אנחנו ואומות העולם, שאלת מקומנו בין העמים, היחסים בין העמים בינם לבין עצמם – כל הבעיות האלה ודומיהן העסיקו את תודעתנו האינדיבידואלית והקולקטיבית מאז שחר ילדותנו. בחוקותינו ובהגיגי נפשנו, בדברי נביאינו ובסיפורי רושמי רשומותינו, בהלכותינו ובאגדותינו נקבע לתחום זה של יחסי האדם מקום מן המכובדים ביותר. זכר שעבוד מצרים ויציאה מעבדות לחרות הטביע את חותמו על מערכות החיים הנפשיים של היחיד ושל הכלל, והנסיונות המרים של ההיסטוריה – מאז חיינו המדיניים בתקופת הבית הראשון והשני דרך יסורי הגולה, שתלתה את עצם קיום האומה בחסדי עמים אחרים, ועד לשואה האיומה של השנים האחרונות וראשית הגשמת חזון הדורות לשיבת ציון וחידוש ימי העצמאות כקדם – נתנו לכל יחיד בישראל ולכל ישראל כולו לב רגיש לכל הנעשה ומתהווה בקרב העמים כולם; והשוני שנתייחד לנו בין כל העמים, השוני בתפיסת העולם והשוני שבגורל, הביאונו – יתר על כל העמים האחרים – לתהות על שאלת אומה וקיומה, שאלת היחסים ההדדיים בין האומות ושאלות מתחום־הבינלאומיות בכלל. צווינו מפי הגבורה להיות אור לגויים; שלא בטובתנו ובעל כרחנו ניטל עלינו להיות מוּדעים יתר על כל משפחות האדמה ולהיות נפקדים על עוונותינו יתר על כל אומות העולם, ולמעשה היינו לקללת העמים. להלכה אפשר היה לברכנו כעם לבדד ישכון. ולמעשה לא היה כמותנו עם מעורב – ובמסבות מסויימות באופן הפעיל ביותר – בעמים כולם ובמלוא כל היקף הענינים והסבכים העומדים ברומו של עולם, מאז ומקדם. ועתה, עם התחדשותנו המדינית באחת מפינות העולם הרגישות ביותר ובתקופת סער ופרץ כשעל כף המאזנים מוטלים עניני־יסוד מכבשונו של עולם מבחינה חברתית, עתה שוב נצבת לפנינו הבעיה הגורלית: אנו והעמים, עם עם ביחודו ומיכלל כל העמים בכללותם. ולא די בגורמים הללו שבמסיבות הזמן והמקום; שדה המתח שבינינו ובין העמים נותן את אותותיו גם בשטח נוסף, והוא עיצוב דמותנו התרבותית מתוך שמירה על מקוריות־רוח האומה מזה וזיקה נאה ותגובה יעילה על המאור שבתרבות העמים מזה.

מכאן שהיענותנו הנפשית לדבר אירגון האומות המאוחדות הוא לגבי דידנו מטבע ברייתנו ענין רציני לענות בו. מי כישראל, הלמוד על הצו של “לא ילמדון עוד מלחמה”, הוא בעל לב פתוח לתקיפות הדעת “להציל את הדורות הבאים מפורענות המלחמה”? ומי כבני עמנו. שנפשם עוצבה על ראיית צלם אלהים באדם בן־החורין, על הוקרת האמונים, החסד והאמת, על אהבת הגר, על הכלל של “צדק ושלום נשקו”, ועל המסקנות החברתיות הכרוכות בעקרון של “וחי אחיך עמך”, מי כמונו יחוש בכל נפשו בחין ערכה של ההכרזה: “להמריץ את הקידמה הסוציאלית”, “לשוב ולחזק את האמונה בזכויות האדם ובכבודה וביקרה של אישיות האדם”, “לקבוע תנאים הדרושים לקיומו של הצדק וכיבודן של ההתחיבויות שיסודן באמנוֹת”? ואם תמצא לומר הרי הדברים, שנאמרו בפתיחה להצהרת זכויות האדם מטעם או“ם על יסודות האחדות, הצדק והשלום, בשינויים מסויימים מפי חכמינו הם נאמרו, הקובעים שהעולם קיים על שלשה דברים: על האמת, על הדין ועל השלום. מהנאמר עד כה נמצאנו למדים, עד מה קרוב ללבנו ענין או”ם, גם אם נסיח את דעתנו מהאינטרס הממשי שבגורם המדיני: שקטנותנו בהיקף ודלותנו בכמות בהכרח מזקיקים אותנו למשען נאמן בעל תוקף וסמכות בעיני העמים (תוקף וסמכות להלכה ולמעשה), שנוכל לחסות בצלו בהיותנו טרודים ראשנו ורובנו בירית אבן הפנה לביתנו – בחומר וברוח.

ומכאן לשדה החנוך. חנוך – הווה אומר חריש עמוק בנפש דור ההווה – הוא הבריח התיכון המבריח מקצה העבר לקצה העתיד. אין החנוך אלא הטיפול המסור והאחראי בפרח היונק מן השרשים על מנת להבשיל פרי ישווה לו. אין החנוך ראוי לשמו, אם רוצה הוא להתכחש לשרשים ולעבר התרבותי של העם והחברה, שבתוכם הוא ניתן; ואין הוא עשוי למלא את תפקידו, אם מצפנו ומצפונו אינם מכוונים לקראת הפרי והעתיד. אם אין הוא חדור הכרת האידיאלים של הדור, שאותם יהיה קרוא הנוער להגשים בעתיד. בתהליך הסוציולוגי, ששמו חנוך, נושקים איפוא אהדדי הווה, עבר ועתיד.

מתפקידי המחנך לפקוח את עיני הילדים ולבות הנערים לנעשה ומתרחש בהווה מסביב להם לא רק לשם ידיעה והבנה אלא גם ובעיקר לשם לימוד לקח – וככל שהנוער מתבגר יותר, יהיה זה לקח רציני יותר ונוקב יותר – עד כמה מורכבים הם חיי החברה, עד מה ממיתים עצמם אנשים לרבבות ולמיליונים על שיפורם ושכלולם, ועד מה עצומה האחריות הרובצת על כל יחיד ויחיד במשימה הגדולה של יישוב מערכת החיים ועיצובה מבחינות שונות. והרגשת האחריות קוראת למעשים. המסקנה ההגיונית, המתבקשת איפוא מן הידיעה, ההבנה והלימוד, היא זו: שומה על כל יחיד ויחיד להירתם בעול של מצוות,

למען תיכון המסכת המורכבת של החיים על יסודות איתנים. פעולת המחנך בתחום זה של הרכשת הלימוד, בבחינת “ללמד ולעשות”, מוצאת לה סיוע נאמן בשתי תכונות יקרות שהן אפייניות לגבי הצעירים, הכוונה ליצר הסקרנות ולחוש הפעלתנות. ואם יראה המחנך את תפקידו כמי שמצווה לשמש מתווך בין העולם האובייקטיבי הקיים ובין נפש הנוער ויצליח להחדיר לתוכו את ההכרה הזאת של ההווה לא בבחינת מצוות אנשים מלומדה, אלא בדרך של פניה לכוחותיו העצמיים, כדי שיקלוט את הדברים מתוך התענינותו הוא ובכל עצמותיו, ויעכלם לא רק בלב שלם ובנפש חפצה אלא בעיקר בלב חכם ונבון, באופן שיופעלו מוחו ולבו ורצונו – הרי רב שכרו, ופעולתו תוכתר בהצלחה.

ההווה המדיני והחברתי, האופף אותנו. עגום וקודר למדי. העולם הקיים רחוק עדיין מן האידיאל של “וגר זאב עם כבש” ומן האידיאל של חרות ושוויון; וצחצוח החרבות ברחבי העולם מאיים בהפלגת המרחק הזה, בהעמקת הניגודים ובהחרבת המעט הקיים חורבן מוחלט. אירגון האומות המאוחדות והסוכנויות השונות, הפועלות בשמו ולידו, נוצר לשם הפגנת הניגודים והחיכוכים, לשם השכנת השלום בין מדינות וגושי מדינות ולשם פעולה משותפת של העמים כולם למען קיום כל אותם הערכים שבלעדיהם החיים אינם חיים, לא חיי היחיד ולא חיי החברה והעמים. הנוער הישראלי, הן זה שגדל בגולה בתקופת השואה והן זה שזכה לינוק את חלב אמו ואת לשד המכורה בארץ מולדתו, עליו ועל תודעתו חרשו זוועות אין קץ, שמקורן בשנאת אחים ובהכחדת צלם אלהים מפני האדם באשר הוא אדם. ואחרי מלחמת השחרור, שלמעשה טרם הגיעה לקצה, נוספה בהכרתו ריקמת־חרדה עמוקה, הרגישה לכל זעזוע העשוי לסכן את השלום ואת מפעל הבניה והיצירה. טבעי איפוא שענין או“ם, הידיעות על מהותו ופעולותיו וההבנה לרוחו ושאיפותיו מעסיקים את מוחו ולבו. ומן הדין שהמחנכים יספקו להתענינות זו את המזון הדרוש והרצוי. סיפוק מזון – כיצד? הרבה דרכים לדבר. והנה לדוגמא כמה מהן: לימוד הצהרת זכויות האדם שמטעם או”ם – בשעורי היסטוריה או בחוגים למדעי החברה או בחוגים לווכוחים על ענינים אקטואליים, בירור היסודות האורגניים של או“ם כהשוואה לאירגון חבר הלאומים ולמוסדות המחוקקים ומוציאים לפועל אצלנו, חגיגות ומסיבות לכבוד אנשים דגולים שעשו את חייהם קרדום לחפור בו למען זיכוי הרבים וקידמת האנושות (פסטלוצי, לינקולן, טולסטוי), העלאת זכרם של אישים אשר לבם היה נתון כל ימי חייהם להקלת מצוקת הדלים והחלכאים מוכי הגורל, יהא מוצאם מעם זה או מדת אחרת (פאסטר, אישי הסוציאליזם האוטופי והמדעי), קריאה ודיון בספרים שענינם תיאור חיי היגיעה והעמל למען שיפור החיים והעלאת רמתם, קשר נפשי וממשי עם הנוער ברחבי תבל ובעיקר עם הנוער שבארצות הנמקות בצרתן ובמלחמתן עם תנאי חייהם הקשים, נלחמות ונכשלות, נלחמות ויכולות – ע”י חליפת מכתבים ועתונות נוער, ע“י לימוד שיריהם וריקודיהם, ע”י ארגון ביקורים הדדיים לשם הכרה, עזרה בעבודה ושבת אחים גם יחד ליד המדורה, והכל – בהתאם לגיל ומתוך שאיפה לחרות בנפש חריתת־חוויה של שיתוף עם הזולת, של תחושת קירבת הלב והאחוה מבעד להבדלי הלאום והדת, של הערצה והוקרה לנעלה ולנשגב, ומתוך הסתכמות נפשית של הרצון “יהי חלקי עמכם”. גם הוויכוחים והדיונים על פעולות או“ם לסוגיהן יש בהם להיות למועיל; מה רבה הברכה – למשל – בווכוח (עם כתה גבוהה כמובן) על הנושא: מדוע לא הצליח חבר הלאומים בשאיפותיו, מה הסיכויים להצלחת או”ם, מה יתרונותיו ומה פגמיו, מה יש לתקן כדי שיוכל להצליח, מה התרומה שיכולה לתרום מדינתנו להשגת מטרות או"ם.

נכון אמת הדבר, כי הסיטואציה של הנוער הישראלי אחרת היא ונבדלת מזו של נוער העמים האחרים – רובם ככולם, ובשני מובנים. ראשית, השנאה המושרשת בלב העמים, עם עם ו“אויביו הנצחיים” משלו, אצלנו יש לה טעם מיוחד במינו. אויבינו שבעבר – מצרים, אשור, בבל, יוון ורומי – חלפו מן העולם ואינם. בתקופות האפלות של נדודנו בגלות שבענו רוגז ויסורים מכל העמים: דפי ההיסטוריה שלנו מספרים לא רק על גירוש ספרד אלא גם על גירוש צרפת ואנגליה. אטימות הלב לזעקת השבר של המיליונים המובלים לגרדום בגזרות בכור השטנים, עם כל היותה הממשית ביותר והבולטת ביותר מצד השלטון המאנדאטורי, הרי הפכה למעשה נחלת כל העמים. ועם זאת: הצער והזעם נחרתו בלב, אבל ככל שהונח לנו מרגזנו ומעצבנו, נטינו לשכוח ולהשכיח את העוול. אף כל המעללים של חמשת שכנינו בשנה הראשונה לעצמאותנו לא שנאה הם עוררו בנו, ולא רגשי איבה שאין לעקרם; אנו מכריזים השכם והערב, שפנינו לשלום ונהיה מאושרים בהגיע תור כיתות החרבות לאתים. נשאר אויב אחד, בחינת עמלק, שהדעת והלב אין בכוחם להלמו, והרגשתנו הצודקת היא שכך ולא אחר צריך להיות גם יחסו של כל העולם אליו, שכן נתגלה הוא כאויב האנושות כולה. ברם – עם כל הזעם האצור בנפשנו ועם כל מאמצינו למחקו מתודעתנו כעם בין העמים, הרי לא להתגרות בו מלחמה אנו קוראים; ולולא דמסתפינא, הייתי אומר, כי במידה מסוימת נמסר על ידינו חשבון־דמים מבעית זה בידי שמים. אפקיו של הנוער שלנו עשויים איפוא להיות פתוחים באהדה לרחבי כל העולם, ופרט לעם ששלח בנו את מרצחיו האכזריים, כל העמים כולם אך אהדה וקירבה ירחש להם לבנו, עם עם כערכו, אם אך לא יתאנו לנו ולא יתנכלו בנו, וככל שיוסיפו לתרום למען קיום השלום, הדימוקראטיה והקידמה האנושית כן תגדל הוקרתנו וקירבנו הנפשית אליהם.

הגורם השני הוא בעית קליטת העליה וקיבוץ הגלויות. לעומת המיליון וחצי המיליון של בני העם, שנתלקטו ומתלכדים והולכים להיותם החטיבה של הישוב הישראלי, עודם שרויים בגולה מיליונים רבים של בני עמנו: מצרים ופרס, מארוקו וטוניס, רוסיה, פולין ורומניה, בלגיה והולאנד, ארצות הברית וקאנאדה, ארגנטינה ובראזיל, הנן בתודעתנו לא רק יחידות גיאוגרפיות ואתניות, המענינות אותנו כארצות ועמים שיש ללמוד להכירם ולהוקירם לפי ערכם, אלא גם כמקום חנייתם של אחינו בני ישראל שעמהם אנחנו בצרה, ובכל צרתם לנו צר, ומי מוקדם ומי מאוחר יש להעלותם ולקלטם, ובמקרים מסוימים ללא דחיה. ובבואם אלינו כאן, הריהם זקוקים לאחוות־אמת וללב רגש, כדי שיוקלו מעליהם חבלי הקליטה החמרית והרוחנית.

לעומת הנוער של עמים אחרים, הרי הנוער הישראלי מן ההכרח שבחרגו מהמסגרת המצומצמת של תחומי מדינתו יתן תחילה את לבו ודעתו לאחים שלו שלא שפר חלקם, ובמקרים מסוימים איתרע מזלם להיות מצויים במצב של בנים חורגים לאם־המולדת ולארצות מגוריהם כאחד. ועם זאת אין הנוער הישראלי רשאי להיסגר בד' אמותיו, ואין הוא בן־חורין להיפטר מהרחבת לבו לבעיות העולם כולו נוסף על בעיות העם היהודי בישראל ובפיזוריו. העובדה של הקמת מדינת ישראל לפי החלטת או"ם ותרומת כל עם ועם בקבלת החלטה זו בעינה עומדת, והיא חרותה בלב, וכפית טובה איננה ממידותיו של אדם מישראל. הצורך בקשר החי עם העולם מסתבר גם נוכח התביעה להרחבת האפקים התרבותיים, ומה טוב שמדי פעם בפעם מופיעים אצלינו תיאורי־מסע בארצות קרובות ורחוקות או תרגומים מן הספרות הלועזית בארצות שאינן כה קרובות אלינו מבחינה גיאוגרפית ומבחינת אקלימם התרבותי. הכלל הנאה של “שום דבר אנושי אינו זר לי” מחייב תמיד ובכל מקום. עתה עם קירוב הרחוקים על ידי שדורי הרדיו על אחת כמה וכמה.

ההווה אינו אלא פרוזדור לעתיד; מעשי חיי השעה על כל גילוייהם טעמם העמוק הוא בשמושם כשלב וכנדבך לחיי עולם. הדור, היושב היום על ספסל הלימודים, הוא קהל הפקידים, המתיישבים, המהנדסים, המורים, צירי הכנסת ונבחרי הרשויות המקומיות וכל הנושאים בתפקידים השונים בחיי הכלכלה, החברה והתרבות – לעתיד לבוא. הדור הצעיר של היום נושא בחובו את הגרעין של חברת המחר; מהותה, דמותה וצביונה תלויים איפוא במידה גדולה בטיבו של החנוך הניתן לדור הצעיר כיום.

בפעולת החנוך להבנת החיים הבינלאומיים על גילוייהם המדיניים והחברתיים נודעת איפוא חשיבות רבה לאופק הראיה, לדרך ההסברה ומתן טעם ופירוש למאורעות המתרחשים, לחוויה הרגשית המתלווה ללימוד, להרגלי יחס, זיקה וביטוי ולכל מתח החוויות והתגובות שבחיי הרציה והעשיה. ה“שולמייסטר” הפרוסי, שמעלים על נס את מפעל הכשרתו של הדור לנצחון־סידאן ולהקמת הקיסרות הגרמנית, הוא גם שזרע את זרעוני הבאושים אשר הבשילו את פרחי־הרוש ופרי הלענה של הניאו־בארבאריזם הנאצי; החנוך הדמוקראטי הוא שהניח את היסוד לעמידה האיתנה של האנגלים בחדשי הזוועה של ה“בליץ”, ליעילות המפליאה שבהעברת המוני ילדים מהמקומות המופצצים למקומות מרוחקים יותר, ואחרון אחרון, להתגברות ביד רמה על המצוקה ועל המשבר הכלכלי בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת העולם השניה; החנוך הפאטריוטי והאידיאולוגי שבבתי־הספר הרוסיים והדאגה להשכלה, שמצאה את ביטויה בהקמת הספריות הצבוריות המפוארות, הם שנתנו לרוסיה ולעולם את מגיני סטאלינגראד ולנינגראד; אורח החיים והחנוך בארצות הברית טיפחו וגידלו את הטיפוס האמריקני. החנוך המושתת על ערכי הרוח והמוסר, על עקרון “יקוב הדין את ההר” בשמירת יסודות היחוד והעצמאות, הוא שעיצב את האופי היהודי, הנותן את אותותיו בכל הוויתנו בעבר ובהווה. הוא הדין בחנוך שהכשיר את דור לוחמי מלחמת פרס ביוון ודור לוחמי החרות בימי החשמונאים. קיצורו של דבר: לעומת האמת הכלולה באימרה “אם רצונך בשלום – התכונן למלחמה!” יש לקיים אמת אחרת, העולה עליה בחשבון הסופי והאומרת:‏ “אם רצונך בשלום – התכונן לשלום!” דור, אשר יתחנך על יסודות של הבנה הדדית ושתוף פעולה בין העמים לשם טיפוח ערכי האדם וערכי יצירה בחינת “דרך החתחתים – אל הכוכבים”, רק הוא יגשים בהתבגרו את האידיאל של מניעת מלחמות ושל הפנית כל מרצה ואונה של האנושות כולה ליצירה ולא להרס.

עד כאן ההווה והעתיד בשדה החנוך בכלל והחנוך האזרחי והפוליטי בפרט. בפנותנו עתה לזיקה לעבר עלינו לקבוע: גם אילולא היה קיים בבתי הספר לימוד ששמו היסטוריה ושתופס מקום נכבד למדי במערכת המקצועות. היינו מצווים להסתייע בכל תהליך החנוך בנסיונות העבר ולתמוך את יתדותינו בשכבות וברבדים שנוצרו ונתגבשו בעבר וכוחם יפה ופעיל עד היום באופן גלוי ובאורח הסמוי מן העין. עתה כשלימוד ההיסטוריה קיים וערכיו החינוכיים קיימים ומוכרים בחיי ובתודעתם של מתווי מטרות החנוך ודרכיו, לא כל שכן. היה זמן ותשומת הלב של הלומד בהיסטוריה רוכזה מסביב לעניני שושלת השליטים ומלחמותיהן; הקיסרים והמלכים שימשו נושא מרכזי, כל השאר נתפס כנמצא בפריפריה, הקיים כדבר טפל, ולכל היותר יש להתענין בזיקתו לעיקר – לשליט וחצרו. חיי העמל של העם על שכבותיו השונות, ההישגים בהתפתחות התרבות החמרית והרוחנית, מקומו של הוגה הדעות על התכונות התרומיות של אישיותו ועל רעיונותיו ככוח מפרה ומבשיל תנועות ותמורות – כל אלה לא הגיעו לכלל הערכה נכונה והיו, בספר הלימוד ובנפשם של המלמדים והלומדים, כלא היו. עתה מן המוסכמות הוא כי מן הדין שהנושא המרכזי של העיון ההיסטורי תהא החברה על בעיותיה הכלכליות והתרבותיות, החברה במלחמתה על שיפור החיים והעלאת רמתם, החברה במאבקה על ערכים נעלים ועל עתיד טוב יותר. ומכאן לקח חיוני לגבי החנוך. צריך שהנוער יתפוס וימצא בלימוד ההיסטוריה דוגמאות מאלפות של התעלות האדם משפל העבדות למעלת החרות, של מלחמות לא לשם התפשטות וכיבושים ולא לשם השתלטות על הזולת אלא לשם סילוק העוול והמעוות ולשם שינוי פני הדברים שאינם כתקונם; והגבור, אשר יקסום לו לנוער ושהוא יבחרהו כדוגמא ומופת שיש לחקותם ולשאוף להידמות אליהם, יהיה לא המפליא לעשות בחרבו ובכוח כפית־שלטונו על אחרים אלא הממית עצמו באהלה של תורה, למען יגלה צפונות הטבע ונבכי האדם, השם את כל מעייניו בגלוי אמת חדשה שיש בה כדי לשרת את הכלל בעלותו בגרם מעלות יקרת האדם, הנלחם מלחמת קודש עד כדי הקרבה עצמית על האמת שלו, שיש בה מן התנופה החלוצית לתקנת הרבים; העושה והמעשה ביושר ובתום לבב למילוי חובותיו מתוך אחריות וחרדה להצלחת המעשה או אותו קטע מסוים של עשיה שטיפוחו הופקד בידיו.

קומניוס ופסטאלוצי ופריבל, אנשי “מייפולאר” וחלוצי רוצ’דייל, סוקראטס והוס וג’יורדנו ברונו המעלים את חייהם קרבן עולה על מזבח האמת, גאליליי וניוטון והארביי ומאריה קירי – הם ודומיהם, אישיותם ופעלם מן הדין שימשכו את הנוער בחבלי קסם ובעבותות אהבה ויקראו: בואו ולכו בעקבותינו! ומתפקיד המחנך לעמול ולפעול כדי שקולם יישמע ויחדור ללב הנוער. הדראמה רבת־העלילה, ששמה תולדות האנושות, יש בה חומר מזין למכביר, שבמתחו עולה הוא על העלילות של גבורי ההיסטוריה מהסוג של אלכסנדר מוקדון ונאפוליון, ובסגולות לעורר ענין ולדבר אל הלב ואל הדמיון היוצר עשוי הוא להעמיד בצל את פעולותיהם של שליטים שונים לסוגיהם ואת ברק זהרה של חצר מלכות מהסוג של לואי הארבעה עשר. ולמותר להטעים. כי בחומר הרצוי מהסוג הנזכר יש מקור מופלג להפעלת כל היצרים הטובים והבונים שבלב האדם בכלל והנוער בפרט, וכן להוראת לקח בל יישכח ובל יימחה כי המלחמות גוררות אחריהן הרס וחרבן וכי לא תיתכן ישועת האנושות – פשוטה כמשמעה – אלא במניעת מלחמות ויצר המלחמה בכלל. לבל יהיו הדברים ערטילאיים, יובאו לדוגמא שלושה מקורות היסטוריים מימי לואי הארבעה עשר, וטוב טוב שהמורה להיסטוריה יתן עליהם את דעתו בהורותו פרשה זו בדברי הימים. מלך זה התאמר – כידוע – להיות שמשה של צרפת: הוא השמש ופעולתו כמותה כקרני הזוהר המשפיעות רוב אורה ואושר על כל נתיניו – אזרחי צרפת. כאחד האמצעים להרמת קרנה של צרפת בעיני עצמה ובעיני העולם כולו ראה את המלחמה, ואכן היתה תקופת שלטונו יומא אריכתא של מלחמות, שניהל עם כל השכנים מסביב. והנה מה שמצא בצרפת זו, הנוהרת והקורנת בשפע האור הנאצל מהשמש שבוורסאיל אחד מבני הדור, ממקורבי חצר המלכות: “עמך, אדוני, גווע מרעב. השדות כמעט מוברים, הערים והכפרים מתרוקנים, המלאכות הן בשפל המדרגה, המסחר כמעט חרב ונחרב, צרפת כולה היא כבית־חולים גדול, ללא חדוות חיים וללא לחם”. והנה מה שכותב צופה אחר, אף הוא איש החצר ועם זאת הוא מעמיק ראות: “כל מחקרי, שעשיתי במשך שנים רבות (הדברים נכתבו בשנת 1707, שמונה שנים לפני מות לואי הארבעה עשר), הביאוני לידי הכרה כי בזמנים האחרונים נשבר מטה לחמם של כעשירית מאוכלוסיתנו; מתשע עשיריות הנותרות חמש אין בכוחן לתת נדבה לחוזר על הפתחים. ומבין ארבע הנותרות שלוש נמצאו במצב קשה ביותר בגלל עומס המסים”. וגם בעל הדבר עצמו הגיע לידי הכרה, עד מה הכרחי הוא השלום לצרפת, ובימיו האחרונים כתב לבנו: “זכה תזכה את צרפת בהנאה מימי שלום, שרק הם בכוחם לייצב את מצב מלכותך. העדף תעדיף את השלום על פני התמורות המסופקות של המלחמה. וזאת תזכור, בני, כי הנצחון המפואר ביותר רב מדי מחירו, אם יש לשלם תמורתו בדמי הנתינים”. הבאנו עד כה דוגמאות מן ההיסטוריה הכללית. בלמוד דברי ימי עמנו אין המורה נתקל בתופעות של תוקפנות וצחצוח חרבות לשם השתלטות. אם נסיח את הדעת מתולדות הגזירות שניתכו על ראשינו חדשות לבקרים, הרי תולדתנו היא כולה פרשה ארוכה ומפוארת של טיפול ערכי רוח ויצירה, ואף הפעילות הכלכלית של הדורות בגלויות השונות ביטוי הוא לצביונה הקונסטרוקטיבי של תרומתנו לתרבות העולם ולישובו של עולם. הנה לדוגמא פרשת פעלם של המתרגמים היהודים בימי הבינים, בספרד ובאיטליה, אשר הריקו מכלי אל כלי את יצירות העולם הקלאסי ובכך תרמו להגברת אותה תנועה תרבותית והשכלתית שנזדקרה כמגדלור מקרין על רקע של הדלות התרבותית בימי הבינים הנוצריים. והנה פעלם של הרופאים היהודיים ברחבי הגלויות מימי הבינים ועד המאה התשע עשרה, ובשתי המאות האחרונות בכלל, מפעל רב־תהילה, שהיה בו מצדנו משום תגמול לפנים משורת הדין: לעומת הרדיפות והנגישות – מתן שכר של העלאת ארוכה לחולה ולסובל על אפם ועל חמתם של הרופאים הנוצריים, שאחת שאיפתם להצר את רגלי היהודי, חברם למקצוע. והרי פעלנו בשני הדורות האחרונים בהפרחת השממה בארץ ישראל ובהעברת גורמי תרבות וקידמה למדבר ולארץ לא זרועה – פעולה שבלי ספק תצמח ממנה תועלת רבה לעמים הנחשלים שבמזרח ולקידום התרבות בכלל. ודומני שלא יהיה בכך משום התנשאות לאומית, אם נאמר כי מן הדין שבתיקון לימוד ההיסטוריה לאור העקרון של שימת הדגש על אחוות העמים ושיתוף בינלאומי ביצירת ערכי תרבות וקידמה יובאו בחשבון גורמים אלה המציינים את ההיסטוריה הישראלית – בלימוד ובספרי הלימוד של כל עם ועם. אכן טעון לימוד ההיסטוריה בקורת יסודית, וטבעי הוא שחבר הלאומים בעבר ואונסקו בימינו נתנו מכבר את דעתם על כך. הסממנים המיוחדים שבהיסטוריה הישראלית ובנסיון הוראתה יש בהם כדי לתרום תרומה חשובה למציאת הדרך הנכונה והרצויה לגבי כל העמים. שכן ברור מעל לכל ספק. כי לא יבוא שינוי בהלך־רוחם של העמים ובפסיכולוגיה של הנוער המתבגר בממדים בינלאומיים. בלתי אם יעשה מאמץ משותף אצל כל העמים, הגדולים והקטנים, המתקדמים והנחשלים, מעבר מזה ומעבר מזה, לשם עקירת שורש השנאה והבוז ונטיעת שתילים חדשים, שמהם יצמח עץ החרות וקירבת הלבבות, עץ ההבנה ההדדית וההתחרות במעשי יצירה. אם ימשיך עם זה או אחר לדגול בהחלטיות שבעקרון “אם רצונך בשלום – התכונן למלחמה!” הרי טבעי שעבירה זו תגרור אחריה עבירה אצל עמים אחרים, וטיפוח הרוח המלחמתית אצל כל העמים גם ע"י לימוד ההיסטוריה יוסיף לעמוד בכל תקפו.

לא נכניס את ראשנו בסבך הבעיות הבינלאומיות והניגודים, ההולכים ומחריפים והמעמידים במבחן קשה את אירגון האומות המאוחדות. מבחינה חינוכית עלינו לומר: הנוער הוא מטבעו בקרתי מאד מצד אחד ופשטני ותמים מצד שני; גינוני הדיפלומאטיה זרים לרוחו, והקו הדיאלקטי שבהתפתחות אף הוא קשה לו להלמו. יכול המחנך, ביחדו את הדיון על בעיה מסוימת, להצביע על הקשיים הכרוכים בפתרונה הראציונאלי והרצוי; יכול הוא להחדיר בלבם את ההכרה – בפרט אם יסתמך על דוגמאות מהעבר – עד מה רחוקה הדרך מן המצוי אל הרצוי; וכי נוכח עובדה זו נתבע כל דור ודור להיאבק ולא להרפות מן השאיפה להגשמת הרצוי, כי דרך הקידמה היא דרך של חתחתים שמרובים בה הכשלונות על ההצלחות. ועם זאת מצווה כל דור לפעול ולעמול בלי רתיעה בכיוון של הרצוי, שסופו להתגשם, אם כי לא תמיד תהלום ההגשמה את החזון כפי שחזוהו הדורות הקודמים, והנסיון ההיסטורי – יוכיח. תפקידו של המחנך הוא להקנות לנוער גישה של הבנה היסטורית ביחס לתופעות האדם והחברה. במה דברים אמורים, אם יהיה בידו לשכנע את הלומדים כי אכן נעשים המאמצים הדרושים ע"י מי שהשלטון בידו לגשר על פני התהום שבין המצוי והרצוי, והם נעשים בלב שלם וביושר ובתום לבב. אפשר לטעון שבשדה־המדיניות אין מקום למושגים אלה, הלקוחים מתחום יחסי האדם לזולת. ברם אם בחנוך עסקינן ובנוער שאינו מסוגל מטבע ברייתו אלא לתפוס את הענינים בפשטותם, מן ההכרח שנעמיד את הדברים על חזקתם ונבטאם ככה ולא אחרת.

כל מחנך יודע ועד, כי בהלך־הרוח של הנוער אך כפשע הוא בין האמונה ובין הכפירה, הגוררת אחריה יחס של ציניות. הזמנים, שבהם היה הנוער בחינת “נשבע בדברי המורה”, עברו ובטלו מן העולם; גם בעבר, בימי החינוך האוטוריטארי, לא היה הנוער נשבע בדברי מוריו אלא למראית עין; משום כללי משמעת וכבוד המורה והאוטוריטטה שלו היה עונה בפה כן לכל דבריו, אבל לבו לא היה עמו לגבי הדברים שלא הסכים להם, ובחיים היה נוהג בחינת מודה (בדברי המורה) ועוזב ונוהג כפי שנראה לו. עתה משניתנה לנוער זכות המחשבה העצמית וזכות הבעת דעה, והיא ניתנה ביד רחבה וככל שעקרונות החנוך המודרני מתפתחים ומכים שרשים יותר ויותר, הופכת נתינה זו אחד מעיקרי היסוד של החנוך, עתה וודאי אין להניח שהנוער יהיה מוכן להודות באמיתות שלא הוכחו לו לאשורן או לנהוג לפי אמיתות בחינת מצוות־אנשים מלומדה. במלים אחרות: רעיון או"ם והאמונה בפעלו העצום להשכנת שלום ולהרמת קרנו של האדם, ככוח יוצר למען קידמת האנושות, עלול למצוא בלב הנוער קרקע פורה ומפרה, אם המציאות לא תעשה אותו פלסתר. המציאות כמות שהיא תקבע במידה גדולה את נפש הנוער; חזון העתיד ונסיון העבר לא יועילו אלא במעט, אם ההווה יהיה עכור ולא ילך לאור החזון ובעקבות הלקח מנסיון העבר. ואם יש להוסיף עוד משהו לגבי הנוער הישראלי, הרי מן הדין לומר: החזון של נוער זה אין כמוהו לזוהר ולשגב; הנסיון ההיסטורי שלו אין כמוהו לקדרות וליגון. משנה חשיבות נודעת איפוא לגבי דידיה להתרשמות מההווה ומהמציאות. יש להתפלל ולעשות למען תשכיחהו מציאות זו את נסיונות העבר, ושיהא בה כדי לעורר אמונה בהתגשמות החזון ובצעידה לקראתה. המחנך והנוער הישראליים לא יעמדו מנגד ונפשם תהיה בודאי פתוחה מבחינה רעיונית, רגשית ורצונית לאפקים הרחבים והמזהירים של עולם המחר.

לא כאן המקום להרחיב את הדיבור על דרכי פעולת המחנך בהחדרת עקרונות או“ם בלב הנוער. עם זאת כדאי להתעכב על מומנט יסודי אחד: ברור שלא דרך ההטפה והתעמולה היא הרצויה. החנוך הוא תהליך אורגני ומתמיד, והוא תומך את יתדותיו באישיותו של החניך, שקנה לו הרגלים ודרך מחשבה ועשיה מסוימים. לא יתקבל על דעתו של שום מחנך שאפשר לעורר יחס חיובי ואוהד לעקרונות מסוימים ע”י דיבורים, ויהיו חדורי רגש והתלהבות ככל שיהיו. על המחנך להקנות לחניכו לב חדש, לב מבין, היודע ורוצה לפעול מתוך הכרה עמוקה שאכן נכונה הדרך, וההליכה בה תהיה מסקנה הגיונית למאווייו ולמהותו הנפשית. שומה איפוא על המחנך לטפח את אפים של חניכיו, למען יהיו כל חייהם הנפשיים מושתתים על בסיס איתן וכל גילויי חייהם לא יהיו אלא ביטוי נאמן ועקבי לבסיס זה. ולבל יהיה זה בסיס הנתון לתמורות ולסטיות, שכל רוח מצויה או בלתי מצויה עלולה לערערו, מן ההכרח שיהיה משורין במכסה רצינית של ידיעות יסודיות אשר עוכלו כהלכה, במטען של כוחות נפשיים שאוזנו כראוי, ובעיקר בכושר מחשבה מעמיקה, שאין להעבירה על דעתה, ובכה שיפוט שאין לשחדו בדברי־הבאי ואפשר לשכנעו רק בנימוקים בעלי משקל. הבסיס הזה – אם נגדירהו בשלושה תוארים: תואר האישיות המוסרית המוצקה, תואר האזרחות הלאומית, שדגלה אהבה ונאמנות לעם ולמולדת, ותואר האזרחות הבינלאומית שסימנה קרבת הלב לכל המין האנושי הנאבק על התעלות והשתכללות, הרי שבלי ספק יהיה בו כדי להיענות לתביעות השעה הטרופה, שעוברת על העולם ושאו"ם שוקדת על תקנתה.