לשמע־אוזן לא האמנתי. למראה עיני איני יכול שלא להאמין. העתון פרוש כאן לפני, על שלחני, נכון כנכון חמה שבשמים…
הם מעקמים משמע חטמם, הא?
הקראים, כמובן! בימים אלו פנו, כך מוסרת לנו הכרוניקה, אל מי שפנו…
פנו ודרשו לרכזם בגליל־מגורים מיוחד. אם חיי־חרם, הם מרטנים עתה לעומתנו, כי אז שכם־אלי־שכם. אם גיטו, כי אז איש בצד אחיו!
ראיתם, כפויי־תודה? פתחנו להם פתח צר – הם נדחקים ועולים בשערים כפולים! הנחנו להם להתענות למעננו עינויי־גוף, לקדש את שמנו במחתרות־מצרים, לעלות ארצה ולחונן עמנו את רגבי־עפרה? מייד מחציפים כנגדנו! כאלו אינם אופים מצות־שעורים, שעה שאנו אופים אותן חיטים, כאלו אין ראשי־מועדים נקבעים אצלם על פי מולד־הלבנה, שעה שאנו מונים על פי סוד־העיבור. כאלו לא אסרו עלינו רבנן, חכמי סורא, להשיא להם את בנותינו ולהביאם בקהל ה'!
במעט רצון־טוב, מעט יראת־שמים, מעט אצילות שבנפש, היו יכולים להבין לרוחנו ולחיות עמנו חיים־של־נחת… מופרשים במקצת, נכון, מנודים כלשהו, נכון! נידונים, אולי, לניוון ביאולוגי, נכון! אך חזיז ורעם: שותפים לדימוקרטיה אחת, לא כן?
לא! מטעמים שאינם מחוורים לנו כל צרכם בחרו לדרוש עתה גיטו לעצמם! כאלו באמת חשוב לו לקדוש־ברוך־הוא אם ישאר אצלם מישהו בגפו, אם יהא שרוי בלא אשה, בלא משפחה, בלא ילדים –יותר משחשוב לו כי תיפול אות אחת ממשנת רבנינו… במקום לראות את הדברים כמות שהם, לכוף ראשם מתוך אלגנס ולהכנע לצוו של נצח־ישראל, הם קמים ומרטנים כנגדנו!
כבכל מקרה דומה, צפה ועולה לנגדי דמותו של אותו פורטוגזי. היה זה, כמדומני, בימי סוף־הרינסאנס. אירופה, השטופה באמונות־הבל של סיפורי־מכשפות ומעשי־רבותא של אלחימאים פוקחת יום אחד עיניה ומוצאת על שולחנה ספר חדש… כרך מוזר, של פורטוגזי מוזר… לא קראתיו במקורו, אך שמעתי עליו משהו, מאלף למדי! כיוון שנכנסה בו רוח תזזית, החליט לקום ולהפריך כמה־וכמה דעות קדומות, סברות־כרס ואמונות שווא, שהיו רווחות שם, באירופה של זמנו. “אין לך דעה קדומה יותר”, כותב אותו שיננא, “מזו שמצויים עדיין בעולם יצורי־אנוש, הפושטים צורת־אדם ולובשים צורת־זאב.”
“דעה קדומה?” תמהו עליו בני־דורו. “והרי כל נוצרי הגון יודע כי ברנשים שנתגלגלו בדמות זאב ניצודו, נידונו כחוק ואף הודו בכך שטרפו, גם זללו, לעת מולד־הלבנה, את שכניהם!”
“שטות היא להאמין”, ממשיך מיודעינו ההומניסטן, "כי יללת תנים היא, לאמתו־של־דבר, מין קול־קורא, שפירושו בלשון הודים: “אכר, אכר מת… איו, איו, אי־יו?”
“שטות”? תמהו בני־דורו, “והרי שמענו, לכאורה, במו אזנינו?”
להלן טורח ידידנו המוזר לרדת לחקרן של סברות מעין אלו: על שום מה יש להן מהלכים רבים כל־כך בעולם? על שום מה ניטעו בלב בני־אדם? טרח ומצא, אף כי נימוקיו לא שכנעו אז איש.
למותר הוא להעיר כי הליקאנטרופייה היא מחלת־רוח “לגיטימית” בקטלוג הרפואי של חקר תורת־הנפש בימינו. דמיון־תעתועים, המעורר את בעליו לחשוד בעצמו שהוא זאב איננו מן הדברים הנדירים בבתי־מטורפים מודרניים.
אשר ליללה – אין לך דבר קל יותר לגרסו: קול נהי־תנים נפתח תמיד במין ילל ממושך של שלוש ארבע יבבות, אחת רמה מקודמתה, ומסתיים בנביחה מקוטעת, המתפוררת באוזן־האדם למעין צווחות־אנוש. על כורחך אתה נזכר במין לשון־הודים…
בתוך כל שאר דעותיה הקדומות של חברת האדם בת־דורו, מפריך פורטיגזיוס סברת כרס אחת, הנראית לנו פיקנטית במקצת. “אמונת שווא היא”, כותב ידידנו, “להניח כי היהודים – מסריחים…”
שוו נא בנפשכם! וכי אינם מסריחים? אינם מעלים ריח רע? והרי שמענו, ראינו, רחרחנו…
“לא!” טוען פורטוגזיוס. “צאו והרהרו בכך! בניגוד לשורת המוסכם – אינם מסריחים…”
לפרקים תכופות, תכופות למדי, אני מהרהר בו ובמה שקראתי עליו (היכן, בעצם?). מה היה כותב עלינו עכשיו? אלו דעות קדומות היה מנקר לה לחברת־האדם מבין שניה, בימים אלה? יש אשר נדמה לי – שאני יודע…
דעה קדומה היא, היה כותב בודאי בקולמוס־נוצה ולאור נר־חלב, כי היהודים אינם מסוגלים לרדוף, להשפיל, לעולל עד־עפר… מקורה? בנטייתו האנושית, האינסטינקטיבית של איש־אירופה להניח כי אומה שנרדפה על צואר – לעולם לא תכה את המוכים ולא תדחקם לקרן־זוית בשל אמונתם, אורח חייהם או מנהגיהם..,
נו, דעה קדומה! אם לא פורטוגיזיוס, ימצא בודאי מישהו אחר, שיקום ויפריכנה, ביום־מן־הימים.
סבורים היינו שנקים מדינה לתפארת. כי נשמש עוד מופת להומניזם ולאהבת־האדם. לאורח־חיים דימוקרטי. לשוויון־זכויות מלא. לכיבוש־ייצר ולאורך־רוח. אך ראו נא, עד היכן הגענו! לאלה מעשי אכזריות אנו מסוגלים! לא, איני מתכוון עתה למעשים הנמצאים שם, בכפר־קאסם, “סוביודיצא”. מתכוון אני, לפי־שעה, לאכזריות מנטלית יותר, אכזריות “גזע־עליון”, המקפיד על נידוי שבט שלם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.