ישראל והאומות המאוחדות    🔗

רגילים אנשים לכנות את ישראל בשם יליד האומות המאוחדות, ויש טעם לדבר. אולם הקשר והענין של ישראל באומות המאוחדות נוצרו עוד לפני לידתה – למעשה. מיום לידתו של האירגון עצמו. עוד באביב 1945 יוצגה הסוכנות היהודית, אם גם באורח בלתי רשמי, ב“ועידת האומות המאוחדות לשאלת האירגון הבינלאומי” בסאן־פרנציסקו. בועידה זו נוסחה ונחתמה מגילת האומות המאוחדות, שהיא הבסיס לפעולתו של האירגון הנקרא כך. נציגה הראשי של הסוכנות היהודית במעמד הגדול בסאן־פרנציסקו היה אליהו אילת, שנשאר לאחר מכן בארצות הברית לכהן כשגרירה הראשון של מדינת ישראל אל ממשלת ארצות הברית. אחד ממאמציה העיקרייים של משלחת הסוכנות היהודית בסאן־פרנציסקו היה מכוון להכליל בנוסח המגילה מלים ומשפטים, אשר יבטיחו את זכויות העם היהודי שהוענקו לו על ידי המאנדאט הארצישראלי, זכויות אשר אפשר היה לטעון כי תקפן פג עם פיזורו של חבר הלאומים. המשלחת הצליחה במאמציה, והדבר התבטא בסעיף 80 של המגילה¹.

באביב של 1946 מינו ממשלות בריטאניה וארצות הברית ועדה משותפת כדי לחקור את הבעיה הארצישראלית ואת בעית הפליטים היהודיים באירופה ולהציע דרכים לפתרון. כאשר פורסם הדין וחשבון של הועדה, סרבה הממשלה הבריטית לקבל את מסקנותיו ואת המלצותיו. אחרי דיונים ממושכים ועקרים בין שתי הממשלות ואחרי התיעצויות־נפל עם נציגי הסוכנות היהודית ועם נציגי ערביי ארץ ישראל ומדינות ערב, הגיעה הממשלה הבריטית למסקנה סופית. שאין ביכלתה להמליץ על מדיניות חדשה בארץ ישראל או לבצע מדיניות כזאת, והחליטה להביא את הבעיה כולה לפני האומות המאוחדות לבדיקה ולהכרעה. היתה זו נקודת־המיפנה הגורלית בתולדות ארץ ישראל מאז הכרזת באלפור.

באביב שנת 1947 כונס מושב מיוחד של עצרת אירגון האומות

המאוחדות לשם דיון בבעית ארץ ישראל. כנס מיוחד זה החליט לבסוף

להרכיב ועדה

שתצא לביקור בארץ ישראל ותגיש לכנס הסדיר של העצרת בחודש ספטמבר 1947 דין

וחשבון מלא בצרוף המלצות בדבר עתידה של הארץ. הועדה הזאת, אשר נקראה "הועדה

המיוחדת של האומות המאוחדות לענין ארץ ישראל" (בראשי־תיבות לועזיות

: UNSCOP היתה מורכבת מנציגי 11 מדינות: שבדיה.

הולאנד, גוואטמלה, אורוגואי, פרו, יוגוסלאביה, אוסטראליה, קאנאדה.

צ’כוסלובאקיה, פרס והודו. אחרי שבילתה בארץ ישראל שבועות מספר ושמעה

דברי עדות למכביר מפי נציגי הסוכנות היהודית והשלטון הבריטי, וכן מפי מנהיגים ערביים מסויימים בבירות, המליצה הועדה ל“פרק” את ארץ ישראל לחלקיה ולהקים בה מדינה יהודית עצמאית, מדינה ערבית עצמאית ואיזור בינלאומי בירושלים – כל האזורים האלה מאוחדים מבחינה כלכלית.

איש מאלה שנוכחו במושב העצרת בלייק סאקסס, בסתיו 1947, לא יוכל לשכוח אי־פעם את המתיחות, את ההתלהבות ואת ההתרגשות, בהן נשקלו ונדונו הגורמים בעד ונגד תכנית החלוקה. משלחת הסוכנות היהודית, אשר חשה כי הנה המדינה היהודית נמצאת ממש בידיה, לא חסכה שום מאמץ כדי לשכנע את משלחות המדינות־חברות־האירגון שתצבענה בעד תכניתה של הועדה המיוחדת. לבסוף. בישיבה טעונה רגשות ומתיחות קדחתנית, קיבלה מליאת העצרת החלטה הממליצה לקבל את תכנית החלוקה, אמנם בשינויים קלים. בהצבעה זכתה התכנית לרוב של 33 קולות נגד 13, כלומר מספר ניכר של קולות מעל לרוב של שני שלישים שהיה דרוש. התאריך היה 29 בנובמבר 1947, אחד התאריכים ההיסטוריים בתולדות המאבק היהודי לעצמאות.

בעת ובעונה אחת הוקמה ועדה חדשה בשם “הועדה הארצישראלית” לשם ביצוע החלטתה של העצרת – העברה סדירה ושקטה של סמכויות השלטון הבריטי לידי הממשלות של המדינות העצמאיות החדשות אשר עמדו לקום. חברי הועדה הזאת לא הגיעו לארץ ישראל מעולם, שכן בינתים פרצו הערבים במהומות כמחאה נגד החלטת האומות המאוחדות; ונראה היה יותר ויותר שאין סיכויים לביצוע תכנית החלוקה בדרכי שלום. בהתאם להחלטת העצרת. קבוצת חלוץ קטנה, מורכבת מעובדי המנגנון של הועדה הארצישראלית, הצליחה להגיע לירושלים; אולם כאן הוצפנו האנשים על ידי הבריטים במרתפו של בנין אחד ליד מלון המלך דוד – למען בטחונם, כביכול. קבוצת החלוץ לא יכלה לעשות מאומה וחבריה נהפכו למסתכלים אזלי־יד בשינויים המהפכניים שהתחוללו סביבם, והם לא נשארו בירושלים אלא עד אשר הוכרזה מדינת ישראל ב־14 במאי 1948.

בינתיים החלו גורמים רבי־כוח בלייק סאקסס, ובראשם ממשלת ארצות הברית, להרהר אחרי ההחלטות שנתקבלו בענין ארץ ישראל. אף אם המליצה העצרת זה עתה על חלוקת הארץ ועל הקמת מדינות עצמאיות בתוכה, סבורות היו ארצות הברית – ואתן מעצמות אחרות – כי מאחר שביצוע בדרכי שלום נראה חסר סיכויים, ראוי לבקש פתרון אחר. לפיכך כונס שוב מושב מיוחד של עצרת האומות המאוחדות, ובו הושמעה תביעה להטיל על ארץ ישראל משטר נאמנות. נציגיה של הסוכנות היהודית נלחמו בהצבעה זו בשיניהם ובצפרניהם, כשהם נתמכים תמיכה נלהבת על ידי מדינות אחדות ידידותיות (בין אלה התבלטו במיוחד גוואטמלה ואורוגואי), והדיונים נתארכו ונתמשכו עד אשר ב־14 במאי נשמע הקול שבישר, כי עצמאות ישראל הוכרזה בתל־אביב וכי הוקמה ממשלה זמנית.

ידיעה זו הכניסה מבוכה בשורות העצרת, בהבליטה את חוסר המעשיות שבדיונים, והביאה לידי נעילתו המהירה של המושב. כדאי לציין, למען קבל מושג מחוסר הבטחון אשר שרר אותה שעה במוחותיהם של בני אדם, כי בעוד שהמושב המיוחד של עצרת או"ם דן בכל הרצינות ובכובד־ראש בהטלת משטר נאמנות על ירושלים, עסקה הועדה הארצישראלית בניו־יורק, וקבוצת החלוץ שלה בירושלים, בביצוע תכנית החלוקה לפי החלטת ה־29 בנובמבר – אם גם לא ביעילות יתרה. שני התהליכים האלה התנהלו בעת ובעונה אחת, ושניהם נפסקו מיד עם הכרזת המדינה על ידי ההנהגה היהודית.

בהכריזם על מדינת ישראל נשענו המנהיגים היהודיים לא רק על שאיפתם הם ושאיפת העם היהודי למעמד ממלכתי, אלא גם על הגושפנקא שניתנה לשאיפה הזאת מטעם הרשות הבינלאומית, כפי שהתבטאה בהחלטת העצרת מחודש נובמבר 1947. הם פעלו מתוך ההכרה, כי תמיכה בינלאומית מאחוריהם וכי הם מבצעים את רצונן האמתי של האומות המאוחדות. אין בל ספק שאילמלא המליצה העצרת על הקמת מדינה יהודית עצמאית, לא היתה ישראל זוכה להכרה מצד ארצות הברית, ברית המועצות ומדינות רבות אחרות מיד עם הכרזת העצמאות.

ברגע הולדת המדינה החדשה פלשו צבאותיהן של ארצות ערב השכנות לארץ, כדי להחניק את הרך הנולד, וכך התחילה המלחמה – מלחמת השחרור של ישראל. עם פרוץ פעולות האיבה עבר עניננו באו“ם לידי מועצת הבטחון. מועצה זו, אשר מתפקידה לנקוט אמצעים כדי למנוע תוקפנות והפרת השלום, נועדה לישיבה מיד, בהתקבל הידיעות הראשונות על פעולות המלחמה בארץ ישראל, ובחודש יוני 1948, אחרי ארבעה שבועות של מלחמה, ציוותה המועצה על הפוגה בחזית. הרוזן פולקה ברנדוט. אשר נתמנה מטעם העצרת ב־14 במאי 1948 לכהן כמתווך מטעם האומות המאוחדות, יצא למזרח התיכון מתוך מאמץ להביא לידי הסדר של שלום בין ישראל לבין ארצות ערב. עם תום מועד ההפוגה, בראשית חודש יולי, נתלקחה המלחמה שנית לתקופה קצרה מאחר שהערבים סרבו להאריך את מועד ארבעת השבועות אשר נקבע על ידי מועצת הבטחון. בכל זאת הצליחה המועצה להשליט הפוגה שניה עוד באותו חודש, הפעם בלי הגבלת זמן; והמתווך מטעם או”ם, אשר הופיע בארץ ישראל מיד עם תום ההפוגה הראשונה, נגש עתה לפעולה שיטתית ומסודרת. תפקידו היה כפול: א. לפקח על קיום ההפוגה ולטפל במרץ בהתפרצויות־איבה מקומיות. ב. לנסות להשיג בדרכי שלום הסדר מדיני של הבעיה. בשני שטחים אלה פעל המתווך, ואחריו – יורשו המתווך בפועל ד“ר ראלף באנץ', כנציגה הרשמי של עצרת או”ם ושל מועצת הבטחון, אשר הוסיפה להתכנס לעתים קרובות לשם דיון על המצב בארץ ישראל ואף קיבלה כמה החלטות, ובהן שתים חשובות (בחודש נובמבר). אשר השפיעו השפעה רבה על התפתחות הדברים בעתיד בשטח הצבאי והמדיני.

ושוב באים אנו לעקוב אחרי שני קווי פעולה מקבילים של אירגון האומות המאוחדות. אולם הפעם שני הקווים מקבילים גם מבחינת המטרה, אף שהאחד הותווה בעיקר על ידי מועצת הבטחון. בעוד שהשני נקבע על ידי העצרת².

מצד אחד ניכר מאמץ נמרץ של מועצת הבטחון, ושל המתווך בפועל ההולך בשמה, להפוך את ההפוגה הרופפת להסדר שביתת נשק שיתבטא בהסכמים רשמיים בין הצדדים. כתוצאה מן המאמצים האלה כונסה ועידת שביתת הנשק הראשונה – בין ישראל למצרים – באי רודוס ב־12 בינואר 1949. אחרי ששה שבועות של מו“מ, בהנהגתו רבת הכשרון של הד”ר באנץ‘, נחתם ב־24 בפברואר הסכם שביתת נשק בין ישראל ומצרים. אין כל ספק כי ההסכם סימל נצחון גדול של האומות המאוחדות. היה זה אחד המקרים הראשונים, בהם חוסל ויושב סכסוך מזוין הודות להתערבות ישירה של המוסדות הנאותים של האומות המאוחדות והודות למסירותם ולעקביותם של האנשים אשר פעלו בשמן. בגלל ההסכם הזה זכה הד"ר באנץ’ בין־לילה לפירסום עולמי, וכל אלה שהאמינו ביעילותו של מנגנון בינלאומי ליישוב סכסוכים בין מדינות מצאו עידוד ותמיכה רבה בנסיון הארצישראלי. בעקבות הסכם שביתת הנשק עם מצרים באו הסכמים דומים בין ישראל והלבנון ב־23 במארס 1949; בין ישראל וירדן ב־3 באפריל 1949 ובין ישראל וסוריה ‏ ב־20 ביולי 1949. מועצת הבטחון נתנה את הגושפנקא שלה על הסכמים אלה ב־11 באבגוסט 1949, ועד היום משמשים הסכמי שביתת הנשק בסיס ליחסים בין ישראל לבין שכנותיה הערביות. ההסכמים הללו אף מקנים חוקיות לגבולותיה של ישראל, כפי שהם כיום, בבססם אותם על הסכם שנעשה במישרין בין ישראל ובין כל אחת מארבע המדינות הגובלות אתה וקיבל אישור נוסף בצורת החלטה של רשות בינלאומית³.

בינתיים, בשעה שהמתווך בפועל היה עוסק בהכנות לדיוני שביתת הנשק, נתכנסה שוב העצרת הכללית וב־11 בדצמבר 1948 קיבלה החלטה הקוראת למאמץ להפוך את מצב ההפוגה ושביתת הנשק למצב של שלום־קבע. לפי ההחלטה גם מונתה ועדה, הידועה בשם ועדת הפיוס לארץ ישראל, כדי לעזור לממשלות הנוגעות בדבר להשיג מטרה זו. בהתאם להחלטה הועברו תפקידי המתווך לידי ועדת הפיוס, אולם המתווך בפועל המשיך במאמציו להביא את הצדדים לידי חתימת הסכמי שביתת נשק.

ועדת הפיוס הגיעה לארץ ישראל, ובידה שליחות לקדם את יישוב הבעיה, ממש באותם הימים שבהם נרקם ונארג בכבדות רבה הסכם שביתת הנשק עם מצרים. כיום הזה עדיין קיימת ועדת הפיוס ועדיין –כמעט שלוש שנים מיום הקמתה– היא מתאמצת למצוא לשון משותפת בין ישראל מצד אחד ובין מדינות ערב מצד שני. הועדה נפגשה עם נציגי מדינות ערב בבירות בראשית שנת 1949, ולאחר מכן הלכה אצל ממשלת ישראל בתל־אביב. ובאפריל התחילה בדיוניה בלוזאן שבשווייצאריה. הדיונים נמשכו חדשים מספר בלי שישאו פרי של ממש. יותר מאוחר באותה השנה קיימה ועדת הפיוס דיונים ממושכים בניו־יורק ובראשית שנת 1950 עברה שוב לשוויצאריה, הפעם לג’ניבה. מסעה האחרון הביא אותה באוגוסט 1950 לירושלים. כל אותו הזמן קיימו נציגיה של ממשלת ישראל מגע הדוק עם הועדה, אך כל הדיונים וכל מו"מ שנערך היו ללא תוצאות בשל סרובם העקבי של הערבים לקבל את התביעה היסודית של החלטת העצרת מה־11 בדצמבר, היינו, שיש לבקש “שלום של קבע” בין ישראל לבינם. כעת מקיימת הועדה בפאריז דיון מחדש עם נציגי ישראל ומדינות ערב, לפי הצעות חדשות מצדה.

ב־11 במאי 1949 חל מיפנה יסודי ביחסיה של ישראל עם אירגון האומות המאוחדות, כאשר נתקבלה ישראל כחברה בשורותיו. עד אותו יום היתה ישראל “משכימה לפתח” או"ם \או שימשה נושא לדיוניו, להמלצותיו ולהחלטותיו. בהיכנסה לשורות האירגון כחברה, תפסה ישראל את מקומה כשותף לכל דבר במוסד הבינלאומי העליון הזה ונטלה לעצמה את כל הזכויות, ועל כתפיה את כל החובות, הנובעות מחברות זו. לפני ה־11 במאי 1949 לא נדרשה ישראל להתחייב לפני העולם בבעיה מדינית עולמית כלשהי; מאותו יום נתבעה לעתים תכופות להכריז על עמדתה בבעיות בינלאומיות נכבדות – קצתן מן המסובכות ביותר וקצתן נושאות משמעות חמורה לגבי המדיניות הישראלית המוצהרת של “אי־הזדהות”.

לא היה לישראל קושי לתת את ידה לסעיפי מגילת האומות המאוחדות. תעודה זו מבוססת על עקרון השלום העולמי ועל עקרון האחוה והשויון בין כל בני האדם – עקרונות אשר שרשם נעוץ בתורתם של נביאי ישראל ואשר נשארו תקועים עמוק בהכרה היהודית במשך כל השנים הארוכות בגלות. בהתאם לעקרונות האלה ולתפיסה הישראלית את או“ם כשר־השלום בעולם, דגלה ישראל בעקביות בעקרון האוניברסאליות של החברות באירגון. חילוקי הדעות בין הגוש המזרחי והגוש המערבי במדיניות העולמית מנעו מאת מדינות רבות, מתומכי שני הצדדים, את הכניסה לאו”ם – עובדה הפוגעת, לדעת ישראל, קשה בהשפעתו וביעילותו.

ראוי לציין בנקודה זו, כי מדיניות החוץ של ישראל מבוססת – בקוויה הכלליים – על שלושה עקרונות: שיתוף פעולה בין כל העמים רודפי־השלום; תמיכה נאמנה באירגון האומות המאוחדות; ואי־הזדהות עם גוש מגושי־הכוח נגד משנהו. יהא נא ברור, כי אין לפרש “אי־הזדהות” כסירוב להביע דעה או לנקוט עמדה בענינים חשובים במדיניות הבינלאומית, הבאים לדיון ולהכרעה באומות המאוחדות. אילו היה הדבר כך. היתה ישראל נאלצת להימנע מכל הצבעה בעצרת או“ם או במוסדות האחרים של האירגון, שבהם היא חברה. מצב דברים כזה היה נוטל כל טעם וכל משמעות מחברותה של ישראל באירגון ומיעד לה תפקיד עקר לחלוטין בעניני העולם. אולם ישראל לא תתמוך בהחלטה או בפעולה של או”ם בדרך האוטומאטית, שבה הולכות גרורותיהן של המעצמות הגדולות; ישראל לא תתמוך בהחלטה זו או אחרת רק משום שצד מן הצדדים היריבים בעולם מעונין בה או שואף לכוונה נגד הצד האחר. במקרים אחדים נאלצת ישראל, בדומה למדינות אחרות. להימנע מהצבעה. אך בדרך כלל נותנת היא את קולה בעד או נגד החלטה זו או אחרת מתוך הכרה מצפונית, המבוססת על שני שיקולים עיקריים. השיקול האחד הוא, פשוט טיבו של הענין הנדון, כלומר: אם הצעה מסויימת נראית צודקת או לא – טובה או רעה. השיקול השני הוא השיקול הטבעי של טובת־עצמה. כלומר: ישראל, כמדינות אחרות, לא תצביע בעד הצעה אשר ביצועה נוגד את עניניה.

המבחן הרציני הראשון. בו הועמדה ישראל בשדה המדיניות הבינלאומית, בא עם התפרצות המשבר בקוריאה בחודש יוני 1950. ישראל נקראה להכריז על תמיכתה בצעדה של מועצת הבטחון לטובת דרום קוריאה. בחוגים מסויימים, הן בישראל והן בחו“ל, נעשה נסיון להציג את המשבר הזה כאילו אין בו אלא ביטוי לסכסוך בין הגוש המערבי לבין הגוש המזרחי. אולם לגבי ישראל, כלגבי הרוב המכריע של חברי האומות המאוחדות, השאלה הראשונה שנתעוררה היתה שאלת הנאמנות לאו”ם ושאלת מילוי התחייבויותיה בהתאם למגילה. מגילת האומות המאוחדות קובעת בבהירות, כי חברי האירגון מסכימים לקבל עליהם ולבצע את החלטות מועצת הבטחון. מאחר שנמצא, על סמך חוות דעת משפטית, שהחלטות מועצת הבטחון לטובת דרום קוריאה ננקטו באורח חוקי ובהתאם למגילה, אין לחבר נאמן דרך אחרת מאשר לתמוך בהן. ישראל תמכה בפעולתה של מועצת הבטחון לא משום שהמסיבות גרמו לה לאותה פעולה שתהיה זהה עם שאיפותיה ומטרותיה של ארצות הברית ולא משום שאותן המסיבות גרמו לה להיות מנוגדות לשאיפותיה ולמטרותיה של ברית המועצות, אלא משום שבצעד זה השתקפה החלטתה השקולה של מועצת הבטחון, המחייבת את כל חברי אירגון האומות המאוחדות. אין במקרה זה כל שאלה של התנגשות בין אותו עיקרון יסודי של מדיניות־החוץ הישראלית, האומר שעל ישראל לתמוך באומות המאוחדות תמיכה מלאה, לבין איזה עיקרון אחר מן העקרונות היסודיים של מדיניות־החוץ הישראלית (ידידות ושיתוף פעולה עם כל העמים רודפי־השלום ואי־הזדהות עם גוש מן הגושים נגד משנהו). הדבר היה ברור מלכתחילה. ואף הודגש בפירוש הן על ידי ראש הממשלה והן על ידי שר החוץ אשר הצהירו ברורות, שתמיכת ישראל במועצת הבטחון בענין קוריאה אין פירושה תמיכה בכל צעד שיינקט על ידי ארצות הברית מחוץ למסגרת ההחלטה של מועצת הבטחון בקשר עם אותו משבר במזרח הרחוק.

ישראל חברה בכמה וכמה מ“הסוכנויות המיוחדות” של או“ם ונוטלת חלק פעיל בעבודתן: אירגון־הבריאות העולמי, משרד־העבודה הבינלאומי, איגוד־הדואר העולמי, אירגון־הפליטים הבינלאומי, האיגוד הבינלאומי לטלקומוניקאציה, אירגון האומות המאוחדות לעניני חנוך, מדע ותרבות. רשימה קצרה זו נותנת מושג מרוחב התחום שבו פועלות סוכנויות מיוחדות אלה בשדה החברה, בשדה החנוך ובשדה המדע המעשי. ישראל הפיקה תועלת ישירה מעבודתן של כמה וכמה מן הסוכנויות והמוסדות המסונפים לאו”ם. למשל: אירגון־הפליטים הבינלאומי תרם סכום של 2.500.000 דולר לצרכי העברתם וקליטתם בישראל של סוגים מסויימים של הפליטים היהודיים יוצאי מחנות העקורים באירופה. כמו כן סיפקה קרן הילד של או“ם עזרה חמרית רבה להזנת ילדים בישראל, יהודים כערבים, במשך התקופה הקשה שלאחרי הקמת המדינה. האומות המאוחדות תרמו תרומה נכבדה לפתרונן של שתי בעיות נוקבות, הנוגעות במישרין לאלפי יהודים: בעית חסרי הנתינות ובעית הצהרות מוות של נעדרים. ישראל לקחה חלק פעיל בהבהרת הבעיות האלה בועדות או”ם שעסקו בהן.

כיום נוגעת פעולת או“ם בישראל במישרין בארבע נקודות עיקריות. הראשונה: ועדת הפיוס שתפקידיה ומטרתה הוסברו לעיל. שנית: מנגנון הביצוע של ארבעת הסכמי שביתת הנשק. הוקמו ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות, ועדה ועדה בין ישראל מצד אחד לבין מצרים, ירדן, סוריה והלבנון מצד שני. בראש המנגנון הזה עומד הגניראל ריילי, אשר מטהו נמצא בירושלים ואשר הגיע לארץ ישראל לראשונה בתפקיד של ראש מטה המשקיפים שליד המתווך. תפקידן של ועדת שביתת הנשק הוא ליישב בדרכי שלום כל סכסוך וכל מאורע בלתי רגיל אחר, העלול להתפתח לאורך קווי התיחום של הסכמי שביתת הנשק, ובכלל כל ענין שיתעורר בדרך ביצועם, הלכה למעשה, של סעיפי ההסכמים. נקודת־המגע השלישית בין ישראל ובין או”ם קשורה במוסד הסיוע והתעסוקה של או"ם למען פליטי ארץ ישראל, שתפקידו הוא למצוא תעסוקה מועילה לפליטים הערביים ולשקמם שיקום־קבע במידת האפשר. מוסד זה מטפל, אם גם בצורה מצומצמת, בבעיתם של הערבים העקורים בישראל, וקיים מגע מתמיד בינו ובין ממשלת ישראל.

הנקודה הרביעית, ואפשר החשובה ביותר, היא בעית ירושלים. אף על פי שמנקודת ההשקפה הישראלית ברור לחלוטין, כי ירושלים היא חלק בלתי נפרד של הארץ ואף יותר מזה – בירת הארץ, הנה בספרי או"ם מופיעה סידרת החלטות האומרות שבאיזור ירושלים ישרור משטר בינלאומי. על הקמת משטר כזה המליצה מלכתחילה הועדה המיוחדת לענין ארץ ישראל, בשנת 1947, והעצרת הכללית אישרה אותה ב־29 בנובמבר כחלק מתכנית החלוקה. בשנה שלאחריה, ב־11 בדצמבר 1948, אושר וקויים עיקרון־הבינאום מחדש, כאשר הטילה העצרת על ועדת הפיוס להגיש המלצות בדבר הקמת משטר בינלאומי בירושלים. בשנת 1949, ב־9 בדצמבר, חזרה העצרת ואישרה את ההמלצה הזאת בהחלטה מיוחדת על ענין ירושלים, ואף הטילה על מועצת הנאמנות לנסח תקנון למשטר הבינלאומי המוצע. מועצת הנאמנות נגשה למלאכה זו באביב 1950, אף כי ידעה היטב כי התקנון, שהיא מעבדת, לא יבוצע. בעצרת 1950 לא נתקבלה, על אף הדיונים הממושכים, שום החלטה מיוחדת על ירושלים.

לבעית ירושלים נודעת משמעות מדינית ראשונה במעלה. אי־אפשר להתעלם מן העובדה, שעצרת או"ם שבה והדגישה פעמים אחדות את רצונה במשטר בינלאומי בירושלים. לפנינו שאיפה החורגת מתחום האומות המאוחדות; מקורה במאורעות, שאירעו הרבה שנים לפני שבאה ועדת “אונסקוֹפּ” להציע את הצעותיה בשנת 1947. מתוך התחשבות בעובדה זו הגישה ממשלת ישראל בשנת 1950 הצעות מחודשות להסדר השמירה – בפיקוח בינלאומי – על המקומות הקדושים בירושלים. על חופש הכניסה אליהם ועל חופש הפולחן בהם, ובהצעות אלה שאפה לתת סיפוק לרצונה המפורש של דעת הקהל בעולם, בלי לוותר על הריבונות המוחלטת של ישראל בירושלים העברית ובלי לפגוע בה.

הצינור, שבאמצעותו מתנהלים עניניה של ישראל באומות המאוחדות. הוא משרד החוץ. מחלקה מיוחדת במשרד זה, הידועה בשם “המחלקה למוסדות בינלאומיים”, מופקדת על קיום מגע תקין עם המוסדות השונים ועם הסוכנויות המיוחדות של או“ם ועל השתתפותה של ישראל במועצותיהם. ישראל מקיימת נציגות מתמדת ליד האירגון בלייק סאקסס, אשר מעמדה ותפקידיה דומים למעמדה ולתפקידיה של שגרירות או צירות בבירה זרה. הנציגות המתמדת הזאת משמשת צינור רשמי להעברת הודעות בין ממשלת ישראל ובין המזכיר הכללי של או”ם, ועליה בעיקר מוטל התפקיד לייצג בשעת הצורך את ישראל בעצרת הכללית ובמועצת הבטחון. מאחר שרבים ממוסדות או"ם ומן האירגונים המסונפים לו קבעו את מרכזם באירופה, חייבת ישראל לקיים נציגות מצומצמת בג’ניבה לשם שמירת מגע וקשר עם המוסדות והאירגונים האלה.

במשרד החוץ יש ספרית או“ם הכוללת דינים וחשבונות מלאים על הישיבות של מועצת הבטחון, העצרת, המועצה הכלכלית והסוציאלית, מועצת הנאמנות וכל יתר המוסדות החשובים של או”ם.

ישראל קשורה באו“ם קשר בל יינתק מימיה הראשונים, וכפי שראינו בסקירה זו – אף לפני זה. בהיות האידיאלים, שאו”ם מייצג, זהים עם האידיאלים של ישראל, וודאי הוא שקשר זה עתיד להיות מתהדק והולך. במרוצת השנים, כאשר תתבגר ישראל ותרכוש נסיון נוסף, יש להניח כי יידרש ממנה למלא תפקיד נכבד יותר, ולהפעיל השפעה רבה יותר, במועצות או“ם. יתכן, כפי שצויין לעתים מזומנות, כי כחו של או”ם כמוסד מיישב סכסוכים ושומר על שלום העולם, אינו כה גדול כמו שקיוו מייסדיו בימי ההתלהבות והחזון בסיום מלחמת־העולם השניה. בכל זאת הריהו המכשיר העיקרי, העומד לרשות המדינות לתכלית זו; וחובתה של כל מדינה־חברה לתרום ככל שידה משגת להגברת השפעתו ויעילותו. נעלה מכל ספק הוא שישראל תוסיף במרוצת השנים, כשם שהיא עושה כיום הזה, לעשות כמיטב יכלתה – על ידי נאמנות לעקרונות־המגילה ועל ידי השתתפות יעילה ומתמדת בעבודת או"ם – כדי להגביר את סמכותו ואת ערכו של המוסד הבינלאומי העליון הזה.