רקע
ברל כצנלסון
2. הבלגה והתגוֹננוּת

(בּאספת סניף המפלגה בּתל־אביב. 28.8.36. מתוֹך סטנוֹגרמה לפי שיטת י. מימוֹן)


חברים! בּפּעם האחרוֹנה דיבּרנוּ, כּמדוּמני, לפני עשרה שבוּעוֹת בּערך. אינני יוֹדע אם אלה הנמצאים כּאן היוֹם כּוּלם שמעוּ את דברי בּאסיפה ההיא, אבל אדבּר כּאילוּ אוֹתם החברים ממש יֶשנם כּעת, ואשחרר את עצמי מלחזוֹר על דברי. דיבּרתי אז על אָפיה של התנוּעה הערבית, על אפשרוּת של שלוֹם בּינינוּ וּבינה. דיבּרתי גם על עמדת השלטוֹן לפני המאוֹרעוֹת וּבזמן המאוֹרעוֹת. נדמה לי שמַה שעבר מאז ועד עכשיו חיזק ואישר גם את יחסנוּ לתנוּעה הערבית, אָפיה ודרכי מלחמתה. הגדרתי את התנוּעוֹת הערביוֹת כּתנוּעוֹת נַאציוֹת, וזה נתאשר בּמשך הזמן. גם עכשיו כּשעוֹמדים בּמשׂא־וּמתן של שלוֹם, משׂא־וּמתן לא אתנוּ, אלא מעל לראשינוּ, משׂא־וּמתן בּין הממשלה וּבין הועד הערבי העליוֹן בּעזרת מתווך חיצוֹני, בּא־כּוֹח של אחת המדינוֹת הערביוֹת שבּא הנה לשם כּך, – המשׂא־וּמתן הזה מתנהל בּמנגינת־לוָי של יריוֹת, פּצצוֹת, חַבּלוֹת וכוּ'. לא נמצאה עוֹד תנוּעה המסוּגלת מצד אחד להשתמש בּעזרת דיפּלוֹמַט ערבי, שיש לגבּיו יחס כּמוֹ לבא־כּוֹח של מדינה עצמאית, ומצד שני להשתמש בּעזרה אחרת: הכּנוּפיוֹת, הוַעד הערבי העליוֹן.

ניסינוּ לברר לעצמנוּ בּאסיפה ההיא גם את הקוּרס של השלטוֹן. לא פּשוּט הוּא הדבר להגדיר את הקוּרס הזה. בּימי בּוֹלס וּסטוֹרס היתה פּשטוּת ידוּעה לאוֹתוֹ קוּרס. אז היה פּוֹגרוֹם, והיוּ לנוּ אז כּמה וכמה קוים של הגנה, היוּ תביעוֹת שנתמלאוּ אז; ועכשיו, על כּל צעד של הגנה אמיתית, רֶפּרֶסיה כּלפּי האוֹיב, תמיכה בּדרישוֹתינוּ, בּאים שני צעדים של נסיגה אחוֹרנית, זה הוּא אוּלי הדבר שהביא לידי קרבּנוֹת אין ספוֹר לנוּ וּלאנגליה מבּחינה גוּפנית וּפּוֹליטית. אמנם עשׂה השלטוֹן את אשר מוּכרח היה לעשׂוֹת, אשר לא יכוֹל היה שלא לעשׂוֹת, אבל עשׂה את זה בּלי חפץ, בּלי רצוֹן וגם בּאיחוּר (וּדברים רבּים נעשׂוּ רק למחצה) ותיכף התחרט. נזרקה פּצצה לתל־אביב מהרכּבת ונעשׂוּ עוֹד מעשׂים איוּמים, וּלמחרת אוֹתוֹ יוֹם שיחררה הממשלה עשׂרים וחמישה אסירים מצרפנד. קו זה מלַוה את הפּוֹליטיקה של השלטוֹן בּמשך כּל תשעה־עשׂר השבוּעוֹת של מאוֹרעוֹת אלה.

אני רוֹצה לנסוֹת לבדוֹק מחָדש את עמדתנוּ אנוּ, את עמדתנוּ הפּנימית: הצָדקנוּ בּדרך בּה הלכנוּ, הלהמשיך בּה אוֹ אוּלי עלינוּ לעבוֹר לשיטה אחרת? אני יוֹדע את כּל הקוֹשי שבּדיבּוּר בּמסיבּה כּה גדוֹלה על ענינים כּאלה. אנסה בּכל זאת לברר את יחסי לשאלוֹת אלה בּרבּים, וגם אוּלי להפנוֹת את תשׂוּמת־לבּכם לחזיוֹנוֹת בּחיינוּ שלא מצאוּ את ההערכה הנכוֹנה של ציבּוּרנוּ אנוּ: עוֹמדת לפנינוּ השאלה של תּוֹצאוֹת המאוֹרעוֹת: מה לעשׂוֹת כּדי שלא ננחל מפּלה במאוֹרעוֹת של 1936. אי אפשר בּרגע זה לוֹמר את המלה האחרוֹנה, הרי עוֹד לא עמדנוּ בּמערכה כּה חמוּרה, ואוּלי הימים הבּאים, הימים הקרוֹבים עוֹד יחמירוּ את המערכה. חסרה לנוּ ההרגשה שליותה את המאוֹרעוֹת בּימי תל־חי, וּבמוּבן ידוּע גם את מאוֹרעוֹת ירוּשלים בּפסח תר"פּ, את מאוֹרעוֹת יפוֹ והמוֹשבוֹת בּ־1921, את מאוֹרעוֹת 1929. אז ידענוּ שאנוּ בּארץ מעטים, שאנחנוּ חלשים, ידענוּ שרבּים הם הקמים נגדנוּ. זאת ידענוּ גם לפני מלחמת־העוֹלם, בּימי השלטוֹן התוּרכּי, עם חוֹסר השלטוֹן והאַנַרכיה שלוֹ. אך ידענוּ אז שכּל דבר אפשר לטשטש על ידי בַּקשיש אוֹ בּדרכים אחרוֹת. גם לאחר מפּלת תוּרכּיה, בּשנים הראשוֹנוֹת של שלטוֹן אנגליה, לא היה עוֹד שלטוֹן מדינתי מסוּדר. לא רק אצל הערבים היה הרבּה נשק והוָי אוֹטוֹנוֹמי, גם אצלנוּ בּכמה וכמה פּינוֹת נשארה אפשרוּת די רחבה של פּעוּלה. אין מה לדבּר על תל־חי, כּל האֶפּיזוֹדה הזאת היתה אפשרית רק מפּני שלא היה שלטוֹן; השלטוֹן האנגלי לא הגיע עד לצפוֹן והשלטוֹן הצרפתי לא היה איתן. בּין שתי המדינוֹת האלה יצרנוּ מדינה קטנה שלנוּ: תל־חי וּכפר־גלעדי, והגינוֹנוּ עליה. גם בּשנים שלאחרי כן היתה עמדת השלטוֹן יוֹתר נייטרלית מאשר עכשיו. היוּ מקרים שבּכמה מקוֹמוֹת לא הוֹפיע השלטוֹן, לא רק בּמשך רגעים מספּר אלא בּמשך שעוֹת וימים. בּירוּשלים בּנוֹבמבר 1921 יכלה קבוּצת בּחוּרים שלנוּ להדוֹף את כּל ההתקפה. זה נתן את האפשרוּת של פּעוּלה גלוּיה והיתה ההרגשה, והגוֹלה שמעה, שהישוּב יוֹדע לעמוֹד על נפשוֹ בּפני האוֹיב, הוּא יכוֹל לענוֹת בּשעת מעשה. כּכה גם בּפתח־תקוה בּ־1921, גם, בּמידה ידוּעה, בּ־1929. כּאב גדוֹל ליוה אוֹתנוּ גם אז, מעוֹלם לא היינוּ מרוּצים מכּוֹחוֹת ההתגוֹננוּת, תמיד היו פּגמים, אי אפשר היה לעבוֹד כּכוֹח צבאי ליגלי, שלפניו פּתוּחוֹת כּל הדרכים. היתה סכּנה של משטרה ערבית, של משטר זר שמסר אחר כּך את כּל המתגוֹננים למשפט. אבל בּכל השנים ההן נשאר בּדרך כּלל שטח מסוּים של התגוֹננוּת עצמית, אמנם לא יכלוּ למנוֹע שיהיוּ לנוּ הרבּה קרבּנוֹת, היתה לנוּ אז צפת וחברוֹן, אבל היתה לנוּ גם חוּלדה, בּעמידה של חוּלדה היה דמיוֹן ידוּע לתל־חי. לא היה שם צבא, לא היתה שם משטרה, קוֹמץ בּחוּרים יהוּדים הגן על חוּלדה.

מאז 1929 עד 1936 בּאוּ שינוּיים גם בּמשטרה. בּמקוֹם המשטרה הערבית שלא תצלח לשוּם דבר קמה משטרה אחרת, שגילתה את עצמה במקוֹם שיכלה להיגָלוֹת. אמנם היא משטרה אוֹיבת לנוּ, מספיק היה לראוֹת את יפוֹ בּימי הטבח הראשוֹנים ואת חקירת הטבח בּימים אלה. המשטרה מביאה את הנאשמים בּפני השוֹפט בּאוֹפן שאינוֹ יכוֹל לשפּוֹט אוֹתם (מחוֹסר החוֹמר הדרוּש), אין התביעה הכּללית והמשטרה עוֹרכוֹת את החקירה כּהוֹגן. אין אני צריך לחזוֹר על כּל המקרים האלה, הם תוֹארוּ בּשעתם בּעתוֹנוּת. אוּלם בּכל זאת כּוּלנוּ יוֹדעים שנוֹצרוּ בּארץ, גם בּמשטרה גוּפא, כוֹחוֹת אחרים. הרי אַחמד נַאיף בּחיפה שגילה בּמרץ את הפּוֹשעים, שמפּניו פּחדוּ, והתנקמוּ בּו. בּ־1929 לא יכוֹל היה להיוֹת מקרה כּזה מפּני טעמים רבּים. כּל הנהגת המשטרה בּימים ההם היתה כּוּלה אוֹיבת, כּל הסדר היה רקוּב. כּיוֹם המצב הוּא אחר, היחס הוּא אחר, המשטרה בּעצמה, השלטוֹן בּעצמוֹ, קיבל את האחריוּת של ההגנה; על שיטתוֹ, שיטת ההגנה, נדבּר לחוּד. החוֹפש, האמיתי או המדוּמה, שהיה לנוּ ניטל מאִתנוּ וניתנוּ לנו דברים אחרים: ניתנו לנו 1800 גפירים המשתתפים בהגנה על הישוּב העברי, מין מיליציה כּזאת, הם אמנם כּבוּלים בּהרבּה, מוּגבּלים הרבּה, אבל הרבּה, הרבּה מאד הם הצילו. בּימים האחרוֹנים גדל, אוֹ יגדל, מספּרם בעוֹד 1000 אנשים, מחוּץ לחלקנוּ הקטן בּמשטרה הרגילה. יש לנוּ 3000 מתנדבים יהוּדים לשמירה והגנה, אבל אוֹתה האפשרוּת שעליה אפשר היה לספּר אגדוֹת, האפשרוּת הרוֹמַנטית של קיוּם מפעל שלנוּ, שבּרגע ידוּע יכוֹלים ליחס לוֹ מעשׂים מסוּימים, צוּמצמה בּמידה מרוּבּה. כּאשר אחד המקוֹמוֹת שלנוּ נתקף בּהתנפּלוּת, הרי אחרי עשׂרה רגעים בּאים כּוֹחוֹת חוּץ והכּל נכנס למַסלוּל רגיל. אין אנוּ יכוֹלים לזקוֹף את ההדפה לזכוּתנוּ, עלינוּ לזקוֹף את זה לחשבּוֹן המדינה, המשטרה והצבא. מכּאן מוֹצא להרגשה רעה מאד, המסוּכּנת למעשׂה, להרגשה של אי־כּבוֹד, להרגשה שאנוּ חסרי־אוֹנים. ישנה הרגשה, גם פּה וגם בּגולה, כּאילוּ אנחנוּ רק עוֹמדים וצוֹעקים: משטרה! כּאילוּ אין בּידינוּ לעזוֹר לעצמנוּ בּלי עזרת השוֹטר. מתקבּלת תמוּנה מסוּרסת מאד: בּזמן שהיינוּ קוֹמץ קטן הראוּ השוֹמרים גבוּרוֹת, ועכשיו בּהיוֹתנוּ 400.000 בּערים, בּמרכזים אחרים וּבנקוּדוֹת מבוּצרוֹת, אין אנוּ יכוֹלים שוּם דבר לעשׂוֹת. אני יוֹדע, ואִתי יוֹדעים זאת גם רבּים מחברינוּ, שמַה שחשבנוּ לחוּלשה הוּא גבוּרה. אין כּאן פּחדנוּת. וחוֹבתה הראשוֹנה של תנוּעתנוּ היא לעקוֹר מלב החברים, מלב הציבּוּר בּדרך כּלל, לעקוֹר מלב העם היהוּדי, את המוּשׂג הכּוֹזב בּיסוֹדוֹ. עלינוּ לבאר שאנוּ מתגוֹננים בּארץ בּתוֹר ישוּב, ואוֹתם המעשׂים שאנוּ עוֹשׂים בּימים אלה הם נכוֹנים, ואוֹתם המעשׂים שיכלוּ בּימים ההם, בּימי הרוֹמַנטיקה, לעשׂוֹת שוֹמרים רוֹכבים, אי אפשר לעשׂוֹתם עכשיו בּשוּם אוֹפן. בּתקוּפה שבּה נמצאים 12־10 בַּטַליוֹנים צבא בּארץ, בּתקוּפה של אוירוֹנים, בּתקוּפה של אוֹטוֹמוֹבּילים משוּרינים, של תוֹתחים, אין מנהלים מלחמה על ידי רכיבה יפה על סוּסים. כּל דרכי ההגנה שלנוּ נשתנוּ. קמוּ לנוּ פּרוֹבּלימוֹת אחרוֹת של ההגנה. לפנים היה זמן שהישוּב בּחלקוֹ הגדוֹל לא ידע על ההגנה ולא כלוּם. בּאוּ אז מספּר צעירים מרוּסיה עם מוּשׂגים רבוֹלוּציוֹניים, עם מוּשׂגים של הגנה עצמית, עם מוּשׂגים איך לעמוֹד על הנפש, על נפשם. בּתחילה היוּ הם עשׂרוֹת פּוֹעלים שהיוּ שוֹמרים על חיי הישוּב. בּחוּרים אלה הגנוּ על הישוּב. בּרוֹב המקוֹמוֹת היתה אז שמירה ערבית, והיוּ אז איים בּוֹדדים של גבוּרת היהוּדים. הבּדידוּת הזאת, המצב המיוּחד הזה, הוּא שיצר את הרוֹמַנטיקה. עניני מרחביה, מֶסחה וסֶגֶ’רה עשׂוּ להם כּנפים, נתנוּ מזוֹן לנפש העם ולנוֹער היהוּדי. אלה היוּ מעשׂי־גבוּרה של אנשים יחידים, אנשים שהפקירוּ את עצמם. רוּבּם היוּ אנשים צעירים מאד, מעטים מהם בּעלי משפּחה, לא היו להם דאגוֹת מיוּחדוֹת, והם רצוּ להציל את כּבוֹד העם. הם חשבוּ לבוּשה שראש־פּינה או זכרוֹן־יעקב משלמת מס עוֹבד לאיזה אֶפֶנדי, שהוּא צריך לשמוֹר את המוֹשבה מגניבוֹת וחבּלוֹת. גם ענין תל־חי היה ענין של קוֹמץ בּחוּרינוּ, בּראשוֹנה – איזוּ עשׂרוֹת פּוֹעלים, אחר כּך איזוּ מאוֹת. בּתקוּפוֹת הרוֹמַנטיוֹת, בּתקוּפוֹת המפוֹארוֹת, היוּ אלה מעשׂי־גבוּרה של יחידים אשר חירפוּ את נפשם.

עכשיו המצב בּארץ נשתנה מיסוֹדוֹ, בּאוֹפן שקשה היה אפילוּ לחוֹזה חזיוֹנוֹת בּעל דמיוֹן גדוֹל לתאר לוֹ את מצב הדברים כּמוֹ שהוּא עכשיו. הגנת הישוּב אינה שאלה של עשרוֹת אנשים וגם לא של מאוֹת, כּי אם כּמה וכמה אלפים אנשים מתנדבים עוֹמדים בּמשמרוֹת, הוֹלכים למקוֹמוֹת הסכּנה. מה שיש הפּעם אצלנוּ קוֹרה רק בּמקרים יחידים בּהיסטוֹריה, רק לפעמים רחוֹקוֹת אצל עמים אחרים: ישוּב שלם מגן על עצמוֹ, ישוּב של 400.000 מגן על עצמוֹ בּכל צוּרוֹת החיים.

מה זוֹממים לעשׂוֹת לנוּ בּארץ? התנוּעה הערבית, מתוֹך השלמה של השלטוֹן, רוֹצה לעשׂוֹת לנוּ מה שעשׂוּ התוּרכּים לאַרמנים. בּספרוֹ של פרַנץ וֶרפֶל “ארבּעים יוֹם של מוּסה דאג” מתוֹארת התמוּנה כּיצד טיפלה המדינה המוּשחתת בּהשמדת השבט הארמני. אצלנוּ בּארץ אוֹמרים לעשׂוֹת אוֹתוֹ הנסיוֹן להשמיד את השבט העברי, אמנם הדבר נמשך לא 40 יוֹם, כּי אם 140 יוֹם. וּבהתגוֹננוּת זוֹ עוֹמד הישוּב כּל 140 היוֹם. וּבהתגוֹננוּת אמיתית זוֹ עוֹמד כּל הישוּב העברי בּארץ, כּל נקוּדה וּנקוּדה, האנשים אינם פּוֹשטים את בּגדיהם, הם עוֹמדים בּחפירות, לילה לילה הם שוֹמרים וּביוֹם הם עוֹבדים. כּל נקוּדה על כּל חבריה, וּבאי־אֵלה מקוֹמוֹת גם על חַברוֹתיה, והייתי אוֹמר: על ילדיה ונשיה, עוֹמדת בּאש המערכה. אף אחת מכּל הנקוּדוֹת האלה אינה עוֹזבת את המערכה. לא היה עוֹד כּמצב הזה כּפי שהוּא כּיוֹם בארץ. למשל, מה זאת “רמת־הכּוֹבש”? זאת היא נקוּדה עברית בּתוֹך מִדבר ערבי, מספּר צריפים ואוֹהלים, רק בּית־בּטוֹן אחד. ושם אין מספּר גיבּוֹרים יהוּדים, אלא בני אדם פּשוּטים. את הנשים והילדים הלא יכלוּ להעביר למקוֹם יוֹתר מבוּטח, אבל הם לא רצוּ בּכך, הם עוֹמדים לילה לילה על המשמר, וקרה שם אשר קרה. אני יכוֹל להזכּיר גם נקוּדה אחרת, כּפר־יעבּץ. גם הוּא נמצא בּתוֹך מדבּר ערבי. לפני כּשנה בּהיוֹתי בּכפר זה לא רק שלא היוּ עדיין בּתי־בּטון, אלא אפילוּ צריפים לא היוּ. רק שני צריפים – זה היה כּל רכוּשם. שם נמצאת קבוּצת פּוֹעלים של “הפּוֹעל המזרחי”. והלא ידוּע ש“הפּוֹעל המזרחי” אין לוֹ עוֹד שם בּגיבּוֹרים, לא היתה לאנשיו עוֹד האפשרוּת להראוֹת את גבוּרתם. רק לפני מספר שנים נוֹסדה הסתדרות זוֹ. וחבריהם הנמצאים בּכפר־יעבּץ לא עזבוּ את המערכה, לא עברוּ מנקוּדתם לאיזוֹ שהיא נקוּדה אחרת למען הקל על עצמם, לא. בּמשך 130 יוֹם ויוֹתר מחזיקים הם מעמד. לא שמענוּ בּמשך כּל הזמן שאחרי איזה קרבּן יאמרוּ האנשים: אנחנוּ לא נסַכּן את חיינוּ פּה, אנחנוּ נעזוֹב את המקוֹם! לא שמענוּ את זאת לא מאנשי כּפר־החוֹרש ולא מכּל פּינה אחרת. כּוֹתבים בעת האחרוֹנה הרבּה על הקיבּוּץ של הנוֹער הציוֹני “המפַלס”, זהוּ קיבּוּץ אשר כּל רכוּשוֹ רק צריף אחד. הם נמצאים בּמרחק ידוּע מכּפר־תבוֹר, אין להם שוּם רכוּש, רק עבוֹדתם היא רכוּשם, ולמרוֹת כּל ההתקפוֹת אינם עוֹזבים את המקוֹם, לא עוֹלה על דעתם לחשוֹב על עזיבה. כּזה הוּא המצב היוֹם בּארץ. עשׂרוֹת עשׂרוֹת הן הנקוּדוֹת הבּוֹדדוֹת, ושוּם נקוּדה אינה זזה, שוּם נקוּדה לא בּרחה. התנהגוּת זוֹ של האנשים בּכל מקוֹם מראה על ההשתרשוּת הכּללית והכּלכּלית הגדוֹלה בּארץ. לבּי כוֹאב כּשמזלזלים בּערך עמדת האנשים בּנקוּדוֹת הלא־עירוֹניוֹת השוֹנוֹת. רק אנשים זרים לגמרי מחיים אלה יכוֹלים לחשוֹב שהישוּב אינוֹ עוֹמד על נפשוֹ. לא רחוֹק מירוּשלים נמצאת נקוּדה אחת – עטרוֹת. בּסביבה שכּוּלה ערבית יוֹשבוֹת כּשלוֹשים משפּחוֹת עבריוֹת, הביאוּ כּבר שני קרבּנוֹת, והם מוֹסיפים לעמוֹד בּמערכה. על יד נקוּדה זאת יש עוֹד נקוּדה “נוה־יעקב”, שנוֹסדה על ידי יוֹצאי עדוֹת המזרח של ירוּשלים, והלא ידוּע שהישוּב הישן בּירוּשלים לא חוּשל כּוֹחוֹ בּהגנה עצמית, אך נוה־יעקב עוֹמדת ואינה זזה, למרוֹת היוֹת שם מלחמה פֶרמַננטית. בּימי תל־חי וּמתוּלה היינוּ רגילים לחזיוֹן של פּליטים, אבל עכשיו יש רק פּליטי העיר העתיקה בּירוּשלים, פּליטי יפוֹ וּפליטי חברוֹן, אבל אף נקוּדה עברית לא נעזבה על ידי תוֹשביה.

אני מסוּפּק אם יש עוֹד עַם של מיעוּט הנמצא במצוֹר, שיתנהג כּכה כּמוֹ הישוּב העברי בּארץ. בּעמידה זוֹ על המשמר נתגלה כּוֹחה המחנך של פּעוּלתנוּ. ולא רק בּעמידה זאת על המשמר, בּנקוּדוֹת אשר לא נעזבוּ על ידי תוֹשביהן, נתגלה כּוֹח המגן שלנוּ, ההתגוֹננוּת שלנוּ, לא! לא רק פּה, בּכל מקוֹם וּמקוֹם נתגלה כּוֹחנוּ, כּוֹחנוּ הגדוֹל. הרי ענין הנהגים, הרבּה כּבר נכתב על זה גם בּעתוֹנים, גם שירים נכתבוּ עליהם. מה היוּ נהגים אלה קוֹדם? בּכל השנים היוּ מין כּלאַיִם, היוּ לנוּ הרבּה תלוּנוֹת עליהם, טענוֹת לשוֹן, טענות סגנוֹן, טענוֹת היחס אל הקהל, הקוֹאוֹפּרטיבים גם הם לא עמדוּ על הגוֹבה הדרוש. הם לא הלכוּ להיוֹת נהגים תוֹך אידיאה, לשם הגנת האוּמה אוֹ בּנינה, הם היוּ נהגים רק למען פּרנס את בּני משפּחוֹתיהם, וּמקצוֹע זה הקיף הרבּה אנשים, והמקצוֹע הזה הוֹכיח את יכלתוֹ לא פּחוֹת מאשר הנקוּדוֹת החקלאיוֹת. המקצוֹע הזה לא רק שלא הכזיב, אלא הקוֹאוֹפּרטיבים של הנהגים הצילוּ את המצב מבּחינה כּלכּלית וּפוֹליטית, הצבא דרש נהגים עברים והם ניתנוּ לוֹ. אינני מדבּר על גבוּרה אינדיבידוּאַלית או על זה שיחיד זה אוֹ אחר לא הצליח. המקצוֹע כּוּלוֹ היה נתוּן בּסכּנה, והנה פּתאוֹם, בּזמן קשה זה, שמענוּ שנוֹסד קוֹאוֹפּרטיב חדש, שהספּיק כּבר בּשבוּעוֹת הראשוֹנים לקיוּמוֹ להביא קרבּן. כּוּלם אנשים חדשים, אבל בּזמן קשה העיזוּ לפתוֹח קוֹאוֹפּרטיב חדש. סימן לכוֹחוֹת חדשים. זה הכּל בּא לא על ידי הכרזוֹת ולא על ידי גיוּסים. הישוּב יוֹדע שעליו נגזר לחיוֹת בּתנאים כּאלה. מבּחינה היסטוֹרית של עמנוּ, של חיינוּ, הגבוּרה של אלפי פּלוֹנים ואַלמוֹנים היא לאין ערוֹך חשוּבה יוֹתר מגבוּרת יחידים. ולא רק הנהגים הראוּ את גבוּרתם, אלא גם פּוֹעלי החשמל: בּזמן כּזה הם הוֹלכים לכל מקוֹם לתקן את אשר דוֹרש תיקוּן, ולא תמיד יש להם משמר, ואם ישנוֹ – לא תמיד הוּא יכוֹל להציל. יהוּדים העוֹבדים בּטלפוֹן נענים לכל הדרישוֹת, גם עוֹבדי הממשלה, נהגי הקטרים, כּל אלה נשארוּ על משמרוֹתיהם. כּכה צריכים אנוּ להבין את ההגנה מצד הישוּב. יש לעקוֹר כּל רגש של נחיתוּת, יתכן שיש מה לדרוֹש עוֹד, יתכן שזה לא מספּיק, אבל ההנחה היסוֹדית היא: הישוּב עוֹמד איתן, ואין זאת פראזה בּעלמא. רבבוֹת אנשים הוֹכיחוּ שהם נמצאים לא בּרזרבה אלא בחזית, הם לא השתמטוּ. 3000 גפירים יהוּדים התנדבוּ, הם התנדבוּ לא למען מספר הלירוֹת שהם מקבּלים שם, אלא הם ידעו שהם מתנדבים למקוֹם ולעבוֹדה שסכּנה כּרוּכה בּהם. בּתשוּבה על הלעז בּארץ וּבגוֹלה, שמַרשים להם יהוּדים טוֹבים, עתוֹנאים אוֹ לא עתוֹנאים, וגיבּוֹרים גדוֹלים, הייתי אוֹמר לעצמי בּדוֹמה לסיפּוּר הידוּע על חנה ושבעת בּניה. בּזמן שהביאה את הבּן האחרוֹן היא בּאה אל אברהם אבינוּ ואמרה לוֹ: “אתה הבאת עקידה אחת ואני הבאתי שבע עקידוֹת!” מוּתר לה לתנוּעה הציוֹנית לוֹמר ליוֹסף טרוּמפּלדוֹר: “אתה הקימוֹת לנוּ לזכרוֹן דוֹרוֹת תל־חי אחד, אבל הישוּב עכשיו הקים הרבּה נקוּדוֹת לזכרוֹן עוֹלם”.

השאלה היא לגמרי אחרת: בּאיזוֹ מידה התגוֹננוּת זוֹ משׂיגה מטרה, בּאיזוֹ מידה עלוּלה היא להפחיד את האוֹיב? זאת היא סוּגיה חמוּרה מאד. בּמשך ארבעת החדשים האלה נתחדשה מלה אחת, מלה קצרה: הבלגה. כּל הרוֹצה להתלוֹצץ משתמש בּה, הוּא אוֹמר: הוּא מבליג. אך מהוּ התוֹכן הפּנימי הפּוֹליטי של הבלגה? רגילים להעמיד את ההבלגה לעוּמת ההגנה, ההבלגה כּאילוּ מחלישה את ההגנה, מעמידים אוֹתה כּאילוּ היה זה מוּשׂג לקוּח מן הנצרוּת: סליחה, סַלחנוּת וּוַתרנוּת. מה הוּא המוּשׂג הזה? אנחנוּ חוּנכנוּ בּמחשבה של הגנה, המחשבה של הגנה היתה לנוּ אחת המחשבוֹת החשוּבוֹת, ואנחנוּ חוּנכנוּ שלא נחוּץ להוֹשיט את הלחי השניה כּשמַכּים אוֹתנוּ על הלחי האחת, אין אנוּ סוֹלחים אלא עוֹמדים אנוּ בּשער, אנוּ עוֹמדים בּשער כּפי שאנוּ יכוֹלים, כּפי שניתן לנוּ לעמוֹד בּשער. כּל רעיוֹן ההגנה מראשית העליה השניה לא היה בוֹ שמץ של נקמה, של סיפוּק איזוּ תאווֹת שהן, עין תחת עין, שן תחת שן. לא היתה בּוֹ המחשבה: אם אי אפשר לנוּ לעמוֹד בּפני האוֹיב המתנפל צריך לתפּוֹס את מישהוּ ולשפּוֹך את זעמנוּ עליו. טרוּמפּלדוֹר וּמנדל פּוֹרטוּגלי לא בּנוּ את “השוֹמר” על רגש הנקמה, הם לא חשבוּ שיוּכלוּ להיבּנוֹת על ידי כּך שתחת חבר אחד שנהרג ירצחוּ את מישהוּ חף מפּשע, יתפּסו את מישהוּ, לא את הרוֹצח, ועליו ישפּכוּ את זעמם. זה לא היה מוּשׂג ההגנה, אלא שיטתה היתה שנדרשה תגוּבה, תגוּבה ממש במקוֹם ממש, למעשׂה ממש וּלעוֹשׂהוּ. להגנה זוֹ היוּ תמיד שני יסוֹדוֹת. יסוֹד אחד היה זה שלא יפה לדבּר עליו עכשיו, בּעת שבּרוּסיה המוֹעצתית הוּצאוּ להוֹרג ששה־עשׂר איש וּביניהם קַמֶניֶב וזינוֹביֶב. לא יפה לדבּר עליו בעת שמדינה גדוֹלה, שבּראשה עוֹמדת מפלגת פּוֹעלים גדוֹלה, אינה מתחשבת בּשוּם שאלוֹת אנוֹשיוֹת, בּמַצפּוּן וכוּ', וּמוֹציאה לטבח ששה־עשֹר מבּניה הטוֹבים בּיוֹתר. משוּנה הוּא לדבּר עכשיו על פּרינציפּים מוּסריים. אנחנוּ הננוּ עם בּעל תרבּוּת גדוֹלה, בּיסוֹדה של תרבּוּת זוֹ מוּנחת הוֹקרת חיי האדם. ואני מפקפּק אם כּדאי הוּא הדבר, לאחר שהגיעוּ אחרי חינוּך של אלפים בּשנים ליחס של כּבוֹד והוֹקרת חיי האדם, אם כּדאי לוַתר על זה. אוּלם בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת עברנוּ דרך אַסימילציה, לא רק אַסימילציה בּלשוֻן, אלא אַסימילציה רוּחנית, וזה הקטין בּמעט את התנגדוּתנוּ לשפיכת דמים, התנגדוּת זוֹ שהיתה עמוּקה מאד בּקרבּנוּ. קלטנוּ הרבּה מאד מרוּח העוֹלם שסביבנוּ. הזדמַנוּ לחיוֹת בּרוּסיה, אשר רב הוּא המרחק בּין תרבּוּתנוּ ותרבּוּתה, וגם פּה בּארץ־ישׂראל רב הוּא המרחק בּין תרבּוּתנוּ והתרבּוּת של שכנינוּ; מרחק של דוֹרוֹת רבים מפריד בּינינוּ. בּעוֹמק נפשנוּ יש לנוּ פּחד מפּני הדם. תכוּנה עמוּקה זוֹ שנשתמרה בּנוּ היא גם בּין המפריעוֹת לנוּ. אם נרצה לעקוֹר תכוּנה זוֹ לא על נקלה נוּכל לעשׂוֹת זאת. ואני גם סבוּר שאם נעשׂה זאת, מחר־מחרתים נתחרט על כּך. בּיסוֹד “השוֹמר”, ההגנה, תל־חי, אני רוֹאה את היסוֹדוֹת של העמידה על המשמר, הגנה מפּני האוֹיב, ולא שמץ של נקמה. היוּ הזדמנוּיוֹת רבּוֹת לנקמה. אוֹתוֹ רצח של טרוּמפּלדוֹר היה ראוּי לנקמה והיתה אפשרוּת לכך, אוֹתה ההתנפּלוּת על פּתח־תקוה היתה ראוּיה לנקמה, אבל אנחנוּ לא נקמנוּ.

אני מניח שעשׂינוּ את אשר עשׂינוּ לא רק מפּני התכוּנה הנפשית העמוּקה שלנוּ, לא רק מפּני טעמים מוּסריים, אלא גם מתוֹך חשבּוֹן. להשקפה מוּסרית יש גם חשבּוֹן, צד פּוֹליטי, חשבּוֹן פּוֹליטי גדוֹל מאד. ידענוּ שבּאוֹתוֹ הרגע שנלך בּארץ זוֹ בּדרך של נקמה, תקוּם שאלת גאוּלת הדם, ואם זוֹ תקוּם לא לנוּ תהיה המלה האחרוֹנה, אם עוֹנים לא לאשם, יענוּ הם תמיד לכל אחד הבּא תחת ידם. הארץ היא סביבה מִדבּרית, החיה על גאוּלת הדם. על נקלה מתעוֹררים היצרים, אבל לא על נקלה קם שלוֹם בּארץ זוֹ. ראינו שדרך זוֹ, דרך גאוּלת הדם, לא תביא אוֹתנוּ לשקט בּארץ. מי שיוֹדע את תוֹלדוֹת הארץ הזאת יוֹדע שהיוּ מלחמוֹת של גאוּלת דם בּלי נימוּק פּוֹליטי, בּלי מוּפתי מסית, בּלי אנגליה המפקחת על מילוּי המנדט. מלחמוֹת של גאוּלת הדם נמשכוּ עשׂרוֹת בּשנים. ידענוּ זאת בּימי תוּרכּיה, ידענוּ שזאת לא הדרך בּשבילנוּ.

כּאשר היתה התקפה גלוּיה על ישוּב עברי לא היתה השאלה של הבלגה חריפה כּלל וּכלל, ברוּר אז כּי אנוּ עוֹמדים על המשמר, כּשהאוֹיב תוֹקף עוֹשׂים אנוּ מה שבּידינוּ, אם אנחנוּ רבּים מהם, אם אנחנוּ מזוּינים יוֹתר מאשר האוֹיב, אנוּ עוֹנים, והרי זאת מערכה של שני צדדים נלחמים. אז ישנם גם חוּקי מלחמה, וּבמלחמה מוּכרחים לכבּד גם את חוּקי המלחמה. מה הוּא הקוֹשי עכשיו? הוּכרזה מלחמה, אבל אנחנוּ איננוּ הצד הנלחם. הצד השני בּז לכל חוּקי המלחמה. כשיוֹצאים למלחמה אסוּר להשתמש בּכדוּרי דוּם־דוּם, אך בּשביל האוֹיב דוקא כּדוּרים אלה מוּתרים, וּמוּתר לוֹ להתקיף כּל בּית, כּל ילד או זקן. הוּא מנצל כּל הזדמנוּת להתקפה, כּל עוֹבר־אוֹרח, בּעיר אוֹ בּכּפר, בּדרך אוֹ בּשביל, בּעיר העתיקה אוֹ החדשה. הילד בּבית־הספר והילד הישן בּחיק אמוֹ כּוּלם הנם האוֹבּיֶקט של המלחמה. וּבמצב כּזה מוּכרחים מראש לחשוֹב ולשאוֹל: האם להיכּנס למלחמה זוֹ? לאחוֹז בּדיוּק בּאוֹתם האמצעים, להיוֹת צד שוה לתוֹקף, זאת אוֹמרת, לזרוֹק פצצות אל כּל מקוֹם שהוּא, לתפּוֹס כּל עוֹבר־דרך ולעשׂוֹת בּוֹ שפטים. יתכן שאפשר להצליח בּדרך זוֹ, אפשר להפּיל עוֹד 10־20־40 קרבּנוֹת. בּמשך תשעה־עשׂר השבוּעוֹת של המאוֹרעוֹת נרצחוּ מאתנוּ 75 איש, זאת אוֹמרת, עם כּל האמצעים הללוּ הצליחוּ להפּיל מבּנינוּ־בּוֹנינוּ 75 איש. ואַל נשכּח שבּהתקפוֹת ישרוֹת על ישוּבים יהוּדים נפלוּ, כּמדוּמני, רק שלוֹשה. אינני מוּמחה לענינים צבאיים, אבל שמעתי מפּי קצין, שהשתתף בּמלחמה העוֹלמית, שחישבוּ וּמצאוּ שמ־10.000 כּדוּרים פּגע רק כּדוּר אחד, והמדוּבּר הוּא בּיריוֹת של מוּמחים, של חיילים שהתאַמנוּ אך ורק לשם כּך. אל תשכּחוּ את היחס הזה של 10.000 : 1. והייתי אוֹמר לאלה המבקרים את ההגנה שלנוּ, שצריך לדעת קצת את הפּרוֹבּלימוֹת האיסטרטגיוֹת, איזה ערך יש ליריוֹת בּלילה, כּמה כּדוּרים צריך להוֹציא כּדי לפגוֹע בּלילה וכוּ' וכוּ'. אינני מכניס את ראשי בּשאלוֹת כּאלה, אבל יש בּין החברים כּאלה הפּוֹתרים את כּל הפּרוֹבּלימוֹת האלה, את כּל השאלוֹת האיסטרטגיוֹת על נקלה.

התנוּעה חייבת לבקש לעצמה תשוּבה לכל השאלוֹת האלה. היוֹת ויש לנוּ עסק עם אוֹיב הבּז לכל החוּקים האנוֹשיים, אין לנוּ אלא אפשרוּת אחת: ללכת בּדרך שהלכנוּ בּה. הנני רוֹצה לשקוֹל את כּל התוֹצאוֹת. אוֹתוֹ האיש אשר יצליח להינקם תהא לוֹ הרגשה נעימה, יהיה לוֹ סיפּוּק. אבל אם מתכּוונים בהגנה לתוֹצאות אחרוֹת, לתוֹצאוֹת פּוֹליטיוֹת מסוּימוֹת, לא נשׂיג אוֹתן על ידי כּך שנפחיד בּזה, שגם אנחנוּ יכוֹלים לעשׂוֹת אוֹתם מעשׂי־הרצח. דבר זה יעלה לנוּ בּיוֹקר, ואני מסוּפּק מאד אם יוּשׂג האֶפקט הדרוּש לנוּ. אם אֶפקט כּלפּי הערבים – הרי הממשלה הרגה בּהם כּמה מאוֹת. אינני עוֹסק בּצירוּפים, אבל על סמך ההוֹדעוֹת הרשמיוֹת מצטרף החשבּוֹן ל־650 איש. זה היה לפני שבוּעַיִם, היוֹם ודאי הגיע המספּר כּבר ל־700. ערבי אחד אמר לי שיש 3.000 הרוּגים מבּיניהם. אמנם פּה מילא תפקיד ידוּע הדמיוֹן המזרחי, אבל צריך להניח שהשליש מזה הוּא נכוֹן, שיש 1.000 הרוּגים מבּיניהם, וּמספּר הנפגעים הלא גדוֹל הרבּה יוֹתר. אמנם יש וַדאי מבּין הכּנוּפיוֹת משתתפים מעֵבר־הירדן, מסוּריה, אבל נפלוּ גם מאנשי הכּפרים. ואם מעשׂינוּ אנוּ צריכים להפחיד את הערבים, הלא בּכל זאת צריכים אנוּ להכּיר שהצבא בּכל רשלנוּתוֹ עשׂה משהוּ, ואם מעשׂים אלה אינם מפחידים, מדוּע יפחיד איזה שהוּא מעשׂה של רציחת ערבי עוֹבר בּדרך? ועכשיו – השאלה השניה: האם זה יפחיד את האנגלים? לכאוֹרה, כּאשר האנגלים ידעוּ שאנחנוּ מתקוֹממים, יהיוּ מוּכרחים לפחוֹד גם מפּנינוּ, כּמוֹ שנפחדוּ מפּני הערבים, וּכשם שהם אוֹמרים להיכּנע לערבים כּכה מחר יכּנעוּ גם לנוּ. אבל מסקנה זוֹ מסקנה כּוֹזבת היא. הפּחד מפּני הערבים אינוֹ פּחד מפּני אוֹתן מאוֹת אלפים היוֹשבים בּארץ; לוּ היוּ רק אלה היוּ מסדרים אוֹתם בּיוֹם אחד. אבל אל תשכּחוּ שבּסביבה יש משהוּ: ארצוֹת ערביוֹת שכנוֹת, אַפּרט ממשלתי, שהוּא בּחלקוֹ בּידי הערבים. אלה הם גוֹרמים שהממשלה שבוּיה בּהם. אי אפשר לוֹמר שבּרגע שנעבוֹר להתנהגוּת אחרת יפּוֹל פּחד על הממשלה, כּאוֹתוֹ הפּחד אשר היא פּוֹחדת מפּני הערבים. אַל תשכּחוּ ש־16 מיליוֹן היהוּדים אינם לא רק בּארץ, אלא גם לא בּסביבה הזאת, ואינם יכוֹלים להיוֹת מחר־מחרתים גוֹרם המשפּיע על הממשלה. ואַל תשכּחוּ את כּל אַרסנַל האמצעים שיש בּידי הממשלה: ענשים קיבּוּציים, עוֹצר וכוּ'. ועוֹד דבר: ראינוּ שהממשלה שׂמחה להוֹדיע שהיא אסרה, אחרי רצח הערביה על הר הכּרמל, בּחוּר יהוּדי עם אֶקדח, בּעוֹד שאין לגמרי שוּם דמיוֹן בּין הכּדוּרים אשר בּהם נוֹרתה הערביה וּבּין כּדוּרי אֶקדח זה. הממשלה ידעה היטב שאין שוּם קשר בּין שני המקרים, וּבכל זאת היא הוֹדיעה שנאסר בּחוּר יהוּדי בּקשר עם רצח הערביה, וּלמחרת שׂמחה להוֹדיע שהטילה קנס קיבּוּצי על אחוּזת הרבּרט סמוּאל. והנה היוֹם קרוּ שני מקרים בּירוּשלים, והרַדיוֹ הממשלתי הוֹדיע עליהם בּצוּרה כּזאת, שאפשר להניח שהיהוּדים הם האשמים. כּל ענין זה נתוּן לשיקוּל־דעת. אוּלי יש צוֹרך לממשלה שיהיוּ יהוּדים העוֹשׂים דברים כּאלה. אוּלי זאת מסקנה אֶפּיקוֹרסית, אבל אפשר שבּעשׂוֹתנוּ זאת לא נעשׂה את רצוֹננוּ אנוּ, אלא את רצוֹן האוֹיב. המוּפתי ישׂמח אם יוּכל לדבּר על ערבים נרצחים בּידי היהוּדים, ואם בּיניהם תהיה גם ערביה אז וַדאי ישׂמח. הרבּה דברים נעשׂים בּארץ אך ורק למען שיווּי־המשקל: סוֹגרים עתוֹן עברי, כּי לפני זה נסגר עתוֹן ערבי. אם יש ערבים רוֹצחים צריך למצוֹא גם יהוּדים רוֹצחים, ואז תוּכל הממשלה גם להכריז שאין הבדל בּין יפוֹ לתל־אביב. צריך לדעת שמעשׂי נקמה אינם מעשׂי הגנה, אין כּאן תגוּבה על מקוֹם המעשׂה. אלה הם דברים אחרים לגמרי. נדמה לי שבּמעשׂים אלה נרגיע אוּלי את העצבים שלנוּ, אבל אוּלי נעשׂה את רצוֹן אוֹיבינוּ. אני מרחיק ללכת, אם אפילוּ נספּק את רגשנוּ זה, בּל נא נשכּח את צרכינוּ. צרכינוּ הם לא בּני יוֹמם. נחוּצים לנוּ עצבים חזקים, ואלה שעצביהם נתרוֹפפוּ יכוֹלים לגרוֹם לנוּ אסוֹנוֹת גדוֹלים. האם נשׂמח גם אחר כּך, אחרי שנבצע את מעשׂי הנקמה? נסתכּל לחיים כּמוֹ שהם. הנה קרוּ כּמה דברים שיכלוּ להניח שיש בּהם יסוֹד של נקמת יהוּדים. האם יש רגש של שׂמחה בּהנחה שהערביה על הר הכּרמל נהרגה בּידי יהוּדים? היש בּזה משוּם סיפּוּק, היש בּזה משוּם נצחוֹן, היש בּזה משוּם הרמת דגלנוּ? אני מניח שרבּים הם המפקפּקים בּדבר, וּבעוֹד ימים אחדים יִרבּה מספּרם.

בּמעשׂה הרצח על יד הירקוֹן לא הוּכח שיד יהוּדים בּדבר, ואני מפקפּק מאד בּהנחה זוֹ, אבל הערבים קיבּלו אוֹתה למעשׂה. כּל העתוֹנוּת הערבית הכריזה שהיהוּדים עשׂוּ נקמה בּערבים על רצח חַזן־דֶנֶנבּרג. זה הוּא אַקט ראשוֹן של אִי־הבלגה. נלמד מה היוּ תוֹצאוֹתיו, האם מעשׂה זה הפחיד את הערבים, המנע עשׂרוֹת פּגעים בּנוּ? כּוּלכם הלא יוֹדעים את התוֹצאות. אני יכוֹל להניח שערבי עשׂה את זאת בּמטרה פּרוֹבוֹקציוֹנית, והתגוּבה על זאת היתה הסתה בּכל העוֹלם המוּסלמי, עילה ראשוֹנה בּשביל מעשׂי הערבים. לאוֹר מעשׂה זה אפשר לבדוֹק את הפּרוֹבּלימה של הבלגה. נמצאוּ אפילוּ כּאלה שאמרוּ ששני הנרצחים לא היוּ ערבים, אוֹ אחד מהם לא היה ערבי אלא יהוּדי. וּמה התוֹצאה מזה שנהרג פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, הרי לא היתה בּזה תגוּבה נגד העוֹשׂה, אלא נגד אנשים שאין להם שוּם קשר עמוֹ. לעוּמת זאת התוֹצאה הראשוֹנה של הבלגה מבּחינת הגנה עצמית היא שיש לה אוֹפי עוֹצר. אוֹפי המכריח להירָגע. לא ראינוּ גם שמעשׂה מדוּמה זה של היהוּדים עוֹרר יחס של כּבוֹד והערצה. אני מכּיר אנשים לא פּחדנים, ודוקא הם רוֹאים בּמעשׂים כּאלה מעשׂה פּחדנוּת. לא לכבוֹד זה לתנוּעה הציוֹנית.

לנוּ יש גם שאלוֹת אחרוֹת, אילוּ עִניֵן אוֹתנוּ רק זה שהמאוֹרעוֹת יִפָּסקוּ, יכוֹלנוּ לגמוֹר אוֹתם לפני שמוֹנה־עשׂר שבוּעוֹת, לוּ הסכּמנוּ להפסקה זמנית של העליה. לא נתבּייש להגיד שבּמוּבן זה אנחנוּ הננוּ האחראים לקרבּנוֹת. יתכן שאחר כּך היוּ קרבּנוֹת יוֹתר, אבל אילוּ נבהלנוּ ורצינוּ להירגע יכוֹלנוּ לוֹמר: תפסיקוּ את העליה, והם היוּ ודאי מפסיקים את העליה והמאוֹרעוֹת היוּ חדלים. אבל לא אמרנוּ זאת, כּי יוֹדעים אנוּ שהעליה היא תקות העם. אנוּ מעוּנינים לא רק בּבּטחוֹן של היוֹם, אלא יוֹתר בּבּטחוֹן של מחר, אנוּ מוּכנים לעמוֹד בּמערכה, אנוּ מוּכנים להביא קרבּנוֹת בּשביל הצלת העם. לכּל יש חשבוֹן פּוֹליטי, לשיטה שלנוּ יש תוֹצאוֹת מסוּימוֹת. אינני רוֹצה להפריז, אינני רוֹצה לדבּר על הקוֹמפּלימנטים שאנוּ שוֹמעים, זה לא כּל כּך חדש, אמנם נעים לשמוֹע קוֹמפּלימנטים, אבל אחרי דברי שבח צריכוֹת לבוֹא גם תוֹצאוֹת מעשׂיוֹת; אם אנחנוּ עוֹמדים כּה יפה בּמערכה, הלא צריכים לזיין אוֹתנוּ שנוּכל בּשעת הצוֹרך להגן על עצמנוּ, הלא צריכים לפתוֹח את שערי הארץ בּפני בּנינוּ הרחוֹקים הרוֹצים לבוֹא אל מוֹלדתם. התשוּבה הזאת לא באה. אבל בּפּוֹליטיקה יש לא רק חשבּוֹן של חיוּב, אלא גם חשבּוֹן של שלילה. אילוּ נהגנוּ אחרת היו תוּצאוֹת פּוֹליטיוֹת שליליוֹת: לא היינוּ מקבּלים את נמל תל־אביב, לא היינוּ מקבּלים צעירים מזוּינים, לא היינוּ מקבּלים כּבישי בּטחוֹן וּוַדאי שלא היינוּ מקבּלים בּימי־דמים אלה את 4500 רשיוֹנוֹת העליה. אמנם לא נתנוּ לנוּ את כּל אשר דרשנוּ, מכינים לנוּ די כּשלוֹנוֹת, אבל הבאנוּ את הסירה בּתוֹך הגלים הסוֹערים בּשלוֹם אל החוֹף, ועדיין לא איבּדנוּ את המטען הפּוֹליטי שלנוּ. התוֹצאות של התנהגוּת אחרת יכוֹלוֹת להיוֹת פטליוֹת.

עכשיו עלינוּ לשאוֹל, האם כּדאי לסַכּן את עמדתנוּ זוֹ, האם כּדאי לשבּוֹר את הקו הזה ולעבוֹר לקו אחר? מבּחינת ההרגשה זה מוּצדק. אני מבין את ההרגשה הזאת, את הרוֹגז על השלטוֹן. אבל דרך זוֹ המוּצעת לנוּ אינה נבוֹנה; אין אנחנוּ יכוֹלים להעמיד את עצמנוּ בּתוֹר אוֹיבים לשלטוֹן. אוּלי נוֹציא למישהוּ על ידי כּך עין אחת, אבל האם לא נוֹציא לעצמנוּ שתי עינים? דבר זה צריך לשקוֹל, בּרגע זה שמדקדקים אתנוּ על כּל חוּט השׂערה. אנוּ עוֹמדים בּמערכה עם כּוֹחוֹת ועמים גדוֹלים מאתנוּ, ואנוּ, שבט קטן זה, הצלחנוּ לשקוֹל את כּל מעשׂינוּ. עם כּל הבּיקוֹרת שעלינוּ למתוֹח תבינוּ את ערך הדבר. המאוֹרעוֹת עלוּ לאנגליה בּדבר־מה, עלוּ לה בּשוֹטרים, נהרגוּ אנשי־צבא, ועליה להוֹסיף וּלרכּז צבא בּארץ – וכל זה בּזמן שאיטליה לוֹטשת עין על המזרח, בּזמן שבּספרד אין שקט. והענין אינוֹ כּל כּך פּשוּט, על ידי כּל ההוֹפעוֹת האלוּ הוּא נעשׂה מסוּבּך, וּנחוּצה לנוּ עמדה פּוֹליטית מסוּימת. המכשירים שיש לנוּ: לחץ מוּסרי, התנהגוּת מסוּימת, אין עלינוּ לזלזל בּהם. כּמוּבן שאני יוֹדע את הזמן בּוֹ אנוּ חיים ואת המוּשׂגים השׂוֹררים עכשיו על גבוּרה: אין כּבוֹד רב לגבוּרה פּנימית, לתבוּנה פּוֹליטית, בּתקוּפה כּל כּך בּלתי־רציוֹנלית. מצד האינטרסים, ההשפּעה הפּוֹליטית, למשל, אין לבאר למה היה נחוּץ להוֹציא להוֹרג ששה־עשׂר אנשים בּרוּסיה לשם הרעיוֹן של אחדוּת הפּרוֹליטריוֹן, בּשעה שמעוּנינים לחזק את ממשלת ספרד, שלא יבוֹא שם הפאשיזם, כּשחרב חדה מוּנחת על צואר ממשלת הפוֹעלים שם. הפּחד יחד עם הקנאה והשׂנאה פּוֹעלים עכשיו יוֹתר מאשר כּל חשבּוֹן פּוֹליטי ריאַלי. אבל בּכל מלחמה יש כּלל, שכּל אחד צריך להילָחם בּנשק שהוּא מסוּגל להשתמש בּוֹ ואשר יש בּידוֹ. אין דבר מצחיק יוֹתר, אין דבר מכזיב יוֹתר כּאשר אדם אוֹ תנוּעה מתחילים להשתמש בּנשק לא להם. אין להאמין שאנחנוּ, תנוּעת פּוֹעלים ציוֹנית, יכוֹלים לנַצח על ידי שימוּש בּנשק זה. הדבר הנוֹרא בּיוֹתר יהיה אם אנחנוּ בּמקוֹם נתקפים נהיה תוֹקפים. התנוּעה הציוֹנית, הדוֹגלת בּמוּשׂגים חברתיים מסוּימים, אם היא תשתמש בּנשק זר, היא לא תיעָזר על ידוֹ, אלא היא תידָקר על ידוֹ. אני יוֹדע שאנחנוּ עוֹמדים בּמלחמה, אנחנוּ לא נירָגע, אנחנוּ לא נוַתר, אך עלינוּ לזכּוֹר שפּנינוּ תמיד לשלוֹם. רחוֹקים אנוּ מדאגוֹת של “בּרית שלוֹם”, אבל עלינוּ להכּיר שפּה פּרוֹבלימה טרגית מאד. איננוּ יכוֹלים לשכּוֹח שמחר נצטרך לחיוֹת עם הערבים יחד. עלינוּ לסלוֹל דרך לחיים אחרים, אפילוּ אם יוֹדעים אנוּ שכּל חיינוּ אינם בּטוּחים, שתמיד אוֹרבוֹת לנוּ התנַפּלוּיוֹת. אבל מצפּוּננוּ צריך להיוֹת טהוֹר. לא יתכן שיאמרוּ לנוּ שבּמלחמתנוּ יצאנוּ מגדר של התגוֹננוּת. לא, בּמַצפּוּן טהוֹר נוּכל תמיד להגיד: כּן, אנחנוּ נלחמנוּ, נלחמנוּ למען רעיוֹננוּ וּשאיפתנוּ, אבל מלחמתנוּ היתה לנוּ מלחמת־התגוֹננוּת.

בּעוֹלם לא נשארוּ הרבּה תנוּעוֹת אשר שמרוּ בּמשך עשׂרים השנים אחרי המלחמה העוֹלמית על ערכיהן היסוֹדיים ונשארוּ נאמנוֹת לפּוֹליטיקה שלהן. בּמבּוּל של דם אבדוּ כּל הערכים הטוֹבים. אנחנוּ נשארנוּ אחת התנוּעוֹת מן המעטוֹת היכוֹלוֹת להילחם רק מתוֹך הכּרת צדקתן, העוֹמדוֹת נגד כּל העוֹלם. אנחנוּ דוֹגלים לא בּשם האמת המזוּיפת, אנחנוּ נאמנים לנוּ לעצמנוּ ואנחנוּ פּוֹנים אל המַצפּוּן האנוֹשי, וכאשר אנוּ מקבּלים הוֹדעה טוֹבה מליאוֹן בּלוּם, יהוּדי העוֹמד בּראש ממשלת צרפת, ואם אינוֹ צריך להתבּייש בּנוּ, ואם הוּא מוֹדה שאנחנוּ צוֹדקים והוּא רוֹחש לנוּ אַהדה, – דבר חשוּב הוּא לנוּ. מחר אוּלי נצטרך להשתדל לקבּל הוֹדעה כּעין זוֹ מרוּזבלט אוֹ מאיזה מיניסטר אחר בּאירוֹפּה למען השׂג בּעזרתם תוֹצאוֹת רצוּיוֹת לנוּ. והאם בּשביל הסיפּוּק הרגעי עלינוּ לעשׂוֹת דברים היכוֹלים ללכלך את דגלנוּ? עלינוּ להתגבּר על הכּל ולעשׂוֹת חשבּוֹן שקט. אמנם קשה לנוּ זה, כּל אחד מאִתנוּ יוֹדע שבּרגע שאנחנוּ מדבּרים פּה אוּלי זוֹרקים פּצצוֹת ויוֹרים על שכוּנוֹתינוּ, אבל איננוּ יכוֹלים להיוֹת מוּשפּעים ממעשׂים אלה, אנחנוּ צריכים לשקוֹל את הכּל בּדעת. אסוּר לנוּ לזלזל בּמה שהשׂגנוּ, לזלזל בּאפשרוּת שלנוּ למחר, אלא עלינוּ לוֹמר לעצמנוּ: מלחמה כּבדה לנוּ, ויש לנוּ מכשיר למלחמה זוֹ, האם רשאים אנוּ לאבּד אוֹתוֹ, אם אפילוּ יש מי שאוֹמר שזה מכשיר מפוּקפּק? אם אין אנחנוּ יכוֹלים להוֹעיל, עלינוּ להזהר מאד מאד שלא נזיק.

עוֹד מלים אחדוֹת על המערכה שבּה אנחנוּ נכנסים כּעת. קשה לוֹמר נכנסים, כּי יתכן שמן היוֹם הראשוֹן היינוּ לא רק בּמערכה של התנפּלוּת, אלא גם בּמערכה פּוֹליטית, אוֹתוֹ רגע שהנציב העליוֹן אמר שהשביתה היא חוּקית – לא היוּ אלה דברי תמימוּת, ואיננוּ יוֹדעים מה חשב המוּפתי בּאוֹתוֹ רגע – מצאנוּ את עצמנוּ לא רק בּמערכת ההגנה, אלא בּמלחמה פּוֹליטית כּבדה. אם נוֹטים לחשוֹב שסוֹף השביתה כּבר בּא, הרי רק עכשיו אנחנוּ מתקרבים למערכה הפּוֹליטית הגדוֹלה והכּבדה מאד. ואם כּי אין מגלים על מה מדוּבּר בּין נוּרי סעיד והנציב העליוֹן והוַעד הערבי העליוֹן, יכוֹלים אנחנוּ לשער מה הוּא הענין: אנחנוּ הננוּ האוֹבּיֶקט, הסחוֹרה הנמכּרת בּענין זה בּין שני הצדדים העוֹסקים בּמקח וּממכּר. וּברגע שגוֹרלנוּ עוֹמד להיחָרץ אנחנוּ כּאילוּ איננוּ קיימים, איננוּ מוֹפיעים כּצד שלישי. אוּלי יוֹדיעוּ לנוּ בּרגע האחרוֹן משהוּ. זה בּלבד מוֹכיח עד כּמה חמוּרה היא המערכה. ואני רוֹאה חוּמרה מיוּחדת בּזה שהמשׂא־וּמתן אינוֹ מתנהל ישר בּין הנציב העליוֹן והועד הערבי, אלא בּעזרת מתווך חיצוֹני. אינני מתיחס בּשלילה לזה שערבי לא מקוֹמי יכוֹל להתערב, כּי אנוּ מוּכנים לקבּל את התערבוּתוֹ של יהוּדי־חוּץ, אבל ערבי זה מוֹפיע כּבא־כּוֹח של מדינה ערבית, של ממשלה ערבית. הן לא יעלה על הדעת שווֹקוֹפּ יזמין בּתוֹר מתווך את הקוֹנסוּל האמריקאי, הלא זה היה לכאוֹרה הגיוֹני מאד, כּי הלא יש נתינים אמריקאיים שסבלוּ מהמאוֹרעוֹת, אבל זה לא יעלה על דעת מישהוּ, לפי שזה לא לפי הפּרסטיז’ה של הממשלה לשתף בּא־כּוֹח אמריקאי. עם וַעדת־המנדטים על יד חבר הלאוּמים ידעוּ איך להסתדר, שלחוּ לשם את טראסטיד, ואם יש שאלה שאינה נעימה לוֹ הוּא אוֹמר שחסר לוֹ החוֹמר הדרוּש ואין הוּא יכוֹל להשיב עליה. אבל פּה הכניסוּ את מיניסטר־החוּץ של מדינה ערבית וּמחר אוּלי יוֹפיע עוֹד צד שלישי, ואפשר שהמתווכים האלה יהיוּ הערבים. תיווּך זה הוּא פּגיעה מסוּכּנת. אתמוֹל עבּדאלה, היוֹם נוּרי סעיד, מחר אפשר יוֹפיע אִבּן־סעוּד. יש המאמינים שבּימים אלה כּל ענין המאוֹרעוֹת יגָמר. אבל לא על נקלה יעלה זה לאנגליה. אפשרי מאד שמדינוֹת אחרוֹת עוֹמדוֹת מאחוֹרי זה, מדינוֹת אשר חשוּב להן להביא את אנגליה בּמצוֹר, והן תפסוּ את הרגע שבּוֹ אפשר ללחוֹץ, וּמשוּם כּך מרשה לה אנגליה להתנהג כּאן באוֹפן כּזה כּאילוּ הגוֹרם היהוּדי אינוֹ קיים כּגוֹרם פּוֹליטי. הועד הערבי העליוֹן, הארצוֹת השכנוֹת קיימים, אבל הישוּב היהוּדי כּאשר מתנפּלים עליו אינוֹ קיים בּתוֹר גוֹרם פּוֹליטי, שמוּכרחים להתחשב בּוֹ. אם בּנקוּדה הקוֹדמת הגינוֹתי על כּבוֹד הישוּב ועל הגיוּס שהישוּב הראה בּו את כּוֹחוֹ, הרי בּחלק השני אינני יכוֹל לעשׂוֹת זאת, בּמצב זה אפשר היה דבר־מה לעשׂוֹת. אינני מבּיט על זה כּעל גזירה, כּעל דבר חתוּם שאי אפשר לשנוֹתוֹ. אבל הוּבאנוּ למצב כּזה לא רק בּזכוּתה של איטליה, לא רק בּזכוּתם של הערבים אוֹ בּזכוּתה של ספרד. זהוּ פּגָם גדוֹל בּציוֹנוּת המדינית: הפּגם הוּא שהציוֹנוּת גם בּחדשים אלה פּעלה רק בּמשׂרדים, בּמשׂרדי ההנהלה הציוֹנית, בּמשׂא־וּמתן עם אישים חשוּבים, עם מספּר אנשים בּעלי השפּעה, אבל לא נעשׂתה שוּם עבוֹדה בּרחוֹב, בּציבּוּר היהוּדי. זאת היא נקוּדה מכאיבה מאד. כּשהעם אינוֹ נרתם בּעבוֹדה רגילים להטיל את האשמה על המנהיגים. אילוּ וייצמן וּבן־גוּריוֹן היוּ מעוֹררים את העם אוּלי היה עוֹשׂה זה רוֹשם, כּכה רגילים לחשוֹב. מאידך גיסא אוֹמרים חברינוּ שהם ניסוּ את הכּל, אבל העם לא נע ולא זע. אני חוֹשב ששני הדברים צוֹדקים. חוֹששני שיש אצלנוּ מצב של שיתוּק פּוֹליטי גדוֹל, קוֹדם כּל ישנה עייפוּת. היהוּדים בּפּוֹלין המטוּפּלים בּצרוֹת רבּוֹת אינם יכוֹלים לחשוֹב על מחאוֹת נגד אנגליה. זאת אוּלי בּשבילם התקוה האחרוֹנה שבּה הם מתנחמים. כּשאבדה להם כּל אפשרוּת של חיים בּפוֹלין מרמזת להם תקות ארץ־ישׂראל. וּלאיזוֹ פּעוּלה פּוֹליטית אפשר לחכּוֹת מיהוּדי גרמניה? גם יהוּדי אמריקה היוּ להם נימוּקים שוֹנים, שלא התעוֹררוּ לאוֹתה מערכה, העסקנים היוּ נתוּנים בּעבוֹדה למען הקוֹנגרס העוֹלמי. לא ידענוּ אם יצא דבר־מה מן הקוֹנגרס הזה. בּכל זאת יתכן מאד שגם ההנהלה לא ראתה בּמרכז עבוֹדתה את התפקיד להניע את ההמוֹנים. היא שיתפה בּעבוֹדתה כּמה וכמה אנשים בּלוֹנדוֹן, אנשים חשוּבים מאד, היא הביאה מאמריקה את סטיפן וייז ואת פרנקפוּרטר, זהוּ ריכּוּז כּוֹחוֹת טוֹב בּיוֹתר, אבל לא עלה בּידנוּ להכּוֹת גלים בּעם, לעוֹרר תנוּעת עם. אני נכוֹן בּענין זה להאשים גם את מפלגתנוּ, ודאי היא עשׂתה דבר־מה, אבל לא עשׂתה כּל מה שאפשר היה לעשׂוֹת, היא לא מסרה את הכּוֹחוֹת המספּיקים לעבוֹדה הפוֹליטית. וּמאידך גיסא אפשר לוֹמר: הנה תנוּעת הפּוֹעלים עוֹשׂה דבר־מה, היא משמיעה את קוֹלה על ידי עתוֹנה, יוֹם יוֹם, ערב ערב, והוּא אינוֹ נוֹתן להירדם. היה גילוּי־דעת של הועד הפּוֹעל הציוֹני, אוֹ יוֹתר נכוֹן, של חברי הועד הפּוֹעל הציוֹני היוֹשבים בּארץ. היה גם גילוּי־דעת מקיף של אסיפת הנבחרים. נדמה לי שעכשיו מתחיל דבר־מה לנוּע, יש ידיעה טלגרפית מניוּ־יוֹרק, יש גם ידיעוֹת מוַרשה. ואם ישנה התעוֹררוּת אסוּר להפסיק אוֹתה עד לנצחוֹן. זאת לא הפּעם הראשוֹנה שעלינוּ להלחם לזכוּיוֹתינוּ. אני כּשלעצמי אוֹמר: עוֹד כּוֹחוֹתינוּ לא אפסוּ. אינני מבּיט על משׂא־וּמתן זה כּעל המלה האחרוֹנה. אני מניח שהשלטוֹן רוֹצה ליצוֹר שקט בּעזרת משׂא־וּמתן זה וּלהינצל על ידי זה מן הפּוּרענוּת. אבל אנחנוּ צריכים להיוֹת מוּכנים להמשך המערכה. התנוּעה הציוֹנית אינה יכוֹלה להשלים עם זה שהענין יגָמר במצב של הרס. אוּלי השלטוֹן אינוֹ יוֹדע שזה הרס בּשבילנוּ, בּשעה שסוֹגרים את שערי הארץ בּפני אלפי צעירינוּ הרוֹצים לעלוֹת וּמוֹסרים אוֹתנוּ לידי אנשי חוּץ. הוַעדה המלכוּתית הזאת היא נסיוֹן לשׂים קץ לחזיוֹן הציוֹני. בּתנאים אלה לא נוּכל להתקיים, לא יוּכל גם להתקיים ישוּב בּארץ, לא יוּכל להתקיים אַפּרט כּלכּלי, והאַפּרט הכּלכּלי אשר יוּקם יחניק אוֹתנוּ. משוּם כּל זה יש צוֹרך שהתנוּעה הציוֹנית תהיה מוּכנה למלחמה גדוֹלה שלא תיגָמר אחרי דברים אחדים, שלא ניכּנע למצב־רוּח של השלָמה המוּרגש בּחוּגים של בּעלי־רכוּש, בּעלי עמדה ידוּעה. יש, לדעתי, צוֹרך בּהתקוֹממוּת. לא אציע עוֹד פּרטים, לא אציע עוֹד בּכלל ללכת בּדרך של התקוֹממוּת, אמרתי כּבר קוֹדם שכּל אחד צריך להלחם בּנשק שלוֹ. בּנשק הערבי לא נוּכל אנחנוּ להלחם. אם אפילוּ הערבים יכריזוּ שהדבר נגמר, בּשבילנוּ הוּא לא יגָמר כּה מהר, בּשבילנוּ מתחילה אז מערכה חדשה, בּשבילנוּ מתחילה מערכה שבּה עוֹד לא נתנסינוּ, וּבכוחנוּ יהיה להכריח את המסקנוֹת להיכּנע לנוּ. אני מאמין שדבר זה אפשרי הוּא. אם משקלנוּ הפּוֹליטי לא היה מוּרגש על כּף המאזנים בּמשך החדשים האחרוֹנים, כּי היוּ משקלוֹת הרבּה יוֹתר גדוֹלים: היטלר וּמוּסוֹליני, אף על פּי כּן לא מן הנמנע הוּא שאנחנוּ נוּכל לגייס כּוֹחוֹת מסוּגים שוֹנים, לא רק כּוֹחוֹת עמנוּ, אלא כּוֹחוֹת המעוּנינים בּנוּ בּצוּרה זוֹ אוֹ אחרת. אם היוֹם שוֹהים בּארץ שלוֹשה סינַטוֹרים אמריקאיים אינני חוֹשב שיש להם ענין מסוּים בּארץ. אבל, כּנראה, שהעלוּ שם את השאלה. יש לשׂים לב לעצם העוּבדה, שבּעת מלחמת־בּחירוֹת בּאמריקה הרחוֹקה יכוֹלים הסינַטוֹרים להיוֹת מעוּנינים בּידיעת המצב בּארץ. זה רק רמז. אנחנוּ יוֹדעים היטב שהכּל נמצא תחת השפּעת היטלר, תחת השפּעת האַנטישמיוּת ההוֹלכת וגוֹברת גם בּמדינוֹת האנגלוֹ־סַכּסיוֹת. אין זה כּל כּך קל לגייס כּוֹחוֹת, וּמחר יעמדוּ אוּלי כּוֹחוֹת גדוֹלים של עיראק לצדם של המתקוֹממים הערבים. אנחנוּ צריכים בּימים אלה, שהם אוּלי ימי ההכרעה, הכרעת גוֹרל הארץ, להיכּנס לעבי הקוֹרה. אנחנוּ צריכים להתגוֹנן, אנחנוּ צריכים להתגוֹנן בּכל האפנים. עלינוּ לתאר לנוּ שהפסקת השביתה, בּאחד הימים, פּירוּשה שהערבים משׂיגים את נצחוֹנם, מצד הגבּרת הפּרסטיז’ה שלהם, הדיכּוּי הפּוֹליטי שלנוּ, הבּרית בּין השלטוֹן וּבין הערבים. יּפתח הנמל בּיפוֹ, הסוֹחרים, הקוֹמיסיוֹנרים וכוּ' ישוּבוּ לנמל יפוֹ, אל המוֹשבוֹת יחזוֹר גל של עבוֹדה ערבית, “תנוּבה” תוּכל עוֹד פּעם להוֹדיע לירקנים שאין לגדל ירקוֹת, כּי אין מה לעשׂוֹת בּהם. אני אוֹמר זאת רק בּתוֹר דוּגמה לפּרוֹבּלימוֹת אשר תתעוֹררנה, מלבד הפּרוֹבּלימוֹת האיוּמוֹת החדשוֹת, הפּרוֹבּלימוֹת הפּוֹליטיוֹת. לא נשלים עם זה שהישוּב יכּנע בּלי שלוֹם יהוּדי־ערבי, בּלי שלוֹם צוֹדק. איננוּ רשאים לשוּב ליפוֹ בּלי הסכּם צוֹדק. אי אפשר להשלים שתוֹצרת ערבית תציף אוֹתנוּ בּימים הקרוֹבים. הישוּב יצטרך לשמוֹר על נמל תל־אביב, הישוּב יצטרך ליצוֹר מצב שלא יוּכלוּ לפסוֹח על נמל תל־אביב, שלא יוּכלוּ לבלי להבטיח את ענין העבוֹדה העברית בּיפוֹ. בּשוּם אוֹפן לא נוּכל להרשוֹת שכּל הכּיבּוּש של עבוֹדה עברית, של שמירה עברית, יתבּטל בּשבוּע אחד. ואין ספק שאם לא יעלה בּידינוּ לבטל את הגזירה, בּוַדאי נצטרך לשבת ולדוּן, בּראשוֹנה כּל אחד עם עצמוֹ, מה לעשׂוֹת. לא נכוֹן יהיה אם נבלע את הדברים: נחלנוּ מפּלה, והוֹלכים וּממשיכים הכּל כּדאֶשתקד. בּוֹ בּרגע שהממשלה עוֹשׂה שלוֹם על חשבּוֹן הפסקת העליה, בּוֹ בּרגע שצריכה להתחיל לפעוֹל הוַעדה המלכוּתית, יש לשקוֹל את המצב. אינני רוֹצה לקבּוֹע עכשיו את יחסנוּ לוַעדה, הענין הוּא מסוּבּך מאד. אוּלי נעשׂה שהוַעדה לא תבוֹא, אינני מציע שוּם צעדים לפעוּלה, אני מציע רק שנחשוֹב בּדבר. אפשר נעמיד את עצמנוּ באוֹפּוֹזיציה, אוּלי תצטרך הממשלה לדעת על אִרגוּן האוֹפּוֹזיציה. עוֹד לא בּאה השעה להכריע בּענין זה, ועל אחת כּמה וכמה שלא כּאן המקוֹם להחליט על זה. הימים הם חמוּרים מאד, ההיאבקוּת תהיה עוֹד יוֹתר גדוֹלה מאשר היא עתה, מאשר היתה כּל תשעה־עשׂר השבוּעוֹת שעברוּ. תהיה היאָבקוּת נוֹראה בּכל הדרכים וּבכל האפשרוּיוֹת. צריך יהיה להווֹת מין לחץ ציבּוּרי חזק שיתחשבוּ בּוֹ. נהיה צריכים לטכּס עצה כּיצד להגן על הישוּב שלא יחָנק, כּיצד לגלוֹת שיש לנוּ כּוֹח שיכריח לקרוֹע את הגזירוֹת.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות