רקע
חיים תורן
מַחֲרֹזֶת הָעַנְבָּר שֶׁל אִמִּי
איורים מאת: פועה שלו־תורן

עַתָּה אֵינָּהּ, וּבְיַעַן לֹא אֶרְאֶהָ,

אֶשְׁמֹר כְּסוֹד מַלְכוּת שֶׁצָּלְלָה

אֶת מֶתֶק הֱיוֹתָהּ, יְקַר חַיֶּיהָ,

פְּאֵר אֲשֶׁר בְּלֵיל תֵּבֵל נִבְלַע;

וְלֹא יִדְהֶה הַכְּחוֹל הָאֱלֹהִי,

הֵקֵרָה לָעוֹלָם, כָּל עוֹד אֱהִי!

(י. פיכמן, ערוגות, 13)


אמי זכרונה לברכה לא חיבבה תכשיטים ועדיים הרבה. זולת טבעת הקידושין, שלא משה מעל ידה, ושעון הזהב המשובץ אבני־חן קטנות וצבעוניות, שענדה בשמחות ובימי חג ומועד, לא נהגה להתקשט, ומששאלנוה פעם, אנחנו ילדים, לפשר הדבר שהיה לפלא בעינינו: על שום־מה אין לה צמידים, רבידים, עגילים וכיו"ב, דוגמת יתר הנשים העשירות והכבודות שבעיירה? השיבה לנו בתום־לב ובענוות־חן: “אשה נאה אינה זקוקה לתכשיטים ולמכוערת – לא יועילו!” ואכן, אמי לא נזקקה לכגון אלה. יפת־תואר היתה גם לעת זקנה.

ואף־על־פי־כן היה לה, לאמי, תכשיט אחד מיוחד במינו, שנתחבב עליה ביותר ועליו שמרה כעל בבת־עינה והוא – מחרוזת־ענבר. אמנם, אף מחרוזת זו לא ענדה יום יום אלא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים, אך גלוי וידוע היה לפנינו, כי אין לה כמותו לנוי ולנועם וכי כל החפצים לא ישוו בה. וכל כך למה? – מעשה שהיה כך היה:

באחד מימות הקיץ חלתה אמי מחלה קשה ונשארה רתוקה למיטתה במשך כמה וכמה שבועות. לנו הילדים לא גילו שורש המחלה, אך מפה לאוזן גונב אלינו, כי חייה בסכנה. למראה פניו של אבא, שהפיקו צער ודאגה עמוקה, עמדנו על חומרת המצב והיינו נבוכים מאד, אובדי־עצה וחסרי־ישע. דודות ושכנות טובות ורחמניות גילו אמנם רגשי־חיבה ודאגה נוגעים עד הלב וטיפלו בנו במסירות מופלאה ואף־על־פי־כן חשנו, כי ספינת חיינו הקטנה נשארה ללא הגה. בלא עיניה הצופיות וידיה הזריזות של אמא הטובה והשתקנית, נתרוקן הבית מאורו וניטל ממנו חומו. רופאים באו והלכו, אף ממרחקים הובאו, ואבא הפקיר את עסקיו, טרח עם החולה ולא מש ממיטתה רוב שעות היום והלילה. לשוא ניסו קרובי־משפחה והרופאים בתוכם להשפיע עליו, שיאות לשתף מישהו בטיפול ובדאגה לחולה, שהרי אין אדם עשוי להדיר שינה מעיניו במשך כ"ד שעות ביממה, אך הוא אטם אזניו משמוע ולא שעה להם. משגברה המחלה ננעלה על מנעול חנות הבדים הגדולה, והדלתות המזוגגות של הבית, שנשקפו אל החנות, נראו דוממות ומחרישות. קונים וסוחרים למיניהם התדפקו על הדלתות וקראו בקולי־קולות, אך חזקה עלינו אזהרתו של אבא שלא להיענות להם. אבא נחלש מיום ליום וכוחותיו עזבוהו, אך הוא הוסיף לסעוד את אמא בחליה ועל משמרתו לא ויתר.

לאחר שישה שבועות הגיעה המחלה עד משבר ואמא יצאה מכלל סכנה. מששבה מעט לאיתנה וירדה מעל מיטתה לשעה קלה בלבד, לקחה אבא ויצא עמה לנוה־קיץ לחודש ימים. שומר מיוחד הופקד על הבית ואנחנו, הילדים, האחות הבכירה היתה אז כבת ט"ו שנים, נשארנו תחת פיקוחה והשגחתה של אחת הדודות, אחות אמא. היתה זו הפרידה הראשונה והממושכת בחיינו ונקל להבין, שקשתה עלינו מאד וגרמה לנו עגמת־נפש מרובה. האיגרות התכופות, שבישרונו כי אמא הולכת ומחלימה, וההבטחות לפצות אותנו במתנות הרבה, הקלו עלינו את הגעגועים ואת ייסורי הבדידות. ואמנם, עם שובה סמוך לראש־השנה כבר היתה אמא בריאה ושלימה. אף אבא החליף כוח והמתנות שהעתירו עלינו הפליאו אותנו ואת כל בני גילנו. ואולם מתנה אחת, שנועדה לאמא דווקא, היתה עיקר האפתעה והיא אף הוגשה לה בדרך מקורית ומשעשעת כאחד.

ערב הדלקת הנרות, כשרוח של חג כבר אפפה את הבית כולו ואנחנו, הילדים, ניצבנו מסביב לשולחן, מוכנים ומזומנים לקבל ברכת ההורים לקראת השנה החדשה, הבחינה אמא בקופסה קטנה, שהיתה מונחת ליד הפמוטות. תחילה אמרה בלבה: בוודאי שייכת היא לאחד הילדים, אך כיצד לא ראתה אותה עד כה? נטלה את הקופסה בזהירות יתירה, התבוננה בה היטב והביעה התלהבותה מצורתה ההדורה – עשויה עץ דובדבן, מצופה פיתוחי כסף מרהיבים ומפתח זעיר צמוד לה בצדה. פתחתה בהקפדה ומה גדלה אפתעתה משנתגלתה לנגד עיניה מחרוזת ענבר מקופלת עיגולים עיגולים על־פני רפידה, שכולה קטיפה אדמדמה. והמחרוזת עצמה – פלאי פלאים. באמצעיתה התנוסס ענבר גדול, מלוטש להפליא, ושמני צדדיו כשני תריסרים ענברים קטנים יותר, שקופים ומלוטשים אף הם, צמודים זה לזה וצבעם כעין הדבש. לא הספיקה אמא לפנות כה וכה ואבא, שעמד בריחוק מקום מן השולחן, קרב אליה, נטל את המחרוזת וענדה על צוארה, בעוד אנו הילדים עומדים מחרישים ומשתאים. אותה שעה נתמלא לבנו גאווה על אמנו הנפלאה וההדורה, שיפתה שבעתיים. עיניה, שהתנוצצו בברק זוהר מיוחד, העידו כמאה עדים, כי הפעם הוגשה לה מתנה אשר לא תסולא בפז. לאחר שברכה אמא על הנרות והרעיפה על כל אחד מאתנו שפע של נשיקות וברכות, הרהיבה עוז בנפשה ולעיני כולנו נשקה גם לאבא…


בצל גנים 1 (2).jpg

מאותו יום ואילך, משהגיע ערב שבת, חג ומועד, היתה אמי עונדת את מחרוזת הענבר ולא הסירה אותה אלא במוצאי־שבת ובאסרו־חג. היא שמרה והשגיחה על המחרוזת כעל אוצר יקר וטיפלה בה בזהירות, כמעט בקדושה. אף מקום מכובד הוקצה למחרוזת ולקופסתה – במדף העליון של ארון־הבגדים. במרחק־מה מן המקום שבו הונחו למשמרת כלי הכסף והזהב, כאילו ביקשה להדגיש כי לא הרי זו כהרי אלה. שריפה כי פרצה בעיירה, שאיימה על ביתנו וכולנו נחפזנו להימלט לאחד הבתים הקיצוניים והמרוחקים ממקום הסכנה, לעתים בכותונת לילה בלבד לעורנו, היתה דאגתה הראשונה של אמא למחרוזת. בצעדים מאוששים וזריזים ניגשה ופתחה את הארון, הוציאה את הקופסה עם המחרוזת והפקידה אותה בידי האחות הבכירה אגב בקשה ואזהרה חמורה לשמור על עצמה, עלינו הילדים הקטנים יותר ועל הקופסה – משהו יקר מכל אלה לא היה בחייה.

אמי לא הרבתה לדבר על המחרוזת אך, כאמור, הדרך שבה שמרה עליה והכרת פניה שענתה בה שעה שענדה אותה, גילו לעיני כול מה ערכו של חפץ זה בשבילה. פעם אחת בלבד אף הביעה רגשי לבה אלה בפה מלא ומתוך שמינית של גאווה. צעיר היה בעיירתנו, חרזן מובהק, שחרוזיו היו בליל של מליצות נבובות והשתפכות נפש תמימה ונלעגת. התחיל אותו צעיר לחזר אחר אחותי הבכירה ותחת איגרות שיגר לה שירי־אהבה! באחד מערבי־החורף, בליל־שבת לאחר הסעודה, שהיה קודש לקריאות בחיק המשפחה מכתבי שלום־עליכם, פרץ וכיו"ב, ביקשה אחותי להעמידנו על כשרונו של חברה “המשורר” וקראה באזנינו בהטעמה וברגש כמה משיריו. סיימה וציפתה לתגובה, אך לגודל תמהונה החרישו הכול, איש לא פצה פה. ראתה אחותי בשתיקה זו זלזול בכבודה ומעין קשר גלוי נגדה ותבעה חוות־דעת במפגיע. לא נרתעה אמי, הצביעה על מחרוזת הענבר שעל צוארה והעירה כדרכה בלחש, כשעיניה מושפלות קמעה: – “איני מצויה ביותר אצל האותיות המחכימות, אך דומתני, כי חרוז אחד ממחרוזת זו שקול כנגד כל החרוזים של משוררך המאוהב!” לכאורה, משפט אחד בלבד, אך הוא גילה כל צפונות לבה…


*


על משכבי בלילות יש שאני מהרהר בלבי: איך הלכה אמי לקראת מוות? מה מכל חפציה נטלה עמה בצאתה לדרכה האחרונה, בימי השואה הגדולה והנוראה, שבה מצאה את מותה ביחד עם אבי וכל בני משפחתי, אי־שם באחד מיערות ביסראביה? נעלה מכל ספק, כי עד רגעי חייה האחרונים לא נפרדה ממחרוזת הענבר – זו העדות היקרה והנאצלה לחיים של אהבה, מסירות ונאמנות למופת.


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות