(בּאסיפת מפלגת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל בּבית־בּרנר בּ־13.6.36)

זה שמוֹנה שבוּעוֹת אנחנוּ בּמצוֹר ואין איש מאתנוּ יוֹדע, וּמסוּפּקני אם יש באיזה מקוֹם מי שיוֹדע, מתי יגָמר המצוֹר הזה. אם כּי ידענוּ גם קוֹדם לכן כּי צפוּיים לנוּ נסיוֹנוֹת קשים בּהגשמת הציוֹנוּת, חייבים אנוּ בּזמנים הקשים האלה קוֹדם כּל להשתדל להכּיר את מצבנוּ: לא רק לבלי לטשטש את חוֹמר המצב אלא גם לראוֹת, עד כּמה שאפשר, את הכּוֹחוֹת והגוֹרמים השוֹנים, מחוּץ לנוּ וּבתוֹכנוּ, הפּוֹעלים פּה בּשעה זוֹ.

אילוּ שאלוּ אוֹתנוּ לפני כן אם יש בּנוּ כוֹח לעמוֹד שמוֹנה שבוּעוֹת בּמצוֹר, ספק אם מי שהוּא היה יכוֹל לענוֹת על זה תשוּבה חיוּבית. היוּ לנוּ נסיוֹנוֹת בּארץ שחשבנוּ אוֹתם לחמוּרים מאד. הנסיוֹן של 1921, הנסיוֹן של 1929. אך אלה היוּ בּעצם נסיוֹנוֹת של ימים ספוּרים, ימים רבּי־קרבּנוֹת, אבל רק ימים בּוֹדדים. רק מקוֹמוֹת מסוּימים בּארץ הרגישוּ בּלחץ המצב הזה. אבל לא עמדנוּ עדיין בּנסיוֹן כּזה שהישוּב כּוּלוֹ, כּמעט בּכל מקוֹם, עוֹמד בּמערכה, חי לא בּלבד בּמערכה פיסית, כּי אם בּמערכה אוּלי יוֹתר קשה, בּמערכה פּוֹליטית וכלכּלית בּלתי־פּוֹסקת, בּהיאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת, שלא תמיד תמוּנתה דוֹמה לזה שהיה לפנים, תמוּנה של הגנה חיצוֹנית, כּי אם היא הרבּה יוֹתר מסוּבּכת.

בּנסיוֹן כּזה עוֹד לא עמד הישוּב. וכל כּמה שמצבנוּ עכשיו קשה, כּל כּמה שהאוֹפק שלנוּ בּרגע זה הוּא מעוּרפּל הרי בּנסיוֹן ההיסטוֹרי של הישוּב חשוּבה לנוּ ההכּרה הזאת שיש בּכוֹחנוּ להחזיק מעמד מבּחינה פיסית, פּוֹליטית וכלכּלית בּמשך שמוֹנה שבוּעוֹת, וּבנקוּדוֹת ידוּעוֹת אפילוּ להתקדם בּמשך הזמן הזה, לכבּוֹש כּיבּוּשים ולהדוֹף התקפוֹת.

וּננסה להסתכּל בּמה שמתרחש עכשיו סביבנוּ. נשתדל על כּל פּנים להבין. קוֹדם כּל נראה מהוּ הגוֹרם הערבי, בּמה כּוֹחוֹ וּמה טבעוֹ.

מתוֹך השיגרה של הטרמינוֹלוֹגיה, של מלים מקוּבּלוֹת על “התעוֹררוּת המזרח”, אנחנוּ רגילים לאהוֹד בּקלוּת רבּה תנוּעוֹת של עמים חפֵצי־שחרוּר כּאן בּמזרח. הנטיה הזאת קיימת בּנוּ מתוֹך זה שהטרמינוֹלוֹגיה שלנוּ היא בּדרך כּלל דלה, ואם משתרש מוּשׂג מסוּים הרי משתמשים בּוֹ למטרוֹת שוֹנוֹת מבּלי הבחן בּהבדלים. כּיון שגוּדלנוּ על יחס כּבוֹד לכל תנוּעה לאוּמית מתעוֹררת, הרי תנוּעה לאוּמית פּירוּשה בּשבילנוּ: תנוּעת שחרוּר. כּיון שיש לנוּ מוּשׂג על עמים מדוּכּאים המבקשים להשתחרר ועל עמים מדכּאים וּמשעבּדים, על מדינוֹת אימפּריאַליסטיוֹת, הרי גם בּגשתנוּ לשאלה הערבית איננוּ יכוֹלים, לעתים, לראוֹת את הגוֹרם הערבי ואת דרכי מלחמתוֹ כּמוֹ שהם. המוּשׂגים הללוּ, הטרמינים המקוּבּלים, מאפילים עלינוּ וּמפריעים להבנת הדברים. ואני גם סבוּר שהרבּה מאד מאבידוֹתינוּ מבּני עמנוּ אשר הפכוּ לכלי־שרת אצל אחרים, שהגיעוּ למדרגה העמוּקה בּיוֹתר של התנַוונוּת, נסחבוּ, נגרפוּ לדרכּם האוּמללה בּגלל הקלוּת הזאת של השימוּש בּטרמינוֹלוֹגיה המקוּבּלת אוּלי בּמשך מאה שנה בּמחשבה של אירוֹפּה, מבּלי לנסוֹת לראוֹתה ראִיה מחוּדשת, לבדוֹק את תכוּנתה והתאָמתה לגבּי הארץ כּאן.

ואחד הצרכים החינוּכיים הגדוֹלים שלנוּ גם לגבּי פְּנים, ואוּלי גם בּמלחמתנוּ הפּוֹליטית, הוּא להכּיר את התנוּעה הלאוּמית הערבית, לגוֹלל את התוֹכן האמיתי שלה, גם מבּחינה לאוּמית וגם מבּחינת הקִדמה החברתית, וּלגלוֹת את תכנה של המלחמה הזאת שהגוֹרם הערבי נלחם בּנוּ.

השאלה היא אם התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת הערביוֹת נלחמוֹת לשחרוּרן נגד אימפּריאליזם אירוֹפי, אוֹ אוּלי אפשר בּמקרה זה לעזוֹב את המלה אימפּריאַליזם ולוֹמר כּי לפנינוּ חזיוֹן ישן נוֹשן, חזיוֹן של עם שוֹלט, הרוֹאה את האדמה שהוּא יוֹשב עליה כּנקוּדת־שׂררה שלוֹ, כּנקוּדת־שלטוֹן שלוֹ לגבּי כּל המיעוּטים, לגבּי כּל העמים היוֹשבים בּתוֹכוֹ.

ראינוּ את שחרוּרה של עיראק, ראינוּ את עיראק הנלחמת אשר השתחררה מהמַנדט של אנגליה ונלחמת לעצמאוּתה. ויתכן שכּאשר נתאמץ לקלוֹף את כל הקליפּוֹת ולשאוֹל, מה התוֹכן האמיתי של עצמאוּתה אוּלי תתגלה בּכלל פּרוֹזה פּשוּטה. יתגלה שלא היתה זאת מלחמה על לשוֹן עצמאית וּנטוּלת כּבלים, שלא היתה זאת מלחמת המון מדוּכּא נגד שבטוֹ של עם זר השוֹלט בּוֹ. וּלעוּמת זאת נראה בּעיראק את גוֹרל הכּוּרדים, את גוֹרל האַשוּרים, נראה כּי שחרוּרה של עיראק, העצמאוּת של עיראק, קשוּרה בּשחיטת האַשוּרים וּבשחיטת הכּוּרדים. בּמשך שנים רבּוֹת היינוּ רגילים לראוֹת את הטבח הארמני כּענין של השלטוֹן התוּרכּי, אך גם התנוּעה הערבית, אשר היתה אחת התנוּעוֹת המתנגדוֹת לאימפּריאַליזם התוּרכּי, החלה מיד, בּטרם שהיא עוֹד הספּיקה להתבּצר, לאחוֹז בּאוֹתם הדרכים שהתוּרכּים נהגוּ בּהם נגד כּל המיעוּטים שהיוּ בּיניהם. בּמזרח קיימוֹת פּרוֹבּלימוֹת מיוּחדוֹת: השלטוֹן הלאוּמי כּאן יש לוֹ אוֹפי ידוּע; אין לוֹ אמצעים של אימפּריאַליזם, אבל יש לוֹ אמצעים אחרים לפתוֹר שאלוֹת עמים שהוּא חפץ בּדיכּוּיָם. בּמזרח, בּכמה מקרים, פּירוּשוֹ של שחרוּר עם הוּא לא רק למסוֹר חיי אדם וּזכוּיוֹת מיעוּטים לשליטתוֹ המוּחלטת, כּי אם למסוֹר אוֹתם לאוֹתוֹ השלטוֹן הפּראי שהכּרנוּהוּ בּימי התוּרכּים.

וּלמעשה המצב הזה קיים גם בּסוּריה, שגם היא נקטה בּשיטות אלה לגבּי המיעוּטים שלה. בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת היא השליטה מגַמה כּזוֹ כּלפּי הנוֹצרים בּכלל, כּלפּי הלבנוֹן. ועד היוֹם הזה הלבנוֹן הסוּרי אחוּז פּחד שסוּריה תקבל את עצמאוּתה והוּא יהפך למיעוּט הנתוּן בּסכּנת חיים.

אין אני צריך לספּר לכם הרבּה על גוֹרל היהוּדים גם בּעיראק וגם בּסוּריה. אוּלי ידוּע לכם שהיהוּדים שם מבקשים לא לפרסם דברים על אוֹדוֹתיהם. עלינוּ לדעת את הנעשׂה בהם ולידוֹם. אבל בּתוֹר תעוּדה לגלוּת יהוּדית בּמזרח אפשר לספּר שבּאוֹתוֹ יוֹם ראשוֹן שבּסוּריה אספוּ כּספים לעזרת הפּוֹרעים הערבים בּארץ־ישׂראל, שוּם יהוּדי לא העיז לוֹמר שהוּא לא ישתתף בּזה, מפּני שידע כּי הדבר קשוּר בּסכּנת חיים בּשבילוֹ.

אנחנוּ בּקרבּנוּ חייבים על כּל פּנים להשתחרר מן האידיאַליזציה הזאת אשר נתחנכנוּ עליה וספגנוּ אוֹתה לתוֹך דמנוּ. כּשאנוּ מדבּרים על תנוּעוֹת עמים מדוּכּאים רצוּי שנדע לראוֹתן בּעינים פּקוּחוֹת. אני שוֹאל את עצמי מהוּ הפּתוֹס הלאוּמי הזה אשר מביא את הערבי הארץ־ישׂראלי לשביתה וּלכל מה שכּרוּך בּה? מאין הוּא יוֹנק? מהוּ אוֹתוֹ התוֹכן הלאוּמי הגדוֹל והחשוּב אשר עליו נלחמים? ראינוּ את מלחמת פּוֹלין, מלחמת הצֶ’כים, המלחמה נגד השלטוֹן האירוֹפּי המנצל והמדכּא בּהוֹדוּ. איפה התוֹכן הסוֹציאלי הפּרוֹגרסיבי, זה שהכּרנוּהוּ בּתנוּעוֹת השחרוּר של פּוֹלין, של הצ’כים, בּמלחמה הממוּשכת נגד השלטוֹן האירוֹפּי בּהוֹדוּ, בּכל אלה השוֹאפים לשחרר את התרבּוּת הלאוּמית שלהם? אין כּל זכר לדבר הזה. סוּריה מקבּלת את השׂכּלתה ואת יניקתה התרבּוּתית מאירוֹפּה. המיסיוֹנרים הם הם מיסדי בּתי־הספר שלה. וחברוֹת להפצת תרבּוּת אמריקאיוֹת הן בּעלוֹת מכללתה. והממשלה אינה מבּיטה, חלילה, בעין רעה על תרבּוּת מקוֹרית, היא מכּירה בּשׂפה הערבית כּבשׂפת המדינה. אך כּל כּמה שאנחנוּ מתאמצים למצוֹא בארצוֹת המזרח הללוּ את התוֹכן שעוֹרר את האינטליגנציה הלאוּמית להרמת קרן האוּמה, את היסוֹד התרבּוּתי במלחמה הלאומית, לא נמצאֶנוּ. מצד אחד איננוּ רוֹאים אצל הכּוֹבש האירוֹפּי שוּם מגמה לדכּא את התרבּוּת הלאוּמית, את השׂפה וּבתי־הספר; וּמאידך גיסא איננוּ רוֹאים שוּם פּתוֹס לאוּמי, אשר בּגלל איזה פּגם בּערכי העם יהיה מוּכן להיכּנס למלחמה. בּעצם, להוּטה האינטליגנציה הזאת של ארצוֹת המזרח לרכּוֹש לעצמה את המכשירים של הכּוֹבש. אין צוֹרך לכוֹף עליה את הלשוֹן הזרה, את ההשׂכּלה ואת הנימוּסים הזרים. כּי אלה נראים לה אמצעים חשוּבים בּמלחמת־הקיוּם, ואמצעים חשוּבים להתעלוֹת כּשכבה העליוֹנה בּחיי הארץ.

היינוּ רגילים לראוֹת תנוּעוֹת לאוּמיוֹת שהיוּ קשוּרוֹת לשכבוֹת עמוּקוֹת מאד בּחיי העם, שהרימוּ את העם משפל המדרגה וגם היוּ קשוּרוֹת לפּרוֹגרמה של רפוֹרמוֹת. התנוּעה האוּקראינית, התנוּעה הלאוּמית הפּוֹלנית או הצ’כית היו קשוּרוֹת גם למצב האִכּר וגם מצב הפּוֹעל. אוּלם בתכניוֹתיהן של כּל המפלגוֹת כּאן בּמזרח אין רוֹאים שוּם תוֹכן סוֹציאלי הקשוּר לאינטרסים של המוֹני תוֹשבים. אדרבּא, יכוֹלנו להיוָכח שלמעשׂה הדאגה לפּלח, למשל, אוֹ נסיוֹן של תחוּקה קרקעית אוֹ חוּקת עבוֹדה לא בּאוּ מתוֹך איניציאַטיבה של התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת הללוּ, כּי אם מתוֹך השפּעוֹת שוֹנוֹת חיצוֹניוֹת. מה הוּא איפוֹא הדבר שבּגללוֹ קיימוֹת תנוּעוֹת אלוּ, לא רק בּארץ־ישׂראל, כּי אם גם בּעיראק, ואשר בּגללוֹ היו מרידוֹת בּסוּריה? מהוּ סוֹף סוֹף תכנה של אוֹתה המלחמה? האוּמנם יש כּאן אזה פטריוֹטיזם מיוּחד או התנגדוּת לאיזה ניצוּל לא כּל כּך מגוּלה, חשאי? אני כּוֹפר בּכך.

לדעתי, דבר־מה אחר בּגוֹ. יש שני גוֹרמים הנוֹתנים את הצביוֹן לתנוּעוֹת הלאוּמיוֹת בּארצוֹת השכנוֹת. אמנם יש כּאן שכבה מקוּפּחת, אבל אין זה הפּלח ולא הפּוֹעל, אוּלי גם לא החנוָני; זאת היא השכבה של הקנדידטים לפקידוּת. שכבה של בּני אפנדים, אפנדים קטנים אוֹ גדוֹלים, שכבה של אנשים שעל פּי מוֹצאם אוֹ השׂכּלתם אינם רוֹצים להיוֹת נתוּנים בּדרגוֹת־החיים הקיימוֹת. הם שוֹאפים להיכּנס לשטאבּ של פּרוֹפסיוֹת ליבּרליוֹת, למכוֹנה של שׂררה. משוּם כּך כּל מקוֹם תפוּס על ידי פּקיד זר הוּא אצלם הסימן הבּוֹלט של שלטוֹן נכרי. אמנם לא ידוּע מה יהיה כּשתקוּם המדינה העצמאית. בּעיראק, עם מלכּה ועצמאוּתה, קיימת כּבר מדינה לכל פּרטיה ויש עַרביזַציה של המכוֹנה האַדמיניסטרטיבית, ויש האַפּרט הממשלתי, יש כּבר חדירה גדוֹלה מאד לשלטוֹן. גם מי שבּיקר בּרבּת־עמוֹן ראה זאת יפה. אוֹתם 300 האלף אוּכלוֹסי עֶבר־הירדן הם מדינה עם פּקידוּת וּמשטרה ועם קצינים. אבל רק חלק קטן מן הפּרטנדנטים בּא על סיפּוּקו. על כּן התסיסה, מכּאן המצוּקה הגדוֹלה של אוֹתה האינטליגנציה לשליש אוֹ לרביע שאחוּז הימנה אינוֹ יכוֹל לשוּב אל הכּפר. זוֹהי אחת הפּרוֹבּלימוֹת הכּאוּבוֹת מאד במזרח. ואינני יוֹדע אם איזה חכם יפתוֹר אוֹתן בּזמן מן הזמנים. אבל כּרגע זהוּ חוֹמר־השׂריפה הגדוֹל המפוֹצץ את המשטר הקיים, והוּא הנוֹשׂא את המרידה הלאוּמית. ראוּ איך התחילוּ אצלנוּ המוּפתי אוֹ עראף אל־עראף, ותראוּ כּיצד בעצם האדם נלחם על זה שמכוֹנת־השלטוֹן תהיה מחר בידוֹ, מבּלי לדעת מה יעשׂה מחר כּשהמכוֹנה תהיה בּידיו, מחוּץ לזה שהוּא יהיה השליט.

הגוֹרם השני התוֹפס מקוֹם חשוּב והנוֹתן את הצביוֹן לתנוּעה הערבית בּמזרח זהוּ המקוֹר המדבּרי, הקשר העמוֹק הזה עם המדבּר, אשר לא ניתק עדיין. כּי מאין בּאה איבה כּזאת לשלטוֹן זר? האוּמנם קיימת לאוּמיוּת כּזאת כּפי שאפשר לתאר? בַּל נאמין! המדינוֹת הללוּ היוּ רגילוֹת בּשעבּוּד, גם בּשעבּוּד של האפנדי הערבי וגם בּשעבּוּד של הקאים־מקאם התוּרכִּי. אוּלם היסוֹד הבֶּדוי, כּלוֹמר, היסוֹד האַנַרכי, שישנוֹ לא רק אצל הבּדוים, כּי אם בּכל אוירה של הארץ, הוּא הגוֹרם. מה נשתוֹמם על כּנוּפיוֹת בּשכם וכדוֹמה, אם עוֹד לפני שבעים שנה היתה כּל ירוּשלים משלמת מס לאבּוּ־גוֹש. אוֹתה קרית־ענבים הגאוּלה כּיוֹם היתה בּידי בּדוי שוֹדד, אַבּוּ־גוֹש, וכל הסביבה היתה נוֹטלת רשוּת ממנוּ.

אינני יוֹדע אם כּל אלה המדבּרים על היסטוֹריה של המזרח יוֹדעים גם את ההיסטוֹריה של ההוָי שלוֹ. וּמי שיקרא בּה יֵדע בּאיזוֹ מידה הגיטוֹ היהוּדי שבּחברוֹן היה משוּעבּד לשיך כּוּשי, שהיהוּדים היוּ משלמים לוֹ מס למען קיוּמם. המס הזה היה נרשם בפּנקסי החלוּקה. היוּ מקבּלים מהגוֹלה חלוּקה לכל משפּחה, לחכם פּלוֹני ואלמוֹני. וּבפנקסי החלוּקה תמצאו רשוּם בּין השאר כּמה ניתן ל“רב השחוֹר” הזה כּדי שהגיטוֹ החברוֹני יוּכל לחיוֹת. וּבכל פּעם עם בוֹא איזוֹ כּנוּפיה חדשה, היה זה גוֹרם מספּיק למרד. בּארץ־ישׂראל שלט אז איבּרהים פּחה, מין נַפּוֹליוֹן של המזרח. וּמספיק היה ששליט אדיר זה יתנוֹדד כּל־שהוּא כּדי שיֶארע מאוֹרע הדוֹמה למה שמתהווה כּאן כּעת. מחוּץ לזה שאיבּרהים פּחה לא נהג כּמוֹ ווֹקוֹפּ. ובכן האוֹפי הזה, המִדבּרי, האַנרכי, הבּדוי, של חלק גדוֹל מאד של האוּכלוֹסין הערבים עוֹדנוּ קיים והוּא ניכּר בּגילוּיים שוֹנים. והישוּב העירוֹני, וּבפרט הישוּב הנוֹצרי, הוּא בּעצם מלא פּחד מאז וּמעוֹלם והוּא שׂמח בּלבּוֹ שכּל זמן שיש ענין יהוּדי הוּא משמש מין כַּלי־רעם המוֹשך אליו את תשׂוּמת־הלב.

ויש עוֹד גוֹרם הנכנס לחשבּוֹן: הקסינוֹפוֹבּיה – אוֹתה שׂנאת הכּוֹפר אשר האיסלם טיפּח אוֹתוֹ בּמשך מאוֹת שנים, אוֹתוֹ היחס שהכּוֹפר חייו אינם חיים. הדבר הזה קיים בּמידה לא קטנה. וכל אלה מצטרפים יחד והם תוֹפסים את מקוֹמם בּתנוּעוֹת הערביוֹת אשר מסביבנוּ בּדרך כּלל.

ודאי תאמרוּ, הגוֹרם היהוּדי ממלא תפקיד לא קטן בּהפחת התנוּעה הערבית. אני מסכּים לדבר הזה, שבּבוֹאנוּ לארץ שימשנוּ פֶרמֶנט ממריד כּל הזמן. עצם מציאוּתנוּ ואוֹתם האמצעים הציביליזיוֹניים שהכנסנוּ לארץ, כּל אלה משמשים בּלי שוּם ספק גוֹרם, לא רק גוֹרם מפַתח וּמקדם שבּמוּבן הכּלכּלי הוּא חיוּבי וּמקל על החיים, אלא גוֹרם שבּמוּבן הפּוֹליטי הנהוּ בּלי ספק עוֹזר לתנוּעה הערבית. כּמה מן האנגלים וגם מן היהוּדים אוֹמרים: הציוֹנוּת מפחידה. הדבר הזה מתקבּל על הדעת. אני כּמעט בּטוּח שאם תבוֹא ועַדה מלכוּתית היא תמצא בּלי שוּם ספק, כּמוֹ שכּוֹתבים עתה בּכמה עתוֹנים בּאנגליה, שאין כּאן שאלה כּלכּלית בּלבד, וכי אי אפשר להתעלם מזה שיש גוֹרם פּסיכוֹלוֹגי: הציוֹנוּת מפחידה. וצריך לוַתר משהוּ כּדי ליטוֹל את הפּחד הזה.

אני רוֹצה לשאוֹל שוּב, נניח שהישוּב עם עליה של 60 אלף איש לשנה עלוּל להפחיד. אבל האם גם בּזמן שאנשים עלוּ למרחביה היה מקוֹם לפחד? הם הפחידוּ? מדוּע התנפּלוּ על מרחביה? ואז הן לא היתה עליה בּת שש רבבוֹת לשנה, ספק אם עלוּ אז אלף יהוּדים בּשנה, ולא היה העמק בּידי היהוּדים, פּרט לנקוּדה אחת. האוּמנם היוּ כּבר הערבים כּל כּך מרחיקים ראוֹת, שראוּ בּכוֹבשי מרחביה את הסכּנה הלאוּמית הגדוֹלה הצפוּיה להם? מה הפחידוּ יהוּדי יבנאל וּמֶסחה בּשעתם? ואוֹתה גדרה. שבּה היוּ כּבר הרוּגים מידי ערבים לפני חמישים שנה, בּמה הפחידה? האוּמנם גם זה היה פּרי הפּחד? הלא אז עוֹד היוּ הרבּה שֵיכים שאמרוּ כּי הם יוֹדעים מתוֹך ספרים עתיקים שהיהוּדים עתידים לשוּב לארץ והם מחכּים להם.

ואשאל עוֹד: כּלוּם הפּחד גרם גם לטבח שהיה בּצפת לפני 103 שנה, בּ־1834, בּזמנוֹ של אוֹתוֹ איבּרהים פּחה אשר הזכּרתיו קוֹדם, בּזמן שבּארץ התמוֹטט לרגע שלטוֹנוֹ? אז התחוֹלל טבח בּיהוּדים עם כּל תמוּנוֹת הלוַאי שלוֹ. לא היוּ פּצצוֹת, אוֹתן הפּצצוֹת הידוּעוֹת לנוּ מ־1929 וּמעכשיו. אך הטבח ההוּא נמשך 33 ימים. הוּא התחיל בח' בסיון, והיה טבח ושוֹד, והיוּ מעשׂי־אוֹנס. לא היה אז ניתוּק טלפוֹנים, אבל כּאשר נוֹדע שיש יהוּדים המשתדלים להתקשר עם הקוֹנסוּלים שלהם רדפוּ אוֹתם. תמוּנה דוֹמה בּכמה וכמה פּרטים למה שאנוּ רוֹאים בשנים אלה. זוֹהי שגיאה כּבדה לראוֹת את ההתקוֹממוּיוֹת האלה כּאילוּ הציוֹנוּת וּפחד היהוּדים הם מקוֹרן. אין שוּם ספק שאלה ממלאים תפקיד, אבל לא הם העילוֹת. אלה הם רק אמתלאוֹת.

הסיבּוֹת הן בזה שכּל שעה שבּמזרח מרגישים שיש שלטוֹן לא בטוּח מתגלים כל אוֹתם כוֹחוֹת ההרס. לא שיש להם אידיאל, אני כּוֹפר שהדבר הזה היה גם בּימי המלחמה העוֹלמית הגדוֹלה, גם בּימי לוֹרנס. לא לערבים היה האידיאל של מדינה ערבית גדוֹלה, כּי אם ללוֹרנס היה האידיאל הזה, והוּא הפיח בּהם מרוּחוֹ. ולא רק בּכוֹח כּשרוֹנוֹתיו הגדוֹלים, כּי אם גם בכוֹח הנשק.

ואין צוֹרך כּי נַשלה את נפשנוּ לראוֹת את הדברים כּמאוֹרעוֹת חוֹלפים. ואין אנוּ צריכים לנהוֹג כּדרך שאנוּ נוֹהגים תמיד שבּרגע שמַכּים אוֹתנוּ אנחנוּ מתחילים להכּוֹת על חטא. אבל אין זה יפה בּיוֹתר בּשעה שמקבּלים מכּוֹת. יש כאלה העוֹשׂים כּך: סמילנסקי והשׂמאל שבּשׂמאל. וכל זה מתעוֹרר אצלם בּדיוּק בּרגע שאנחנוּ מקבּלים סטירוֹת־לחי. אנוּ חייבים לראוֹת שישנם כּאן גוֹרמים אוֹבּיֶקטיביים חזקים ושצריך לדעתם; ועלינוּ להיוֹת מוּכנים לעבוֹד גם בּתנאים הקיימים, כּמוֹ שהיה מוּכן לעבוֹד איש בּיל"וּ בּתנאים שהוּא מצא בּארץ, כּשכּל יוֹם ויוֹם היתה הנקוּדה שלוֹ צפוּיה לאסוֹן, וּכמוֹ שהיה בּימי “השוֹמר”. נדע זאת בּרוּר: ארץ־ישׂראל איננה מדינה שיכוֹלה להיבּנוֹת בּתנאים נוֹחים. לא קיבּלנוּ “שטאט” בּקנדה אוֹ בּארצוֹת־הבּרית עם שכנים אשר בּמלחמה הציבּוּרית יש להם נימוּסים מסוּימים. קיבּלנוּ את זה בּמזרח בּמקוֹם שאנחנוּ אוֹמרים אמנם לפתוֹר כּמה פּרוֹבּלימוֹת שלוֹ, אבל איננוּ יכוֹלים עדיין. על כּל פּנים המזרח הזה – אוֹתוֹ צריך להכּיר, בּוֹ יש שכבה עצוּמה וּגדוֹלה שהיא מבקשת שׂררה לעצמה ואת השׂררה היא יכוֹלה להשׂיג לא על ידי תנוּעת שחרוּר, כּי אם על ידי אימפּריאַליזם מזרחי, אימפּריאַליזם ערבי.

הנה ישנה בּקרבתנוּ מדינה אחת המתקדמת לאין ערוֹך יוֹתר מאשר כּל הארצוֹת בּמזרח, זאת היא מצרים. והיא עכשיו מדינה עשירה, גדוֹלה, עם 13 מיליוֹן תוֹשבים, בּערך, עם מלך. והפּרוֹבּלימוֹת של העצמאוּת שלה הן פּרוֹבּלימוֹת של פּרסטיז’ה, של צבא ושל פּקידוּת גבוֹהה. וּברגע זה הסימפּטיוֹת שלנוּ נתוּנוֹת למצרים, אני מודה בּדבר הזה. וּלמצרים יש “אל־אזהר”, והיא הגיעה גם מבּחינה תרבּוּתית וגם מבּחינת שלטוֹן למדרגוֹת כּאלה אשר שוּם מדינה בּאַסיה המערבית לא הגיעה אליהן. מה הן המגמוֹת של מצרים זוֹ? יש לה שתי נקוּדוֹת של אכּספּנסיה. אחת מהן היא לצד סוּדן. מצרים המתקוֹממת כּל כּך לשלטוֹן נכרי עליה, נלחמת בּעצם על השלטוֹן בּסוּדן. הסוּדנים על כּל פּנים פּוֹחדים מפּני מצרים יוֹתר מאשר מפּני אנגליה. למצרים יש מחשבה שהיא תהיה זקוּקה לאדמוֹת סוּדן והיא רוֹצה להבטיח לה את האפשרוּת של אכּספּנסיה בּסוּדן.

יש גם רצוֹן של אכּספּנסיה לצד ארץ־ישׂראל וסוּריה. ידוּע שבּהיסטוֹריה היתה בּתקוּפה קדוּמה כּמעט מלחמה נצחית בּין האימפּריאַליזם המצרי וּבין האימפּריאַליזם הצפוֹני של אשוּר וּבבל. בּמשך מאוֹת שנים עברה ארצנוּ הקטנה והאוּמללה מיד אחת ליד שניה. עכשיו מצרים אינה מעיזה לדבּר על שליטה על ארץ־ישׂראל וסוּריה. וה“וַפד” בּתקוּפה שהוּא קרוֹב לשלטוֹן לא יעיז לרמוֹז על זה. הוּא גם לא יטפּח שוּם קשרים. אבל יש לא מעט רמזים על כּך כּי מצרים שוֹאפת להגמוֹניה בּארצוֹת ערב. היא אוֹמרת: “האם אִבּן סעוּד ימלוֹך בּכם? הלא רק מדינה תרבּוּתית וחשוּבה יכוֹלה לאחד את הארצוֹת האלה ולשלוֹט עליהן?” לפי שעה מסתפּקת מצרים בּהגמוֹניה התרבּוּתית שיש לה בּאמת לגבּי כּל הארצוֹת הערביוֹת הללוּ. אבל למרוֹת יחס הבּוּז הגדוֹל שהיא מתיחסת אליהן, שכּל המכּיר את מצרים ואת תנוּעוֹתיה יוֹדע זאת, היא הוֹגה מחשבוֹת של אימפּריאַליזם מצרי. וּבכן, אי אפשר לנוּ לבלי לראוֹת את המצב האמיתי של התנוּעוֹת הללוּ בּמזרח. תכנן, אם נשתמש בּמלה מוֹדרנית – ואני לא אוֹהב להשתמש בּה – הוּא אימפּריאַליזם מִדבּרי. וּמוּבן מאליו שתנוּעוֹת כּאלה אינן יכוֹלוֹת להבּיט בּשקט וּבהשלמה על התהווּת כּל כּוֹח תרבּוּתי, קוֹלוֹניזציוֹני, ציביליזטוֹרי. וּמשוּם כּך גם לבנוֹן והמרוֹניטים הם כּצנינים בּעיניהן.

מדוּע אין עכשיו פּרעוֹת בּיהוּדים בּסוּריה? עכשיו כּשהתחילוּ פּה הפוּרענוּיוֹת הן עלוּלוֹת להתפּשט. ולא כן. סוּריה שקטה. פחרי אל־בּרוֹטי אשר ניהל את תנוּעת השביתה הסוּרית הוּא עכשיו שוֹמר על כּך. כּשמַתחילה תגרה בּגיטוֹ בּדמשׂק הוּא אינוֹ נוֹתן לה לגדוֹל. יוֹשבת משלחת בּסוּריה, וּבסוּריה נמצאת ממשלה שאין מענינה לגלוֹת לה שאפשר לשחוֹט יהוּדים. וּמשוּם כּך נחנקת כּל התנפלוּת על היהוּדים. בּענין זה אין להאשים את המַנהיגוּת בּחוֹסר טכסיסיוּת, בּזה אין לחשוֹד בּהם. משוּם כּך הם יודעים לא רק לחיוֹת בּשלוֹם עם המרוֹניטים, כּי אם לדרוֹש כּסף בּשביל המגבּית לפוֹרעי ארץ־ישׂראל וּלהשיג מהם הוֹדעוֹת שהיהוּדים הם אנטי־ציוֹנים.

אוּלם כּשבּא חבר הלאוּמים ואוֹמר שצריך להציל את האַשוּרים הנשחטים וצריך למצוֹא בּשבילם שטח מדבּר בּצפוֹן סוּריה, והענין הוּא ענין של עשׂרים אלף איש – אז טוֹענת הממשלה הלאוּמית בּשם הגדרה עצמית ואוֹמרת: “אין לכם רשוּת לפתוֹר את השאלה האשוּרית על חשבּוֹננו”. מהבּחינה הפּוֹליטית ההכרזה הזאת של עם, אשר כּל האוּכלוֹסים שלוֹ בּעיראק וסוּריה ועבר־הירדן וארץ־ישׂראל יחד, ספק אם הם מגיעים לעשׂרה מיליוֹנים, עם היהוּדים ועם כּל המיעוּטים, ויש לוֹ שטח אדמה העוֹלה על שטחה של גרמניה בּעלת 60 המיליוֹן, ההכרזה הזאת ששוּם שלטוֹן בּעוֹלם ושוּם כוֹח בּעוֹלם לא יעיזוּ לקחת ממנוּ פרוֹבינציה אחת דלה בּשביל פּתרוֹן איזוֹ שאלה לאוּמית, אינה שוֹנה בּעיני בּשוּם פּנים מאימפּריאַליזם, מהגילוּי המכוֹער בּיוֹתר והנַצלני בּיוֹתר אשר ישנוֹ בּעוֹלם. תוֹכן הדבר הוּא להחזיק שטחים עצוּמים בּמצב של שממה בּלי כּל יכוֹלת לפתח אוֹתם בּיוֹם מן הימים, להשאירם בּמצב של דלדוּל, בּמצב של עניוּת, בּמצב של רעב, ולשמוֹר עליהם לשם הגדרה עצמית.

כּזאת היא התנוּעה הערבית. ואני אוֹמר, כּל גישוּשים וכל ניפּוּיים אינם עלוּלים לשנוֹת את יחסנוּ לאָפיה של התנוּעה הזאת. גם הגילוּי של שיך אל־קאסם, גם כּל הגילוּיים הטרוֹריסטיים – אוּלי תמצאוּ בּהם מבּחינה אישית מסירוּת־נפש של פַנַטיזם דתי, של קסינוֹפוֹבּיה, אבל איננוּ יכוֹלים למצוֹא בּהם שוּם דבר אחר.

וּמשוּם כּך מַרשה אני לעצמי לאמוֹר שהחלוֹם על הסכּם כּיוֹם הזה בּינינוּ לבין התנוּעה הערבית הזאת הוא חלוֹם שוא. לא משוּם שאינני רוֹצה בּשלוֹם. לא משוּם שאינני מוּכן לשלם מחיר יקר בּעד השלוֹם. כּוּלנוּ יוֹדעים יפה מאד כּי שלוֹם הוּא תנאי ראשוֹן למלאכת הבּנין שלנוּ. ואם דרוּש לנוּ הרי אנחנוּ מוּכנים לשלם מחיר בּעדוֹ. ואם יבוֹא הרגע יהיה לנוּ אוֹמץ־הלב הדרוּש לשבת ולדוּן על המַכּסימוּם שנוּכל לשלם. אבל כּשתנוּעה עוֹמדת בּמצוֹר, בּמצב שכּל הוֹשטת יד מחוּצה לחוֹמה יכוֹלה לפתוֹח פּירצה, אין היא רשאית להשתעשע בּאילוּסיוֹת כּאלה. ואתם בּוַדאי קראתם שגם בּימים אלה התהלכוּ אנשים עם הזיוֹת של שלוֹם. ואמנם אפשר היה לחשוֹב שישנן נטיוֹת לשלוֹם. היוּ ימים שבּאוּ אלינוּ נכבּדים ערבים ואמרוּ: “אסוּר להמשיך, צריך לשׂים קץ לדבר הזה. תעזרוּ לנוּ בּכך על ידי ויתוּר־מה מצדכם. הלא איננוּ יכוֹלים לשוּב להמוֹנינוּ אנוּ בּידים ריקוֹת”. הבּיקוּרים הללוּ היוּ קשוּרים בּמצב מסוּים. בּרגע שהנציב אמר מלים חזקוֹת, כּביכוֹל, היוּ בּאים למחרת אוֹתם הערבים שליחי השלוֹם ואוֹמרים שצריך לשׂים קץ. וכאשר הוּכח להם שאין המצב כּל כּך חמוּר חדלוּ מבּוֹא. והתנאי הראשוֹן למשׂא־וּמתן היה שהיהוּדים יסכּימוּ להפסיק את העליה. אם הדבר הזה יעָשׂה תינתן להם אפשרוּת לבוֹא להמוֹנים שלהם וּלהציע להם הסכּם של שלוֹם.

וּבל נא יטעוּ בּדברי: בּאָמרי שאין לנוּ תקוה להסכּם, אין כּוָנתי לוֹמר ש“עֶס שטייט מיר נישט אָן”, שאין זה לכבוֹדנוּ, בּתוֹר מפלגה סוֹציאליסטית, לחתוֹם הסכּם עם מפלגה לאוּמית ריאַקציוֹנית פיאוֹדלית. אילוּ ראיתי אפשרוּת כּל־שהיא לבוֹא לידי הסכּם עם המוּפתי, עם ראג’בּ נשאשיבּי ועם עוֹני עבּד אל־האדי על דרך שהיא תאַפשר לנוּ לעבוֹד, הייתי הראשוֹן להסכּים לדבר, אוּלי גם בּמחיר יקר מאד. אוּלם אינני יוֹדע מה המחיר שאנחנוּ יכוֹלים לתת להם. יש לפעמים ששני צדדים יוֹדעים שהם צריכים לבוֹא לידי הסכּם וכל צד יש לוֹ צוֹרך מסוּים המניע אוֹתוֹ לכך, אבל בּזמן שהם יוֹשבים ליד השוּלחן הם רוֹאים שמַה שנחוּץ לאחד אין בּיד השני לתתוֹ לוֹ. כּשאני שב עתה אל התנוּעה הערבית בּארץ־ישׂראל ושוֹאל: מַהי רוֹצה וּמַהי יכוֹלה לתת לנוּ? וּמאידך גיסא, מה אנחנוּ יכוֹלים לתת לה? נדמה לי שחוֹזרת אוֹתה התמוּנה, הלא כּל הדברים שאנחנוּ נוֹתנים להם – סמילנסקי טוֹען שהעשרנוּ את זַרנוּקה, ואנוּ יוֹדעים כּי יש ממשלה עשירה עם עוֹדף בתּקציבה, – וכל זה שאנוּ מתפּארים בּוֹ, איזה מין נתינה היא זאת? בּרוּסיה אוֹמרים “השוֹר נוֹתן חֵלֶב”, אוּלם איך נוֹתן השוֹר חלב? כּשעוֹקדים אוֹתוֹ וּפוֹשטים את עוֹרוֹ – הוּא נוֹתן חלב. אנחנו נוֹתנים לערבים הרבּה מאד. אנחנוּ נוֹתנים את זה על כּרחנוּ, אנחנוּ נוֹתנים לממשלה הרבּה מאד. אי אפשר לנוּ שלא לתת, אנחנוּ משלמים מסים לממשלה. כּל זה ניתן לעוֹני־עבּד אל־האדי חינם, וּבעד זה אין הוּא זקוּק לתת לנוּ שוּם דבר.

היוּ ימים והערבים רצוּ דברים פּשוּטים. משַסי הערבים ידעוּ שיהוּדי הוּא בּבחינת פּרה חוֹלבת ואפשר לקבּל ממנוּ שוֹחד. היתה בּארץ מין פּוֹליטיקה ערבית נוֹשנה שאמרה לנוּ: כּשאנחנוּ נכריז עליכם בּוֹיקוֹט אתם תתנוּ לנוּ כּסף ואז נירָגע. העתוֹנוּת הארץ־ישֹראלית הערבית התפּתחה אף היא על חשבּוֹננוּ; אוּלי ידעתם, “הכּרמל” של נצאר בּחיפה היה מתקיים ממשׂכּוֹרת מאת יק“א, וכן היוּ שקועים כּספּי יהוּדים גם בּ”פַלשתין" וּבעתוֹנים אחרים. ה“דוֹ אוּט דֶס” היה כּזה. כּעת הם רוֹצים שלטוֹן בּארץ, שלטוֹן ממשי, כּלוֹמר, משׂרוֹת חשוּבוֹת, כּבוּדוֹת, והשפּעה בּמדינה. האם אנחנוּ יכוֹלים לתת זאת?

לנוּ דרוּש דבר אחד מהם: לא להפריע. זהוּ הדבר היחידי שאנוּ דוֹרשים מהם: לא למנוֹע את גידוּלנוּ. את הדבר הזה ערבי ארץ־ישׂראל אינם מוּכנים לתת לנוּ. הם יוֹדעים שאם עכשיו משקלנוּ וכוֹחנוּ הוּא כּבר עצוּם וגדוֹל, הרי אחר תקוּפה של גידוּל בלתי־פּוֹסק ודאי שלא יוּכלוּ לעמוֹד בפנינוּ. החשבוֹן הפּשוּט אוֹמר ששידוּך כּזה לא יכוֹל להתקיים. אחרת היה אילוּ היתה קיימת תנוּעה ערבית מאוּחדת, הכוֹללת את סוּריה, את עיראק והמַקיפה ארצוֹת אחרוֹת, ואז היתה בּשבילה ארץ־ישׂראל רק אחד המחוֹזוֹת שיכוֹלים לבוֹא על אוֹדוֹתיו לידי הסכּם ידוּע, אפשר היוּ מבקשים בּעדוֹ מחיר פינַנסי: קרדיטים, הלוָאוֹת, וכיוֹצא בּזה. אילוּ היתה קיימת תנוּעה כּזאת שהיתה מוּכנה למשׂא־וּמתן, לא אוֹתה הקסינוֹפוֹבּיה אשר כל יהוּדי הוּא כּצנינים בּעיניה (אנחנוּ גם כּן לא היינוּ רוֹצים שיהיוּ ערבים ארץ־ישׂראליים, אבל זוֹהי מציאוּת ויש חשבּוֹן, ויש הכרח להתחשב בּזה), אפשר היה לדבּר על כּך. ואם עוֹד אפשר היה ששליטים כּפייצל, כּלוֹמר, מי שיש לוֹ חזוֹן תקוּמת עמוֹ, יבוֹאוּ עמנוּ לידי הסכּם, הרי אין שוּם יסוֹד ושוּם שאנסה לשלוֹם בּתנאים הקיימים עכשיו. משוּם שהמַנהיגוּת כּעת בּמידה שאנחנוּ פּוֹעלים לטוֹבת הארץ כּן נשמט מתחתה כַּנה, כּל הטבה בּמצבוֹ של הפּוֹעל הוּא מינוּס לגַבּיה, ולא פּלוּס. משוּם כּך אני מרשה לעצמי להגיד שאין לנוּ שאנסה להסכּם בּתקוּפה הזאת.

ועכשיו – הגוֹרם האנגלי. נוֹהג אני בּענין זה להימנע מכּל צרוּת ראִיה. אינני גוֹרס את כּל אוֹתה השיטה שהיתה מקוּבּלת כּל כּך בּציוֹנוּת מהזמן שהתחלנו לבוֹא בּמגע עם העם הזה: החל מן האידיאליזציה של עשׂרת השבטים והמפטיר של הרבּרט סמוּאל, וגמוֹר בּניתוּח הפּסיכוֹלוֹגי הרוֹאה בּכּל רק איבה ושׂנאה. אוּלי יש אמת גם בּזה וגם בּזה. אבל אנחנו לא ניוָשע מזה. אילוּ היוּ פּתוּחים לפנינוּ כּל האַרכיוֹנים של השלטוֹן הבּריטי, אילוּ יכוֹלנוּ לקרוֹא מה דוּבּר בּועידת קאהיר בּזמן שהחליטוּ לקרוֹע את עבר־הירדן, אזי יתכן שהיוּ מתגלים לנוּ בּאמת דברים מענינים בּפּוֹליטיקה של אנגליה. אוֹמרים שאַלביוֹן הוּא סמל התרמית והמרמה, ואני חוֹשב שבּכל זאת אנגליה היא היא מבצר וּמשען של רעיוֹנוֹת טוֹבים, ושל יחסים תרבּוּתיים, ושל דמוֹקרטיה. אין אני מוּמחה, אך אני חוֹשב שכּל אחד מאתנוּ יִטעה אם ירצה לבנוֹת סכימוֹת. אביא דוּגמה קטנה: גוֹרלה של חַבּש. האוּמנם יש להעלוֹת על הדעת שאנגליה התכּוונה באמת להכשיל את הניגוּס למען יגוֹרש ממדינתוֹ? למעשׂה היתה אנגליה אשמה, מפּני שאילמלא הבטחוֹתיה היתה חבּש מתפּשרת עם איטליה. והיוּ אוּלי כּאן הרצוֹנוֹת הטוֹבים בּיוֹתר, אבל חשוּב לא הפּסיכוֹלוֹגיזם, כּי אם מה היוּ התוֹצאוֹת של הקו הפּוֹליטי הזה. אין שוּם ספק שלאַנגליה היוּ אינטרסים ריאַליים שחַבּש תישאר עצמאית, וּבכל זאת היוּ תוֹצאוֹת המדיניוּת שלה הפוּכוֹת. יתכן איפוֹא שגם מדינה חזקה וּגדוֹלה תנקוֹט בּקו פּוֹליטי בלי הרצינוּת המספּיקה כּדי להגשימוֹ. משוּם כּך עלינוּ לראוֹת את הדברים לא לפי מצב־רוּח ולא לפי התחכּמוּת פּסיכוֹלוֹגית, בּעת שאנחנוּ פּעם עוֹלים למעלה וּפעם יוֹרדים למטה.

אנחנוּ צריכים לראוֹת את מצבנוּ כּמוֹ שהוּא בּכל חוֹמר הדין. בּשבילי קוֹבע מה שנעשׂה בּארץ, כּאשר נעשׂה דבר־מה טוֹב וכן כּאשר נעשׂה דבר רע. אני מוּכן לדוּן על אוירת השלטוֹן ועל דרכּוֹ רק על פּי אוֹתם הדברים שעברוּ לעינינוּ.

לפני כּמה חדשים היה בּלוֹנדוֹן בּקלוּבּ האנגלי־הפּלשתינאי בּנקט יפה מאד. ודאי קראתם את הטלגרמוֹת מלוֹנדוֹן על כּך. נוֹכחוּ ג’ימס רוֹטשילד וכמדוּמני גם וייצמן, ושם היוּ גם בּן־גוּריוֹן וגם מלקוֹלם מקדוֹנלד וגם ווֹקוֹפּ. ואוּלי היתה זאת הפּעם הראשוֹנה שווֹקוֹפ דיבּר על הבּית הלאוּמי. לפני כן לא הזכּיר מעוֹלם את הבּית הלאוּמי בּמפוֹרש. וּבאוֹתם הימים היתה גם ישיבה חשוּבה מאד, אשר בּה השתתפוּ גדוֹלי משׂרד המוֹשבוֹת עם מזכּיר המוֹשבוֹת ושם התגוֹללה הפּרשה של חזוֹן הציוֹנוּת. דוּבּר על הרחבת התעשׂיה ועל הצוֹרך להתיחס לבנין הבּית הלאוּמי מתוֹך אַהדה אַקטיבית. וּבוַדאי ידוּע שאנחנוּ לא מסתפּקים ברשיוֹנוֹת העליה הניתנים לנוּ, אלא משתדלים מפּעם לפעם לגוֹלל את הפּרוֹבּלימה הציוֹנית הגדוֹלה.

אוּלם בּאוֹתם הימים שבּהם נדבּרוּ כּל הדברים האלה, בּאוֹתם הימים היוּ כּבר מוּכנים בּתיקי הממשלה הצעוֹת חוּקי הקרקע, אשר אמנם לא נתפּרסמוּ עד היוֹם הזה – גם זוֹ היא זכוּת – אבל אשר לעוּמתן גם ההצעוֹת של פרנטש ושל סימפּסוֹן יכוֹלוֹת להיחשב בּעצם הצעוֹת הוֹגנוֹת. וּבאוֹתוֹ הזמן כּבר היוּ הצעוֹת להגבּלוֹת חדשוֹת של העליה וּביניהן ההצעה להגדיל את הדרישה מעוֹלים בּעלי הוֹן מאלף לא"י לאַלפּיִם, ורק אחרי לחץ שלנוּ הוֹדיע המיניסטריוֹן שהצעה זוֹ איננה קיימת. ודיבּרוּ על עליה של 60 אלף איש שהיא גדוֹלה מדי, מפחידה את הערבים, והטרמין “מפחיד הערבים” הוּא עכשיו אַרגוּמנט מכריע בּויכּוּחים. מוּבן מאליו שבּכל משׂא־וּמתן לא ידבּרוּ על המעצוֹרים האלה, מבּחינה פוֹרמַלית החשבּוֹן הוּא תמיד חשבּוֹן כּלכּלי טהוֹר.

כּשאנוּ רוֹצים לראוֹת מה עבר עלינוּ בּמשך החדשַיִם האלה (אין צוֹרך לגוֹלל את כּל התמוּנה), רוֹאים שהשלטוֹן הזה נמצא בּמצב של תנוּדוֹת בּלתי־פּוֹסקוֹת. ואחרי כּל הוֹדעה בּעלת ערך מוֹפיע למחרת מה שהוּא שצריך לבטל אוֹתה. לפני עשׂרה ימים פּירסמה הממשלה חוֹק המרשה לה להכריח אנשים לפתוֹח את החנוּיוֹת. הממשלה כּל הזמן מפקפּקת בּכלל אם מוּתר לה להתערב בשביתה חוּקית. הממשלה הזאת עוֹמדת על האֶתיקה השביתתית, שהלוַאי והיוּ מגיעים לשכּמוֹתה בּאנגליה. היה צורך לחוֹקק חוֹק מיוּחד המרשה לצווֹת על חנוָנים שיפתחוּ את חנוּיוֹתיהם. אך היא הוֹדיעה שעוֹד אינה מתכּוונת לבצע חוֹק חדש זה. אוֹ כּאשר הממשלה מחליטה לעשׂוֹת חיפוּשים היא מוֹדיעה לכל המשטרוֹת שאין לחפּשׂ נשק בּמסגדים ואצל כּוֹהנים שוֹנים ואצל נשים. וּבכן זוֹהי ממשלה כּזאת היוֹדעת לתת אַדריסאוֹת בּאיזה מקוֹם אפשר לסדר מחסנים של נשק, והיא היוֹדעת גם לסדר חיפּוּשׂים חמוּרים מאד. אוֹמרים שסוּדרוּ חיפּוּשׂים כּמוֹ בּימי התוּרכּים. עד כּדי כּך שאנשי שכם הוֹציאוּ כּרוּז שהם נגד מעשׂי־אַלָמוּת כלפי שוֹטרים ונגד ניתוּק טלפוֹנים, וזה נחשב לנצחוֹן גדוֹל בּעיני הממשלה, וזה בּא לאחר שהוּרשה בּיד אחת לעשׂוֹת חיפּוּשׂים שנזכּרים לדראוֹן. אבל היא גם ידעה לתת הוֹראוֹת מסוּימוֹת איפה לא צריך לחפּשׂ, והוֹראה זוֹ נקראת על ידי קציני כּל המשטרוֹת. אוֹתוֹ השוֹטר הערבי הוּא המוֹרה דרך, הוּא ה“גָאִיד” שלהם והוּא אוֹמר לאיזה מקוֹם אסוּר להיכנס. אין צוֹרך לחפּשׂ הרבה כּדי לראוֹת את המצב המשוּנה הזה, אשר בּוֹ מתנהלת עבוֹדת הממשלה.

כּמוּבן שיכוֹלתי להזכּיר עוֹד דברים מהימים הראשוֹנים. החידה של יפוֹ מהימים הראשוֹנים של הפּרעוֹת עוֹד לא נפתרה. כּיצד אפשר הדבר שבּממשלה חזקה וּגדוֹלה אשר בּראשה עומד מפַקד משטרה חשוּב, עם פּקידים המעוֹרבים בּעוֹלם הערבי, איך אפשר היה שיוֹם־יוֹמַיִם, שעה, שתי שעוֹת לפני זה לא ידעוּ מה שיִקרה? ואיך אפשר שבּמשך יוֹם וּשני ימים לא נמצא שוּם כּוֹח ושוּם רצוֹן לשׂים קץ להתפּרצוּת זוֹ? אבל אלה הן שאלוֹת שגם בּקישינוֹב לא ידענוּ עליהן תשוּבה.

יש מתארים אוֹתנוּ כּאילוּ אנחנוּ משתוֹקקים ליד חזקה ורוֹצים להשפּיע על הממשלה לדכּא את המרד הערבי בּדם. לא בּיקשנוּ יד חזקה, אינני חוֹשב שתביעת משפּט על רוֹצחים זוֹהי תביעת יד חזקה. מדוּע אין משפּט אלא על אחד מרוֹצחי יפוֹ? אבל נניח שקיימת כּאן ממשלה מאד ליבּרלית שהיא מתעבת מאד כּל מעשי אַלָמוּת. הרי היוּ בּידיה אמצעים למנוֹע שהדברים יגיעוּ עד לידי מלחמה כזו, כּאשר נערכה ליד מוֹצא אוֹ כּאשר נערכת עכשיו לילה לילה ליד תל־יוֹסף וּכפר־יחזקאל. אם בּני־אדם רגילים יוֹדעים ששלטוֹן חזק רוֹצה בּמה שהוּא הם מביאים את הדבר הזה בּחשבּוֹן. לא כּל אחד מוּכן לעשׂוֹת מעשׂים נגד השלטוֹן בּאוֹמץ־לב וּבחוּצפּה גדוֹלה. הארץ לא ידעה מהוּ רצוֹן השלטוֹן, ורצוֹן זה אין צוֹרך דוקא להבּיע על ידי תוֹתחים וּמכוֹנוֹת־יריה. יש גם דרכים אחרוֹת לכך. כשהשלטוֹן לא רצה בּעבוֹדה עברית מלאה בּמוֹשבוֹת, הוֹציא חוֹק נגד משמרוֹת, והוּא ידע למנוֹע אוֹתן וידע לשלוֹח את אנשינוּ למאסר. אוּלם כּעת, בּמשך חדשַיִם, לא פּתר עדיין השלטוֹן את השאלה אם שביתת הערבים היא חוּקית אוֹ אינה חוּקית. אמנם אי אפשר שלא להתחשב עם זה שהשלטון נמצא בּמצב דֶליקטי. כּל שלטוֹן רוֹצה לשמוֹר על קיוּמוֹ וכל שלטוֹן צריך היטב לחשוֹב אם מוּתר לוֹ להפיח אש. מבּחינה זו אינני מוּכן לדוּן את השלטוֹן שלנוּ לכף־חוֹבה, משוּם שאני יכוֹל להבין ששלטוֹן כּזה נמנע מכּל דבר העלוּל להכבּיד על מצבוֹ. אוּלם יש תמיד בּידי השלטוֹן אמצעים אחרים. קוֹדם כּל יש לתמוֹך בּאלה שהם נוֹשׂאי השלוֹם. זהוּ הדבר הפשוּט בּיוֹתר. אוּלם לא ציפּינוּ שהשלטוֹן יהא נגוּע בּאהבת השלוֹם עד כּדי כּך שימנע את תמיכתוֹ מאוֹהבי השלוֹם ויתן אוֹתה להוֹרסי השלוֹם. מי שרצה בּארץ הזאת לא לשבּוֹת לא קיבּל תמיכה (ואני מוֹציא מן הכּלל את הנמל בּחיפה, כּאן פּעלוּ מציאוּתם של מאוֹת העוֹבדים היהוּדים בּנמל ומציאוּתה של בּרית פוֹעלי ארץ־ישׂראל: עמל זה של שנים, שנדמה היה לעתים בּלתי־פּוֹרה, נשׂא פּרי. אבל יש לפקפּק אם שני הגוֹרמים האלה היוּ מספּיקים נגד הועד הערבי העליוֹן עם השוֹטרים העוֹמדים בּרשוּתוֹ. כּאן פּעל גוֹרם שלישי והוּא – שאנגליה איננה יכוֹלה להרשוֹת שהנמל הצבאי של חיפה ישבּוֹת אף רגע אחד. משוּם כּך איננוּ שוֹבת. ואם יש מספּר חוֹרנים הרוֹצים לשבּוֹת, מאַספים אוֹתם ואוֹמרים להם: תלכוּ לכם. ואז הדבר מסתדר. אין צוֹרך כּלל בּיד חזקה (בּנמל חיפה, לא היתה יד חזקה). אילוּ החנוָני שאיננוּ רוֹצה לשבּוֹת ידע שיש מגן עליו וכן אילוּ ידע הפּוֹעל, הרוֹצה לעבוֹד ואיננוּ רוֹצה לשבּוֹת, שיש מגן עליו, היוּ נמצאים בּארץ אלפים וּרבבוֹת רוֹדפי־שלוֹם וּמבקשי־עבוֹדה. ולא רק בּנמל חיפה לא שוֹבתים: גם בּחברוֹת האִינטרנַציוֹנַליוֹת אין שוֹבתים. ואילוּ היה יוֹדע אוֹתוֹ ראש עיריית חיפה שיש שלטוֹן התוֹמך בּוֹ, לא היה נאלץ אף הוּא (שנבחר וּמחזיק בּכהוּנתוֹ רק הוֹדוֹת לזה שהיהוּדים תוֹמכים בּוֹ) לחתוֹם על הטלגרמה המציגה דרישוֹת ולא היה אף הוּא מצטרף לשביתה. אמנם אי אפשר להאשים בּזה רק את השלטוֹן הנוֹכחי. שיטה זוֹ קיימת מימי סמואל. מאז מינה אחד מראשי הפּוֹרעים למוּפתי ואחד מהם לפקיד גבוֹה, הוּברר שאפשר לעשוֹת קריֶרה רק על ידי איבה למפעל הציוֹני: כּל המֵצֵר לישׂראל נעשׂה ראש.

גם עכשיו אנוּ רוֹאים דוּגמה קטנה לכך. הנציב העליוֹן משתתף, כּידוּע, מאד בּיסוּריהם של כּל הסוֹבלים. והנה יהוּדים מהעמקים בּאים ודוֹרשים פּיצוּיים, והשלטוֹן אוֹמר כּי אין לוֹ פּנאי לטפּל בּזה עכשיו. אף הז’סטה הזאת של ההוֹדעה שהממשלה דוֹאגת לשלוֹם הנחרבים – לא ניתנה. הדבר הזה היה אוּלי נוֹטל כּל טעם ממעשׂי ההרס, כּי למה להחריב אם מחר הנזק ישוּלם. אך גם את ההבטחה הזאת אי אפשר היה להוֹציא מידי השלטוֹנוֹת. אבל בּאוֹתוֹ זמן יכוֹל היה השלטוֹן להוֹדיע שהסוֹחרים הערבים השוֹבתים, אשר סחוֹרוֹתיהם נמצאוֹת בּבית־המכס, לא יצטרכוּ לשלם דמי־החסנה. כּלוֹמר, יש כּאן פוֹרס־מג’ור, הם אנוּסים לעכּב את הוֹצאת הסחוֹרוֹת והממשלה מוֹחלת להם את דמי־ההחסנה. ואני אוֹמר, אינני מקבּל על עצמי להסבּיר את הדבר הזה, וגם כּל אלה שטיפלוּ בּשאלוֹת האלה לא מצאוּ שוּם פּתרוֹן מניח את הדעת לכל הפּרוֹבּלימה של הפּקידוּת האנגלית, של ההרגל שלהם עם הנייטיבס והקוֹשי עם היהוּדים.

מהוּ האַפּרט השלטוֹני בּארץ? אף אילוּ היוּ לשלטוֹן המגמוֹת הטוֹבוֹת בּיוֹתר לא יכוֹל היה הרבּה לשנוֹת. אני כּוֹפר בּזה שהשלטוֹן המשטרתי בּארץ נמצא בּידי הנציב. אנחנוּ חיים בּמדינה שאמנם נקראת מדינת־המַנדט, אבל למעשׂה התחיל תהליך העַרביזַציה של השלטוֹן מהימים הראשוֹנים שלוֹ בּארץ, והוּא הוֹלך ונמשך כּל הזמן. הפּקידוּת היא בּחלקה הגדוֹל פּקידוּת ערבית, וּבכל מקוֹם שאתה פּוֹנה, אם אתה מדבּר בּטלפוֹן, ואם אתה שוֹלח מכתב, ואם אתה עוֹשׂה מה שאתה עוֹשׂה, אתה עוֹבר למעשׂה דרך משמרוֹת של פּקידוּת, שהיא נוֹשׂאת התנוּעה הערבית. חיפּוּשׂי הנשק, שאצל כּל שלטוֹן פּירוּשם בּפוֹעל פּירוּק נשק, מוּכרחים להיעשׂוֹת על ידי שוֹטרים ערבים, אשר יוֹתר קל להם, לדעתי, לעזוֹר להכניס נשק מעבר־הירדן לארץ, מאשר להוֹציא נשק מידי מי שהוּא. כּל האימפּוֹרט של נשק לארץ מהנגב וּמצפוֹן, כּל זה עוֹבר דרך משמרוֹת ערביוֹת, ויש אוֹמרים שהם גם מאַמנים את הערבים להשתמש בּנשק (ואני אוֹמר את זה לא בּלי יסוֹד).

אם הטבח בּיפוֹ נעשׂה לעיני משטרה, אשר לא עשׂתה שוּם דבר כּדי למנוֹע אוֹתוֹ, איך אפשר להניח שאוֹתה משטרה מחר תלך לחפּשׂ את הרוֹצחים? ראינוּ בּארץ את הערביזציה בּכל מקוֹם, ראינוּ זאת בּנמל יפוֹ וראינוּ זאת בּמשׂרדי הממשלה. אין שוּם ספק שלתנוּעה הערבית ישנם בּני בּרית נאמנים המסוּרים בּלב ונפש, שהם יכוֹלים לדעת את סוֹדוֹת הממשלה ולעזוֹר לתנוּעת המרד.

חזיוֹן שני בּשלטוֹן: אין שוּם ספק שבּשלטוֹן הזה, בּפּקידוּת הבּריטית, יש חלק, לא נאמר בּרגע זה אם הוּא קטן או גדוֹל, גם בּשלבּים הנמוּכים וגם בּשלבּים הגבוֹהים בּיוֹתר, הקשוּר ותוֹמך בּתנוּעה הזאת. יש פּקידים שבּיניהם גם אוֹיבים מוּחלטים לנוּ.

בּימים שהתנוּעה הערבית מתחילה להתיאש משוּם שמעשׂי המרד הערבי שלה אינם עוֹלים יפה, בּא חיזוּק בּצוּרה של כּסף מחוּץ־לארץ, אשר בּלעדיו אי אפשר היה בּשוּם אוֹפן להחזיק מעמד. עוֹשׂי־חשבּוֹנוֹת חוֹשבים שהועד הערבי מוֹציא כּאַלפּיִם לא“י ליום (אינני אחראי בעד דיוּקוֹ של הסכוּם הזה), והמרד נמשך כּבר 55 אוֹ 56 ימים. בּרוּר שמאוֹתן התרוּמוֹת אשר הוֹציאו מעשירי יפוֹ לא השׂיגוּ מאה אלף לא”י. זהוּ גוֹרם אחד המקיים את המרד הזה. גוֹרם שני הוּא – הכּנוּפיוֹת הערביוֹת שממשלת ארץ־ישׂראל אינה יכוֹלה, כּנראה, בּשוּם אוֹפן להסתדר אתן. כּמה הן? כּמה יש בּהן? אלפים, רבבוֹת? אוּלי השלטוֹן לא היה צריך להביא לארץ שמוֹנה בּטליוֹנים לשם כּך? מעריכים את מספּר האנשים בכּנוּפיה ל־40–50. ויתכן שישנה כּנוּפיה אחת בּהרי שכם, שניה בּהרי ירוּשלים וּבּמקוֹם אחר שלישית, הכּל בּיחד אין זה אלא ענין של מאה אוֹ מאתים ליסטים. הכּנוּפיוֹת הללוּ הן בּעצם הכּוֹח העיקרי של התנוּעה הערבית; כּוֹחה האמיתי הוא בּזה שלרשוּתה עוֹמדוֹת כּנוּפיוֹת ליסטים.

הגוֹרם השלישי, לא פּחוֹת חשוּב, אלה הם אוֹתם החלקים בּפּקידוּת האנגלית בּארץ התוֹמכים וּמעוֹדדים וּמאַמצים את ידי התנוּעה הערבית בּימים אלה. אוּלי קראתם על פּקיד אחד שהתפּטר מפּני שלבּוֹ עם הערבים, הוֹפּקינס. בּמקרה אני מכּיר את הפּקיד הזה ונזדמנתי אתוֹ לא פּעם, ואתם צריכים לדעת שהוּא היה קרוֹב לספירוֹת הגבוֹהוֹת בּיוֹתר. ואינני יוֹדע אם הוּא בּאמת התפּטר בּאוֹפן דמוֹנסטרטיבי, כּי הוּא היה פּקיד צנוּע, אבל בּמקוֹם חשוּב מאד, אוֹ אוּלי התפּטר לאחר שמצבוֹ נעשׂה לא נוֹח. אינני בּטוּח שהיה מתפּטר סתם, מפּני שזה לא היה עוֹשה רוֹשם גדוֹל בּיוֹתר. יתכן שילך לאנגליה (כּמוֹ שעשׂה ריצ’מוֹנד – שלאחר שעזב את הארץ נסע לאנגליה והרצה הרצאוֹת), אבל יתכן שהתפּטרוּתוֹ בּאה מפּני שהקשרים “לא יכוֹל היה עוֹד להצפּינם”.

אלה הם שלוֹשת הגוֹרמים שעליה נשענת התנוּעה הערבית: תמיכה זרה וּתמיכה גדוֹלה גם פּוֹליטית וגם כּספּית; כּנוּפיוֹת טרוֹריסטיוֹת אשר אינן טרוֹריסטיוֹת בּמוּבן האירוֹפי, כּי אם בּמוּשׂג האלמנטרי של המלה טרוֹר, לאמוֹר, קבוּצוֹת שמוּכנוֹת להשמיד וּלהחריב וּבלבד להפחיד; ועזרה לא קטנה של חלקים בּריטיים התוֹמכים בּתנוּעה הזאת ולא נוֹתנים לה לאש־מרד זוֹ לדעוֹך.

ועכשיו על הגוֹרם הפּנימי שלנוּ. כּבר ציינתי בּראשית דברַי, שהעם אשר הגשים את הציוֹנוּת עד לתקוּפה זוֹ גילה כּוֹח עמידה בּמצוֹר למעלה מן המידה שאפשר היה לקווֹת מראש. יתכן מאד שעוֹד נצטרך לעמוֹד בּמצוֹר, וּמשוּם כּך הוַדאוּת הזאת שחיינוּ נמשכים, על אף כּל הקרבּנוֹת שנתַנוּ, שפּעלנוּ ועשׂינוּ מה שהוּא, וּברגעים ידוּעים גם התאַזרנוּ בּכיבּוּש חדש – יש בּה משוּם נחמה גדוֹלה מאד. אוּלם המצב הזה גם גילה הפּעם סבכים גדוֹלים – לא אוֹמַר דוקא חוּלשוֹת – שעוֹד לא הסתגלנוּ אליהם.

וקוֹדם כּל – מבּחינת ההגנה. לפנים הוּרגלנוּ בּארץ לשלטוֹן אשר לא טיפּל בּנוּ, זה היה השלטוֹן התוּרכּי. ידענוּ את הגוֹרם המדבּרי הזה, את תאוַת השוֹד והבּיזה ואת קלוּת הרצח שלוֹ והסתגלנוּ אליו. התאַמנוּ את הגנתנוּ למצב הזה, ואף היה לנוּ קל לגלוֹת מעשׂי־גבוּרה אשר היה להם הד גם בּגוֹלה. בּינתים הגענוּ לשלטוֹן מסוּדר והוּא קיבּל על עצמוֹ את הגנתנוּ. ואין להכחיש שבּמקרים רבּים הוּא ממלא את חוֹבתוֹ זאת. אך הפּרוֹבּלימה של הגנתנוּ היא יוֹתר מוּרכּבת. אפשר להגן כּשאין ממשלה, אי אפשר להגן בּניגוּד לממשלה. אינני מפקפּק כּי לוּ היה השלטוֹן מוֹדיע היוֹם: “תעשׂוּ מה שתעשׂוּ”, הרי יש כּוֹח בּידי הישוּב הזה להשמיד את כּל כּנוּפיוֹת הליסטים. אילוּ היוֹם ניתנה לנוּ הרשוּת לצאת וּלהעביר את הליסטיוּת מהארץ היינוּ עוֹשׂים את הדבר הזה. אילוּ היתה לנוּ רשוּת לרדוֹף אחרי המתקיפים, לא היוּ שבים למחרת.

בּגוֹלה יש כּבר “מתבּיישים” מהתנהגוּת הישוּב היהוּדי. הלא בּכלל אנחנוּ מתקיימים, כּידוּע, רק בּשבילם. ואם היהוּדי בגוֹלה אוֹכל טריפוֹת וּמחלל שבּתוֹת, הרי בּארץ־ישׂראל אינו רוֹצה בּכך. הלא בּשביל זה תרם שם את תרוּמתוֹ, שאתם פּה לא תעבדוּ בּשבּת, לפחוֹת אתם. היהוּדי בּארץ חייב להיוֹת גיבּוֹר, הוּא קיבּל על עצמוֹ בּקבּלנוּת להיוֹת גיבּוֹר. יש כּבר מי שאוֹמר שהישוּב מבייש: “אנחנוּ האמַנוּ שכוּלם טרוּמפּלדוֹרים”. אין אנשים חכמים היוֹדעים איך עוֹנים על טרוֹר פּרטיזני. יש הבדל בּין התנגשוּת של שני מחנוֹת וּבין פּצצה בּרכּבת. אילוּ היינוּ 400 אלף איש סגוּרים בּארץ, בּלי פּרוֹבּלימוֹת של העם העברי, בּלי אחריוּת לספינות של מחר, היינוּ מוֹצאים את דרכּנוּ. היינוּ מתוַכּחים בּינינוּ על דרכי התגוֹננוּת. אני מאמין שגם אז היינוּ אוֹמרים שרצח אדם חף מפּשע אינוֹ נכוֹן, גם אין בּזה סיפּוּק לרגש של נקמה. לי על כּל פּנים אין שוּם ספק שבּישוּב הזה היוּ נמצאים עשׂרת אלפים איש שהיוּ מפקירים את חייהם. אבל אין חיינוּ כּל כּך פּשוּטים וקלים. אנוּ נתוּנים בּסבך. בּכל מה שאנחנוּ עוֹשׂים אנחנוּ חוֹשבים לא רק איך זה ישפּיע על הערבים, כּי אם איך זה ישפּיע מחר על גוֹרל היהוּדים בּעוֹלם, על גוֹרלה של הארץ בּמוּבן הבּין־לאוּמי. אילוּ חפצנוּ לכרוֹת שלוֹם לאוּמי גם עם הועד הערבי הזה, מה קל היה הדבר. אך אינני מאמין בשלוֹם של 400 אלף. אוֹי ואבוֹי יהיה גם לנוּ. תהיה כּאן גלוּת כּמוֹ בּדמשׂק וּכמוֹ בּתימן. וכאן אנחנו רוֹצים להיוֹת אנשים חפשיים לגמרי. אילוּ היה הכרח בּדרך של מלחמה וּתגוּבה נמרצה היינוּ ודאי מוֹצאים את הדרך. אך כּל מלחמתנו היא שלא תבוֹא הפסקה בּעליה, ושמצבנוּ הבּין־לאוּמי לא יוּרע ולא יקוּמוּ גזירוֹת חדשוֹת. וּכשאנחנוּ מתכּוֹננים לאוֹתה המלחמה בּרגע זה ידינוּ קשוּרוֹת. זוֹהי הטרגדיה שלנוּ המיוּחדת בּמינה. על כּן יש שבּחוּרינוּ צריכים לעמוּד ולדעת שעוֹלים על שׂדוֹתינוּ והם אינם זזים. אנחנוּ יכוֹלים להבּיע אי־אֵמוּן בּכשרוֹנוֹ של השלטוֹן הזה להגן, אך איננוּ יכוֹלים בּרגע זה להפסיק אתוֹ את היחסים. וּמכּאן המצבים הקשים והתסבּיכים הנפשיים.

המוּשׂג הרוֹוח בּגוֹלה שהישוּב היהוּדי איננוּ מגן על עצמוֹ אינוֹ נכוֹן בּיסוֹדוֹ. אוֹתם הגפירים היהוּדים אשר בּאוּ למוֹצא לפני ההתנפּלוּת על האוֹטוֹבּוּס עשׂוּ עבוֹדת הגנה. הנהג היהוּדי הוּא ששוֹמר על הדרכים, לא השלטוֹן ולא הצבא. אילוּלא היוּ אנשים משוּעבּדים לפוֹרמַליוּת היוּ יוֹדעים כּי למעשׂה בּארץ הזאת יש מפעלי הגנה גדוֹלים מאד: פּעוּלת ההגנה עכשיו בעמק, שלוֹשה לילוֹת של מערכוֹת הגנה משוּתפת שהסכּים לה השלטוֹן. איננוּ רשאים לגלוֹת את חלקנוּ בּענין זה. אבל כּל המלחמה הבּלתי־פּוֹסקת של הסוֹכנוּת היהוּדית להכניס עוֹד גפיר ושוֹטר, גם זוֹ אחת הצוּרוֹת החדשוֹת של מערכוֹת ההגנה, כּמוֹ שתפקידוֹ של הנהג היהוּדי, זה שהיינוּ תמיד מלאי תרעוּמוֹת נגדוֹ, הוּא אחת מהצוּרוֹת החדשוֹת והמקוֹריוֹת של ההגנה העברית בּזמן הזה. ואני עוֹד אינני יוֹדע מה יביאוּ בּענין זה הימים הקרוֹבים.

אוּלם שאלת המצב היא לא רק שאלה של הגנה פיסית, כּי אם שאלה הרבּה יוֹתר גדוֹלה, שאלה של הגנה פּוֹליטית ושל הגנה כּלכּלית. נוֹראה הדרך בּה נוֹפלים קרבּנוֹתינוּ, כּמוֹ שנוֹרא המצב המחזיק ישוּב שלם בּפּניקה וסכּנה. והתוֹצאוֹת הן הרבּה יוֹתר חמוּרוֹת מאשר מספּר החללים. אנחנוּ יוֹדעים שלאחר שמכּים אוֹתנוּ מתחילים מאתנוּ לגבּוֹת שטרוֹת. יש להניח שהשלטוֹן, ודאי רק מתוֹך רצוֹן להגן על עצמוֹ, והוּא איננוּ צריך להיוֹת לשם כּך אנטי־ציוֹני ואנטי־יהוּדי, לא יוֹדה על פּשעיו, לא יאמר: הייתי חלש, אלא יסבּיר: “תבינוּ, כּנראה שזעם העם היה נוֹרא וכנראה שאמנם אנחנוּ בּרגע זה התגבּרנוּ, אבל צריך לעשׂוֹת מה שהוּא להקטין את העליה”. אין שוּם ספק שאנחנוּ צריכים לעמוֹד בּמלחמה פּוֹליטית קשה על הגנתנוּ. אנחנוּ בּוַדאי נכּנס לסטַדיה של מלחמה פּוֹליטית חמוּרה מאד. ואני רוֹאה כּבר עכשיו סימנים רעים. אני אינני מתיחס לרדיוֹ הבּריטי בּביטוּל. ואני יוֹדע ששם לא יוֹשבים ילדים. ואם ההוֹדעה הראשוֹנה של הנציב כּאן על המאוֹרעוֹת אינה מתפּרסמת בּלוֹנדוֹן וּבמקוֹמה מתפּרסמת הוֹדעה אחרת, הרי אינני יכוֹל להתיחס אל זה כּאל מעשׂה בּוּרוּת של מי שהוּא שיוֹשב שם בּרדיוֹ הבּריטי ותוֹקע, כּי אם שיש יד המחנכת את דעת הקהל. ואני חוֹשב שמסקנת דעת הקהל שאין כוֹח לבּריטניה היא קשה קצת יוֹתר מדי לשלטוֹן, וצריך לפרוֹק מן הספינה איזה משׂא מיוּתר, למצוֹא אוֹתוֹ התיק של טלית וּתפילין וּלהטילוֹ הימה כּדי להקל עליה. אין לי ספק שאנחנוּ עוֹמדים בּפני מערכה, מלבד המערכה הפיסית, אשר עוֹד לא היתה לנוּ כּמוֹה. נכוֹן שהמצב כּיוֹם לאין ערוֹך יוֹתר טוֹב משהיה בּשנת 1929: עוּבדת ארץ־ישׂראל נכנסה למחשבה האירוֹפּית, הרבה מוּשׂגים כּוֹזבים, אשר עסקוּ בּהם ועדוֹת ועליהם דוּבּר בּספר הלבן, ירדוּ פּחוֹת אוֹ יוֹתר מעל הפּרק, אי אפשר לדבּר הפּעם על הכּוֹתל ועל התנגשוּת בּמוֹסדוֹת הקדוֹשים, ואי אפשר לדבּר על נישוּל הערבים. עצם העוּבדה שאנחנוּ 400 אלף נפש בארץ, היא גם עוּבדה פּוֹליטית. אני מסוּפּק מאד אם בשנת 1920 היוּ כּוֹחוֹתינוּ מספּיקים אפילוּ להשׂיג אוֹתוֹ גשר עלוּב בּים תל־אביב. אוּלם המערכה שלנוּ עם השלטוּן הבּריטי עכשיו היא קשה מאד, משוּם שבּינתים בא מצב פּוֹליטי שאנחנוּ מוּכּים לא רק בארץ־ישׂראל, שכּמעט כּל ארצוֹת אירוֹפּה הן ארצוֹת שמגרשים אוֹתנוּ מהן. יש אוירה אוֹיבת ברוֹב העוֹלם נגדנוּ. היה זמן שחיינוּ בּאילוּסיוֹת, היוּ מדינוֹת ידידוֹת, היה חֶבר הלאוּמים שהציוֹנים היוּ תמיד אוֹמרים שהם יכוֹלים להביא את תלוּנוֹתיהם על אנגליה לפניו. עתה יש היטלר ויש פּרעוֹת בּפּוֹלין. ואין לראוֹת אוֹתוֹ השוֹפט העליוֹן אשר יתבּע את עלבוֹננוּ מאנגליה.

אין שוּם ספק שכּל זה עוֹשׂה את מלחמתנוּ עכשיו מאד מאד קשה. יחד עם זה אינני מפקפּק, כּמוֹ שלא פּיקפּקתי גם בּזמנים הקשים בּיוֹתר, כּי בּידינוּ לנַצח. ואני אוֹמר זאת לא מפּני שאני רוֹצה להרגיע. אני יוֹדע שכּל יוֹם עניננוּ נמאס על העתונוּת והכּוֹחוֹת נגדנוּ הוֹלכים וּמתרכּזים. אבל אין לי ספק שאנחנוּ הכּינוּ בּארץ שרשים בּמידה כּזאת שאי אפשר לעקוֹר אוֹתנוּ. מוּבן מאליו שזאת שאלה של עוֹז, שאלה של כּוֹחוֹת פּנימיים, שאלה של אוֹמץ בּמלחמה הזאת.

וצריך להאמין שבּמידה שנתאַזר גם יפרצוּ הכּוֹחוֹת, כּשם שנמצא הכּוֹח בּוייצמן וּבחֶבר האנשים שלוֹ לעשׂוֹת את העבוֹדה הפּוֹליטית שלנו. אינני מקנא באנשים שצריכים יוֹם יוֹם לנהל את המשׂא־וּמתן וּלהעמיד דרישוֹת, אם כּי חלק קטן מהן יתקבּל. אבל אין לי ספק שאנחנוּ מוּכרחים כּאילוּ להיכּוֹן מחָדש למלחמה קשה מאד. אני מאמין שיש עוֹד בּידינוּ אוֹתוֹ הכּוֹח אשר הראינוּ במשך החדשַיִם, ואני גם זוֹקף את מצב ההבלגה שלנוּ לזכוּת כּוֹח זה. כּל זה יכוֹל לשמש לנוּ אלמנט חשוּב בשביל התכּוֹננוּת גדוֹלה למערכה פּוֹליטית חדשה.

אוּלם הרבּה יוֹתר מאשר אני חוֹשש למערכה הזאת, אני חוֹשש למערכה הכּלכּלית. אנחנוּ ניצחנוּ בּזה שחפצוּ לקחת מאתנוּ ולא לקחוּ. ניצחנוּ בּזה שמוּכרח היה הרדיוֹ הבּריטי להוֹדיע שלא עוֹלה על הדעת להפסיק את העליה, בּזה שאנחנוּ יוֹדעים להגן על מה שצריך. אבל, לפנים היוּ אלה שצרוּ על מבצר משתדלים להרעיב את הנצוּרים, בידעם שמחנה שמזוֹנוֹתיו נפסקוּ נכנע. הפּעם אמנם אנשי השביתה התפּארו בּימים הראשוֹנים שתל־אביב כּבר רעבה. בּזה לא הצליחוּ. אבל לא אוֹמַר שהם כּל כּך רחוֹקים מן ההצלחה. ההרעבה הפעם איננה בּזה שאפשר לגזוֹר שלא יהיוּ מחסנים של חיטה. יש אניוֹת בּעוֹלם ויש לָטביה ואוּקראינה, וּמכוֹניוֹת מביאוֹת מסוּריה וּממצרים ירקוֹת. אבל השאלה היא לא אם נצטרך להביא מזוֹנוֹת, כּי אם השאלה אם הישוּב ידע להבטיח שבּתוֹכוֹ לא יהיה רעב ולא יהיה חוֹסר מזוֹנוֹת, שתהיה חלוּקת מזוֹנוֹת, שכּל אדם ידע שבּרגע של סכּנה יש לוֹ אחיזה כּל־שהיא. המצב של התגלגלוּת בּמדרוֹן, שאנוּ נמצאים בּוֹ כּרגע, שיש פליטים, מחוּסרי־עבוֹדה וּמחוּסרי־פּרנסה בּתוֹכנוּ, עלוּל לסכּן יוֹתר מאשר כּל התנפלוּת.

וחוֹשבני שבּענין זה גילינוּ פּחוֹת ראִיית הנוֹלד מאשר בנקוּדוֹת אחרוֹת. אינני רוֹאה עכשיו את חוּג האנשים שיעסקוּ בּריפּוּי נגע זה. יש לנו מחנוֹת גדוֹלים העוֹמדים על המשמר, יש לנוּ קבוּצת אנשים העוֹשׂה בּמַכּסימום של כּוֹחוֹת את שליחוּתנוּ הפּוֹליטית, ימים ולילוֹת בּסכּנת נפש, בּעצבים, בּכל כּוֹח העבוֹדה והמסירוּת אשר להם. אבל אינני רואה את מחנוֹת האנשים שיבינוּ שסכּנה גדוֹלה צפוּיה לנוּ מהידלדלוּת כּלכּלית, מקיצוּץ בּתעשׂיה. אינני רוֹאה את האנשים שיבינוּ שכּרגע הזמן, שלעוּמת החוּרבן מוּכרחים להעמיד מפעלים כּיבוּשיים וּמאמצים יצירתיים כּלכּליים חדשים. אי אפשר לי לדבּר על תכניוֹת ואין זה גם ענין של יחידים, זה ענין של הכּרה גם בארץ וגם בּמרחבי הציוֹנוּת, שמוּכרחים לרענן את הישוּב.

ואני יוֹדע שזה קשה מאד, מפּני שטבעי הדבר שבּעל־הוֹן יבּהל. הוּא הראשוֹן אשר ימָנע לעלוֹת. בּעלי־הוֹן אינם מסַכּנים לא את עצמם ולא את הוֹנם. טבעי הדבר שאיש לא יבנה עכשיו. מבּחינת השׂכל הישר כּל זה טבעי. אבל בּזמנים כּאלה צריך שיקוּם גם הגיוֹן אחר, ההגיוֹן של הקיוּם הלאוּמי. ואם לא יקוּם מעצמוֹ אז הוּא מוּכרח להיכּוֹן בּעזרת מאמצים ציבּוּריים. וחברים שלנוּ צריכים על כּל פּנים לדעת שזאת היא החזית הפּרוּצה יוֹתר מכּל החזיתות, וּמכּאן יכוֹלה לבוֹא הקטסטרוֹפה. ואם אנחנוּ יכוֹלים בּדבר־מה לאַמץ את אוֹיבינוּ הרי זה בחוּלשתנוּ זאת.

ויש לציין כּאן כּמעט שיתוּק ציבּוּרי בּלתי־מוּבן. רק לפני חדשים מעטים הוֹכיחה ההסתדרוּת מאמץ כּבּיר בּמפעל “פּדיוֹן העבוֹדה”. והיוּ אוֹמרים לנוּ: “אתם עוֹשים הכּל לבדכם”. וכל הציוֹנים הטוֹבים בּיוֹתר מצאוּ לעצמם תירוּצים מדוּע הם פּטוּרים מלהשתתף בּ“פדיוֹן העבוֹדה”. אבל הפּעם הענין הוּא הרבּה יוֹתר גדוֹל, ואם הפּוֹעלים יכלוּ לגייס אז 70־80 אלף לא"י, הרי יכוֹל הישוּב לגייס מאוֹת אלפים לירוֹת וּלתכניוֹת יסוֹדיוֹת: יש פּרוֹבּלימוֹת עצוּמוֹת של שיכּוּן ויש ענין של ירקנוּת עברית. וּבכן צריך היה לקוּם דבר כּזה. עד היוֹם לא קם. הדבר היחידי שקם זהוּ ענין הים. גם זה אינוֹ מרהיב בּיוֹתר בעינַי. לפי ההתלהבוּת הגדוֹלה, לפי ההתעוֹררוּת הלאוּמית המוּפלאה שהיתה באוֹתם הימים, ימי הנמל (אם לצרף לכך שעוֹד חשבוּ להיבּנוֹת מן הרוָחים הגדוֹלים כביכול שיכניסוּ מניוֹת הנמל בּעתיד), אין הנעשׂה מספּיק לגמרי.

זאת היא גם שאלת הגוֹלה. ב־1929 עשתה הגוֹלה מעשׂה רב – מפעל קרן העזרה. מפעל כּבּיר שנסתלף. אבל הגוֹלה הראתה, על כּל פּנים, סוֹלידריוּת. ואם כּי המפעל הזה הוּצא מידי העם ונעשׂה למפעל של חוּגים מצוּמצמים, ואם כּי כּספים גדוֹלים בּוּזבּזוּ לשוא, הרי בּכל זאת נעשׂוּ דברים אשר יש לם ערך קיים: למשל, בּניני הבּטחוֹן במקוֹמוֹת שוֹנים, אוֹ המוֹשב בּאר־טוֹביה ועוֹד. עם כּל חוֹסר הנהלה רצינית נעשׂה בּכל זאת משהוּ. הפּעם לא נעשׂה בּענין זה שוּם דבר. ודאי יש נימוּקים, עתה קיץ, ויש מגבּית של קרן־היסוֹד, ולא נתבּעוּ. אבל אני רוֹאה בּזה סימן של חוּלשה מכאיבה מאד. אמנם הפּעם החוּלשה בּאה מתוֹך איזה חוֹזק. הישוּב לא נבהל כּל כּך, ידענוּ שאנוּ חיים חיים נוֹרמליים. לא חפצנוּ להוֹפיע בּפני הגוֹלה עם הקוּפסה. אבל אם הרשינוּ לעצמנוּ לוּכּסוּס כּזה בּמשך חדשַיִם – דיינוּ. נדמה לי שאנחנוּ חייבים לעסוֹק בעבוֹדה הזאת מחדש, אם בּצוּרה של מגבּית אוֹ בּצוּרה אחרת. צריכים לדאוֹג להמצאת אמצעים גדוֹלים לידי המוֹסדוֹת הלאוּמיים.

יש דבר שקשה מאד לוֹמר אוֹתוֹ, אבל יש בּוֹ אמת מרה. אנחנוּ בּארץ חוּשלנוּ והיינוּ למה שהננוּ על ידי פּוּרענוּיות. האמת היא שתנוּעתנוּ לא היתה לתנוּעה שכּזאת אילמלא עברה דרך כּוּר המַצרף של פּוּרענוּת קשה מאד. אינני בּוֹנה על זה שוּם השקפה, לא פילוֹסוֹפית ולא מוּסרית. אני מציין רק את העוּבדה הזאת. יש פּסוּק: “וּמֵעַז יָצא מתוֹק” – הייתי רוֹצה לוֹמר: שמִמַר יֵצא עז. מתוֹך מרירוּת החיים נעשׂינוּ מפּעם לפעם יוֹתר עזים. ואם בּרוּסיה היה פּתגם שאדם מוּכּה הוּא שקוּל כּנגד שני אנשים בּלתי־מוּכּים, הרי זה מִתְאַמֵת לגבּינוּ. ואם אנחנוּ מקבּלים פּוּרענוּת, נדע לקבּל את העז ואת הנמרץ שבּה. העליה השניה לא היתה עליה שניה אילמלא נצרפה בּיסוּרי המלחמה העוֹלמית. ואילמלא היתה לנוּ תל־חי ודאי שלא היתה העליה השלישית מה שהיא היתה. ואני אוֹמר: הוּעמדנוּ עתה בּפני הנסיוֹן הגדוֹל בּיוֹתר, ואין שוּם ספק, שכּרוֹב הקרבּנוֹת בּנסיוֹן הזה כּן נחוּסן.

העליה של השנים האחרוֹנוֹת והישוּב הגדוֹל בּארץ בּאוּ מתוֹך חינוּך ציוֹני קצר־ימים, מתוֹך חוֹסר חוּשים עמוּקים למרטירוֹלוֹגיה היהוּדית. מה שעבר עלינוּ עכשיו עלוּל לשמש גוּרם כּבּיר בּליכּוּד העם, בּגילוּי כּוֹחוֹת גדוֹלים. דרוּש לנוּ כּרגע, לדעתי, להוֹציא מקרבּנוּ כּוֹחוֹת לפי מצב השעה. כּלוֹמר, שעה של פוּרענוּת. אם יש בּעם כוֹחוֹת גנוּזים, והכּוֹחוֹת האלה חיים את חיי הפּוּרענוּת, היא מוֹציאה אוֹתם, עוֹשׂה את האנשים לגיבּוֹרים, וכל אחד בּפּינה שלוֹ יוֹזם וּפוֹעל. אם בּא אסוֹן גדוֹל על עם, הרי כּוֹחוֹתיו הפּנימיים צריכים להנבּיט וּלהצמיח מתוֹכוֹ ענפים צעירים.

וזוֹ היא כּרגע הפּרוֹבּלימה שלנוּ: אנחנוּ נעמוֹד בּמערכה, אם יתגלוּ אצלנוּ מאוֹת אנשים אשר היוּ עד עכשיו אנשים צנוּעים ונחבּאים אל הכּלים, אם יתחדשוּ בּכוֹחם וימצאוּ את מקוֹמם בּתנוּעה בּמילוּי תפקידים המוּטלים עליהם. מה הם התפקידים? אצבּעוֹת הידים לא יספּיקוּ למנוֹת אוֹתם. יש מערכה כּלכּלית גדוֹלה, יש גיוּס הוֹן בּארץ, גיוּס הוֹן בּגוֹלה. וּגמר מפעלים שוֹנים דוֹרש אלפי אנשים אַקטיביים, יש תפקידים כּיבּוּשיים גדוֹלים. מחצבת “נשר” היתה כּיבּוּש ישוּבי גדוֹל, מחר עוֹמדים לפנינוּ מפעלי אבן וחצץ. שטח שלם, עצוּם של כּיבוּש עוֹמד לפנינוּ. בּארץ נמצאים כּעת אלפי פּליטים: בּתל־אביב, בּחיפה וּבירושלים. האוּמנם אין זאת פּרוֹבּלימה ציבּוּרית כּבּירה, בּעלת ערך חשוּב? שאלת אלפי ילדים, שאלת שיתוּפם בּחיינוּ אנוּ? האם לא היה טבעי שהדבר הזה יגלה מאוֹת עסקנים חדשים, אפילוּ תלמידים ותלמידוֹת של סמינַרים שיראוּ בּטיפוּל בּהם תפקיד אנוֹשי, תפקיד סוֹציאלי, תפקיד לאוּמי חשוּב? אם אלפי עוֹלים מגרמניה מתחילים רק על ידי המאוֹרעוֹת להרגיש את עצמם אזרחים בּישוּב, פּירוּש הדבר הזה שהם דוֹרשים גם יד שתכניס אוֹתם לתוֹך צינוֹרוֹת החיים בּישוּב. אם המאוֹרעות פּתחוּ את שערי הארץ לפניהם, צריכים לבוֹא אנשים וּלשתף אוֹתם בּחיינוּ בּתוֹך הארץ.

ועוֹד תפקידים. בּתקוּפה כּזאת של עמידה בּנסיוֹן לא קשה הדבר שהיאוּש יתחיל לקנן בּלבבוֹת. תמיד יש רכּי־לבב הבּוֹרחים מן המערכה. יש הנמצאים בּתוֹך המערכה בּלי אמוּנה שלמה. מלחמה לנוּ בּכל בּריחה מן המערכה. אוּלם דבר זה אינוֹ פּשוּט כּל כּך, זהוּ ענין המחייב שאלפי אנשים ירגישוּ בּקרבּם את אש האמוּנה, אשר יוּכלוּ להשפּיע על מאוֹת אלפים שיתלהבוּ על ידי האש הזאת.

והדבר העיקרי הדרוּש עכשיו לכוּלנוּ זהוּ מה שאנחנוּ קוֹראים עצבים חזקים. יש מלחמה אשר בּה מנצח רק המסוּגל יוֹתר להחזיק מעמד. מכּיון שנכנסנוּ למלחמת גֶרילה כּזאת ואנחנוּ צריכים להתכּוֹנן למלחמה ממוּשכת, הרי השאלה שלפנינוּ היא כיצד לשמוֹר על עצמנוּ מהתרוֹפפוּת עצבים. אילמלא לא גילינוּ באוֹתוֹ יוֹם, מר ונמהר, של לוית חזן עצבים רוֹפפים, אפשר שהיינוּ חוֹסכים לעצמנוּ את מה שקרה אחר כּך. אינני אוֹמר זאת בוַדאוּת, יתכן שהפּצצוֹת היוּ מוּכנוֹת, האש היתה עתידה להתלקח, אבל בּכל זאת יש הבדל אם נמצא יהוּדי שהגיש את הפּתילה לאש אוֹ אילוּ לא היה נמצא, והיה הדבר נדחה.

וּכשאני מדבּר על כּך אי אפשר לי לא להזכּיר שחסר אתנוּ עכשיו אוֹתוֹ החבר, אשר מכּל אנשינו היה הוּא אוּלי בּעל העצבים החזקים בּיוֹתר. החברים יבינוּ למי אני מתכּוון. כּל כּמה שגייסנוּ מבּינינוּ את מיטב אנשינוּ וחינכנוּ חֶבר אנשים, הרי בּרוּר שלגבּי המערכה המדינית כּעת חשוּבוֹת בּיחוּד התכוּנוֹת אשר גילה חיים ארלוֹזוֹרוֹב, אוֹתה שליטה על עצמוֹ, אוֹתם כּיבּוּש היצר והאוֹמץ אשר היוּ לוֹ מתחת לצוּרה השקטה. לא בּידינוּ להחזירוֹ אלינוּ, אוּלם בּידינוּ להנחיל לתנוּעה את רעיוֹנוֹתיו הדרוּשים לה.

הדבר החשוּב בּיוֹתר, לכל אחד ואחד מאתנוּ, לגבּי ההתנגשוּיוֹת, לגבּי כּל מיני מוֹקשים שמניחים לנוּ יוֹם יוֹם, זהוּ בּיצוּר האמוּנה וּשמירת העצבים.

(בּאספת סניף המפלגה בּתל־אביב. 28.8.36. מתוֹך סטנוֹגרמה לפי שיטת י. מימוֹן)

חברים! בּפּעם האחרוֹנה דיבּרנוּ, כּמדוּמני, לפני עשרה שבוּעוֹת בּערך. אינני יוֹדע אם אלה הנמצאים כּאן היוֹם כּוּלם שמעוּ את דברי בּאסיפה ההיא, אבל אדבּר כּאילוּ אוֹתם החברים ממש יֶשנם כּעת, ואשחרר את עצמי מלחזוֹר על דברי. דיבּרתי אז על אָפיה של התנוּעה הערבית, על אפשרוּת של שלוֹם בּינינוּ וּבינה. דיבּרתי גם על עמדת השלטוֹן לפני המאוֹרעוֹת וּבזמן המאוֹרעוֹת. נדמה לי שמַה שעבר מאז ועד עכשיו חיזק ואישר גם את יחסנוּ לתנוּעה הערבית, אָפיה ודרכי מלחמתה. הגדרתי את התנוּעוֹת הערביוֹת כּתנוּעוֹת נַאציוֹת, וזה נתאשר בּמשך הזמן. גם עכשיו כּשעוֹמדים בּמשׂא־וּמתן של שלוֹם, משׂא־וּמתן לא אתנוּ, אלא מעל לראשינוּ, משׂא־וּמתן בּין הממשלה וּבין הועד הערבי העליוֹן בּעזרת מתווך חיצוֹני, בּא־כּוֹח של אחת המדינוֹת הערביוֹת שבּא הנה לשם כּך, – המשׂא־וּמתן הזה מתנהל בּמנגינת־לוָי של יריוֹת, פּצצוֹת, חַבּלוֹת וכוּ'. לא נמצאה עוֹד תנוּעה המסוּגלת מצד אחד להשתמש בּעזרת דיפּלוֹמַט ערבי, שיש לגבּיו יחס כּמוֹ לבא־כּוֹח של מדינה עצמאית, ומצד שני להשתמש בּעזרה אחרת: הכּנוּפיוֹת, הוַעד הערבי העליוֹן.

ניסינוּ לברר לעצמנוּ בּאסיפה ההיא גם את הקוּרס של השלטוֹן. לא פּשוּט הוּא הדבר להגדיר את הקוּרס הזה. בּימי בּוֹלס וּסטוֹרס היתה פּשטוּת ידוּעה לאוֹתוֹ קוּרס. אז היה פּוֹגרוֹם, והיוּ לנוּ אז כּמה וכמה קוים של הגנה, היוּ תביעוֹת שנתמלאוּ אז; ועכשיו, על כּל צעד של הגנה אמיתית, רֶפּרֶסיה כּלפּי האוֹיב, תמיכה בּדרישוֹתינוּ, בּאים שני צעדים של נסיגה אחוֹרנית, זה הוּא אוּלי הדבר שהביא לידי קרבּנוֹת אין ספוֹר לנוּ וּלאנגליה מבּחינה גוּפנית וּפּוֹליטית. אמנם עשׂה השלטוֹן את אשר מוּכרח היה לעשׂוֹת, אשר לא יכוֹל היה שלא לעשׂוֹת, אבל עשׂה את זה בּלי חפץ, בּלי רצוֹן וגם בּאיחוּר (וּדברים רבּים נעשׂוּ רק למחצה) ותיכף התחרט. נזרקה פּצצה לתל־אביב מהרכּבת ונעשׂוּ עוֹד מעשׂים איוּמים, וּלמחרת אוֹתוֹ יוֹם שיחררה הממשלה עשׂרים וחמישה אסירים מצרפנד. קו זה מלַוה את הפּוֹליטיקה של השלטוֹן בּמשך כּל תשעה־עשׂר השבוּעוֹת של מאוֹרעוֹת אלה.

אני רוֹצה לנסוֹת לבדוֹק מחָדש את עמדתנוּ אנוּ, את עמדתנוּ הפּנימית: הצָדקנוּ בּדרך בּה הלכנוּ, הלהמשיך בּה אוֹ אוּלי עלינוּ לעבוֹר לשיטה אחרת? אני יוֹדע את כּל הקוֹשי שבּדיבּוּר בּמסיבּה כּה גדוֹלה על ענינים כּאלה. אנסה בּכל זאת לברר את יחסי לשאלוֹת אלה בּרבּים, וגם אוּלי להפנוֹת את תשׂוּמת־לבּכם לחזיוֹנוֹת בּחיינוּ שלא מצאוּ את ההערכה הנכוֹנה של ציבּוּרנוּ אנוּ: עוֹמדת לפנינוּ השאלה של תּוֹצאוֹת המאוֹרעוֹת: מה לעשׂוֹת כּדי שלא ננחל מפּלה במאוֹרעוֹת של 1936. אי אפשר בּרגע זה לוֹמר את המלה האחרוֹנה, הרי עוֹד לא עמדנוּ בּמערכה כּה חמוּרה, ואוּלי הימים הבּאים, הימים הקרוֹבים עוֹד יחמירוּ את המערכה. חסרה לנוּ ההרגשה שליותה את המאוֹרעוֹת בּימי תל־חי, וּבמוּבן ידוּע גם את מאוֹרעוֹת ירוּשלים בּפסח תר"פּ, את מאוֹרעוֹת יפוֹ והמוֹשבוֹת בּ־1921, את מאוֹרעוֹת 1929. אז ידענוּ שאנוּ בּארץ מעטים, שאנחנוּ חלשים, ידענוּ שרבּים הם הקמים נגדנוּ. זאת ידענוּ גם לפני מלחמת־העוֹלם, בּימי השלטוֹן התוּרכּי, עם חוֹסר השלטוֹן והאַנַרכיה שלוֹ. אך ידענוּ אז שכּל דבר אפשר לטשטש על ידי בַּקשיש אוֹ בּדרכים אחרוֹת. גם לאחר מפּלת תוּרכּיה, בּשנים הראשוֹנוֹת של שלטוֹן אנגליה, לא היה עוֹד שלטוֹן מדינתי מסוּדר. לא רק אצל הערבים היה הרבּה נשק והוָי אוֹטוֹנוֹמי, גם אצלנוּ בּכמה וכמה פּינוֹת נשארה אפשרוּת די רחבה של פּעוּלה. אין מה לדבּר על תל־חי, כּל האֶפּיזוֹדה הזאת היתה אפשרית רק מפּני שלא היה שלטוֹן; השלטוֹן האנגלי לא הגיע עד לצפוֹן והשלטוֹן הצרפתי לא היה איתן. בּין שתי המדינוֹת האלה יצרנוּ מדינה קטנה שלנוּ: תל־חי וּכפר־גלעדי, והגינוֹנוּ עליה. גם בּשנים שלאחרי כן היתה עמדת השלטוֹן יוֹתר נייטרלית מאשר עכשיו. היוּ מקרים שבּכמה מקוֹמוֹת לא הוֹפיע השלטוֹן, לא רק בּמשך רגעים מספּר אלא בּמשך שעוֹת וימים. בּירוּשלים בּנוֹבמבר 1921 יכלה קבוּצת בּחוּרים שלנוּ להדוֹף את כּל ההתקפה. זה נתן את האפשרוּת של פּעוּלה גלוּיה והיתה ההרגשה, והגוֹלה שמעה, שהישוּב יוֹדע לעמוֹד על נפשוֹ בּפני האוֹיב, הוּא יכוֹל לענוֹת בּשעת מעשה. כּכה גם בּפתח־תקוה בּ־1921, גם, בּמידה ידוּעה, בּ־1929. כּאב גדוֹל ליוה אוֹתנוּ גם אז, מעוֹלם לא היינוּ מרוּצים מכּוֹחוֹת ההתגוֹננוּת, תמיד היו פּגמים, אי אפשר היה לעבוֹד כּכוֹח צבאי ליגלי, שלפניו פּתוּחוֹת כּל הדרכים. היתה סכּנה של משטרה ערבית, של משטר זר שמסר אחר כּך את כּל המתגוֹננים למשפט. אבל בּכל השנים ההן נשאר בּדרך כּלל שטח מסוּים של התגוֹננוּת עצמית, אמנם לא יכלוּ למנוֹע שיהיוּ לנוּ הרבּה קרבּנוֹת, היתה לנוּ אז צפת וחברוֹן, אבל היתה לנוּ גם חוּלדה, בּעמידה של חוּלדה היה דמיוֹן ידוּע לתל־חי. לא היה שם צבא, לא היתה שם משטרה, קוֹמץ בּחוּרים יהוּדים הגן על חוּלדה.

מאז 1929 עד 1936 בּאוּ שינוּיים גם בּמשטרה. בּמקוֹם המשטרה הערבית שלא תצלח לשוּם דבר קמה משטרה אחרת, שגילתה את עצמה במקוֹם שיכלה להיגָלוֹת. אמנם היא משטרה אוֹיבת לנוּ, מספיק היה לראוֹת את יפוֹ בּימי הטבח הראשוֹנים ואת חקירת הטבח בּימים אלה. המשטרה מביאה את הנאשמים בּפני השוֹפט בּאוֹפן שאינוֹ יכוֹל לשפּוֹט אוֹתם (מחוֹסר החוֹמר הדרוּש), אין התביעה הכּללית והמשטרה עוֹרכוֹת את החקירה כּהוֹגן. אין אני צריך לחזוֹר על כּל המקרים האלה, הם תוֹארוּ בּשעתם בּעתוֹנוּת. אוּלם בּכל זאת כּוּלנוּ יוֹדעים שנוֹצרוּ בּארץ, גם בּמשטרה גוּפא, כוֹחוֹת אחרים. הרי אַחמד נַאיף בּחיפה שגילה בּמרץ את הפּוֹשעים, שמפּניו פּחדוּ, והתנקמוּ בּו. בּ־1929 לא יכוֹל היה להיוֹת מקרה כּזה מפּני טעמים רבּים. כּל הנהגת המשטרה בּימים ההם היתה כּוּלה אוֹיבת, כּל הסדר היה רקוּב. כּיוֹם המצב הוּא אחר, היחס הוּא אחר, המשטרה בּעצמה, השלטוֹן בּעצמוֹ, קיבל את האחריוּת של ההגנה; על שיטתוֹ, שיטת ההגנה, נדבּר לחוּד. החוֹפש, האמיתי או המדוּמה, שהיה לנוּ ניטל מאִתנוּ וניתנוּ לנו דברים אחרים: ניתנו לנו 1800 גפירים המשתתפים בהגנה על הישוּב העברי, מין מיליציה כּזאת, הם אמנם כּבוּלים בּהרבּה, מוּגבּלים הרבּה, אבל הרבּה, הרבּה מאד הם הצילו. בּימים האחרוֹנים גדל, אוֹ יגדל, מספּרם בעוֹד 1000 אנשים, מחוּץ לחלקנוּ הקטן בּמשטרה הרגילה. יש לנוּ 3000 מתנדבים יהוּדים לשמירה והגנה, אבל אוֹתה האפשרוּת שעליה אפשר היה לספּר אגדוֹת, האפשרוּת הרוֹמַנטית של קיוּם מפעל שלנוּ, שבּרגע ידוּע יכוֹלים ליחס לוֹ מעשׂים מסוּימים, צוּמצמה בּמידה מרוּבּה. כּאשר אחד המקוֹמוֹת שלנוּ נתקף בּהתנפּלוּת, הרי אחרי עשׂרה רגעים בּאים כּוֹחוֹת חוּץ והכּל נכנס למַסלוּל רגיל. אין אנוּ יכוֹלים לזקוֹף את ההדפה לזכוּתנוּ, עלינוּ לזקוֹף את זה לחשבּוֹן המדינה, המשטרה והצבא. מכּאן מוֹצא להרגשה רעה מאד, המסוּכּנת למעשׂה, להרגשה של אי־כּבוֹד, להרגשה שאנוּ חסרי־אוֹנים. ישנה הרגשה, גם פּה וגם בּגולה, כּאילוּ אנחנוּ רק עוֹמדים וצוֹעקים: משטרה! כּאילוּ אין בּידינוּ לעזוֹר לעצמנוּ בּלי עזרת השוֹטר. מתקבּלת תמוּנה מסוּרסת מאד: בּזמן שהיינוּ קוֹמץ קטן הראוּ השוֹמרים גבוּרוֹת, ועכשיו בּהיוֹתנוּ 400.000 בּערים, בּמרכזים אחרים וּבנקוּדוֹת מבוּצרוֹת, אין אנוּ יכוֹלים שוּם דבר לעשׂוֹת. אני יוֹדע, ואִתי יוֹדעים זאת גם רבּים מחברינוּ, שמַה שחשבנוּ לחוּלשה הוּא גבוּרה. אין כּאן פּחדנוּת. וחוֹבתה הראשוֹנה של תנוּעתנוּ היא לעקוֹר מלב החברים, מלב הציבּוּר בּדרך כּלל, לעקוֹר מלב העם היהוּדי, את המוּשׂג הכּוֹזב בּיסוֹדוֹ. עלינוּ לבאר שאנוּ מתגוֹננים בּארץ בּתוֹר ישוּב, ואוֹתם המעשׂים שאנוּ עוֹשׂים בּימים אלה הם נכוֹנים, ואוֹתם המעשׂים שיכלוּ בּימים ההם, בּימי הרוֹמַנטיקה, לעשׂוֹת שוֹמרים רוֹכבים, אי אפשר לעשׂוֹתם עכשיו בּשוּם אוֹפן. בּתקוּפה שבּה נמצאים 12־10 בַּטַליוֹנים צבא בּארץ, בּתקוּפה של אוירוֹנים, בּתקוּפה של אוֹטוֹמוֹבּילים משוּרינים, של תוֹתחים, אין מנהלים מלחמה על ידי רכיבה יפה על סוּסים. כּל דרכי ההגנה שלנוּ נשתנוּ. קמוּ לנוּ פּרוֹבּלימוֹת אחרוֹת של ההגנה. לפנים היה זמן שהישוּב בּחלקוֹ הגדוֹל לא ידע על ההגנה ולא כלוּם. בּאוּ אז מספּר צעירים מרוּסיה עם מוּשׂגים רבוֹלוּציוֹניים, עם מוּשׂגים של הגנה עצמית, עם מוּשׂגים איך לעמוֹד על הנפש, על נפשם. בּתחילה היוּ הם עשׂרוֹת פּוֹעלים שהיוּ שוֹמרים על חיי הישוּב. בּחוּרים אלה הגנוּ על הישוּב. בּרוֹב המקוֹמוֹת היתה אז שמירה ערבית, והיוּ אז איים בּוֹדדים של גבוּרת היהוּדים. הבּדידוּת הזאת, המצב המיוּחד הזה, הוּא שיצר את הרוֹמַנטיקה. עניני מרחביה, מֶסחה וסֶגֶ’רה עשׂוּ להם כּנפים, נתנוּ מזוֹן לנפש העם ולנוֹער היהוּדי. אלה היוּ מעשׂי־גבוּרה של אנשים יחידים, אנשים שהפקירוּ את עצמם. רוּבּם היוּ אנשים צעירים מאד, מעטים מהם בּעלי משפּחה, לא היו להם דאגוֹת מיוּחדוֹת, והם רצוּ להציל את כּבוֹד העם. הם חשבוּ לבוּשה שראש־פּינה או זכרוֹן־יעקב משלמת מס עוֹבד לאיזה אֶפֶנדי, שהוּא צריך לשמוֹר את המוֹשבה מגניבוֹת וחבּלוֹת. גם ענין תל־חי היה ענין של קוֹמץ בּחוּרינוּ, בּראשוֹנה – איזוּ עשׂרוֹת פּוֹעלים, אחר כּך איזוּ מאוֹת. בּתקוּפוֹת הרוֹמַנטיוֹת, בּתקוּפוֹת המפוֹארוֹת, היוּ אלה מעשׂי־גבוּרה של יחידים אשר חירפוּ את נפשם.

עכשיו המצב בּארץ נשתנה מיסוֹדוֹ, בּאוֹפן שקשה היה אפילוּ לחוֹזה חזיוֹנוֹת בּעל דמיוֹן גדוֹל לתאר לוֹ את מצב הדברים כּמוֹ שהוּא עכשיו. הגנת הישוּב אינה שאלה של עשרוֹת אנשים וגם לא של מאוֹת, כּי אם כּמה וכמה אלפים אנשים מתנדבים עוֹמדים בּמשמרוֹת, הוֹלכים למקוֹמוֹת הסכּנה. מה שיש הפּעם אצלנוּ קוֹרה רק בּמקרים יחידים בּהיסטוֹריה, רק לפעמים רחוֹקוֹת אצל עמים אחרים: ישוּב שלם מגן על עצמוֹ, ישוּב של 400.000 מגן על עצמוֹ בּכל צוּרוֹת החיים.

מה זוֹממים לעשׂוֹת לנוּ בּארץ? התנוּעה הערבית, מתוֹך השלמה של השלטוֹן, רוֹצה לעשׂוֹת לנוּ מה שעשׂוּ התוּרכּים לאַרמנים. בּספרוֹ של פרַנץ וֶרפֶל “ארבּעים יוֹם של מוּסה דאג” מתוֹארת התמוּנה כּיצד טיפלה המדינה המוּשחתת בּהשמדת השבט הארמני. אצלנוּ בּארץ אוֹמרים לעשׂוֹת אוֹתוֹ הנסיוֹן להשמיד את השבט העברי, אמנם הדבר נמשך לא 40 יוֹם, כּי אם 140 יוֹם. וּבהתגוֹננוּת זוֹ עוֹמד הישוּב כּל 140 היוֹם. וּבהתגוֹננוּת אמיתית זוֹ עוֹמד כּל הישוּב העברי בּארץ, כּל נקוּדה וּנקוּדה, האנשים אינם פּוֹשטים את בּגדיהם, הם עוֹמדים בּחפירות, לילה לילה הם שוֹמרים וּביוֹם הם עוֹבדים. כּל נקוּדה על כּל חבריה, וּבאי־אֵלה מקוֹמוֹת גם על חַברוֹתיה, והייתי אוֹמר: על ילדיה ונשיה, עוֹמדת בּאש המערכה. אף אחת מכּל הנקוּדוֹת האלה אינה עוֹזבת את המערכה. לא היה עוֹד כּמצב הזה כּפי שהוּא כּיוֹם בארץ. למשל, מה זאת “רמת־הכּוֹבש”? זאת היא נקוּדה עברית בּתוֹך מִדבר ערבי, מספּר צריפים ואוֹהלים, רק בּית־בּטוֹן אחד. ושם אין מספּר גיבּוֹרים יהוּדים, אלא בני אדם פּשוּטים. את הנשים והילדים הלא יכלוּ להעביר למקוֹם יוֹתר מבוּטח, אבל הם לא רצוּ בּכך, הם עוֹמדים לילה לילה על המשמר, וקרה שם אשר קרה. אני יכוֹל להזכּיר גם נקוּדה אחרת, כּפר־יעבּץ. גם הוּא נמצא בּתוֹך מדבּר ערבי. לפני כּשנה בּהיוֹתי בּכפר זה לא רק שלא היוּ עדיין בּתי־בּטון, אלא אפילוּ צריפים לא היוּ. רק שני צריפים – זה היה כּל רכוּשם. שם נמצאת קבוּצת פּוֹעלים של “הפּוֹעל המזרחי”. והלא ידוּע ש“הפּוֹעל המזרחי” אין לוֹ עוֹד שם בּגיבּוֹרים, לא היתה לאנשיו עוֹד האפשרוּת להראוֹת את גבוּרתם. רק לפני מספר שנים נוֹסדה הסתדרות זוֹ. וחבריהם הנמצאים בּכפר־יעבּץ לא עזבוּ את המערכה, לא עברוּ מנקוּדתם לאיזוֹ שהיא נקוּדה אחרת למען הקל על עצמם, לא. בּמשך 130 יוֹם ויוֹתר מחזיקים הם מעמד. לא שמענוּ בּמשך כּל הזמן שאחרי איזה קרבּן יאמרוּ האנשים: אנחנוּ לא נסַכּן את חיינוּ פּה, אנחנוּ נעזוֹב את המקוֹם! לא שמענוּ את זאת לא מאנשי כּפר־החוֹרש ולא מכּל פּינה אחרת. כּוֹתבים בעת האחרוֹנה הרבּה על הקיבּוּץ של הנוֹער הציוֹני “המפַלס”, זהוּ קיבּוּץ אשר כּל רכוּשוֹ רק צריף אחד. הם נמצאים בּמרחק ידוּע מכּפר־תבוֹר, אין להם שוּם רכוּש, רק עבוֹדתם היא רכוּשם, ולמרוֹת כּל ההתקפוֹת אינם עוֹזבים את המקוֹם, לא עוֹלה על דעתם לחשוֹב על עזיבה. כּזה הוּא המצב היוֹם בּארץ. עשׂרוֹת עשׂרוֹת הן הנקוּדוֹת הבּוֹדדוֹת, ושוּם נקוּדה אינה זזה, שוּם נקוּדה לא בּרחה. התנהגוּת זוֹ של האנשים בּכל מקוֹם מראה על ההשתרשוּת הכּללית והכּלכּלית הגדוֹלה בּארץ. לבּי כוֹאב כּשמזלזלים בּערך עמדת האנשים בּנקוּדוֹת הלא־עירוֹניוֹת השוֹנוֹת. רק אנשים זרים לגמרי מחיים אלה יכוֹלים לחשוֹב שהישוּב אינוֹ עוֹמד על נפשוֹ. לא רחוֹק מירוּשלים נמצאת נקוּדה אחת – עטרוֹת. בּסביבה שכּוּלה ערבית יוֹשבוֹת כּשלוֹשים משפּחוֹת עבריוֹת, הביאוּ כּבר שני קרבּנוֹת, והם מוֹסיפים לעמוֹד בּמערכה. על יד נקוּדה זאת יש עוֹד נקוּדה “נוה־יעקב”, שנוֹסדה על ידי יוֹצאי עדוֹת המזרח של ירוּשלים, והלא ידוּע שהישוּב הישן בּירוּשלים לא חוּשל כּוֹחוֹ בּהגנה עצמית, אך נוה־יעקב עוֹמדת ואינה זזה, למרוֹת היוֹת שם מלחמה פֶרמַננטית. בּימי תל־חי וּמתוּלה היינוּ רגילים לחזיוֹן של פּליטים, אבל עכשיו יש רק פּליטי העיר העתיקה בּירוּשלים, פּליטי יפוֹ וּפליטי חברוֹן, אבל אף נקוּדה עברית לא נעזבה על ידי תוֹשביה.

אני מסוּפּק אם יש עוֹד עַם של מיעוּט הנמצא במצוֹר, שיתנהג כּכה כּמוֹ הישוּב העברי בּארץ. בּעמידה זוֹ על המשמר נתגלה כּוֹחה המחנך של פּעוּלתנוּ. ולא רק בּעמידה זאת על המשמר, בּנקוּדוֹת אשר לא נעזבוּ על ידי תוֹשביהן, נתגלה כּוֹח המגן שלנוּ, ההתגוֹננוּת שלנוּ, לא! לא רק פּה, בּכל מקוֹם וּמקוֹם נתגלה כּוֹחנוּ, כּוֹחנוּ הגדוֹל. הרי ענין הנהגים, הרבּה כּבר נכתב על זה גם בּעתוֹנים, גם שירים נכתבוּ עליהם. מה היוּ נהגים אלה קוֹדם? בּכל השנים היוּ מין כּלאַיִם, היוּ לנוּ הרבּה תלוּנוֹת עליהם, טענוֹת לשוֹן, טענות סגנוֹן, טענוֹת היחס אל הקהל, הקוֹאוֹפּרטיבים גם הם לא עמדוּ על הגוֹבה הדרוש. הם לא הלכוּ להיוֹת נהגים תוֹך אידיאה, לשם הגנת האוּמה אוֹ בּנינה, הם היוּ נהגים רק למען פּרנס את בּני משפּחוֹתיהם, וּמקצוֹע זה הקיף הרבּה אנשים, והמקצוֹע הזה הוֹכיח את יכלתוֹ לא פּחוֹת מאשר הנקוּדוֹת החקלאיוֹת. המקצוֹע הזה לא רק שלא הכזיב, אלא הקוֹאוֹפּרטיבים של הנהגים הצילוּ את המצב מבּחינה כּלכּלית וּפוֹליטית, הצבא דרש נהגים עברים והם ניתנוּ לוֹ. אינני מדבּר על גבוּרה אינדיבידוּאַלית או על זה שיחיד זה אוֹ אחר לא הצליח. המקצוֹע כּוּלוֹ היה נתוּן בּסכּנה, והנה פּתאוֹם, בּזמן קשה זה, שמענוּ שנוֹסד קוֹאוֹפּרטיב חדש, שהספּיק כּבר בּשבוּעוֹת הראשוֹנים לקיוּמוֹ להביא קרבּן. כּוּלם אנשים חדשים, אבל בּזמן קשה העיזוּ לפתוֹח קוֹאוֹפּרטיב חדש. סימן לכוֹחוֹת חדשים. זה הכּל בּא לא על ידי הכרזוֹת ולא על ידי גיוּסים. הישוּב יוֹדע שעליו נגזר לחיוֹת בּתנאים כּאלה. מבּחינה היסטוֹרית של עמנוּ, של חיינוּ, הגבוּרה של אלפי פּלוֹנים ואַלמוֹנים היא לאין ערוֹך חשוּבה יוֹתר מגבוּרת יחידים. ולא רק הנהגים הראוּ את גבוּרתם, אלא גם פּוֹעלי החשמל: בּזמן כּזה הם הוֹלכים לכל מקוֹם לתקן את אשר דוֹרש תיקוּן, ולא תמיד יש להם משמר, ואם ישנוֹ – לא תמיד הוּא יכוֹל להציל. יהוּדים העוֹבדים בּטלפוֹן נענים לכל הדרישוֹת, גם עוֹבדי הממשלה, נהגי הקטרים, כּל אלה נשארוּ על משמרוֹתיהם. כּכה צריכים אנוּ להבין את ההגנה מצד הישוּב. יש לעקוֹר כּל רגש של נחיתוּת, יתכן שיש מה לדרוֹש עוֹד, יתכן שזה לא מספּיק, אבל ההנחה היסוֹדית היא: הישוּב עוֹמד איתן, ואין זאת פראזה בּעלמא. רבבוֹת אנשים הוֹכיחוּ שהם נמצאים לא בּרזרבה אלא בחזית, הם לא השתמטוּ. 3000 גפירים יהוּדים התנדבוּ, הם התנדבוּ לא למען מספר הלירוֹת שהם מקבּלים שם, אלא הם ידעו שהם מתנדבים למקוֹם ולעבוֹדה שסכּנה כּרוּכה בּהם. בּתשוּבה על הלעז בּארץ וּבגוֹלה, שמַרשים להם יהוּדים טוֹבים, עתוֹנאים אוֹ לא עתוֹנאים, וגיבּוֹרים גדוֹלים, הייתי אוֹמר לעצמי בּדוֹמה לסיפּוּר הידוּע על חנה ושבעת בּניה. בּזמן שהביאה את הבּן האחרוֹן היא בּאה אל אברהם אבינוּ ואמרה לוֹ: “אתה הבאת עקידה אחת ואני הבאתי שבע עקידוֹת!” מוּתר לה לתנוּעה הציוֹנית לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר: “אתה הקימוֹת לנוּ לזכרוֹן דוֹרוֹת תל־חי אחד, אבל הישוּב עכשיו הקים הרבּה נקוּדוֹת לזכרוֹן עוֹלם”.

השאלה היא לגמרי אחרת: בּאיזוֹ מידה התגוֹננוּת זוֹ משׂיגה מטרה, בּאיזוֹ מידה עלוּלה היא להפחיד את האוֹיב? זאת היא סוּגיה חמוּרה מאד. בּמשך ארבעת החדשים האלה נתחדשה מלה אחת, מלה קצרה: הבלגה. כּל הרוֹצה להתלוֹצץ משתמש בּה, הוּא אוֹמר: הוּא מבליג. אך מהוּ התוֹכן הפּנימי הפּוֹליטי של הבלגה? רגילים להעמיד את ההבלגה לעוּמת ההגנה, ההבלגה כּאילוּ מחלישה את ההגנה, מעמידים אוֹתה כּאילוּ היה זה מוּשׂג לקוּח מן הנצרוּת: סליחה, סַלחנוּת וּוַתרנוּת. מה הוּא המוּשׂג הזה? אנחנוּ חוּנכנוּ בּמחשבה של הגנה, המחשבה של הגנה היתה לנוּ אחת המחשבוֹת החשוּבוֹת, ואנחנוּ חוּנכנוּ שלא נחוּץ להוֹשיט את הלחי השניה כּשמַכּים אוֹתנוּ על הלחי האחת, אין אנוּ סוֹלחים אלא עוֹמדים אנוּ בּשער, אנוּ עוֹמדים בּשער כּפי שאנוּ יכוֹלים, כּפי שניתן לנוּ לעמוֹד בּשער. כּל רעיוֹן ההגנה מראשית העליה השניה לא היה בוֹ שמץ של נקמה, של סיפוּק איזוּ תאווֹת שהן, עין תחת עין, שן תחת שן. לא היתה בּוֹ המחשבה: אם אי אפשר לנוּ לעמוֹד בּפני האוֹיב המתנפל צריך לתפּוֹס את מישהוּ ולשפּוֹך את זעמנוּ עליו. טרוּמפּלדוֹר וּמנדל פּוֹרטוּגלי לא בּנוּ את “השוֹמר” על רגש הנקמה, הם לא חשבוּ שיוּכלוּ להיבּנוֹת על ידי כּך שתחת חבר אחד שנהרג ירצחוּ את מישהוּ חף מפּשע, יתפּסו את מישהוּ, לא את הרוֹצח, ועליו ישפּכוּ את זעמם. זה לא היה מוּשׂג ההגנה, אלא שיטתה היתה שנדרשה תגוּבה, תגוּבה ממש במקוֹם ממש, למעשׂה ממש וּלעוֹשׂהוּ. להגנה זוֹ היוּ תמיד שני יסוֹדוֹת. יסוֹד אחד היה זה שלא יפה לדבּר עליו עכשיו, בּעת שבּרוּסיה המוֹעצתית הוּצאוּ להוֹרג ששה־עשׂר איש וּביניהם קַמֶניֶב וזינוֹביֶב. לא יפה לדבּר עליו בעת שמדינה גדוֹלה, שבּראשה עוֹמדת מפלגת פּוֹעלים גדוֹלה, אינה מתחשבת בּשוּם שאלוֹת אנוֹשיוֹת, בּמַצפּוּן וכוּ', וּמוֹציאה לטבח ששה־עשֹר מבּניה הטוֹבים בּיוֹתר. משוּנה הוּא לדבּר עכשיו על פּרינציפּים מוּסריים. אנחנוּ הננוּ עם בּעל תרבּוּת גדוֹלה, בּיסוֹדה של תרבּוּת זוֹ מוּנחת הוֹקרת חיי האדם. ואני מפקפּק אם כּדאי הוּא הדבר, לאחר שהגיעוּ אחרי חינוּך של אלפים בּשנים ליחס של כּבוֹד והוֹקרת חיי האדם, אם כּדאי לוַתר על זה. אוּלם בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת עברנוּ דרך אַסימילציה, לא רק אַסימילציה בּלשוֻן, אלא אַסימילציה רוּחנית, וזה הקטין בּמעט את התנגדוּתנוּ לשפיכת דמים, התנגדוּת זוֹ שהיתה עמוּקה מאד בּקרבּנוּ. קלטנוּ הרבּה מאד מרוּח העוֹלם שסביבנוּ. הזדמַנוּ לחיוֹת בּרוּסיה, אשר רב הוּא המרחק בּין תרבּוּתנוּ ותרבּוּתה, וגם פּה בּארץ־ישׂראל רב הוּא המרחק בּין תרבּוּתנוּ והתרבּוּת של שכנינוּ; מרחק של דוֹרוֹת רבים מפריד בּינינוּ. בּעוֹמק נפשנוּ יש לנוּ פּחד מפּני הדם. תכוּנה עמוּקה זוֹ שנשתמרה בּנוּ היא גם בּין המפריעוֹת לנוּ. אם נרצה לעקוֹר תכוּנה זוֹ לא על נקלה נוּכל לעשׂוֹת זאת. ואני גם סבוּר שאם נעשׂה זאת, מחר־מחרתים נתחרט על כּך. בּיסוֹד “השוֹמר”, ההגנה, תל־חי, אני רוֹאה את היסוֹדוֹת של העמידה על המשמר, הגנה מפּני האוֹיב, ולא שמץ של נקמה. היוּ הזדמנוּיוֹת רבּוֹת לנקמה. אוֹתוֹ רצח של טרוּמפּלדוֹר היה ראוּי לנקמה והיתה אפשרוּת לכך, אוֹתה ההתנפּלוּת על פּתח־תקוה היתה ראוּיה לנקמה, אבל אנחנוּ לא נקמנוּ.

אני מניח שעשׂינוּ את אשר עשׂינוּ לא רק מפּני התכוּנה הנפשית העמוּקה שלנוּ, לא רק מפּני טעמים מוּסריים, אלא גם מתוֹך חשבּוֹן. להשקפה מוּסרית יש גם חשבּוֹן, צד פּוֹליטי, חשבּוֹן פּוֹליטי גדוֹל מאד. ידענוּ שבּאוֹתוֹ הרגע שנלך בּארץ זוֹ בּדרך של נקמה, תקוּם שאלת גאוּלת הדם, ואם זוֹ תקוּם לא לנוּ תהיה המלה האחרוֹנה, אם עוֹנים לא לאשם, יענוּ הם תמיד לכל אחד הבּא תחת ידם. הארץ היא סביבה מִדבּרית, החיה על גאוּלת הדם. על נקלה מתעוֹררים היצרים, אבל לא על נקלה קם שלוֹם בּארץ זוֹ. ראינו שדרך זוֹ, דרך גאוּלת הדם, לא תביא אוֹתנוּ לשקט בּארץ. מי שיוֹדע את תוֹלדוֹת הארץ הזאת יוֹדע שהיוּ מלחמוֹת של גאוּלת דם בּלי נימוּק פּוֹליטי, בּלי מוּפתי מסית, בּלי אנגליה המפקחת על מילוּי המנדט. מלחמוֹת של גאוּלת הדם נמשכוּ עשׂרוֹת בּשנים. ידענוּ זאת בּימי תוּרכּיה, ידענוּ שזאת לא הדרך בּשבילנוּ.

כּאשר היתה התקפה גלוּיה על ישוּב עברי לא היתה השאלה של הבלגה חריפה כּלל וּכלל, ברוּר אז כּי אנוּ עוֹמדים על המשמר, כּשהאוֹיב תוֹקף עוֹשׂים אנוּ מה שבּידינוּ, אם אנחנוּ רבּים מהם, אם אנחנוּ מזוּינים יוֹתר מאשר האוֹיב, אנוּ עוֹנים, והרי זאת מערכה של שני צדדים נלחמים. אז ישנם גם חוּקי מלחמה, וּבמלחמה מוּכרחים לכבּד גם את חוּקי המלחמה. מה הוּא הקוֹשי עכשיו? הוּכרזה מלחמה, אבל אנחנוּ איננוּ הצד הנלחם. הצד השני בּז לכל חוּקי המלחמה. כשיוֹצאים למלחמה אסוּר להשתמש בּכדוּרי דוּם־דוּם, אך בּשביל האוֹיב דוקא כּדוּרים אלה מוּתרים, וּמוּתר לוֹ להתקיף כּל בּית, כּל ילד או זקן. הוּא מנצל כּל הזדמנוּת להתקפה, כּל עוֹבר־אוֹרח, בּעיר אוֹ בּכּפר, בּדרך אוֹ בּשביל, בּעיר העתיקה אוֹ החדשה. הילד בּבית־הספר והילד הישן בּחיק אמוֹ כּוּלם הנם האוֹבּיֶקט של המלחמה. וּבמצב כּזה מוּכרחים מראש לחשוֹב ולשאוֹל: האם להיכּנס למלחמה זוֹ? לאחוֹז בּדיוּק בּאוֹתם האמצעים, להיוֹת צד שוה לתוֹקף, זאת אוֹמרת, לזרוֹק פצצות אל כּל מקוֹם שהוּא, לתפּוֹס כּל עוֹבר־דרך ולעשׂוֹת בּוֹ שפטים. יתכן שאפשר להצליח בּדרך זוֹ, אפשר להפּיל עוֹד 10־20־40 קרבּנוֹת. בּמשך תשעה־עשׂר השבוּעוֹת של המאוֹרעוֹת נרצחוּ מאתנוּ 75 איש, זאת אוֹמרת, עם כּל האמצעים הללוּ הצליחוּ להפּיל מבּנינוּ־בּוֹנינוּ 75 איש. ואַל נשכּח שבּהתקפוֹת ישרוֹת על ישוּבים יהוּדים נפלוּ, כּמדוּמני, רק שלוֹשה. אינני מוּמחה לענינים צבאיים, אבל שמעתי מפּי קצין, שהשתתף בּמלחמה העוֹלמית, שחישבוּ וּמצאוּ שמ־10.000 כּדוּרים פּגע רק כּדוּר אחד, והמדוּבּר הוּא בּיריוֹת של מוּמחים, של חיילים שהתאַמנוּ אך ורק לשם כּך. אל תשכּחוּ את היחס הזה של 10.000 : 1. והייתי אוֹמר לאלה המבקרים את ההגנה שלנוּ, שצריך לדעת קצת את הפּרוֹבּלימוֹת האיסטרטגיוֹת, איזה ערך יש ליריוֹת בּלילה, כּמה כּדוּרים צריך להוֹציא כּדי לפגוֹע בּלילה וכוּ' וכוּ'. אינני מכניס את ראשי בּשאלוֹת כּאלה, אבל יש בּין החברים כּאלה הפּוֹתרים את כּל הפּרוֹבּלימוֹת האלה, את כּל השאלוֹת האיסטרטגיוֹת על נקלה.

התנוּעה חייבת לבקש לעצמה תשוּבה לכל השאלוֹת האלה. היוֹת ויש לנוּ עסק עם אוֹיב הבּז לכל החוּקים האנוֹשיים, אין לנוּ אלא אפשרוּת אחת: ללכת בּדרך שהלכנוּ בּה. הנני רוֹצה לשקוֹל את כּל התוֹצאוֹת. אוֹתוֹ האיש אשר יצליח להינקם תהא לוֹ הרגשה נעימה, יהיה לוֹ סיפּוּק. אבל אם מתכּוונים בהגנה לתוֹצאות אחרוֹת, לתוֹצאוֹת פּוֹליטיוֹת מסוּימוֹת, לא נשׂיג אוֹתן על ידי כּך שנפחיד בּזה, שגם אנחנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת אוֹתם מעשׂי־הרצח. דבר זה יעלה לנוּ בּיוֹקר, ואני מסוּפּק מאד אם יוּשׂג האֶפקט הדרוּש לנוּ. אם אֶפקט כּלפּי הערבים – הרי הממשלה הרגה בּהם כּמה מאוֹת. אינני עוֹסק בּצירוּפים, אבל על סמך ההוֹדעוֹת הרשמיוֹת מצטרף החשבּוֹן ל־650 איש. זה היה לפני שבוּעַיִם, היוֹם ודאי הגיע המספּר כּבר ל־700. ערבי אחד אמר לי שיש 3.000 הרוּגים מבּיניהם. אמנם פּה מילא תפקיד ידוּע הדמיוֹן המזרחי, אבל צריך להניח שהשליש מזה הוּא נכוֹן, שיש 1.000 הרוּגים מבּיניהם, וּמספּר הנפגעים הלא גדוֹל הרבּה יוֹתר. אמנם יש וַדאי מבּין הכּנוּפיוֹת משתתפים מעֵבר־הירדן, מסוּריה, אבל נפלוּ גם מאנשי הכּפרים. ואם מעשׂינוּ אנוּ צריכים להפחיד את הערבים, הלא בּכל זאת צריכים אנוּ להכּיר שהצבא בּכל רשלנוּתוֹ עשׂה משהוּ, ואם מעשׂים אלה אינם מפחידים, מדוּע יפחיד איזה שהוּא מעשׂה של רציחת ערבי עוֹבר בּדרך? ועכשיו – השאלה השניה: האם זה יפחיד את האנגלים? לכאוֹרה, כּאשר האנגלים ידעוּ שאנחנוּ מתקוֹממים, יהיוּ מוּכרחים לפחוֹד גם מפּנינוּ, כּמוֹ שנפחדוּ מפּני הערבים, וּכשם שהם אוֹמרים להיכּנע לערבים כּכה מחר יכּנעוּ גם לנוּ. אבל מסקנה זוֹ מסקנה כּוֹזבת היא. הפּחד מפּני הערבים אינוֹ פּחד מפּני אוֹתן מאוֹת אלפים היוֹשבים בּארץ; לוּ היוּ רק אלה היוּ מסדרים אוֹתם בּיוֹם אחד. אבל אל תשכּחוּ שבּסביבה יש משהוּ: ארצוֹת ערביוֹת שכנוֹת, אַפּרט ממשלתי, שהוּא בּחלקוֹ בּידי הערבים. אלה הם גוֹרמים שהממשלה שבוּיה בּהם. אי אפשר לוֹמר שבּרגע שנעבוֹר להתנהגוּת אחרת יפּוֹל פּחד על הממשלה, כּאוֹתוֹ הפּחד אשר היא פּוֹחדת מפּני הערבים. אַל תשכּחוּ ש־16 מיליוֹן היהוּדים אינם לא רק בּארץ, אלא גם לא בּסביבה הזאת, ואינם יכוֹלים להיוֹת מחר־מחרתים גוֹרם המשפּיע על הממשלה. ואַל תשכּחוּ את כּל אַרסנַל האמצעים שיש בּידי הממשלה: ענשים קיבּוּציים, עוֹצר וכוּ'. ועוֹד דבר: ראינוּ שהממשלה שׂמחה להוֹדיע שהיא אסרה, אחרי רצח הערביה על הר הכּרמל, בּחוּר יהוּדי עם אֶקדח, בּעוֹד שאין לגמרי שוּם דמיוֹן בּין הכּדוּרים אשר בּהם נוֹרתה הערביה וּבּין כּדוּרי אֶקדח זה. הממשלה ידעה היטב שאין שוּם קשר בּין שני המקרים, וּבכל זאת היא הוֹדיעה שנאסר בּחוּר יהוּדי בּקשר עם רצח הערביה, וּלמחרת שׂמחה להוֹדיע שהטילה קנס קיבּוּצי על אחוּזת הרבּרט סמוּאל. והנה היוֹם קרוּ שני מקרים בּירוּשלים, והרַדיוֹ הממשלתי הוֹדיע עליהם בּצוּרה כּזאת, שאפשר להניח שהיהוּדים הם האשמים. כּל ענין זה נתוּן לשיקוּל־דעת. אוּלי יש צוֹרך לממשלה שיהיוּ יהוּדים העוֹשׂים דברים כּאלה. אוּלי זאת מסקנה אֶפּיקוֹרסית, אבל אפשר שבּעשׂוֹתנוּ זאת לא נעשׂה את רצוֹננוּ אנוּ, אלא את רצוֹן האוֹיב. המוּפתי ישׂמח אם יוּכל לדבּר על ערבים נרצחים בּידי היהוּדים, ואם בּיניהם תהיה גם ערביה אז וַדאי ישׂמח. הרבּה דברים נעשׂים בּארץ אך ורק למען שיווּי־המשקל: סוֹגרים עתוֹן עברי, כּי לפני זה נסגר עתוֹן ערבי. אם יש ערבים רוֹצחים צריך למצוֹא גם יהוּדים רוֹצחים, ואז תוּכל הממשלה גם להכריז שאין הבדל בּין יפוֹ לתל־אביב. צריך לדעת שמעשׂי נקמה אינם מעשׂי הגנה, אין כּאן תגוּבה על מקוֹם המעשׂה. אלה הם דברים אחרים לגמרי. נדמה לי שבּמעשׂים אלה נרגיע אוּלי את העצבים שלנוּ, אבל אוּלי נעשׂה את רצוֹן אוֹיבינוּ. אני מרחיק ללכת, אם אפילוּ נספּק את רגשנוּ זה, בּל נא נשכּח את צרכינוּ. צרכינוּ הם לא בּני יוֹמם. נחוּצים לנוּ עצבים חזקים, ואלה שעצביהם נתרוֹפפוּ יכוֹלים לגרוֹם לנוּ אסוֹנוֹת גדוֹלים. האם נשׂמח גם אחר כּך, אחרי שנבצע את מעשׂי הנקמה? נסתכּל לחיים כּמוֹ שהם. הנה קרוּ כּמה דברים שיכלוּ להניח שיש בּהם יסוֹד של נקמת יהוּדים. האם יש רגש של שׂמחה בּהנחה שהערביה על הר הכּרמל נהרגה בּידי יהוּדים? היש בּזה משוּם סיפּוּק, היש בּזה משוּם נצחוֹן, היש בּזה משוּם הרמת דגלנוּ? אני מניח שרבּים הם המפקפּקים בּדבר, וּבעוֹד ימים אחדים יִרבּה מספּרם.

בּמעשׂה הרצח על יד הירקוֹן לא הוּכח שיד יהוּדים בּדבר, ואני מפקפּק מאד בּהנחה זוֹ, אבל הערבים קיבּלו אוֹתה למעשׂה. כּל העתוֹנוּת הערבית הכריזה שהיהוּדים עשׂוּ נקמה בּערבים על רצח חַזן־דֶנֶנבּרג. זה הוּא אַקט ראשוֹן של אִי־הבלגה. נלמד מה היוּ תוֹצאוֹתיו, האם מעשׂה זה הפחיד את הערבים, המנע עשׂרוֹת פּגעים בּנוּ? כּוּלכם הלא יוֹדעים את התוֹצאות. אני יכוֹל להניח שערבי עשׂה את זאת בּמטרה פּרוֹבוֹקציוֹנית, והתגוּבה על זאת היתה הסתה בּכל העוֹלם המוּסלמי, עילה ראשוֹנה בּשביל מעשׂי הערבים. לאוֹר מעשׂה זה אפשר לבדוֹק את הפּרוֹבּלימה של הבלגה. נמצאוּ אפילוּ כּאלה שאמרוּ ששני הנרצחים לא היוּ ערבים, אוֹ אחד מהם לא היה ערבי אלא יהוּדי. וּמה התוֹצאה מזה שנהרג פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, הרי לא היתה בּזה תגוּבה נגד העוֹשׂה, אלא נגד אנשים שאין להם שוּם קשר עמוֹ. לעוּמת זאת התוֹצאה הראשוֹנה של הבלגה מבּחינת הגנה עצמית היא שיש לה אוֹפי עוֹצר. אוֹפי המכריח להירָגע. לא ראינוּ גם שמעשׂה מדוּמה זה של היהוּדים עוֹרר יחס של כּבוֹד והערצה. אני מכּיר אנשים לא פּחדנים, ודוקא הם רוֹאים בּמעשׂים כּאלה מעשׂה פּחדנוּת. לא לכבוֹד זה לתנוּעה הציוֹנית.

לנוּ יש גם שאלוֹת אחרוֹת, אילוּ עִניֵן אוֹתנוּ רק זה שהמאוֹרעוֹת יִפָּסקוּ, יכוֹלנוּ לגמוֹר אוֹתם לפני שמוֹנה־עשׂר שבוּעוֹת, לוּ הסכּמנוּ להפסקה זמנית של העליה. לא נתבּייש להגיד שבּמוּבן זה אנחנוּ הננוּ האחראים לקרבּנוֹת. יתכן שאחר כּך היוּ קרבּנוֹת יוֹתר, אבל אילוּ נבהלנוּ ורצינוּ להירגע יכוֹלנוּ לוֹמר: תפסיקוּ את העליה, והם היוּ ודאי מפסיקים את העליה והמאוֹרעוֹת היוּ חדלים. אבל לא אמרנוּ זאת, כּי יוֹדעים אנוּ שהעליה היא תקות העם. אנוּ מעוּנינים לא רק בּבּטחוֹן של היוֹם, אלא יוֹתר בּבּטחוֹן של מחר, אנוּ מוּכנים לעמוֹד בּמערכה, אנוּ מוּכנים להביא קרבּנוֹת בּשביל הצלת העם. לכּל יש חשבוֹן פּוֹליטי, לשיטה שלנוּ יש תוֹצאוֹת מסוּימוֹת. אינני רוֹצה להפריז, אינני רוֹצה לדבּר על הקוֹמפּלימנטים שאנוּ שוֹמעים, זה לא כּל כּך חדש, אמנם נעים לשמוֹע קוֹמפּלימנטים, אבל אחרי דברי שבח צריכוֹת לבוֹא גם תוֹצאוֹת מעשׂיוֹת; אם אנחנוּ עוֹמדים כּה יפה בּמערכה, הלא צריכים לזיין אוֹתנוּ שנוּכל בּשעת הצוֹרך להגן על עצמנוּ, הלא צריכים לפתוֹח את שערי הארץ בּפני בּנינוּ הרחוֹקים הרוֹצים לבוֹא אל מוֹלדתם. התשוּבה הזאת לא באה. אבל בּפּוֹליטיקה יש לא רק חשבּוֹן של חיוּב, אלא גם חשבּוֹן של שלילה. אילוּ נהגנוּ אחרת היו תוּצאוֹת פּוֹליטיוֹת שליליוֹת: לא היינוּ מקבּלים את נמל תל־אביב, לא היינוּ מקבּלים צעירים מזוּינים, לא היינוּ מקבּלים כּבישי בּטחוֹן וּוַדאי שלא היינוּ מקבּלים בּימי־דמים אלה את 4500 רשיוֹנוֹת העליה. אמנם לא נתנוּ לנוּ את כּל אשר דרשנוּ, מכינים לנוּ די כּשלוֹנוֹת, אבל הבאנוּ את הסירה בּתוֹך הגלים הסוֹערים בּשלוֹם אל החוֹף, ועדיין לא איבּדנוּ את המטען הפּוֹליטי שלנוּ. התוֹצאות של התנהגוּת אחרת יכוֹלוֹת להיוֹת פטליוֹת.

עכשיו עלינוּ לשאוֹל, האם כּדאי לסַכּן את עמדתנוּ זוֹ, האם כּדאי לשבּוֹר את הקו הזה ולעבוֹר לקו אחר? מבּחינת ההרגשה זה מוּצדק. אני מבין את ההרגשה הזאת, את הרוֹגז על השלטוֹן. אבל דרך זוֹ המוּצעת לנוּ אינה נבוֹנה; אין אנחנוּ יכוֹלים להעמיד את עצמנוּ בּתוֹר אוֹיבים לשלטוֹן. אוּלי נוֹציא למישהוּ על ידי כּך עין אחת, אבל האם לא נוֹציא לעצמנוּ שתי עינים? דבר זה צריך לשקוֹל, בּרגע זה שמדקדקים אתנוּ על כּל חוּט השׂערה. אנוּ עוֹמדים בּמערכה עם כּוֹחוֹת ועמים גדוֹלים מאתנוּ, ואנוּ, שבט קטן זה, הצלחנוּ לשקוֹל את כּל מעשׂינוּ. עם כּל הבּיקוֹרת שעלינוּ למתוֹח תבינוּ את ערך הדבר. המאוֹרעוֹת עלוּ לאנגליה בּדבר־מה, עלוּ לה בּשוֹטרים, נהרגוּ אנשי־צבא, ועליה להוֹסיף וּלרכּז צבא בּארץ – וכל זה בּזמן שאיטליה לוֹטשת עין על המזרח, בּזמן שבּספרד אין שקט. והענין אינוֹ כּל כּך פּשוּט, על ידי כּל ההוֹפעוֹת האלוּ הוּא נעשׂה מסוּבּך, וּנחוּצה לנוּ עמדה פּוֹליטית מסוּימת. המכשירים שיש לנוּ: לחץ מוּסרי, התנהגוּת מסוּימת, אין עלינוּ לזלזל בּהם. כּמוּבן שאני יוֹדע את הזמן בּוֹ אנוּ חיים ואת המוּשׂגים השׂוֹררים עכשיו על גבוּרה: אין כּבוֹד רב לגבוּרה פּנימית, לתבוּנה פּוֹליטית, בּתקוּפה כּל כּך בּלתי־רציוֹנלית. מצד האינטרסים, ההשפּעה הפּוֹליטית, למשל, אין לבאר למה היה נחוּץ להוֹציא להוֹרג ששה־עשׂר אנשים בּרוּסיה לשם הרעיוֹן של אחדוּת הפּרוֹליטריוֹן, בּשעה שמעוּנינים לחזק את ממשלת ספרד, שלא יבוֹא שם הפאשיזם, כּשחרב חדה מוּנחת על צואר ממשלת הפוֹעלים שם. הפּחד יחד עם הקנאה והשׂנאה פּוֹעלים עכשיו יוֹתר מאשר כּל חשבּוֹן פּוֹליטי ריאַלי. אבל בּכל מלחמה יש כּלל, שכּל אחד צריך להילָחם בּנשק שהוּא מסוּגל להשתמש בּוֹ ואשר יש בּידוֹ. אין דבר מצחיק יוֹתר, אין דבר מכזיב יוֹתר כּאשר אדם אוֹ תנוּעה מתחילים להשתמש בּנשק לא להם. אין להאמין שאנחנוּ, תנוּעת פּוֹעלים ציוֹנית, יכוֹלים לנַצח על ידי שימוּש בּנשק זה. הדבר הנוֹרא בּיוֹתר יהיה אם אנחנוּ בּמקוֹם נתקפים נהיה תוֹקפים. התנוּעה הציוֹנית, הדוֹגלת בּמוּשׂגים חברתיים מסוּימים, אם היא תשתמש בּנשק זר, היא לא תיעָזר על ידוֹ, אלא היא תידָקר על ידוֹ. אני יוֹדע שאנחנוּ עוֹמדים בּמלחמה, אנחנוּ לא נירָגע, אנחנוּ לא נוַתר, אך עלינוּ לזכּוֹר שפּנינוּ תמיד לשלוֹם. רחוֹקים אנוּ מדאגוֹת של “בּרית שלוֹם”, אבל עלינוּ להכּיר שפּה פּרוֹבלימה טרגית מאד. איננוּ יכוֹלים לשכּוֹח שמחר נצטרך לחיוֹת עם הערבים יחד. עלינוּ לסלוֹל דרך לחיים אחרים, אפילוּ אם יוֹדעים אנוּ שכּל חיינוּ אינם בּטוּחים, שתמיד אוֹרבוֹת לנוּ התנַפּלוּיוֹת. אבל מצפּוּננוּ צריך להיוֹת טהוֹר. לא יתכן שיאמרוּ לנוּ שבּמלחמתנוּ יצאנוּ מגדר של התגוֹננוּת. לא, בּמַצפּוּן טהוֹר נוּכל תמיד להגיד: כּן, אנחנוּ נלחמנוּ, נלחמנוּ למען רעיוֹננוּ וּשאיפתנוּ, אבל מלחמתנוּ היתה לנוּ מלחמת־התגוֹננוּת.

בּעוֹלם לא נשארוּ הרבּה תנוּעוֹת אשר שמרוּ בּמשך עשׂרים השנים אחרי המלחמה העוֹלמית על ערכיהן היסוֹדיים ונשארוּ נאמנוֹת לפּוֹליטיקה שלהן. בּמבּוּל של דם אבדוּ כּל הערכים הטוֹבים. אנחנוּ נשארנוּ אחת התנוּעוֹת מן המעטוֹת היכוֹלוֹת להילחם רק מתוֹך הכּרת צדקתן, העוֹמדוֹת נגד כּל העוֹלם. אנחנוּ דוֹגלים לא בּשם האמת המזוּיפת, אנחנוּ נאמנים לנוּ לעצמנוּ ואנחנוּ פּוֹנים אל המַצפּוּן האנוֹשי, וכאשר אנוּ מקבּלים הוֹדעה טוֹבה מליאוֹן בּלוּם, יהוּדי העוֹמד בּראש ממשלת צרפת, ואם אינוֹ צריך להתבּייש בּנוּ, ואם הוּא מוֹדה שאנחנוּ צוֹדקים והוּא רוֹחש לנוּ אַהדה, – דבר חשוּב הוּא לנוּ. מחר אוּלי נצטרך להשתדל לקבּל הוֹדעה כּעין זוֹ מרוּזבלט אוֹ מאיזה מיניסטר אחר בּאירוֹפּה למען השׂג בּעזרתם תוֹצאוֹת רצוּיוֹת לנוּ. והאם בּשביל הסיפּוּק הרגעי עלינוּ לעשׂוֹת דברים היכוֹלים ללכלך את דגלנוּ? עלינוּ להתגבּר על הכּל ולעשׂוֹת חשבּוֹן שקט. אמנם קשה לנוּ זה, כּל אחד מאִתנוּ יוֹדע שבּרגע שאנחנוּ מדבּרים פּה אוּלי זוֹרקים פּצצוֹת ויוֹרים על שכוּנוֹתינוּ, אבל איננוּ יכוֹלים להיוֹת מוּשפּעים ממעשׂים אלה, אנחנוּ צריכים לשקוֹל את הכּל בּדעת. אסוּר לנוּ לזלזל בּמה שהשׂגנוּ, לזלזל בּאפשרוּת שלנוּ למחר, אלא עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ: מלחמה כּבדה לנוּ, ויש לנוּ מכשיר למלחמה זוֹ, האם רשאים אנוּ לאבּד אוֹתוֹ, אם אפילוּ יש מי שאוֹמר שזה מכשיר מפוּקפּק? אם אין אנחנוּ יכוֹלים להוֹעיל, עלינוּ להזהר מאד מאד שלא נזיק.

עוֹד מלים אחדוֹת על המערכה שבּה אנחנוּ נכנסים כּעת. קשה לוֹמר נכנסים, כּי יתכן שמן היוֹם הראשוֹן היינוּ לא רק בּמערכה של התנפּלוּת, אלא גם בּמערכה פּוֹליטית, אוֹתוֹ רגע שהנציב העליוֹן אמר שהשביתה היא חוּקית – לא היוּ אלה דברי תמימוּת, ואיננוּ יוֹדעים מה חשב המוּפתי בּאוֹתוֹ רגע – מצאנוּ את עצמנוּ לא רק בּמערכת ההגנה, אלא בּמלחמה פּוֹליטית כּבדה. אם נוֹטים לחשוֹב שסוֹף השביתה כּבר בּא, הרי רק עכשיו אנחנוּ מתקרבים למערכה הפּוֹליטית הגדוֹלה והכּבדה מאד. ואם כּי אין מגלים על מה מדוּבּר בּין נוּרי סעיד והנציב העליוֹן והוַעד הערבי העליוֹן, יכוֹלים אנחנוּ לשער מה הוּא הענין: אנחנוּ הננוּ האוֹבּיֶקט, הסחוֹרה הנמכּרת בּענין זה בּין שני הצדדים העוֹסקים בּמקח וּממכּר. וּברגע שגוֹרלנוּ עוֹמד להיחָרץ אנחנוּ כּאילוּ איננוּ קיימים, איננוּ מוֹפיעים כּצד שלישי. אוּלי יוֹדיעוּ לנוּ בּרגע האחרוֹן משהוּ. זה בּלבד מוֹכיח עד כּמה חמוּרה היא המערכה. ואני רוֹאה חוּמרה מיוּחדת בּזה שהמשׂא־וּמתן אינוֹ מתנהל ישר בּין הנציב העליוֹן והועד הערבי, אלא בּעזרת מתווך חיצוֹני. אינני מתיחס בּשלילה לזה שערבי לא מקוֹמי יכוֹל להתערב, כּי אנוּ מוּכנים לקבּל את התערבוּתוֹ של יהוּדי־חוּץ, אבל ערבי זה מוֹפיע כּבא־כּוֹח של מדינה ערבית, של ממשלה ערבית. הן לא יעלה על הדעת שווֹקוֹפּ יזמין בּתוֹר מתווך את הקוֹנסוּל האמריקאי, הלא זה היה לכאוֹרה הגיוֹני מאד, כּי הלא יש נתינים אמריקאיים שסבלוּ מהמאוֹרעוֹת, אבל זה לא יעלה על דעת מישהוּ, לפי שזה לא לפי הפּרסטיז’ה של הממשלה לשתף בּא־כּוֹח אמריקאי. עם וַעדת־המנדטים על יד חבר הלאוּמים ידעוּ איך להסתדר, שלחוּ לשם את טראסטיד, ואם יש שאלה שאינה נעימה לוֹ הוּא אוֹמר שחסר לוֹ החוֹמר הדרוּש ואין הוּא יכוֹל להשיב עליה. אבל פּה הכניסוּ את מיניסטר־החוּץ של מדינה ערבית וּמחר אוּלי יוֹפיע עוֹד צד שלישי, ואפשר שהמתווכים האלה יהיוּ הערבים. תיווּך זה הוּא פּגיעה מסוּכּנת. אתמוֹל עבּדאלה, היוֹם נוּרי סעיד, מחר אפשר יוֹפיע אִבּן־סעוּד. יש המאמינים שבּימים אלה כּל ענין המאוֹרעוֹת יגָמר. אבל לא על נקלה יעלה זה לאנגליה. אפשרי מאד שמדינוֹת אחרוֹת עוֹמדוֹת מאחוֹרי זה, מדינוֹת אשר חשוּב להן להביא את אנגליה בּמצוֹר, והן תפסוּ את הרגע שבּוֹ אפשר ללחוֹץ, וּמשוּם כּך מרשה לה אנגליה להתנהג כּאן באוֹפן כּזה כּאילוּ הגוֹרם היהוּדי אינוֹ קיים כּגוֹרם פּוֹליטי. הועד הערבי העליוֹן, הארצוֹת השכנוֹת קיימים, אבל הישוּב היהוּדי כּאשר מתנפּלים עליו אינוֹ קיים בּתוֹר גוֹרם פּוֹליטי, שמוּכרחים להתחשב בּוֹ. אם בּנקוּדה הקוֹדמת הגינוֹתי על כּבוֹד הישוּב ועל הגיוּס שהישוּב הראה בּו את כּוֹחוֹ, הרי בּחלק השני אינני יכוֹל לעשׂוֹת זאת, בּמצב זה אפשר היה דבר־מה לעשׂוֹת. אינני מבּיט על זה כּעל גזירה, כּעל דבר חתוּם שאי אפשר לשנוֹתוֹ. אבל הוּבאנוּ למצב כּזה לא רק בּזכוּתה של איטליה, לא רק בּזכוּתם של הערבים אוֹ בּזכוּתה של ספרד. זהוּ פּגָם גדוֹל בּציוֹנוּת המדינית: הפּגם הוּא שהציוֹנוּת גם בּחדשים אלה פּעלה רק בּמשׂרדים, בּמשׂרדי ההנהלה הציוֹנית, בּמשׂא־וּמתן עם אישים חשוּבים, עם מספּר אנשים בּעלי השפּעה, אבל לא נעשׂתה שוּם עבוֹדה בּרחוֹב, בּציבּוּר היהוּדי. זאת היא נקוּדה מכאיבה מאד. כּשהעם אינוֹ נרתם בּעבוֹדה רגילים להטיל את האשמה על המנהיגים. אילוּ וייצמן וּבן־גוּריוֹן היוּ מעוֹררים את העם אוּלי היה עוֹשׂה זה רוֹשם, כּכה רגילים לחשוֹב. מאידך גיסא אוֹמרים חברינוּ שהם ניסוּ את הכּל, אבל העם לא נע ולא זע. אני חוֹשב ששני הדברים צוֹדקים. חוֹששני שיש אצלנוּ מצב של שיתוּק פּוֹליטי גדוֹל, קוֹדם כּל ישנה עייפוּת. היהוּדים בּפּוֹלין המטוּפּלים בּצרוֹת רבּוֹת אינם יכוֹלים לחשוֹב על מחאוֹת נגד אנגליה. זאת אוּלי בּשבילם התקוה האחרוֹנה שבּה הם מתנחמים. כּשאבדה להם כּל אפשרוּת של חיים בּפוֹלין מרמזת להם תקות ארץ־ישׂראל. וּלאיזוֹ פּעוּלה פּוֹליטית אפשר לחכּוֹת מיהוּדי גרמניה? גם יהוּדי אמריקה היוּ להם נימוּקים שוֹנים, שלא התעוֹררוּ לאוֹתה מערכה, העסקנים היוּ נתוּנים בּעבוֹדה למען הקוֹנגרס העוֹלמי. לא ידענוּ אם יצא דבר־מה מן הקוֹנגרס הזה. בּכל זאת יתכן מאד שגם ההנהלה לא ראתה בּמרכז עבוֹדתה את התפקיד להניע את ההמוֹנים. היא שיתפה בּעבוֹדתה כּמה וכמה אנשים בּלוֹנדוֹן, אנשים חשוּבים מאד, היא הביאה מאמריקה את סטיפן וייז ואת פרנקפוּרטר, זהוּ ריכּוּז כּוֹחוֹת טוֹב בּיוֹתר, אבל לא עלה בּידנוּ להכּוֹת גלים בּעם, לעוֹרר תנוּעת עם. אני נכוֹן בּענין זה להאשים גם את מפלגתנוּ, ודאי היא עשׂתה דבר־מה, אבל לא עשׂתה כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת, היא לא מסרה את הכּוֹחוֹת המספּיקים לעבוֹדה הפוֹליטית. וּמאידך גיסא אפשר לוֹמר: הנה תנוּעת הפּוֹעלים עוֹשׂה דבר־מה, היא משמיעה את קוֹלה על ידי עתוֹנה, יוֹם יוֹם, ערב ערב, והוּא אינוֹ נוֹתן להירדם. היה גילוּי־דעת של הועד הפּוֹעל הציוֹני, אוֹ יוֹתר נכוֹן, של חברי הועד הפּוֹעל הציוֹני היוֹשבים בּארץ. היה גם גילוּי־דעת מקיף של אסיפת הנבחרים. נדמה לי שעכשיו מתחיל דבר־מה לנוּע, יש ידיעה טלגרפית מניוּ־יוֹרק, יש גם ידיעוֹת מוַרשה. ואם ישנה התעוֹררוּת אסוּר להפסיק אוֹתה עד לנצחוֹן. זאת לא הפּעם הראשוֹנה שעלינוּ להלחם לזכוּיוֹתינוּ. אני כּשלעצמי אוֹמר: עוֹד כּוֹחוֹתינוּ לא אפסוּ. אינני מבּיט על משׂא־וּמתן זה כּעל המלה האחרוֹנה. אני מניח שהשלטוֹן רוֹצה ליצוֹר שקט בּעזרת משׂא־וּמתן זה וּלהינצל על ידי זה מן הפּוּרענוּת. אבל אנחנוּ צריכים להיוֹת מוּכנים להמשך המערכה. התנוּעה הציוֹנית אינה יכוֹלה להשלים עם זה שהענין יגָמר במצב של הרס. אוּלי השלטוֹן אינוֹ יוֹדע שזה הרס בּשבילנוּ, בּשעה שסוֹגרים את שערי הארץ בּפני אלפי צעירינוּ הרוֹצים לעלוֹת וּמוֹסרים אוֹתנוּ לידי אנשי חוּץ. הוַעדה המלכוּתית הזאת היא נסיוֹן לשׂים קץ לחזיוֹן הציוֹני. בּתנאים אלה לא נוּכל להתקיים, לא יוּכל גם להתקיים ישוּב בּארץ, לא יוּכל להתקיים אַפּרט כּלכּלי, והאַפּרט הכּלכּלי אשר יוּקם יחניק אוֹתנוּ. משוּם כּל זה יש צוֹרך שהתנוּעה הציוֹנית תהיה מוּכנה למלחמה גדוֹלה שלא תיגָמר אחרי דברים אחדים, שלא ניכּנע למצב־רוּח של השלָמה המוּרגש בּחוּגים של בּעלי־רכוּש, בּעלי עמדה ידוּעה. יש, לדעתי, צוֹרך בּהתקוֹממוּת. לא אציע עוֹד פּרטים, לא אציע עוֹד בּכלל ללכת בּדרך של התקוֹממוּת, אמרתי כּבר קוֹדם שכּל אחד צריך להלחם בּנשק שלוֹ. בּנשק הערבי לא נוּכל אנחנוּ להלחם. אם אפילוּ הערבים יכריזוּ שהדבר נגמר, בּשבילנוּ הוּא לא יגָמר כּה מהר, בּשבילנוּ מתחילה אז מערכה חדשה, בּשבילנוּ מתחילה מערכה שבּה עוֹד לא נתנסינוּ, וּבכוחנוּ יהיה להכריח את המסקנוֹת להיכּנע לנוּ. אני מאמין שדבר זה אפשרי הוּא. אם משקלנוּ הפּוֹליטי לא היה מוּרגש על כּף המאזנים בּמשך החדשים האחרוֹנים, כּי היוּ משקלוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלים: היטלר וּמוּסוֹליני, אף על פּי כּן לא מן הנמנע הוּא שאנחנוּ נוּכל לגייס כּוֹחוֹת מסוּגים שוֹנים, לא רק כּוֹחוֹת עמנוּ, אלא כּוֹחוֹת המעוּנינים בּנוּ בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת. אם היוֹם שוֹהים בּארץ שלוֹשה סינַטוֹרים אמריקאיים אינני חוֹשב שיש להם ענין מסוּים בּארץ. אבל, כּנראה, שהעלוּ שם את השאלה. יש לשׂים לב לעצם העוּבדה, שבּעת מלחמת־בּחירוֹת בּאמריקה הרחוֹקה יכוֹלים הסינַטוֹרים להיוֹת מעוּנינים בּידיעת המצב בּארץ. זה רק רמז. אנחנוּ יוֹדעים היטב שהכּל נמצא תחת השפּעת היטלר, תחת השפּעת האַנטישמיוּת ההוֹלכת וגוֹברת גם בּמדינוֹת האנגלוֹ־סַכּסיוֹת. אין זה כּל כּך קל לגייס כּוֹחוֹת, וּמחר יעמדוּ אוּלי כּוֹחוֹת גדוֹלים של עיראק לצדם של המתקוֹממים הערבים. אנחנוּ צריכים בּימים אלה, שהם אוּלי ימי ההכרעה, הכרעת גוֹרל הארץ, להיכּנס לעבי הקוֹרה. אנחנוּ צריכים להתגוֹנן, אנחנוּ צריכים להתגוֹנן בּכל האפנים. עלינוּ לתאר לנוּ שהפסקת השביתה, בּאחד הימים, פּירוּשה שהערבים משׂיגים את נצחוֹנם, מצד הגבּרת הפּרסטיז’ה שלהם, הדיכּוּי הפּוֹליטי שלנוּ, הבּרית בּין השלטוֹן וּבין הערבים. יּפתח הנמל בּיפוֹ, הסוֹחרים, הקוֹמיסיוֹנרים וכוּ' ישוּבוּ לנמל יפוֹ, אל המוֹשבוֹת יחזוֹר גל של עבוֹדה ערבית, “תנוּבה” תוּכל עוֹד פּעם להוֹדיע לירקנים שאין לגדל ירקוֹת, כּי אין מה לעשׂוֹת בּהם. אני אוֹמר זאת רק בּתוֹר דוּגמה לפּרוֹבּלימוֹת אשר תתעוֹררנה, מלבד הפּרוֹבּלימוֹת האיוּמוֹת החדשוֹת, הפּרוֹבּלימוֹת הפּוֹליטיוֹת. לא נשלים עם זה שהישוּב יכּנע בּלי שלוֹם יהוּדי־ערבי, בּלי שלוֹם צוֹדק. איננוּ רשאים לשוּב ליפוֹ בּלי הסכּם צוֹדק. אי אפשר להשלים שתוֹצרת ערבית תציף אוֹתנוּ בּימים הקרוֹבים. הישוּב יצטרך לשמוֹר על נמל תל־אביב, הישוּב יצטרך ליצוֹר מצב שלא יוּכלוּ לפסוֹח על נמל תל־אביב, שלא יוּכלוּ לבלי להבטיח את ענין העבוֹדה העברית בּיפוֹ. בּשוּם אוֹפן לא נוּכל להרשוֹת שכּל הכּיבּוּש של עבוֹדה עברית, של שמירה עברית, יתבּטל בּשבוּע אחד. ואין ספק שאם לא יעלה בּידינוּ לבטל את הגזירה, בּוַדאי נצטרך לשבת ולדוּן, בּראשוֹנה כּל אחד עם עצמוֹ, מה לעשׂוֹת. לא נכוֹן יהיה אם נבלע את הדברים: נחלנוּ מפּלה, והוֹלכים וּממשיכים הכּל כּדאֶשתקד. בּוֹ בּרגע שהממשלה עוֹשׂה שלוֹם על חשבּוֹן הפסקת העליה, בּוֹ בּרגע שצריכה להתחיל לפעוֹל הוַעדה המלכוּתית, יש לשקוֹל את המצב. אינני רוֹצה לקבּוֹע עכשיו את יחסנוּ לוַעדה, הענין הוּא מסוּבּך מאד. אוּלי נעשׂה שהוַעדה לא תבוֹא, אינני מציע שוּם צעדים לפעוּלה, אני מציע רק שנחשוֹב בּדבר. אפשר נעמיד את עצמנוּ באוֹפּוֹזיציה, אוּלי תצטרך הממשלה לדעת על אִרגוּן האוֹפּוֹזיציה. עוֹד לא בּאה השעה להכריע בּענין זה, ועל אחת כּמה וכמה שלא כּאן המקוֹם להחליט על זה. הימים הם חמוּרים מאד, ההיאבקוּת תהיה עוֹד יוֹתר גדוֹלה מאשר היא עתה, מאשר היתה כּל תשעה־עשׂר השבוּעוֹת שעברוּ. תהיה היאָבקוּת נוֹראה בּכל הדרכים וּבכל האפשרוּיוֹת. צריך יהיה להווֹת מין לחץ ציבּוּרי חזק שיתחשבוּ בּוֹ. נהיה צריכים לטכּס עצה כּיצד להגן על הישוּב שלא יחָנק, כּיצד לגלוֹת שיש לנוּ כּוֹח שיכריח לקרוֹע את הגזירוֹת.

(בּמוֹעצת המפלגה. חיפה. 23.1.1937)

מוֹעצה זוֹ נקראה למחרת צאת הוַעדה המלכוּתית וערב התהווּת מצב פּוֹליטי מסוּים. אנחנוּ עוֹמדים בּסטַדיה בּרוּרה למדי. אין לי כּל צוֹרך להגדיר את ענין הוַעדה המלכוּתית, את המטרוֹת אשר בּשבילן נשלחה. כּבוֹדם של כּל הג’נטלמנים האלה בּמקוֹמוֹ מוּנח, אבל המטרה שבּשבילה נשלחוּ בּרוּרה למדי – לא לעשׂוֹת צדק לנוּ, לא לפייס אוֹתנוּ על הפּצעים שלנוּ, כּי אם לפייס וּלהרגיע וּלהשקיט את אלה אשר פּצעוּ אוֹתנוּ. אינני מטיל ספק בּדבר שחברי הוַעדה הנם בּלתי־תלוּיים לגמרי בּממשלת ארץ־ישׂראל וּבפקידוּתה. אבל אינני מטיל ספק גם בּכך, שכּל אדם הוּא בּן מעמדוֹ וּבן חברתוֹ. האוירה, המוּשׂגים, ההשׂגוֹת של הפּקידוּת הארץ־ישׂראלית הם אשר אָפפוּ את עבוֹדת הוַעדה. ואם אנחנוּ רוֹצים לדעת, בּלי להינבא וּבלי לנחש, באיזה אֵזוֹר מסתוֹבבוֹת המחשבוֹת של חברי הועדה המלכוּתית, די לנוּ שנדע בּאיזה מעגל עוֹבדת המחשבה של הפּקידוּת הארץ־ישׂראלית. קשה להאמין שהוַעדה תגלה משהוּ הנבדל בּמהוּתוֹ מיסוֹדוֹת הפּעוּלה של האַדמיניסטרציה בּמשך 18 שנים. אילוּ היה כּך היה בּזה נס מן השמים.

ואם נסַכּם מה ששמענוּ, מה שהרגשנוּ וּמה שידענוּ מן התכניוֹת המהלכוֹת בּקרב האדמיניסטרציה, ולא רק בּקרב אוֹיבינוּ הגלוּיים, כּי אם בּקרב ידידינוּ הגלוּיים (נדמה לי כּי אוֹיבים יש לנוּ גם גלוּיים וגם נסתרים; ידידים – רק גלוּיים. ספק אם יש לנוּ גם ידידים נסתרים), אזי נעלה כּמה דיבּוּרים:

דיבּוּר ראשוֹן: שינוּי ההנחה שנקבּעה בּ־1922, כּי לעליה יש הגבּלה אחת, יכוֹלת הקליטה הכּלכּלית של הארץ. הנחה שאוּשרה בּאיגרת מקדוֹנלד, כּי רק גוֹרמים כּלכּליים עשׂוּיים להגבּיל את העליה. עכשיו שמענוּ מכּל צד בּרמז וּבגלוּי שהכּוָנה היא להגבּלוֹת חדשוֹת. יכוֹלת קליטה כּלכּלית אינה אלא המַכּסימוּם שאליו תוּכל העליה להגיע, אבל זוֹ איננה קוֹבעת את המינימוּם שאליו אפשר להוֹריד את העליה. יש גם “יכוֹלת־קליטה פּוֹליטית וסוֹציאלית”, כּמוֹ שנאמר בּביטוּי אחד, יש גם “יכוֹלת־קליטה מוּסרית”, היינוּ, אם המוּסר של המוּפתי יכוֹל לקלוֹט את העליה הזאת אוֹ איננוּ יכוֹל לעמוֹד בּה. בּקשר עם זה יש מקוֹם להניח שבּמַעבּדה הפּקידוּתית ישנן הצעוֹת על הגבּלת תפקידיה של הסוֹכנוּת לגבּי סלקציה של עליה, לגבּי סידוּר עניני העליה.

דיבּוּר שני – פּירוּש חדש של המַנדט. פּירוּש אשר יקבּע כּי בּארץ הזאת יש בּאוֹפן קוֹנסטיטוּציוֹני עַם של רוֹב ועַם של מיעוּט. והיהוּדים חייבים להיוֹת עם של מיעוּט. מכּאן נוֹבעת שוּרה של הצעוֹת: הצעה להטיל את המוּשׂג “שידיוּל” וּ“מכסה” לא רק על עליה עוֹבדת, כּי אם גם על עליית בּעלי־הוֹן וגם על עליית קרוֹבים, כּלוֹמר, לקבּוֹע מראש לכמה יהוּדים, מכּל הסוּגים יחד, יהיה מוּתר לעלוֹת לארץ, ועל מספּר זה אין להוֹסיף.

מכּאן גם הצעוֹת בּעניני קרקע. בּין שיפעלוּ בּצוּרה גסה, כּמוֹ שכּבר אמרוּ לעשׂוֹת, על ידי פּגיעה בּשויוֹן הזכוּיוֹת של היהוּדים; בּין שיחַדשוּ חידוּשים בּדרך של קביעת “יחידת מִחיה”, אוֹ קביעת “רזרבוֹת קרקעיוֹת” שאין לנגוֹע בּהן; וּבין שיתחכּמוּ ויחליטוּ “בּלי כּל הפלָיה”, שבּתל־אביב, למשל, אסוּר למכּוֹר אדמה לערבי וּבשאר ארץ־ישׂראל אסוּר למכּוֹר אדמה ליהוּדי, ואזי ישתמר עקרוֹן השויוֹן בּטהרתוֹ.

וּמוּבן שחידוּש הענין של מוֹסדוֹת שלטוֹן ערבי בּארץ יעלה על הפּרק. לא יקראוּ לזה שלטוֹן ערבי, אלא שלטוֹן הארץ – אם בּצוּרת מוֹעצה מחוֹקקת ואם בּצוּרה אחרת. אבל עצם הרעיוֹן הוֹלך ונשנה בּרֶקוֹרדים של האַדמיניסטרציה.

ועוֹד שמוּרים לנוּ פּירוּשים תיאוֹרטיים פּרינציפּיוֹניים לכמה מוּנחים שבּמַנדט: מהי, למשל, החוֹבה לקיים את זכוּיוֹת העדוֹת האחרוֹת ואת מעמדן? מה זה “מעמד”? מחר יכוֹלים לקבּוֹע: כּיון שבּמשך כּל כּך הרבה שנים היה בּירוּשלים וּבחיפה ראש העיריה ערבי, הרי שזהוּ “מעמד” של העדה הערבית, שחייבים לקיימוֹ לעד, ואפילוּ אם יהוּדים יהווּ 90% בּערים אלה.

ועוֹד שמוּרה בּתיק מהדוּרה שניה של הצעת “סוֹכנוּת ערבית”, שכּוָנתה לא לאַרגן מחדש את הרפּרזנטציה הערבית בּארץ, אלא ליצוֹר סטאטוּס פּוֹליטי חדש למדינוֹת הערביוֹת, שתהַווינה גוֹרם קוֹנסטיטוּציוֹני חוּקי במדיניוּת הארץ־ישׂראלית. אנחנוּ ודאי נטען שזהוּ ניגוּד גמוּר למנדט, אבל ההצעה קיימת, וכמה נסיוֹנוֹת פּוֹליטיים של ממשלת הארץ סללוּ לפניה את הדרך.

ונוֹסף לכל אלה: עדיין מרחפים בּאוירה של האַדמיניסטרציה אוֹ בּקרב חוּגים בּריטיים רעיוֹן הקנטוֹניזציה או­ֹ צוּרה אחרת של הפרדה. פּעם הוֹדיעוּ על כּך ואחרי כן הכחישוּ. בּכל זאת – מרחף הרעיוֹן לצרף חלקים של ארץ־ישׂראל אל עֵבר־הירדן. אין אנוּ דנים בּרגע זה מה קשוּר בּהצעוֹת אלה, אבל הרעיוֹן שלהן בּרוּר מאד: ליצוֹר לנוּ עֵבר־ירדן שני בּתוֹך ארץ־ישׂראל.

אלה, נדמה לי, הן כּרגע המגמוֹת שאנחנוּ יכוֹלים לצפּוֹת להן, אם לא נתבּרכנוּ באוֹפּטימיוּת־יֶתר ואם אין לנוּ ה“בּטחוֹן” היהוּדי ש“הכּל לטוֹבה”, ש“אין דבר” ושהכּל “יסתיים בּכי־טוֹב”. כּאלה הן ההצעוֹת הפּוֹליטיוֹת הנדוֹנוֹת בּחוּגי השלטוֹן.

שמעתי היוֹם מחָבר אחד, שדיבּר בּוַדאוּת שאת העליה יקצצוּ בּקרוֹב. אילוּ היה בּידי כּוֹח דיקטטוֹרי כּל־שהוּא הייתי אוֹסר לוֹמר שהגזירוֹת בּוֹא תבוֹאנה. אינני אוֹמר שאני מאמין שהגזירוֹת לא תבוֹאנה, אבל מאמין אני שיש בּידינוּ לעשׂוֹת שלא תבוֹאנה. בּזה אני מאמין אמוּנה שלמה. הנסיוֹן שלנוּ מ־19 בּאפּריל אוֹמר לנוּ הרבּה יוֹתר ממה שאנוּ מוּכנים ללמוֹד ממנוּ. לא אכּנס בּהגדרה מה כּוֹחנוּ וּמה נתן לנוּ את האפשרוּת הזאת בּמשך 8־9 חדשים לעמוֹד כּכה בּתוֹך האש, בּתוֹך הדמים, בּתוֹך עקירה וּבתוֹך אוירה כּזאת העלוּלה להתיש כּוֹח גיבּוֹרים. מנַין לנוּ הכּוֹח לעמוֹד כּכה? זוֹהי בּאמת שאלה גדוֹלה ועוֹד מוּקדם לענוֹת על כּך? אוּלי פּוֹעלים בּנוּ כּוֹחוֹת שאיננוּ יוֹדעים על מציאוּתם. אבל דבר אחד ודאי הוּא: לא השלמנוּ מעוֹלם עם הגזירוֹת, וּברגע האחרוֹן התקוֹממנוּ כּהוֹגן, ואי־ההשלמה וההתקוֹממוּת פּעלוּ את פּעוּלתן. שמעתי פּה דברי בּיקוֹרת, וּבעוֹלם היהוּדי ודאי נשמעוּ כּאלה, על טיב הגנתנוּ. זוֹהי שאלה הטעוּנה בּירוּר וּמחשבה, ולא פּה המקוֹם. אבל רוֹאה אני לי חוֹבה פּוֹליטית וחינוּכית להדגיש בּכל תוֹקף את כּוֹח הגבוּרה העצוּמה והאיוּמה שגילה הישוּב העברי. אין זה ענין להתפּארוּת וּלקוֹרת־רוּח, אלא להבנת המצב לַאשוּרוֹ. אינני יוֹדע דוּגמה בּימינוּ, בּאיזוֹ מידה עמד עם בּמצב כּזה ולא איבּד את אמוּנתוֹ ולא הפסיק את מלחמתוֹ אפילוּ רגע אחד. אני עוֹשׂה חשבּוֹן, נגד מי עמדנוּ ונגד מה עמדנוּ. זה הישוּב הפּעוּט המסכּן בּארץ־ישׂראל עמד נגד הערבים, עמד נגד האַדמיניסטרציה הבּריטית, ולא נגדה בּלבד, כּי אם נגד קו פּוֹליטי גדוֹל וחשוּב בּמסוֹרת של בּריטניה בּמזרח, אוֹתוֹ קו הממלא תפקיד כּל כּך טרגי בּהיסטוֹריה של ארץ־ישׂראל, אוֹתוֹ קו שאנוּ מבחינים בּוֹ לכל הפּחוֹת מן הרגע שסמוּאל המליך את המוּפתי ועד האִרגון הממשלתי של עדוּת המוּפתי, אוֹ נאמר עד הזמן שאנטוֹניוּס הוֹפיע בּפני הוַעדה המלכוּתית עם הרצאתוֹ. אבל עמדנוּ לא רק נגד אלה. עמדנוּ גם נגד מוּסוֹליני, עמדנוּ גם נגד היטלר, עמדנוּ נגד הקוֹמאינטרן ועמדנוּ נגד דבר אוּלי יוֹתר קשה מכּל, עמדנוּ נגד פַּניקה יהוּדית פּנימית שתקפה הרבּה יהוּדים טוֹבים וציוֹנים טוֹבים וּבעלי השפּעה. אוּלי לא הגיעוּ הדברים לדעת הציבּוּר, אבל הכּוֹחוֹת החיים בּישוּב עמדוּ בּהיאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת עם כּל מיני מחשבוֹת והצעוֹת ליקבידציוֹניוֹת שבּאוּ מתוֹך חוּלשה וּפַּניקה.

אני אוֹמר זאת לא למען הרגיע את עצמנוּ. אני חוֹשב שהפסדינוּ עצוּמים. אפילוּ כּשההתפּרצוּת תלוּיה בּאויר עוֹד יש כּוֹח למנוֹע אוֹתה. ואילוּ היתה תנוּעתנוּ חזקה יוֹתר ויוֹדעת יוֹתר לכוון את הרגע, חיה יוֹתר עם ההמוֹנים וּמרגישה יוֹתר בּמתרחש וּמתקדר – אוּלי היינוּ מוֹנעים את 19 בּאַפּריל. ואילוּ היינוּ מוֹנעים את המאוֹרעוֹת לשנתים אוֹ לשלוֹש שנים, היינוּ מגיעים אוּלי למערכה פּוֹליטית אחרת. הפסדינוּ עצוּמים. אבל יש לשקוֹל נגד זה גם את ה“רוָחים”, ואוּלי נמצא שגם הם גדוֹלים.

יש דבר שאיננוּ נשקל ונמדד, אבל יש לוֹ חשיבוּת מַכרעת בּכל תנוּעת שחרוּר – זהוּ חינוּך העם, חינוּך התנוּעה לכּוֹח עמידה בּשעת־סכּנה. ויש שפּוּרענוּת המביאה לכאוֹרה רק חללים וקרבּנוֹת ואבידוֹת, נהפּכת לגוֹרם היסטוֹרי מחַנך. וכך גם אתנוּ הפּעם. העמידה הזאת בּמשך חדשים – העמידה הכּלכּלית, העמידה הגוּפנית, העמידה הפּוֹליטית והעמידה הנפשית של הישוּב הצעיר הזה, של ישוּב שחלקוֹ אֶמיגרנטים ללא שרשים בּארץ, וּללא ידיעת הלשוֹן וּללא אחיזה בּתרבּוּת וּבהרגשת ההיסטוֹריה העברית וּבמרטירוֹלוֹגיה היהוּדית – עמידה זוֹ בּארץ וּבעם יוֹצרת עוּבדה היסטוֹרית וּמבטיחה נצחוֹן בּמערכוֹת הבּאוֹת. איננוּ רשאים להקטין בּעיני עצמנוּ את ערך הדבר.

אֶמנה את ההישֹגים המעשֹיים מבּלי להרחיב את הדיבּוּר עליהם: נמל תל־אביב; חזרת העבוֹדה העברית בּשלימוּתה אוֹ בּחלקה לכמה אזוֹרים וּלכמה ענפים; הגבּרת הכּוֹח הכּיבּוּשי שלנוּ; גם הגבּרת עניני התוֹצרת העברית; הגבּרת עצמאוּתנוּ האַדמיניסטרטיבית, בּתל־אביב וגם בּמקוֹמוֹת אחרים, המביאה אִתה לא רק אוֹטוֹנוֹמיה וחוֹפש, אלא אף הפחתת העַרביזַציה של השלטוֹן. ודאי לא מניתי את הכּל. יש להוֹסיף גם את שיתוּפנוּ בּמשטרה.

כּמה מלים בּדבר הוֹפעתנוּ בּפני הוַעדה המלכוּתית. אינני תמים־דעים עם מה שנאמר כּאן, עם הלָך־הרוּח המהלך בּחוּגים הבּעלי־בּתיים, בּעתוֹניהם וּבמוֹעצוֹתיהם, ואני מניח שגם ציבּוּרנוּ מוּשפּע ממנוּ. אני רוֹאה את עמידת העדוּת שלנוּ בּדרך כּלל – מחוּץ לשגיאוֹת קטנוֹת – ואת עדוּת חברינוּ בּפרט, כּפרשה רבּת־כּבוֹד, רבּת־ערך ורבּת־תוֹכן, עמוּקת־נאמנוּת. ואנחנוּ היינוּ צריכים לשׂמוֹח עליה. אם יבוֹאוּ עתה לקרוֹא בֵּעדוּיוֹת היהוּדיוֹת בּימי ועדוֹת קוֹדמוֹת, – והקוֹראים לא יהיוּ פּוּבּליציסטים המבקשים לעשׂוֹת נקמה בּמחלקה המדינית של הסוֹכנוּת – יראוּ את ההבדל הגדוֹל בּנציגוּתנוּ מימי היירקרפט ושאוּ, ועד היוֹם. הציבּוּר לא העריך את הדברים הערכה צוֹדקת מפּני שרצה לראוֹת בּהוֹפעה שלנוּ דבר־מה יפה מאד, דבר־מה שכּוּלוֹ הוֹד, דבר דמוֹנסטרטיבי, הַפגָנתי, מעֵין “שפוֹך חמתך”. מבּחינה אנוֹשית מוּבן הדבר. ולוּ היינוּ לאחר יאוּש, לוּ היינוּ בּרגע שלא נשאר לנוּ אלא לדאוֹג לכך כּיצד תהא נרשמת בּהיסטוֹריה המחאה שלנוּ, אזי היינוּ צריכים ללכת בּדרך אחרת לגמרי מזוֹ שהלכנוּ בּה. אבל התפקיד של עדוּתנוּ היה אחר. זוֹ היתה היאָבקוּת עם מציאוּת מסוּימת, היאָבקוּת קשה עד מאד. הגדיר זאת נכוֹנה יצחק (טבּנקין). הוּא רוֹאה בּהוֹפעתנוּ בּפני הועדה המשך המרטירוֹלוֹגיה שלנוּ בּימי־הבּינַים. הרגשתי זאת כּשקראתי את עדוּתוֹ של משה (שרתוֹק) ונתנסיתי בעצמי בּעֵדוּתי – משהוּ מן האינקביזיציה. אינני בּא לוֹמר שהחוֹקרים נהגוּ בּנוּ כּך מתוֹך כּונוֹת כּאלה. אינני דן בּזה. אפשר שהם נהגוּ מתוֹך הוּמוֹר וטוּב־לב, אוּלם אני מדבּר על הענין כּמוֹ שנגלה לי. וּבמקרה זה, כּשאתה דן עם התקיף ממך, כּשאתה יוֹדע מראש שכּל מלה שלך יכוֹלה להתפּרש לרעתך, אפילוּ המלה הטוֹבה בּיוֹתר, ואין אתה חפשי לתקן את הרוֹשם וּלהעמיד על הטעוּת, הרי כּל האוירה יש בּה כּדי להביא את העד לידי חוּלשת־דעת. תמהנוּ כּוּלנוּ, בּאיזה אמצעים מוֹציאים בּמוֹסקבה וידוּיים מאנשים נשפּטים. אבל משהוּ בּזעֵיר־אַנפּין ראינוּ עתה בּמוֹ עינינוּ: כּיצד משטר ידוּע וארגוּן ידוּע ואוירה ידוּעה עשׂוּיים להביא בּני־אדם להרגשה כּזאת שהם “נטחנים עד דק”. ראינוּ בּאיזוֹ מידה ארבוּ כּשלוֹנוֹת לכל עֵד שהעיד. אינני נוֹח לפזר שבחים, וּבדרך כּלל שוֹמעים ממני בּכמה הזדמנוּיות דברי תרעוֹמת וקוּבלנוֹת, אבל עלי לוֹמר הפּעם שמכּל העֵדוּיוֹת היהוּדיוֹת היתה בּעינַי עדוּת משה מאוֹרע המוֹכיח לאיזוֹ מידה הבאנוּ את עמידתנוּ הפּוֹליטית. חשיבוּת עדוּתנוּ אינה בּזה בּאיזוֹ מידה נאמרים דברים טוֹבים ואמרוֹת מבריקוֹת, אלא אם יוֹדע אתה בּשעה שאתה נמצא תחת מכבּש הלחץ הגדוֹל בּיוֹתר לשמוֹר על נאמנוּת לשוֹלחיך. בנסיוֹן זה של חקירת שתי־ועֵרב ניתן משה, יוֹתר ממי שהוּא אחר, – כּמוֹ בּשאלת העליה הבּלתי־לגַלית, בּשאלת העליה החוֹרנית, בּשאלת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת – תחת הלחץ המַכּסימלי.

על דבר אחד אני מבקר את כּוּלנוּ, את המחלקה המדינית ואת האֶכּסקוּטיבה כּוּלה ואת מרכּז מפּא"י ואת המוֹסדוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת, על שהפכנוּ את מלחמתנוּ הפּוֹליטית למעֵין היאָבקוּת אינדיבידוּאלית. כּאילוּ חזרנוּ לימי דויד וגָלית. משני המחנוֹת יֹוצאים שני אנשים והם נאבקים, אבל המחנה נשאר מן הצד. לפנים נאמר: ה' ילָחם לכם ואתם תחרישוּן, ועתה נתקיים בּנוּ, פלוֹני ואלמוֹני ילָחמוּ לכם ואתם תחרישוּ. הפּאסיביוּת של התנוּעה הציוֹנית – ולא רק בּפּוֹליטיקה – מחרידה ממש. אביא דוּגמה קטנה: אם מפעל הבּצרוֹן לא הוּכרז על ידי האֶכּסקוּטיבה – אין זה ענין פּוֹליטי, אבל יש בוֹ תוֹכן פּוֹליטי – בּימים הראשוֹנים של המאוֹרעוֹת, היה זה משגה כּבד. המשגה הוּא של כּוּלנוּ. יתכן שלוּ דרשנוּ ונלחמנוּ על כּך, היה הדבר יוֹצא לפּוֹעל. אנחנוּ מבינים עכשיו כּוּלנוּ לאיזוּ מערכוֹת ממוּשכוֹת עלינוּ להתכּוֹנן ואנחנוּ מבינים כּוּלנוּ שהמערכוֹת הללוּ אינן ניתנוֹת בּלי כּמה וכמה מאמצים שאינני חייב לפרש אוֹתם פּה. ועכשיו נחפּשׂ, כּמוּבן, אנשים ואמצעים. אבל הדברים האלה היוּ יכוֹלים וּצריכים להיעשוֹת בּעוֹלם היהוּדי בּשבוּעוֹת הראשוֹנים של המאוֹרעוֹת. אזי היה להם הד עצוּם ותוֹצאוֹת חשוּבוֹת, חמריוֹת וחינוּכיוֹת. אני יוֹדע שקשה להסבּיר דברי אלה. כּשאתה דוֹרש פּעוּלה פּוֹליטית של תנוּעה, לא של יחידים, יש כּמה וכמה נימוּקים לטעוֹן: מה יכוֹל כּאן הציבּוּר לעשׂוֹת? אנחנוּ רגילים כּי בּמשקל הכּוֹחוֹת האלה הדברים נחתכים בּמשרד זה או אחר. נכוֹן, יש ערך רב לוייצמן וגם ליחידים אחרים, יש ערך לאנשים בּלוֹנדוֹן, שאין אנוּ מכּירים אוֹתם די, והם גילוּ כּשרוֹן וּמסירוּת וּפעלוּ הרבּה. אינני צריך לדבּר על הערכתנוּ אנוּ את עבוֹדת המחלקה המדינית בּידיעתה את הענינים וּבחדירתה לתוֹכם וּבקשריה עם הארץ, עם השוֹטר העברי, עם הישוּב, עם המקוֹם המגן על עצמוֹ, את ידיעתה מה לתבּוֹע, את התמדתה – מה שחסר כּל כּך בּהנהלוֹת הקוֹדמוֹת. אבל חסר גם עכשיו דבר המַפרה את כּל הפּעוּלה הזאת, דבר שיש עמוֹ לא רק ריסוֹנַנס ציבּוּרי, אל גם “דחיפוֹת”, אידיאוֹת, מעשׂים וּכנפים. מה שנחוּץ למלחמה פּוֹליטית זוֹהי אוירה ציבּוּרית, הפעלה ציבּוּרית. היא לא היתה.

אפשר לוֹמר כי העוֹלם היהוּדי נחרב. שמעתי פּה דברים כּאלה. מה יכוֹלים היהוּדים בּפּוֹלין אחרי פּשיטֶק לעשׂוֹת? אפשר להוֹכיח שבּשביל אנגליה אמריקה כּיוֹם חשוּבה פחוֹת מסַעוּדיה, ועל אחת כּמה וכמה קל להוֹכיח שיהוּדי אמריקה אינם חשוּבים. כּל הנימוּקים האלה שיש בּהם מידת אמת עגוּמה, אין בּהם מן האמת השלמה. גם בּחיים הפּוֹליטיים קל יוֹתר לצרף מספּרים מַתימטיים גדוֹלים, ניכּרים לכל עין. אבל כּשיש רק שברי־מספּרים ושברי־כּוֹחוֹת אין לזלזל גם בּהם, וצריך לצרף אוֹתם לכוֹח. ואת הדברים האלה מחוֹבתה של התנוּעה הפּוֹליטית לדעת ולפעוֹל לפיהם. אם נסקוֹר את מצבנוּ מתל־חי ועד תרפ"ט ועד הספר הלבן, נראה שבּזה היה כּוֹחנוּ שניסינוּ על פּי דרכּנוּ לרתוֹם המוֹנים גדוֹלים בּאַקטיביוּת ציבּוּרית, קוֹדם כּל מתוֹך הרגשה וּמתוֹך בּירוּר. ואחר כּך צמחוּ פּעוּלוֹת ואיניציאַטיבוֹת. דוּגמה אחת, כּמעט “לא־פּוֹליטית”, שבּה עשׂה הציבּוּר יוֹתר ממנהיגיו: נמל תל־אביב. לא רק שאלה של כּסף וּמניוֹת היתה כּאן, אלא כּמה וכמה שאלוֹת איסטרטגיוֹת פּוֹליטיוֹת. כּמה פּעמים צצוּ שאלוֹת איסטרטגיוֹת מסוּימוֹת אשר בּהן היוּ הדעוֹת גם בּינינוּ, בּין אנשי־שלוֹמנוּ, מחוּלקוֹת. חברים שאינם חשוּדים על מינימוּם ועל חוֹסר תנוּפה היוּ מוּכנים לצעדים פּוֹליטיים ידוּעים שהיוּ עלוּלים לקבּוֹר את ענין נמל תל־אביב – מתוֹך תפיסה ריאַליסטית, מתוֹך רצוֹן לכבּוֹש לפּוֹעל העברי מקוֹם בּנמל יפוֹ. ורק האוירה הציבּוּרית שנוֹצרה מסביב לענין זה היא שהצילה ועזרה להנהגה המדינית שלנוּ לתפּוֹס את הקו הנכוֹן, גם בּרגעים – וישנם כּאלה – שלא קל לתפּוֹס אוֹתוֹ. אין ענינים פּוֹליטיים נעשׂים מתוֹך שיקוּלים הגיוֹניים בּלבד, דרוּשה גם אוירה ידוּעה והיא חסרה בּארץ וּבציוֹנוּת. אינני רוֹאה את מדיניוּתנוּ רק בּמקוֹם שהיא נקראת פּוֹליטיקה. בּשבילי סַבּל עברי בּחיפה הוּא עוּבדה פּוֹליטית גבוֹהה, ושוֹטר עברי הוּא עוּבדה פּוֹליטית גדוֹלה. אבל בּשביל שהעוּבדוֹת הפּוֹליטיוֹת תצלחנה דרוּשה אוירה פּוֹליטית. מתפקידה של המפלגה – גם הויכּוּח על מוּשׂגים מַהוּתיים, גם בּקשת שיפּוּרי דרך, גם דִרבּוּן עצמי. אם יוֹצרים את האוירה החיה והמַפעילה, הרי היא מצמיחה מפעלים פּוֹליטיים.

נקוּדה שניה: כּיבּוּש דעת הקהל בּעוֹלם. חוֹבה לוֹמר שבּענין זה פּיגרנוּ בּתקוּפה זוֹ בּמידה שאין כּמוֹה. התנוּעה הציוֹנית ידעה לגַייס לפני הוַעדה המלכוּתית, מסביב לוַעדה המלכוּתית, בּהכנת חוֹמר לעֵדוּיוֹת, בּחיבוּר תזכּירים, כּוֹחוֹת ממדרגה ראשוֹנה. ויש דברים הראוּיים להתפּרסם כּספרוּת טוֹבה. זה מראה כּי מוּל הלחץ וההכרח מתגלים כּוֹחוֹת; מדוּע איפוֹא אין לנוּ שוּם בּיוּלטין פּוֹליטי רציני בּשביל העוֹלם, מדוּע לא פּירסמוּ בּשעת־חירוּם זאת ספר בּעל ערך שנוּכל לתתוֹ למקרא לאדם מדיני בּן תרבּוּת ולוֹמר לוֹ שכּאן אפשר למצוֹא את “השוּרה האחרוֹנה” על ארץ־ישׂראל; מדוּע – מחוּץ לקוֹמץ אנשים אשר ידע להתקשר עם אנשים אחדים ממדרגה גבוֹהה – הזנחנוּ בּדרך כּלל את העתוֹנוּת העוֹלמית? שמעתי שבּימי הועדה המלכוּתית עשׂה הועד הערבי העליוֹן – אשר “החרים” אוֹתה – דבר קטן: הוּא שלח אליה כּל יוֹם בּיוּלטין וּבוֹ מבחר חוֹמר מהעתוֹנוּת הערבית, ממה שהיה רצוּי לוֹ שהוַעדה תדע להוֹציא ממנה. אין לי שוּם בּטחוֹן שהוַעדה קיבּלה מאתנוּ איזה בּיוּלטין לא־רשמי. כּלוּם דאג מישהוּ בּסוֹכנוּת וּבועד הלאוּמי לכך, שחברי הועדה ידעוּ איך יהוּדים סתם – ולא רק העדים המוֹפיעים בּפניהם – חוֹשבים וּמרגישים בּזמן הזה?

איננוּ יכוֹלים להרשוֹת שהוַעדה המלכוּתית היוֹשבת עכשיו בּלוֹנדוֹן, לכאוֹרה בּשקט גמוּר, כּדי לחבּר את התזכּירים שלה – איננוּ יכוֹלים להרשוֹת לה את התענוּג הזה שתעשׂה את מלאכתה בּשלוה וּבשקט. עד כּדי כּך איננוּ יכוֹלים להיוֹת נדיבי־לב. בּמה היתה החשיבוּת הפּוֹליטית של עדוּתנוּ? ספק אם יכלה להשפּיע על המסקנוֹת הרצוּיוֹת לנוּ. אבל דבר אחד השׂיגה, היא הכבּידה על הועדה את מלאכת הקיצוּץ. אנחנוּ צריכים להמשיך בּדרך זוֹ, להוֹסיף להכבּיד. זוֹהי דרך מסוּימת, והדרך הזאת מַצריכה קוֹדם כּל כּיבוּש דעת־הקהל היהוּדית והעוֹלמית. וזהוּ תפקיד הדוֹרש כּלים חדשים, שיטוֹת־עבוֹדה מסוּימוֹת וקוֹדם כּל תסיסה מאוּמצת, איניציאַטיבה בּלתי־פּוֹסקת של התנוּעה כּוּלה. נזכּרתי בּדבר אחד. פּעם, בּועידת עין־חרוֹד, נזדמן וירגילי הבּוּנדאי, עליו השלוֹם, והוּא אמר לי: ארץ משוּנה אצלכם, רוּח הקוֹדש מתגוֹללת על גבּי הרצפּה. ואני אוֹמר: לא פּסה רוּח־הקוֹדש מתוֹך תנוּעתנוּ, יש חוּשים פּוֹליטיים, ויש רצוֹן פּוֹליטי ויש כּוֹחוֹת היכוֹלים לעשׂוֹת משהוּ, והשאלה היא: כּיצד לרתוֹם את רוּח־הקוֹדש שתסחוֹב את העגלה שלנוּ? כּיצד לגלוֹת את האיניציאַטיבוֹת הללוּ, כּיצד לתת מוֹצא לכּוֹחוֹת על מנת שיהָפכוּ לקיטוֹר – זאת איננוּ יוֹדעים עדיין.

כּמוֹ לכל היאָבקוּיוֹתינוּ יש גם להיאָבקוּת זאת שתי פּנים: פּוֹליטית וּ“בלתי־פּוֹליטית”. בּימי המאוֹרעוֹת יכוֹלנוּ לראוֹת יוֹתר מאשר בּזמן אחר איזה ערך פּוֹליטי, ממשי, ראשוֹני, יש לפעוּלתנו ה“רגילה”. היא קוֹבעת את העוּבדוֹת המכריעוֹת בּחיים הפּוֹליטיים, היא גם עוֹשׂה אוֹתנוּ לגוֹרם פּוֹליטי. אילוּ היינוּ לפני המלחמה [הקוֹדמת] וּבימיה מיסדים מוֹשבה אחת אוֹ שתים מעֵבר לליטאניס, היה הגבוּל שלנוּ לא מתוּלה אלא גבוּל אחר. ואילוּ היתה עכשיו המפּה הגיאוֹגרפית קצת אחרת, יתכן שהיוּ לזה גם מסקנוֹת פּוֹליטיוֹת אחרוֹת. אינני יוֹדע כּמה חדשים נשארוּ עד פּרסוּם מסקנוֹת הוַעדה המלכוּתית, אבל אילוּ היתה לנוּ מחשבה פּוֹליטית מרוּכזת כּוּלה, שאיננה מתפּזרת, היתה היא אוֹמרת לנוּ שישנן פּרוֹבּלימוֹת איסטרטגיוֹת קרקעיוֹת שאנחנוּ צריכים עכשיו, בּרגע האחרוֹן אוּלי, להתרכּז בּהן בּכל האמצעים, כּדי ליצוֹר על ידי זה עוּבדוֹת פּוֹליטיוֹת. איש לא יאשים אוֹתנוּ שאין לנוּ יחס ראוּי לקרקע. עד שלא פּנינוּ למפעלי ים לא היתה לנוּ דאגה אחרת מאשר היבּשה. אבל עוּבדה היא, שבּשנים האלה, שבּהן אנחנוּ אחראים לפּוֹליטיקה הציוֹנית המעשׂית, עשׂינוּ הרבּה דברים להבראה משקית, אבל לא הצלחנוּ ולא הבינוֹנוּ להתרכּז בּכך כּדי לאַפשר לקרן הקימת להציל מה שניתן להצלה, ולא להסתפּק בּזה שתרכּוֹש אדמה בּמקרה, כּשבּאיזה מקוֹם מסדרים אנשים טוֹבים הלוָאה, כּשקיבּוּץ לוֹחץ מאד, אוֹ כּשהרצפלד לוֹחץ מאד. וזוֹהי האשמה גדוֹלה לתנוּעתנוּ שלא עשׂתה זאת. לוּ עשׂינוּ זאת, היינוּ אחרי שלוֹשה חדשים בּמצב פּוֹליטי אחר. וזאת היא גם עכשיו דרישתי העמוּקה לחברים האחראים עכשיו להנהגת הענינים בּאֶכּסקוּטיבה: כּל רגע יקר, יתכן שאפשר לעשׂוֹת בּחדשים האלה דבר שלא נוּכל לעשׂוֹתוֹ אחר כּך, ואם נעשׂה אוֹתוֹ עכשיו יֵקל עלינוּ לעשׂוֹת אחר כּך עוֹד דברים.

וגם בּשאלת המים אני רוֹצה לוֹמר כּמה מלים. אינני בּא להוֹסיף מלה אחת לחזוֹן שהשמיע פּה בּן־גוּריוֹן. אבל אני מבקש לראוֹת את הצעדים הראשוֹנים. יש לנוּ בּתכניוֹתינוּ כּמה דברים גדוֹלים שאנחנוּ נוֹשׂאים אוֹתם בּלבּנוּ, אבל איננוּ עוֹשׂים את הצעדים הראשוֹנים כּדי להתקרב אליהם. מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא – יפה וטוֹב, אך בּלי רצוֹן הפּעוּלה ויצירת כּלים לפּעוּלה נישָאר לעמוֹד כּאשר עמדנוּ. אם בּאמת וּבתמים עינינוּ לים עלינוּ לוֹמר להסתדרוּת: כּשם שהקימוֹנוּ בּזמנם את “המשבּיר” ואת בּנק הפּוֹעלים, כּמוֹ שהגענוּ ל“ניר”, לקרן חוֹסר־העבוֹדה וכוּ', כּך הגיעה שעתה של חברת העוֹבדים ליצוֹר עכשיו מפעל־ים שלה, מוּתאם לצרכיה, בּאמצעים שלה, בּאמצעים שתמצא. מפלגתנוּ צריכה לדרוֹש מן ההסתדרוּת שתכין בּחדשים הקרוֹבים, בּזמן שתמצא למתאים בּיוֹתר מבּחינה חמרית, גיוּס פּנימי. עשׂינו יפה בּענין השתתפוּתם של הפּוֹעלים בּנמל תל־אביב. אני רק מצטער שלא היה לנוּ האוֹמץ לעשׂוֹת את מפעל הנמל כּוּלוֹ למפעל הסוֹכנוּת. עכשיו מי יוֹדע בּאיזה מצבים עוֹד נימָצא בּקשר עם הנמל. יוֹדע אני שהיוּ קשיים בּדבר. אבל האם עשׂינוּ את המאמצים הדרוּשים כּדי לעשׂוֹתוֹ למפעל הסוֹכנוּת ושהסוֹכנוּת תשתף בּוֹ הוֹן פּרטי בּתנאים הנראים לה? רוֹצים אנחנוּ שהפּוֹעל היהוּדי יתפּוֹס את מקוֹמוֹ בּים וּבכל ענפי הספּנוּת. הדבר הזה לא יבוֹא אלא אם כּן חברת־העוֹבדים תקים מפעל משלה עם הוֹן יסוֹדי של עשׂרוֹת אלפים לירוֹת. ציבּוּר הפּוֹעלים יתן. אני מציע שמפלגתנוּ תביא זאת כּהצעתה למוֹעצת ההסתדרוּת.

ועכשיו לענין ההיאָבקוּת הפּוֹליטית. תפקידנוּ הוּא להביא את כּוֹחוֹת הדמוֹקרטיה העוֹלמית לידי תמיכה בּנוּ. וּכשם שהחזית הערבית בּארץ נגדנוּ נשענת על כּל כּוֹחוֹת הריאַקציה בּעוֹלם – בּין כּוֹחוֹת הריאַקציה אני מוֹנה גם את הקוֹמאינטרן – כּכה חוֹבתנוּ היא לגייס את כּל כּוֹחוֹת הדמוֹקרטיה העוֹלמית שהם יעמדוּ לעזרתנוּ. אני יוֹדע שזהוּ תפקיד גדוֹל וקשה, אבל זהוּ תפקיד של הפּוֹליטיקה הציוֹנית בּדרך כּלל ושל מפּא"י בּפרט. האם רשאים אנוּ לתת שהאֶכּסקוּטיבה של האינטרנַציוֹנל הסוֹציאליסטי תשתמט מקביעת עמדה בּעניננוּ? אין אנחנוּ רשאים לתת גם שהאינטרנַציוֹנל המקצוֹעי ישב לוֹ בּשלוה בּעניני ארץ־ישׂראל. טוֹב שחברינוּ עשׂוּ משהוּ באמריקה וגם בּמפלגת העבוֹדה בּאנגליה. מאמץ אחד חד־פּעמי שהמפלגה עשׂתה לגבּי מפלגת העבוֹדה בּאנגליה הביא מיד איזה פּרי: זהוּ הבּיקוּר שלהם בּמשׂרד המוֹשבוֹת וּמחאתם כּנגד הרצוֹן לסגירת העליה וזוֹהי גם העֶמדה שלהם בּאֶדינבּוּרג. מכּאן ראינוּ שאפשר בּמאמצים כּאלה בּרגעים מכריעים לשנוֹת וּלשׂדד את המערכוֹת. אילמלא היה בּן־גוּריוֹן יוֹשב בּלוֹנדוֹן בּימים מכריעים והיה עוֹמד כּל כּך על משמר עניני העליה, גם בּרגעים קשים כּשנדמה היה שהכּל נגזר, ספק אם היתה הגזירה הזאת נמנעת מאליה. אני מקבּל את הצעת ז. אהרוֹנוֹביץ בּדבר כּינוּסים יהוּדיים פּוֹליטיים בּעוֹלם, ולא רק בּאמריקה. גם צרפת היא מדינה, וחשוּב מאד בּסיטוּאַציה העוֹלמית הנוֹכחית ליצוֹר בּצרפת הבנה מַספּקת לעניננוּ אנוּ. אני חוֹשב כּי הדבר הזה איננוּ לגמרי מן הנמנע. וגם התסיסה היהוּדית בּכל המדינוֹת יש לה הד עוֹלמי.

אין לשכּוֹח גם את הסכּנוֹת הפּנימיוֹת הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת לנוּ מתוֹך פּאסיביוּת פּוֹליטית. הרי זה נס גדוֹל שעדיין לא הרימה הרביזיה ראש. ואין לסמוֹך על נסים. גרמה לכך, בּחלק, גם הפּעוּלה שלנוּ. הצעד, שנראה בּשביל הרבּה חברים מפוּקפּק, – הקוֹאַליציה הרחבה שהקימוֹנוּ בּלוּצרן, – היה בּוֹ כּדי נקוּדת־מוֹצא חשוּבה מאד, וזה עזר למניעת חרם פּנימי והשתלטוּת הרביזיוֹניזם. אחר כּך בּאוּ המאמצים בּפנים הקוֹאליציה לקיים אוֹתה בּכל התנאים הקשים: הקמת הועד הפּוֹעל המצוּמצם והתכסיס הנכוֹן שחברינוּ נקטוּ בּועד הפּוֹעל המצוּמצם בּענין ה“פּאריטי”. פּה בּיקרוּ את חברינוּ על שויתרוּ על נכס חשוּב. דוֹמני שאינני חשוּד על זלזוּל בּרעיוֹן זה. אבל הערכת רעיוֹן לחוּד והערכת סיטוּאציה פּוֹליטית לחוּד. הסיטוּאַציה הפּוֹליטית היתה כּזאת, שהצגת ענין ה“פּאריטי” בּעצם שעת־חירוּם וּמגמה לקצץ בּנוּ לא היתה נוֹתנת לנוּ שוּם דבר חיוּבי. וּפוּלמוֹס פּוֹליטי פּנימי בּענין שאין ממנוּ תקוה לנצחוֹן היה מביא אוֹתנוּ להרס המכשיר היחיד בּהיאָבקוּתנוּ הפּוֹליטית – אחדוּת התנוּעה הציוֹנית. וחוֹבתנוּ היתה לשמוֹר על נכס זה ולא על האַמבּיציה שלנוּ, שבּהקפּידנוּ עליה נוּכל לסַפּר לגוֹלה כּי נלחמנוּ עם הריאַקציה השחוֹרה. אלה שניפּחוּ את ענין ה“פּאריטי” טעוּ גם בּהערכת הסיטוּאַציה וגם זילזלוּ בּמצב הפּנימי של התנוּעה וטעוּ טעוּת עמוּקה, אם הניחוּ שאפשר לָכוֹף על התנוּעה הציוֹנית בּאמצעים בּלתי־קוֹנסטיטוּציוֹניים ענין אשר נתקבּל על ידי מפלגה אחת (מפלגתנוּ), אך לא על ידי שוּם אינסטנציה של התנוּעה. וצדקוּ חברינוּ שכּבשוּ את היצר המפלגתי שלנוּ מתוֹך ריאוֹריֶנטציה חדשה נוֹכח המצב החדש.

דוּבּר כּאן בּשאלת ה“קוֹנצפּציה”: פּאן־ערביוּת וּפּאן־בּריטיוּת. סבוּרני שאבּיע דעת כּוּלנוּ אם אקדים ואוֹמַר כּי לא פּרוֹ־ערבים ולא פּרוֹ־בּריטיים אנחנוּ, אלא פּרוֹ־יהוּדיים. זאת צריך להניח בּיסוֹדה של כּל פּוֹליטיקה יהוּדית וסוֹציאליסטית. נזכּוֹר זאת תמיד. יש רגעים שקוֹנצפּציה פּוֹליטית מסוּימת “מתבּקשת”. כּל פּעם שסיטוּאַציה חדשה בּאה לעוֹלם ונדמה שהיא מַכרעת בּן־רגע נמצאים אצלנוּ מוֹחוֹת טוֹבים הממהרים ליצוֹר “אוֹריֶנטציה” חדשה. כּך היה בּימי בּרוּכוֹב, לגבּי אוֹרינטציה “אידיאוֹלוֹגית”, ואפילוּ אחד־העם יצר לוֹ אוֹריֶנטציה נוֹחה אחרי המהפּכה התוּרכּית. ודאי יש גם צד של הסתייעוּת באוֹריֶנטציה בּת חלוֹף כּזאת. בּויכּוּח הפּנימי אוּלי זה עוֹזר. כּמה טריטוֹריאַליסטים בּאמריקה, קצתם בּרוּסיה, שבוּ אלינוּ לאחר המהפּכה התוּרכּית: קשה היה להשלים עם ארץ־ישׂראל של עבּד אל־חמיד, אבל ארץ־ישׂראל של התוּרכּים הצעירים – שָאנִי, כּך הם מצאוּ לעצמם היתר. מה היה הגוֹרם השליט בּסוֹציאליזם היהוּדי? “הדיסקוּסיה”! וכל קוֹנצפּציה היתה נבחנת לא מבּחינת אמיתה הפּנימית ולא מתוֹך בּדיקת התאמתה למציאוּת, אלא די היה שתעזוֹר בּדיסקוּסיה. וכן הדבר עם הקוֹנצפּציה הפּאן־ערבית, שאינני מוצא בּה שוּם קוֹנצפּציה. אני מוֹדה לפניכם שעל דרך העיוּן אינני מוֹציא אפשרוּת של קוֹנצפּציה כּזאת. ולפני כּמה שנים בּבירוּרים עם אנשים קרוֹבים הייתי אוֹמר, שתיתכן גם סיטוּאַציה פּוֹליטית כּזאת, והציוֹנוּת יכוֹלה לקבּל גם קוֹנצפּציה פּאן־ערבית, מבּלי להתכּחש לעצמה. אבל יש הבדל אם תנוּעה פּוֹליטית סוֹקרת ורוֹאה אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת אוֹ שהיא מקבּלת איזוֹ אפשרוּת תיאוֹרטית כּחוֹמה בּצוּרה ולחוֹמה הזאת היא מסמיכה גם את הצריף שלה. התנאי הראשוֹן למחשבה פּוֹליטית בּריאה הוּא לא להתבּטל מפּני קוֹנצפּציוֹת הקיימוֹת בּעוֹלם, ולא לעשׂוֹת אַרגוּמנטַציה תכסיסית נוֹחה לשעתה שיטת־קבע. יש בּתוֹכנוּ חברים שהזדרזוּ והכריזוּ כּבר שיש להם תשוּבה ניצחת לשאלה הערבית, והם כּתבוּ מאמרים על כּך, והדפּיסוּ קבצים גם בּגרמניה וגם בּאמריקה. רוֹאה אני השקפה זאת המעמידה את מדיניוּתנוּ על הפדרציה הערבית כּמשגה כּבד. לא מפּני שעיני צרה בּעוֹלם הערבי שהוּא יתחבּר לעם. אדרבּא. אם יבוֹאוּ הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים ויקוּם הדבר, אזי נדע לעשׂוֹת את חשבּוֹננוּ. אוּלם יש קוֹדם כּל לפסוֹל את הפּרוֹגנוֹזה ההיסטוֹרית הגדוֹלה על יסוֹד האַנַלוֹגיה האוֹמרת: ראינוּ בּגרמניה כּיצד התאחדוּ הנסיכוּיוֹת השוֹנוֹת, ראינוּ בּאיטליה כּיצד הביא שם פּרוֹצס האיחוּד כּל מיני פּרוֹבינציוֹת לידי מדינה אחת, לפיכך מן ההכרח ההיסטוֹרי שיהיה כּך גם בּערָב, כּמוּבן מאליו. ואני אוֹמר, לא הכרח ולא מוּבן מאליו. כּל הגזירה השוה הזאת הבּאה ללַמד על אֳפי התנוּעה הערבית מאירוֹפּה של המאה הי"ט – אין לה שחר. הפּאן־ערביוּת כּגוֹרם פּוֹליטי הוֹרתה ולידתה לא בקדוּשה ערבית, אלא בּתַחבּלָנוּת ותכסיסנוּת אנגלית. והיא שימשה וּמשמשת עוֹד היוֹם מטרוֹת אנגליוֹת. אם תקוּם בּיוֹם מן הימים פּאן־ערב לא תקוּם בּלי רצוֹנה של אנגליה, ממילא אין כּל שחר לחלוֹם על התקשרוּת אתה למוֹרת רוּחה של אנגליה.

רצוֹני להסבּיר בּדוּגמה אחת, עד מה עוֹלה ויוֹרד ערך של מַאוַיים פּוֹליטיים מסוּג זה, הכּל לפי המטרוֹת שהם משמשים, ועד כּמה אי אפשר לתנוּעה, היוֹדעת את מטרוֹתיה, להתקשר בּהם קשר של קבע. הנה איחוּד יוֹתר יסוֹדי מפּאן־ערביוּת – איחוּד גרמניה ואוֹסטריה. אפשר עוֹד זוֹכרים אתם כּיצד נלחם אוֹטוֹ בּוֹיאֶר ל“אַנשלוּס” (להצטרפוּת אוֹסטריה אל המדינה הגרמנית) ואת הסכסוּך הגדוֹל עם אנגליה בּגלל שאלוֹת המכס בּין שתי הארצוֹת הללוּ. פּתאוֹם נעשׂתה הסוֹציאַל־דמוֹקרטיה האוֹסטרית פּטריוֹטית גרמנית נלהבת ולא חסכה כּל מאמצים וּבלבד להתקשר עם גרמניה. נַסוּ איפוֹא להציע עתה לסוֹציאַל־דמוֹקרט אוֹסטרי, מאיזה זרם שיהיה, וישׂנא את שוּשינג כאשר שׂנא, שיבחר בּ“אַנשלוּס” עם גרמניה! הנה, גם אחדוּת לשוֹן ותרבּוּת ואוּמה אינה עוֹמדת בּפני ניגוּדי משטר וּמגמה. ואצלנוּ עוֹד טרם הסכּים ערבי אחד להודוֹת בּנוּ בּתוֹר חלק עצמאי וּבן־חוֹרין בּתוֹך פּאן־ערב שלעתיד לבוֹא, ואנחנוּ כּבר מקבּלים בּהתלהבוּת של חוֹזי־עתידוֹת את האידיאה ה“חדשה” כּגזירה היסטוֹרית שאין להרהר אחריה, וכיסוֹד מוּסד לפּעוּלה פּוֹליטית מעשׂית, שמחַייב לשמש את השליט העתיד אפילוּ שלא על מנת לקבּל פּרס.

וגם את הקוֹנצפּציה הפּאן־בּריטית אינני יכוֹל לקבּל. וּרצוֹני לא לתת מקוֹם לטעוּת. יהוּדי המבקש בימינוּ לנסח את הפּוֹליטיקה שלנוּ אי אפשר שלא יכּיר עד מה אנוּ קשוּרים בּאימפּריה הבּריטית בּין שהיא טוֹבה לנוּ וּבין שהיא רעה לנוּ. ולא מתוֹך סנטימנטליוּת ולא מתוֹך אידיאַליזציה אנוּ מכירים בּזה, אלא מתוֹך ראִיה בּהירה של העוֹלם העכוּר. לא ניתנה לנוּ שוּם בּרירה היסטוֹרית אחרת. אני רוֹצה לדבּר בּשאלה זוֹ בּלי כּל בּיישנוּת־שוא, בּהכּרת מר־גוֹרלוֹ של עם קטן ונזקק למחסה בּתקוּפת שלטוֹן־אדירים והיאָבקוּת־אדירים. מה שאירע לנוּ פּה בּמשך 18 השנים הפגיש אוֹתנוּ לא עם אנגליה־רבּתי בּמוֹלדתה, בּתרבּוּתה, בּדמוֹקרטיה הגדוֹלה שלה, אלא עם אנגליה הקוֹלוֹניאַלית, ואנחנו היינוּ קרבּנוֹתיה של הפּוֹליטיקה הקוֹלוֹניאַלית בּפינת־עוֹלם זוֹ. כּל זה איננוּ עלוּל לקיים בּלבּנוּ רגש סנטימנטלי, יחס אידיאַליזציה אל העוֹלם הבּריטי. אוֹמַר יוֹתר: אסוּרה עלינוּ אידיאַליזציה של העם השוֹלט בּנוּ. עם קטן ודל וּמשוּעבּד אסוּר לוֹ שילך שבי בּנפשוֹ לפני השוֹלטים בּוֹ. ולא רק מחמת רוֹגז והתמרמרוּת ועלבּוֹן וּתביעת צדק בּימים קשים, אבל גם בּימים כּתיקוּנם צריך הוּא לשמוֹר על נפשוֹ מהתבּטלוּת, צריך הוּא להילחם על עצמאוּתוֹ, לא להיכּנע בּפני אי־צדק. לכן כּל התמוֹגגוּת יהוּדית בּפני האימפּריה הגדוֹלה האדירה, בּפני התרבּוּת האנגלית העשירה אינה יאה לנוּ, ואינה מחזקת אוֹתנוּ.

אבל ההתמוֹגגוּת ההפוּכה בּפני כּוֹחוֹת אנטי־בּריטיים מזיקה לנוּ עוֹד יוֹתר. והפּוּלחן השטחי של “אנטי־אימפּריאַליזמוּס” איננוּ עוֹזר לנוּ להבין לא את מצבנוּ ולא מאוֹרעוֹת עוֹלם. הדיבּוּרים הללוּ, שאוּלי היה להם יסוֹד חשוּב לפני עשׂרוֹת שנים, ואוּלי גם לפני עשׂרים שנה, נתרוֹקנוּ מתכנם ההיסטוֹרי, הפּוֹליטי והסוֹציאלי. המתנגד למשהוּ צריך גם לשקוֹל ולדעת מה עלוּל לבוֹא בּמקוֹמוֹ. וּמי שדוֹגל לגבּי ארץ־ישׂראל בּ“אַנטי־אימפּריאליזם” מבקש ממילא להמליך כּאן אימפּריאַליזם ערבי, איטלקי, גרמני. את הדבר הזה אנוּ חייבים להכּיר כּיהוּדים וגם כּפוֹעלים וסוֹציאליסטים, ואפילוּ מבּחינת זיקתנוּ למשק העוֹלמי. אי אפשר שלא להכּיר מה הם צירוּפי־הכוֹחוֹת כּיוֹם בּעוֹלם. וגם בּשעה שאנוּ כּוֹעסים ורוֹגזים על השלטוֹן – ולא תחשדוּ בּי שאני מקבּל בּאהבה את היסוּרים שהשלטוֹן מעניק לנוּ – עלינוּ לדעת שלא נוּכל להשתעשע בּסיסמאוֹת כּגוֹן “עַם לבדד ישכּוֹן”, זה אי אפשר היה בּימי יהוּדה המכּבּי ואי אפשר בּימינוּ, ואפילוּ בּימי ירמיהוּ הנביא. לא רק בּהיוֹתנוּ כּאן 400,000 איננוּ יכוֹלים להיוֹת עם לבדד ישכּוֹן, אלא גם כּשיהיוּ לנוּ כּאן כּמה מיליוֹנים גם אז לא תחדל ה“בּרית”, לא מתוֹך אידיאַליזציה, אלא מתוֹך חשבּוֹן פּוֹליטי, יוֹתר נכוֹן מתוֹך הכרח פּוֹליטי. תנוּעה בּעלת תבוּנה מדינית חייבת לראוֹת את צו הגוֹרל וּלקבּל אוֹתוֹ בּלי “העוָיוֹת”. ירמיהוּ ודאי לא היה אימפּריאַליסט, אבל הוּא ידע באוֹפן בּרוּר את חשבּוֹן העם וחשבּוֹן הארץ וידע מהוּ ההכרח הפּוֹליטי ודרש מעמוֹ לבלי להיכּנע לרביזיוֹניסטים של זמנוֹ. החשבּוֹן שלנוּ, החשבּוֹן הפּוֹליטי האוֹבּיֶקטיבי שלנוּ הוּא חשבּוֹן של קשר עם בּריטניה, של הכרח־בּרזל של הקשר הזה, של אי אפשרוּת לעשוֹת דבר בּלי הקשר הזה. ויוֹתר מזה. בּרגע טרגי וּברגע אוּמלל זה אין בּכל מדינוֹת אירוֹפּה – אינני אוֹמר זאת מתוֹך צער – משען יוֹתר חזק לדמוֹקרטיה, לתרבּוּת, לזכוּיוֹת אדם ולזכוּיוֹת פּוֹעל ולתנוּעת הפּוֹעלים, מאשר אנגליה, ואפילוּ השמרנית, על חטאיה ותהפּוּכוֹתיה. אינני מדבּר על אנגליה שלעתיד לבוֹא. הלוַאי שתבוֹא. מתי אינני יוֹדע. אבל אנגליה אפילוּ אנגליה השמרנית היא כּיוֹם הזה משען יוֹתר איתן להגנת האדם מאשר איזוֹ מדינה אחרת בּאירוֹפּה. וּמשוּם כּך חייבת תנוּעתנוּ לשׂאת בּרמה, בּלי כּל פּחד מפּני המלעיזים והמלַהגים, את ההכּרה שאם עוֹד יש תקוה להציל את אירוֹפּה ממבּוּל של נאציזם ושל פאשיזם, הרי זה על ידי אוֹתם האיים המבוּצרים של הדמוֹקרטיה בּעוֹלם, המעמידים סכר בּפני השטפוֹן. לא נתבּייש בּזאת. ואין אנוּ צריכים להגן על עמדתנוּ בּזה שמוֹסקבה מכּירה עכשיו בּקוֹאַליציה עם הדמוֹקרטיה בּאנגליה וּבצרפת, והיא מוּכרחה להיכּנס בּברית עם ה“לֵיבּוֹר פּרטי” ועם הליבּרלים בּאנגליה. ראינוּ הרבּה תהפּוּכוֹת בּמדיניוּת־החוּץ של ססס"ר ולא מפּיה אנוּ חיים, אלא מתוֹך הכּרתנוּ העמוּקה שכּל מצב אחר יציף את העוֹלם בּמבּוּל של דם ויהפוֹך אוֹתוֹ לתוֹהוּ ובוֹהוּ. אין זה מן הדברים הנאמרים לשם שעשוּעי רדיקליזם. אוּלם הדבר הוּא רציני מדי בּשביל כּל סוֹציאליסט ישר, שינהג בּוֹ קלוּת־ראש.

ואין לנהוֹג קלוּת־ראש גם בּקוֹנצֶפּציה המכריזה עלינוּ כּעל חלק מחֶבר העמים הבּריטי. הקוֹנצפּציה הזאת בּאה מאנשים טוֹבים, מידידינוּ הנאמנים בּיוֹתר. נדמה לי שהראשוֹן שהכריז על הרעיוֹן של הדוֹמיניוֹן השביעי היה וֶג’בוּד. לנוּ לא היה קל לקבּוֹע אז עמדה לרעיוֹן זה. אני מציע לקרוֹא עכשיו בּילקוּט של “אחדוּת־העבוֹדה” את מאמרוֹ של בּילינסוֹן על הדוֹמיניוֹן השביעי. הוּא היה אוּלי הראשוֹן שראה בּאוֹפן בּהיר עד מה חשוּב לנוּ לקיים את המעמד הבּין־לאוּמי של הבּית הלאוּמי. נימוּק קיים ונימוּק נוֹפל, אבל הרעיוֹן כּוֹחוֹ יעמוֹד. עתה בּקשר עם הוַעדה המלכוּתית נוֹכחנוּ לראוֹת מה חשיבוּת יש לכך שאנחנוּ בּכל זאת איננוּ קוֹלוֹניה בּריטית ואיננוּ דוֹמיניוֹן, כּי אם משהוּ אחר, שאין אדם יוֹדע מה זאת ואוּלי אין אדם מכּיר בּערכּוֹ. איזוֹ פּיסת נייר קוֹשרת אוֹתנוּ עם חבר הלאוּמים. אני כּשלעצמי שׂמח שחבר הלאוּמים, שקיוּמוֹ אינוֹ מוּצק לכאוֹרה, יכוֹל בּנקוּדה זוֹ לקיים תפקיד חיוּבי, ואם גם קטן. לוּלא היוּ לנוּ הקשרים האינטרנַציוֹנליים השוֹמרים עלינוּ בּעת צרה, המחייבים את השלטוֹן הגבוֹה למסוֹר דין־וחשבּוֹן לפני מי שהוּא, ואינם מאַפשרים למחוֹק בּפשטוּת סעיף בּלתי־נוֹח בּמנדט בּטרם הוּבא לפני איזוֹ ועדה וכוּ' – אפשר היה לקפּל אוֹתנוּ ולשׂים בּכּיס מבּלי שאיש יפצה פּה. אל נזלזל איפוֹא אנחנוּ בּחבר הלאוּמים. נצטרפוּ כּאן שני הגוֹרמים האלה: אנחנוּ הננוּ אנחנוּ, עם קשה־עוֹרף – בּמלה העתיקה הזאת נכנס תוֹכן פּוֹליטי חדש וחשוּב – וּבּתקוּפה ידוּעה הצלחנוּ ליצוֹר אֵילוּ קשרים עוֹלמיים וּלהיאָחז בּהם. והנה יוֹשבת ועדת־מנדטים, לכאוֹרה אין שׂם לב לדבריה, אך בּא רגע וּבני־אדם מרגישים שיש בּזה משהוּ. אינני יוֹדע מה חשב פּיל כּשהתחיל בּעבוֹדתוֹ. אפשר חשב: שינוּי המנדט, החלפת סעיפים שבּמנדט – הרי אלה דברים של מה בּכך בּשביל בּריטניה רבּתי. אבל נדמה לי שבּחדשים אלה שישב כּבר כּאן למד שענין זה איננוּ פּשוּט כּל כּך.

לפיכך אני אוֹמר: איננוּ רשאים לזרוֹק הברוֹת מצדנוּ לא בּמגמה של פּאן־ערביוּת ולא בּמגמה של פּאן־בּריטיוּת, אשר יקטינוּ את ערך הערוּבּוֹת הבּין־לאוּמיוֹת שיש לנוּ. נשמוֹר עליהן, כּי עוֹד נצטרך להן. אוּלי יבוֹא יוֹם שכּוֹחנוּ בּלבד יספּיק ולא נצטרך לערוּבּוֹת פּוֹליטיוֹת בּין־לאוּמיוֹת, אז נבחר באוֹפן חפשי בּחֶבר־משפּחוֹת־עמים הרצוּי לנוּ. גוֹרל העוֹלם – והיחסים בּין המזרח והמערב – טרם נחרץ, ועוֹד תהיה שהוּת בּידינוּ להחליט “למי” אנחנוּ.

וּמשהוּ בּענין עמדתנוּ בּשאלה הערבית. לעתים קרוֹבוֹת שוֹמע אני חברים שלנוּ אוֹמרים בּערך כּך: “כּמוּבן, היוֹם הזה אין עצה ואין הסכּם, אך אילוּ חכמנוּ והיינוּ נוֹהגים כּך וכך, כּי אז היה מצבנוּ אחר”. אינני מדבּר על “השוֹמר הצעיר” ועל “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, שאינם מחוּיבים לשקוֹל דברים כּאלה בּשעה שהם משמיעים אוֹתם. בּשבילם זהוּ קלף פּוֹליטי, ולמה יוַתרוּ עליו. אבל אם אני שוֹמע מחברים טוֹבים אצלנוּ את הדברים האלה הריני מתמלא צער ועלבּוֹן. בּיחס לשאלה הערבית יש בּתוֹך העוֹלם היהוּדי – אני מדבּר כּעת על העוֹלם שלנוּ, אינני מעוּנין כּרגע בּעוֹלם הזר – שתי גישוֹת, וּשתי הגישוֹת האלה כּבר נסתמנוּ בּראשוֹני שׂרטוּטיהם אצל אנשי העליה השניה. הן נתבּטאוּ על ידי שני אנשים: ר' בּנימין וּבּרנר. יש גישה אידילית: שיבה למזרח, קרבת־הגזע, גמוּל־ידידוּת, האחד יעשׂה חסדים והשני לא יהיה כּפוּי־טוֹבה, העוֹלם הזה בּטוֹב נדוֹן, החיים ורוּדים, הצדק בּא על שׂכרוֹ. ויש גישה טרגית הרוֹאה את שלטוֹן הכּוֹחוֹת העכוּרים בּעוֹלם, רוֹאה את הקוֹשי והסכּנוֹת והנַפתוּלים האיוּמים, את הכרח ההתגוֹננוּת, את ה“בּדמַיך חיי”. גישה זוֹ דוֹרשת לנהוֹג בּצדק, אך אינה משליכה את יהבה על דרוֹש טוֹבה וקבּל שכר. אצל בּרנר יש שני פּרקים, שבּהם מתגלמת הפּרוֹבּלימה הערבית בעוּמקה המחריד. האחד, בּ“בין מים למים”, המתאר את רצח השוֹמר היהוּדי ואת ההספּד עליו, והשני – הרשימה “מפנקס”, הדבר האחרוֹן שכּתב, ימים אחדים לפני הירצחוֹ, סמוּך לאחד בּמאי. תקראוּ בּכתביו ותראוּ עד מה הרגיש בּטרגיקה שבּיחסי שני העמים. הוּא היה הוּמַניסט לא פּחוֹת ממישהוּ זוּלתו. אף הוּא רצה לראוֹת את הערבי כּמוֹ שרוֹאים אוֹתוֹ האחרים – כּאדם טוֹב ורוֹחש טוֹב. אך לא יכוֹל היה לראוֹתוֹ אחרת ממה שראתה אוֹתוֹ עין־אמן־אמת האכזרית שלוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים מתוֹך רצינוּתה אינה עוֹסקת בּשאלה הערבית בּמתק־שׂפתים כּמוֹ שעוֹסקים בּזה בּעלי דעה רחבה מסוּגוֹ של הנס כּהן. לא לנוּ, לא לנוּ הגישה האידיאלית. כּמה צוּרוֹת לגישה האידילית. אנשים שוֹחרי טוֹב אוֹמרים: נבנה בּתי־חוֹלים, בּתי־ספר, שכוּנוֹת לערבים, וזה יהיה דבר נפלא! בּשכר זה – נשב עמם לבטח. הרבּרט סמוּאל בּשעה שחילק את אדמוֹת בּית־שאָן בּין הערבים נימק: הדבר דרוּש למען שלוֹם הארץ, הבֶּדוים שישבוּ על הסְפָר בּמעבר הירדן ישמרוּ את הארץ מפּשיטוֹת מן המזרח. אך גם גישתם של “השוֹמר הצעיר” ושל “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל שייכת לגישה האידילית! בּשׂכר הטפתם לארגוּן משוּתף יבטיחוּ לארץ פּריחה ושלוֹם ועליה – יהוּדית דוקא – בּלתי־מוּגבּלת. והנה גם חברים שלנוּ נוֹטים להשתעשע לעתים בּגישה כּזוֹ. שמענוּ כּאן: “הסכּם לא יהיה אלא עם הפּוֹעל הערבי”, והדברים אינם אמוּרים בּימוֹת המשיח, אלא בּתקוּפה פּוֹליטית קרוֹבה. מה פּירוּש הדבר הזה? שהסכּם עם המנהיגים הנוֹכחים בּעם הערבי הוּא בּלתי־אפשרי, ותקותנוּ הפּוֹליטית הריאַלית היא בּהסכּם עם הפּוֹעל הערבי? מי הוּא הפּוֹעל שאתוֹ יהיה הסכּם? איפה היא האינדוּסטריה הערבית? נניח שכּל פּוֹעל ערבי הוּא – מטיבוֹ או מכּח השפּעתנוּ המקסימה – בּעד הסכּם, מעמד הפּוֹעלים הערבי איהוּ? ההמוֹן הערבי שמסביבנוּ הוּא בּעיקרוֹ עַם פּלחים, בּדוים וחוֹרנים, מי הוּא אשר יבצע את הפּרוֹליטריזציה שלוֹ? אוּלי אנחנוּ נעשׂה אוֹתה בּהוֹננוּ? אינני חוֹשב שאִבּן־סעוּד יבצע אוֹתה אוֹ אמיר עבּדאַלה, ואפילוּ לא ליאוֹן בּלוּם. אך נניח שמעמד פּוֹעלים ישנוֹ, שהוּא יקוּם בּמהרה בּימינוּ, ואף יהיה חזק כּל כּך כּדי להיוֹת בּר־הסכּם, מנַיִן לנוּ הבּטחוֹן הזה שיחפּוֹץ בּהסכּם אתנוּ? יש גם בּארצוֹת אחרוֹת פּוֹעלים לא יהוּדים. ואת הסתדרוּיוֹתיהם טיפּחנוּ וריבּינוּ, ושיקענוּ בּבניניהם לא מעט מילדינוּ. כּלוּם הביא זה לידי הסכּם? לפני שלוֹשים שנה ויוֹתר התחלנוּ בּנסיוֹנוֹת להגיע לידי הסכּם עם הפּוֹעל הפּוֹלני, עם הפּ.פּ.ס., והסכּם עדיין לא בּא.

וּכשחבר משלנוּ אוֹמר: לא עשׂינוּ די, – מחוֹבתוֹ להסבּיר למַה הוּא מתכּוון. לי נראה שאמירה כּזאת עוֹשׂה אי־צדק לתנוּעתנוּ. תראוּ לי בּכל העוֹלם איזה גל של אמיגרציה עשׂה לילידי הארץ מה שאנוּ עשׂינוּ פּה. אכן, לא הרבּה הצלחנוּ, אבל לילוֹת כּימים חשבנוּ ואף טרחנוּ. מדבּרים אצלנוּ על פּעוּלה ערבית, כּאילו לפניך אדמה חרוּשה ואין אתה צריך אלא לזרוֹע, והפּוֹעלים עצלים. אני כּוֹפר בּזה. אדמה צחיחה היא. מטבע הדברים שאדם רוֹצה לעבוֹד ולראוֹת פּרי בּעמלוֹ ולא לעבוֹד לשם מצוה בּלבד. נזכּוֹר את הפּעוּלה בּין הערבים הָחֵל מארגוּן פּוֹעלי הרכּבת: בּאיזוֹ אגוּדה מקצוֹעית משלנוּ פּעלה ההסתדרוּת כּל כּך הרבּה, קיימה מזכּירים על חשבּוֹנה, בּן־צבי נסע ונאם, בּן־גוּריוֹן נסע ודוֹב וּמשה ואבּא חוּשי. ניסינוּ בּמשך זמן רב להוֹציא עתוֹן ערבי. וסוֹף סוֹף אין לשכּוֹח שאין אנוּ מדינה שיש לה אוֹצרוֹת והיא עוֹשׂה שליחוּת פּוֹליטית על חשבּוֹן ה“גביר”, על חשבּוֹן הכּלל; אין אנוּ אלא תנוּעת פּוֹעלים הפּוֹעלת מתוֹך מסי חברים אוֹ מתוֹך עזרת החברים שבּגוֹלה. תזכּרוּ את שביתת הפּוֹעלים בּ“נשר”, כּמה זה עלה לפּוֹעלים היהוּדים שם וכמה היוּ מוּכנים עוֹד להקריב, ולא אשמתם היא שהגמוּל היה זעוּם כּל כּך. אני מעריך מאד מה שנעשׂה בּחיפה, אני מחשיב את התוֹצאוֹת אשר הרגשנוּ בערכּן בּחדשים האלה. כּל מה שאנוּ עוֹשׂים בּזה ראוּי שיאָמר עליו: “להוֹציא יקר מזוֹלל”. אם יש חַסן שוּקרי אחד, אף הוּא חשוּב, ואם יש ערבי אחד המציל בּימים אלה פּוֹעל יהוּדי בּמחצבה, הרי זה מחזק בּנו את שארית האמוּנה בּאדם. ואם אנוּ מצליחים לקיים בּאיזוֹ פּינה יחסי חברים בּין פּוֹעלים יהוּדים וערבים בּימים אלה לא יסוּלא הדבר בּפז, ויתכן שבּרגע ידוּע יהיה לזה גם ערך פּוֹליטי. אבל גם בּיפוֹ עבדנוּ הרבה וזה לא הביא לנוּ כּל פּרי בּימי המאוֹרעוֹת.

כּל מה שאני אוֹמר נגד הפרזוֹת ואַשליוֹת איננוּ נאמר כּדי לקצץ בּפּעוּלה הזאת. אדרבּא, אנחנוּ צריכים לעשׂוֹת כּל המאמצים שבּידינוּ לעשׂוֹתם, ולוּ גם כּדי שמצפּוּננוּ יהיה נקי. יש צוֹרך לנסוֹת ולשוּב וּלנסוֹת, ולקבּוֹע את דרכּנוּ על יסוֹד הנסיוֹן ולא מתוֹך עיוּן בּלבד. אבל להגיד שאילוּ היה הרצפלד תחת לעשׂוֹת את עבוֹדתוֹ עוֹסק בּארגוּן הערבים, היה מצבנוּ כּיוֹם שוֹנה לטוֹבה, הרי זה שׂיא הגיחוּך. יש הגיוֹן לכל דבר, וּמי שאוֹמר כּכה כּאילוּ אוֹמר: למען תצליחוּ בּפעוּלה הערבית עליכם להפנוֹת את המרץ מפּעוּלת ההתישבוּת ודוֹמיה לפּעוּלה ערבית. ואני סבוּר שרק על ידי הרחבת ההתישבוּת שלנוּ יוֹצרים אֵילוּ שאנסוֹת אוֹבּיֶקטיביוֹת להצלחת פּעוּלה ערבית. נעשֹה כּל מה שיש בּידינוּ לעשׂוֹת, אך אל נחכּה לפרי מהיר. בּזמן המאוֹרעוֹת, בּשעה שדיבּרוּ אצלנוּ על הוֹצאת עתוֹן ערבי, התקוֹממתי נגד זה בּעוֹמק לבּי, – לא נגד העתוֹן, אלא נגד האידיאוֹלוֹגיה של העתוֹן, נגד העתוֹן כּז’סטה. גם תנוּעה צריכה להרגיש את השעה. יש דברים שעליהם אפשר לענוֹת רק בּסטירת־לחי. יתכן שמחר תלך אל הפּוֹרע ותסבּיר לוֹ את הענין, ואוּלי גם ישמע לך. אבל בּרגע שתוֹחבים בּך את הפּגיוֹן – אין אתה עוֹנה בּדברי חכמים בּנחת. לצאת למערכה בּעצם הפּרעוֹת עם עתוֹן ערבי ועם אידיאוֹלוֹגיה ועם פּרוֹגרמה, עם עתוֹן שאין לוֹ אף חוֹתם אחד משלוֹ, שצריך להפיץ אוֹתוֹ כּמוֹ ספרוּת מיסיוֹנרית – נראה לי כּדבר חסר־טעם. עתה משנעצרה המגפה – יש צוֹרך לנסוֹת בּיצירת עתוֹן ואני אתמוֹך בּוֹ בּמידת יכלתי. ושוּב, לא מפּני שאני תוֹלה תקווֹת מוּגזמוֹת בּעתוֹן אשר כּזה, לא מפּני שיש לי בּטחוֹן שימָצאוּ מאוֹת פּוֹעלים שיקראוּ בּוֹ ויסבּירוּ את הכּתוּב בּוֹ לאחרים – אין לי בּטחוֹן בּזה – אבל כּשאנוּ עוֹמדים בּמערכה כּל כּך חמוּרה איננוּ רשאים לוַתר על כּל נסיוֹן שהוּא. אבל גם זאת נעשׂה לא מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה היוֹדעת למַפרע, שזהוּ המעשׂה הנדרש, ורוֹאה זאת כּחוֹבה מוּסרית בּפני עצמה, ורוֹאה בּזה תמצית סוֹלידריוּת של פּוֹעלים, אלא כּצעד מעשׂי, אשר נבחוֹן כּפעם בּפעם את מעשׂיוּתוֹ ואת פּריוֹ. יש משהוּ מרגיז כּשמציגים לנוּ תביעוֹת כּאילוּ היינוּ בּני־מלכים ולא בּני עם עני ואביוֹן. ולא רק לוֹרד פּיל מדבר כּכה אלינוּ, אלא גם רבּים מאתנוּ התוֹבעים פּעוּלה ללא כּל התאמה עם יכלתנוּ ואמצעינוּ. הייתי מזהיר מפּני אידיאוֹלוֹגיה הרוֹאה את המאוֹרעוֹת כּעוֹנש, לא על שלא העלינוּ די יהוּדים ולא בּיצרנוּ די את ישוּבינוּ, אלא כּעוֹנש על שלא עשׂינוּ די בּאִרגוּן הפּוֹעל הערבי. איני יוֹדע מה יש בּאידיאוֹלוֹגיה זוֹ יוֹתר – מן המיסטיקה אוֹ מן הדמַגוֹגיה. אם נצליח לאַרגן אַלפַּיִם אוֹ אלף, ואפילוּ מאוֹת פּוֹעלים ערבים בּארץ, זה יהיה מעשׂה רב וּמוֹעיל ויתן לנוּ סיפּוּק; אוּלם לא זה ישמוֹר עלינוּ מן הצרוֹת הגדוֹלוֹת. לא זה יוּכל לעמוֹד נגד הפאשיזם הערבי ונגד האימפּריאליזם הערבי ונגד ההיטלריזם הערבי עם תמיכת כּל הממשלוֹת המעוּנינוֹת.

מחכּוֹת לנוּ שנים קשוֹת מאד. מן היוֹם הזה ועד היוֹם שבּוֹ יוּכל יהוּדי לשבת לבטח בּארץ וכל יהוּדי ידע שהוּא עוֹלה לארץ בּזכוּת, עד אז עוֹד יעבוֹר זמן לא קצר. וּזמן המעבר יהיה חמוּר בּיוֹתר ואיננוּ יכוֹלים לקבּל שוּם קוֹנצפּציה המבטיחה לנוּ מַעבר קל בּלי מכאוֹבים. איננוּ יכוֹלים לעשׂוֹת זאת. ואת הדבר הזה מבינים גם אנשים צדדיים, אני נזכּר בּשעה זוֹ בשׂיחה שהיתה לי לפני חמש אוֹ שש שנים עם קַאוּטסקי. הוּא אנטי־ציוֹני מוּבהק, כּידוּע. מסקנתוֹ שוֹנה, כּמוּבן, משלנוּ: לא כּדאי העסק. אבל בּאוֹפן כּזה אפשר להוֹכיח שלא כּדאי לקיים את בּלגיה העצמאית, לא כּדאי לה לחיוֹת, מפּני שוילהלם קיסר יכוֹל מחר להחריב אוֹתה. אלא שאת בּלגיה הוּא מקבּל כּעוּבדה חיה שאין לבטלה אפילוּ כּשגוֹרל קשה אוֹרב לה, והיהוּדים הם בּשבילוֹ “טעוּת”, “מיספארשטענדניס”, שהיוּ מכּבר צריכים לעבוֹר מן העוֹלם ולא להוֹסיף תסבּוֹכת לעוֹלם המסוּּבּך. אנחנוּ יוֹדעים את העוּבדה המרה הזאת, שאין מעריכים אוֹתנוּ כּצדקתנוּ, שאין מעריכים את ערך מפעלנוּ, את טוֹהר מפעלנוּ ואת הטוֹב שבּמפעלנוּ. ואין אנחנוּ צריכים לצפּוֹת לשׂכר בּעוֹלם הזה. והתנוּעה שתדע זאת תצטרך להסיק מסקנוֹת. לא איבה וּמרירוּת, כּי אלה רק יחלישוּ אוֹתנוּ; אגיד כּמוֹ שאמר יצחק שוַיגר: אַל נרעיל את בּארוֹתינוּ, נעשׂה את אשר עלינוּ לעשׂוֹת לא מתוֹך ציפּיה לשׂכר קרוֹב, ולא מתוֹך ההשקפה שצדקתנוּ נמדדת בּמידת התוֹעלת שאנוּ מביאים לשכנינוּ, אלא מתוֹך יחס אנוֹשי, מתוֹך שלילת מידוֹת שוֹביניסטיוֹת. אבל יחס אנוֹשי לחוּד והתבּטלוּת וּכניעה לחוּד. ואשר לפתרוֹן השאלה הערבית נדמה לי שרק מסקנה אחת יכוֹלה להיוֹת: אנחנוּ מוּכנים לשלם לערבים מחיר יקר יוֹתר מכּל “בּרית־שלוֹם”, יוֹתר מכּל בּעלי התפיסה האידילית בּשאלה הערבית, אנחנוּ מוּכנים לשלם להם בּמיליוֹנים, בּאנשים, בּתרבּוּת, בּעזרה פּוֹליטית עד לפּאן־ערביוּת, אם זהוּ מה שדרוּש להם. לשלם כּן, אבל תמוּרת מה? תמוּרת היוֹתנוּ יהוּדים נסבּלים? לא, בעד זאת לא נשלם אפילוּ פרוּטה אחת. אנחנוּ מוּכנים לשלם מחיר יקר תמוּרת הדבר האחד: שיוּתן לנוּ להגשים את הציוֹנוּת. אם העם הערבי יכּיר בּזה שאין לוֹ צוֹרך ואין לוֹ אפשרוּת למנוֹע אוֹתנוּ מהגשמת הציוֹנוּת, ויחדל לשׂים מכשוֹלים על דרכּנוּ, נהיה מוּכנים לשלם לוֹ מחיר פּוֹליטי, סוֹציאלי ותרבּוּתי כּבּיר.