אֲנִי נוֹתַרְתִּי אֶחָד מִזֶּה גַן הַפֵּרוֹת שֶׁכֹּרַת.

(א"צ גרינברג, רחובות הנהר, סג)

גם בספר קטן זה, שהוא המשך ל“בית־אבא” (הוצאת “יבנה”, תל־אביב, תשט"ו), באתי להעלות פרקי־ציור ושרטוטי־הווי מקן ילדותי החביב, מתחום עיירתי הקטנה דוֹמברוֹבאֶני על גדות הדניסטר בביסראביה, שעלה עליה הכורת בימי השואה הגדולה לעם ישראל. הפעם ביקשתי להציב מצבת־זיכרון צנועה לא לבית־אבא בלבד ולעיירתי הנידחת, אדמת ילדותי, אלא גם לשורה של דמויות יהודיות שרשיוֹת, קרקעיות ונלבבוֹת, פשוטי־עם שתקנים, ישרי־לב וחסוני־גו, שניספו ביום עברה.

קראתי לספרי זה “בצל גנים” בזכות הסביבה שהיתה משופעת בגנים ובכרמים כבדי־פרי ועמוקי־צל. עיירתי מושבה חקלאית היתה לכל פרטיה ודקדוקיה. יהודיה, רובם ככולם, עובדי־אדמה, שדבקו בלב ובנפש באדמה מבורכת ובנוף מרהיב־עין. הגנים והכרמים הללו, שניטעו וטופחו במשך דורות במישורי הערבה בידי אנשי אדמה יהודים, מוסיפים בוודאי לצמוח, לפרוח ולהניב והם גם העדים האילמים:

אֵיךְ הוּבְלוּ דֶרֶךְ כְּפָר שַׁלְאֲנַן וְרָוֶה

רֵיחַ פְּרִי וּרְפָתוֹת, בְּכֹל גֶּדֶר בִּקְתָּה

עָמְדָה (פְּנֵי פְסֵיפַס הַנַּצְרוּת!) בְּשִׁקְטָהּ

כָּל אֻכְלוּסְיַת־הָאִכָּר וְחִכְּתָה

לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה:

– יְהוּדִים מוּבָלִים אֶל הַמָּוֶת מִזֶּה.

(א"צ גרינברג, שם, נא–נב)

*

פרקי הספר נתפרסמו תחילה באכסניות ספרותיות שונות: “גזית”, “עתידות”, “אמר”, “הפועל הצעיר”, “דבר לילדים”, “דרום” ו“פרקים”.

ירושלים, תשרי, תשכ"א

חיים תורן