רקע
ברל כצנלסון
1. לתכנה האמתי של התנוּעה הלאוּמית הערבית; הגוֹרם האנגלי.

(בּאסיפת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּבית־בּרנר בּ־13.6.36)


זה שמוֹנה שבוּעוֹת אנחנוּ בּמצוֹר ואין איש מאתנוּ יוֹדע, וּמסוּפּקני אם יש באיזה מקוֹם מי שיוֹדע, מתי יגָמר המצוֹר הזה. אם כּי ידענוּ גם קוֹדם לכן כּי צפוּיים לנוּ נסיוֹנוֹת קשים בּהגשמת הציוֹנוּת, חייבים אנוּ בּזמנים הקשים האלה קוֹדם כּל להשתדל להכּיר את מצבנוּ: לא רק לבלי לטשטש את חוֹמר המצב אלא גם לראוֹת, עד כּמה שאפשר, את הכּוֹחוֹת והגוֹרמים השוֹנים, מחוּץ לנוּ וּבתוֹכנוּ, הפּוֹעלים פּה בּשעה זוֹ.

אילוּ שאלוּ אוֹתנוּ לפני כן אם יש בּנוּ כוֹח לעמוֹד שמוֹנה שבוּעוֹת בּמצוֹר, ספק אם מי שהוּא היה יכוֹל לענוֹת על זה תשוּבה חיוּבית. היוּ לנוּ נסיוֹנוֹת בּארץ שחשבנוּ אוֹתם לחמוּרים מאד. הנסיוֹן של 1921, הנסיוֹן של 1929. אך אלה היוּ בּעצם נסיוֹנוֹת של ימים ספוּרים, ימים רבּי־קרבּנוֹת, אבל רק ימים בּוֹדדים. רק מקוֹמוֹת מסוּימים בּארץ הרגישוּ בּלחץ המצב הזה. אבל לא עמדנוּ עדיין בּנסיוֹן כּזה שהישוּב כּוּלוֹ, כּמעט בּכל מקוֹם, עוֹמד בּמערכה, חי לא בּלבד בּמערכה פיסית, כּי אם בּמערכה אוּלי יוֹתר קשה, בּמערכה פּוֹליטית וכלכּלית בּלתי־פּוֹסקת, בּהיאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת, שלא תמיד תמוּנתה דוֹמה לזה שהיה לפנים, תמוּנה של הגנה חיצוֹנית, כּי אם היא הרבּה יוֹתר מסוּבּכת.

בּנסיוֹן כּזה עוֹד לא עמד הישוּב. וכל כּמה שמצבנוּ עכשיו קשה, כּל כּמה שהאוֹפק שלנוּ בּרגע זה הוּא מעוּרפּל הרי בּנסיוֹן ההיסטוֹרי של הישוּב חשוּבה לנוּ ההכּרה הזאת שיש בּכוֹחנוּ להחזיק מעמד מבּחינה פיסית, פּוֹליטית וכלכּלית בּמשך שמוֹנה שבוּעוֹת, וּבנקוּדוֹת ידוּעוֹת אפילוּ להתקדם בּמשך הזמן הזה, לכבּוֹש כּיבּוּשים ולהדוֹף התקפוֹת.

וּננסה להסתכּל בּמה שמתרחש עכשיו סביבנוּ. נשתדל על כּל פּנים להבין. קוֹדם כּל נראה מהוּ הגוֹרם הערבי, בּמה כּוֹחוֹ וּמה טבעוֹ.

מתוֹך השיגרה של הטרמינוֹלוֹגיה, של מלים מקוּבּלוֹת על “התעוֹררוּת המזרח”, אנחנוּ רגילים לאהוֹד בּקלוּת רבּה תנוּעוֹת של עמים חפֵצי־שחרוּר כּאן בּמזרח. הנטיה הזאת קיימת בּנוּ מתוֹך זה שהטרמינוֹלוֹגיה שלנוּ היא בּדרך כּלל דלה, ואם משתרש מוּשׂג מסוּים הרי משתמשים בּוֹ למטרוֹת שוֹנוֹת מבּלי הבחן בּהבדלים. כּיון שגוּדלנוּ על יחס כּבוֹד לכל תנוּעה לאוּמית מתעוֹררת, הרי תנוּעה לאוּמית פּירוּשה בּשבילנוּ: תנוּעת שחרוּר. כּיון שיש לנוּ מוּשׂג על עמים מדוּכּאים המבקשים להשתחרר ועל עמים מדכּאים וּמשעבּדים, על מדינוֹת אימפּריאַליסטיוֹת, הרי גם בּגשתנוּ לשאלה הערבית איננוּ יכוֹלים, לעתים, לראוֹת את הגוֹרם הערבי ואת דרכי מלחמתוֹ כּמוֹ שהם. המוּשׂגים הללוּ, הטרמינים המקוּבּלים, מאפילים עלינוּ וּמפריעים להבנת הדברים. ואני גם סבוּר שהרבּה מאד מאבידוֹתינוּ מבּני עמנוּ אשר הפכוּ לכלי־שרת אצל אחרים, שהגיעוּ למדרגה העמוּקה בּיוֹתר של התנַוונוּת, נסחבוּ, נגרפוּ לדרכּם האוּמללה בּגלל הקלוּת הזאת של השימוּש בּטרמינוֹלוֹגיה המקוּבּלת אוּלי בּמשך מאה שנה בּמחשבה של אירוֹפּה, מבּלי לנסוֹת לראוֹתה ראִיה מחוּדשת, לבדוֹק את תכוּנתה והתאָמתה לגבּי הארץ כּאן.

ואחד הצרכים החינוּכיים הגדוֹלים שלנוּ גם לגבּי פְּנים, ואוּלי גם בּמלחמתנוּ הפּוֹליטית, הוּא להכּיר את התנוּעה הלאוּמית הערבית, לגוֹלל את התוֹכן האמיתי שלה, גם מבּחינה לאוּמית וגם מבּחינת הקִדמה החברתית, וּלגלוֹת את תכנה של המלחמה הזאת שהגוֹרם הערבי נלחם בּנוּ.

השאלה היא אם התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת הערביוֹת נלחמוֹת לשחרוּרן נגד אימפּריאליזם אירוֹפי, אוֹ אוּלי אפשר בּמקרה זה לעזוֹב את המלה אימפּריאַליזם ולוֹמר כּי לפנינוּ חזיוֹן ישן נוֹשן, חזיוֹן של עם שוֹלט, הרוֹאה את האדמה שהוּא יוֹשב עליה כּנקוּדת־שׂררה שלוֹ, כּנקוּדת־שלטוֹן שלוֹ לגבּי כּל המיעוּטים, לגבּי כּל העמים היוֹשבים בּתוֹכוֹ.

ראינוּ את שחרוּרה של עיראק, ראינוּ את עיראק הנלחמת אשר השתחררה מהמַנדט של אנגליה ונלחמת לעצמאוּתה. ויתכן שכּאשר נתאמץ לקלוֹף את כל הקליפּוֹת ולשאוֹל, מה התוֹכן האמיתי של עצמאוּתה אוּלי תתגלה בּכלל פּרוֹזה פּשוּטה. יתגלה שלא היתה זאת מלחמה על לשוֹן עצמאית וּנטוּלת כּבלים, שלא היתה זאת מלחמת המון מדוּכּא נגד שבטוֹ של עם זר השוֹלט בּוֹ. וּלעוּמת זאת נראה בּעיראק את גוֹרל הכּוּרדים, את גוֹרל האַשוּרים, נראה כּי שחרוּרה של עיראק, העצמאוּת של עיראק, קשוּרה בּשחיטת האַשוּרים וּבשחיטת הכּוּרדים. בּמשך שנים רבּוֹת היינוּ רגילים לראוֹת את הטבח הארמני כּענין של השלטוֹן התוּרכּי, אך גם התנוּעה הערבית, אשר היתה אחת התנוּעוֹת המתנגדוֹת לאימפּריאַליזם התוּרכּי, החלה מיד, בּטרם שהיא עוֹד הספּיקה להתבּצר, לאחוֹז בּאוֹתם הדרכים שהתוּרכּים נהגוּ בּהם נגד כּל המיעוּטים שהיוּ בּיניהם. בּמזרח קיימוֹת פּרוֹבּלימוֹת מיוּחדוֹת: השלטוֹן הלאוּמי כּאן יש לוֹ אוֹפי ידוּע; אין לוֹ אמצעים של אימפּריאַליזם, אבל יש לוֹ אמצעים אחרים לפתוֹר שאלוֹת עמים שהוּא חפץ בּדיכּוּיָם. בּמזרח, בּכמה מקרים, פּירוּשוֹ של שחרוּר עם הוּא לא רק למסוֹר חיי אדם וּזכוּיוֹת מיעוּטים לשליטתוֹ המוּחלטת, כּי אם למסוֹר אוֹתם לאוֹתוֹ השלטוֹן הפּראי שהכּרנוּהוּ בּימי התוּרכּים.

וּלמעשה המצב הזה קיים גם בּסוּריה, שגם היא נקטה בּשיטות אלה לגבּי המיעוּטים שלה. בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת היא השליטה מגַמה כּזוֹ כּלפּי הנוֹצרים בּכלל, כּלפּי הלבנוֹן. ועד היוֹם הזה הלבנוֹן הסוּרי אחוּז פּחד שסוּריה תקבל את עצמאוּתה והוּא יהפך למיעוּט הנתוּן בּסכּנת חיים.

אין אני צריך לספּר לכם הרבּה על גוֹרל היהוּדים גם בּעיראק וגם בּסוּריה. אוּלי ידוּע לכם שהיהוּדים שם מבקשים לא לפרסם דברים על אוֹדוֹתיהם. עלינוּ לדעת את הנעשׂה בהם ולידוֹם. אבל בּתוֹר תעוּדה לגלוּת יהוּדית בּמזרח אפשר לספּר שבּאוֹתוֹ יוֹם ראשוֹן שבּסוּריה אספוּ כּספים לעזרת הפּוֹרעים הערבים בּארץ־ישׂראל, שוּם יהוּדי לא העיז לוֹמר שהוּא לא ישתתף בּזה, מפּני שידע כּי הדבר קשוּר בּסכּנת חיים בּשבילוֹ.

אנחנוּ בּקרבּנוּ חייבים על כּל פּנים להשתחרר מן האידיאַליזציה הזאת אשר נתחנכנוּ עליה וספגנוּ אוֹתה לתוֹך דמנוּ. כּשאנוּ מדבּרים על תנוּעוֹת עמים מדוּכּאים רצוּי שנדע לראוֹתן בּעינים פּקוּחוֹת. אני שוֹאל את עצמי מהוּ הפּתוֹס הלאוּמי הזה אשר מביא את הערבי הארץ־ישׂראלי לשביתה וּלכל מה שכּרוּך בּה? מאין הוּא יוֹנק? מהוּ אוֹתוֹ התוֹכן הלאוּמי הגדוֹל והחשוּב אשר עליו נלחמים? ראינוּ את מלחמת פּוֹלין, מלחמת הצֶ’כים, המלחמה נגד השלטוֹן האירוֹפּי המנצל והמדכּא בּהוֹדוּ. איפה התוֹכן הסוֹציאלי הפּרוֹגרסיבי, זה שהכּרנוּהוּ בּתנוּעוֹת השחרוּר של פּוֹלין, של הצ’כים, בּמלחמה הממוּשכת נגד השלטוֹן האירוֹפּי בּהוֹדוּ, בּכל אלה השוֹאפים לשחרר את התרבּוּת הלאוּמית שלהם? אין כּל זכר לדבר הזה. סוּריה מקבּלת את השׂכּלתה ואת יניקתה התרבּוּתית מאירוֹפּה. המיסיוֹנרים הם הם מיסדי בּתי־הספר שלה. וחברוֹת להפצת תרבּוּת אמריקאיוֹת הן בּעלוֹת מכללתה. והממשלה אינה מבּיטה, חלילה, בעין רעה על תרבּוּת מקוֹרית, היא מכּירה בּשׂפה הערבית כּבשׂפת המדינה. אך כּל כּמה שאנחנוּ מתאמצים למצוֹא בארצוֹת המזרח הללוּ את התוֹכן שעוֹרר את האינטליגנציה הלאוּמית להרמת קרן האוּמה, את היסוֹד התרבּוּתי במלחמה הלאומית, לא נמצאֶנוּ. מצד אחד איננוּ רוֹאים אצל הכּוֹבש האירוֹפּי שוּם מגמה לדכּא את התרבּוּת הלאוּמית, את השׂפה וּבתי־הספר; וּמאידך גיסא איננוּ רוֹאים שוּם פּתוֹס לאוּמי, אשר בּגלל איזה פּגם בּערכי העם יהיה מוּכן להיכּנס למלחמה. בּעצם, להוּטה האינטליגנציה הזאת של ארצוֹת המזרח לרכּוֹש לעצמה את המכשירים של הכּוֹבש. אין צוֹרך לכוֹף עליה את הלשוֹן הזרה, את ההשׂכּלה ואת הנימוּסים הזרים. כּי אלה נראים לה אמצעים חשוּבים בּמלחמת־הקיוּם, ואמצעים חשוּבים להתעלוֹת כּשכבה העליוֹנה בּחיי הארץ.

היינוּ רגילים לראוֹת תנוּעוֹת לאוּמיוֹת שהיוּ קשוּרוֹת לשכבוֹת עמוּקוֹת מאד בּחיי העם, שהרימוּ את העם משפל המדרגה וגם היוּ קשוּרוֹת לפּרוֹגרמה של רפוֹרמוֹת. התנוּעה האוּקראינית, התנוּעה הלאוּמית הפּוֹלנית או הצ’כית היו קשוּרוֹת גם למצב האִכּר וגם מצב הפּוֹעל. אוּלם בתכניוֹתיהן של כּל המפלגוֹת כּאן בּמזרח אין רוֹאים שוּם תוֹכן סוֹציאלי הקשוּר לאינטרסים של המוֹני תוֹשבים. אדרבּא, יכוֹלנו להיוָכח שלמעשׂה הדאגה לפּלח, למשל, אוֹ נסיוֹן של תחוּקה קרקעית אוֹ חוּקת עבוֹדה לא בּאוּ מתוֹך איניציאַטיבה של התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת הללוּ, כּי אם מתוֹך השפּעוֹת שוֹנוֹת חיצוֹניוֹת. מה הוּא איפוֹא הדבר שבּגללוֹ קיימוֹת תנוּעוֹת אלוּ, לא רק בּארץ־ישׂראל, כּי אם גם בּעיראק, ואשר בּגללוֹ היו מרידוֹת בּסוּריה? מהוּ סוֹף סוֹף תכנה של אוֹתה המלחמה? האוּמנם יש כּאן אזה פטריוֹטיזם מיוּחד או התנגדוּת לאיזה ניצוּל לא כּל כּך מגוּלה, חשאי? אני כּוֹפר בּכך.

לדעתי, דבר־מה אחר בּגוֹ. יש שני גוֹרמים הנוֹתנים את הצביוֹן לתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת בּארצוֹת השכנוֹת. אמנם יש כּאן שכבה מקוּפּחת, אבל אין זה הפּלח ולא הפּוֹעל, אוּלי גם לא החנוָני; זאת היא השכבה של הקנדידטים לפקידוּת. שכבה של בּני אפנדים, אפנדים קטנים אוֹ גדוֹלים, שכבה של אנשים שעל פּי מוֹצאם אוֹ השׂכּלתם אינם רוֹצים להיוֹת נתוּנים בּדרגוֹת־החיים הקיימוֹת. הם שוֹאפים להיכּנס לשטאבּ של פּרוֹפסיוֹת ליבּרליוֹת, למכוֹנה של שׂררה. משוּם כּך כּל מקוֹם תפוּס על ידי פּקיד זר הוּא אצלם הסימן הבּוֹלט של שלטוֹן נכרי. אמנם לא ידוּע מה יהיה כּשתקוּם המדינה העצמאית. בּעיראק, עם מלכּה ועצמאוּתה, קיימת כּבר מדינה לכל פּרטיה ויש עַרביזַציה של המכוֹנה האַדמיניסטרטיבית, ויש האַפּרט הממשלתי, יש כּבר חדירה גדוֹלה מאד לשלטוֹן. גם מי שבּיקר בּרבּת־עמוֹן ראה זאת יפה. אוֹתם 300 האלף אוּכלוֹסי עֶבר־הירדן הם מדינה עם פּקידוּת וּמשטרה ועם קצינים. אבל רק חלק קטן מן הפּרטנדנטים בּא על סיפּוּקו. על כּן התסיסה, מכּאן המצוּקה הגדוֹלה של אוֹתה האינטליגנציה לשליש אוֹ לרביע שאחוּז הימנה אינוֹ יכוֹל לשוּב אל הכּפר. זוֹהי אחת הפּרוֹבּלימוֹת הכּאוּבוֹת מאד במזרח. ואינני יוֹדע אם איזה חכם יפתוֹר אוֹתן בּזמן מן הזמנים. אבל כּרגע זהוּ חוֹמר־השׂריפה הגדוֹל המפוֹצץ את המשטר הקיים, והוּא הנוֹשׂא את המרידה הלאוּמית. ראוּ איך התחילוּ אצלנוּ המוּפתי אוֹ עראף אל־עראף, ותראוּ כּיצד בעצם האדם נלחם על זה שמכוֹנת־השלטוֹן תהיה מחר בידוֹ, מבּלי לדעת מה יעשׂה מחר כּשהמכוֹנה תהיה בּידיו, מחוּץ לזה שהוּא יהיה השליט.

הגוֹרם השני התוֹפס מקוֹם חשוּב והנוֹתן את הצביוֹן לתנוּעה הערבית בּמזרח זהוּ המקוֹר המדבּרי, הקשר העמוֹק הזה עם המדבּר, אשר לא ניתק עדיין. כּי מאין בּאה איבה כּזאת לשלטוֹן זר? האוּמנם קיימת לאוּמיוּת כּזאת כּפי שאפשר לתאר? בַּל נאמין! המדינוֹת הללוּ היוּ רגילוֹת בּשעבּוּד, גם בּשעבּוּד של האפנדי הערבי וגם בּשעבּוּד של הקאים־מקאם התוּרכִּי. אוּלם היסוֹד הבֶּדוי, כּלוֹמר, היסוֹד האַנַרכי, שישנוֹ לא רק אצל הבּדוים, כּי אם בּכל אוירה של הארץ, הוּא הגוֹרם. מה נשתוֹמם על כּנוּפיוֹת בּשכם וכדוֹמה, אם עוֹד לפני שבעים שנה היתה כּל ירוּשלים משלמת מס לאבּוּ־גוֹש. אוֹתה קרית־ענבים הגאוּלה כּיוֹם היתה בּידי בּדוי שוֹדד, אַבּוּ־גוֹש, וכל הסביבה היתה נוֹטלת רשוּת ממנוּ.

אינני יוֹדע אם כּל אלה המדבּרים על היסטוֹריה של המזרח יוֹדעים גם את ההיסטוֹריה של ההוָי שלוֹ. וּמי שיקרא בּה יֵדע בּאיזוֹ מידה הגיטוֹ היהוּדי שבּחברוֹן היה משוּעבּד לשיך כּוּשי, שהיהוּדים היוּ משלמים לוֹ מס למען קיוּמם. המס הזה היה נרשם בפּנקסי החלוּקה. היוּ מקבּלים מהגוֹלה חלוּקה לכל משפּחה, לחכם פּלוֹני ואלמוֹני. וּבפנקסי החלוּקה תמצאו רשוּם בּין השאר כּמה ניתן ל“רב השחוֹר” הזה כּדי שהגיטוֹ החברוֹני יוּכל לחיוֹת. וּבכל פּעם עם בוֹא איזוֹ כּנוּפיה חדשה, היה זה גוֹרם מספּיק למרד. בּארץ־ישׂראל שלט אז איבּרהים פּחה, מין נַפּוֹליוֹן של המזרח. וּמספיק היה ששליט אדיר זה יתנוֹדד כּל־שהוּא כּדי שיֶארע מאוֹרע הדוֹמה למה שמתהווה כּאן כּעת. מחוּץ לזה שאיבּרהים פּחה לא נהג כּמוֹ ווֹקוֹפּ. ובכן האוֹפי הזה, המִדבּרי, האַנרכי, הבּדוי, של חלק גדוֹל מאד של האוּכלוֹסין הערבים עוֹדנוּ קיים והוּא ניכּר בּגילוּיים שוֹנים. והישוּב העירוֹני, וּבפרט הישוּב הנוֹצרי, הוּא בּעצם מלא פּחד מאז וּמעוֹלם והוּא שׂמח בּלבּוֹ שכּל זמן שיש ענין יהוּדי הוּא משמש מין כַּלי־רעם המוֹשך אליו את תשׂוּמת־הלב.

ויש עוֹד גוֹרם הנכנס לחשבּוֹן: הקסינוֹפוֹבּיה – אוֹתה שׂנאת הכּוֹפר אשר האיסלם טיפּח אוֹתוֹ בּמשך מאוֹת שנים, אוֹתוֹ היחס שהכּוֹפר חייו אינם חיים. הדבר הזה קיים בּמידה לא קטנה. וכל אלה מצטרפים יחד והם תוֹפסים את מקוֹמם בּתנוּעוֹת הערביוֹת אשר מסביבנוּ בּדרך כּלל.

ודאי תאמרוּ, הגוֹרם היהוּדי ממלא תפקיד לא קטן בּהפחת התנוּעה הערבית. אני מסכּים לדבר הזה, שבּבוֹאנוּ לארץ שימשנוּ פֶרמֶנט ממריד כּל הזמן. עצם מציאוּתנוּ ואוֹתם האמצעים הציביליזיוֹניים שהכנסנוּ לארץ, כּל אלה משמשים בּלי שוּם ספק גוֹרם, לא רק גוֹרם מפַתח וּמקדם שבּמוּבן הכּלכּלי הוּא חיוּבי וּמקל על החיים, אלא גוֹרם שבּמוּבן הפּוֹליטי הנהוּ בּלי ספק עוֹזר לתנוּעה הערבית. כּמה מן האנגלים וגם מן היהוּדים אוֹמרים: הציוֹנוּת מפחידה. הדבר הזה מתקבּל על הדעת. אני כּמעט בּטוּח שאם תבוֹא ועַדה מלכוּתית היא תמצא בּלי שוּם ספק, כּמוֹ שכּוֹתבים עתה בּכמה עתוֹנים בּאנגליה, שאין כּאן שאלה כּלכּלית בּלבד, וכי אי אפשר להתעלם מזה שיש גוֹרם פּסיכוֹלוֹגי: הציוֹנוּת מפחידה. וצריך לוַתר משהוּ כּדי ליטוֹל את הפּחד הזה.

אני רוֹצה לשאוֹל שוּב, נניח שהישוּב עם עליה של 60 אלף איש לשנה עלוּל להפחיד. אבל האם גם בּזמן שאנשים עלוּ למרחביה היה מקוֹם לפחד? הם הפחידוּ? מדוּע התנפּלוּ על מרחביה? ואז הן לא היתה עליה בּת שש רבבוֹת לשנה, ספק אם עלוּ אז אלף יהוּדים בּשנה, ולא היה העמק בּידי היהוּדים, פּרט לנקוּדה אחת. האוּמנם היוּ כּבר הערבים כּל כּך מרחיקים ראוֹת, שראוּ בּכוֹבשי מרחביה את הסכּנה הלאוּמית הגדוֹלה הצפוּיה להם? מה הפחידוּ יהוּדי יבנאל וּמֶסחה בּשעתם? ואוֹתה גדרה. שבּה היוּ כּבר הרוּגים מידי ערבים לפני חמישים שנה, בּמה הפחידה? האוּמנם גם זה היה פּרי הפּחד? הלא אז עוֹד היוּ הרבּה שֵיכים שאמרוּ כּי הם יוֹדעים מתוֹך ספרים עתיקים שהיהוּדים עתידים לשוּב לארץ והם מחכּים להם.

ואשאל עוֹד: כּלוּם הפּחד גרם גם לטבח שהיה בּצפת לפני 103 שנה, בּ־1834, בּזמנוֹ של אוֹתוֹ איבּרהים פּחה אשר הזכּרתיו קוֹדם, בּזמן שבּארץ התמוֹטט לרגע שלטוֹנוֹ? אז התחוֹלל טבח בּיהוּדים עם כּל תמוּנוֹת הלוַאי שלוֹ. לא היוּ פּצצוֹת, אוֹתן הפּצצוֹת הידוּעוֹת לנוּ מ־1929 וּמעכשיו. אך הטבח ההוּא נמשך 33 ימים. הוּא התחיל בח' בסיון, והיה טבח ושוֹד, והיוּ מעשׂי־אוֹנס. לא היה אז ניתוּק טלפוֹנים, אבל כּאשר נוֹדע שיש יהוּדים המשתדלים להתקשר עם הקוֹנסוּלים שלהם רדפוּ אוֹתם. תמוּנה דוֹמה בּכמה וכמה פּרטים למה שאנוּ רוֹאים בשנים אלה. זוֹהי שגיאה כּבדה לראוֹת את ההתקוֹממוּיוֹת האלה כּאילוּ הציוֹנוּת וּפחד היהוּדים הם מקוֹרן. אין שוּם ספק שאלה ממלאים תפקיד, אבל לא הם העילוֹת. אלה הם רק אמתלאוֹת.

הסיבּוֹת הן בזה שכּל שעה שבּמזרח מרגישים שיש שלטוֹן לא בטוּח מתגלים כל אוֹתם כוֹחוֹת ההרס. לא שיש להם אידיאל, אני כּוֹפר שהדבר הזה היה גם בּימי המלחמה העוֹלמית הגדוֹלה, גם בּימי לוֹרנס. לא לערבים היה האידיאל של מדינה ערבית גדוֹלה, כּי אם ללוֹרנס היה האידיאל הזה, והוּא הפיח בּהם מרוּחוֹ. ולא רק בּכוֹח כּשרוֹנוֹתיו הגדוֹלים, כּי אם גם בכוֹח הנשק.

ואין צוֹרך כּי נַשלה את נפשנוּ לראוֹת את הדברים כּמאוֹרעוֹת חוֹלפים. ואין אנוּ צריכים לנהוֹג כּדרך שאנוּ נוֹהגים תמיד שבּרגע שמַכּים אוֹתנוּ אנחנוּ מתחילים להכּוֹת על חטא. אבל אין זה יפה בּיוֹתר בּשעה שמקבּלים מכּוֹת. יש כאלה העוֹשׂים כּך: סמילנסקי והשׂמאל שבּשׂמאל. וכל זה מתעוֹרר אצלם בּדיוּק בּרגע שאנחנוּ מקבּלים סטירוֹת־לחי. אנוּ חייבים לראוֹת שישנם כּאן גוֹרמים אוֹבּיֶקטיביים חזקים ושצריך לדעתם; ועלינוּ להיוֹת מוּכנים לעבוֹד גם בּתנאים הקיימים, כּמוֹ שהיה מוּכן לעבוֹד איש בּיל"וּ בּתנאים שהוּא מצא בּארץ, כּשכּל יוֹם ויוֹם היתה הנקוּדה שלוֹ צפוּיה לאסוֹן, וּכמוֹ שהיה בּימי “השוֹמר”. נדע זאת בּרוּר: ארץ־ישׂראל איננה מדינה שיכוֹלה להיבּנוֹת בּתנאים נוֹחים. לא קיבּלנוּ “שטאט” בּקנדה אוֹ בּארצוֹת־הבּרית עם שכנים אשר בּמלחמה הציבּוּרית יש להם נימוּסים מסוּימים. קיבּלנוּ את זה בּמזרח בּמקוֹם שאנחנוּ אוֹמרים אמנם לפתוֹר כּמה פּרוֹבּלימוֹת שלוֹ, אבל איננוּ יכוֹלים עדיין. על כּל פּנים המזרח הזה – אוֹתוֹ צריך להכּיר, בּוֹ יש שכבה עצוּמה וּגדוֹלה שהיא מבקשת שׂררה לעצמה ואת השׂררה היא יכוֹלה להשׂיג לא על ידי תנוּעת שחרוּר, כּי אם על ידי אימפּריאַליזם מזרחי, אימפּריאַליזם ערבי.

הנה ישנה בּקרבתנוּ מדינה אחת המתקדמת לאין ערוֹך יוֹתר מאשר כּל הארצוֹת בּמזרח, זאת היא מצרים. והיא עכשיו מדינה עשירה, גדוֹלה, עם 13 מיליוֹן תוֹשבים, בּערך, עם מלך. והפּרוֹבּלימוֹת של העצמאוּת שלה הן פּרוֹבּלימוֹת של פּרסטיז’ה, של צבא ושל פּקידוּת גבוֹהה. וּברגע זה הסימפּטיוֹת שלנוּ נתוּנוֹת למצרים, אני מודה בּדבר הזה. וּלמצרים יש “אל־אזהר”, והיא הגיעה גם מבּחינה תרבּוּתית וגם מבּחינת שלטוֹן למדרגוֹת כּאלה אשר שוּם מדינה בּאַסיה המערבית לא הגיעה אליהן. מה הן המגמוֹת של מצרים זוֹ? יש לה שתי נקוּדוֹת של אכּספּנסיה. אחת מהן היא לצד סוּדן. מצרים המתקוֹממת כּל כּך לשלטוֹן נכרי עליה, נלחמת בּעצם על השלטוֹן בּסוּדן. הסוּדנים על כּל פּנים פּוֹחדים מפּני מצרים יוֹתר מאשר מפּני אנגליה. למצרים יש מחשבה שהיא תהיה זקוּקה לאדמוֹת סוּדן והיא רוֹצה להבטיח לה את האפשרוּת של אכּספּנסיה בּסוּדן.

יש גם רצוֹן של אכּספּנסיה לצד ארץ־ישׂראל וסוּריה. ידוּע שבּהיסטוֹריה היתה בּתקוּפה קדוּמה כּמעט מלחמה נצחית בּין האימפּריאַליזם המצרי וּבין האימפּריאַליזם הצפוֹני של אשוּר וּבבל. בּמשך מאוֹת שנים עברה ארצנוּ הקטנה והאוּמללה מיד אחת ליד שניה. עכשיו מצרים אינה מעיזה לדבּר על שליטה על ארץ־ישׂראל וסוּריה. וה“וַפד” בּתקוּפה שהוּא קרוֹב לשלטוֹן לא יעיז לרמוֹז על זה. הוּא גם לא יטפּח שוּם קשרים. אבל יש לא מעט רמזים על כּך כּי מצרים שוֹאפת להגמוֹניה בּארצוֹת ערב. היא אוֹמרת: “האם אִבּן סעוּד ימלוֹך בּכם? הלא רק מדינה תרבּוּתית וחשוּבה יכוֹלה לאחד את הארצוֹת האלה ולשלוֹט עליהן?” לפי שעה מסתפּקת מצרים בּהגמוֹניה התרבּוּתית שיש לה בּאמת לגבּי כּל הארצוֹת הערביוֹת הללוּ. אבל למרוֹת יחס הבּוּז הגדוֹל שהיא מתיחסת אליהן, שכּל המכּיר את מצרים ואת תנוּעוֹתיה יוֹדע זאת, היא הוֹגה מחשבוֹת של אימפּריאַליזם מצרי. וּבכן, אי אפשר לנוּ לבלי לראוֹת את המצב האמיתי של התנוּעוֹת הללוּ בּמזרח. תכנן, אם נשתמש בּמלה מוֹדרנית – ואני לא אוֹהב להשתמש בּה – הוּא אימפּריאַליזם מִדבּרי. וּמוּבן מאליו שתנוּעוֹת כּאלה אינן יכוֹלוֹת להבּיט בּשקט וּבהשלמה על התהווּת כּל כּוֹח תרבּוּתי, קוֹלוֹניזציוֹני, ציביליזטוֹרי. וּמשוּם כּך גם לבנוֹן והמרוֹניטים הם כּצנינים בּעיניהן.

מדוּע אין עכשיו פּרעוֹת בּיהוּדים בּסוּריה? עכשיו כּשהתחילוּ פּה הפוּרענוּיוֹת הן עלוּלוֹת להתפּשט. ולא כן. סוּריה שקטה. פחרי אל־בּרוֹטי אשר ניהל את תנוּעת השביתה הסוּרית הוּא עכשיו שוֹמר על כּך. כּשמַתחילה תגרה בּגיטוֹ בּדמשׂק הוּא אינוֹ נוֹתן לה לגדוֹל. יוֹשבת משלחת בּסוּריה, וּבסוּריה נמצאת ממשלה שאין מענינה לגלוֹת לה שאפשר לשחוֹט יהוּדים. וּמשוּם כּך נחנקת כּל התנפלוּת על היהוּדים. בּענין זה אין להאשים את המַנהיגוּת בּחוֹסר טכסיסיוּת, בּזה אין לחשוֹד בּהם. משוּם כּך הם יודעים לא רק לחיוֹת בּשלוֹם עם המרוֹניטים, כּי אם לדרוֹש כּסף בּשביל המגבּית לפוֹרעי ארץ־ישׂראל וּלהשיג מהם הוֹדעוֹת שהיהוּדים הם אנטי־ציוֹנים.

אוּלם כּשבּא חבר הלאוּמים ואוֹמר שצריך להציל את האַשוּרים הנשחטים וצריך למצוֹא בּשבילם שטח מדבּר בּצפוֹן סוּריה, והענין הוּא ענין של עשׂרים אלף איש – אז טוֹענת הממשלה הלאוּמית בּשם הגדרה עצמית ואוֹמרת: “אין לכם רשוּת לפתוֹר את השאלה האשוּרית על חשבּוֹננו”. מהבּחינה הפּוֹליטית ההכרזה הזאת של עם, אשר כּל האוּכלוֹסים שלוֹ בּעיראק וסוּריה ועבר־הירדן וארץ־ישׂראל יחד, ספק אם הם מגיעים לעשׂרה מיליוֹנים, עם היהוּדים ועם כּל המיעוּטים, ויש לוֹ שטח אדמה העוֹלה על שטחה של גרמניה בּעלת 60 המיליוֹן, ההכרזה הזאת ששוּם שלטוֹן בּעוֹלם ושוּם כוֹח בּעוֹלם לא יעיזוּ לקחת ממנוּ פרוֹבינציה אחת דלה בּשביל פּתרוֹן איזוֹ שאלה לאוּמית, אינה שוֹנה בּעיני בּשוּם פּנים מאימפּריאַליזם, מהגילוּי המכוֹער בּיוֹתר והנַצלני בּיוֹתר אשר ישנוֹ בּעוֹלם. תוֹכן הדבר הוּא להחזיק שטחים עצוּמים בּמצב של שממה בּלי כּל יכוֹלת לפתח אוֹתם בּיוֹם מן הימים, להשאירם בּמצב של דלדוּל, בּמצב של עניוּת, בּמצב של רעב, ולשמוֹר עליהם לשם הגדרה עצמית.

כּזאת היא התנוּעה הערבית. ואני אוֹמר, כּל גישוּשים וכל ניפּוּיים אינם עלוּלים לשנוֹת את יחסנוּ לאָפיה של התנוּעה הזאת. גם הגילוּי של שיך אל־קאסם, גם כּל הגילוּיים הטרוֹריסטיים – אוּלי תמצאוּ בּהם מבּחינה אישית מסירוּת־נפש של פַנַטיזם דתי, של קסינוֹפוֹבּיה, אבל איננוּ יכוֹלים למצוֹא בּהם שוּם דבר אחר.

וּמשוּם כּך מַרשה אני לעצמי לאמוֹר שהחלוֹם על הסכּם כּיוֹם הזה בּינינוּ לבין התנוּעה הערבית הזאת הוא חלוֹם שוא. לא משוּם שאינני רוֹצה בּשלוֹם. לא משוּם שאינני מוּכן לשלם מחיר יקר בּעד השלוֹם. כּוּלנוּ יוֹדעים יפה מאד כּי שלוֹם הוּא תנאי ראשוֹן למלאכת הבּנין שלנוּ. ואם דרוּש לנוּ הרי אנחנוּ מוּכנים לשלם מחיר בּעדוֹ. ואם יבוֹא הרגע יהיה לנוּ אוֹמץ־הלב הדרוּש לשבת ולדוּן על המַכּסימוּם שנוּכל לשלם. אבל כּשתנוּעה עוֹמדת בּמצוֹר, בּמצב שכּל הוֹשטת יד מחוּצה לחוֹמה יכוֹלה לפתוֹח פּירצה, אין היא רשאית להשתעשע בּאילוּסיוֹת כּאלה. ואתם בּוַדאי קראתם שגם בּימים אלה התהלכוּ אנשים עם הזיוֹת של שלוֹם. ואמנם אפשר היה לחשוֹב שישנן נטיוֹת לשלוֹם. היוּ ימים שבּאוּ אלינוּ נכבּדים ערבים ואמרוּ: “אסוּר להמשיך, צריך לשׂים קץ לדבר הזה. תעזרוּ לנוּ בּכך על ידי ויתוּר־מה מצדכם. הלא איננוּ יכוֹלים לשוּב להמוֹנינוּ אנוּ בּידים ריקוֹת”. הבּיקוּרים הללוּ היוּ קשוּרים בּמצב מסוּים. בּרגע שהנציב אמר מלים חזקוֹת, כּביכוֹל, היוּ בּאים למחרת אוֹתם הערבים שליחי השלוֹם ואוֹמרים שצריך לשׂים קץ. וכאשר הוּכח להם שאין המצב כּל כּך חמוּר חדלוּ מבּוֹא. והתנאי הראשוֹן למשׂא־וּמתן היה שהיהוּדים יסכּימוּ להפסיק את העליה. אם הדבר הזה יעָשׂה תינתן להם אפשרוּת לבוֹא להמוֹנים שלהם וּלהציע להם הסכּם של שלוֹם.

וּבל נא יטעוּ בּדברי: בּאָמרי שאין לנוּ תקוה להסכּם, אין כּוָנתי לוֹמר ש“עֶס שטייט מיר נישט אָן”, שאין זה לכבוֹדנוּ, בּתוֹר מפלגה סוֹציאליסטית, לחתוֹם הסכּם עם מפלגה לאוּמית ריאַקציוֹנית פיאוֹדלית. אילוּ ראיתי אפשרוּת כּל־שהיא לבוֹא לידי הסכּם עם המוּפתי, עם ראג’בּ נשאשיבּי ועם עוֹני עבּד אל־האדי על דרך שהיא תאַפשר לנוּ לעבוֹד, הייתי הראשוֹן להסכּים לדבר, אוּלי גם בּמחיר יקר מאד. אוּלם אינני יוֹדע מה המחיר שאנחנוּ יכוֹלים לתת להם. יש לפעמים ששני צדדים יוֹדעים שהם צריכים לבוֹא לידי הסכּם וכל צד יש לוֹ צוֹרך מסוּים המניע אוֹתוֹ לכך, אבל בּזמן שהם יוֹשבים ליד השוּלחן הם רוֹאים שמַה שנחוּץ לאחד אין בּיד השני לתתוֹ לוֹ. כּשאני שב עתה אל התנוּעה הערבית בּארץ־ישׂראל ושוֹאל: מַהי רוֹצה וּמַהי יכוֹלה לתת לנוּ? וּמאידך גיסא, מה אנחנוּ יכוֹלים לתת לה? נדמה לי שחוֹזרת אוֹתה התמוּנה, הלא כּל הדברים שאנחנוּ נוֹתנים להם – סמילנסקי טוֹען שהעשרנוּ את זַרנוּקה, ואנוּ יוֹדעים כּי יש ממשלה עשירה עם עוֹדף בתּקציבה, – וכל זה שאנוּ מתפּארים בּוֹ, איזה מין נתינה היא זאת? בּרוּסיה אוֹמרים “השוֹר נוֹתן חֵלֶב”, אוּלם איך נוֹתן השוֹר חלב? כּשעוֹקדים אוֹתוֹ וּפוֹשטים את עוֹרוֹ – הוּא נוֹתן חלב. אנחנו נוֹתנים לערבים הרבּה מאד. אנחנוּ נוֹתנים את זה על כּרחנוּ, אנחנוּ נוֹתנים לממשלה הרבּה מאד. אי אפשר לנוּ שלא לתת, אנחנוּ משלמים מסים לממשלה. כּל זה ניתן לעוֹני־עבּד אל־האדי חינם, וּבעד זה אין הוּא זקוּק לתת לנוּ שוּם דבר.

היוּ ימים והערבים רצוּ דברים פּשוּטים. משַסי הערבים ידעוּ שיהוּדי הוּא בּבחינת פּרה חוֹלבת ואפשר לקבּל ממנוּ שוֹחד. היתה בּארץ מין פּוֹליטיקה ערבית נוֹשנה שאמרה לנוּ: כּשאנחנוּ נכריז עליכם בּוֹיקוֹט אתם תתנוּ לנוּ כּסף ואז נירָגע. העתוֹנוּת הארץ־ישֹראלית הערבית התפּתחה אף היא על חשבּוֹננוּ; אוּלי ידעתם, “הכּרמל” של נצאר בּחיפה היה מתקיים ממשׂכּוֹרת מאת יק“א, וכן היוּ שקועים כּספּי יהוּדים גם בּ”פַלשתין" וּבעתוֹנים אחרים. ה“דוֹ אוּט דֶס” היה כּזה. כּעת הם רוֹצים שלטוֹן בּארץ, שלטוֹן ממשי, כּלוֹמר, משׂרוֹת חשוּבוֹת, כּבוּדוֹת, והשפּעה בּמדינה. האם אנחנוּ יכוֹלים לתת זאת?

לנוּ דרוּש דבר אחד מהם: לא להפריע. זהוּ הדבר היחידי שאנוּ דוֹרשים מהם: לא למנוֹע את גידוּלנוּ. את הדבר הזה ערבי ארץ־ישׂראל אינם מוּכנים לתת לנוּ. הם יוֹדעים שאם עכשיו משקלנוּ וכוֹחנוּ הוּא כּבר עצוּם וגדוֹל, הרי אחר תקוּפה של גידוּל בלתי־פּוֹסק ודאי שלא יוּכלוּ לעמוֹד בפנינוּ. החשבוֹן הפּשוּט אוֹמר ששידוּך כּזה לא יכוֹל להתקיים. אחרת היה אילוּ היתה קיימת תנוּעה ערבית מאוּחדת, הכוֹללת את סוּריה, את עיראק והמַקיפה ארצוֹת אחרוֹת, ואז היתה בּשבילה ארץ־ישׂראל רק אחד המחוֹזוֹת שיכוֹלים לבוֹא על אוֹדוֹתיו לידי הסכּם ידוּע, אפשר היוּ מבקשים בּעדוֹ מחיר פינַנסי: קרדיטים, הלוָאוֹת, וכיוֹצא בּזה. אילוּ היתה קיימת תנוּעה כּזאת שהיתה מוּכנה למשׂא־וּמתן, לא אוֹתה הקסינוֹפוֹבּיה אשר כל יהוּדי הוּא כּצנינים בּעיניה (אנחנוּ גם כּן לא היינוּ רוֹצים שיהיוּ ערבים ארץ־ישׂראליים, אבל זוֹהי מציאוּת ויש חשבּוֹן, ויש הכרח להתחשב בּזה), אפשר היה לדבּר על כּך. ואם עוֹד אפשר היה ששליטים כּפייצל, כּלוֹמר, מי שיש לוֹ חזוֹן תקוּמת עמוֹ, יבוֹאוּ עמנוּ לידי הסכּם, הרי אין שוּם יסוֹד ושוּם שאנסה לשלוֹם בּתנאים הקיימים עכשיו. משוּם שהמַנהיגוּת כּעת בּמידה שאנחנוּ פּוֹעלים לטוֹבת הארץ כּן נשמט מתחתה כַּנה, כּל הטבה בּמצבוֹ של הפּוֹעל הוּא מינוּס לגַבּיה, ולא פּלוּס. משוּם כּך אני מרשה לעצמי להגיד שאין לנוּ שאנסה להסכּם בּתקוּפה הזאת.

ועכשיו – הגוֹרם האנגלי. נוֹהג אני בּענין זה להימנע מכּל צרוּת ראִיה. אינני גוֹרס את כּל אוֹתה השיטה שהיתה מקוּבּלת כּל כּך בּציוֹנוּת מהזמן שהתחלנו לבוֹא בּמגע עם העם הזה: החל מן האידיאליזציה של עשׂרת השבטים והמפטיר של הרבּרט סמוּאל, וגמוֹר בּניתוּח הפּסיכוֹלוֹגי הרוֹאה בּכּל רק איבה ושׂנאה. אוּלי יש אמת גם בּזה וגם בּזה. אבל אנחנו לא ניוָשע מזה. אילוּ היוּ פּתוּחים לפנינוּ כּל האַרכיוֹנים של השלטוֹן הבּריטי, אילוּ יכוֹלנוּ לקרוֹא מה דוּבּר בּועידת קאהיר בּזמן שהחליטוּ לקרוֹע את עבר־הירדן, אזי יתכן שהיוּ מתגלים לנוּ בּאמת דברים מענינים בּפּוֹליטיקה של אנגליה. אוֹמרים שאַלביוֹן הוּא סמל התרמית והמרמה, ואני חוֹשב שבּכל זאת אנגליה היא היא מבצר וּמשען של רעיוֹנוֹת טוֹבים, ושל יחסים תרבּוּתיים, ושל דמוֹקרטיה. אין אני מוּמחה, אך אני חוֹשב שכּל אחד מאתנוּ יִטעה אם ירצה לבנוֹת סכימוֹת. אביא דוּגמה קטנה: גוֹרלה של חַבּש. האוּמנם יש להעלוֹת על הדעת שאנגליה התכּוונה באמת להכשיל את הניגוּס למען יגוֹרש ממדינתוֹ? למעשׂה היתה אנגליה אשמה, מפּני שאילמלא הבטחוֹתיה היתה חבּש מתפּשרת עם איטליה. והיוּ אוּלי כּאן הרצוֹנוֹת הטוֹבים בּיוֹתר, אבל חשוּב לא הפּסיכוֹלוֹגיזם, כּי אם מה היוּ התוֹצאוֹת של הקו הפּוֹליטי הזה. אין שוּם ספק שלאַנגליה היוּ אינטרסים ריאַליים שחַבּש תישאר עצמאית, וּבכל זאת היוּ תוֹצאוֹת המדיניוּת שלה הפוּכוֹת. יתכן איפוֹא שגם מדינה חזקה וּגדוֹלה תנקוֹט בּקו פּוֹליטי בלי הרצינוּת המספּיקה כּדי להגשימוֹ. משוּם כּך עלינוּ לראוֹת את הדברים לא לפי מצב־רוּח ולא לפי התחכּמוּת פּסיכוֹלוֹגית, בּעת שאנחנוּ פּעם עוֹלים למעלה וּפעם יוֹרדים למטה.

אנחנוּ צריכים לראוֹת את מצבנוּ כּמוֹ שהוּא בּכל חוֹמר הדין. בּשבילי קוֹבע מה שנעשׂה בּארץ, כּאשר נעשׂה דבר־מה טוֹב וכן כּאשר נעשׂה דבר רע. אני מוּכן לדוּן על אוירת השלטוֹן ועל דרכּוֹ רק על פּי אוֹתם הדברים שעברוּ לעינינוּ.

לפני כּמה חדשים היה בּלוֹנדוֹן בּקלוּבּ האנגלי־הפּלשתינאי בּנקט יפה מאד. ודאי קראתם את הטלגרמוֹת מלוֹנדוֹן על כּך. נוֹכחוּ ג’ימס רוֹטשילד וכמדוּמני גם וייצמן, ושם היוּ גם בּן־גוּריוֹן וגם מלקוֹלם מקדוֹנלד וגם ווֹקוֹפּ. ואוּלי היתה זאת הפּעם הראשוֹנה שווֹקוֹפ דיבּר על הבּית הלאוּמי. לפני כן לא הזכּיר מעוֹלם את הבּית הלאוּמי בּמפוֹרש. וּבאוֹתם הימים היתה גם ישיבה חשוּבה מאד, אשר בּה השתתפוּ גדוֹלי משׂרד המוֹשבוֹת עם מזכּיר המוֹשבוֹת ושם התגוֹללה הפּרשה של חזוֹן הציוֹנוּת. דוּבּר על הרחבת התעשׂיה ועל הצוֹרך להתיחס לבנין הבּית הלאוּמי מתוֹך אַהדה אַקטיבית. וּבוַדאי ידוּע שאנחנוּ לא מסתפּקים ברשיוֹנוֹת העליה הניתנים לנוּ, אלא משתדלים מפּעם לפעם לגוֹלל את הפּרוֹבּלימה הציוֹנית הגדוֹלה.

אוּלם בּאוֹתם הימים שבּהם נדבּרוּ כּל הדברים האלה, בּאוֹתם הימים היוּ כּבר מוּכנים בּתיקי הממשלה הצעוֹת חוּקי הקרקע, אשר אמנם לא נתפּרסמוּ עד היוֹם הזה – גם זוֹ היא זכוּת – אבל אשר לעוּמתן גם ההצעוֹת של פרנטש ושל סימפּסוֹן יכוֹלוֹת להיחשב בּעצם הצעוֹת הוֹגנוֹת. וּבאוֹתוֹ הזמן כּבר היוּ הצעוֹת להגבּלוֹת חדשוֹת של העליה וּביניהן ההצעה להגדיל את הדרישה מעוֹלים בּעלי הוֹן מאלף לא"י לאַלפּיִם, ורק אחרי לחץ שלנוּ הוֹדיע המיניסטריוֹן שהצעה זוֹ איננה קיימת. ודיבּרוּ על עליה של 60 אלף איש שהיא גדוֹלה מדי, מפחידה את הערבים, והטרמין “מפחיד הערבים” הוּא עכשיו אַרגוּמנט מכריע בּויכּוּחים. מוּבן מאליו שבּכל משׂא־וּמתן לא ידבּרוּ על המעצוֹרים האלה, מבּחינה פוֹרמַלית החשבּוֹן הוּא תמיד חשבּוֹן כּלכּלי טהוֹר.

כּשאנוּ רוֹצים לראוֹת מה עבר עלינוּ בּמשך החדשַיִם האלה (אין צוֹרך לגוֹלל את כּל התמוּנה), רוֹאים שהשלטוֹן הזה נמצא בּמצב של תנוּדוֹת בּלתי־פּוֹסקוֹת. ואחרי כּל הוֹדעה בּעלת ערך מוֹפיע למחרת מה שהוּא שצריך לבטל אוֹתה. לפני עשׂרה ימים פּירסמה הממשלה חוֹק המרשה לה להכריח אנשים לפתוֹח את החנוּיוֹת. הממשלה כּל הזמן מפקפּקת בּכלל אם מוּתר לה להתערב בשביתה חוּקית. הממשלה הזאת עוֹמדת על האֶתיקה השביתתית, שהלוַאי והיוּ מגיעים לשכּמוֹתה בּאנגליה. היה צורך לחוֹקק חוֹק מיוּחד המרשה לצווֹת על חנוָנים שיפתחוּ את חנוּיוֹתיהם. אך היא הוֹדיעה שעוֹד אינה מתכּוונת לבצע חוֹק חדש זה. אוֹ כּאשר הממשלה מחליטה לעשׂוֹת חיפוּשים היא מוֹדיעה לכל המשטרוֹת שאין לחפּשׂ נשק בּמסגדים ואצל כּוֹהנים שוֹנים ואצל נשים. וּבכן זוֹהי ממשלה כּזאת היוֹדעת לתת אַדריסאוֹת בּאיזה מקוֹם אפשר לסדר מחסנים של נשק, והיא היוֹדעת גם לסדר חיפּוּשׂים חמוּרים מאד. אוֹמרים שסוּדרוּ חיפּוּשׂים כּמוֹ בּימי התוּרכּים. עד כּדי כּך שאנשי שכם הוֹציאוּ כּרוּז שהם נגד מעשׂי־אַלָמוּת כלפי שוֹטרים ונגד ניתוּק טלפוֹנים, וזה נחשב לנצחוֹן גדוֹל בּעיני הממשלה, וזה בּא לאחר שהוּרשה בּיד אחת לעשׂוֹת חיפּוּשׂים שנזכּרים לדראוֹן. אבל היא גם ידעה לתת הוֹראוֹת מסוּימוֹת איפה לא צריך לחפּשׂ, והוֹראה זוֹ נקראת על ידי קציני כּל המשטרוֹת. אוֹתוֹ השוֹטר הערבי הוּא המוֹרה דרך, הוּא ה“גָאִיד” שלהם והוּא אוֹמר לאיזה מקוֹם אסוּר להיכנס. אין צוֹרך לחפּשׂ הרבה כּדי לראוֹת את המצב המשוּנה הזה, אשר בּוֹ מתנהלת עבוֹדת הממשלה.

כּמוּבן שיכוֹלתי להזכּיר עוֹד דברים מהימים הראשוֹנים. החידה של יפוֹ מהימים הראשוֹנים של הפּרעוֹת עוֹד לא נפתרה. כּיצד אפשר הדבר שבּממשלה חזקה וּגדוֹלה אשר בּראשה עומד מפַקד משטרה חשוּב, עם פּקידים המעוֹרבים בּעוֹלם הערבי, איך אפשר היה שיוֹם־יוֹמַיִם, שעה, שתי שעוֹת לפני זה לא ידעוּ מה שיִקרה? ואיך אפשר שבּמשך יוֹם וּשני ימים לא נמצא שוּם כּוֹח ושוּם רצוֹן לשׂים קץ להתפּרצוּת זוֹ? אבל אלה הן שאלוֹת שגם בּקישינוֹב לא ידענוּ עליהן תשוּבה.

יש מתארים אוֹתנוּ כּאילוּ אנחנוּ משתוֹקקים ליד חזקה ורוֹצים להשפּיע על הממשלה לדכּא את המרד הערבי בּדם. לא בּיקשנוּ יד חזקה, אינני חוֹשב שתביעת משפּט על רוֹצחים זוֹהי תביעת יד חזקה. מדוּע אין משפּט אלא על אחד מרוֹצחי יפוֹ? אבל נניח שקיימת כּאן ממשלה מאד ליבּרלית שהיא מתעבת מאד כּל מעשי אַלָמוּת. הרי היוּ בּידיה אמצעים למנוֹע שהדברים יגיעוּ עד לידי מלחמה כזו, כּאשר נערכה ליד מוֹצא אוֹ כּאשר נערכת עכשיו לילה לילה ליד תל־יוֹסף וּכפר־יחזקאל. אם בּני־אדם רגילים יוֹדעים ששלטוֹן חזק רוֹצה בּמה שהוּא הם מביאים את הדבר הזה בּחשבּוֹן. לא כּל אחד מוּכן לעשׂוֹת מעשׂים נגד השלטוֹן בּאוֹמץ־לב וּבחוּצפּה גדוֹלה. הארץ לא ידעה מהוּ רצוֹן השלטוֹן, ורצוֹן זה אין צוֹרך דוקא להבּיע על ידי תוֹתחים וּמכוֹנוֹת־יריה. יש גם דרכים אחרוֹת לכך. כשהשלטוֹן לא רצה בּעבוֹדה עברית מלאה בּמוֹשבוֹת, הוֹציא חוֹק נגד משמרוֹת, והוּא ידע למנוֹע אוֹתן וידע לשלוֹח את אנשינוּ למאסר. אוּלם כּעת, בּמשך חדשַיִם, לא פּתר עדיין השלטוֹן את השאלה אם שביתת הערבים היא חוּקית אוֹ אינה חוּקית. אמנם אי אפשר שלא להתחשב עם זה שהשלטון נמצא בּמצב דֶליקטי. כּל שלטוֹן רוֹצה לשמוֹר על קיוּמוֹ וכל שלטוֹן צריך היטב לחשוֹב אם מוּתר לוֹ להפיח אש. מבּחינה זו אינני מוּכן לדוּן את השלטוֹן שלנוּ לכף־חוֹבה, משוּם שאני יכוֹל להבין ששלטוֹן כּזה נמנע מכּל דבר העלוּל להכבּיד על מצבוֹ. אוּלם יש תמיד בּידי השלטוֹן אמצעים אחרים. קוֹדם כּל יש לתמוֹך בּאלה שהם נוֹשׂאי השלוֹם. זהוּ הדבר הפשוּט בּיוֹתר. אוּלם לא ציפּינוּ שהשלטוֹן יהא נגוּע בּאהבת השלוֹם עד כּדי כּך שימנע את תמיכתוֹ מאוֹהבי השלוֹם ויתן אוֹתה להוֹרסי השלוֹם. מי שרצה בּארץ הזאת לא לשבּוֹת לא קיבּל תמיכה (ואני מוֹציא מן הכּלל את הנמל בּחיפה, כּאן פּעלוּ מציאוּתם של מאוֹת העוֹבדים היהוּדים בּנמל ומציאוּתה של בּרית פוֹעלי ארץ־ישׂראל: עמל זה של שנים, שנדמה היה לעתים בּלתי־פּוֹרה, נשׂא פּרי. אבל יש לפקפּק אם שני הגוֹרמים האלה היוּ מספּיקים נגד הועד הערבי העליוֹן עם השוֹטרים העוֹמדים בּרשוּתוֹ. כּאן פּעל גוֹרם שלישי והוּא – שאנגליה איננה יכוֹלה להרשוֹת שהנמל הצבאי של חיפה ישבּוֹת אף רגע אחד. משוּם כּך איננוּ שוֹבת. ואם יש מספּר חוֹרנים הרוֹצים לשבּוֹת, מאַספים אוֹתם ואוֹמרים להם: תלכוּ לכם. ואז הדבר מסתדר. אין צוֹרך כּלל בּיד חזקה (בּנמל חיפה, לא היתה יד חזקה). אילוּ החנוָני שאיננוּ רוֹצה לשבּוֹת ידע שיש מגן עליו וכן אילוּ ידע הפּוֹעל, הרוֹצה לעבוֹד ואיננוּ רוֹצה לשבּוֹת, שיש מגן עליו, היוּ נמצאים בּארץ אלפים וּרבבוֹת רוֹדפי־שלוֹם וּמבקשי־עבוֹדה. ולא רק בּנמל חיפה לא שוֹבתים: גם בּחברוֹת האִינטרנַציוֹנַליוֹת אין שוֹבתים. ואילוּ היה יוֹדע אוֹתוֹ ראש עיריית חיפה שיש שלטוֹן התוֹמך בּוֹ, לא היה נאלץ אף הוּא (שנבחר וּמחזיק בּכהוּנתוֹ רק הוֹדוֹת לזה שהיהוּדים תוֹמכים בּוֹ) לחתוֹם על הטלגרמה המציגה דרישוֹת ולא היה אף הוּא מצטרף לשביתה. אמנם אי אפשר להאשים בּזה רק את השלטוֹן הנוֹכחי. שיטה זוֹ קיימת מימי סמואל. מאז מינה אחד מראשי הפּוֹרעים למוּפתי ואחד מהם לפקיד גבוֹה, הוּברר שאפשר לעשוֹת קריֶרה רק על ידי איבה למפעל הציוֹני: כּל המֵצֵר לישׂראל נעשׂה ראש.

גם עכשיו אנוּ רוֹאים דוּגמה קטנה לכך. הנציב העליוֹן משתתף, כּידוּע, מאד בּיסוּריהם של כּל הסוֹבלים. והנה יהוּדים מהעמקים בּאים ודוֹרשים פּיצוּיים, והשלטוֹן אוֹמר כּי אין לוֹ פּנאי לטפּל בּזה עכשיו. אף הז’סטה הזאת של ההוֹדעה שהממשלה דוֹאגת לשלוֹם הנחרבים – לא ניתנה. הדבר הזה היה אוּלי נוֹטל כּל טעם ממעשׂי ההרס, כּי למה להחריב אם מחר הנזק ישוּלם. אך גם את ההבטחה הזאת אי אפשר היה להוֹציא מידי השלטוֹנוֹת. אבל בּאוֹתוֹ זמן יכוֹל היה השלטוֹן להוֹדיע שהסוֹחרים הערבים השוֹבתים, אשר סחוֹרוֹתיהם נמצאוֹת בּבית־המכס, לא יצטרכוּ לשלם דמי־החסנה. כּלוֹמר, יש כּאן פוֹרס־מג’ור, הם אנוּסים לעכּב את הוֹצאת הסחוֹרוֹת והממשלה מוֹחלת להם את דמי־ההחסנה. ואני אוֹמר, אינני מקבּל על עצמי להסבּיר את הדבר הזה, וגם כּל אלה שטיפלוּ בּשאלוֹת האלה לא מצאוּ שוּם פּתרוֹן מניח את הדעת לכל הפּרוֹבּלימה של הפּקידוּת האנגלית, של ההרגל שלהם עם הנייטיבס והקוֹשי עם היהוּדים.

מהוּ האַפּרט השלטוֹני בּארץ? אף אילוּ היוּ לשלטוֹן המגמוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר לא יכוֹל היה הרבּה לשנוֹת. אני כּוֹפר בּזה שהשלטוֹן המשטרתי בּארץ נמצא בּידי הנציב. אנחנוּ חיים בּמדינה שאמנם נקראת מדינת־המַנדט, אבל למעשׂה התחיל תהליך העַרביזַציה של השלטוֹן מהימים הראשוֹנים שלוֹ בּארץ, והוּא הוֹלך ונמשך כּל הזמן. הפּקידוּת היא בּחלקה הגדוֹל פּקידוּת ערבית, וּבכל מקוֹם שאתה פּוֹנה, אם אתה מדבּר בּטלפוֹן, ואם אתה שוֹלח מכתב, ואם אתה עוֹשׂה מה שאתה עוֹשׂה, אתה עוֹבר למעשׂה דרך משמרוֹת של פּקידוּת, שהיא נוֹשׂאת התנוּעה הערבית. חיפּוּשׂי הנשק, שאצל כּל שלטוֹן פּירוּשם בּפוֹעל פּירוּק נשק, מוּכרחים להיעשׂוֹת על ידי שוֹטרים ערבים, אשר יוֹתר קל להם, לדעתי, לעזוֹר להכניס נשק מעבר־הירדן לארץ, מאשר להוֹציא נשק מידי מי שהוּא. כּל האימפּוֹרט של נשק לארץ מהנגב וּמצפוֹן, כּל זה עוֹבר דרך משמרוֹת ערביוֹת, ויש אוֹמרים שהם גם מאַמנים את הערבים להשתמש בּנשק (ואני אוֹמר את זה לא בּלי יסוֹד).

אם הטבח בּיפוֹ נעשׂה לעיני משטרה, אשר לא עשׂתה שוּם דבר כּדי למנוֹע אוֹתוֹ, איך אפשר להניח שאוֹתה משטרה מחר תלך לחפּשׂ את הרוֹצחים? ראינוּ בּארץ את הערביזציה בּכל מקוֹם, ראינוּ זאת בּנמל יפוֹ וראינוּ זאת בּמשׂרדי הממשלה. אין שוּם ספק שלתנוּעה הערבית ישנם בּני בּרית נאמנים המסוּרים בּלב ונפש, שהם יכוֹלים לדעת את סוֹדוֹת הממשלה ולעזוֹר לתנוּעת המרד.

חזיוֹן שני בּשלטוֹן: אין שוּם ספק שבּשלטוֹן הזה, בּפּקידוּת הבּריטית, יש חלק, לא נאמר בּרגע זה אם הוּא קטן או גדוֹל, גם בּשלבּים הנמוּכים וגם בּשלבּים הגבוֹהים בּיוֹתר, הקשוּר ותוֹמך בּתנוּעה הזאת. יש פּקידים שבּיניהם גם אוֹיבים מוּחלטים לנוּ.

בּימים שהתנוּעה הערבית מתחילה להתיאש משוּם שמעשׂי המרד הערבי שלה אינם עוֹלים יפה, בּא חיזוּק בּצוּרה של כּסף מחוּץ־לארץ, אשר בּלעדיו אי אפשר היה בּשוּם אוֹפן להחזיק מעמד. עוֹשׂי־חשבּוֹנוֹת חוֹשבים שהועד הערבי מוֹציא כּאַלפּיִם לא“י ליום (אינני אחראי בעד דיוּקוֹ של הסכוּם הזה), והמרד נמשך כּבר 55 אוֹ 56 ימים. בּרוּר שמאוֹתן התרוּמוֹת אשר הוֹציאו מעשירי יפוֹ לא השׂיגוּ מאה אלף לא”י. זהוּ גוֹרם אחד המקיים את המרד הזה. גוֹרם שני הוּא – הכּנוּפיוֹת הערביוֹת שממשלת ארץ־ישׂראל אינה יכוֹלה, כּנראה, בּשוּם אוֹפן להסתדר אתן. כּמה הן? כּמה יש בּהן? אלפים, רבבוֹת? אוּלי השלטוֹן לא היה צריך להביא לארץ שמוֹנה בּטליוֹנים לשם כּך? מעריכים את מספּר האנשים בכּנוּפיה ל־40–50. ויתכן שישנה כּנוּפיה אחת בּהרי שכם, שניה בּהרי ירוּשלים וּבּמקוֹם אחר שלישית, הכּל בּיחד אין זה אלא ענין של מאה אוֹ מאתים ליסטים. הכּנוּפיוֹת הללוּ הן בּעצם הכּוֹח העיקרי של התנוּעה הערבית; כּוֹחה האמיתי הוא בּזה שלרשוּתה עוֹמדוֹת כּנוּפיוֹת ליסטים.

הגוֹרם השלישי, לא פּחוֹת חשוּב, אלה הם אוֹתם החלקים בּפּקידוּת האנגלית בּארץ התוֹמכים וּמעוֹדדים וּמאַמצים את ידי התנוּעה הערבית בּימים אלה. אוּלי קראתם על פּקיד אחד שהתפּטר מפּני שלבּוֹ עם הערבים, הוֹפּקינס. בּמקרה אני מכּיר את הפּקיד הזה ונזדמנתי אתוֹ לא פּעם, ואתם צריכים לדעת שהוּא היה קרוֹב לספירוֹת הגבוֹהוֹת בּיוֹתר. ואינני יוֹדע אם הוּא בּאמת התפּטר בּאוֹפן דמוֹנסטרטיבי, כּי הוּא היה פּקיד צנוּע, אבל בּמקוֹם חשוּב מאד, אוֹ אוּלי התפּטר לאחר שמצבוֹ נעשׂה לא נוֹח. אינני בּטוּח שהיה מתפּטר סתם, מפּני שזה לא היה עוֹשה רוֹשם גדוֹל בּיוֹתר. יתכן שילך לאנגליה (כּמוֹ שעשׂה ריצ’מוֹנד – שלאחר שעזב את הארץ נסע לאנגליה והרצה הרצאוֹת), אבל יתכן שהתפּטרוּתוֹ בּאה מפּני שהקשרים “לא יכוֹל היה עוֹד להצפּינם”.

אלה הם שלוֹשת הגוֹרמים שעליה נשענת התנוּעה הערבית: תמיכה זרה וּתמיכה גדוֹלה גם פּוֹליטית וגם כּספּית; כּנוּפיוֹת טרוֹריסטיוֹת אשר אינן טרוֹריסטיוֹת בּמוּבן האירוֹפי, כּי אם בּמוּשׂג האלמנטרי של המלה טרוֹר, לאמוֹר, קבוּצוֹת שמוּכנוֹת להשמיד וּלהחריב וּבלבד להפחיד; ועזרה לא קטנה של חלקים בּריטיים התוֹמכים בּתנוּעה הזאת ולא נוֹתנים לה לאש־מרד זוֹ לדעוֹך.

ועכשיו על הגוֹרם הפּנימי שלנוּ. כּבר ציינתי בּראשית דברַי, שהעם אשר הגשים את הציוֹנוּת עד לתקוּפה זוֹ גילה כּוֹח עמידה בּמצוֹר למעלה מן המידה שאפשר היה לקווֹת מראש. יתכן מאד שעוֹד נצטרך לעמוֹד בּמצוֹר, וּמשוּם כּך הוַדאוּת הזאת שחיינוּ נמשכים, על אף כּל הקרבּנוֹת שנתַנוּ, שפּעלנוּ ועשׂינוּ מה שהוּא, וּברגעים ידוּעים גם התאַזרנוּ בּכיבּוּש חדש – יש בּה משוּם נחמה גדוֹלה מאד. אוּלם המצב הזה גם גילה הפּעם סבכים גדוֹלים – לא אוֹמַר דוקא חוּלשוֹת – שעוֹד לא הסתגלנוּ אליהם.

וקוֹדם כּל – מבּחינת ההגנה. לפנים הוּרגלנוּ בּארץ לשלטוֹן אשר לא טיפּל בּנוּ, זה היה השלטוֹן התוּרכּי. ידענוּ את הגוֹרם המדבּרי הזה, את תאוַת השוֹד והבּיזה ואת קלוּת הרצח שלוֹ והסתגלנוּ אליו. התאַמנוּ את הגנתנוּ למצב הזה, ואף היה לנוּ קל לגלוֹת מעשׂי־גבוּרה אשר היה להם הד גם בּגוֹלה. בּינתים הגענוּ לשלטוֹן מסוּדר והוּא קיבּל על עצמוֹ את הגנתנוּ. ואין להכחיש שבּמקרים רבּים הוּא ממלא את חוֹבתוֹ זאת. אך הפּרוֹבּלימה של הגנתנוּ היא יוֹתר מוּרכּבת. אפשר להגן כּשאין ממשלה, אי אפשר להגן בּניגוּד לממשלה. אינני מפקפּק כּי לוּ היה השלטוֹן מוֹדיע היוֹם: “תעשׂוּ מה שתעשׂוּ”, הרי יש כּוֹח בּידי הישוּב הזה להשמיד את כּל כּנוּפיוֹת הליסטים. אילוּ היוֹם ניתנה לנוּ הרשוּת לצאת וּלהעביר את הליסטיוּת מהארץ היינוּ עוֹשׂים את הדבר הזה. אילוּ היתה לנוּ רשוּת לרדוֹף אחרי המתקיפים, לא היוּ שבים למחרת.

בּגוֹלה יש כּבר “מתבּיישים” מהתנהגוּת הישוּב היהוּדי. הלא בּכלל אנחנוּ מתקיימים, כּידוּע, רק בּשבילם. ואם היהוּדי בגוֹלה אוֹכל טריפוֹת וּמחלל שבּתוֹת, הרי בּארץ־ישׂראל אינו רוֹצה בּכך. הלא בּשביל זה תרם שם את תרוּמתוֹ, שאתם פּה לא תעבדוּ בּשבּת, לפחוֹת אתם. היהוּדי בּארץ חייב להיוֹת גיבּוֹר, הוּא קיבּל על עצמוֹ בּקבּלנוּת להיוֹת גיבּוֹר. יש כּבר מי שאוֹמר שהישוּב מבייש: “אנחנוּ האמַנוּ שכוּלם טרוּמפּלדוֹרים”. אין אנשים חכמים היוֹדעים איך עוֹנים על טרוֹר פּרטיזני. יש הבדל בּין התנגשוּת של שני מחנוֹת וּבין פּצצה בּרכּבת. אילוּ היינוּ 400 אלף איש סגוּרים בּארץ, בּלי פּרוֹבּלימוֹת של העם העברי, בּלי אחריוּת לספינות של מחר, היינוּ מוֹצאים את דרכּנוּ. היינוּ מתוַכּחים בּינינוּ על דרכי התגוֹננוּת. אני מאמין שגם אז היינוּ אוֹמרים שרצח אדם חף מפּשע אינוֹ נכוֹן, גם אין בּזה סיפּוּק לרגש של נקמה. לי על כּל פּנים אין שוּם ספק שבּישוּב הזה היוּ נמצאים עשׂרת אלפים איש שהיוּ מפקירים את חייהם. אבל אין חיינוּ כּל כּך פּשוּטים וקלים. אנוּ נתוּנים בּסבך. בּכל מה שאנחנוּ עוֹשׂים אנחנוּ חוֹשבים לא רק איך זה ישפּיע על הערבים, כּי אם איך זה ישפּיע מחר על גוֹרל היהוּדים בּעוֹלם, על גוֹרלה של הארץ בּמוּבן הבּין־לאוּמי. אילוּ חפצנוּ לכרוֹת שלוֹם לאוּמי גם עם הועד הערבי הזה, מה קל היה הדבר. אך אינני מאמין בשלוֹם של 400 אלף. אוֹי ואבוֹי יהיה גם לנוּ. תהיה כּאן גלוּת כּמוֹ בּדמשׂק וּכמוֹ בּתימן. וכאן אנחנו רוֹצים להיוֹת אנשים חפשיים לגמרי. אילוּ היה הכרח בּדרך של מלחמה וּתגוּבה נמרצה היינוּ ודאי מוֹצאים את הדרך. אך כּל מלחמתנו היא שלא תבוֹא הפסקה בּעליה, ושמצבנוּ הבּין־לאוּמי לא יוּרע ולא יקוּמוּ גזירוֹת חדשוֹת. וּכשאנחנוּ מתכּוֹננים לאוֹתה המלחמה בּרגע זה ידינוּ קשוּרוֹת. זוֹהי הטרגדיה שלנוּ המיוּחדת בּמינה. על כּן יש שבּחוּרינוּ צריכים לעמוּד ולדעת שעוֹלים על שׂדוֹתינוּ והם אינם זזים. אנחנוּ יכוֹלים להבּיע אי־אֵמוּן בּכשרוֹנוֹ של השלטוֹן הזה להגן, אך איננוּ יכוֹלים בּרגע זה להפסיק אתוֹ את היחסים. וּמכּאן המצבים הקשים והתסבּיכים הנפשיים.

המוּשׂג הרוֹוח בּגוֹלה שהישוּב היהוּדי איננוּ מגן על עצמוֹ אינוֹ נכוֹן בּיסוֹדוֹ. אוֹתם הגפירים היהוּדים אשר בּאוּ למוֹצא לפני ההתנפּלוּת על האוֹטוֹבּוּס עשׂוּ עבוֹדת הגנה. הנהג היהוּדי הוּא ששוֹמר על הדרכים, לא השלטוֹן ולא הצבא. אילוּלא היוּ אנשים משוּעבּדים לפוֹרמַליוּת היוּ יוֹדעים כּי למעשׂה בּארץ הזאת יש מפעלי הגנה גדוֹלים מאד: פּעוּלת ההגנה עכשיו בעמק, שלוֹשה לילוֹת של מערכוֹת הגנה משוּתפת שהסכּים לה השלטוֹן. איננוּ רשאים לגלוֹת את חלקנוּ בּענין זה. אבל כּל המלחמה הבּלתי־פּוֹסקת של הסוֹכנוּת היהוּדית להכניס עוֹד גפיר ושוֹטר, גם זוֹ אחת הצוּרוֹת החדשוֹת של מערכוֹת ההגנה, כּמוֹ שתפקידוֹ של הנהג היהוּדי, זה שהיינוּ תמיד מלאי תרעוּמוֹת נגדוֹ, הוּא אחת מהצוּרוֹת החדשוֹת והמקוֹריוֹת של ההגנה העברית בּזמן הזה. ואני עוֹד אינני יוֹדע מה יביאוּ בּענין זה הימים הקרוֹבים.

אוּלם שאלת המצב היא לא רק שאלה של הגנה פיסית, כּי אם שאלה הרבּה יוֹתר גדוֹלה, שאלה של הגנה פּוֹליטית ושל הגנה כּלכּלית. נוֹראה הדרך בּה נוֹפלים קרבּנוֹתינוּ, כּמוֹ שנוֹרא המצב המחזיק ישוּב שלם בּפּניקה וסכּנה. והתוֹצאוֹת הן הרבּה יוֹתר חמוּרוֹת מאשר מספּר החללים. אנחנוּ יוֹדעים שלאחר שמכּים אוֹתנוּ מתחילים מאתנוּ לגבּוֹת שטרוֹת. יש להניח שהשלטוֹן, ודאי רק מתוֹך רצוֹן להגן על עצמוֹ, והוּא איננוּ צריך להיוֹת לשם כּך אנטי־ציוֹני ואנטי־יהוּדי, לא יוֹדה על פּשעיו, לא יאמר: הייתי חלש, אלא יסבּיר: “תבינוּ, כּנראה שזעם העם היה נוֹרא וכנראה שאמנם אנחנוּ בּרגע זה התגבּרנוּ, אבל צריך לעשׂוֹת מה שהוּא להקטין את העליה”. אין שוּם ספק שאנחנוּ צריכים לעמוֹד בּמלחמה פּוֹליטית קשה על הגנתנוּ. אנחנוּ בּוַדאי נכּנס לסטַדיה של מלחמה פּוֹליטית חמוּרה מאד. ואני רוֹאה כּבר עכשיו סימנים רעים. אני אינני מתיחס לרדיוֹ הבּריטי בּביטוּל. ואני יוֹדע ששם לא יוֹשבים ילדים. ואם ההוֹדעה הראשוֹנה של הנציב כּאן על המאוֹרעוֹת אינה מתפּרסמת בּלוֹנדוֹן וּבמקוֹמה מתפּרסמת הוֹדעה אחרת, הרי אינני יכוֹל להתיחס אל זה כּאל מעשׂה בּוּרוּת של מי שהוּא שיוֹשב שם בּרדיוֹ הבּריטי ותוֹקע, כּי אם שיש יד המחנכת את דעת הקהל. ואני חוֹשב שמסקנת דעת הקהל שאין כוֹח לבּריטניה היא קשה קצת יוֹתר מדי לשלטוֹן, וצריך לפרוֹק מן הספינה איזה משׂא מיוּתר, למצוֹא אוֹתוֹ התיק של טלית וּתפילין וּלהטילוֹ הימה כּדי להקל עליה. אין לי ספק שאנחנוּ עוֹמדים בּפני מערכה, מלבד המערכה הפיסית, אשר עוֹד לא היתה לנוּ כּמוֹה. נכוֹן שהמצב כּיוֹם לאין ערוֹך יוֹתר טוֹב משהיה בּשנת 1929: עוּבדת ארץ־ישׂראל נכנסה למחשבה האירוֹפּית, הרבה מוּשׂגים כּוֹזבים, אשר עסקוּ בּהם ועדוֹת ועליהם דוּבּר בּספר הלבן, ירדוּ פּחוֹת אוֹ יוֹתר מעל הפּרק, אי אפשר לדבּר הפּעם על הכּוֹתל ועל התנגשוּת בּמוֹסדוֹת הקדוֹשים, ואי אפשר לדבּר על נישוּל הערבים. עצם העוּבדה שאנחנוּ 400 אלף נפש בארץ, היא גם עוּבדה פּוֹליטית. אני מסוּפּק מאד אם בשנת 1920 היוּ כּוֹחוֹתינוּ מספּיקים אפילוּ להשׂיג אוֹתוֹ גשר עלוּב בּים תל־אביב. אוּלם המערכה שלנוּ עם השלטוּן הבּריטי עכשיו היא קשה מאד, משוּם שבּינתים בא מצב פּוֹליטי שאנחנוּ מוּכּים לא רק בארץ־ישׂראל, שכּמעט כּל ארצוֹת אירוֹפּה הן ארצוֹת שמגרשים אוֹתנוּ מהן. יש אוירה אוֹיבת ברוֹב העוֹלם נגדנוּ. היה זמן שחיינוּ בּאילוּסיוֹת, היוּ מדינוֹת ידידוֹת, היה חֶבר הלאוּמים שהציוֹנים היוּ תמיד אוֹמרים שהם יכוֹלים להביא את תלוּנוֹתיהם על אנגליה לפניו. עתה יש היטלר ויש פּרעוֹת בּפּוֹלין. ואין לראוֹת אוֹתוֹ השוֹפט העליוֹן אשר יתבּע את עלבוֹננוּ מאנגליה.

אין שוּם ספק שכּל זה עוֹשׂה את מלחמתנוּ עכשיו מאד מאד קשה. יחד עם זה אינני מפקפּק, כּמוֹ שלא פּיקפּקתי גם בּזמנים הקשים בּיוֹתר, כּי בּידינוּ לנַצח. ואני אוֹמר זאת לא מפּני שאני רוֹצה להרגיע. אני יוֹדע שכּל יוֹם עניננוּ נמאס על העתונוּת והכּוֹחוֹת נגדנוּ הוֹלכים וּמתרכּזים. אבל אין לי ספק שאנחנוּ הכּינוּ בּארץ שרשים בּמידה כּזאת שאי אפשר לעקוֹר אוֹתנוּ. מוּבן מאליו שזאת שאלה של עוֹז, שאלה של כּוֹחוֹת פּנימיים, שאלה של אוֹמץ בּמלחמה הזאת.

וצריך להאמין שבּמידה שנתאַזר גם יפרצוּ הכּוֹחוֹת, כּשם שנמצא הכּוֹח בּוייצמן וּבחֶבר האנשים שלוֹ לעשׂוֹת את העבוֹדה הפּוֹליטית שלנו. אינני מקנא באנשים שצריכים יוֹם יוֹם לנהל את המשׂא־וּמתן וּלהעמיד דרישוֹת, אם כּי חלק קטן מהן יתקבּל. אבל אין לי ספק שאנחנוּ מוּכרחים כּאילוּ להיכּוֹן מחָדש למלחמה קשה מאד. אני מאמין שיש עוֹד בּידינוּ אוֹתוֹ הכּוֹח אשר הראינוּ במשך החדשַיִם, ואני גם זוֹקף את מצב ההבלגה שלנוּ לזכוּת כּוֹח זה. כּל זה יכוֹל לשמש לנוּ אלמנט חשוּב בשביל התכּוֹננוּת גדוֹלה למערכה פּוֹליטית חדשה.

אוּלם הרבּה יוֹתר מאשר אני חוֹשש למערכה הזאת, אני חוֹשש למערכה הכּלכּלית. אנחנוּ ניצחנוּ בּזה שחפצוּ לקחת מאתנוּ ולא לקחוּ. ניצחנוּ בּזה שמוּכרח היה הרדיוֹ הבּריטי להוֹדיע שלא עוֹלה על הדעת להפסיק את העליה, בּזה שאנחנוּ יוֹדעים להגן על מה שצריך. אבל, לפנים היוּ אלה שצרוּ על מבצר משתדלים להרעיב את הנצוּרים, בידעם שמחנה שמזוֹנוֹתיו נפסקוּ נכנע. הפּעם אמנם אנשי השביתה התפּארו בּימים הראשוֹנים שתל־אביב כּבר רעבה. בּזה לא הצליחוּ. אבל לא אוֹמַר שהם כּל כּך רחוֹקים מן ההצלחה. ההרעבה הפעם איננה בּזה שאפשר לגזוֹר שלא יהיוּ מחסנים של חיטה. יש אניוֹת בּעוֹלם ויש לָטביה ואוּקראינה, וּמכוֹניוֹת מביאוֹת מסוּריה וּממצרים ירקוֹת. אבל השאלה היא לא אם נצטרך להביא מזוֹנוֹת, כּי אם השאלה אם הישוּב ידע להבטיח שבּתוֹכוֹ לא יהיה רעב ולא יהיה חוֹסר מזוֹנוֹת, שתהיה חלוּקת מזוֹנוֹת, שכּל אדם ידע שבּרגע של סכּנה יש לוֹ אחיזה כּל־שהיא. המצב של התגלגלוּת בּמדרוֹן, שאנוּ נמצאים בּוֹ כּרגע, שיש פליטים, מחוּסרי־עבוֹדה וּמחוּסרי־פּרנסה בּתוֹכנוּ, עלוּל לסכּן יוֹתר מאשר כּל התנפלוּת.

וחוֹשבני שבּענין זה גילינוּ פּחוֹת ראִיית הנוֹלד מאשר בנקוּדוֹת אחרוֹת. אינני רוֹאה עכשיו את חוּג האנשים שיעסקוּ בּריפּוּי נגע זה. יש לנו מחנוֹת גדוֹלים העוֹמדים על המשמר, יש לנוּ קבוּצת אנשים העוֹשׂה בּמַכּסימום של כּוֹחוֹת את שליחוּתנוּ הפּוֹליטית, ימים ולילוֹת בּסכּנת נפש, בּעצבים, בּכל כּוֹח העבוֹדה והמסירוּת אשר להם. אבל אינני רואה את מחנוֹת האנשים שיבינוּ שסכּנה גדוֹלה צפוּיה לנוּ מהידלדלוּת כּלכּלית, מקיצוּץ בּתעשׂיה. אינני רוֹאה את האנשים שיבינוּ שכּרגע הזמן, שלעוּמת החוּרבן מוּכרחים להעמיד מפעלים כּיבוּשיים וּמאמצים יצירתיים כּלכּליים חדשים. אי אפשר לי לדבּר על תכניוֹת ואין זה גם ענין של יחידים, זה ענין של הכּרה גם בארץ וגם בּמרחבי הציוֹנוּת, שמוּכרחים לרענן את הישוּב.

ואני יוֹדע שזה קשה מאד, מפּני שטבעי הדבר שבּעל־הוֹן יבּהל. הוּא הראשוֹן אשר ימָנע לעלוֹת. בּעלי־הוֹן אינם מסַכּנים לא את עצמם ולא את הוֹנם. טבעי הדבר שאיש לא יבנה עכשיו. מבּחינת השׂכל הישר כּל זה טבעי. אבל בּזמנים כּאלה צריך שיקוּם גם הגיוֹן אחר, ההגיוֹן של הקיוּם הלאוּמי. ואם לא יקוּם מעצמוֹ אז הוּא מוּכרח להיכּוֹן בּעזרת מאמצים ציבּוּריים. וחברים שלנוּ צריכים על כּל פּנים לדעת שזאת היא החזית הפּרוּצה יוֹתר מכּל החזיתות, וּמכּאן יכוֹלה לבוֹא הקטסטרוֹפה. ואם אנחנוּ יכוֹלים בּדבר־מה לאַמץ את אוֹיבינוּ הרי זה בחוּלשתנוּ זאת.

ויש לציין כּאן כּמעט שיתוּק ציבּוּרי בּלתי־מוּבן. רק לפני חדשים מעטים הוֹכיחה ההסתדרוּת מאמץ כּבּיר בּמפעל “פּדיוֹן העבוֹדה”. והיוּ אוֹמרים לנוּ: “אתם עוֹשים הכּל לבדכם”. וכל הציוֹנים הטוֹבים בּיוֹתר מצאוּ לעצמם תירוּצים מדוּע הם פּטוּרים מלהשתתף בּ“פדיוֹן העבוֹדה”. אבל הפּעם הענין הוּא הרבּה יוֹתר גדוֹל, ואם הפּוֹעלים יכלוּ לגייס אז 70־80 אלף לא"י, הרי יכוֹל הישוּב לגייס מאוֹת אלפים לירוֹת וּלתכניוֹת יסוֹדיוֹת: יש פּרוֹבּלימוֹת עצוּמוֹת של שיכּוּן ויש ענין של ירקנוּת עברית. וּבכן צריך היה לקוּם דבר כּזה. עד היוֹם לא קם. הדבר היחידי שקם זהוּ ענין הים. גם זה אינוֹ מרהיב בּיוֹתר בעינַי. לפי ההתלהבוּת הגדוֹלה, לפי ההתעוֹררוּת הלאוּמית המוּפלאה שהיתה באוֹתם הימים, ימי הנמל (אם לצרף לכך שעוֹד חשבוּ להיבּנוֹת מן הרוָחים הגדוֹלים כביכול שיכניסוּ מניוֹת הנמל בּעתיד), אין הנעשׂה מספּיק לגמרי.

זאת היא גם שאלת הגוֹלה. ב־1929 עשתה הגוֹלה מעשׂה רב – מפעל קרן העזרה. מפעל כּבּיר שנסתלף. אבל הגוֹלה הראתה, על כּל פּנים, סוֹלידריוּת. ואם כּי המפעל הזה הוּצא מידי העם ונעשׂה למפעל של חוּגים מצוּמצמים, ואם כּי כּספים גדוֹלים בּוּזבּזוּ לשוא, הרי בּכל זאת נעשׂוּ דברים אשר יש לם ערך קיים: למשל, בּניני הבּטחוֹן במקוֹמוֹת שוֹנים, אוֹ המוֹשב בּאר־טוֹביה ועוֹד. עם כּל חוֹסר הנהלה רצינית נעשׂה בּכל זאת משהוּ. הפּעם לא נעשׂה בּענין זה שוּם דבר. ודאי יש נימוּקים, עתה קיץ, ויש מגבּית של קרן־היסוֹד, ולא נתבּעוּ. אבל אני רוֹאה בּזה סימן של חוּלשה מכאיבה מאד. אמנם הפּעם החוּלשה בּאה מתוֹך איזה חוֹזק. הישוּב לא נבהל כּל כּך, ידענוּ שאנוּ חיים חיים נוֹרמליים. לא חפצנוּ להוֹפיע בּפני הגוֹלה עם הקוּפסה. אבל אם הרשינוּ לעצמנוּ לוּכּסוּס כּזה בּמשך חדשַיִם – דיינוּ. נדמה לי שאנחנוּ חייבים לעסוֹק בעבוֹדה הזאת מחדש, אם בּצוּרה של מגבּית אוֹ בּצוּרה אחרת. צריכים לדאוֹג להמצאת אמצעים גדוֹלים לידי המוֹסדוֹת הלאוּמיים.

יש דבר שקשה מאד לוֹמר אוֹתוֹ, אבל יש בּוֹ אמת מרה. אנחנוּ בּארץ חוּשלנוּ והיינוּ למה שהננוּ על ידי פּוּרענוּיות. האמת היא שתנוּעתנוּ לא היתה לתנוּעה שכּזאת אילמלא עברה דרך כּוּר המַצרף של פּוּרענוּת קשה מאד. אינני בּוֹנה על זה שוּם השקפה, לא פילוֹסוֹפית ולא מוּסרית. אני מציין רק את העוּבדה הזאת. יש פּסוּק: “וּמֵעַז יָצא מתוֹק” – הייתי רוֹצה לוֹמר: שמִמַר יֵצא עז. מתוֹך מרירוּת החיים נעשׂינוּ מפּעם לפעם יוֹתר עזים. ואם בּרוּסיה היה פּתגם שאדם מוּכּה הוּא שקוּל כּנגד שני אנשים בּלתי־מוּכּים, הרי זה מִתְאַמֵת לגבּינוּ. ואם אנחנוּ מקבּלים פּוּרענוּת, נדע לקבּל את העז ואת הנמרץ שבּה. העליה השניה לא היתה עליה שניה אילמלא נצרפה בּיסוּרי המלחמה העוֹלמית. ואילמלא היתה לנוּ תל־חי ודאי שלא היתה העליה השלישית מה שהיא היתה. ואני אוֹמר: הוּעמדנוּ עתה בּפני הנסיוֹן הגדוֹל בּיוֹתר, ואין שוּם ספק, שכּרוֹב הקרבּנוֹת בּנסיוֹן הזה כּן נחוּסן.

העליה של השנים האחרוֹנוֹת והישוּב הגדוֹל בּארץ בּאוּ מתוֹך חינוּך ציוֹני קצר־ימים, מתוֹך חוֹסר חוּשים עמוּקים למרטירוֹלוֹגיה היהוּדית. מה שעבר עלינוּ עכשיו עלוּל לשמש גוּרם כּבּיר בּליכּוּד העם, בּגילוּי כּוֹחוֹת גדוֹלים. דרוּש לנוּ כּרגע, לדעתי, להוֹציא מקרבּנוּ כּוֹחוֹת לפי מצב השעה. כּלוֹמר, שעה של פוּרענוּת. אם יש בּעם כוֹחוֹת גנוּזים, והכּוֹחוֹת האלה חיים את חיי הפּוּרענוּת, היא מוֹציאה אוֹתם, עוֹשׂה את האנשים לגיבּוֹרים, וכל אחד בּפּינה שלוֹ יוֹזם וּפוֹעל. אם בּא אסוֹן גדוֹל על עם, הרי כּוֹחוֹתיו הפּנימיים צריכים להנבּיט וּלהצמיח מתוֹכוֹ ענפים צעירים.

וזוֹ היא כּרגע הפּרוֹבּלימה שלנוּ: אנחנוּ נעמוֹד בּמערכה, אם יתגלוּ אצלנוּ מאוֹת אנשים אשר היוּ עד עכשיו אנשים צנוּעים ונחבּאים אל הכּלים, אם יתחדשוּ בּכוֹחם וימצאוּ את מקוֹמם בּתנוּעה בּמילוּי תפקידים המוּטלים עליהם. מה הם התפקידים? אצבּעוֹת הידים לא יספּיקוּ למנוֹת אוֹתם. יש מערכה כּלכּלית גדוֹלה, יש גיוּס הוֹן בּארץ, גיוּס הוֹן בּגוֹלה. וּגמר מפעלים שוֹנים דוֹרש אלפי אנשים אַקטיביים, יש תפקידים כּיבּוּשיים גדוֹלים. מחצבת “נשר” היתה כּיבּוּש ישוּבי גדוֹל, מחר עוֹמדים לפנינוּ מפעלי אבן וחצץ. שטח שלם, עצוּם של כּיבוּש עוֹמד לפנינוּ. בּארץ נמצאים כּעת אלפי פּליטים: בּתל־אביב, בּחיפה וּבירושלים. האוּמנם אין זאת פּרוֹבּלימה ציבּוּרית כּבּירה, בּעלת ערך חשוּב? שאלת אלפי ילדים, שאלת שיתוּפם בּחיינוּ אנוּ? האם לא היה טבעי שהדבר הזה יגלה מאוֹת עסקנים חדשים, אפילוּ תלמידים ותלמידוֹת של סמינַרים שיראוּ בּטיפוּל בּהם תפקיד אנוֹשי, תפקיד סוֹציאלי, תפקיד לאוּמי חשוּב? אם אלפי עוֹלים מגרמניה מתחילים רק על ידי המאוֹרעוֹת להרגיש את עצמם אזרחים בּישוּב, פּירוּש הדבר הזה שהם דוֹרשים גם יד שתכניס אוֹתם לתוֹך צינוֹרוֹת החיים בּישוּב. אם המאוֹרעות פּתחוּ את שערי הארץ לפניהם, צריכים לבוֹא אנשים וּלשתף אוֹתם בּחיינוּ בּתוֹך הארץ.

ועוֹד תפקידים. בּתקוּפה כּזאת של עמידה בּנסיוֹן לא קשה הדבר שהיאוּש יתחיל לקנן בּלבבוֹת. תמיד יש רכּי־לבב הבּוֹרחים מן המערכה. יש הנמצאים בּתוֹך המערכה בּלי אמוּנה שלמה. מלחמה לנוּ בּכל בּריחה מן המערכה. אוּלם דבר זה אינוֹ פּשוּט כּל כּך, זהוּ ענין המחייב שאלפי אנשים ירגישוּ בּקרבּם את אש האמוּנה, אשר יוּכלוּ להשפּיע על מאוֹת אלפים שיתלהבוּ על ידי האש הזאת.

והדבר העיקרי הדרוּש עכשיו לכוּלנוּ זהוּ מה שאנחנוּ קוֹראים עצבים חזקים. יש מלחמה אשר בּה מנצח רק המסוּגל יוֹתר להחזיק מעמד. מכּיון שנכנסנוּ למלחמת גֶרילה כּזאת ואנחנוּ צריכים להתכּוֹנן למלחמה ממוּשכת, הרי השאלה שלפנינוּ היא כיצד לשמוֹר על עצמנוּ מהתרוֹפפוּת עצבים. אילמלא לא גילינוּ באוֹתוֹ יוֹם, מר ונמהר, של לוית חזן עצבים רוֹפפים, אפשר שהיינוּ חוֹסכים לעצמנוּ את מה שקרה אחר כּך. אינני אוֹמר זאת בוַדאוּת, יתכן שהפּצצוֹת היוּ מוּכנוֹת, האש היתה עתידה להתלקח, אבל בּכל זאת יש הבדל אם נמצא יהוּדי שהגיש את הפּתילה לאש אוֹ אילוּ לא היה נמצא, והיה הדבר נדחה.

וּכשאני מדבּר על כּך אי אפשר לי לא להזכּיר שחסר אתנוּ עכשיו אוֹתוֹ החבר, אשר מכּל אנשינו היה הוּא אוּלי בּעל העצבים החזקים בּיוֹתר. החברים יבינוּ למי אני מתכּוון. כּל כּמה שגייסנוּ מבּינינוּ את מיטב אנשינוּ וחינכנוּ חֶבר אנשים, הרי בּרוּר שלגבּי המערכה המדינית כּעת חשוּבוֹת בּיחוּד התכוּנוֹת אשר גילה חיים ארלוֹזוֹרוֹב, אוֹתה שליטה על עצמוֹ, אוֹתם כּיבּוּש היצר והאוֹמץ אשר היוּ לוֹ מתחת לצוּרה השקטה. לא בּידינוּ להחזירוֹ אלינוּ, אוּלם בּידינוּ להנחיל לתנוּעה את רעיוֹנוֹתיו הדרוּשים לה.

הדבר החשוּב בּיוֹתר, לכל אחד ואחד מאתנוּ, לגבּי ההתנגשוּיוֹת, לגבּי כּל מיני מוֹקשים שמניחים לנוּ יוֹם יוֹם, זהוּ בּיצוּר האמוּנה וּשמירת העצבים.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות