנותן של הכלל. אז נחמה הרידקציא של הראזסוועט ותפנה אל האחים עורף ולא פנים. היא הבינה ראשונה כי אחים נאמנים בשפה אחרת ידברו, המה יטיפו כטל אמרתם ולא ישליכו שקוצים על עם ה' בראש הומיות. ויהי אך גלה הראזסוועט את שולי האחים על פניהם, נבדלו כל הישרים בלבותם מעל אהלי הסוררים האלה. ויודע אנכי ממקור נאמן כי הפרופ. וולאדימיראוו, שהיה אז עורך מכה”ע “ארץ הנגב” הנזכר, סלק את ידיו מן האחים אך ורק מפני מחאת הראזסוועט נגד הכתה החדשה הזאת. ובגלל זה זכור יהיה הראזסוועט לטוב, כי רבים היו אשר הלכו לתמם אחרי העדה הרעה הזאת.


 

ד

מקרי הירחים הראשונים מאז החל הנגף בנגב לא נתנו תקוה טובה בלבות בני עמנו. הבטחון על נדיבים היה כמעט לשוא וצפיתנו כי ישונה לטוב מצבנו ע“י חקים ומשפטים צדיקים היתה ג”כ לתוחלת ממושכה. ובין כה וכה וכבר נראו עקבות הרעמים על פני חיי בית ישראל, ים הדאגה נסב ורחב למעלה רב יתר מלפנים, העניות התגברה, בני עמנו הביטו סביבם ואין עוזר, השתוממו על מצבם ואין סומך, וזרועם קצרה מהושיע. על פני כל אחד ואחד מאתנו היתה כתובה בדם ובאש השאלה “מה לעשות?”. את השאלה הזאת שאלו את נפשם לא רק האמללים אשר אבדו את כל יגיעם ורכושם בענין רע, לא רק אלה אשר הציגום המרעימים ריקם בימי הסופות, אך גם אלה אשר יד השודדים לא היתה בקניניהם להאבידם; גם אלה האחרונים הרגישו את שבט הנוגש, כי נגזלה מהם מנוחת נפשם. חובה לעזור הגיחה מקרב לבם ותצק להם עד מאד, וזה אל זה שואלים: מה לעשות? אל כל בעל בעמיו, אל כל נכבד ונשוא פנים פנו אז לשאול בעצה, וביותר המטירו במכתבים ובשאלתו על הרידקציות.יתלוצץ לו הלץ על ה' צעדערבוים העונה לקוראיו על שאלותיהם בעניני חקי הממשלה וביתר מנהגי עסקי הקהל, – אבל היודע מה טיבה של רידקציא במכ“ע עברי כמוני יבין כי התשובה שה' צעדערבוים עונה היא אך אחת על מאות שאלות שנשאל אודות זה הענין, וכי אי אפשר להנצל מזרם המכתבים והשאלות. זוכר אני כי יום יום באו מכתבים אין מספר אל הרידקציא של הראזסוועט, ובפי כלם אך השאלה מה לעשות ולקדם את פני הרעה לרגלי השמועה העוברת כי גם ברחובותיהם יהיה פרץ וצוחה, מה לעשות ולעזור להאמללים הרבים שנשארו בעירום ובחסר כל? ובעיר פלונית החל המושל לגרש את היהודים בהשענו על מוסדות חק ישן נושן שכבר נתבטל, פה מגרשת הרשות את בעלי המלאכה והאומנים מאחכ”י, כי נמצאו גם אחדים מבני הכת שומרי שבת ( Сүбботники) שמה,ושמה הוכו היהודים מכה רבה מאת האכרים על אשר נועזו יהודים רעבים ללחם לעבוד עבודה בשדה אחד האדונים וירדו בזה לחיי האכרים, ובעיר אלמונית לא קרא אל ישיבת הועד – “לשאלת היהודים” את היהודים חברי הועד. וכלם מבקשים מענה ומפילים תחנתם למעה"ש להודיעם מה לעשות.

ובעוד אשר היהודים נבוכים בארץ, בעוד אשר גבירי עמנו בעיר הבירה וגם אחרים מסופרינו עמהם, מבלתי חפץ לאבד את כבודם וערכם בעיני העם, משעשעים את נפשם בתקות טובות כי יהיו בטוחים אחרי אשר נעשה כל הדרוש, כי שלחו אחרי “בעל שם” ממרחקים, ללחוש על המכה, כי התראו כבר פנים עם השר פלוני, וכי אם לא היום אך לא יאוחר איה"ש מיום מחר יתברך עם ישראל בשלום, – והנה פתאום אחרת שמענו מפי הפראקוראר בקיוב, הגענעראל סטרעלניקאוו: “היהודים גרים המה בארצנו, אורחים נטו ללון תחת צל קורת רוסיא, וביד אדון הבית לגרש בחרפה בכל עת את האורח, אם אך לא מצא חן בעיניו, אנחנו לא נגרש את היהודים, ישבו להם דומם על מקום שבתם, אך אל ישמיעו במרום קולם אם הכו שוק על ירך על אשר העיזו מצח לאכול משלחן אדון הבית ולקחת להם מקום בראש”.

– אבל הן לו התנפלו רוסים על רוסים, כי אז הלא… נסה לשאל הד"ר יצחק ארשאנסקי את פי אחד השרים.

– נפלאה בעיני שאלתך, אדוני הדאקטאר – ענהו השר חמודות – הן אנחנו בביתנו יושבים, ובני עמך אורחי הם אתנו, ועוד אורחים לא-קרואים.

– אבל הלא גם על אשכנזים וצרפתים תגן הממשלה, ומדוע אפוא…

– המה אורחים שאנחנו חייבים בכבודם ושמירתם עלינו. האם בנת לרעי?… חתם השר ויתר השרים, אולם ראשי ופרנסי בני עמנו הראו פנים כמו לא יבינו, כי עלינו לשמוע בקול מקטרגינו ולשים פנים “אל גבול המערב”. בראשונה מאנו גם המשכילים שמוע בקול הזה ובנומר 21 מהראזסוועט הודיעה הרידקציא כי לא היתה כל צדקה (?) לאלה אשר יראו את הדלת לבני ישראל אחרי אשר “בנים המה למשפחת רוסיא הגדולה”; אבל שני ירחים טרם עברו הודה הראזסוועט ולא בוש כי עלינו לשמוע בקול הנוגשים. אולם נחם את אלה מבני עמנו “המשכילים” היראים והחרדים תמיד: “למה יאמרו הגוים?”, כי אין להם לפחד פן נהיה כמתעתעים בעיני שונאינו לאמר: “איה היא אפוא אהבתכם לרוסיא אשר התפארתם בה?”. אנשי לבב לא יעיזו לזרות פרש על פניכם ולהזכיר לכם עון עזבכם את הארץ, – בעת אשר תנאי החיים ומסבותיהם יכבידו אכפם על בניח יתר העמים לצאת מארצות מולדתם לבקש מחיה לנפשם. בעת אשר אשכנזים רבים עזבו את גרמניא, אירלאנדים לרבבות הלכו לאמעריקא, ומצרפת ומאיטליא ומספרד יצאו בכל שנה ושנה אזרחים לאלפים לגור באשר ימצאו – לא נמצא איש אשר יטפול עליהם חטאת בעבור זה ויחשדם במה שאין בהם: בחסרון אהבה לארץ מולדתם. ואם כזאת יעשו אזרחים, אזרחים הנהנים בארצם מכל טוב ארץ מולדתם והאוכלים מחלבה, – מי אכזר ימצא את לבבו להוכיח את בני ישראל על עזבם ארץ מפני הצר הצורר אותם ומפני שטף החיים כי עבר עליהם?! (ראזסוויעט 20No, 1881). אבל לא כל הקוראים קבלו את התנחומין האלה. רבים מן המשכילים בעיר הבירה אשר לא ראו את הפרעות בעיניהם, לא ראו את אלפי האומללים ואת רבבות השדודים, אלה מבני עמנו אשר לבבם השמן ולא בנקל ירגישו במצוקות אחיהם הדלים, נצבו כצר נגד דברי הראזסוויעט אשר התיר את העמיגראציא לישראל. שונה ומשלש אני בדברי כי הראזסוויעט, לא יעץ אך התיר את היציאה,מפני כי הוא מעשה שכבר נעשה ואין להשיב, אחרי אשר רב מאד מספר היוצאים מקרב הארץ בצר להם. הסופרים טהורי הלב הראו באצבע על שטף היציאה ההולך וגדול מיום אל יום, וידרשו מאת ראשי העם להביא סדר ומשטר בתהלוכות גלות החל הזה לבל יהיה המון בית ישראל כצאן שאין להם רועה; ראשי ישראל בקיוב, באדעסא, בחארקוב וביתר ערי הנגב הקרובים אל החלל אשר ראו בעיניהם את שבר עמם, את הבהלה הנוראה ואת המהומה הגדולה שבאה על המון העם לרגלי הרעמים, הבינו היטב כי תנועת היציאה היא תולדה מוכרחת מן המקרים שקדמו לה; אלה אשר התבוננו אז אל מצב עמנו המוסרי ידעו אל נכון סבת הדבר, כי גם רבים מן המשכילים הצעירים נחפזים לברוח מן הארץ שנהפכה להם כמו רגע לארץ צלמות, לבר עולם לכל תקותיהם ורגשותיהם, לכל החזיונות הטובים של ימי נעוריהם…

והיודעים ומבינים כי שנים שלשה סופרים לא יבראו בריאה חדשה, לא יוכלו להוליד תנועה גדולה וחזקה בקרב עם ישראל באין סבות נכונות מסבבות יצירתה, – ידעו כי לא את חזון לבם יכתבו סופרי הראזסוויעט, בלתי אם את הנעשה בקהל ישראל יספרו למען דעת ולמען יראו עיני העם ויעשו את המוטל עליהם. אבל המשכילים העברים, “אזרחי רוסיא”, כל נושאי משרה במדינה וכאלה לא חפצו להפרד מזכותם על ארץ מולדתם, כי חרדו מאד פן יאמרו הגוים איה פטריוטיתכם; וגבירי עיר הבירה לא חפצו להפרד מצרורות כספיהם; ברוח המסחר צפו ויבינו כי בבואם לסדר את היציאה במשפט, אז יהיה עליהם להרים תרומה גדולה ובשנים שלשה אלף רו"כ לא יצאו ידי חובתם.

הגידו את אשר תגידו, אבל לבבי סמוך ובטוח ע“פ האותות והמופתים אשר בידי, כי רק אלה הנה הסבות הנכונות אשר בעבורן התנגדו שתי הכתות האלה אל תנועת היציאה ולא נתנו לכונן ועדים בארץ לסדר את העמיגרציא, ואך לכסות את מחשבות לבם אמרו כי לא יוכלו לעבור על פי חקי הממשלה האוסרים כל יציאה מן הארץ. כי כסל היו דבריהם אלה – יבין כל איש, אחרי אשר נודע היה כי גם בלא הועדים רבים היוצאים, ואולי עוד מעטו את מחנות הגולים לו פקדו ועדים מסודרים, ובכן מרבים העם לחטוא נגד החק האוסר את היציאה, ומפני זה בלבד על ראשי העם לבקש את הממשלה להתיר את היציאה לפי שעה לישראל, כי מוטב שתהיה ברשות משלא ברשות. על הטענה הצודקת הזאת התנצלו הראשים כי נודע להם שלא תתיר הממשלה את היציאה, אבל עוד מעט ונגלה כי שקר דברו. הגראף איגנטיוב הגיד ולא כחד תחת לשונו בדבריו עם הד”ר ארשאנסקי ביום 16 יאנואר 1882, כי הממשלה פתחה שערי היציאה לפני היהודים, וכי אם יש את לבב בני ישראל ליסד ועדים מקוימים לתכלית היציאה, אז אין להם כי אם לבקש את פני הממשלה ולמלאות אחר הנמוסים הנודעים ודבר הועדים יצא לאור. כל הדברים האלה בתוך יתר הדברים אשר דבר הגראף עם הד“ר ארשאנסקי נדפסו בהוספה מיוחדת להראזסוויעט, 1882, 3No, וירא כל העם כי אך שקר הצמידו הגבירים באמרם: הממשלה מתנגדת אל היציאה וכי בקרוב תעשינה ישועות ונחמות. ההוספה אל גליון הראזסוויעט הזאת הטילה סער בצלוחית המים. עוד לא הספיקה הרידקציא לגלות סוד ברבים וירעמו הגבירים וסגניהם פנים ויפצרו בה' ראזענפעלד לכבוש את הדבר ולהסתירו. אבל ה' ראזענפעלד אחרת חשב; הוא חשב למשפט כי אין טוב לנו כ”א ליסד ועדים לכלכל את העמיגרציא, לבל יתעו היוצאים אל כל עבר, לכל יתחברו אל הגולים כל אלה אשר עליהם לשבת במקומם, לבל ידחקו זה את זה בצאתם; לבקש את פני הממשלה כי תהיה לעזרה בדבר הזה הגדול והנכבד מאד; לבוא בכתובים ובדברים עם חברות החסד בחו“ל ולשלוח את הגולים במשטר ובסדר – סוף דבר: להקטין מעט את איפת האסון אשר להאמללים כי נטל עליהם לצאת בגולה. ה' ראזענפעלד חשב כי על מו”ל מכ“ע וצופה לבני קהלו, להגיד לקוראיו את כל אשר ידע ואשר יראה, ולא את כל אשר יהיה ראוי להודע ע”פ חפץ פלוני אלמוני; הוא חשב כי אם אמנם סופרים אחדים מבני עמנו מקצר-נפש מכרו את עצמם להאצילים לעבדים ועגלי זהב ישקון – ילכו להם הסופרים האלה בשם אלילי הזהב אשר בחרו, והוא ילך בשם אהבת עמו, אשר עבודתו יעבוד, ולכן נשלחה ההוספה הנזכרת ביעקב. הסופר רבינו בהרב התמרמר אמנם על זה ויסיר מעליו את שם רעדאקטאר- משותף אשר נשא, אבל בדבר הזה לא הרע ה' בהרב מאומה להראזסוויעט, כי גם עד העת ההיא היה ה' ראזענפאלד לבדו המוציא והמביא את עניני מכה"ע, וה' בהרב היה אך כאחד הסופרים.

אך נודע בקהל כי היה את לבב הגבירים בעיר הבירה להסתיר מעיני אחינו את דברי שר הפנים, וכי עודם מסתוללים בעמנו ולא ידאגו להביא סדרים בשטף היציאה ע"י ועד מסודר ומקוים מאת הממשלה, – ותגדל התלונה בפי כל אלה היודעים מצב הענינים ואינם פונים אל הרבים, וצעירי המשכילים בעיר הבירה, אשר במשך הזמן מאז החלו הרעמים כבר עלתה בידים להתאחד לאגודה בשם “אחות ציון”, התעוררו לפעול ויפנו במכתב אל ראשי עדת ישראל בעיר הבירה אשר העתקתו משפת רוסיא אתן בזה למזכרת. ואלה דברי הספר:

“הדברים אשר השמיע בימים האלה שר הפנים באזני הד”ר ארשאנסקי פקחו את עיני עמנו ברוסיא להתבונן אל מצבו בארצנו. ממרומים יתנו תוקף לפרעות עם הארץ, ודרך שער גבול ים יראו לנו את הדלת והמזוזה לאמר: צאו לכם מן הארץ, כי לא יכירכם פה המקום.

"בשם הדור הצעיר אשר עוד לא מת בקרבו כבוד אדם, הדור הצעיר האוהב את עמו, הבוכה על שברו וחש עתידות לו, הדור הצעיר אשר נפשו לא הוטמאה בכל תועבות החיים; בשם המון בית ישראל הנתן לבז ולמשסה, לחרפה ולקלסה, המון בית ישראל אשר בניו אנחנו, עצם מעצמיו ובשר מבשרו ואשר נדע חפציו וצרכיו, המון בית ישראל המתרוצץ בכל שארית כחו לצאת לחפשי ולהיות בכל האדם על פני האדמה –? בשם כל אלה הננו דורשים מכם לקרוא בשום לב את דברי הספר הזה.

"גדול עד לשמים עון כל אלה העוצמים את עיניהם מראות ברע המוצא את עמנו בארצנו, חוטאים המה ושמם יהיה לקללה בפי דור נולד. תכבד מאד חטאת כל מוגי הלב החרדים על טובתם וכבודם המדומה, החובקים את צרורות כספיהם ואומרים בלבבם שלום יהיה לנו ועושים מעשיהם בלב ולב, אם יסבו עיניהם מראות את התהום הנורא הפוער פיו לבלי חק לבלוע את עמנו, לבלע ולהשחית. עוכרי ישראל יאמר לכם, אם תעזבו את אחיכם בעת צר להם לגור בארץ הקוראת להם בכל עת ובכל שעה: “זרים אתם לי, לא אדעכם!”.

"הנה נשא נס, דגל מחנה יהודה כבר מרחף ברוח, ועל הנס חרותה בעט ברזל מלה איומה ונוראה “גלות!”. קומו נא אפוא ואחזו את הדגל הזה בידכם, שאוהו נא על הרי ישראל ואלפי אמללים מאחיכם יתנהלו לאטם לרגלכם ופקודותיכם תשמור רוחם. אולם אם לא תעשו כדברינו אלה, אם עזוב תעזבו את אחיכם לנפשם, או תנסו לרפא את שבר העם על נקלה, אז דעו לכם כי עוד ידים נכונות לשאת ברמה את דגל מחנה יהודה, עוד לא אלמן ישראל ממאשרים. אבל, אחים! למודים אחינו לשאת עיניהם אל ראשיו מאז, עמנו יאמין בכם וייחל עזרתכם, ומדוע זה אפוא תעמדו מנגד ויחדל העם להאמין בכם ויבחר לו מאשרים חדשים?

“שימו נא לב אל הדברים אשר דברנו באזניכם, בינו נא ביקר ערך הרגע הזה ואל תתנו חרפה עליכם ועל עמנו. באו נא לעזרת ישראל, באו נא לעזרת עמנו, באו כלכם – כל אשר בשם ישראל יכנה!”.

את המלים האחרונות “כל אשר בשם ישראל יכנה” כתבו עברית גם בגוף המכתב, ועל החתום באו צעירים רבים מכל בתי מדרש הגבוהים אשר בעיר הבירה, ובכל יום ויום באו רבים אל בית הרידקציא של הראזסוויעט לבקש לתת להם את המכתב ההוא לבוא על החתום ולהיות סניף לדבר מצוה. כתות החברה “אחות ציון” התועדו יום יום ולפעמים עד השעה השלישית אחר חצות הלילה, ערכו מכתבים והתיעצו על צפונותיהם ועל צבאם היה הד“ר ארשאנסקי, אשר נלוה גם הוא אל הרידקציא של הראזסוויעט ויהי בסופריו התמידים. לאחרונה גמרו אומר לשלוח אנשים אחדים אל ראש עדת ישראל בפטרבורג, הבאראן גינצבורג, לבקש מלפניו כי יקח המשרה על שכמו ליסד ועדים לתכלית היציאה. הבאראן ענה להם כי לא יוכל לעשות כדבר הזה לבדו, כי קצרה ידו ואין ברשותו לשפוט למי הצדק: אם לאלה המטיפים בעד היציאה או למתנגדיה; ולכן החליט לקרוא לאנשים מערי המדינה ולשאול את פיהם. ובין כה וכה והגבירים אשר עלה עשן באפם על אשר לא הלך הראזסוויעט בדרך אשר התוו המה לפני כה”ע המשרתים את פניהם, ולא די אשר גלה מעט את הקץ ע“י ההוספה הנזכרת, אך גם מעורר הוא את טובי העם לפעול ולעשות, שלחו בהרידקציא את שן הנושכים, ומכתביהם הריצו אל כל קהלות ישראל לאמר: " הראזסוויעט והסטודענטים היהודים מכבידים אכפם על ראשי בני ישראל בעיר הבירה כי יבקשו מאת הממשלה להתיר את העמיגרציא ליהודים, ויבארו במכתבים ההם כי אין עמיגרציא לחצאין וכי אך זה תתיר הממשלה את היציאה, אם כל בני ישראל, כל שלשת המילליאנים, יעזבו את ארץ רוסיא; ובכן ימהרו נא כל הקהלות לשלוח אנשים נשואי פנים לעצור בעד הרעה”. – היודע אך מעט את מצב העם בעת מבוכה יבין ברגע כי שנים שלשה מכתבים כאלה הבאים מעיר הבירה יכולים להוליד שאון ומהומה בלבות העם. לא היה קץ לכל הפירושים והבאורים, ורוב הקהלות שלחו בעלי אוצרות והון, אנשים כאלה שהם בערי ארץ מולדתם צלם דמות גבירי עיר הבירה. ואם אמנם גם הצעירים מצדם שלחו מכתבים אל ערי המדינה כי יבחרו אל האספה אנשים מצדדי היציאה, – אבל דברי האדירים ודברי הצעירים – דברי מי שומעין? מכתבי הצעירים לא הצליחו גם אחר אשר, כפי שהותנו אז, הרב דראבקין היה מאסף האספה השניה, ואחריה האספה בשנת 1882 היתה כאחרית האספה שקדמה לה, – אחרית הנותנת חרפה על כל ישראל…

מדי דברי אודות האספה השניה עלי להזכיר לברכה את הקדוש רבי שלמה שמערלינג ציר קהל מאהילוב ע"ג דניעפר אשר נפל חלל על במתי ישראל. בעת האספה בחם לבו – לב יהודי נאמן לעמו ולדתו, לשמוע אל המקרים ואל המעשים, דבר דברים כאש על אודות מצב עמנו הנורא, ועוד מלתו על לשונו, עוד רוח ה' דובר בו – והשבץ אחזהו ויפול שדוד… ככה יעזוב הגבור את דגלו מידו על שדי קטל, ככה ישים איש החיל את נפשו בכפו, ולאו כל אדם יזכה למות כמות רבי שלמה זה, זכרו לדור דורים, ובקהל קדושי ישראל ינון שמו.


 

ה.

“אבל האמנם עמדו אחינו גבורינו ומשכילינו מנגד ביום שבות זרים חיל ישראל? האמנם ככה שמן לב האנשים האלה עד כי לא יחושו בצרות עמם ולא יתעוררו לעשות לטובת אחיהם בעת יש לאל ידם?” ישאלוני הקוראים – ולהם תהיה צדקה, כי באמנה יש ויש מקרים ומופתים אשר יכזיבו משפט כזה – לו הוצאתיו מפורש. כי באמת יודעים אנחנו כלנו היום כי גבירי בני ישראל לא התנכרו מעודם לאחיהם, הסוחרים העברים משימים לב לכל דבר שבקדושה רב יתר מכל סוחרי עם ועם, וכגוי עושה צדקה הגוי כל בית ישראל. וחכמי ומשכילי עמנו – המה הלא היו תמיד ראשונה להקריב נפשם כליל על מזבח אהבת עמם, ומי בגבורי ישראל אם לא חכמינו וסופרינו?! חבילין חבילין של מופתים כאלה יוכלו קוראים רבים להביא ולטפח על פני בראותם אותי במאמרי זה דש בעקבי את הגבירים ואת המשכילים, לו אך השמעתי בשפה ברורה בו הפנו הגבירים הנאורים עורף לעמם; אבל אנכי בזאת לא הגדתי, וגם לא עלתה על דעתי להוציא דבה על ראשי עמי. אפי לא יחרה בהם על אשר עמדו מנגד ולא ראו בצרת אחיהם, אין אני מתאונן עליהם על אשר “טמנו ידיהם בצלחת” ולא עשו מאומה לטובת אחיהם, בלתי אני קובל עליהם על אשר עשו הגבירים והמשכילים, כל חד וחד יותר מהדרוש, על אשר דרשו בעת היה להם לפרוש, על התעטפם כל אחד בטלית של חבירו, ולכן לא מצאו תושיה וישועות בל נעשו בקרב עמנו.


הדברים האלה צריכים ביאור: היו ימים לישראל אשר אך הון הואיל ביום עברה והשוחד הציל ממות. צדקת ישרים לא חלצה נפשם מצדה, תקות תמימים אבדה ואך הכסף היה עוז להם מעשרה חכמים אשר היו בקרבם. שונאי עמנו קנו את חיינו במחיר “עשרת אלפי ככר כסף” או יותר מזה, הכל כמנהג המדינה וכפי מעלות השער, ועל גבירינו לפנים היה לפדות אותנו כפי אשר העלה עלינו רוח המושל בנו. זה היה מצבנו תמיד בלאומים דורות אין מספר: לא חנם נמכרנו ואך בכסף נגאלנו, וגם עוד היום ימצאו מקומות כאלה (ברומניא ומאראקא) אשר אך במחיר כסף נביא חקים ומשפטים צדיקים לעם ישראל השוכן שמה. בימים האלה ובארצות האלה אך על הגבירים לעזור לישראל מחוץ, אך עליהם החובה להרים תרומה מכספם לגאול את אחיהם והמה אך המה עיני העדה וראשי העם בכל הנוגע לפדות את ישראל מידי שונאיו מסביב. אך על בעלי הכסף להווה שמה גואלי דם ישראל, כי מגואלים אחרים זולתם לא תצא שום ישועה. כי המשכילים ומליצי עמנו נדמה נדמו שמה, בחוץ לא ישמיעו קולם, כי למי יכרו אזן לשמוע תורת המשפט והזכות לישראל במקום אשר המשפט נגזל לעין השמש וכח הזרוע עם השוחד יושבים לכסא? האם יפנו בדבריהם אל עמי הארצות האלה, בעת שגם המה שמה ע"פ הרוב רצוצי משפט ועבדים נרצעים לאי-היושר, אין חבוש מתיר את רעהו: כי אם לעצמו לא יוכל הושיע, לרעהו לא כל שכן; ולכן בארצות העבדות אף אם שבע ביום ובראש הומיות ישמיעו משכילי בני ישראל דבר חק ומשפט – לא יהיה שומע להם, ועל כן על חכמי היהודים שמה לכונן את כל מעשיהם אל קרב עמם, לאמץ את הברכים הכושלות, לבשר יום רצון להנואשים מתקוה, לחנך את הדורות ולשמור מכל משמר את רוח עמנו; ובעלי הכסף מאחינו ישלמו את המסים אשר ישימו עלינו באשר יהודים אנחנו, יתנו כפר נפשותינו, לאשר בידיהם עתותינו ויתאמצו כי ינתנו לנו תורי זהב במחיר נקודות הכסף…

אולם בימים האלה ובארצות ההן אשר חדלו בני ישראל להיות מקנת כסף המושלים ומשפט וצדק יחלק חבלים לעם ועם – שמה אך המשכילים יודעי דעת ומשפט יעמדו על הגאולה ולא בעלי הכסף. אדוני הרבבות המה שמה אך עץ פרי הנותן פריו בעתו; הגבירים עוזרים בכספם ליסד בתי ספר ולהפיץ חכמה ודעת וכאלה, ולראשי העם מאשריו ומנהיגיו יחשבו החכמים, ואלה האחרונים ימליצו טוב בעד העם, בעת יקום עליהם שטן מלשין ומוציא דבר ביד ה' הטובה עליהם. ובאמת רואים אנחנו כזאת בכל אלה הארצות אשר אור הדעת נגה שם ומשפט האדם באשר הוא אדם היה שמה לחוק, כי לא הגבירים בראש עניני הכלל, אך החכמים וסופרים המה עיני קהלות ישראל וחברותיהן. ראטהשילד לא היה מעולם ראש חברת כל ישראל חברים, וכן הבאראן הירש, אם כי פזרו רבבות שקלים לצרכי החברה כי"ח, וגם בראשי יתר החברות למעשה הצדקה יעמדו לרוב חכמים ביחד עם הגבירים היודעים ומבינים את ערכם ומכירים את מקומם, כי לא לעצתם ולחכמתם צריך ועד החברה אך לכספם הרב. ואם יקרה כי יצא קצף על עם ישראל מאת מוציאי דבת העם באזני דעת הקהל, “מפני שיש בהם זהב ואין קטיגור נעשה סניגור”; לא כן החכמים והסופרים, אשר שפתם אתם ועטם בימינם לדבר את אויבינו בשער לפני דעת הקהל וחכמי עם הארץ הדורשים אחרי האמת באשר תמצא, יתנו אמון בדבריהם. ואם עתה בשנים האחרונות נתפרדו הלבבות ורבים מבני הנכר חדלו להאמין בדברי סופרי היהודים באשר המה יהודים, אבל עוד נזכור הימים אשר לא הפלו בין פראנץ דעליטש ובין יוליוס פירשט, ובארצנו הללו פה אחד את פעלי המנוח יוסף רעבינאוויטש (מו"ל “ראזסוויעט” הראשון באדעסא) ויאמינו בדבריו, והמלחמה הזאת אך להמשכילים, כי ראמות לגבירים רבים חכמות בשער לא יפתחו פיהם והפייטן אומר: “וסופרי רוממו ימין רוממה, כי לה' המלחמה”. –

ובכן מקום יש במצב ישראל בארצנו להגבירים להתגדר בו, גם יש ענין להחכמים המשכילים לענות בו, איש איש כפי אשר ידבנו לבו לפי כחו וגבורתו, זה בכדו וזה בחביתו, זה בכספו וזה בעטו.

ומה זה אפוא ראינו במפעלות שני הכחות האלה?

תהפוכות: הגבירים מסיגים את גבול החכמים, ועל כן גם חכמת משכילינו לא תביא תועלת לנו. כשלשים שנה עברו מאז הוטב מצב ישראל בארצנו עד כי יצאנו כמעט מתחת אפוטרופסות השתדלנים וכמעט חדלנו למצוא חפץ בהם ובהשתדלותם של הגבירים ע“י הדבר הפוקח אורים ( כן הוא השוחד ע"פ הרוב בכל הנוגע לישראל, שהשנאה לו מעורת את העינים ואך השוחד יפקחן לראות נכוחה). מלכנו המנוח אלכסנדר השני ז”ל מלך חסד היה והרבה להיטיב עם ישראל, עד אשר כבר היה עת לנו במשך ימי ממלכתו לבחר לנו מורים חדשים תחת הגבירים השתדלנים – מקרב החכמים שרבו בעמנו; בימי הדור ההוא נתנו לנו ידים לעזוב את ערש ילדותנו, ביכלתנו היה לעבור את תקופת הילדות והיה עלינו לבוא בגבורת אנשים עומדים בדעת עצמם, אנשי באים בימים שאין חפץ להם עוד בשעשועי זהב או כסף; כבר בא לנו מועד לחשוב מחשבות, ללמוד אל דרכי החכמים שבקרבנו, ואנחנו עדיין לא שבנו מטעותנו והגבירים עודם מאשרי עמנו גם ברוח, ולכן לא יפלא אם הצאן תועה אחר המדבר. היודע מכל הנעשה אחורי הפרגוד בקרב קהלות ישראל יודה לדברי, ולמען אלה שאינם יודעים מאומה אוכל להראות על מקרים אחדים המאמתים את דברי ומשפטי.

אם לא תדע לך, הקורא, משטרי החברות והקהלות – צא נא בעקבי ראשינו וקציני בית ישראל בעיר הבירה. שור נא אל מפעלות החברה “להרבות השכלה” העומדת ומשמשת בקרב ישראל בארצנו זה עשרים שנה, – האם נמעול בקדשים אם נאמר כי בכל משך הזמן הזה לא נראה למדי הדר החברה על פני חיי ישראל בארצנו? כמדומה לי כי גם מעריצי החברה יודו ולא יכחשו כי הוצאת איזה ספרים על חשבונה במשך עשרים שנה לא תוכל להחשב לפעולה גדולה ונכבדה מאד. ואיך יוכל איש מודה על האמת להגדיל את פעולת החברה בראותו כי במשך חמש עשרה שנה, אחרי עמל רב ואחרי אשר הדפיסה פעמים אחדות “קול קורא” במכ“ע עברים, נאספו אל החברה אך כשלש מאות חברים ( לראשית שנת 1879 היו אך 305 חברים). ידעתי כי אחדים ימליצו טוב בעד החברה ויאמרו כי לא הועד אשם בזה, אך בני עמנו הנותנים כתף סוררת לכל דבר טוב ומועיל, כי אך ידי “האינדיפפערענטיזמוס” במעל הזה, וכי אין ראשי החברה אשמים אם בני עמנו הולכים בחשך ומואסים בחברה ובחכמה אשר היא תחפוץ להפיץ. תשובה כזאת אמנם היתה מתקבלת על הלב בימים עברו, עת אשר כל משכילי בני ישראל הטיפו כל היום “להשכלה” מבלי דעת מקומה וידעו אך אחת: להגיד ליעקב פשע ולבית ישראל חטא – שלא חטאו ושלא פשעו; אז על פני כל המליצות האלה רקדו כשעירים המלים: בערות, אינדיפפעררענטיזם וכאלה, והמילים האלה היו לשעירי העזאזל לשאת עליהם את כל חטאת בית ישראל. אבל עתה מענה כזה לא יוכיח צדק. עינינו הרואות כי ידי בני עמנו פתוחות בכל עת לכל הפושט יד, היהודי מלומד להרים תרומה מכספו לכל צרכי צבור, וגם לעניני השכלה ודעת רבים כעת המתנדבים. למרות התלונות אשר המולי”ם העברים מתאוננים תמיד באזני הקוראים רע על מצבם, הנה רוב המולי“ם מכה”ע עברים מרויחים במעשי ידיהם; ולולא חפצו המולי“ם מכתה”ע לעברים בשפת רוסיא להתהדר יותר מדאי ולפרכס את אחיהם הסופרים יתר על המדה, כי אז ראו גם המה ברכה במעשי ידיהם – והלא מצרור בני עמנו יצא שכר המולי“ם האלה! כשלשים ואולי כארבעים אלף רו”כ הוציאו משכילי בני ישראל ברוסיא על מכה“ע לעמנו בשפת הארץ שנה שנה מאז החלו לראות אור – אות ומופת הוא כי לא כל המשכילים ברוסיא נזרו לבושת ועוד לא אלמן ישראל מאנשי לב. ואנשי לב האלה אל נכון לא נסוגו אחור מלהשתתף במפעלות החברה “להרבות השכלה” ולשאת בעולה, לו אך הכירו גבירי עמנו את מקומם ולא נגשו אל הקודש, מקום אשר אך על חכמי העם לבוא שמה ולא להגבירים. לעמוד בראש השכלת העם לבחור בדעת – כל זה אך על החכמים לעשותם ולא על אילי הזהב. הן אמנם הגבירים קרבו בשמאלם את אחדים מן החכמים, אך ימינם הרחיקה אותם, וראשית מעשי המיסדים היה לחק חק אשר על פיהו אנשים בעלי כסף יוכלו להתחבר אל החברה: על כל חבר, גם מדיוטא התחתונה, לשלם עשרה רו”כ לשנה, בעת אשר בחברת כי“ח יש מפלגה אשר חבריה משלמים אך 5 פראנק. נוסף לזה – האדירים מרשים לעצמם להשתרר על המשכילים העובדים עבודת החברה גם השתרר, עד כי כל בעל נפש אשר לא יאבה לשים שכין בלועו נאלץ לעזוב את עבודת ועד החברה. המה המרו ועצבו גם את רוח הד”ר הרכבי, עד כי נסוג אחור מפקודתו בועד החברה, והחכם הזה לבד אשר לו שכם אחד על כל אחיו בועד החברה, עוד היה בשנים האחרונות עמוד התוך אשר כל החברה היתה נשענה עליו וכל המונה ושאונה, טרחה ומשאה אך עליו היו כלנה! ומי האשם בדבר, אם לא האדירים המסיגים בלי משפט את גבול החכמים והמשכילים בעמנו, הגבירים החפצים להיות ראשים לכל, גם להפיץ השכלה בישראל…

ועוד לא גמרתי את ההלל על האדירים, לא די כי יקחו זכות לעצמם להורות דרך איך להפיץ השכלה בישראל, אך עוד יקחו גדולה לעצמם לבחור רבנים על פי חפצם ורוחם מבלי שאול את פני העדה. אם בערי המדינה יעשה כן אין עוד כל פלא, יען כי הגבירים שמה ע“פ הרוב ביראים יתחשבו והנה הנם ככל המון בית ישראל. אבל הגבירים בערי הבירה אשר רובם דשים מצות בעקבם ובכ”ז יקחו להם המשפט להעמיד רועי נפשות למדקדקים במצות ושומרי תורה. בפטרבורג נוסדה קהלה מבני עמנו – ומי יעמוד בראשה? אך אילי הכסף ואיזה מבחיריהם רצתה נפשם בם, אשר ינענעו בראשם על כל הצעותיהם וחפצם.

הוא אשר דברתי כי הגבירים עושים לטובת עמם יותר מכפי הדרוש מהם, המה לוקחים לעצמם במקום אשר לא יכירם מקומם, ובזה יבריחו את המשכילים מעבודתם או ישעבדום אליהם. – ולמי אוי ולמי אבוי? – לעמנו!

ואת זאת ראינו גם בשנת הרעמים.

התחולל הרעם ותרד בבת יהודה תאניה ואניה; אל גבירי עיר הבירה עפו תלגרמים כצפרים עפות; על הגבירים הלא היה כרגע לאסוף כסף הרבה מאת כל נדיב לב, ואת זאת יוכלו הגבירים לעשות, לו אך חפצו להרים בעצמם תרומה גדולה, לו אך בחרו אנשים מקציניהם ולעבור בכל בתי ישראל בעיר הבירה. אבל הגבירים לא כן עשו; אל בית הבאראָן גינצבורג נקראו מבני העיר, וינדב הבאראן 1500 רו“כ, אחריו נדב ה' פאליאקאוו אלף רו”כ, ובכן אין פלא אם ה' זאק הרים אך 500 רו“כ היינו לא יותר מנדבת סרסור הבערזא סקאראמאנגא – יוני מלדה ומבטן – לטובת העברים הנרדפים; ומבלי חפץ להכות בחרפה את לחיי גבירי עיר הבירה אינני מביא בשמות יתר המתנדבים. והיה כי תשאלו מדוע נמנעו הגבירים לשלוח מקרבם מאספים נדבות בכל בתי ישראל בעיר הבירה, אז אשיבכם תשובה שלא מענין, אבל היא נבונה ואמתית. המה לא עשו כזאת מפני – כי היום יום האסף אל הבערזע למקח וממכר בשטרות. מחר נחוץ לזה להשתדל להשיג קבלנות מעשירה או עסק אחר מביא ברכה, וממחרת – אין עתותי השלישי בידו, כי שרה בערנארד משחקת בתיאטרון, והוא שלם מאתים או שלש מאות רו”כ במחיר מקום מושב, וגם זה לדאבון לבבו אך בשורה השניה… קוראים אספה להתאסף במצש“ק הבא, וגם זה בתנאי אם לא יחול ביום השבת ההוא ליל סומפוניא… ולא התולים עמדי, אך דברים כהויתן אשמיע3). ולא נוכל לבוא במשפט ע”ז עם הגבירים, שהמה בכל הונם ועשרם לא פחות מאנשים פשוטים, בשר ודם, ולא נוכל לדרוש מהם בגלל עשרם כי יעזבו את חמודות ההבל ויפנו את לבבם רק לעניני עמנו, בגלל עשרם לבד לא נוכל לדרוש את זאת מעמם, לא נוכל לחייבם קרבנות מחים על מזבח עמם, אם כי לפי מצב הענינים, אחרי אשר הגבירים התנשאו לראש על עם ה' וידיחו בשתי ידים את משכילי העם מעבודת העם, עליהם – על הגבירים – החובה לעשות. כי עתה באמת קצרה יד המשכילים לעשות מאומה בלא הסכם הגבירים, כי כל עניני העם סבוכים ואחוזים בידי הגבירים והמה נושאים קצף וחרון על אלה העושים לטובת ישראל ואת פיהם לא שאלו.

לרגלי מקרים כאלה דל מאד מצב המשכילים, כתבי העתים בלא עזרת הגבירים לא יוכלו עמוד על עמדם, ויד חכמינו קצרה מעשות מאומה, אם כי דעתם איננה קצרה, עד כי בכל משך הימים הנוראים שעברו על היהודים לא התאספו המשכילים יחד אף פעם אחת מדעת עצמם, לבד פעמים אחדות שנקראו אל הגבירים או התועדו להם במצות הגבירים. ואין להתפלא אם ידי המשכילים בעיר הבירה לא עשו בכל העת ההיא תושיה, ואין להשתומם אם ככה רם לבב הגבירים עד כי נועזו לעשות נבלה בישראל להרחיק מקרב אספת שלוחי קהלות ישראל את החכמים והסופרים! לה' צעדערבוים העובד עבודת עמו חצי יובל שנים אין כל רשות לשבת בסוד שלוחי עמנו, ולפלוני הגביר, אשר אולי ביום אתמול דבר לא היה לו עם עסקי עמו ודתו, לו נאה ויאה לחות עצה ולהשמיע דעה!… אם לא יצאה מחאה גלויה מקרב העם נגד השערוריה הזאת, אז כמעט נודה לדברי האומר, כי עבד ישראל או יליד בית הגבירים הוא.

גם בוש לא יבושו גבירי בית ישראל!…


 

ו.

אך אשובה נא אל תולדות “הראזסוויעט”, כי התולדות האלה הן אצלי ראש הפסגה אשר משם אראה את ישראל שוכן לשבטיו, ואתבונן על מעלליו, –

כאשר פקד “הראזסוויעט” את עון גבירי עיר הבירה ויגלה על חטאתם, כן לא כחד תחת לשונו את האמת להלל את פעלי נדיבי הלב בערי המדינה ולתת צדק לפעלם בעת אשר הגדילו לעשות. להנדיבים בערי המדינה נתן אלהים ענין רע לענות בו, כי עליהם היה להחיש עזרתם תיכף לנגועי הרעמים, להושיט להם לחם פשוטו כמשמעו, להביאם בצל קורתם, לכסות מערומיהם במקום הבגדים אשר לקחו מהם המרעימים, עליהם היה להחיש ולמהר תשועתם, בעוד אשר גבירי עיר הבירה טרם ידעו מכל הנעשה, ובאמת בשנה ההיא הרבו לעשות לטובתם בערי השדה, ובידי היה להביא עדים הרבה על זה, לולא ידעתי כי רוב החסדים והצדקות נודעים להקוראים ולולא חפצתי לקצר, אולם לבל יאמר הקורא, כי אך כהן רואה נגעים אנכי ומפני רוע לב ומרה שחורה אך מומים אחפש, ומפני זה


……………… אחי היהודים

יראוני רק שמות………….

ובכל פנות העם ממסד עד הטפחות

רק דמעות נגרות ובכי ואנחות, –

לכן אעצור מעט את הקוראים להאיר להם “שביב אש בממלכת החשך” ונעברה יחד על פני מפעלות “הועד לעזרת הנרדפים” שנוסד בקיוב ביום השלשים לירח אפריל שנת הפוגרומים, היינו ממחרת הרעמים בקיוב, כי האלהים שלח את הועד הנזכר להיות למחיה ולפליטה גדולה לאדם רב.

בעת אשר החל הנגף בנגב רוסיא נמלטו רבים לקיוב למצוא עזרה שמה, ולכן אך נוסד “הועד” היה עליו לבקש ולמצוא מקום מפלט לאלה הנרדפים ממשכנותיהם אשר מספרם עלה לאלפים נפש אדם. וימהר הועד לנטות אהלים לשבת מאלה אשר מסרו שרי הצבא ברשות הועד, ובאהלים האלה מצאו מפלט להם לערך חמשת אלפים נפש מאחינו. את המחנה הכבד כלכל הועד במאכלים מבושלים שלשה עשר יום, ובס"ה נתן הועד אוכל לשמונה אלפים שש מאות ותשעים ותשעה אנשים ולעשרים אלף חמש מאות וארבע ילדים. את זאת עשה הועד בימים הראשונים להוסדו, כמעט בעקבות הרעמים, בעת אשר רבתה המהומה בין אחינו; וכפי אשר יוכל הקורא להבין מן המספרים האלה, היו נמוגים רבים מן השדודים בזלעפות רעב לולא מהר הועד להושיט אוכל למו. המקרים האלה כבר יעידו כי הועד ידע את אשר לפניו ולא עשה מלאכת ה' רמיה ואך בהשכל ודעת כלכל את מפעלותיו. וגם בעבור הבהלה הראשונה ובני עמנו שבו מעט למנוחתם, ראה הועד ליסד קופות של צדקה במקומות אחדים בקיוב לחלק שמה לחם וחמשה קאפ' לנפש בכל יום.

אך כל זה היה בראשיתה, בעת אשר כל האומללים היו מקיוב ומהכפרי סביבותיה והועד היה לבית חסד מקומי. אבל עוד מעט וכל נגב רוסיא היה למערת פריצים וקול שועת בת עמנו עלה מכל עברים… ושמה בערים הקטנות אין מי אשר ידע לעמוד בפרץ ואשר יוכל לחבש פצעי עמו; בערים הקטנות ואף כי בהכפרים אין מי אשר יכונן ועד לעזרת הנזעמים, והאמללים כלם פנו אל הועד אשר בקיוב אשר לשמע אזן שמעו תהלתו; ויהי הועד הקיובי לתל שהכל פונים אליו, לועד מרכזי, ואליו פנו כל מוכי אלהים מן הערים מפלכי קיוב, פאדאליען, טשערניגוב וגם חערסאן. והועד הראה לדעת כי לא לשוא בטחו בוטחיו בו. במשך חמשה ירחים, מיום הוסדו עד ר"ח אקאבר 1881, הצליח בידי גזברי הועד לאסוף כסף רב היינו:

מחוץ לארץ קבל הועד נדבות

שבכללן גם הסך ארבעים אלף פראנק מחברת כי“ח 72,965,46 רו”כ

נדיבים שונים בערי המדינה ברוסיא שלחו אל הועד 63,016,09 רו"כ

על ידי בית המסחר בשטרות של הבאראן גינצבורג קבל הועד 82,500,00 רו"כ

ס“ה 218,482.55 רו”כ


כמו שידע הועד עת לצבור כסף כן ידע והבין איך לחלק את הכסף המתוכן, כי רוח חיים היה בהועד ויעש מעשהו כאיש חי רב פעלים. הוא התאמץ בכל יכלתו כי העזרה אשר הוא מושיט להאמללים תקים אותם על רגלם ויוכלו עמוד כבראשונה, תחת אשר דרך רוב עושי צדקות בקרבנו לרפא את השבר על נקלה, לתת לחם לרעב עת ירעב, מבלי תת לו יכולת למצוא לחמו לנפשו בכל עת. האנשים היודעים ומכירים את מצב הסוחרים הבינונים שבאחינו, אשר מבחוץ המה נראים בבעלי יכולת וכאנשים אשר לחמם בטוח ואולי גם הון ועושר בביתם: אלה הסוחרים החיים חיי איש בעל בעמיו למראה עין, נותנים צדקה, לבושים לבנים, וגם את מס הסוחרים ישלמו; אלה “הקופצים” האמללים אשר באמת אין הון ואין עושר בביתם ואך צדקתם ואמון רוחם כל רכושם וקנינם ובעזרתם יחזיקו מעמד לבל צדקתם ואמון רוחם כל רכושם וקנינם ובעזרתם יחזיקו מעמד לבל ימעדו רגל בכל יום יום – היודע את מצב הסוחרים האלה אשר כאלה בל“ס תשעים למאה בין החנונים והסוחרים היהודים בארצנו, יוכל לשער בנפשו איך הוכו שוק על ירך, איך נדמו בפרוץ השודדים במשכנותיהם. עזרתכם הבל יהיה אם תתנו לסוחר כזה שיצא נקי מנכסיו חמשים רו”כ, כי שבועות אחדים טרם יעבורו ויכלה הכסף מן הכיס והוא ישוב להיות “נצרך” כאשר היה קודם קבלת החמשים רו“כ. עזרה צנומה ושדופה, דלה וקטנה תהיה להסוחר לא לעזר, היא לא תחיה מערמת העפר את מסחרו השדוד ובעזרה הזאת לא יקים את סוכת חנותו הנופלת מרוח עריצים; והיתה להפך כי העזרה תהפך לו למחתה ותועיל עוד להותו, כי יודע בקהל שפלוני הסוחר ירד מנכסיו עד כי קבל נדבה איזה סך קטן. לא כן אם יבוא הועד לעזרתו בסך כסף גדול אשר על ידי הסך הזה יתרומם מעפר ויוכל לחדש את מסחרו כקדם, לבנות הריסות חנותו כלפנים, אז באמת נקימהו ויחיה לפנינו ובטוח נהיה כי זמן מה טרם יעבור וישוב הסוחר לאיתנו הראשון, ובהמשך הזמן עוד ימצא און לו להשיב לידי הועד את העזרה אשר קבל מידו. ואת זאת עשה “הועד לעזרת הנרדפים” בקיוב, בחלקו עשרים וארבעה אלף וארבע מאות רו”כ לסוחרים שונים בתור גמ“ח ויתן לכל אחד מחמש מאות עד אלף וחמש מאות רו”כ; והפעולה הזאת תעיד על הועד כי ידע והכיר את מצב אחינו זאת מצב מסחריהם, וכל איש לב יתן צדק לפעלו בכלל, אם כי דעת לנבון נקל כי היה מקום לערעורים על איזו פרטים ממפעלות הועד.

לא נחרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו את דבריהם על דין תורה, מבלי שאול את פי החיים ומבלי התבונן לצרכי השעה. ובל“ס לא השיג גם הועד בקיוב את מטרתו לגמול חסד עם האמללים היהודים באשר המה יהודים, – לו בחר בפארמאליזם, לו שם פניו אל הצורה ולא אל התכלית, לו גזר אומר ע”פ הדין: אין משנין מצדקה לצדקה, והיה מונע עזרתו מאלה אשר סבלו בשנה הנוראה ההיא מתגרת יד מאזרי זיקות ומבעירי תבערה. הועד לא הפלה בין השדודים ובין הנשרפים שרבו אז מאד, כי עין בעין נראתה אז רוח אחת, רוח קטב, גם ברעש גם באש, אשר שניהם כוננו חצם על משכנות היהודים, ולכן חלק הועד שבעת אלפים וחמשים רו“כ גם לאלה אשר הוצגו ריקם על גחליהם. אך בחמשת הירחים הראשונים להוסדו חלק הועד 135,947 רו”כ: מזה נתחלק בקיוב ובסביבותיה לבד 95,311 רו“כ: להשדודים בכפרים 9373, והמותר נתחלק ביתר הערים. וערך הצדקה הזאת יגדל שבעתים אם נשים לב כי הסך הנתחלק היה לעזרה למספר ארבעת אלפים שבע מאות שמונים ושבע משפחות שנפשותיהן עולה לסך ארבע ועשרים אלף מאה וששים! חכמינו ז”ל אמרו: המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, – ואם נפש אחת כך על אחת כמה וכמה גדול שכר הועד שהחיה אלפי נפשות, ואם הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, – כמה אפוא יהיה מספר הברכות אשר יחולו על ראש הועד בעד הרבבות אשר תמציא ליד השדודים!

הן אמנם כי גם העזרה הגדולה הזאת לא מלאה את הנזק, אשר לפי הערכת הועד עלה כמעט לשלשה מיליאן רו“כ אבל כל שופט צדק יודה כי גדולות עשה הועד, ולבי אומר לי כי בגלל זה הצליח בידי הועד לעשות הרבה, יען כי בראשו לא עמדו הגבירים אילי הכסף ואך החכמים והמשכילים מאחינו בקיוב היו לרוח החיה באופני הועד והמה עמלו והצליחו; לא המיליאנער בראדסקי עמד בראש הועד רק הרופא עינים ד”ר מאקס מענדעלשטאם, וכן היו חברי הועד מקרב הנאורים והמה ידעו היטב את אשר לפניהם. להנאורים אמנם יחסרו לפעמים פרקים אחדים מתורת הנסיון ושגורה אצל אחינו הסוחרים – “המפלגה התיכונית” אשר בקרבנו, אבל מי אשר נסה להתעסק בצרכי צבור עם אנשים משתי המפלגות, הוא יודע כמה חביבה העבודה ביחד עם הנאורים אשר ע“פ הרוב המה מבינים כרגע ערך העבודה הנתנה על שכמם, משפטם צדק ומשרים ואינם נושאים פנים. וביותר שבח אני את הסדר שהוא תמיד ראשית עבודתם של הנאורים בעניני הצבור: כן נתחלק הועד הקיובי לועדים קטנים ועל כל אחד ואחד מהועדים היו עמוסות עבודות שונות לפי מצב חבריהם, וכן היה ברשות כל ועד משנה לקרוא אליו לעזרה האנשים הידועים לו אשר יוכלו לשאת בעול ואשר כח בהם להיות לתועלת להועד. חברי הועד הקיובי עבדו בערים אשר נראה שם הנגף וישפטו על העזרה הנחוצה שמה למראה עיניהם, ולכן היה לאל יד הועד לרדת עד תכונת הצרכים ולהוציא משפט צדק למי לעזור וממי לחדול, ויזכרו את מאמר אבותינו החכמים: “אמור מעט ועשה הרבה”. ובאמת דרך אחד לא היה לפני הועד לבוא לעזרת השדודים, כי לא היה לו להשען על העזרה אשר תבוא אל האמללים מאת שלטן הגוף או העיר. כי כאשר הציע ה' א. קופערניק בבית מועצות עיר קיוב לתת ליהודים חמשה עשר אלף רו”כ מקופת מכס הבשר, אשר היהודים ישלמו בעדו אל קופת העיר בחמשים אלף רו“כ לשנה, השיב ראש העיר את פני ההצעה ריקם, באמרו כי את כסף מכס הבשר תוציא העיר על צרכים ידועים ומקומיים, ולתת בהלואה ליהודים לא תחפוץ העיר פן יבוטל מכס הבשר ומי יערב בעד הכסף לקופת העיר? הנה כי כן לא חפץ בית מועצות העיר, אשר פתאום בא שואה על רבבות תושביה, להלות כסף ליהודים על חשבון מכס הבשר אשר כסף המכס הזה נתן באוצר בית המועצה; ויחל ה' קופערניק את פני חברי המועצה לתת איזה עזרה ליהודים מאוצר העיר. אז נחלקו חברי בית המועצה לשנים: שמונה ועשרים נבחרים נטו לזכות ושבעה עשר אמרו לחדול. וכאשר עמדו למנין על אודות כמות העזרה, בעמל רב ואחרי גורלות שבגורלות, החליטו לעזור לאלפי האמללים בסך שלשת אלפים רו”כ מאוצר העיר. וכמעשה שלטן עיר קיוב כן עשו ביתר הערים, עד כי נוכחו רבים לדעת כי אך בקרב היהודים תבוא תשועת הנרדפים.

כבר אמרתי כי לרגלי המקרים הועלה “הועד לעזרת הנרדפים” הקיובי למעלת ועד מרכזי לכל נפות הפגרומים, וכן התאמץ הועד להתראות בעיני העם ובעיני הממשלה. הועד הזה הסיר מעל שכמו סבל גבירי עיר הבירה, לא חכה אל “הישועות” אשר יביאו להם אחינו השאננים על נהר נעווא, כי אם שלח מקרבו צעירים מיוחדים אל עיר הבירה להשתדל לטובת יהודי קיוב בפרט והיהודים ברוסיא בכלל. המה באו פטרבורנה בחודש אויגוסט 1881, ובראותם כי בקרב “השתדלנים” בעיר הבירה אין שלום אמת, ומי התקוה על פעולתם של השתדלנים המושבעים האלה הוא משענת קנה רצוץ לאחינו – הלכו להם הצירים מקיוב ועשו מה שעשו בלעדי גבירי עיר הבירה. ביו השבעה עשר לירח אוגוסט התיצבו הצירים לפני שר הפנים, והוא קבלם בסבר פנים יפות גם הבטיח להם, בדרכו, כי לא תשים הממשלה לב אל דרשות הגענ. סטרעלניקאוו ואל דבת כתבי העתים הצוררים לישראל, ובכלל הראה הגראף איגנאטיוב לדעת כי מביט הוא על הצירים האלה כעל שלוחי צבור הבאי בכח והרשאה מאת כל המון בית ישראל, – הצירים האלה הכחישו אז ע“י כותב הטורים האלה, את השמועה אשר עברה במחנה: כי הממשלה אומרת לקרוא אל הועד לשאלת היהודים את המולי”ם ערלי הלב הצוררים לישראל. להצירים נודע אז ממקור נאמן כי שקר בפי השמועה המעציבה הזאת, ויניחו דעת רבים בהכחישם אותה. –

וזאת התורה אשר תצא לנו מכל אשר דברנו בשני הפרקים האלה:

כי לולא עמדו הגבירים בראש עניני בני ישראל בארצנו, היינו: לולא יצאו ויבאו לפני העדה אנשים האלה שעל פי הרוב המה פשוטים חסרי כשרונות ועמוסים טרח בעולם מסחרם ובמשא ומתן, ואך חכמים וסופרים היו מאשרי עמנו, אז לא אבדנו עתותי רצון, ולא רבו ככה העניים בקרבנו בשנים האחרונות; כי לו למדו אחינו את חכמיהם אלופים לראשם, היו הגבירים מרבים להביא נדבותיהם רב יתר מעתה, ובכל מפעלותיהם היו הראשים יודעים עת ומשפט; כי דברי החכמים מאחינו היו אז יותר נשמעים מדברי בעלי הכסף, גם באזני העם גם באזני הממשלה; כי לו היו משכילי ישראל לראשיו, לו השתררו על העם בגודל לבב, ולא נועזו לשחק בו כצפור, לדבר דברים בשם העם ולא רוחו. ביותר נראו השערוריות בבית ישראל, בעת אשר התחוללה תנועה היציאה בקרב אחינו בארצנו, בעת אשר נלחמו כתבי העתים על דבר היציאה: אם לאמעריקא או לפאלעסטינא. אך פי יארכו הדברים, ואקדיש לזה פרק בפני עצמו.


 

ז.

ריב לשונות בכתבי העתים לישראל ומלחמת הדעות בקרב העם עוד לא התלקחו בכל תקפם, כל עוד שאלת היציאה היתה נדרשת כמין חומר, שבני עמנו מחמירים עליהם להיטיב את מצבם החמרי בעת רעה, בעת שבט הנוגש ינוח עליהם והמה מבקשים תרופה להשתמט מתחת השבט הנוגש בם; כל עוד שאלת היציאה היתה שאלת עניי בני עמנו בארצנו ולא היתה שאלה לאומית; כל עוד פני כל המטיפים לצאת מקרב הארץ ופני רוב היוצאים בעצמם היו מועדות אל עבר ים האלאנטי או אל אחת מארצות אירופא אשר בני עמנו לעת עתה שוכנים שמה בטח. כי כל הימים אשר לא לבשה שאלת העמיגרציא צורת שאלה לאומית לא נלחמו נגד הראזסוויעט וסיעתו מתנגדי היציאה בזרוע חשופה, ואך לאט לאט לא בקול ענות גבורה ואך בקול ענות חלושה, – וסבות רבות לדבר: ראשונה ידעו מתנגדי היציאה כי אין שום פחד לנגד עיניהם, אחרי אשר לבד הגבירים עוד יתנגדו אל העמיגרציא גם היראים והחרדים שבקרב עמנו. לבד זה היתה מריבה בין נביאי העמיגרציא עצמם: אלה קרוא בקול והטיפו לארץ החדשה, ואחרים ענו לעומתם: קומו ונעלה ציון, וגם שלישי נמצאת בקרבם אשר ברוב חכמתם ראו את ארץ ספרד טובה לפני הגולים; ולכן חשבו הסופרים מתנגדי היציאה בלבבם: שבקיה לרויא דממילא נפל ולא נלחמו בחזקה. ונוסף על זה לא היה ביד הסופרים ללחום ביד רמה ובשפה ברורה נגד מטיפי היציאה, מפני כי בראשית התעוררותה היו כל משכילי ארצנו לב אחד ושפה אחת: נעלה מן הארץ! עד כי היו אז מתנגדי היציאה בודדים במועדם, וזאת הלא מודעת, כי “הבודד בשדה לא יאסור מלחמה”. אבל לא ארכו הימים ורוב מטיפי היציאה החלו לשאת משא וחזון לעמנו למרחוק, ציון וירושלים עלו על כל שפת לשון וגם על הלב, שאלת היציאה פשטה את צורתה הקודמת, צורת עזרה זמנית לעניים ידועים, ותלבש בגדי תפארת, בגדי שאלה לאומית חותם ציון שמה על לבה, גם לאום ישראל לקחה בידה וצבי עדיו לגאון שמתהו, אז ראו ויתבוננו מתנגדי היציאה כי לא בנקל יכריעו את אויביהם תחתיהם ולא באפס יד יגרשום מעל הבמה אשר עלו עליה.

ושנים הפנים האלה לבשה שאלת היציאה זה אחר זה ראויים לשום אליהם לב, כי מזה תצא לנו תורה רבה.

בני ישראל אשר ברוסיא (על אודות היהודים בפולין אינני מדבר) יפרדו לשני ראשים: לבני ליטא ורוסיא הלבנה ולבני אוקריינא ורוסיא החדשה. הראשונים לא על חנם יתגאו על האחרונים, כי באמת עולים המה עליהם בכשרונותיהם ובדעתם הרחבה בתורת ישראל ושפתנו, בכל המדות המשובחות שמנו חכמים בעם ישראל. בני ליטא ורייסין מתיחסים על אבותיהם שישבו בעריהם זה מאות בשנים, בעת אשר לבני עמנו ברוסיא החדשה אין יחוס אבות, כי כמעט כלם המה או אבותיהם חדשים מקרוב באו לשבת בארצות האלה באשר עוד בראשית המאה הזאת ערי רוסיא החדשה והקרים ובסאראביען היו מדבר ולא לחנם נקראה רוסיא החדשה, כי אך בימי יעקאטערינא השניה נבנו מרבית הערים הנמצאות עתה שמה. הערים האלו נושבו מריקים ופליטים אשר בכל זמן ועדן הקיאה אותם ארץ ליטא או עדת בני ישראל ביתר הארצות, ובמאה הנוכחית התלקטו אל רוסיא החדשה רבים מאחינו אשר באו לשם עבודת האדמה; ונודע הדבר כי רובם בחרו בעבודת האדמה כדי להפטר ע“י זה מעבודת הצבא – ועל תופשי התורה ובני המעלה והיחס לא היה לפחוד מחרב עבודת הצבא, כי הקהל היה מגן לכל בר אורין ובר אבוהן כנודע. ובכן היו המתישבים הראשונים בנגב רוסיא משדרות התחתונות של הצבור; חזון תורת ישראל לא היה נפרץ בקרבם ובדרכיהם התקרבו אל עם הארץ אשר שמה, ודור נולד היה כאבותיו ויוסף ללכת הלאה. אך לא ברוח לבד נבדלו אחינו יושבי הנגב מבני עמנו יושבי ליטא ורייסין, אך גם במצבם החמרי, – ובזה יבדלו לטוב. הארץ השמנה והפוריה אשר בשפלה ובאשדות הדניעפער ועל שפת ים השחור תתן להם את יבולה ותחלוץ שד להניק את כל בני ארץ הנגב עד כי מצב החמרי טוב שמה רב יתר ממצב תושבי ליטא; ולכן נחלת יושבי הנגב שפרה עליהם. רבים מאחינו ההם עשו עשר וגם עתקו וגברו חיל על ידי המסחר אשר פרץ בארץ ההיא מאז נבנתה אדעסא ותהי לסחר גוים. לאט לאט נשכחה תורת ישראל ושפת קדשנו מפי בני עמנו שמה, לאט לאט הואילו אחינו יושבי הנגב הלוך בדרכי עם הארץ, ובאשר התעוררה בשנות הארבעים מלחמת ההשכלה בארצנו, כבר היו באדעסא בתי ספר מסודרים וכבר היו רבים שמה יודעים שפת רוססיא על בוריה, וגם הראזסוויעט הראשון החל לראות אור באדעסא. רעיון ההתבוללות לא עשה שרש וענף בארץ ליטא, אשר כל בניה המה למודי תורת ישראל ויודעי רוח עמנו; אחינו בליטא ידעו והבינו כי בזה אשר יתבוללו בעם הארץ לא ירויחו, בלתי אם עוד יאבדו בידיהם את כל הטוב אשר לעמנו; בני ליטא ידעו אם מעט ואם הרבה את דברי ימי עמנו, ולכן ידעו כי אין לנו לבוש בימינו מקדם וללכת להתלות באילן שענפיו אמנם מרובים אבל שרשיו מועטים; בני ליטא בנו בתים לתורה וירגישו בעצמם כי בנים המה לה‘, בני המה לעם ישראל, והרגש הזה היה תהלתם וחרב גאותם. לא כן המה אחינו בנגב רוסיא – דעת דת ישראל ודבר ה’ יקר בקרבם מאד. כי כמעט את כל המלמדים, החזנים ואף הרבנים אשר בקהלותיהם המה מביאים מארץ ליטא פולין ורייסין, בתים לתורה וישיבות קבועות אין בארץ ההיא וגם את בניהם בביתם ובחדרם ילמדו אך מעט; ילדיהם ובניהם מחונכים ע”פ דרכי עם הארץ ורוחו. וזאת היא הסבה כי רוב אחינו שמה ממהרים לדבר שפת רוסיא – דבר יקר בליטא ורייסין; הבנים לא ידעו את דברי ימי עמם ולא ירגישו את עצמם כאברים מגוית לאום ישראל, לא ידעו מדוע לא ככל הגוים בית ישראל, ולכן הטיפו חכמיהם לרעיון ההתבוללות אשר כל איש דעת הבין הרבה וידע את מקומה וגבולה האחרון… ובאמת רבים מאד מאחינו התבוללו שמה ויבחרו בדרך יתר עם הארץ; חנוך בניהם, מאכל שולחנם ויתר מפעלותיהם כוננו ע"פ רוח עם הארץ, עד כי בעת הפוגרומים נמצאו בבתים רבים מאחינו איקונין של קדושי הנוצרים, דבר הבלתי אפשר בבתי אחינו בליטא. כזאת יוכלו לעשות רק בני עמנו בארץ הנגב, אשר יחוס אבות אין להם, כבוד נפשם פנימה לא יקר בעיניהם וכמוצא שלל רב ישישו אם יצלח בידם למצאו חן בעיני הנוצרים מכיריהם. –

רבים מאד מאחינו בדרום רוסיא שמנו עבו כשו, כי הרחיב ה' את גבולם ויברך את מעשי ידם ויטשו את תורת אמם ויזנחו את נחלת עמם. אצלם היה ברור כי אין לישראל חלק בעמים וכי כבר חדל להיום עם ולנצח לא יקום לתחיה. להבורים בחכמת ישראל ובדברי ימיו לא נשאר מאומה מכל כבוד עמנו ויקרו; ככל יתר עם הארץ אכלו כל טומאה, חרפו וגדפו את התלמוד ויוקירו את רגליהם מבית ה' – ואיה אפוא יהדותם? ולכן מצא חן בעיניהם הרעיון כי על היהודים להתבולל בקרב יתר עם הארץ, ויחלו להתגאות בזה אשר קראו לעצמם “בנים למשפחת רוסיא הגדולה”, ויתרעמו פנים על האם המסרבת לפתוח את זרועותיה לקראת בניה, וידברו משפטים עם אלה מבני עם הארץ המעכבים במעשיהם את הגאולה, את “ההתבוללות השלמה”, ויטו למוסר את אזן בני עמנו כי ימהרו לאחוז בדרך בני עם הארץ למען יהיו מוכשרים להקרא בשם הגדול והנכבד – בן רוסיא… “אולי עם הוא ישראל ככל הגוים אולי עוד לא אבדה תקותו לקום על רגליו ולהיות עם תהלה בארץ, אולי עוד יעצור כח להיות אור לגוים גם מקצה אזיא, אולי בסערביען ארץ יהודה, אם לא כאתונא ציון, אם לא כעם בולגאריען בני ישראל?…”

שאלות כאלה לא הביא במבוכה את בני עמנו יושבי הדרום ושנתם בלילות לא נדדה מפני הספקות האלה, כי כבר למדו את נפשם להתחשב על “משפחת רוסיא הגדולה”. אבל איך נפלו פלאים כאשר התפרצו השודדים במגורם ולהקות היחפים עברו בחוצות ויקראו אחריהם מלא: זשידים ארורים, יהודים נבזים!" – בפיהם דברו ובידם מלאו להראות להם כי לא יחלקו להם הכבוד אשר אליו נשאו את נפשם – כבוד אחים, ואז היתה תבוסת המתחקים שלמה, ברגע אחד נשארו קרח מכאן וקרח מכאן: את עמם זנחו, צור חצבו שכחו, ואל זרים לא נספחו. אז לא הרבו חקור, לא נתנו אל לבם להבין סבת הרעמים, כי מקורם הראשון בשנאת העמים אל העם אשר “דתיהם שונות מכל עם” ואשר אין לו מגן וצנה במלא מובנם של המלים האלה; המה אך נוכחו כי בני רוסיא שחשבו אותם עד כה לאחים אינם חפצים כלל וכלל לקחתם לאחיהם להם, ולכן החלו לשוט בארץ לבקש להם אחוה בין עמים אחרים ובארצות אחרות. על לבבם לא עלה זכרון עיר הקודש, כי מי הוא זה ואי זה הוא אשר יזכור את כל הערים אשר במחוז סוריא ממשלת תוגרמה באזיא, ומי בכלל ישים לב אל אזיא בעת אשר ארצות רבות מלאות כל טוב השכלת המאה התשעה עשרה באירופא ובאמעריקא! בני הנגב לא נקשרו אל ציון וירושלים, המה אך בקשו תמורה וחלוף במקום רוסיא הלקוחה מהם, – ומדוע זה לא תמצא אמעריקא חן בעיניהם?!

ולכן אנשים למאות ולאלפים מאחינו יושבי הנגב הלכו להם לאמעריקא אחרי אשר נבאשו ברוסיא ונואשו מתקוה למצוא להם ארץ מולדת פה; הסופרים מבני הנגב הטיפו אך לאמעריקא, גם אחרי אשר יצאה השאלה על דבר מדינה מיוחדה לישראל התאמצו המטיפים האלה לבקש לה פתרונים ג"כ אל אדמת אמעריקא, כמו נעקרה ממקומה אדמת ישראל, ערש ילדותו וקבר תהלתו…

אבל רוח אחרת ודרך אחר לאחינו יושבי ליטא זאמוט ורוסיא הלבנה. המה למדו תורה “והמאור שבה החזירום למוטב”. חזון התורה הנפרץ שמה ודעת דת עמנו ושפת הקדש לא השכיחו מבני עמנו שמה כי עם הוא בלאומים. לא בעינים עצומות הלכו בני ליטא אחרי נביאי ההתבוללות ובכל אופן לא הרחיקו ללכת, המה לא הניחו את ידם מתורת ישראל גם בעת אשר שלחו ידיהם אל עץ הדעת וההשכלה, המה לא בושו בצור מחצבתם, כי ידעו את דברי ימי עמנו הנפלאים ואת גדלו ועוז רוחו מלפנים עד היום, ויבינו כי לא יעלו במעלות אם יתבוללו בין עם הארץ ויאחזו בדרכי חייו, כ“א ירדו שבת, ועל כן לא רבתה בם הרעה, ועל כן המה עוד שקטים על שמריהם וריחם ריח ישראל לא נמר. משכילי ישראל בליטא אמנם גם המה גלו למוסר את אזן אחיהם ויוכיחו את דרכם על פניהם על כל דבר חטא ופשע בקהלותיהם ועל המעשים המקולקלים אשר יעשה אותם כל עם ועם ויחטא; אבל את דבריהם דברו כמטיפים לעם, כמוכיחים אוהבים אשר לא יחפצו בחרפת עמם כי אם בשובו מדרכו וינחל כבוד מקלון. המה לא האריכו לשון מול חמדת בית ישראל ולא שחקו על זכרונות הלאום, ובסתר אהלם היה לבבם מלא תקות ישראל באחרית הימים… הרעיונות על דבר לאום ישראל בעתיד, אשר הגיד הסופר הנעלה ר' יהודה ליב לעווענדא בדברים חוצבים להבות אש בהראזסוויעט שנה האחרונה, לא תמול נולדו בקרב לב ה' לעוואנדא, ולא איש כמהו ימיר את רוחו ומהלך רעיונותיו פעם אחת, המאמרים הנחמדים אשר עשו להם שם עולם: “הרעיונות הפורחות”, “החלומות” מעשי ידי הסופר ההוא, המה פרי מחשבות שנים רבות, המה תגובת הרוח הלאומי השורר בקרב בני ישראל בליטא על כל יתר הרוחות המצויות ושאינן מצויות; וה' לעוואנדא הלא היה ראש המטיפים ללכת בדרכי הרוסים ולהתאמץ להרוס אל קדש הקדשים – אל זכות אזרח ברוסיא, אף אם יהיה עלינו לקרבה אל הקדש על ארבע ולעלות כזוחלי ארץ. לא במתת שקר התהלל הד”ר י“ל קאנטאר כי הדעות הנשגבות על דבר ישראל בארצו ותחית לאומנו בהר הקדש מלאו את חדרי לבב סופרי ומשכילי בני ישראל עוד בעת אשר רבים מאחינו המשכילים הדרומים לא נתנו לב גם לכל עניני קהל ישראל וזכרון ציון לא פקדו ולא העלו על לב ואף כי על שפת לשון; אנחנו, הסופרים והקוראים שפת עבר, יודעים אל נכון כמה מן האמת בדברים האלה, כי נפש המשכילים הליטאים, לדבר בשפת המקובלים, היתה כבר מסוגלת לקבל השפעת הצנורות הבאות מבחינת “ישראל גוי אחד”, הרעיונות ע”ד לאומיות ישראל לא היו מוזרים להם – ולכן אך עברה הרנה במחנה העברים: כי מפני צוק העתים על אחינו לבקש להם מנוח אחר, במקום אשר לא יעשקוהו זרים נהו כל המשכילים בליטא אחר ארץ פלשת ולא אחר אמעריקא.

אולם שבט הרשעים נח ביותר על היהודים יושבי הנגב ושאלת היציאה אל הפועל ג"כ שמה, ולכן ראשי המדברים בהלכות העמיגרציא היו משכילי וסופרי הערים האלה ואין פלא אפוא אם פני היוצאים היו מועדות אך אל אמעריקא. אך ברבות הימים ושאלת היהודים הקיפה את כל ארץ רוסיא וגם בקרוב קהלות ישראל בליטא נמצאו רבים אשר אמרו לעזוב את הארץ באבדם תקוה, ושאלת היציאה היתה לשאלה כללית, שאלה לאומית, וחפץ היוצאים היה: להיות אבני הפנה לבית ישראל אשר יבנה באחרית הימים – – אז גברו משכילי ליטא וכל העם שמו את פניהם על הארץ הקטנה אשר בקצה אזיא.


 

ח.

העם, רצוני לאמר: לא לבד הסופרים והמשכילים, אך גם רבים מן היראים והחרדים, נטו אחרי היציאה לארץ ישראל, כי לא כאמעריקא ארץ כנען; זאת האחרונה היא כאבן חן לכל העם, וגם אלה אשר כבד היה להם לעקור את דירתם מארצנו לאמעריקא, על נקלה היה להם ללכת לא"י, זאת הארץ אשר, אולי למרות כונת המשורר, עליה נוכל לאמר בבטחה:


אם גמר האל כי עוד נחזיק פלך

בנעורינו ובזקנינו נלך.

כי עיני כל ישראל נשואות אליה כל ימי חייו, ולא על חנם נטשה המלחמה ביד חזקה נגד “הראזסוויעט” מאת מתנגדי העמיגרעציא אחרי קחת ה' ראזענפעלד בידו את דגל לאומיות ישראל וישא נס ציונה. כי רבים מאד נהרו אז אחריו – על זה יעידו לא רק המכתבים הרבים אשר נדפסו בהראזסוויעט מקהלות וכוללות עם חתומים למאות, אך גם האגודות הרבות שנוסדו אז בקהלות רבות. האגודות האלה היו יכולות להביא תועלת נכונה ולפעול הרבה לטובת הרעיון, לו היתה רוח החיה באופני פעולותיהן, ל היה לכולן מרכז ידוע, לו שמעו לעצת " הראזסוויעט" ליסד ועדים לסדר את היציאה, ולו עמדו בראש האגודות אנשים חכמים וידועים בקרב העם. לו שמעו בקול היועצים נבונה לבקש מאת פני הממשלה הרשיום ליסד ועדים וחברות לסדר את היציאה ע"פ חקים ידועים ויסודות נאמנים, כי אז אולי ראינו עתה אלף משפחות יושבות בארץ הקדושה ושבעות לחם, כי אז אולי לא משלו בענין לאומנו תעלולים, ונערים לא התיצבו בראש התנועה הקדושה; אז הלא היה על כל איש אשר נדבו לבו לעשות מאומה, על כל חובב ציון היה מקום לפנות ולדעת חובתו. אבל באפס רשיום אבדנו את המרכז הרוחני והחמרי לכל הרגשות והפעולות.–


עדר עדר לבדו, צאן אבדות הננו

לא נצא חצץ להושיע נפשנו

עד כי השמחים לאיד אוהבי ציון שחקו על משבתם ובלצון שאלו:

דור הפלגה הוא ושפתו הבלולה?!

ובעצמם משיבים התולים:

לא, כי אנשי דורךְ המחישים הגאולה!

ומה היה לנו לעשות? כאשר נוסדו צעירי המשכילים בעיר הבירה יחד באגודת “אחות ציון” ונפשם השתוקקה לעשות כמעשה החברה “ציון” ברומוניא, ונשאל את פי ה' סמאָלענסקין נ“ע כי יורנו את המעשה אשר נעשה, ענה לנו לאמר:… ועל דבר החברה ציון צר לי מאד לאמר לך (המכתב נכתב אל אחר) כי לא לעזר ולא להועיל יהיה להם לדעת אורחותיה. כל אשר אוכל להגיד מבלי עבור על השבועה לגלות סודה אגלה, אך בארצך לא תכונן ולא תכון חברה כזאת, כי על פי חקי ארצך כל הנספחים לחברה כזאת מורדים המה בחקי הממלכה. בארץ רומיניא אשר שם הרשות נתונה לדבר ולכתוב ככל העולה על הלב ולעשות חברות גלויות ונסתרות מבלי שאול פי הממשלה, וכאשר תסגר חברה נסתרה על מסגר אז לא תתן אף לראש העיר והמדינה לבוא בשעריה, כאשר כן קרה בגאלאטץ בהיותי שמה ובנשאי מדברותי בחברת ציון ובין כה בא גם הפרעפעקט ויבקש לבוא אל האספה ולא נתנוהו האנשים העומדים בפתח. כאשר התמרמר על זאת וישאלו את פי הראש, יצא ויאמר לו לעזב את מקומו בשלום, כי ע”פ חקי הארץ אסור לשום איש לחדור אל בית חברו. ועתה הלא תבין כי חקים ודרכים אשר להחברה ציון לא כחקי חיים יהיו בארצך. ובכל זאת השמעני מה חפצכם לעשות בברור ואז אשמיעך את כל אשר אדע בדבר החברות השונות“. הלא הוא הדבר כי לא ידענו מה לעשות, אם כי החפץ לעשות היה בקרבנו איתן מאד, והוא הוא הדבר אשר על אודותיו שאלנו את פי החכמים שבעמנו, אבל לא מצאנו חזון. את הידיעות בדבר החברות השונות הנוגעות לישוב א”י אספנו, אבל מה נתנו לנו הידיעות האלה? האם הוטב לנו בהודענו כי בסובאלק אגודה גדולה מצדדת בעד ישוב א"י, ובעיר פלונית ואלמונית רבים עומדים הכן לעזור לעולי ציון, אם יחד עם זה נודע לנו, כי גם שמה בקרב האגודות האלה אך החפץ גדול ורב מבלי הדעת איך לעשות, כי גם שמה צלמות ולא סדרים, מבלי כל רוח ולב אחד, מבלי “הכל יכול וכוללם יחד”, כי גם שמה אינם יודעים את הדרך הישרה איך לצרף מחשבה טובה למעשה.

“רעשו גבעות עולם, התפוצצו הררי עד, ויצא – המושב הראשון לציון”, הוא המפעל האחד שיש בו ממש אשר פעלו ידי אוהבי ציון בכל העת ההיא. את המושב הזה יסד רבי זלמן דוד לעוואנטין, הוא המיסד ביפו בחודש ניסן תרמ“ב את הועד “חלוצי יסוד המעלה” שמטרתו היתה להורות דרך להגולים, ואחר כן היה לראש הקולוניא ההיא. רבים אומרים כי ה' לעוואנטין התעה רבים מן הדרך בפחזותו ומאשימים אותו על מעשיו, ויוכל היות כי קורטוב של אמת נמצא באשמות האלה; אולם מפני כי יודע ומכיר אני את ה' לעוואנטין מאז עמדי על דעתי, ומפני כי בדברי רוב המשפטים על דבר מפעלות ה' לעוואנטין לא מצאתי דברים כהויתן, לכן אנסה גם אני להאיר נתיב על דרכי החלוץ הזה ע”פ הידיעות אשר בידי, ולבב הקורא יהיה סמוך ובטוח כי נכונות הנה.

יליד מחוז מאהילוב אשר ברוסיא הלבנה, בן חסיד לאדי ומגודל מנוער על ברכי התורה ודרכי החסידות, החל ה' לעוואנטין להיות משכיל בקרב בית הוריו על ידי הספרות החדשה בשפת עבר. מאמרי “המליץ” משנות תרכ“ט- תרל”א וכל ספרות השלילה של מל“ל, דניאל בגא”ר ומרעיהם עשו אות לאפיקורוס ותפג החסידות, ואחר כן כעבור שנים אחדות תעבור הבהלה הראשונה ותבוא הספרות הלאומית לקחת את לבבו, לעמת המאמרים כעין המאמר “עולם התהו” אשר הרסו עולמות אין קץ ויפרצו בחומת מחשבותינו מאז פרץ על פרץ – הנה בא הספר “עם עולם” ויגל לנו מני חשך עולמות חדשים לא שערנו מראש, ויתן לנו רגשות חדשים ורעיונות שונים… בעיר הפלך מאהילוב ששם לקחו לו אבות ה' לעוואנטין אשה, מצא לו רעים כאשר עם לבבו, ויחד עם הרעים תמימי דעים חי, חשב והרגיש את המעברה מתקופה לתקופה ומפקידה לפקידה: מן החסידות אל האפיקורסות, מן השלילה הקיצונה אל ההגיון, ואח“כ אל השיטה הלאומית. ה' לעוואנטין הוא איש ישר מאד מטבעו, פיו ולבו שוים, אחד מאלה המוכשרים להיות כלי יוצר בידי איש תחבולות וחץ שנון ביד גבור ציד, אחד מאלה הנכונים להקריב את כל אשר להם בעד הלך נפשם ומחשבות לבם; כשרונותיו בינונים, אבל יכול הוא לסבול כל יד עמל ותלאה ונוטה שכמו לתורה ולעבודה. כך הוה טליא והתנהג בחסידות, הוה עזיזא רחימתיה לצדיקיא והיה חסיד נלהב שקורין פאנאטיק; כאשר יצא “לתרבות רעה” היה משכיל בהתלהבות עצומה, ועתה הוא לאומי בוער גם כן בבחינת פאנאטיק… רעיון ישוב ארץ הקדושה היה משאת נפשו עוד טרם התפרצו הרעמים ועוד מקודם זה התאמץ לעורר את חכמי ישראל כי ייסדו חברה בארצנו לטובת הקמת סוכת ישראל, וינסה לשלוח מכתבים אל כל אלה אשר ידע כי מפתח הספרות בידים, אבל איש לא התעורר להוציא מועצותיו לאור, אם מפני כי העמיד את דבריו על יסוד בלתי נאמן – תחית האומה רק ע”י עבודת האדמה, או מפני כי הוא איש בלתי נודע ומי ישים אליו לב, אך רוחו לא נפל בקרבו ובראותו כי השעה מוכשרת נסה להוציא מחשבות לבו אל הפועל, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ויעזוב את ביתו ומשמרתו – משמרת בוכהאלטער באחד הקאנטארים – וילך לו ארצה בני קדם. ובכל המקום אשר דרכה רגלו נראה איש מלא מרעיון לבו, איש עובד עבודת הדעה ונפשו בכפו, איש אשר לא יסוג אחור מפני כל מכשול ופוקה, עולה תמימה כליל על מזבח אהבת עמו. בבקר הוא פרעזידענט בועד “חלוצי יסוד המעלה”, בצהרים הוא מחכה על הנמל לקראת גולים חדשים, בערב הוא הולך לתור כברת ארץ מושב חדש, הוא הראש, הוא הכותב את המכתבים הרבים, הוא התיר הסובב בארץ, הוא המאסף את הנדבות, והוא בעצמו מגדולי המנדבים, כי את כל הונו יותר מאלף רו“כ כסף, הוציא על צרכי הועד והמושב. ובראותו כי המליצים בין הגולים ובין הערבים יסבבו בכחש את האחרונים, הקדיש ה' לעוואנטין את עתותיו ללמוד שפת ערבית ויצליח בה עד כי היה בעצמו למתורגמן. ומי יספור את כל העמל והתלאה אשר מצאוהו עד כי הצליח לבנות את המושב, לחבר אחד אל אחד באגודה אחת עשרות משפחות ישראל, ומי יודע את כל אשר עבר עליו עד אשר יצא נקי מדבת משכילי ירושלים, אשר דמו ועודם מדמים גם עתה בנפשם כי המה אדוני הארץ וכל אחד מישראל הבא שמה מחויב לשאול בעצתם, כמו להם עצה ותושיה! ומשכילי ירושלים האלה אשר כקדושי ההשכלה היו בעיני רבים בחו”ל לא נתנו את לבם לעזור להחלוצים להגיע אל מטרתם אשר למענה חרדו מעבר לים, בלתי אם התאמצו כי יתוספו החלוצים עם צבאיהם הגולים על דגל אנשיהם וילחמו את מלחמותיהם הישנות עם “הרבנות” ויתר הקנאים. וכאשר נערו החלוצים וה' לעוואנטין בתוכם את כפם מתמוך ביד קדושי ההשכלה נגד קנאי האמונה, באמרם כי לא לריב ומצה באו ירושלימה, בלתי אם לשאול לשלומה ולבנות להם בקרב ארצה משכנות מבטחים ובתי מנוחה ושלוה – אז הראו המשכילים לדעת כי לא לחנם המה מתהלכים עם הקנאים בירושלים אלא מפני שהמה בני מינם…

הנה כי כן טרח ומשא וריב על ה' לעוואנטין היו כלנה. ואם אמנם אנשים כה' לעוואנטין, אנשים נאמנים וישרים כמהו, דרושים מאד לאיש תחבולות הבא בעוצם כשרונותיו להוציא אל הפועל רעיון רם ונשא, כי הנקל לו לעשות מהם כלי יוצר למעשהו ולמחשבות לבו; אבל אוי ואבוי להדעה אם גם העומד בראשה בעצמו ילך רק אחרי הלך נפשו, יהיה נלהב במעשהו, פאנאטיק במפעלו, לא יעמיק עצה, לא יגדיל תושיה ולא יחבל תחבולות, ולהוסיף על זה עוד יהיה בן בלי שם, אז לא ירחיק ללכת וגם מפעלו לא ימהר לעשות פרי, וכזה היה ה' לעוואנטין. כתר שם טוב לא היה על ראשו, כי איש לא ידע אותו עד בואו ליפו, לא שם לו על פני חוץ ולא זכר לו בספרות העברית, וגם באמנה כשרונותיו הממוצעים והשכלתו האירופית המדודה לא עצרו כח להעלותו מרומים ולתתו עליון להרעיון הגדול, רעין שיבת בנים לגבולם.

ובכל זאת הצליח מעט וגם עלתה בידו לכונן מושב מעשרים משפחות, וחטאותיו הלא חטאות הקהל המה, חטאות ראשי בני עמנו אשר לא לקחו על שכמם את העמל לכלכל את דבר התנועה אשר אחזה אז את כל פנות בית ישראל. הבוחרים בירושלים פנו אל כל הגבירים, שאלו עצות בהרידקציות ולא מצאו מענה. ד“ר מאנדעלשטאם בקיוב קבל הצעה מערים רבות להיות הגזבר להכסף הנקבץ לטובת ישוב א”י, אך קבוץ הכסף לא יצא אל הפועל מפני כי סבות אחדות עמדו לשטן להד“ר מאנדעלשטאם להיות הגזבר לדבר הזה, וגם גבירי עיר הבירה היו מרפים את ידי אנשי החיל בערי השדה. ולבד המתנדבים בכסף נמצאו משפחות רבות בישראל אשר חפצו לעקור דירתם מארצנו לארץ ישראל, כי לרגלי החקים החדשים מיום השלישי לירח מאי סבב המורא והפחד את כל פנות העם, ואנשים מבני ישראל אשר לא נסבבו בסבך עסקים ורכושם לא נתן בבתים וקרקעות היו נכונים לעזוב את ארץ מולדתם וללכת ארצה כנען, הח' שפ”ר מווארשא כתב אלי בעת ההיא בתוך יתר הדברים לאמר: “בתי אבות בעלי כיס ויכולת הודיעוני בכתב כי חפצים המה לקנות אדמה על שטח ידוע אך בכנען ולא באמעריקא, והמה מחכים בכליון עינים אל מוצא דבר הקריזים, עת אשר מותר יהיה לנו לעשות דבר בפרהסיא, כי בצנעה לא נצליח מאומה בכל ארצנו ואף כי פה. על כן אבקשך שתשיבני אם נוכל לפרסם שמות האנשים ובתי משפחותם ומכסת כספיהם, ואם כבר הגיעה העת לצאת למרחב להרבות במעשה. השיבני נא, הודיעני נא מעט לצאת למרחב להרבות במעשה. השיבני נא, הודיעני נא מעט מהרבה ממצב הענינים ברגע הזה וכה תשיב רוחנו ותרפא לב נדכאים המחכים לתשובתך; כי אם באמת יצא הענין הגדול הזה לפעלו ( ענין הועדים לסדר היציאה) אז מבקשים גדולי עירנו ליסד בפה סניף להועד הגדול”.

והכתב הזה הוא אך אחד ממאות מכתבים אשר הריצו אז בני ערי המדינה, כל הפועלים והעוסקים במלאכת הקודש במלוא רוחב הארץ, אל הרידקציות ואל כל אלה אשר חשבו כי מהם תסתייע מלתא. ולכלכל דבר תנועה נכבדה כזאת לא נמצא איש מורם מעם! הגבירים סלקו את ידיהם מכל וכל, ואחרי אשר גם האספה השניה גזרה אומר ברוב דעות כי אין עמיגרציא לישראל, חדלו עוד גם מהתוכח על אודות היציאה. והחכמים שבעמנו וטובי סופרינו אנשי השם – גם המה לא הראו את כחם ועוזם, הראו פנים לכאן ולכאן, לורד ביראן המשורר האנגלי הרעים בקולו נפלאות על רעיון שיבת היונים לגבולם, וה' גארדאן המשורר היהודי מלא שחוק פיו על “אנשי דורו המחישים הגאולה” לעמו, ומדבר בשחוק “על דור ההפלגה שבימינו, המתאמרים לבנות חרבות עמנו, וכמוהם לא ישמעו איש שפת רעהו” ! (כל שירי יל“ג, (I,110); ולא אך התולים עם גארדאן, כי אם יפסוק הלכה למעשה. בהתעורר השאלה: אנה אנחנו עולים, אם לא”י או לארץ החדשה – ענה המשורר לאמר “לאחותו רוחמה”:


קומי נלכה – הה בית אם אוהבת

לא אוכל אביאך בטח לשבת;

אֵם אין לנו ובביתה לא נגורה–

למלון אורחים אחר ללון נסורה (I, 118)

ולא לבד נגד הארץ הקדושה מתיצב ה' גארדאן כצר, אך גם עצם הרעיון, רעיון לאומיות ישראל, איננו נקלט ברוחו, ואל השואלים ודורשים בענין:


העם נחנו כעמים מסביבנו

או רק עדת אישים בעלי דת אחת?

הוא משיב כהלכה פסוקה:


לא עם, לא עדה אנחנו, רק – עדר. ( שם 120)

עדי כמעט כמתהלל במתת שקר ה' גארדאן, באמרי באחד משיריו הנעלים:


בשרתי יום רצון נחת וחפש

שרתי נחומים תוחלת ועתידות (IV, 2)

כי מתי זה שר ה' גארדאן “תוחלת ועתידות” לעם ישראל ומתי זה בשר להם יום רצון? הלא כל שירי המשורר הזה המה חצים שנונים שלוחים אל לב העם, זו כחו של ה' יל“ג למצוא מגרעות בכל אהובי נפש העם, הלא תמיד “בת שירו שחורה כעורב, אָלה פיה מלא ולשונה קינות”, ודעתו של המשורר על אודות עתידות עמנו כי תקותו הבל! (I, 106 ) והיו הדברים האלה נאמרים כפי הנראה אך “לתפארת המליצה”, כאשר הסכנו לראות ולשמוע על כל מדרך כף רגל. והאם ל “מן השפה ולחוץ” המה דברי החכם “בעל שלשת הכוכבים” בהמליץ הקורא בקול: “יתעוררו אנשי חיל מן המשכילים בעם לעמוד בראש השבים לבקש את ה' אלהיהם ואת ישראל עמם, להיות להם לעינים, הנה העצמות היבשות האלה כל בית ישראל המה, נלקט ונקרב העצמות עצם אל עצמו ונפח בהם רוח עמנו וחיו ויעמדו על רגליהם והיו לנו למבטח נאמן ביום צרה” (המליץ, תרמ"ב 7 No.), בעת אשר בעצמו לא יקיים: קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא” וכאחד “הסנבלטים” הח' הזה מערב שאלה בשאלה, ומשתאה, היחיו האבנים מערמת העפר? וזו לעגו “כי אך אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם”, וכי “הכנסיה החדשה שהיא תקות ישראל לעתיד לבוא תפול בידי החשוכים המשמרים הבלי שוא שבירושלים”, ובאפס תקונים בכל ענפי הדת, תקונים אשר ישנו את פני דת ישראל כפי צורך וככל תקות החיים והמאדע לא יצליח רעיון ישוב ארץ ישראל (המליץ, תרמ"ב No.12).

לבבנו יכאב עלינו מאד בראותנו כי המשורר הרודה בכל שפת עבר מתנגד לרעיון הלאום ועוד לצון חמד לו. לבנו דוי למראה הזה, ואמנם חידה נפלאה היא, אם כי אין את לבבי לתור ולבקש פתרונה, כי מי יודע דרך הרעיון בלב איש ומי זה יהין לגשת אל קדש הקדשים – אל מחשבות אדם פרטי ומערכי לב איש בסתר כליותיו: מקרה הוא, אדם פרטי הוא וכטוב בעיניו עושה. לכל הפחות, הביע ה' גארדאן את מעלות רוחו בשפה ברורה ויודעים אנחנו כלנו היום כי אין חקו בלאומיים. אבל הח' צעדערבוים, זקן הפובליציסטים העברים, - ה' צעדערבוים אשר רעיון ישוב א“י קדוש בעיניו וגם הראה לדעת במאמריו כי גלוים וידועים לפניו הדרכים אשר על ידיהם היו אוהבי ציון באים אל מטרתם – מדוע לא נכנס הוא בזה בעובי הקורה? מדוע הדפיס מאמרים רבים, שלח אל כל הקהלות רשימות, בקר שרים רבים וגדולים גם הגיש פעמים אחדות הצעות ובקשות, ספרים ומגילות, עשה את כל אשר היה ביכלתו ונסה את כל התחבולות בעת אשר היה את לבבו להוציא לאור את רעיונו “ישוב יהודי רוסיא ברוסיא”, אם כי ראה ונוכח כי קולו היה כקול הקורא בהרים ואת רעינו הובילו סופרים רבים לקברות מבטן הולדו, – ובנוגע לרעיון ישוב א”י רפו ידיו? הן את ה' צעדערבוים הלא לא הפחידה האימה אשר אימו הגבירים את העם: כי בבקשנו רשיום ליסד חברה לישוב א"י נחשב כמורדים; הוא הלא ידע כי ממשלתנו תתן בכל עת את רשיונה ליהודי רוסיא, ליסד קולוניות בממלכת תוגרמה, – ומדוע אפוא לא קבל על עצמו הטרח והעמל ליסד חברה כזאת ברשיום הממשלה כפי אשר הורה בעצמו? הן ה' צעדערבוים ידע כי כל הסופרים, ולא הסופרים לבד אך גם אוהבי ציון שבקרב הרבנים והיראים, יצאו לעזרתו ויהיו על צבאו אם אך ירים את דגל ציון למעלה בלא לב ולב, מבלי הראות פנים לכאן ולכאן, בלי דבר שפתים לבד ואך גם בפועל כפים, – ומדוע זה לא נראה הפעם הדרו? הח' צעדערבוים הוא איש מלא רוח ויודע עת לכל מעשה וחפץ, לאיש כזה ידענוהו תמיד מאז התיצב במערכה ללחום מלחמת עמו זה כשלשים שנה – ומדוע זה לא הכרנוהו בכל גדלו, כחו וגבורתו הספרותי עתה, בעת אשר דגל ציון וירושלים התגולל ברפש ואין מרים?.

מענה על השאלות האלה אין בפינו, – אבל בראותנו את כל טובי חכמינו וסופרינו מדור העבר מחשים; בראותנו כי כל אלה אשר התחשבו לראשי השבלת ישראל נחבאים עתה אל הכלים; בראותנו כי כל אלה הגבורים אשר משנות הארבעים עד היום עברו חלוצים לפני מחנה בני ישראל וכל צעירי עמנו ייחלו אל דבריהם כאל מלקוש, פגרו עתה מלכת ויהי אחרונים לצאת לרגל נושאי ציון; בראותנו כי כל אלה המליצים והמשוררים אשר בקולם הרעימו נפלאות בעת הטיפו לרעיוני רוחם, שפתותיהם הטיפו נפת, ופומהון הוה ממלל רברבן בעת עמדו על הבמה לשאת משא וחזון לבני עמם – מדברים עתה בלעגי שפה, בדברים מקוטעים ככבדי פה ובעלגי לשון, על דבר רעיון רם ונשא היקר רבוא רבבות פעמים מכל רעיונותיהם שמסרו נפשם עליהם עד היום יחד – בראותנו כל זאת, אז תתפרץ מלבבנו אנחה כסופה, אנחה השוברת את כל גופו של אדם, ואל כל החכמים והסופרים נקרא קול גדול: איכם?

את אשר עם לבבי לא אכחד כי חושד אני בכשרים האלה. חושד אני את זקני סופרינו וחכמינו כי בגלל זה אינם מתנשאים לעמוד בראש התנועה להקמת סוכת ציון, מפני כי כלמה תכסה פניהם לסגת אחור מן הדרך אשר בה הלכו כל ימי חייהם. הן עליהם עתה להודות כי אך שקר חזו עד היום, כי האחוה והרעות מצד אדוני הארץ אחרו לבוא אף אם שמעו היהודים בקול נביאיהם ויתקרבו אל העמים. עליהם הלא לתת צדק עתה לדברי אלה מורדי האור" אשר עוד בימי הד“ר ליליענטהאל ז”ל אמרו, כי אם יש את לבב הממשלה לתת זכות אזרח להיהודים, עליה לעשות זאת טרם השכילו ישראל , כי הזכיות וההשכלה אינן תלויות זה בזה, ואך תואנה המה מבקשים. עליהם, על נביאי דור העבר, הלא לקבל עתה נזיפה על אשר בזו ושקצו את עמם ביסרם אותו, אם כי הצדק היה אתו ולתת תודה כי העם, ההמון אשר לא הלך כבהמה בבקעה אחרי מוליכיו, חכם יותר מהם, מאלה אשר הורו לו דעת. ובכן על זקני הסופרים, לו אך יעברו אל מחנה הלאומיים, לאבד בידיהם את מרבית פעולותיהם ומפעליהם לפנים, לנער את כפיהם בחפץ לבב מכל נצחונותיהם המדומים אשר נחלו להם בכל ימי חייהם, להוריד עז מבטח החומות אשר בדי עמל וביגיעה רבה בצרו אותן – וזאת לא בנקל יעשה איש! רק אנשים אשר גדול כח לבם ככח לב ה' לעוואנדא יוכלו לשוב בתשובה שלמה ולהגיד קבל עם: תעינו עד היום כצאן, ולכן נתנה ראש ונשובה ולא נשוב עוד לכסלה; כזאת יוכלו לעשות אלה הסופרים אוהבי עמם אשר לא ירדפו אחר הכבוד מאת איזה כתה בעמם ואף הכבוד ירדוף אחריהם, ולכן לא יבושו להודות על האמת, כי במקום שאנו מוצאים ענותנותם שם אנו מוצאים את גדולתם. אבל לדאבון לבבנו אנשים כמו אלה מעטים בשורת סופרינו וגם נער לא יכתבם. –

איך שהיה, אך לקץ כל הקצים לא התעוררו לעמוד בראש תנועת ישוב א"י לא הגבירים הנודעים בעם ולא ראשי חכמינו ורבנינו, ולכן אין פלא אם איש כה' לעוואנטין, איש מקרב הקהל, הועלה לראש הועד “חלוצי יסוד המעלה”, ועל הגולים האמללים היה להסתפק בידיעות שלא יצאו מכלל ספק אשר המציא להם הועד ההוא; אין פלא אם סטודענטים אחדים שלא שמשו כל צרכם יסדו להם חברת ביל"ו מצעירים שכמות וילכו להם לפאלעסטינא, ללא עזר וללא הועיל, לא להם ולא לאחרים; אין פלא אם צעיר אחד אשר לא נסה להניד יד ורגל לטובת הרעיון של ישוב הארץ כותב וחותם בשם חברה שלא נהיתה ולא נבראתה וקורא לעצמו “חצוצרה למקרא העדה ולמסע המחנות”; ולכן אין פלא אם רבים תעו כצאן מבלי דעת אנה יפנו ומי יורה להם את הדרך לקנות להם אחוזה בארץ הצבי.


 

ט.

אם בינות בדבר והבנת במראה המוזר אשר הראיתי לך, ידידי הקורא, בכל הפרק העבר, אז תדע את התהפוכות, הצלמות ואי הסדרים אשר נראו בכל מפעלות הפאלישטינים אז. ובעת ההיא החל “הראזסוויעט” לצדד בעד ישוב א"י.

במלקט שבלים בעמק רפאים כן היה מצב כל אלה הדורשים לציון והמשתוקקים לדעת דבר ברור וידיעות נכונות על דבר הוצאת הרעיון הלאומי אל הפועל. ידיעות מידיעות שונות, שמועות המכחישות אשה את רעותה התהלכו להן בקרב קהל הקוראים ואיש לא ידע אל נכון איזה דרך ישכון אור האמת. שמענו גם על אודות אָליפאנט, אזננו לקחה גם על אודות קאזאלעט, אך מרוב הנוסחאות רבו ועצמו השבושים, מרוב היער לא נראו העצים. וכמצב הקוראים היה מצב המולי“ם יוצרי החדשות; גם המה ככל המון הקוראים לא מצאו חזון מסופרים נאמנים וידיעות ברורות רחקו מהם, עד כי היה עליהם להשיב ריקם את פני כל אלה הפונים אליהם בחפץ נמרץ לעשות לטובת הרעיון, ואלה הידיעות אשר הודיעו ע”ד המצב היו ע"פ הרוב צנומות ושדופות קדים או היו בכזיב בלדתן. דעת לנבון נקל כי לרגלי מצב כזה עלה בתהו גם עמל אלה אשר חשבו בלבבם כי המה מביאים תועלת ועושים מאומה לטובת משאת נפשם, אחרי אשר הידיעות, אבן פנת מפעלותיהם נשאבו מבארות נשברים, ממעין אכזב.

ולמען שים קץ להמצב הזה, למען הודע אל נכון מה תקותנו בקושטא – נמנו וגמרו המתעסקים בדבר הוצאת הרעיון אל הפועל – נמנו וגמרו הפאלישטינים בארצנו לבחור מקרבם איש ישר ונאמן, אשר לא ישא פנים לכל הרוחות השונות המנשבות בקרב קהל ישראל, איש אשר לבו לא הלך שבי לפני הנלהבים והנחפזים מבני “עמא פזיזא” מעבר מזה, איש היודע היטב מכל הנעשה בקרב ארצנו בנוגע ליהודים בכלל והמכיר את כח תנועת היציאה בקרב ארצנו בפרט, איש אשר יהיה משכיל בכל דרכיו ואירופאי בכל מעשיו ואשר ידע להתיצב במקום שרים ואשר שפתו תמהר לדבר שפות אירופא. כל המדות האלה נמצאות בהח' יעקב רעזענפעלד, אשר כמו“ל מכ”ע “ראזסוויעט” לא יכל להשיב את פני הבוחרים בו, וביום השנים עשר לירח מאי 1882 יצא מפטרבורג דרך ווילנא, קיוב ואדעסא ללכת לקונסטנטינופול.

“לא להתאמץ לטובת הרעיון אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו באתי לבירת תוגרמה – אומר ה' ראזענפעלד בחשבון מסעו, – לא לקרב את קץ גאולתנו הלכתי למסעי, בלתי אם להודיע דבר ברור מכל אשר נעשה עד היום, להוציא את האמת ולהפשיטנה ולעיני שולחי ערומה כיום הולדה; ולכן גמרתי בלבבי לבלתי לכת אחרי הלך נפשי בלתי אם אחרי מראה עיני ומשמע אזני, עזבתי בביתי את אמונתי וחפצי לבבי, ומלאתי את צקלוני מרורי ספק גם שמתי חלקי בין קטני אמנה. עתה מאמין אני כי חפשתי את האמת ומצאתיה ואותה אני נותן בזה לפניכם”.

על אודות השר אליפאנט יספר ה' ראזענפלד כי התודע אליו אך ביום השלישי לבואו בעיר הבירה. לא מהר להתודע אליו, כי היה את לבבו לחקור מראש על אודות האיש הזה ומעלליו מפי אנשי המקום; כי זאת נקרה ויאת בעת אשר סופרים אחדים בארצנו החלו להוריד את השר מעל הבמה אשר בתחלה אך המה העלוהו עליה בקול תרועת שמחה ובשירי תפארה, ולכן חפץ ה' ראזענפעלד לדעת מקור הדברים, האם נובעים המה מקונסטנטינופול או ממקור אחר. הנה נוכח ה' ראזענפלד לדעת, כי אליפאנט הוא באמת ללעג בפי רבים מאחינו בבירת התוגר; המה ממלאים שחוק פיהם על “חלומותיו ועל דבריו”, מוציאים קול כי אין כסף לאדון זה, כי אינו יודע להתהלך עם השרים בחצר המלך, וגם מטילים איזה חשד באמון לבו, אולי עם המפתים חלקו וכאלה. “אך מפני כי עוד טרם בואי הנה, מוסיף ה' ראזענפלד, שמתי חלקי בין קטני אמנה, לכן לא האמנתי בכל הדברים האלה, ועוד מעט נוכחתי לדעת כי האחד חפץ להגות את ה' אליפאנט מן המסלה, יען כי הוא עומד לו לשטן; בעיני השני לא מצא אליפאנט חן יען לא קרב אותו כמו נגיד; השלישי נמשך אחר הרביעי, ואחריהם בפי רבים ובתוכם ישרים ושלמים. ולכן אין פלא אם מהרו נלהבים להרחיב פה ולהאריך לשון מול איש אשר באמת אינם ראויים לחלוץ נעלו מעל רגלו. – לא שמתי לב לדברי מכירי אשר עצרוני מלכת, ואשים פעמי אל משכן הקיץ אשר אליפאנט בחר לשבתו. כבן ששים שנה האיש הזה, אך פניו עודם מפיקים עוז והשיבה אשר זרקה מעט בשערותיו לא היקפה עוד את כל ראשו; עיניו מפיקות אך טוב והמצח המשתרע למרום יעיד כי איש מחשבות הוא. שנות רעיתו הנצבת לימינו ועוזרת על ידו בכל אשר הוא עושה עוד לא הגיעו לשלשים, חן ושכל טוב נשקפים מבין עיניה וחוט של חסד משוך עליה, עד כי כל רואיה יגידו כי אשת חיל היא. השר ורעיתו המה ערירים, אין להם ולד. הוא שומע מלבד שפת ארצו גם שפת אשכנז וצרפת, ורעיתו יודעת את השפות האלה על בורין. גם בארחות חייהם, גם במשכנם הנקי מכל דופי, מבלי כל מותר ולוקסוס, גם במדברם הנאוה, נבדלים האנשים האלה לשבח, וכל איש לבב יוכח כרגע כי האנשים האלה מבקשים להם עבודה ומעשה בעולם שכלו הטוב, עולם החסד והצדקה, עולם המחשבות, עולם האצילות, אחרי אשר נחלתם בעולם הזה בטוחה ולחמם נכון ונאמן לפניהם”.

את כל אשר ספרו בנוגע לתולדות הרעיון ישוב הארץ והשתלשלות המקרים הביא אח"כ ה' ראזענפלד בכור הבחינה והדרישה וימצא כי כל דברי אליפאנט ורעיתו אמת ויציב. עוד שנים אחדות לפנים, עת עולם הדיפלומטיא היה מלא “משאלת המזרח”, שאלת היקום לממשלת תוגרמה, עלה על לב ה' אליפאנט הרעיון להושיב בארץ ישראל יהודים. ובדבר הזה היה את לבבו לפתור שתי שאלות כאחת. בראשונה תוקם על יד זה סוכת תוגרמה הנופלת לאט לאט, כאשר אחת מנפותיה החרבות והשוממות עתה תהפך אז לכרם חמד ותעשיר אוצר רב את הממשלה, וגם היתה יכולה ממשלת תוגרמה להתפאר בזה לפני אירופא, המחלטת כי לב הטורקי רחוק מעשות תקונים נכבדים בארצו; ובאחרונה חשב ה' אליפאנט כי בהושיב השולטן את ישראל על אדמתם אז תפתר על ידי זה גם השאלה הכבדה המונחת בארצות רבות כאבן שאין לה הופכין – שאלת היהודים. ואחרי אשר אזן וחקר אליפאנט את כל התנאים הדרושים להוציא אל הפועל את הרעיון הזה, תקן הצעה לכל פרטיה ודקדוקיה ויפנה בהצעתו אל הלורד ביקאנספיעלד שהיה מכירו מאז. בעיני דיזראעלי מצאה ההצעה חן מאד ויבטיח להמציע להתאמץ בכל יכלתו – לא כראש ממשלת בריטניא, אך כאיש פרטי – לתת ידים להצעתו בבירת תוגרמה.

וילך אליפאנט לקונסטנטינופול ובעזרת המכתבים אשר נתן לו הלורד ביקאנספיעלד מצא בנקל נתיבות השרים שישבו ראשונה במלכות השולטן עבדול עזיז. ה' אליפאנט הרבה להתאמץ ולהשתדל, התראה פנים עם כל אלה אשר עתותי הצעתו בידם, הגיש עצומות רעיונו בכתבים ומגלות, אף הצליחה הצעתו לקחת גם את לב השולטן. אחד עשר חודש השתדל ה' אליפאנט, עד כי באחד הימים הודיעו לו כי ועד המינסטריום אשר בודקים את הצעתו, ועתה אך מפי הוד השולטן לדבר תוצאות – אם לשבט או לחסד. לא ארכו הימים וביד ה' אליפאנט הצליח למצוא חן בעיני השולטן עד כי קרא אותו פעם אחת אל שלחנו ואכל אתו לחם הצהרים. בעת האוכל דבר השולטן אודות ענינים שונים, אך לא הוציא אף הגה מפיו על אודות הצעת אליפאנט, ולכן נסה זה האחרון להזכיר את הוד המלך על אודות ההצעה. ומה גדל תמהון השר באמור אליו השולטן כי בעיניו אמנם מצאה ההצעה חן, אבל מה יעשה ולא יוכל לעבור את פי שריו המיניסטריום שהמה כלם פה אחד מתנגדים להצעת ישוב א"י! כחולם פעם הלמו ומחצו הדברים האלה את לב אליפאנט, ולא נמנע מלהשמיע באזני השולטן את דעתו על אודות השרים והעוטרים אותו סביב, כי שקר בימינם ומרמה בלשונם ודו-פרצופין להם. יודעי ארחות החיים בהיכלי מלך יבינו את כל אשר עבר על ה' אליפאנט, אדמת תוגרמה לא יכלה עוד להכילו. – ויצא השר מקושטא המלאה שקר וכזב, ובלבו כרה קבר עולם להצעתו. בגלל הגבלה הזאת נקם אליפאנט את נקמתו מידי שרי תוגרמה בכתבו עלי ספר את כל תחלואי ארץ האטאמאנים ודרכי שריה וכהניה, חרף כל סדרי הממשלה ויכס קלון על כל סגניה וחוריה, עד כי היה שם אליפאנט לזועה לכל התגרמים אוהבי ארץ מולדתם.

והשר אליפאנט התיאש מראות את הצעתו יוצאת לאור, וילך לו לאמעריקא, ובהיותו בקאליפארני, נודע לו כי נסב הגלגל לרעה על היהודים באשכנז ושמה שמע ראשונה את קול האנטסימיטים ברעם. מכתבי עת אחדים הזכירו לא אחת ולא שתים את שם אליפאנט והצעתו; בקרב הבריטנים הששים לעשות צדקה החלה רוח הצעתו לפעם ותתהלך בקרב לבות רבים ושלמים מבני האנגלים; ומכתבי-עת אשר ליהודים החלו לדבר השכם ודבר על אודות הצעת אליפאנט וישליכו עליו יהבם… אז התעורר השר עוד הפעם ובלבו שבה לתחיה מחשבתו, –ראה ויתבונן כי זאת ההצעה אשר כבר במתים חשבה, כמעט מבלי חפצו ומבלי משים הוקמה על, וירא חובה לעצמו לנסות עוד הפעם אולי…ורעיתו הנצבה לימינו המאמנת באמונה שלמה שהצעת אישה תצא אל הפועל, עוררה אותו, באמרה אליו כי קול שדי קורא אליו מן המקרים. ויעזוב את נחלתו באמעריקא וילך ללונדון, ויתודע אל המחזיקים בהצעתו, גם בחר לחבר הועד הנודע, ועד מענשען-הויז. אך לדאבון לבבו לא הצליח בידו לעשות מאומה בלונדון לטובת הצעתו, כי בין מחזיקיה לא היו סדרים ואחדות, ובקרב הועד מענשען-הויז מצאה הצעתו מתנגדים רבים, וביותר התנגדו אליה החברים מאחב“י. הועד הלונדוני הציע לפני ה' אליפאנט ללכת ללעמבערג ובראדי לסדר את הגולים הרבים שנאספו אז שמה. יוכל היות כי הועד חשב מחשבה זרה – להפטר ע”י המלאכות הזאת מאת אחד החברים המטיף לדעה הבלתי מקובלת, אבל ה' אליפאנט חשבה לטובה, כי המקרה הזה הלא יכירהו פנים בפנים עם היהודים הרומינים והרוסים, ויוכל איפוא לדעת אל נכון עד כמה היכולת בידם לעזור להוציא אל הפועל את מחשבות האיש, אשר המה אך המה אליו התחננו, אליו התפללו ואל עזרתו יחלו. ובימים האלה היו חוצות ערי הגבול מלאות גולים אין מספר ובלבוב ובראדי התהלכו להם צעירים לעשרות ולמאות אשר באו “חלוצים” להורות הדרך לפני גולים אחרים הנכונים ללכת אחריהם. כל פוחז ונבהל, כל סטודענט שלא כלו לו שנות למדו, כל צעיראשר אך בזאת נבדל מקהל ההמון כי “משכמו ומעלה גבוה” מיתר צעירי עירו, – כל האספסוף הזה נשא רגליו וילך לו חוץ למדינה, ושמה התיצבו בתור ראשי כל בני הגולה ברוסיא, בתור “דעלעגאטים”, והחלוצים האלה בשמעם כי אליפאנט אשר דמיונם הנלהב תאר להם אותו בתמונת “מיכאל השר הגדול” והפזיזים שבהם קראו לו “משיח ישראל” – כי אליפאנט הזה נוסע לערי הגבול, מהרו ויתאספו אליו מכל עברים וינשאוהו על כפים וירוממהו תחת לשונם, ויאמרו לו כי אך אליו המה שלוחי מאת קהליהם ואך אליו עיני כל ישראל נשואות. לא ה' אליפאנט ולא המליץ בינו ובין בדעלגאטים המוזרים האלה הבינו את עלגת לשונם בשפת אשכנז, ואך את זאת ראה ה' אליפאנט כי דברי השליחים יוצאים מעומקא דלבא, מה מתמוגגים בדמעות והוא היה להם למקור תקוה. בכל המקומות אשר עבר אליפאנט פזרו לו החלוצים מלא חפנים כבוד ותהלה, מכתביו הקצרים נדפסו ונעתקו בכל כה“ע, ודבריו נתבארו בחדושי מהרש”א ונתבשמו בפלפולי מהר“ם שי”ף. הוא אמר להם כי תשועת ישראל מקרבם תצא, וכי אם יתחילו היהודים ברוסיא וברומניא להתעסק בדבר אז יתחברו אליהם עושי צדקה וחסד באנגליא והוא יהיה להם אחר כן לעזר; והחלוצים הודיעו והשמיעו בכל אפסי ארץ, כי אם אך יחתמו היהודים את ידיהם על מכתבי תהלה לאליפאנט והסכמה לצאת לא"י, אז ימהרו האנגלים לצאת לעזרת ישראל וה' אליפאנט יעזור להגולים מכספו. והשר אליפאנט היודע כי כחו איננו גדול גם ארץ מולדתו וגבורתו בתוגרמה היא בשלילה, ראה אמנם כי החלוצים טועים בדבריו ומתעים גם את עדריהם אחריהם, אבל לא עצר כח להשמיע להאמללים האלה בשפה ברורה את מצבם הנורא וגורלם המר.

– לא יכולתי וכן לא יוכל כל בעל נפש לגזול מאת האמללים האלה את התקוה האחרונה שהיתה להם – אמר השר לה' ראזענפלד. הן ראיתי אנשים לעשרות ולמאות משימים כל מבטחם בי, והמה אך חלוצים לפני ההמון הבאים אחריהם, ואני לכל הקהל הזה כטל


כאן חסרים ארבעה עמודים! אנו מנסים למצוא מהדורה שבה דפים אלה ישנם ולהשלים את החסר. צוות פרויקט בן־יהודה


באמון רוחם של אחינו המפוזרים כי יעבדוה באמת ובתמים. ובזה לבד הלא היתרון לארץ ישראל על ארצות הברית באמעריקא!

ואלה פרטי החוק לכל הגרים אשר יבואו מארצות שונות לכונן מושבות בתוגרמה, אחרי קבלתם את עבדות ממשלת התוגר עליהם:

א) הקולוניסטים מחויבים להשבע שבועת אמונים כי יהיו עד עולם נאמנים לכסא השולטן וכי המה מקבלים עליהם על עול מלכותו בלב שלם.

ב) המה מחייבים את עצמם לשמור ולקים את כל חקי הארץ, בין אלה העומדים והקימים, ובין אלה אשר יוחקו בארץ בימים הבאים,

ג) כלכל יותר בני הארץ כן גם לכל קולוניסטים המשפט לקים את כל מנהגי אמונתם ודיני דתם, ובידם לשמור את תורתם כטוב בעיניהם באין מפריע. אם במקומות אשר יתישבו הגולים ימצאו בתי תפלת אמונתם דים לכל הגולים, אז יכולו להתפלל שמה, ואם מושבות חדשים יוסדו אז יבקשו את פני הממשלה וישיבו רשיום לבנות בתים לאלהיהם.

ד) באלה הפלכים אשר תכונן הממשלה מושבות להקולוניסטים תבחר הממשלה מנחלותיה את הטובות ואת המבחרות ותחלקן לכל הקולוניסטים לפי צרכיהם ולפי מכסת נפשות כל משפחה ומשפחה למען יעבדו את האדמה או יתעסקו במשלח יד אחר אשר יבחרו להם.

ה) האדמה תנתן מאת הממשלה חנם אין כסף, והקולוניסטים חפשים מכל המסים בין מסי הרכוש ובין כסף גלגלת במשך שש שנים; ההנחה הזאת היא למען אלה אשר יתישבו ברומיליא, ולאלה אשר יתישבו באיזיא תנתן להם הנחה על שתים עשרה שנה.

ו) וכן חפשים הקוליניסטים מעבודת הצבא או מן המס תמורתה: אלה שהתישבו ברומיליא שש שנים ואלה אשר באזיא במשך י"ב שנים.

ז) וככלות שנות ההנחות האלה, מחויבים הקולוניסטים לשאת בעול כל המסים ככל אזרחי הארץ.

ח) הקולוניסטים יכולים למכור את נחלאותיהם אשר קבלו מאת הממשלה כעבור עשרים שנה מיום קבלתם אותם.

ט) ואלה אשר יחפצו לעזוב את הארץ טרם כלות הזמן ויסירו מעליהם את עול מלכות תוגרמה, אז המה מחויבים להשיב להממשלה את הנחלאות אשר קבלו, וגם את כל הבנינים אשר הכינו על האדמה לא להם המה, כי אם להממשלה יהיו.

י) הקולוניסטים מחויבים לסור אל משמעת מושלי הערים והמחוזות אשר בגבולם יתישבו, והמה ישלטו בהם ע"פ החקים אשר לכל התושבים ולאזרחי הארץ.

יא) אם עוד טרם כלות שנות ההנחה יכריח מצבם של הקולוניסטים אותם לעקור את דירתם ממקום שנתישבו למקום אחר בקרב ארץ תורגמה, הרשות בידם. אולם מספר שנות ההנחה ימנה מן העת אשר התישבו על אדמתם בתחלה.

יב) חוטאים ופושעים שחטאו בארץ מולדתם לא יבאו בקהל הקולוניסטים, בלתי אנשים ישרים, עובדי אדמה או בעלי אומנות, והממשלה תשלח מארצה את כל אשר יודע לה כי חטאו ואשמו בארצות מולדתם או התנהגו בכלל בדרך לא טוב.

יג) ומפני כי על הממשלה לחלק נחלת שדה לכל משפחה החפצה לצאת לתוגרמה בטרם עוד תבוא המשפחה ותכנס בארץ, לכן על כל משפחה שברצונה לבוא להתישב בארץ תוגרמה להודיע להממשלה על ידי הצירים והבאים בכחה את מספר הנפשות, שמה ומלאכתה וסכום הרכוש אשר לה. על כל משפחה לשלוט בסכום כסף העולה לא פחות מששים מעדשזירי זהב ( לערך 1350 פראנק).

יד) עין הממשלה וציריה בכל הארץ צופיה לטובה על הקולוניסטים, כן בעת צאתם מארצות מושבותיהם ובכן בעת שיבואו אל ארץ אחוזתם, והיא מתאמצת להקל מעליהם את טרח הדרך וטלטולו. על צירי הממשלה לעשות את כל ההכנות הנחוצות לקבל את פני הגולים, למען לא יאבדו עת ועמל בבואם להאחז בארץ, ולכן הקאָנסולים מחוייבים להודיע להממשלה על אודות כל משפחה היוצאת – שני חדשים טרם צאתה.

אלה המה החקים והמשפטים אשר על פיהם יש לאל ידנו לכונן מושבות בארץ תוגרמה; וגם כל מתעקש יודה כי החקים האלה חקי חיים המה ומשפטים יחיו בהם. עינינו הרואות כי את האדמה יקבלו הגולים לא מאת קאזאלעט אשר לא נדע צפונותיו אל תכלית, ולא מאת חברה פרטית אשר בטח תחפוץ לעשות “סחורה” בחסדה, ולנגד עיניה “עסק” טוב, רק מאת הממשלה שאינה דורשת ממנו בלתי אם לעבוד את האדמה ולשמרה ולחיות ולפרות בארץ ככל אזרחי טורקיא באין נגרע דבר לרעה, אך עוד יבדלו הגולים לטובה בהנחות שונות וזכיות ידועות אשר לא יתנו אותן לגולים נוצרים. ובכלל נוכח ה' ראזענפלד לדעת כי בקונסטנטינופול יוכלו היהודים להצליח הרבה ולהשיג את רוב חפציהם. אבל לדאבון לבב הנה הפועלים והמתעסקים בקרב ארצנו מאבדים בתעלוליהם את המפעל הנכבד, והמתנשאים לנושאי דגל ציון הביאו בפחזותם וסכלותם מבוכה רבה ואי סדרים בכל ענפי השאלה הנכבדה. ויהי דברו להתאסף יחד ולהועץ אולי יצלח ביד הלאומיים להתקרב אל מטרתם בלי עזרה עגלי הזהב ומנשקיהם. בראשונה אמרו להתאסף במאסקווא, כי אך מאת בני מאסקווא היתה שומה כי נסע ה' ראזענפלד למסעו, אך אחר כן נודע הדבר כי תחת דגל הד“ר מ… תהיה בקיוב אספה רבה מכל מצדדי העמיגראציא וגם צירים מקרב החברות בחו”ל יבאו אל האספה ההיא. אוהבי ציון חכו אל מוצא דבר האספה הזאת, ולבם פחד ורחב מיראתם פן ירבו מצדדי אמעריקא עליהם, ויתאמצו כי יבאו מחו"ל הסופרים נושאי דגל הלאום. אך בין כה וכה חדשה נהיתה: הגראף אגנטיוב עזב את מקומו ומשמרתו נתנה ביד הגראף טאלסטאי, וזה האחרון אסר את היציאה ונחם את היהודים כי יחדש ימיהם כקדם. אז נסוגו אחור ממחשבתם לקרוא אספה, מתנגדי העמיגרציא הרימו ראש על שונאיהם הספרותים, “הראזסוויאט” נלחום נלחם עד אשר נפל חלל, ואוהבי ציון נשארו כמלפנים – במצפה, בכליון עינים ונפש דאבה מבלי דעת…

* * *

מכתב העתי “ראזסוויעט” הלך לו למנוחות, ואותנו עזב לאנחות… מצב ישראל עתה נורא מאד; החקים המגבילים יעיקו עלינו כנטל החול; סערות תימן אמנם חדלו, אך הד קול הרעמים עוד ישמיענו אימה ופחד; התבערות השחיתו את כל אשר השאירו הרעמים ביום חרון אפם; בענן עוד לא נראתה הקשת ושביב תקוה עוד טרם יופיע מבעד לערפילי חיינו; ומצבו הכללי, וחיי היהודי יום יום – הה,


“למו פצעי לבי ידוו יזובו!”

האדמה הרזה והצנומה והשדופה, הארץ המלחה “גבול מושב בני ישראל”, חדלה כבר תת כחה לכלכל את יושביה אשר רבו, שמה יריבו שבע משפחות על כל “עסק” אשר תקות לחם נשקפה ממנו, שמה לא רק איש את רעהו יבלע חיים אך גם את זרועם המה יאכלו, כי אין מחיה שמה בארץ ואין מרעה לצאן קדשים. ומה יועילו כי נתן סחר הארץ ההיא בידי ישראל אם הפרנסה זה מזה איננה מספקת להם, באשר לא ישביע הקומץ את הארי וכמו שלא יתמלא הבור מחוליתו ומה אפוא יעשו בני ישראל, אבות לבני ובעלי מעיים וקבה, – כי לא יפשטו ידיהם בגדודי האכרים?! ולמה אפוא יפלא בעינינו אם אלה מבני עמנו יושבי “ערי המקלט”, מבלתי יכלת באשמת מצבם הרע להחיות את נפשם ביתר, שולחים את ידיהם לקחת מפרי עץ החיים גם באיסור? החכם שראה הרבה בימי חייו גזר אמר “על פת לחם יפשע גבר”, “וכל היצור לוחם בעד קיומו” למדנו ממשנתו של רבינו דארווין, והלכה כמותו בכל מקום ובכל זמן…

כל זה הוא אמת וצדק, אבל מה נעשה אם כל המשפטים הצודקים לכל בני האדם המה יוצאים מעוקלים בנוגע לעמנו, אין שונאינו מבקשים את הסבות, אינם יורדים לתוך עומקם של חיינו בערי המקלט, אך אל התולדות יביטו. עמי, עמי, יודעים אנחנו כלנו היום כי לך הצדקה ולמרשיעיך הרשע, כי לו נצב אחר תחתיך להשפט עם שופטיך כי אז יצא משפטו אור, תחת אשר עונך אתה נכתם, – אבל מה נעשה אם לא ככל הגויים בית ישראל! אם יהיו מעשי כל בני האדם כתולע, או עליך להלבין מעשיך כצמר, ואם מעשי הגוים כלם יהיו לבני ם כצמר אז עליך לזכות מעשי ידיך כצמר צחר. סבול נא, התענה נא, עם מאושר או אומלל, תחת יד נוגשיך, הבחן נא גם בזאת ישראל למען יכירו וידעו משנאיך כי תוכל להתהלך במו אש מבלי הכוה, – אך אל יפול עוז רוחך הכביר; אל תשכח כי תוכנו עוד לא נחר אם כי בקצותינו כבר אכלה האש, כי עוד חיים אנחנו למרות תרועת שונאינו מבית ומחוץ הקוראים כל היום: מת ישראל! השימו את אשר תשימו על דגל: קראו בשם מונטיפיורי, אמרו לציון אחותנו את, נצחו בשם הלאום – אך יהי נא דגלנו עלינו אהבה ואחוה, שלום ורעות, ואז נדע לכלכל מעשינו בדעת ובמשפט, ואז איננו עוד גוי אובד, כי תולעת יעקב עוד לא במתים נחשבה!

– ומה אפוא לעשות עתה? – ישאלו הקוראים.

את אשר ידעתי הגדתי ואת אשר חזיתי ספרתי באזני הקוראים, למען ידעו את הדרך אשר אחזו בו מאשרי עמנו עמודי הענן. בכלל, לא עלי המלאכה להשיב תשובה שלמה על השאלה הנזכרת; אך יתבונן נא הקורא בשום לב אל כל אשר השמעתיו, ואז אולי ימצא כעין טענה על שאלת הקוראים שהיא עתה צרת רבים.


  1. כתוב בהמליץ שנת 1879 נומר 14 ( בהערה למכתב מפאלטאווא). 22, 26, 32–40.  ↩

  2. ה. קולישער מבין עברית, כי היה מתלמידי בימד“ר הרבנים בזיטאמיר אך הביט עליה מגבוה ובשאט בנפש, עד כי התמרמר באספה כוללת שהיתה לחברת מפיצי השכלה נגד השפה העבריה ויחשוב למותר להחברה להחזיק במעוז הסופרים והספרות העברית: המו”ל.  ↩

  3. מעשה שהיה ואני בעצמי היית קרוא אז אל האספה, ולאלה שאינם יודעים מהו ליל סומפוניא אבינם, כי במוצאי שבתות בימות החורף אוהבי הזמרה בעיר הבירה מתאספים לשמוע בקול להקת המנגנים, ונקראים על שמה (имФоничеϲкія вϲчера С)  ↩

המלצות קוראים
תגיות