(בּמוֹעצת המפלגה. חיפה. 23.1.1937)

מוֹעצה זוֹ נקראה למחרת צאת הוַעדה המלכוּתית וערב התהווּת מצב פּוֹליטי מסוּים. אנחנוּ עוֹמדים בּסטַדיה בּרוּרה למדי. אין לי כּל צוֹרך להגדיר את ענין הוַעדה המלכוּתית, את המטרוֹת אשר בּשבילן נשלחה. כּבוֹדם של כּל הג’נטלמנים האלה בּמקוֹמוֹ מוּנח, אבל המטרה שבּשבילה נשלחוּ בּרוּרה למדי – לא לעשׂוֹת צדק לנוּ, לא לפייס אוֹתנוּ על הפּצעים שלנוּ, כּי אם לפייס וּלהרגיע וּלהשקיט את אלה אשר פּצעוּ אוֹתנוּ. אינני מטיל ספק בּדבר שחברי הוַעדה הנם בּלתי־תלוּיים לגמרי בּממשלת ארץ־ישׂראל וּבפקידוּתה. אבל אינני מטיל ספק גם בּכך, שכּל אדם הוּא בּן מעמדוֹ וּבן חברתוֹ. האוירה, המוּשׂגים, ההשׂגוֹת של הפּקידוּת הארץ־ישׂראלית הם אשר אָפפוּ את עבוֹדת הוַעדה. ואם אנחנוּ רוֹצים לדעת, בּלי להינבא וּבלי לנחש, באיזה אֵזוֹר מסתוֹבבוֹת המחשבוֹת של חברי הועדה המלכוּתית, די לנוּ שנדע בּאיזה מעגל עוֹבדת המחשבה של הפּקידוּת הארץ־ישׂראלית. קשה להאמין שהוַעדה תגלה משהוּ הנבדל בּמהוּתוֹ מיסוֹדוֹת הפּעוּלה של האַדמיניסטרציה בּמשך 18 שנים. אילוּ היה כּך היה בּזה נס מן השמים.

ואם נסַכּם מה ששמענוּ, מה שהרגשנוּ וּמה שידענוּ מן התכניוֹת המהלכוֹת בּקרב האדמיניסטרציה, ולא רק בּקרב אוֹיבינוּ הגלוּיים, כּי אם בּקרב ידידינוּ הגלוּיים (נדמה לי כּי אוֹיבים יש לנוּ גם גלוּיים וגם נסתרים; ידידים – רק גלוּיים. ספק אם יש לנוּ גם ידידים נסתרים), אזי נעלה כּמה דיבּוּרים:

דיבּוּר ראשוֹן: שינוּי ההנחה שנקבּעה בּ־1922, כּי לעליה יש הגבּלה אחת, יכוֹלת הקליטה הכּלכּלית של הארץ. הנחה שאוּשרה בּאיגרת מקדוֹנלד, כּי רק גוֹרמים כּלכּליים עשׂוּיים להגבּיל את העליה. עכשיו שמענוּ מכּל צד בּרמז וּבגלוּי שהכּוָנה היא להגבּלוֹת חדשוֹת. יכוֹלת קליטה כּלכּלית אינה אלא המַכּסימוּם שאליו תוּכל העליה להגיע, אבל זוֹ איננה קוֹבעת את המינימוּם שאליו אפשר להוֹריד את העליה. יש גם “יכוֹלת־קליטה פּוֹליטית וסוֹציאלית”, כּמוֹ שנאמר בּביטוּי אחד, יש גם “יכוֹלת־קליטה מוּסרית”, היינוּ, אם המוּסר של המוּפתי יכוֹל לקלוֹט את העליה הזאת אוֹ איננוּ יכוֹל לעמוֹד בּה. בּקשר עם זה יש מקוֹם להניח שבּמַעבּדה הפּקידוּתית ישנן הצעוֹת על הגבּלת תפקידיה של הסוֹכנוּת לגבּי סלקציה של עליה, לגבּי סידוּר עניני העליה.

דיבּוּר שני – פּירוּש חדש של המַנדט. פּירוּש אשר יקבּע כּי בּארץ הזאת יש בּאוֹפן קוֹנסטיטוּציוֹני עַם של רוֹב ועַם של מיעוּט. והיהוּדים חייבים להיוֹת עם של מיעוּט. מכּאן נוֹבעת שוּרה של הצעוֹת: הצעה להטיל את המוּשׂג “שידיוּל” וּ“מכסה” לא רק על עליה עוֹבדת, כּי אם גם על עליית בּעלי־הוֹן וגם על עליית קרוֹבים, כּלוֹמר, לקבּוֹע מראש לכמה יהוּדים, מכּל הסוּגים יחד, יהיה מוּתר לעלוֹת לארץ, ועל מספּר זה אין להוֹסיף.

מכּאן גם הצעוֹת בּעניני קרקע. בּין שיפעלוּ בּצוּרה גסה, כּמוֹ שכּבר אמרוּ לעשׂוֹת, על ידי פּגיעה בּשויוֹן הזכוּיוֹת של היהוּדים; בּין שיחַדשוּ חידוּשים בּדרך של קביעת “יחידת מִחיה”, אוֹ קביעת “רזרבוֹת קרקעיוֹת” שאין לנגוֹע בּהן; וּבין שיתחכּמוּ ויחליטוּ “בּלי כּל הפלָיה”, שבּתל־אביב, למשל, אסוּר למכּוֹר אדמה לערבי וּבשאר ארץ־ישׂראל אסוּר למכּוֹר אדמה ליהוּדי, ואזי ישתמר עקרוֹן השויוֹן בּטהרתוֹ.

וּמוּבן שחידוּש הענין של מוֹסדוֹת שלטוֹן ערבי בּארץ יעלה על הפּרק. לא יקראוּ לזה שלטוֹן ערבי, אלא שלטוֹן הארץ – אם בּצוּרת מוֹעצה מחוֹקקת ואם בּצוּרה אחרת. אבל עצם הרעיוֹן הוֹלך ונשנה בּרֶקוֹרדים של האַדמיניסטרציה.

ועוֹד שמוּרים לנוּ פּירוּשים תיאוֹרטיים פּרינציפּיוֹניים לכמה מוּנחים שבּמַנדט: מהי, למשל, החוֹבה לקיים את זכוּיוֹת העדוֹת האחרוֹת ואת מעמדן? מה זה “מעמד”? מחר יכוֹלים לקבּוֹע: כּיון שבּמשך כּל כּך הרבה שנים היה בּירוּשלים וּבחיפה ראש העיריה ערבי, הרי שזהוּ “מעמד” של העדה הערבית, שחייבים לקיימוֹ לעד, ואפילוּ אם יהוּדים יהווּ 90% בּערים אלה.

ועוֹד שמוּרה בּתיק מהדוּרה שניה של הצעת “סוֹכנוּת ערבית”, שכּוָנתה לא לאַרגן מחדש את הרפּרזנטציה הערבית בּארץ, אלא ליצוֹר סטאטוּס פּוֹליטי חדש למדינוֹת הערביוֹת, שתהַווינה גוֹרם קוֹנסטיטוּציוֹני חוּקי במדיניוּת הארץ־ישׂראלית. אנחנוּ ודאי נטען שזהוּ ניגוּד גמוּר למנדט, אבל ההצעה קיימת, וכמה נסיוֹנוֹת פּוֹליטיים של ממשלת הארץ סללוּ לפניה את הדרך.

ונוֹסף לכל אלה: עדיין מרחפים בּאוירה של האַדמיניסטרציה אוֹ בּקרב חוּגים בּריטיים רעיוֹן הקנטוֹניזציה או­ֹ צוּרה אחרת של הפרדה. פּעם הוֹדיעוּ על כּך ואחרי כן הכחישוּ. בּכל זאת – מרחף הרעיוֹן לצרף חלקים של ארץ־ישׂראל אל עֵבר־הירדן. אין אנוּ דנים בּרגע זה מה קשוּר בּהצעוֹת אלה, אבל הרעיוֹן שלהן בּרוּר מאד: ליצוֹר לנוּ עֵבר־ירדן שני בּתוֹך ארץ־ישׂראל.

אלה, נדמה לי, הן כּרגע המגמוֹת שאנחנוּ יכוֹלים לצפּוֹת להן, אם לא נתבּרכנוּ באוֹפּטימיוּת־יֶתר ואם אין לנוּ ה“בּטחוֹן” היהוּדי ש“הכּל לטוֹבה”, ש“אין דבר” ושהכּל “יסתיים בּכי־טוֹב”. כּאלה הן ההצעוֹת הפּוֹליטיוֹת הנדוֹנוֹת בּחוּגי השלטוֹן.

שמעתי היוֹם מחָבר אחד, שדיבּר בּוַדאוּת שאת העליה יקצצוּ בּקרוֹב. אילוּ היה בּידי כּוֹח דיקטטוֹרי כּל־שהוּא הייתי אוֹסר לוֹמר שהגזירוֹת בּוֹא תבוֹאנה. אינני אוֹמר שאני מאמין שהגזירוֹת לא תבוֹאנה, אבל מאמין אני שיש בּידינוּ לעשׂוֹת שלא תבוֹאנה. בּזה אני מאמין אמוּנה שלמה. הנסיוֹן שלנוּ מ־19 בּאפּריל אוֹמר לנוּ הרבּה יוֹתר ממה שאנוּ מוּכנים ללמוֹד ממנוּ. לא אכּנס בּהגדרה מה כּוֹחנוּ וּמה נתן לנוּ את האפשרוּת הזאת בּמשך 8־9 חדשים לעמוֹד כּכה בּתוֹך האש, בּתוֹך הדמים, בּתוֹך עקירה וּבתוֹך אוירה כּזאת העלוּלה להתיש כּוֹח גיבּוֹרים. מנַין לנוּ הכּוֹח לעמוֹד כּכה? זוֹהי בּאמת שאלה גדוֹלה ועוֹד מוּקדם לענוֹת על כּך? אוּלי פּוֹעלים בּנוּ כּוֹחוֹת שאיננוּ יוֹדעים על מציאוּתם. אבל דבר אחד ודאי הוּא: לא השלמנוּ מעוֹלם עם הגזירוֹת, וּברגע האחרוֹן התקוֹממנוּ כּהוֹגן, ואי־ההשלמה וההתקוֹממוּת פּעלוּ את פּעוּלתן. שמעתי פּה דברי בּיקוֹרת, וּבעוֹלם היהוּדי ודאי נשמעוּ כּאלה, על טיב הגנתנוּ. זוֹהי שאלה הטעוּנה בּירוּר וּמחשבה, ולא פּה המקוֹם. אבל רוֹאה אני לי חוֹבה פּוֹליטית וחינוּכית להדגיש בּכל תוֹקף את כּוֹח הגבוּרה העצוּמה והאיוּמה שגילה הישוּב העברי. אין זה ענין להתפּארוּת וּלקוֹרת־רוּח, אלא להבנת המצב לַאשוּרוֹ. אינני יוֹדע דוּגמה בּימינוּ, בּאיזוֹ מידה עמד עם בּמצב כּזה ולא איבּד את אמוּנתוֹ ולא הפסיק את מלחמתוֹ אפילוּ רגע אחד. אני עוֹשׂה חשבּוֹן, נגד מי עמדנוּ ונגד מה עמדנוּ. זה הישוּב הפּעוּט המסכּן בּארץ־ישׂראל עמד נגד הערבים, עמד נגד האַדמיניסטרציה הבּריטית, ולא נגדה בּלבד, כּי אם נגד קו פּוֹליטי גדוֹל וחשוּב בּמסוֹרת של בּריטניה בּמזרח, אוֹתוֹ קו הממלא תפקיד כּל כּך טרגי בּהיסטוֹריה של ארץ־ישׂראל, אוֹתוֹ קו שאנוּ מבחינים בּוֹ לכל הפּחוֹת מן הרגע שסמוּאל המליך את המוּפתי ועד האִרגון הממשלתי של עדוּת המוּפתי, אוֹ נאמר עד הזמן שאנטוֹניוּס הוֹפיע בּפני הוַעדה המלכוּתית עם הרצאתוֹ. אבל עמדנוּ לא רק נגד אלה. עמדנוּ גם נגד מוּסוֹליני, עמדנוּ גם נגד היטלר, עמדנוּ נגד הקוֹמאינטרן ועמדנוּ נגד דבר אוּלי יוֹתר קשה מכּל, עמדנוּ נגד פַּניקה יהוּדית פּנימית שתקפה הרבּה יהוּדים טוֹבים וציוֹנים טוֹבים וּבעלי השפּעה. אוּלי לא הגיעוּ הדברים לדעת הציבּוּר, אבל הכּוֹחוֹת החיים בּישוּב עמדוּ בּהיאָבקוּת בּלתי־פּוֹסקת עם כּל מיני מחשבוֹת והצעוֹת ליקבידציוֹניוֹת שבּאוּ מתוֹך חוּלשה וּפַּניקה.

אני אוֹמר זאת לא למען הרגיע את עצמנוּ. אני חוֹשב שהפסדינוּ עצוּמים. אפילוּ כּשההתפּרצוּת תלוּיה בּאויר עוֹד יש כּוֹח למנוֹע אוֹתה. ואילוּ היתה תנוּעתנוּ חזקה יוֹתר ויוֹדעת יוֹתר לכוון את הרגע, חיה יוֹתר עם ההמוֹנים וּמרגישה יוֹתר בּמתרחש וּמתקדר – אוּלי היינוּ מוֹנעים את 19 בּאַפּריל. ואילוּ היינוּ מוֹנעים את המאוֹרעוֹת לשנתים אוֹ לשלוֹש שנים, היינוּ מגיעים אוּלי למערכה פּוֹליטית אחרת. הפסדינוּ עצוּמים. אבל יש לשקוֹל נגד זה גם את ה“רוָחים”, ואוּלי נמצא שגם הם גדוֹלים.

יש דבר שאיננוּ נשקל ונמדד, אבל יש לוֹ חשיבוּת מַכרעת בּכל תנוּעת שחרוּר – זהוּ חינוּך העם, חינוּך התנוּעה לכּוֹח עמידה בּשעת־סכּנה. ויש שפּוּרענוּת המביאה לכאוֹרה רק חללים וקרבּנוֹת ואבידוֹת, נהפּכת לגוֹרם היסטוֹרי מחַנך. וכך גם אתנוּ הפּעם. העמידה הזאת בּמשך חדשים – העמידה הכּלכּלית, העמידה הגוּפנית, העמידה הפּוֹליטית והעמידה הנפשית של הישוּב הצעיר הזה, של ישוּב שחלקוֹ אֶמיגרנטים ללא שרשים בּארץ, וּללא ידיעת הלשוֹן וּללא אחיזה בּתרבּוּת וּבהרגשת ההיסטוֹריה העברית וּבמרטירוֹלוֹגיה היהוּדית – עמידה זוֹ בּארץ וּבעם יוֹצרת עוּבדה היסטוֹרית וּמבטיחה נצחוֹן בּמערכוֹת הבּאוֹת. איננוּ רשאים להקטין בּעיני עצמנוּ את ערך הדבר.

אֶמנה את ההישֹגים המעשֹיים מבּלי להרחיב את הדיבּוּר עליהם: נמל תל־אביב; חזרת העבוֹדה העברית בּשלימוּתה אוֹ בּחלקה לכמה אזוֹרים וּלכמה ענפים; הגבּרת הכּוֹח הכּיבּוּשי שלנוּ; גם הגבּרת עניני התוֹצרת העברית; הגבּרת עצמאוּתנוּ האַדמיניסטרטיבית, בּתל־אביב וגם בּמקוֹמוֹת אחרים, המביאה אִתה לא רק אוֹטוֹנוֹמיה וחוֹפש, אלא אף הפחתת העַרביזַציה של השלטוֹן. ודאי לא מניתי את הכּל. יש להוֹסיף גם את שיתוּפנוּ בּמשטרה.

כּמה מלים בּדבר הוֹפעתנוּ בּפני הוַעדה המלכוּתית. אינני תמים־דעים עם מה שנאמר כּאן, עם הלָך־הרוּח המהלך בּחוּגים הבּעלי־בּתיים, בּעתוֹניהם וּבמוֹעצוֹתיהם, ואני מניח שגם ציבּוּרנוּ מוּשפּע ממנוּ. אני רוֹאה את עמידת העדוּת שלנוּ בּדרך כּלל – מחוּץ לשגיאוֹת קטנוֹת – ואת עדוּת חברינוּ בּפרט, כּפרשה רבּת־כּבוֹד, רבּת־ערך ורבּת־תוֹכן, עמוּקת־נאמנוּת. ואנחנוּ היינוּ צריכים לשׂמוֹח עליה. אם יבוֹאוּ עתה לקרוֹא בֵּעדוּיוֹת היהוּדיוֹת בּימי ועדוֹת קוֹדמוֹת, – והקוֹראים לא יהיוּ פּוּבּליציסטים המבקשים לעשׂוֹת נקמה בּמחלקה המדינית של הסוֹכנוּת – יראוּ את ההבדל הגדוֹל בּנציגוּתנוּ מימי היירקרפט ושאוּ, ועד היוֹם. הציבּוּר לא העריך את הדברים הערכה צוֹדקת מפּני שרצה לראוֹת בּהוֹפעה שלנוּ דבר־מה יפה מאד, דבר־מה שכּוּלוֹ הוֹד, דבר דמוֹנסטרטיבי, הַפגָנתי, מעֵין “שפוֹך חמתך”. מבּחינה אנוֹשית מוּבן הדבר. ולוּ היינוּ לאחר יאוּש, לוּ היינוּ בּרגע שלא נשאר לנוּ אלא לדאוֹג לכך כּיצד תהא נרשמת בּהיסטוֹריה המחאה שלנוּ, אזי היינוּ צריכים ללכת בּדרך אחרת לגמרי מזוֹ שהלכנוּ בּה. אבל התפקיד של עדוּתנוּ היה אחר. זוֹ היתה היאָבקוּת עם מציאוּת מסוּימת, היאָבקוּת קשה עד מאד. הגדיר זאת נכוֹנה יצחק (טבּנקין). הוּא רוֹאה בּהוֹפעתנוּ בּפני הועדה המשך המרטירוֹלוֹגיה שלנוּ בּימי־הבּינַים. הרגשתי זאת כּשקראתי את עדוּתוֹ של משה (שרתוֹק) ונתנסיתי בעצמי בּעֵדוּתי – משהוּ מן האינקביזיציה. אינני בּא לוֹמר שהחוֹקרים נהגוּ בּנוּ כּך מתוֹך כּונוֹת כּאלה. אינני דן בּזה. אפשר שהם נהגוּ מתוֹך הוּמוֹר וטוּב־לב, אוּלם אני מדבּר על הענין כּמוֹ שנגלה לי. וּבמקרה זה, כּשאתה דן עם התקיף ממך, כּשאתה יוֹדע מראש שכּל מלה שלך יכוֹלה להתפּרש לרעתך, אפילוּ המלה הטוֹבה בּיוֹתר, ואין אתה חפשי לתקן את הרוֹשם וּלהעמיד על הטעוּת, הרי כּל האוירה יש בּה כּדי להביא את העד לידי חוּלשת־דעת. תמהנוּ כּוּלנוּ, בּאיזה אמצעים מוֹציאים בּמוֹסקבה וידוּיים מאנשים נשפּטים. אבל משהוּ בּזעֵיר־אַנפּין ראינוּ עתה בּמוֹ עינינוּ: כּיצד משטר ידוּע וארגוּן ידוּע ואוירה ידוּעה עשׂוּיים להביא בּני־אדם להרגשה כּזאת שהם “נטחנים עד דק”. ראינוּ בּאיזוֹ מידה ארבוּ כּשלוֹנוֹת לכל עֵד שהעיד. אינני נוֹח לפזר שבחים, וּבדרך כּלל שוֹמעים ממני בּכמה הזדמנוּיות דברי תרעוֹמת וקוּבלנוֹת, אבל עלי לוֹמר הפּעם שמכּל העֵדוּיוֹת היהוּדיוֹת היתה בּעינַי עדוּת משה מאוֹרע המוֹכיח לאיזוֹ מידה הבאנוּ את עמידתנוּ הפּוֹליטית. חשיבוּת עדוּתנוּ אינה בּזה בּאיזוֹ מידה נאמרים דברים טוֹבים ואמרוֹת מבריקוֹת, אלא אם יוֹדע אתה בּשעה שאתה נמצא תחת מכבּש הלחץ הגדוֹל בּיוֹתר לשמוֹר על נאמנוּת לשוֹלחיך. בנסיוֹן זה של חקירת שתי־ועֵרב ניתן משה, יוֹתר ממי שהוּא אחר, – כּמוֹ בּשאלת העליה הבּלתי־לגַלית, בּשאלת העליה החוֹרנית, בּשאלת העבוֹדוֹת הציבּוּריוֹת – תחת הלחץ המַכּסימלי.

על דבר אחד אני מבקר את כּוּלנוּ, את המחלקה המדינית ואת האֶכּסקוּטיבה כּוּלה ואת מרכּז מפּא"י ואת המוֹסדוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת, על שהפכנוּ את מלחמתנוּ הפּוֹליטית למעֵין היאָבקוּת אינדיבידוּאלית. כּאילוּ חזרנוּ לימי דויד וגָלית. משני המחנוֹת יֹוצאים שני אנשים והם נאבקים, אבל המחנה נשאר מן הצד. לפנים נאמר: ה' ילָחם לכם ואתם תחרישוּן, ועתה נתקיים בּנוּ, פלוֹני ואלמוֹני ילָחמוּ לכם ואתם תחרישוּ. הפּאסיביוּת של התנוּעה הציוֹנית – ולא רק בּפּוֹליטיקה – מחרידה ממש. אביא דוּגמה קטנה: אם מפעל הבּצרוֹן לא הוּכרז על ידי האֶכּסקוּטיבה – אין זה ענין פּוֹליטי, אבל יש בוֹ תוֹכן פּוֹליטי – בּימים הראשוֹנים של המאוֹרעוֹת, היה זה משגה כּבד. המשגה הוּא של כּוּלנוּ. יתכן שלוּ דרשנוּ ונלחמנוּ על כּך, היה הדבר יוֹצא לפּוֹעל. אנחנוּ מבינים עכשיו כּוּלנוּ לאיזוּ מערכוֹת ממוּשכוֹת עלינוּ להתכּוֹנן ואנחנוּ מבינים כּוּלנוּ שהמערכוֹת הללוּ אינן ניתנוֹת בּלי כּמה וכמה מאמצים שאינני חייב לפרש אוֹתם פּה. ועכשיו נחפּשׂ, כּמוּבן, אנשים ואמצעים. אבל הדברים האלה היוּ יכוֹלים וּצריכים להיעשוֹת בּעוֹלם היהוּדי בּשבוּעוֹת הראשוֹנים של המאוֹרעוֹת. אזי היה להם הד עצוּם ותוֹצאוֹת חשוּבוֹת, חמריוֹת וחינוּכיוֹת. אני יוֹדע שקשה להסבּיר דברי אלה. כּשאתה דוֹרש פּעוּלה פּוֹליטית של תנוּעה, לא של יחידים, יש כּמה וכמה נימוּקים לטעוֹן: מה יכוֹל כּאן הציבּוּר לעשׂוֹת? אנחנוּ רגילים כּי בּמשקל הכּוֹחוֹת האלה הדברים נחתכים בּמשרד זה או אחר. נכוֹן, יש ערך רב לוייצמן וגם ליחידים אחרים, יש ערך לאנשים בּלוֹנדוֹן, שאין אנוּ מכּירים אוֹתם די, והם גילוּ כּשרוֹן וּמסירוּת וּפעלוּ הרבּה. אינני צריך לדבּר על הערכתנוּ אנוּ את עבוֹדת המחלקה המדינית בּידיעתה את הענינים וּבחדירתה לתוֹכם וּבקשריה עם הארץ, עם השוֹטר העברי, עם הישוּב, עם המקוֹם המגן על עצמוֹ, את ידיעתה מה לתבּוֹע, את התמדתה – מה שחסר כּל כּך בּהנהלוֹת הקוֹדמוֹת. אבל חסר גם עכשיו דבר המַפרה את כּל הפּעוּלה הזאת, דבר שיש עמוֹ לא רק ריסוֹנַנס ציבּוּרי, אל גם “דחיפוֹת”, אידיאוֹת, מעשׂים וּכנפים. מה שנחוּץ למלחמה פּוֹליטית זוֹהי אוירה ציבּוּרית, הפעלה ציבּוּרית. היא לא היתה.

אפשר לוֹמר כי העוֹלם היהוּדי נחרב. שמעתי פּה דברים כּאלה. מה יכוֹלים היהוּדים בּפּוֹלין אחרי פּשיטֶק לעשׂוֹת? אפשר להוֹכיח שבּשביל אנגליה אמריקה כּיוֹם חשוּבה פחוֹת מסַעוּדיה, ועל אחת כּמה וכמה קל להוֹכיח שיהוּדי אמריקה אינם חשוּבים. כּל הנימוּקים האלה שיש בּהם מידת אמת עגוּמה, אין בּהם מן האמת השלמה. גם בּחיים הפּוֹליטיים קל יוֹתר לצרף מספּרים מַתימטיים גדוֹלים, ניכּרים לכל עין. אבל כּשיש רק שברי־מספּרים ושברי־כּוֹחוֹת אין לזלזל גם בּהם, וצריך לצרף אוֹתם לכוֹח. ואת הדברים האלה מחוֹבתה של התנוּעה הפּוֹליטית לדעת ולפעוֹל לפיהם. אם נסקוֹר את מצבנוּ מתל־חי ועד תרפ"ט ועד הספר הלבן, נראה שבּזה היה כּוֹחנוּ שניסינוּ על פּי דרכּנוּ לרתוֹם המוֹנים גדוֹלים בּאַקטיביוּת ציבּוּרית, קוֹדם כּל מתוֹך הרגשה וּמתוֹך בּירוּר. ואחר כּך צמחוּ פּעוּלוֹת ואיניציאַטיבוֹת. דוּגמה אחת, כּמעט “לא־פּוֹליטית”, שבּה עשׂה הציבּוּר יוֹתר ממנהיגיו: נמל תל־אביב. לא רק שאלה של כּסף וּמניוֹת היתה כּאן, אלא כּמה וכמה שאלוֹת איסטרטגיוֹת פּוֹליטיוֹת. כּמה פּעמים צצוּ שאלוֹת איסטרטגיוֹת מסוּימוֹת אשר בּהן היוּ הדעוֹת גם בּינינוּ, בּין אנשי־שלוֹמנוּ, מחוּלקוֹת. חברים שאינם חשוּדים על מינימוּם ועל חוֹסר תנוּפה היוּ מוּכנים לצעדים פּוֹליטיים ידוּעים שהיוּ עלוּלים לקבּוֹר את ענין נמל תל־אביב – מתוֹך תפיסה ריאַליסטית, מתוֹך רצוֹן לכבּוֹש לפּוֹעל העברי מקוֹם בּנמל יפוֹ. ורק האוירה הציבּוּרית שנוֹצרה מסביב לענין זה היא שהצילה ועזרה להנהגה המדינית שלנוּ לתפּוֹס את הקו הנכוֹן, גם בּרגעים – וישנם כּאלה – שלא קל לתפּוֹס אוֹתוֹ. אין ענינים פּוֹליטיים נעשׂים מתוֹך שיקוּלים הגיוֹניים בּלבד, דרוּשה גם אוירה ידוּעה והיא חסרה בּארץ וּבציוֹנוּת. אינני רוֹאה את מדיניוּתנוּ רק בּמקוֹם שהיא נקראת פּוֹליטיקה. בּשבילי סַבּל עברי בּחיפה הוּא עוּבדה פּוֹליטית גבוֹהה, ושוֹטר עברי הוּא עוּבדה פּוֹליטית גדוֹלה. אבל בּשביל שהעוּבדוֹת הפּוֹליטיוֹת תצלחנה דרוּשה אוירה פּוֹליטית. מתפקידה של המפלגה – גם הויכּוּח על מוּשׂגים מַהוּתיים, גם בּקשת שיפּוּרי דרך, גם דִרבּוּן עצמי. אם יוֹצרים את האוירה החיה והמַפעילה, הרי היא מצמיחה מפעלים פּוֹליטיים.

נקוּדה שניה: כּיבּוּש דעת הקהל בּעוֹלם. חוֹבה לוֹמר שבּענין זה פּיגרנוּ בּתקוּפה זוֹ בּמידה שאין כּמוֹה. התנוּעה הציוֹנית ידעה לגַייס לפני הוַעדה המלכוּתית, מסביב לוַעדה המלכוּתית, בּהכנת חוֹמר לעֵדוּיוֹת, בּחיבוּר תזכּירים, כּוֹחוֹת ממדרגה ראשוֹנה. ויש דברים הראוּיים להתפּרסם כּספרוּת טוֹבה. זה מראה כּי מוּל הלחץ וההכרח מתגלים כּוֹחוֹת; מדוּע איפוֹא אין לנוּ שוּם בּיוּלטין פּוֹליטי רציני בּשביל העוֹלם, מדוּע לא פּירסמוּ בּשעת־חירוּם זאת ספר בּעל ערך שנוּכל לתתוֹ למקרא לאדם מדיני בּן תרבּוּת ולוֹמר לוֹ שכּאן אפשר למצוֹא את “השוּרה האחרוֹנה” על ארץ־ישׂראל; מדוּע – מחוּץ לקוֹמץ אנשים אשר ידע להתקשר עם אנשים אחדים ממדרגה גבוֹהה – הזנחנוּ בּדרך כּלל את העתוֹנוּת העוֹלמית? שמעתי שבּימי הועדה המלכוּתית עשׂה הועד הערבי העליוֹן – אשר “החרים” אוֹתה – דבר קטן: הוּא שלח אליה כּל יוֹם בּיוּלטין וּבוֹ מבחר חוֹמר מהעתוֹנוּת הערבית, ממה שהיה רצוּי לוֹ שהוַעדה תדע להוֹציא ממנה. אין לי שוּם בּטחוֹן שהוַעדה קיבּלה מאתנוּ איזה בּיוּלטין לא־רשמי. כּלוּם דאג מישהוּ בּסוֹכנוּת וּבועד הלאוּמי לכך, שחברי הועדה ידעוּ איך יהוּדים סתם – ולא רק העדים המוֹפיעים בּפניהם – חוֹשבים וּמרגישים בּזמן הזה?

איננוּ יכוֹלים להרשוֹת שהוַעדה המלכוּתית היוֹשבת עכשיו בּלוֹנדוֹן, לכאוֹרה בּשקט גמוּר, כּדי לחבּר את התזכּירים שלה – איננוּ יכוֹלים להרשוֹת לה את התענוּג הזה שתעשׂה את מלאכתה בּשלוה וּבשקט. עד כּדי כּך איננוּ יכוֹלים להיוֹת נדיבי־לב. בּמה היתה החשיבוּת הפּוֹליטית של עדוּתנוּ? ספק אם יכלה להשפּיע על המסקנוֹת הרצוּיוֹת לנוּ. אבל דבר אחד השׂיגה, היא הכבּידה על הועדה את מלאכת הקיצוּץ. אנחנוּ צריכים להמשיך בּדרך זוֹ, להוֹסיף להכבּיד. זוֹהי דרך מסוּימת, והדרך הזאת מַצריכה קוֹדם כּל כּיבוּש דעת־הקהל היהוּדית והעוֹלמית. וזהוּ תפקיד הדוֹרש כּלים חדשים, שיטוֹת־עבוֹדה מסוּימוֹת וקוֹדם כּל תסיסה מאוּמצת, איניציאַטיבה בּלתי־פּוֹסקת של התנוּעה כּוּלה. נזכּרתי בּדבר אחד. פּעם, בּועידת עין־חרוֹד, נזדמן וירגילי הבּוּנדאי, עליו השלוֹם, והוּא אמר לי: ארץ משוּנה אצלכם, רוּח הקוֹדש מתגוֹללת על גבּי הרצפּה. ואני אוֹמר: לא פּסה רוּח־הקוֹדש מתוֹך תנוּעתנוּ, יש חוּשים פּוֹליטיים, ויש רצוֹן פּוֹליטי ויש כּוֹחוֹת היכוֹלים לעשׂוֹת משהוּ, והשאלה היא: כּיצד לרתוֹם את רוּח־הקוֹדש שתסחוֹב את העגלה שלנוּ? כּיצד לגלוֹת את האיניציאַטיבוֹת הללוּ, כּיצד לתת מוֹצא לכּוֹחוֹת על מנת שיהָפכוּ לקיטוֹר – זאת איננוּ יוֹדעים עדיין.

כּמוֹ לכל היאָבקוּיוֹתינוּ יש גם להיאָבקוּת זאת שתי פּנים: פּוֹליטית וּ“בלתי־פּוֹליטית”. בּימי המאוֹרעוֹת יכוֹלנוּ לראוֹת יוֹתר מאשר בּזמן אחר איזה ערך פּוֹליטי, ממשי, ראשוֹני, יש לפעוּלתנו ה“רגילה”. היא קוֹבעת את העוּבדוֹת המכריעוֹת בּחיים הפּוֹליטיים, היא גם עוֹשׂה אוֹתנוּ לגוֹרם פּוֹליטי. אילוּ היינוּ לפני המלחמה [הקוֹדמת] וּבימיה מיסדים מוֹשבה אחת אוֹ שתים מעֵבר לליטאניס, היה הגבוּל שלנוּ לא מתוּלה אלא גבוּל אחר. ואילוּ היתה עכשיו המפּה הגיאוֹגרפית קצת אחרת, יתכן שהיוּ לזה גם מסקנוֹת פּוֹליטיוֹת אחרוֹת. אינני יוֹדע כּמה חדשים נשארוּ עד פּרסוּם מסקנוֹת הוַעדה המלכוּתית, אבל אילוּ היתה לנוּ מחשבה פּוֹליטית מרוּכזת כּוּלה, שאיננה מתפּזרת, היתה היא אוֹמרת לנוּ שישנן פּרוֹבּלימוֹת איסטרטגיוֹת קרקעיוֹת שאנחנוּ צריכים עכשיו, בּרגע האחרוֹן אוּלי, להתרכּז בּהן בּכל האמצעים, כּדי ליצוֹר על ידי זה עוּבדוֹת פּוֹליטיוֹת. איש לא יאשים אוֹתנוּ שאין לנוּ יחס ראוּי לקרקע. עד שלא פּנינוּ למפעלי ים לא היתה לנוּ דאגה אחרת מאשר היבּשה. אבל עוּבדה היא, שבּשנים האלה, שבּהן אנחנוּ אחראים לפּוֹליטיקה הציוֹנית המעשׂית, עשׂינוּ הרבּה דברים להבראה משקית, אבל לא הצלחנוּ ולא הבינוֹנוּ להתרכּז בּכך כּדי לאַפשר לקרן הקימת להציל מה שניתן להצלה, ולא להסתפּק בּזה שתרכּוֹש אדמה בּמקרה, כּשבּאיזה מקוֹם מסדרים אנשים טוֹבים הלוָאה, כּשקיבּוּץ לוֹחץ מאד, אוֹ כּשהרצפלד לוֹחץ מאד. וזוֹהי האשמה גדוֹלה לתנוּעתנוּ שלא עשׂתה זאת. לוּ עשׂינוּ זאת, היינוּ אחרי שלוֹשה חדשים בּמצב פּוֹליטי אחר. וזאת היא גם עכשיו דרישתי העמוּקה לחברים האחראים עכשיו להנהגת הענינים בּאֶכּסקוּטיבה: כּל רגע יקר, יתכן שאפשר לעשׂוֹת בּחדשים האלה דבר שלא נוּכל לעשׂוֹתוֹ אחר כּך, ואם נעשׂה אוֹתוֹ עכשיו יֵקל עלינוּ לעשׂוֹת אחר כּך עוֹד דברים.

וגם בּשאלת המים אני רוֹצה לוֹמר כּמה מלים. אינני בּא להוֹסיף מלה אחת לחזוֹן שהשמיע פּה בּן־גוּריוֹן. אבל אני מבקש לראוֹת את הצעדים הראשוֹנים. יש לנוּ בּתכניוֹתינוּ כּמה דברים גדוֹלים שאנחנוּ נוֹשׂאים אוֹתם בּלבּנוּ, אבל איננוּ עוֹשׂים את הצעדים הראשוֹנים כּדי להתקרב אליהם. מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא – יפה וטוֹב, אך בּלי רצוֹן הפּעוּלה ויצירת כּלים לפּעוּלה נישָאר לעמוֹד כּאשר עמדנוּ. אם בּאמת וּבתמים עינינוּ לים עלינוּ לוֹמר להסתדרוּת: כּשם שהקימוֹנוּ בּזמנם את “המשבּיר” ואת בּנק הפּוֹעלים, כּמוֹ שהגענוּ ל“ניר”, לקרן חוֹסר־העבוֹדה וכוּ', כּך הגיעה שעתה של חברת העוֹבדים ליצוֹר עכשיו מפעל־ים שלה, מוּתאם לצרכיה, בּאמצעים שלה, בּאמצעים שתמצא. מפלגתנוּ צריכה לדרוֹש מן ההסתדרוּת שתכין בּחדשים הקרוֹבים, בּזמן שתמצא למתאים בּיוֹתר מבּחינה חמרית, גיוּס פּנימי. עשׂינו יפה בּענין השתתפוּתם של הפּוֹעלים בּנמל תל־אביב. אני רק מצטער שלא היה לנוּ האוֹמץ לעשׂוֹת את מפעל הנמל כּוּלוֹ למפעל הסוֹכנוּת. עכשיו מי יוֹדע בּאיזה מצבים עוֹד נימָצא בּקשר עם הנמל. יוֹדע אני שהיוּ קשיים בּדבר. אבל האם עשׂינוּ את המאמצים הדרוּשים כּדי לעשׂוֹתוֹ למפעל הסוֹכנוּת ושהסוֹכנוּת תשתף בּוֹ הוֹן פּרטי בּתנאים הנראים לה? רוֹצים אנחנוּ שהפּוֹעל היהוּדי יתפּוֹס את מקוֹמוֹ בּים וּבכל ענפי הספּנוּת. הדבר הזה לא יבוֹא אלא אם כּן חברת־העוֹבדים תקים מפעל משלה עם הוֹן יסוֹדי של עשׂרוֹת אלפים לירוֹת. ציבּוּר הפּוֹעלים יתן. אני מציע שמפלגתנוּ תביא זאת כּהצעתה למוֹעצת ההסתדרוּת.

ועכשיו לענין ההיאָבקוּת הפּוֹליטית. תפקידנוּ הוּא להביא את כּוֹחוֹת הדמוֹקרטיה העוֹלמית לידי תמיכה בּנוּ. וּכשם שהחזית הערבית בּארץ נגדנוּ נשענת על כּל כּוֹחוֹת הריאַקציה בּעוֹלם – בּין כּוֹחוֹת הריאַקציה אני מוֹנה גם את הקוֹמאינטרן – כּכה חוֹבתנוּ היא לגייס את כּל כּוֹחוֹת הדמוֹקרטיה העוֹלמית שהם יעמדוּ לעזרתנוּ. אני יוֹדע שזהוּ תפקיד גדוֹל וקשה, אבל זהוּ תפקיד של הפּוֹליטיקה הציוֹנית בּדרך כּלל ושל מפּא"י בּפרט. האם רשאים אנוּ לתת שהאֶכּסקוּטיבה של האינטרנַציוֹנל הסוֹציאליסטי תשתמט מקביעת עמדה בּעניננוּ? אין אנחנוּ רשאים לתת גם שהאינטרנַציוֹנל המקצוֹעי ישב לוֹ בּשלוה בּעניני ארץ־ישׂראל. טוֹב שחברינוּ עשׂוּ משהוּ באמריקה וגם בּמפלגת העבוֹדה בּאנגליה. מאמץ אחד חד־פּעמי שהמפלגה עשׂתה לגבּי מפלגת העבוֹדה בּאנגליה הביא מיד איזה פּרי: זהוּ הבּיקוּר שלהם בּמשׂרד המוֹשבוֹת וּמחאתם כּנגד הרצוֹן לסגירת העליה וזוֹהי גם העֶמדה שלהם בּאֶדינבּוּרג. מכּאן ראינוּ שאפשר בּמאמצים כּאלה בּרגעים מכריעים לשנוֹת וּלשׂדד את המערכוֹת. אילמלא היה בּן־גוּריוֹן יוֹשב בּלוֹנדוֹן בּימים מכריעים והיה עוֹמד כּל כּך על משמר עניני העליה, גם בּרגעים קשים כּשנדמה היה שהכּל נגזר, ספק אם היתה הגזירה הזאת נמנעת מאליה. אני מקבּל את הצעת ז. אהרוֹנוֹביץ בּדבר כּינוּסים יהוּדיים פּוֹליטיים בּעוֹלם, ולא רק בּאמריקה. גם צרפת היא מדינה, וחשוּב מאד בּסיטוּאַציה העוֹלמית הנוֹכחית ליצוֹר בּצרפת הבנה מַספּקת לעניננוּ אנוּ. אני חוֹשב כּי הדבר הזה איננוּ לגמרי מן הנמנע. וגם התסיסה היהוּדית בּכל המדינוֹת יש לה הד עוֹלמי.

אין לשכּוֹח גם את הסכּנוֹת הפּנימיוֹת הגדוֹלוֹת הצפוּיוֹת לנוּ מתוֹך פּאסיביוּת פּוֹליטית. הרי זה נס גדוֹל שעדיין לא הרימה הרביזיה ראש. ואין לסמוֹך על נסים. גרמה לכך, בּחלק, גם הפּעוּלה שלנוּ. הצעד, שנראה בּשביל הרבּה חברים מפוּקפּק, – הקוֹאַליציה הרחבה שהקימוֹנוּ בּלוּצרן, – היה בּוֹ כּדי נקוּדת־מוֹצא חשוּבה מאד, וזה עזר למניעת חרם פּנימי והשתלטוּת הרביזיוֹניזם. אחר כּך בּאוּ המאמצים בּפנים הקוֹאליציה לקיים אוֹתה בּכל התנאים הקשים: הקמת הועד הפּוֹעל המצוּמצם והתכסיס הנכוֹן שחברינוּ נקטוּ בּועד הפּוֹעל המצוּמצם בּענין ה“פּאריטי”. פּה בּיקרוּ את חברינוּ על שויתרוּ על נכס חשוּב. דוֹמני שאינני חשוּד על זלזוּל בּרעיוֹן זה. אבל הערכת רעיוֹן לחוּד והערכת סיטוּאציה פּוֹליטית לחוּד. הסיטוּאַציה הפּוֹליטית היתה כּזאת, שהצגת ענין ה“פּאריטי” בּעצם שעת־חירוּם וּמגמה לקצץ בּנוּ לא היתה נוֹתנת לנוּ שוּם דבר חיוּבי. וּפוּלמוֹס פּוֹליטי פּנימי בּענין שאין ממנוּ תקוה לנצחוֹן היה מביא אוֹתנוּ להרס המכשיר היחיד בּהיאָבקוּתנוּ הפּוֹליטית – אחדוּת התנוּעה הציוֹנית. וחוֹבתנוּ היתה לשמוֹר על נכס זה ולא על האַמבּיציה שלנוּ, שבּהקפּידנוּ עליה נוּכל לסַפּר לגוֹלה כּי נלחמנוּ עם הריאַקציה השחוֹרה. אלה שניפּחוּ את ענין ה“פּאריטי” טעוּ גם בּהערכת הסיטוּאַציה וגם זילזלוּ בּמצב הפּנימי של התנוּעה וטעוּ טעוּת עמוּקה, אם הניחוּ שאפשר לָכוֹף על התנוּעה הציוֹנית בּאמצעים בּלתי־קוֹנסטיטוּציוֹניים ענין אשר נתקבּל על ידי מפלגה אחת (מפלגתנוּ), אך לא על ידי שוּם אינסטנציה של התנוּעה. וצדקוּ חברינוּ שכּבשוּ את היצר המפלגתי שלנוּ מתוֹך ריאוֹריֶנטציה חדשה נוֹכח המצב החדש.

דוּבּר כּאן בּשאלת ה“קוֹנצפּציה”: פּאן־ערביוּת וּפּאן־בּריטיוּת. סבוּרני שאבּיע דעת כּוּלנוּ אם אקדים ואוֹמַר כּי לא פּרוֹ־ערבים ולא פּרוֹ־בּריטיים אנחנוּ, אלא פּרוֹ־יהוּדיים. זאת צריך להניח בּיסוֹדה של כּל פּוֹליטיקה יהוּדית וסוֹציאליסטית. נזכּוֹר זאת תמיד. יש רגעים שקוֹנצפּציה פּוֹליטית מסוּימת “מתבּקשת”. כּל פּעם שסיטוּאַציה חדשה בּאה לעוֹלם ונדמה שהיא מַכרעת בּן־רגע נמצאים אצלנוּ מוֹחוֹת טוֹבים הממהרים ליצוֹר “אוֹריֶנטציה” חדשה. כּך היה בּימי בּרוּכוֹב, לגבּי אוֹרינטציה “אידיאוֹלוֹגית”, ואפילוּ אחד־העם יצר לוֹ אוֹריֶנטציה נוֹחה אחרי המהפּכה התוּרכּית. ודאי יש גם צד של הסתייעוּת באוֹריֶנטציה בּת חלוֹף כּזאת. בּויכּוּח הפּנימי אוּלי זה עוֹזר. כּמה טריטוֹריאַליסטים בּאמריקה, קצתם בּרוּסיה, שבוּ אלינוּ לאחר המהפּכה התוּרכּית: קשה היה להשלים עם ארץ־ישׂראל של עבּד אל־חמיד, אבל ארץ־ישׂראל של התוּרכּים הצעירים – שָאנִי, כּך הם מצאוּ לעצמם היתר. מה היה הגוֹרם השליט בּסוֹציאליזם היהוּדי? “הדיסקוּסיה”! וכל קוֹנצפּציה היתה נבחנת לא מבּחינת אמיתה הפּנימית ולא מתוֹך בּדיקת התאמתה למציאוּת, אלא די היה שתעזוֹר בּדיסקוּסיה. וכן הדבר עם הקוֹנצפּציה הפּאן־ערבית, שאינני מוצא בּה שוּם קוֹנצפּציה. אני מוֹדה לפניכם שעל דרך העיוּן אינני מוֹציא אפשרוּת של קוֹנצפּציה כּזאת. ולפני כּמה שנים בּבירוּרים עם אנשים קרוֹבים הייתי אוֹמר, שתיתכן גם סיטוּאַציה פּוֹליטית כּזאת, והציוֹנוּת יכוֹלה לקבּל גם קוֹנצפּציה פּאן־ערבית, מבּלי להתכּחש לעצמה. אבל יש הבדל אם תנוּעה פּוֹליטית סוֹקרת ורוֹאה אפשרוּיוֹת שוֹנוֹת אוֹ שהיא מקבּלת איזוֹ אפשרוּת תיאוֹרטית כּחוֹמה בּצוּרה ולחוֹמה הזאת היא מסמיכה גם את הצריף שלה. התנאי הראשוֹן למחשבה פּוֹליטית בּריאה הוּא לא להתבּטל מפּני קוֹנצפּציוֹת הקיימוֹת בּעוֹלם, ולא לעשׂוֹת אַרגוּמנטַציה תכסיסית נוֹחה לשעתה שיטת־קבע. יש בּתוֹכנוּ חברים שהזדרזוּ והכריזוּ כּבר שיש להם תשוּבה ניצחת לשאלה הערבית, והם כּתבוּ מאמרים על כּך, והדפּיסוּ קבצים גם בּגרמניה וגם בּאמריקה. רוֹאה אני השקפה זאת המעמידה את מדיניוּתנוּ על הפדרציה הערבית כּמשגה כּבד. לא מפּני שעיני צרה בּעוֹלם הערבי שהוּא יתחבּר לעם. אדרבּא. אם יבוֹאוּ הכּוֹחוֹת ההיסטוֹריים ויקוּם הדבר, אזי נדע לעשׂוֹת את חשבּוֹננוּ. אוּלם יש קוֹדם כּל לפסוֹל את הפּרוֹגנוֹזה ההיסטוֹרית הגדוֹלה על יסוֹד האַנַלוֹגיה האוֹמרת: ראינוּ בּגרמניה כּיצד התאחדוּ הנסיכוּיוֹת השוֹנוֹת, ראינוּ בּאיטליה כּיצד הביא שם פּרוֹצס האיחוּד כּל מיני פּרוֹבינציוֹת לידי מדינה אחת, לפיכך מן ההכרח ההיסטוֹרי שיהיה כּך גם בּערָב, כּמוּבן מאליו. ואני אוֹמר, לא הכרח ולא מוּבן מאליו. כּל הגזירה השוה הזאת הבּאה ללַמד על אֳפי התנוּעה הערבית מאירוֹפּה של המאה הי"ט – אין לה שחר. הפּאן־ערביוּת כּגוֹרם פּוֹליטי הוֹרתה ולידתה לא בקדוּשה ערבית, אלא בּתַחבּלָנוּת ותכסיסנוּת אנגלית. והיא שימשה וּמשמשת עוֹד היוֹם מטרוֹת אנגליוֹת. אם תקוּם בּיוֹם מן הימים פּאן־ערב לא תקוּם בּלי רצוֹנה של אנגליה, ממילא אין כּל שחר לחלוֹם על התקשרוּת אתה למוֹרת רוּחה של אנגליה.

רצוֹני להסבּיר בּדוּגמה אחת, עד מה עוֹלה ויוֹרד ערך של מַאוַיים פּוֹליטיים מסוּג זה, הכּל לפי המטרוֹת שהם משמשים, ועד כּמה אי אפשר לתנוּעה, היוֹדעת את מטרוֹתיה, להתקשר בּהם קשר של קבע. הנה איחוּד יוֹתר יסוֹדי מפּאן־ערביוּת – איחוּד גרמניה ואוֹסטריה. אפשר עוֹד זוֹכרים אתם כּיצד נלחם אוֹטוֹ בּוֹיאֶר ל“אַנשלוּס” (להצטרפוּת אוֹסטריה אל המדינה הגרמנית) ואת הסכסוּך הגדוֹל עם אנגליה בּגלל שאלוֹת המכס בּין שתי הארצוֹת הללוּ. פּתאוֹם נעשׂתה הסוֹציאַל־דמוֹקרטיה האוֹסטרית פּטריוֹטית גרמנית נלהבת ולא חסכה כּל מאמצים וּבלבד להתקשר עם גרמניה. נַסוּ איפוֹא להציע עתה לסוֹציאַל־דמוֹקרט אוֹסטרי, מאיזה זרם שיהיה, וישׂנא את שוּשינג כאשר שׂנא, שיבחר בּ“אַנשלוּס” עם גרמניה! הנה, גם אחדוּת לשוֹן ותרבּוּת ואוּמה אינה עוֹמדת בּפני ניגוּדי משטר וּמגמה. ואצלנוּ עוֹד טרם הסכּים ערבי אחד להודוֹת בּנוּ בּתוֹר חלק עצמאי וּבן־חוֹרין בּתוֹך פּאן־ערב שלעתיד לבוֹא, ואנחנוּ כּבר מקבּלים בּהתלהבוּת של חוֹזי־עתידוֹת את האידיאה ה“חדשה” כּגזירה היסטוֹרית שאין להרהר אחריה, וכיסוֹד מוּסד לפּעוּלה פּוֹליטית מעשׂית, שמחַייב לשמש את השליט העתיד אפילוּ שלא על מנת לקבּל פּרס.

וגם את הקוֹנצפּציה הפּאן־בּריטית אינני יכוֹל לקבּל. וּרצוֹני לא לתת מקוֹם לטעוּת. יהוּדי המבקש בימינוּ לנסח את הפּוֹליטיקה שלנוּ אי אפשר שלא יכּיר עד מה אנוּ קשוּרים בּאימפּריה הבּריטית בּין שהיא טוֹבה לנוּ וּבין שהיא רעה לנוּ. ולא מתוֹך סנטימנטליוּת ולא מתוֹך אידיאַליזציה אנוּ מכירים בּזה, אלא מתוֹך ראִיה בּהירה של העוֹלם העכוּר. לא ניתנה לנוּ שוּם בּרירה היסטוֹרית אחרת. אני רוֹצה לדבּר בּשאלה זוֹ בּלי כּל בּיישנוּת־שוא, בּהכּרת מר־גוֹרלוֹ של עם קטן ונזקק למחסה בּתקוּפת שלטוֹן־אדירים והיאָבקוּת־אדירים. מה שאירע לנוּ פּה בּמשך 18 השנים הפגיש אוֹתנוּ לא עם אנגליה־רבּתי בּמוֹלדתה, בּתרבּוּתה, בּדמוֹקרטיה הגדוֹלה שלה, אלא עם אנגליה הקוֹלוֹניאַלית, ואנחנו היינוּ קרבּנוֹתיה של הפּוֹליטיקה הקוֹלוֹניאַלית בּפינת־עוֹלם זוֹ. כּל זה איננוּ עלוּל לקיים בּלבּנוּ רגש סנטימנטלי, יחס אידיאַליזציה אל העוֹלם הבּריטי. אוֹמַר יוֹתר: אסוּרה עלינוּ אידיאַליזציה של העם השוֹלט בּנוּ. עם קטן ודל וּמשוּעבּד אסוּר לוֹ שילך שבי בּנפשוֹ לפני השוֹלטים בּוֹ. ולא רק מחמת רוֹגז והתמרמרוּת ועלבּוֹן וּתביעת צדק בּימים קשים, אבל גם בּימים כּתיקוּנם צריך הוּא לשמוֹר על נפשוֹ מהתבּטלוּת, צריך הוּא להילחם על עצמאוּתוֹ, לא להיכּנע בּפני אי־צדק. לכן כּל התמוֹגגוּת יהוּדית בּפני האימפּריה הגדוֹלה האדירה, בּפני התרבּוּת האנגלית העשירה אינה יאה לנוּ, ואינה מחזקת אוֹתנוּ.

אבל ההתמוֹגגוּת ההפוּכה בּפני כּוֹחוֹת אנטי־בּריטיים מזיקה לנוּ עוֹד יוֹתר. והפּוּלחן השטחי של “אנטי־אימפּריאַליזמוּס” איננוּ עוֹזר לנוּ להבין לא את מצבנוּ ולא מאוֹרעוֹת עוֹלם. הדיבּוּרים הללוּ, שאוּלי היה להם יסוֹד חשוּב לפני עשׂרוֹת שנים, ואוּלי גם לפני עשׂרים שנה, נתרוֹקנוּ מתכנם ההיסטוֹרי, הפּוֹליטי והסוֹציאלי. המתנגד למשהוּ צריך גם לשקוֹל ולדעת מה עלוּל לבוֹא בּמקוֹמוֹ. וּמי שדוֹגל לגבּי ארץ־ישׂראל בּ“אַנטי־אימפּריאליזם” מבקש ממילא להמליך כּאן אימפּריאַליזם ערבי, איטלקי, גרמני. את הדבר הזה אנוּ חייבים להכּיר כּיהוּדים וגם כּפוֹעלים וסוֹציאליסטים, ואפילוּ מבּחינת זיקתנוּ למשק העוֹלמי. אי אפשר שלא להכּיר מה הם צירוּפי־הכוֹחוֹת כּיוֹם בּעוֹלם. וגם בּשעה שאנוּ כּוֹעסים ורוֹגזים על השלטוֹן – ולא תחשדוּ בּי שאני מקבּל בּאהבה את היסוּרים שהשלטוֹן מעניק לנוּ – עלינוּ לדעת שלא נוּכל להשתעשע בּסיסמאוֹת כּגוֹן “עַם לבדד ישכּוֹן”, זה אי אפשר היה בּימי יהוּדה המכּבּי ואי אפשר בּימינוּ, ואפילוּ בּימי ירמיהוּ הנביא. לא רק בּהיוֹתנוּ כּאן 400,000 איננוּ יכוֹלים להיוֹת עם לבדד ישכּוֹן, אלא גם כּשיהיוּ לנוּ כּאן כּמה מיליוֹנים גם אז לא תחדל ה“בּרית”, לא מתוֹך אידיאַליזציה, אלא מתוֹך חשבּוֹן פּוֹליטי, יוֹתר נכוֹן מתוֹך הכרח פּוֹליטי. תנוּעה בּעלת תבוּנה מדינית חייבת לראוֹת את צו הגוֹרל וּלקבּל אוֹתוֹ בּלי “העוָיוֹת”. ירמיהוּ ודאי לא היה אימפּריאַליסט, אבל הוּא ידע באוֹפן בּרוּר את חשבּוֹן העם וחשבּוֹן הארץ וידע מהוּ ההכרח הפּוֹליטי ודרש מעמוֹ לבלי להיכּנע לרביזיוֹניסטים של זמנוֹ. החשבּוֹן שלנוּ, החשבּוֹן הפּוֹליטי האוֹבּיֶקטיבי שלנוּ הוּא חשבּוֹן של קשר עם בּריטניה, של הכרח־בּרזל של הקשר הזה, של אי אפשרוּת לעשוֹת דבר בּלי הקשר הזה. ויוֹתר מזה. בּרגע טרגי וּברגע אוּמלל זה אין בּכל מדינוֹת אירוֹפּה – אינני אוֹמר זאת מתוֹך צער – משען יוֹתר חזק לדמוֹקרטיה, לתרבּוּת, לזכוּיוֹת אדם ולזכוּיוֹת פּוֹעל ולתנוּעת הפּוֹעלים, מאשר אנגליה, ואפילוּ השמרנית, על חטאיה ותהפּוּכוֹתיה. אינני מדבּר על אנגליה שלעתיד לבוֹא. הלוַאי שתבוֹא. מתי אינני יוֹדע. אבל אנגליה אפילוּ אנגליה השמרנית היא כּיוֹם הזה משען יוֹתר איתן להגנת האדם מאשר איזוֹ מדינה אחרת בּאירוֹפּה. וּמשוּם כּך חייבת תנוּעתנוּ לשׂאת בּרמה, בּלי כּל פּחד מפּני המלעיזים והמלַהגים, את ההכּרה שאם עוֹד יש תקוה להציל את אירוֹפּה ממבּוּל של נאציזם ושל פאשיזם, הרי זה על ידי אוֹתם האיים המבוּצרים של הדמוֹקרטיה בּעוֹלם, המעמידים סכר בּפני השטפוֹן. לא נתבּייש בּזאת. ואין אנוּ צריכים להגן על עמדתנוּ בּזה שמוֹסקבה מכּירה עכשיו בּקוֹאַליציה עם הדמוֹקרטיה בּאנגליה וּבצרפת, והיא מוּכרחה להיכּנס בּברית עם ה“לֵיבּוֹר פּרטי” ועם הליבּרלים בּאנגליה. ראינוּ הרבּה תהפּוּכוֹת בּמדיניוּת־החוּץ של ססס"ר ולא מפּיה אנוּ חיים, אלא מתוֹך הכּרתנוּ העמוּקה שכּל מצב אחר יציף את העוֹלם בּמבּוּל של דם ויהפוֹך אוֹתוֹ לתוֹהוּ ובוֹהוּ. אין זה מן הדברים הנאמרים לשם שעשוּעי רדיקליזם. אוּלם הדבר הוּא רציני מדי בּשביל כּל סוֹציאליסט ישר, שינהג בּוֹ קלוּת־ראש.

ואין לנהוֹג קלוּת־ראש גם בּקוֹנצֶפּציה המכריזה עלינוּ כּעל חלק מחֶבר העמים הבּריטי. הקוֹנצפּציה הזאת בּאה מאנשים טוֹבים, מידידינוּ הנאמנים בּיוֹתר. נדמה לי שהראשוֹן שהכריז על הרעיוֹן של הדוֹמיניוֹן השביעי היה וֶג’בוּד. לנוּ לא היה קל לקבּוֹע אז עמדה לרעיוֹן זה. אני מציע לקרוֹא עכשיו בּילקוּט של “אחדוּת־העבוֹדה” את מאמרוֹ של בּילינסוֹן על הדוֹמיניוֹן השביעי. הוּא היה אוּלי הראשוֹן שראה בּאוֹפן בּהיר עד מה חשוּב לנוּ לקיים את המעמד הבּין־לאוּמי של הבּית הלאוּמי. נימוּק קיים ונימוּק נוֹפל, אבל הרעיוֹן כּוֹחוֹ יעמוֹד. עתה בּקשר עם הוַעדה המלכוּתית נוֹכחנוּ לראוֹת מה חשיבוּת יש לכך שאנחנוּ בּכל זאת איננוּ קוֹלוֹניה בּריטית ואיננוּ דוֹמיניוֹן, כּי אם משהוּ אחר, שאין אדם יוֹדע מה זאת ואוּלי אין אדם מכּיר בּערכּוֹ. איזוֹ פּיסת נייר קוֹשרת אוֹתנוּ עם חבר הלאוּמים. אני כּשלעצמי שׂמח שחבר הלאוּמים, שקיוּמוֹ אינוֹ מוּצק לכאוֹרה, יכוֹל בּנקוּדה זוֹ לקיים תפקיד חיוּבי, ואם גם קטן. לוּלא היוּ לנוּ הקשרים האינטרנַציוֹנליים השוֹמרים עלינוּ בּעת צרה, המחייבים את השלטוֹן הגבוֹה למסוֹר דין־וחשבּוֹן לפני מי שהוּא, ואינם מאַפשרים למחוֹק בּפשטוּת סעיף בּלתי־נוֹח בּמנדט בּטרם הוּבא לפני איזוֹ ועדה וכוּ' – אפשר היה לקפּל אוֹתנוּ ולשׂים בּכּיס מבּלי שאיש יפצה פּה. אל נזלזל איפוֹא אנחנוּ בּחבר הלאוּמים. נצטרפוּ כּאן שני הגוֹרמים האלה: אנחנוּ הננוּ אנחנוּ, עם קשה־עוֹרף – בּמלה העתיקה הזאת נכנס תוֹכן פּוֹליטי חדש וחשוּב – וּבּתקוּפה ידוּעה הצלחנוּ ליצוֹר אֵילוּ קשרים עוֹלמיים וּלהיאָחז בּהם. והנה יוֹשבת ועדת־מנדטים, לכאוֹרה אין שׂם לב לדבריה, אך בּא רגע וּבני־אדם מרגישים שיש בּזה משהוּ. אינני יוֹדע מה חשב פּיל כּשהתחיל בּעבוֹדתוֹ. אפשר חשב: שינוּי המנדט, החלפת סעיפים שבּמנדט – הרי אלה דברים של מה בּכך בּשביל בּריטניה רבּתי. אבל נדמה לי שבּחדשים אלה שישב כּבר כּאן למד שענין זה איננוּ פּשוּט כּל כּך.

לפיכך אני אוֹמר: איננוּ רשאים לזרוֹק הברוֹת מצדנוּ לא בּמגמה של פּאן־ערביוּת ולא בּמגמה של פּאן־בּריטיוּת, אשר יקטינוּ את ערך הערוּבּוֹת הבּין־לאוּמיוֹת שיש לנוּ. נשמוֹר עליהן, כּי עוֹד נצטרך להן. אוּלי יבוֹא יוֹם שכּוֹחנוּ בּלבד יספּיק ולא נצטרך לערוּבּוֹת פּוֹליטיוֹת בּין־לאוּמיוֹת, אז נבחר באוֹפן חפשי בּחֶבר־משפּחוֹת־עמים הרצוּי לנוּ. גוֹרל העוֹלם – והיחסים בּין המזרח והמערב – טרם נחרץ, ועוֹד תהיה שהוּת בּידינוּ להחליט “למי” אנחנוּ.

וּמשהוּ בּענין עמדתנוּ בּשאלה הערבית. לעתים קרוֹבוֹת שוֹמע אני חברים שלנוּ אוֹמרים בּערך כּך: “כּמוּבן, היוֹם הזה אין עצה ואין הסכּם, אך אילוּ חכמנוּ והיינוּ נוֹהגים כּך וכך, כּי אז היה מצבנוּ אחר”. אינני מדבּר על “השוֹמר הצעיר” ועל “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל, שאינם מחוּיבים לשקוֹל דברים כּאלה בּשעה שהם משמיעים אוֹתם. בּשבילם זהוּ קלף פּוֹליטי, ולמה יוַתרוּ עליו. אבל אם אני שוֹמע מחברים טוֹבים אצלנוּ את הדברים האלה הריני מתמלא צער ועלבּוֹן. בּיחס לשאלה הערבית יש בּתוֹך העוֹלם היהוּדי – אני מדבּר כּעת על העוֹלם שלנוּ, אינני מעוּנין כּרגע בּעוֹלם הזר – שתי גישוֹת, וּשתי הגישוֹת האלה כּבר נסתמנוּ בּראשוֹני שׂרטוּטיהם אצל אנשי העליה השניה. הן נתבּטאוּ על ידי שני אנשים: ר' בּנימין וּבּרנר. יש גישה אידילית: שיבה למזרח, קרבת־הגזע, גמוּל־ידידוּת, האחד יעשׂה חסדים והשני לא יהיה כּפוּי־טוֹבה, העוֹלם הזה בּטוֹב נדוֹן, החיים ורוּדים, הצדק בּא על שׂכרוֹ. ויש גישה טרגית הרוֹאה את שלטוֹן הכּוֹחוֹת העכוּרים בּעוֹלם, רוֹאה את הקוֹשי והסכּנוֹת והנַפתוּלים האיוּמים, את הכרח ההתגוֹננוּת, את ה“בּדמַיך חיי”. גישה זוֹ דוֹרשת לנהוֹג בּצדק, אך אינה משליכה את יהבה על דרוֹש טוֹבה וקבּל שכר. אצל בּרנר יש שני פּרקים, שבּהם מתגלמת הפּרוֹבּלימה הערבית בעוּמקה המחריד. האחד, בּ“בין מים למים”, המתאר את רצח השוֹמר היהוּדי ואת ההספּד עליו, והשני – הרשימה “מפנקס”, הדבר האחרוֹן שכּתב, ימים אחדים לפני הירצחוֹ, סמוּך לאחד בּמאי. תקראוּ בּכתביו ותראוּ עד מה הרגיש בּטרגיקה שבּיחסי שני העמים. הוּא היה הוּמַניסט לא פּחוֹת ממישהוּ זוּלתו. אף הוּא רצה לראוֹת את הערבי כּמוֹ שרוֹאים אוֹתוֹ האחרים – כּאדם טוֹב ורוֹחש טוֹב. אך לא יכוֹל היה לראוֹתוֹ אחרת ממה שראתה אוֹתוֹ עין־אמן־אמת האכזרית שלוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים מתוֹך רצינוּתה אינה עוֹסקת בּשאלה הערבית בּמתק־שׂפתים כּמוֹ שעוֹסקים בּזה בּעלי דעה רחבה מסוּגוֹ של הנס כּהן. לא לנוּ, לא לנוּ הגישה האידיאלית. כּמה צוּרוֹת לגישה האידילית. אנשים שוֹחרי טוֹב אוֹמרים: נבנה בּתי־חוֹלים, בּתי־ספר, שכוּנוֹת לערבים, וזה יהיה דבר נפלא! בּשכר זה – נשב עמם לבטח. הרבּרט סמוּאל בּשעה שחילק את אדמוֹת בּית־שאָן בּין הערבים נימק: הדבר דרוּש למען שלוֹם הארץ, הבֶּדוים שישבוּ על הסְפָר בּמעבר הירדן ישמרוּ את הארץ מפּשיטוֹת מן המזרח. אך גם גישתם של “השוֹמר הצעיר” ושל “פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל שייכת לגישה האידילית! בּשׂכר הטפתם לארגוּן משוּתף יבטיחוּ לארץ פּריחה ושלוֹם ועליה – יהוּדית דוקא – בּלתי־מוּגבּלת. והנה גם חברים שלנוּ נוֹטים להשתעשע לעתים בּגישה כּזוֹ. שמענוּ כּאן: “הסכּם לא יהיה אלא עם הפּוֹעל הערבי”, והדברים אינם אמוּרים בּימוֹת המשיח, אלא בּתקוּפה פּוֹליטית קרוֹבה. מה פּירוּש הדבר הזה? שהסכּם עם המנהיגים הנוֹכחים בּעם הערבי הוּא בּלתי־אפשרי, ותקותנוּ הפּוֹליטית הריאַלית היא בּהסכּם עם הפּוֹעל הערבי? מי הוּא הפּוֹעל שאתוֹ יהיה הסכּם? איפה היא האינדוּסטריה הערבית? נניח שכּל פּוֹעל ערבי הוּא – מטיבוֹ או מכּח השפּעתנוּ המקסימה – בּעד הסכּם, מעמד הפּוֹעלים הערבי איהוּ? ההמוֹן הערבי שמסביבנוּ הוּא בּעיקרוֹ עַם פּלחים, בּדוים וחוֹרנים, מי הוּא אשר יבצע את הפּרוֹליטריזציה שלוֹ? אוּלי אנחנוּ נעשׂה אוֹתה בּהוֹננוּ? אינני חוֹשב שאִבּן־סעוּד יבצע אוֹתה אוֹ אמיר עבּדאַלה, ואפילוּ לא ליאוֹן בּלוּם. אך נניח שמעמד פּוֹעלים ישנוֹ, שהוּא יקוּם בּמהרה בּימינוּ, ואף יהיה חזק כּל כּך כּדי להיוֹת בּר־הסכּם, מנַיִן לנוּ הבּטחוֹן הזה שיחפּוֹץ בּהסכּם אתנוּ? יש גם בּארצוֹת אחרוֹת פּוֹעלים לא יהוּדים. ואת הסתדרוּיוֹתיהם טיפּחנוּ וריבּינוּ, ושיקענוּ בּבניניהם לא מעט מילדינוּ. כּלוּם הביא זה לידי הסכּם? לפני שלוֹשים שנה ויוֹתר התחלנוּ בּנסיוֹנוֹת להגיע לידי הסכּם עם הפּוֹעל הפּוֹלני, עם הפּ.פּ.ס., והסכּם עדיין לא בּא.

וּכשחבר משלנוּ אוֹמר: לא עשׂינוּ די, – מחוֹבתוֹ להסבּיר למַה הוּא מתכּוון. לי נראה שאמירה כּזאת עוֹשׂה אי־צדק לתנוּעתנוּ. תראוּ לי בּכל העוֹלם איזה גל של אמיגרציה עשׂה לילידי הארץ מה שאנוּ עשׂינוּ פּה. אכן, לא הרבּה הצלחנוּ, אבל לילוֹת כּימים חשבנוּ ואף טרחנוּ. מדבּרים אצלנוּ על פּעוּלה ערבית, כּאילו לפניך אדמה חרוּשה ואין אתה צריך אלא לזרוֹע, והפּוֹעלים עצלים. אני כּוֹפר בּזה. אדמה צחיחה היא. מטבע הדברים שאדם רוֹצה לעבוֹד ולראוֹת פּרי בּעמלוֹ ולא לעבוֹד לשם מצוה בּלבד. נזכּוֹר את הפּעוּלה בּין הערבים הָחֵל מארגוּן פּוֹעלי הרכּבת: בּאיזוֹ אגוּדה מקצוֹעית משלנוּ פּעלה ההסתדרוּת כּל כּך הרבּה, קיימה מזכּירים על חשבּוֹנה, בּן־צבי נסע ונאם, בּן־גוּריוֹן נסע ודוֹב וּמשה ואבּא חוּשי. ניסינוּ בּמשך זמן רב להוֹציא עתוֹן ערבי. וסוֹף סוֹף אין לשכּוֹח שאין אנוּ מדינה שיש לה אוֹצרוֹת והיא עוֹשׂה שליחוּת פּוֹליטית על חשבּוֹן ה“גביר”, על חשבּוֹן הכּלל; אין אנוּ אלא תנוּעת פּוֹעלים הפּוֹעלת מתוֹך מסי חברים אוֹ מתוֹך עזרת החברים שבּגוֹלה. תזכּרוּ את שביתת הפּוֹעלים בּ“נשר”, כּמה זה עלה לפּוֹעלים היהוּדים שם וכמה היוּ מוּכנים עוֹד להקריב, ולא אשמתם היא שהגמוּל היה זעוּם כּל כּך. אני מעריך מאד מה שנעשׂה בּחיפה, אני מחשיב את התוֹצאוֹת אשר הרגשנוּ בערכּן בּחדשים האלה. כּל מה שאנוּ עוֹשׂים בּזה ראוּי שיאָמר עליו: “להוֹציא יקר מזוֹלל”. אם יש חַסן שוּקרי אחד, אף הוּא חשוּב, ואם יש ערבי אחד המציל בּימים אלה פּוֹעל יהוּדי בּמחצבה, הרי זה מחזק בּנו את שארית האמוּנה בּאדם. ואם אנוּ מצליחים לקיים בּאיזוֹ פּינה יחסי חברים בּין פּוֹעלים יהוּדים וערבים בּימים אלה לא יסוּלא הדבר בּפז, ויתכן שבּרגע ידוּע יהיה לזה גם ערך פּוֹליטי. אבל גם בּיפוֹ עבדנוּ הרבה וזה לא הביא לנוּ כּל פּרי בּימי המאוֹרעוֹת.

כּל מה שאני אוֹמר נגד הפרזוֹת ואַשליוֹת איננוּ נאמר כּדי לקצץ בּפּעוּלה הזאת. אדרבּא, אנחנוּ צריכים לעשׂוֹת כּל המאמצים שבּידינוּ לעשׂוֹתם, ולוּ גם כּדי שמצפּוּננוּ יהיה נקי. יש צוֹרך לנסוֹת ולשוּב וּלנסוֹת, ולקבּוֹע את דרכּנוּ על יסוֹד הנסיוֹן ולא מתוֹך עיוּן בּלבד. אבל להגיד שאילוּ היה הרצפלד תחת לעשׂוֹת את עבוֹדתוֹ עוֹסק בּארגוּן הערבים, היה מצבנוּ כּיוֹם שוֹנה לטוֹבה, הרי זה שׂיא הגיחוּך. יש הגיוֹן לכל דבר, וּמי שאוֹמר כּכה כּאילוּ אוֹמר: למען תצליחוּ בּפעוּלה הערבית עליכם להפנוֹת את המרץ מפּעוּלת ההתישבוּת ודוֹמיה לפּעוּלה ערבית. ואני סבוּר שרק על ידי הרחבת ההתישבוּת שלנוּ יוֹצרים אֵילוּ שאנסוֹת אוֹבּיֶקטיביוֹת להצלחת פּעוּלה ערבית. נעשֹה כּל מה שיש בּידינוּ לעשׂוֹת, אך אל נחכּה לפרי מהיר. בּזמן המאוֹרעוֹת, בּשעה שדיבּרוּ אצלנוּ על הוֹצאת עתוֹן ערבי, התקוֹממתי נגד זה בּעוֹמק לבּי, – לא נגד העתוֹן, אלא נגד האידיאוֹלוֹגיה של העתוֹן, נגד העתוֹן כּז’סטה. גם תנוּעה צריכה להרגיש את השעה. יש דברים שעליהם אפשר לענוֹת רק בּסטירת־לחי. יתכן שמחר תלך אל הפּוֹרע ותסבּיר לוֹ את הענין, ואוּלי גם ישמע לך. אבל בּרגע שתוֹחבים בּך את הפּגיוֹן – אין אתה עוֹנה בּדברי חכמים בּנחת. לצאת למערכה בּעצם הפּרעוֹת עם עתוֹן ערבי ועם אידיאוֹלוֹגיה ועם פּרוֹגרמה, עם עתוֹן שאין לוֹ אף חוֹתם אחד משלוֹ, שצריך להפיץ אוֹתוֹ כּמוֹ ספרוּת מיסיוֹנרית – נראה לי כּדבר חסר־טעם. עתה משנעצרה המגפה – יש צוֹרך לנסוֹת בּיצירת עתוֹן ואני אתמוֹך בּוֹ בּמידת יכלתי. ושוּב, לא מפּני שאני תוֹלה תקווֹת מוּגזמוֹת בּעתוֹן אשר כּזה, לא מפּני שיש לי בּטחוֹן שימָצאוּ מאוֹת פּוֹעלים שיקראוּ בּוֹ ויסבּירוּ את הכּתוּב בּוֹ לאחרים – אין לי בּטחוֹן בּזה – אבל כּשאנוּ עוֹמדים בּמערכה כּל כּך חמוּרה איננוּ רשאים לוַתר על כּל נסיוֹן שהוּא. אבל גם זאת נעשׂה לא מתוֹך אידיאוֹלוֹגיה היוֹדעת למַפרע, שזהוּ המעשׂה הנדרש, ורוֹאה זאת כּחוֹבה מוּסרית בּפני עצמה, ורוֹאה בּזה תמצית סוֹלידריוּת של פּוֹעלים, אלא כּצעד מעשׂי, אשר נבחוֹן כּפעם בּפעם את מעשׂיוּתוֹ ואת פּריוֹ. יש משהוּ מרגיז כּשמציגים לנוּ תביעוֹת כּאילוּ היינוּ בּני־מלכים ולא בּני עם עני ואביוֹן. ולא רק לוֹרד פּיל מדבר כּכה אלינוּ, אלא גם רבּים מאתנוּ התוֹבעים פּעוּלה ללא כּל התאמה עם יכלתנוּ ואמצעינוּ. הייתי מזהיר מפּני אידיאוֹלוֹגיה הרוֹאה את המאוֹרעוֹת כּעוֹנש, לא על שלא העלינוּ די יהוּדים ולא בּיצרנוּ די את ישוּבינוּ, אלא כּעוֹנש על שלא עשׂינוּ די בּאִרגוּן הפּוֹעל הערבי. איני יוֹדע מה יש בּאידיאוֹלוֹגיה זוֹ יוֹתר – מן המיסטיקה אוֹ מן הדמַגוֹגיה. אם נצליח לאַרגן אַלפַּיִם אוֹ אלף, ואפילוּ מאוֹת פּוֹעלים ערבים בּארץ, זה יהיה מעשׂה רב וּמוֹעיל ויתן לנוּ סיפּוּק; אוּלם לא זה ישמוֹר עלינוּ מן הצרוֹת הגדוֹלוֹת. לא זה יוּכל לעמוֹד נגד הפאשיזם הערבי ונגד האימפּריאליזם הערבי ונגד ההיטלריזם הערבי עם תמיכת כּל הממשלוֹת המעוּנינוֹת.

מחכּוֹת לנוּ שנים קשוֹת מאד. מן היוֹם הזה ועד היוֹם שבּוֹ יוּכל יהוּדי לשבת לבטח בּארץ וכל יהוּדי ידע שהוּא עוֹלה לארץ בּזכוּת, עד אז עוֹד יעבוֹר זמן לא קצר. וּזמן המעבר יהיה חמוּר בּיוֹתר ואיננוּ יכוֹלים לקבּל שוּם קוֹנצפּציה המבטיחה לנוּ מַעבר קל בּלי מכאוֹבים. איננוּ יכוֹלים לעשׂוֹת זאת. ואת הדבר הזה מבינים גם אנשים צדדיים, אני נזכּר בּשעה זוֹ בשׂיחה שהיתה לי לפני חמש אוֹ שש שנים עם קַאוּטסקי. הוּא אנטי־ציוֹני מוּבהק, כּידוּע. מסקנתוֹ שוֹנה, כּמוּבן, משלנוּ: לא כּדאי העסק. אבל בּאוֹפן כּזה אפשר להוֹכיח שלא כּדאי לקיים את בּלגיה העצמאית, לא כּדאי לה לחיוֹת, מפּני שוילהלם קיסר יכוֹל מחר להחריב אוֹתה. אלא שאת בּלגיה הוּא מקבּל כּעוּבדה חיה שאין לבטלה אפילוּ כּשגוֹרל קשה אוֹרב לה, והיהוּדים הם בּשבילוֹ “טעוּת”, “מיספארשטענדניס”, שהיוּ מכּבר צריכים לעבוֹר מן העוֹלם ולא להוֹסיף תסבּוֹכת לעוֹלם המסוּּבּך. אנחנוּ יוֹדעים את העוּבדה המרה הזאת, שאין מעריכים אוֹתנוּ כּצדקתנוּ, שאין מעריכים את ערך מפעלנוּ, את טוֹהר מפעלנוּ ואת הטוֹב שבּמפעלנוּ. ואין אנחנוּ צריכים לצפּוֹת לשׂכר בּעוֹלם הזה. והתנוּעה שתדע זאת תצטרך להסיק מסקנוֹת. לא איבה וּמרירוּת, כּי אלה רק יחלישוּ אוֹתנוּ; אגיד כּמוֹ שאמר יצחק שוַיגר: אַל נרעיל את בּארוֹתינוּ, נעשׂה את אשר עלינוּ לעשׂוֹת לא מתוֹך ציפּיה לשׂכר קרוֹב, ולא מתוֹך ההשקפה שצדקתנוּ נמדדת בּמידת התוֹעלת שאנוּ מביאים לשכנינוּ, אלא מתוֹך יחס אנוֹשי, מתוֹך שלילת מידוֹת שוֹביניסטיוֹת. אבל יחס אנוֹשי לחוּד והתבּטלוּת וּכניעה לחוּד. ואשר לפתרוֹן השאלה הערבית נדמה לי שרק מסקנה אחת יכוֹלה להיוֹת: אנחנוּ מוּכנים לשלם לערבים מחיר יקר יוֹתר מכּל “בּרית־שלוֹם”, יוֹתר מכּל בּעלי התפיסה האידילית בּשאלה הערבית, אנחנוּ מוּכנים לשלם להם בּמיליוֹנים, בּאנשים, בּתרבּוּת, בּעזרה פּוֹליטית עד לפּאן־ערביוּת, אם זהוּ מה שדרוּש להם. לשלם כּן, אבל תמוּרת מה? תמוּרת היוֹתנוּ יהוּדים נסבּלים? לא, בעד זאת לא נשלם אפילוּ פרוּטה אחת. אנחנוּ מוּכנים לשלם מחיר יקר תמוּרת הדבר האחד: שיוּתן לנוּ להגשים את הציוֹנוּת. אם העם הערבי יכּיר בּזה שאין לוֹ צוֹרך ואין לוֹ אפשרוּת למנוֹע אוֹתנוּ מהגשמת הציוֹנוּת, ויחדל לשׂים מכשוֹלים על דרכּנוּ, נהיה מוּכנים לשלם לוֹ מחיר פּוֹליטי, סוֹציאלי ותרבּוּתי כּבּיר.