אֲנִי נוֹתַרְתִּי אֶחָד מִזֶּה גַן הַפֵּרוֹת שֶׁכֹּרַת.

(א"צ גרינברג, רחובות הנהר, סג)

גם בספר קטן זה, שהוא המשך ל“בית־אבא” (הוצאת “יבנה”, תל־אביב, תשט"ו), באתי להעלות פרקי־ציור ושרטוטי־הווי מקן ילדותי החביב, מתחום עיירתי הקטנה דוֹמברוֹבאֶני על גדות הדניסטר בביסראביה, שעלה עליה הכורת בימי השואה הגדולה לעם ישראל. הפעם ביקשתי להציב מצבת־זיכרון צנועה לא לבית־אבא בלבד ולעיירתי הנידחת, אדמת ילדותי, אלא גם לשורה של דמויות יהודיות שרשיוֹת, קרקעיות ונלבבוֹת, פשוטי־עם שתקנים, ישרי־לב וחסוני־גו, שניספו ביום עברה.

קראתי לספרי זה “בצל גנים” בזכות הסביבה שהיתה משופעת בגנים ובכרמים כבדי־פרי ועמוקי־צל. עיירתי מושבה חקלאית היתה לכל פרטיה ודקדוקיה. יהודיה, רובם ככולם, עובדי־אדמה, שדבקו בלב ובנפש באדמה מבורכת ובנוף מרהיב־עין. הגנים והכרמים הללו, שניטעו וטופחו במשך דורות במישורי הערבה בידי אנשי אדמה יהודים, מוסיפים בוודאי לצמוח, לפרוח ולהניב והם גם העדים האילמים:

אֵיךְ הוּבְלוּ דֶרֶךְ כְּפָר שַׁלְאֲנַן וְרָוֶה

רֵיחַ פְּרִי וּרְפָתוֹת, בְּכֹל גֶּדֶר בִּקְתָּה

עָמְדָה (פְּנֵי פְסֵיפַס הַנַּצְרוּת!) בְּשִׁקְטָהּ

כָּל אֻכְלוּסְיַת־הָאִכָּר וְחִכְּתָה

לִרְאוֹת בַּמַּחֲזֶה:

– יְהוּדִים מוּבָלִים אֶל הַמָּוֶת מִזֶּה.

(א"צ גרינברג, שם, נא–נב)

*

פרקי הספר נתפרסמו תחילה באכסניות ספרותיות שונות: “גזית”, “עתידות”, “אמר”, “הפועל הצעיר”, “דבר לילדים”, “דרום” ו“פרקים”.

ירושלים, תשרי, תשכ"א

חיים תורן

עַתָּה אֵינָּהּ, וּבְיַעַן לֹא אֶרְאֶהָ,

אֶשְׁמֹר כְּסוֹד מַלְכוּת שֶׁצָּלְלָה

אֶת מֶתֶק הֱיוֹתָהּ, יְקַר חַיֶּיהָ,

פְּאֵר אֲשֶׁר בְּלֵיל תֵּבֵל נִבְלַע;

וְלֹא יִדְהֶה הַכְּחוֹל הָאֱלֹהִי,

הֵקֵרָה לָעוֹלָם, כָּל עוֹד אֱהִי!

(י. פיכמן, ערוגות, 13)

אמי זכרונה לברכה לא חיבבה תכשיטים ועדיים הרבה. זולת טבעת הקידושין, שלא משה מעל ידה, ושעון הזהב המשובץ אבני־חן קטנות וצבעוניות, שענדה בשמחות ובימי חג ומועד, לא נהגה להתקשט, ומששאלנוה פעם, אנחנו ילדים, לפשר הדבר שהיה לפלא בעינינו: על שום־מה אין לה צמידים, רבידים, עגילים וכיו"ב, דוגמת יתר הנשים העשירות והכבודות שבעיירה? השיבה לנו בתום־לב ובענוות־חן: “אשה נאה אינה זקוקה לתכשיטים ולמכוערת – לא יועילו!” ואכן, אמי לא נזקקה לכגון אלה. יפת־תואר היתה גם לעת זקנה.

ואף־על־פי־כן היה לה, לאמי, תכשיט אחד מיוחד במינו, שנתחבב עליה ביותר ועליו שמרה כעל בבת־עינה והוא – מחרוזת־ענבר. אמנם, אף מחרוזת זו לא ענדה יום יום אלא בערבי שבתות ובערבי ימים טובים, אך גלוי וידוע היה לפנינו, כי אין לה כמותו לנוי ולנועם וכי כל החפצים לא ישוו בה. וכל כך למה? – מעשה שהיה כך היה:

באחד מימות הקיץ חלתה אמי מחלה קשה ונשארה רתוקה למיטתה במשך כמה וכמה שבועות. לנו הילדים לא גילו שורש המחלה, אך מפה לאוזן גונב אלינו, כי חייה בסכנה. למראה פניו של אבא, שהפיקו צער ודאגה עמוקה, עמדנו על חומרת המצב והיינו נבוכים מאד, אובדי־עצה וחסרי־ישע. דודות ושכנות טובות ורחמניות גילו אמנם רגשי־חיבה ודאגה נוגעים עד הלב וטיפלו בנו במסירות מופלאה ואף־על־פי־כן חשנו, כי ספינת חיינו הקטנה נשארה ללא הגה. בלא עיניה הצופיות וידיה הזריזות של אמא הטובה והשתקנית, נתרוקן הבית מאורו וניטל ממנו חומו. רופאים באו והלכו, אף ממרחקים הובאו, ואבא הפקיר את עסקיו, טרח עם החולה ולא מש ממיטתה רוב שעות היום והלילה. לשוא ניסו קרובי־משפחה והרופאים בתוכם להשפיע עליו, שיאות לשתף מישהו בטיפול ובדאגה לחולה, שהרי אין אדם עשוי להדיר שינה מעיניו במשך כ"ד שעות ביממה, אך הוא אטם אזניו משמוע ולא שעה להם. משגברה המחלה ננעלה על מנעול חנות הבדים הגדולה, והדלתות המזוגגות של הבית, שנשקפו אל החנות, נראו דוממות ומחרישות. קונים וסוחרים למיניהם התדפקו על הדלתות וקראו בקולי־קולות, אך חזקה עלינו אזהרתו של אבא שלא להיענות להם. אבא נחלש מיום ליום וכוחותיו עזבוהו, אך הוא הוסיף לסעוד את אמא בחליה ועל משמרתו לא ויתר.

לאחר שישה שבועות הגיעה המחלה עד משבר ואמא יצאה מכלל סכנה. מששבה מעט לאיתנה וירדה מעל מיטתה לשעה קלה בלבד, לקחה אבא ויצא עמה לנוה־קיץ לחודש ימים. שומר מיוחד הופקד על הבית ואנחנו, הילדים, האחות הבכירה היתה אז כבת ט"ו שנים, נשארנו תחת פיקוחה והשגחתה של אחת הדודות, אחות אמא. היתה זו הפרידה הראשונה והממושכת בחיינו ונקל להבין, שקשתה עלינו מאד וגרמה לנו עגמת־נפש מרובה. האיגרות התכופות, שבישרונו כי אמא הולכת ומחלימה, וההבטחות לפצות אותנו במתנות הרבה, הקלו עלינו את הגעגועים ואת ייסורי הבדידות. ואמנם, עם שובה סמוך לראש־השנה כבר היתה אמא בריאה ושלימה. אף אבא החליף כוח והמתנות שהעתירו עלינו הפליאו אותנו ואת כל בני גילנו. ואולם מתנה אחת, שנועדה לאמא דווקא, היתה עיקר האפתעה והיא אף הוגשה לה בדרך מקורית ומשעשעת כאחד.

ערב הדלקת הנרות, כשרוח של חג כבר אפפה את הבית כולו ואנחנו, הילדים, ניצבנו מסביב לשולחן, מוכנים ומזומנים לקבל ברכת ההורים לקראת השנה החדשה, הבחינה אמא בקופסה קטנה, שהיתה מונחת ליד הפמוטות. תחילה אמרה בלבה: בוודאי שייכת היא לאחד הילדים, אך כיצד לא ראתה אותה עד כה? נטלה את הקופסה בזהירות יתירה, התבוננה בה היטב והביעה התלהבותה מצורתה ההדורה – עשויה עץ דובדבן, מצופה פיתוחי כסף מרהיבים ומפתח זעיר צמוד לה בצדה. פתחתה בהקפדה ומה גדלה אפתעתה משנתגלתה לנגד עיניה מחרוזת ענבר מקופלת עיגולים עיגולים על־פני רפידה, שכולה קטיפה אדמדמה. והמחרוזת עצמה – פלאי פלאים. באמצעיתה התנוסס ענבר גדול, מלוטש להפליא, ושמני צדדיו כשני תריסרים ענברים קטנים יותר, שקופים ומלוטשים אף הם, צמודים זה לזה וצבעם כעין הדבש. לא הספיקה אמא לפנות כה וכה ואבא, שעמד בריחוק מקום מן השולחן, קרב אליה, נטל את המחרוזת וענדה על צוארה, בעוד אנו הילדים עומדים מחרישים ומשתאים. אותה שעה נתמלא לבנו גאווה על אמנו הנפלאה וההדורה, שיפתה שבעתיים. עיניה, שהתנוצצו בברק זוהר מיוחד, העידו כמאה עדים, כי הפעם הוגשה לה מתנה אשר לא תסולא בפז. לאחר שברכה אמא על הנרות והרעיפה על כל אחד מאתנו שפע של נשיקות וברכות, הרהיבה עוז בנפשה ולעיני כולנו נשקה גם לאבא…

מאותו יום ואילך, משהגיע ערב שבת, חג ומועד, היתה אמי עונדת את מחרוזת הענבר ולא הסירה אותה אלא במוצאי־שבת ובאסרו־חג. היא שמרה והשגיחה על המחרוזת כעל אוצר יקר וטיפלה בה בזהירות, כמעט בקדושה. אף מקום מכובד הוקצה למחרוזת ולקופסתה – במדף העליון של ארון־הבגדים. במרחק־מה מן המקום שבו הונחו למשמרת כלי הכסף והזהב, כאילו ביקשה להדגיש כי לא הרי זו כהרי אלה. שריפה כי פרצה בעיירה, שאיימה על ביתנו וכולנו נחפזנו להימלט לאחד הבתים הקיצוניים והמרוחקים ממקום הסכנה, לעתים בכותונת לילה בלבד לעורנו, היתה דאגתה הראשונה של אמא למחרוזת. בצעדים מאוששים וזריזים ניגשה ופתחה את הארון, הוציאה את הקופסה עם המחרוזת והפקידה אותה בידי האחות הבכירה אגב בקשה ואזהרה חמורה לשמור על עצמה, עלינו הילדים הקטנים יותר ועל הקופסה – משהו יקר מכל אלה לא היה בחייה.

אמי לא הרבתה לדבר על המחרוזת אך, כאמור, הדרך שבה שמרה עליה והכרת פניה שענתה בה שעה שענדה אותה, גילו לעיני כול מה ערכו של חפץ זה בשבילה. פעם אחת בלבד אף הביעה רגשי לבה אלה בפה מלא ומתוך שמינית של גאווה. צעיר היה בעיירתנו, חרזן מובהק, שחרוזיו היו בליל של מליצות נבובות והשתפכות נפש תמימה ונלעגת. התחיל אותו צעיר לחזר אחר אחותי הבכירה ותחת איגרות שיגר לה שירי־אהבה! באחד מערבי־החורף, בליל־שבת לאחר הסעודה, שהיה קודש לקריאות בחיק המשפחה מכתבי שלום־עליכם, פרץ וכיו"ב, ביקשה אחותי להעמידנו על כשרונו של חברה “המשורר” וקראה באזנינו בהטעמה וברגש כמה משיריו. סיימה וציפתה לתגובה, אך לגודל תמהונה החרישו הכול, איש לא פצה פה. ראתה אחותי בשתיקה זו זלזול בכבודה ומעין קשר גלוי נגדה ותבעה חוות־דעת במפגיע. לא נרתעה אמי, הצביעה על מחרוזת הענבר שעל צוארה והעירה כדרכה בלחש, כשעיניה מושפלות קמעה: – “איני מצויה ביותר אצל האותיות המחכימות, אך דומתני, כי חרוז אחד ממחרוזת זו שקול כנגד כל החרוזים של משוררך המאוהב!” לכאורה, משפט אחד בלבד, אך הוא גילה כל צפונות לבה…

*

על משכבי בלילות יש שאני מהרהר בלבי: איך הלכה אמי לקראת מוות? מה מכל חפציה נטלה עמה בצאתה לדרכה האחרונה, בימי השואה הגדולה והנוראה, שבה מצאה את מותה ביחד עם אבי וכל בני משפחתי, אי־שם באחד מיערות ביסראביה? נעלה מכל ספק, כי עד רגעי חייה האחרונים לא נפרדה ממחרוזת הענבר – זו העדות היקרה והנאצלה לחיים של אהבה, מסירות ונאמנות למופת.

בַּאֲשֶׁר אֵין שׁוּם אִשָּׁה אֲהוּבָה מַנִּיחָה כָךְ יָדָהּ

מִלְּבַד יַד הָאֵם הָאַחַת, אֲשֶׁר אֵין מִלְּבַדָּהּ.

(א"צ גרינברג, רחובות הנהר, פד)

אמי זכרונה לברכה אשה תמימה היתה, שתקנית, חכמת־לב ונבונת־דבר. מעולם לא הוציאה מפיה דבר־גידוף או קללה, ורכילות שנאה נפשה תכלית שנאה. במחיצתה אף קשה היה לנבל את הפה, להבאיש ריחו של אדם או לספר בגנותו מטעם אחד בלבד, היא שׂמה עצמה כלא־שומעת והדברים לא נקלטו בלבה. היא שמרה על מצווה קלה כחמורה לא מתוך אדיקות יתירה, אלא משום שלא השיגה כיצד ייתכן, למשל, לחלל את יום השבת, לא לצום ביום־הכיפורים, לא לערוך “סדר” וכיוצא באלה. מובטחני, שאילו באו וגילו את אזנה, כי אי־שם בעולם מצוי בית יהודי ללא מזוזה, או בית יהודי שבו אין מברכים על הנרות ערב־שבת, חג ומועד, לא היתה מאמינה. מפה לאוזן, סיפרו בעיירתנו כי בשבתות החורף עז־הכפור, מיתמר ועולה עשן מארובת ביתו של ר' מנדל הנפח, אף־על־פי שגלוי וידוע היה לכול כי מעולם לא דרכה על סף ביתו רגלו של טריפן, ה“גוי־של־שבת”. לשמע דברים כאלה נתרתחה אמי בשל הדיבה שמוציאים על יהודי והעירה: “הרפו־נא מדברי־הבאי, כלום תדמו בנפשכם שיהודי יחלל את השבת?” דברים כאלה היו למעלה מכוח תפיסתה. ואותנו, הילדים, היתה נוהגת לברך: “יהי רצון ולעולם לא תגיעו, חס וחלילה, לידי חילול השבת!”

כשהגיעה שעתי ללמוד בגימנאסיה, בעיר־הפלך, ואבא טרח והלך לשם כמה פעמים כדי לתור אחר אכסניה טובה בשבילי, היו שתי שאלות בפי אמי: “אם אין מלמדים בגימנאסיה בשבתות ואם האכסניה, שאבא בחר בשבילי, היא על טהרת הכשרות?” משנאמר לה, כי הגימנאסיה היא עברית ורוב מוריה יהודים הם, בתוכם גם שומרי דת ומסורת, וכי בעל האכסניה הוא שוחט ובעל־קורא בבית־הכנסת, נחה דעתה והיא נשמה לרווחה. אף־על־פי־כן הוסיפה ושאלה: “וכיצד מלמדים שם, למשל, גמרא –בגילוי ראש?”…

כאמור, שמרה אמי על מצווה קלה כחמורה, אך בייחוד נתחבבה עליה מצוות הדלקת־הנרות. עם כניסת השבת נתמלא הבית אורה וטהרה ופניהם של כל בני־הבית, מגדול ועד קטן, הפיקו זיו וחדווה. דומה, ימות השבוע על כל הדאגות, החרדות והשמחות לא היו שקולים לעומת אותה שעה של ערב־שבת עם חשיכה. וכשניגשה אמי לברך על הנרות, סרוקה ורחוצה למשעי, נפלאה במראיה והדורה בלבושה ורדיד משי שחור מכסה את קווצות שערותיה המסולסלות, היתה זו שעה שכולה קול דממה דקה והתרוממות הנפש. אנחנו, הילדים, ניצבנו סביבה בהדרת־קודש ועינינו נצמדו באהבה ובגאווה אל דמותה היפה, השקטה והמחייכת, ואל ידיה הענוגות הפרושות בדביקות. בברכתה הקצרה, שנאמרה בלחישת־שפתיים ובעיניים עצומות, ביטאה אמנו כל מאווי לבה ולעתים נתלוותה לה גם דמעה חמה, שנשרה מעיניה ולחלחה את המפה הצחורה הפרושה על השולחן הערוך.

ב

אותה שבת, ערב פרידתי הראשונה מבית־אבא כדי ללכת לעיר־הפלך ללמוד בגימנאסיה, ואני אז נער על סף הבר־מצווה, שימשו בערבוביה שמחה ועצב בלבי הרך. שמחה – על שאני מפליג בפעם הראשונה בחיי ל“מרחקים”, לקנות תורה ודעת; ועצב – על שנגזר עלי להיפרד מן הקן הנוח, השופע חום ונועם. בעיקר זע לבבי, לב ילד, בזכרי כי רחוק אהיה מבית־אבא גם בשבתות. בשום פנים ואופן לא תפסתי, כיצד אסב אל שולחן זר וכיצד לא אראה את פני אמי המקבילה את פני השבת בברכה על הנרות. כנראה, גם אמי הטובה לבה היה כבד עליה. ואכן, אותו ערב־שבת, כשסיימה לברך על הנרות, לא הבליגה על צערה ופרצה בבכי. וכשניגשה לנשק לנו הילדים, כדרכה תמיד, נשאה אלי עיניה הקטנות והעמוקות, שהיו שטופות דמע והאירו את פניה היפים, חיבקתני בשתי זרועותיה ואמרה:

– פרידתך, בני, היא בוודאי פתיחה להרבה נדודים בנכר. יהי רצון ובכל אשר תלך תלווך ברכת בית־אבא!

על שאלתי מה טיבה של ברכה זו לא השיבה בקול, אלא הניחה ידה האחת על ראשי, ובשניה הצביעה על סביבותיה, כאילו ביקשה לומר: – בית־אבא של ערב־שבת, הספוג ורווי חדוות־עולם ושלוות־עולם!

ג

חלפו שנים, שנות נדודים ולימודים, שנות שמחה ועצב וגעגועים על אורו וחומו של בית־אבא. אך מאותו יום של פרידה ואילך, בהגיע ערב־שבת עם חשיכה, צף ועולה בלבי בית־אבא המרווח, הנקי והמצוחצח, ודמותה הטהורה והכשרה של אמי המברכת על הנרות ניצבת לנגד עיני, ושלוות־עולם יורדת עלי.

באחד מטיולי על־פני אירופה, לאחר נסיעה ארוכה וממושכת ברכבות ובכלי־רכב, נשתבש עלי לוח הזמנים ולא נתתי לעצמי דין וחשבון על מניין ימות השבוע. עייף וייגע הגעתי בשעות הצהריים של יום קיץ לוהט לאכסניה קטנה ושכבתי לנוח מעמל הדרך. השקט והחום אשר בחדר נסכו תנומה על עיני ונרדמתי. לא אדע כמה ארכה שנתי, אך לפתע נתעוררתי ובתוך הדממה אשר מסביב ירדה עלי הרגשת־אושר. פתאום חשתי, כי לבי עובר על גדותיו מרוב שמחה ולא ידעתי פשר הדבר. ובעוד אני שוכב נים־ולא־נים קלטה אזני קול ערב העולה מן החדר הסמוך. עשיתי אזני כאפרכסת ושמעתי תפילת “לכו נרננה” מפי אחד האורחים, שהתפלל בלחש ובדביקות. משנתחוור לי, כי אותה שעה ערב־שבת היתה, עמדתי על סוד טעמה של השמחה הפתאומית שירדה עלי וידעתי, כי ברכת אמי עליה השלום נתקיימה.

א

מנהג נאה היה בבית־אבא להעניק לנו, הילדים, פעמיים בשנה – ערב ראש־השנה וערב פסח – מערכות בגדים חדשות מכף רגל ועד ראש. כל יתר הבגדים שניתנו לנו בשאר ימות השנה לא היוּ אלא בבחינת פרפראות, מעין שי שלא מן המנין. וכיון שאבא הלך לרגל עסקיו לעתים מזוּמנות לכרך הגדול, ממילא הוּבאוּ מערכות הבגדים שלנו ישר משם, אם מוכנות ואם בצורת אריגים בלבד; אבל תמיד מן המוּבחר, עידית שבעידית. היטיבוּ הורינו לקיים מאמר חז"ל: “כבודו של אדם – כסוּתו”, והלבישוּנוּ בגדי־תפארת, שעוררוּ רגשי התפעלוּת אצל כל בני העיירה ובלבם של בני גילנו בעיקר.

חוּלשה מיוּחדת היתה לה, לאמי, לנעליים יפות. היא היתה מקפּידה הקפּדה יתירה על טיב העוֹר, על התפירה, ויותר מכול – על צוּרת הנעל. “נעל יפה”, היתה נוהגת לומר, “הריהי יסוד הלבוּש”. משקרבו ימי החג ואבא פתח בהכנות למסעו, ניגשה אמא בדחילוּ ורחימוּ למלאכתה – למדוד יפה יפה את רגלינוּ, שגדלוּ כמוּבן מעונה לעונה, והסבירה הסבּר היטב לאבא למען ידע לבחור נעליים נאות, לפי האופנה האחרונה, בשביל האחיות, ושני זוּגות בשבילי.

שני זוּגות נעליים בשבילי על שום־מה? זוג אחד לכבוד שבת ומועד, וזוג שני – נעליים חזקות, בעלות סוּליות עבות ומסוּמרות לשימוש יום־יום, אם לשם הליכה ל“חדר” ואם, כדברי אבא, לשם “בריחה” משם. בריחה לאן? – למשחקי הכדורגל על המגרש רחב־הידיים שמאחורי בית־הספר. על חשבון זוג “נעלי־החול” הירשה לעצמו אבא לעתים להקניטני מעט, ולוּ גם למראית־עין בלבד. – “למעשה”, היה אומר כאילוּ מסיח לתוּמו עם אמא, “נעלי־חול בדין שתרכוש למענו ‘החברה’, שבה הוא חבר־כבוד”. בדבריו אלא נתכוון לחברת הכדורגל שמנתה כשני מניינים של נערים בני־גילי, התנהלה לפי תקנון מיוּחד והטילה על חבריה מס־חדשי. אוֹדה: לא פעם היה לבי נוקפני, שמא יפיק אבא זממו, אך מעולם לא קיים איוּמו; ועם שובו ממסעו לא נפקד באמתחתו מקומם של שני זוּגות הנעליים שלי.

ב

הרבה זוּגות נעליים, ממינים ומסוגים שונים, ביליתי בימי ילדוּתי; אך זכר זוג נעלי־שבת־ומועד, שהוּבא לי לכבוד חג הפסח, ואני אז נער כבן עשר, לא נמחה מעל לוּח־לבּי עד היום. ומעשה שהיה כך היה:

שבוּע ימים לפני חג הפסח שב אבא ממסעו. לאחר שנח קמעה מעמל הדרך, התחיל מתיר צרורותיו ומוציא את הצרורות המזוּמנים לנו, וכדרכו – במתינוּת ובניחוּתא. אגב הערות מבדחות על טיבו, ערכו ומוצאו של כך חפץ, בעוד אנו הילדים ניצבים סביבו יחד עם אמא ומצפים למתנותינו בקוצר־רוח ובנשימה עצורה. תחילה הוּצאו והוּצגו לראוָה חפצי האחיות: שׂמלות רקוּמות וצבעוניות, בד פּרחוני בשביל מטפּחות־ראש, צוארונים לבנים נוקשים, מעשׂי רקמה חרוּרה, עגילים וחרוזים ססגוניים. אחר־כך הוּצאוּ חפצי שלי – מעיל־קיץ מקוּשט בציוּרים מרהיבי־עין, חליפת קטיפה שחורה הדוּרה ונעלי־חול בעלות סוּליות עבות ומסוּמרות. ונעלי־שבת? – אין; השתוממתי מאד ומעט אמרתי נואָש. לא הספקתי להעלות תמיהה על דל שפתי ואבא הוציא מן המדור התחתון שבאמתחתו זוּג נעליים – עין לא ראתה. עשוּיות היוּ קטיפה שחורה, בעלות סוּליות דקות מן הדקות ובמקום שׂרוכים – אבזמי מתכת מרוּבּעים, מצוּפים משי ומשוּבּצים כפתורים רקוּמים בחוּטי כסף, מלאכת־מחשבת. הנעליים עברוּ מיד ליד, וכוּלנוּ – לרבות אמא – לא האמנו למראה עינינו. לשמחת לבי לא היה קץ.

מאותו יום ואילך לא ידעה נפשי מנוחה. סופר ומונה הייתי את השעות שנותרוּ עד לאותו היום המאוּשר שבו אוּכל לחדש את הנעליים. מפעם לפעם הייתי ניגש אל השידה הגדולה, מקום מחבואָן של הנעליים, להיוָכח אם לא נעלמוּ. וכדי להזין עיני בהן יפה יפה הייתי מוציאָן בחשאי ובאין־רואה, מתייחד אתן, ממששן ומגפפן, בוחן כל תפר וכל כתפור וקישוט. אותה שעה היית שרוי בעולם שכוּלו אגדה וחלום. קסם מיוּחד במינו היה שפוּך על־פני הנעליים הקטנות והחמוּדות הללו, שנראו בעיני כאילוּ הוּצאוּ מתוך ספרי־האגדות, שבקריאָתם שקעתי כוּלי ורוּבי בימים ההם.

ג

לאחר ציפּיה ממוּשכת הגיע היום המאושר, ערב ליל־הסדר. היה זה יום אָביב, שקוּי אור ושמש, והביצה שהשׂתרעה לאָרכם ולרחבם של רחובות העיירה, מאז הפשרת השלגים, נעלמה כליל, כמו במטה־קסם. משעות הבוקר המוקדמות דרוּך הייתי לקראת שעת ההלבשה, ומשזו הגיעה – נתמלא לבי רגשי חדוָה וחרדת־קודש. כל מלבוּש ממלבוּשי החדשים לבשתי תחת פּיקוּחן והשגחתן הקפּדנית של שתי אחיותי הבכירות, אך משהגיע תור הנעליים – פּקעה סבלנוּתי ונעלתין על אפּן ועל חמתן תוך כדי עמידה וקפיצה מבוהלת ולא בישיבה מתוּנה, כפי שגזרוּ עלי. בקשתן־אזהרתן להסתכל בראי, להיוָכח מה הדוּר אני בבגדי החדשים, הגיעה אל אָזני שעה שכבר הייתי בחוּץ, בחצר בית־הכנסת.

החצר המתה מילדים וילדות מכל הגילים, חלקם לבוּשים בגדי־חג וחלקם בבגדיהם הישנים, הבלויים והמרופטים. תחילה עוררה מערכת בגדי בלבד סקרנוּתם והתפּעלוּתם וכולם כאחד גמרו עליה את ההלל; אך משהבחינו בנעליים – קפאוּ על מקומם, פערו פיהם וכוח הדיבּר ניטל מהם. אחד אחד ניגשוּ אלי ונטלוּ רשות למשש, לבדוק, לבחון ולהיוָכח, האָמנם נעליים הן או אחיזת־עיניים בלבד. נער אחד בלבד, הירש’לי יתום, בנה של אופת־הכּעכים, עמד מרוחק קמעה, כמו מבוּיש בבגדיו הקרועים ובנעליו הישנות והבלות. תחילה שׂם עצמו כלא־רואה וכלא־שומע, אך בשרבו קריאות־ההתפּעלות מכל העברים והכול כאחד המטירו עלי שאלות משאלות שונות, עשׂה העוָיה של ביטול, עיקם את חטמו, חשׂף את שיניו העקוּמות והכריז בקול רם: – “שוטים שכמותכם, מה כי נזעקתם עליו ואל נעליו? כלום טחוּ עיניכם מראות, שאין אלה אלא נעלי־נייר? אותי לא ירמה! שנה תמימה שימשתי שוּליה אצל סנדלר ולמדתי להבחין יפה בין עור לבין בד או נייר צבוּע”. לאחר שסיים את הכרזתו, שעוררה אָמנם התנגדוּת חריפה וגלוּיה, קרב בצעדים מאוּששים ובקול רוגז ומפקד גזר עלי: “הבה ואבחן את נעליך! התכבד־נא ושים רגליך על ברכי, סמוך לעיני”.

נפגעתי מאד מן הדיבה שביקש להוציא על נעלי ומבלי לפקפק הרבה נעניתי לו. פשטתי את רגלי השׂמאלית והצגתיה, כבקשתו, על ברכו, בעוד הוא יושב כפוּף לעוּמתי, מעשה סנדלר אומן ומומחה גדול. פניו לבשו ארשת של חשיבוּת וכובד־ראש. משתאה ומחריש גחן וּפשׂק אצבעות שתי ידיו, החליק בזהירוּת על הנעליים, בחן ובדק כל כפתור וקישוט כזקן ורגיל, בעוד החבריה ניצבת סביבו ומחכה בקוצר־רוח לפסק־דינו. ופתאום, מבלי להרים את עיניו, תלש בשצף־קצף אבזמו של הנעל על כפתוריו וקישוטיו ונעלם, פרח לו.

רעש והמוּלה קמוּ מסביב, ואילוּ אני נשארתי על מקומי נכנע ומבוהל כמפקפק, שמא אין זה אלא חלום־בּלהות. משתפסתי את גודל האבידה – חשכוּ עיני, פרצתי בצריחה חדה וממוּשכת וגעיתי בבכי קורע־לב. עוברים ושבים, הורי ואַחיותי, נזעקו וחשוּ לעזרתי, בהיותם בטוּחים כי נרצחתי נפש, ואף מאיר־משה החובש הובהל למקום. לאחר שעמדו על שורש הרעה ביקשו לפייסני ולשדלני, ואבא אף הבטיחני, שאם החבּלה היא בבחינת מעוּות שלא יוּכל לתקוֹן, יביא לי בקרוב נעליים חדשות, הדוּרות מאלוּ שנשחתוּ. אך לא שעיתי לדבריו, מיאנתי להינחם והוספתי להתייפּח.

הגיע ליל־החג. חלומי הטוב להסב ל“סדר”, לימינו של אבא, בנעלי החדשות – נגוז. ברגליים כושלות ובפנים נכנעים ומבוּישים נלוויתי אל אבא בדרכו לבית־התפילה, כשאני מתנהל בכבדוּת בנעלי־החול המסוּמרות ולבי מפרכס מצער וייסורים שאין להם סוף. אל ה“סדר” המפואָר והערוּך בטוּב־טעם, כדרכה של אמא הטובה, הסבתי בלא חשק ואת ארבע הקוּשיות שאלתי בחלש וברוח נכאָה. ובטרם הגיעו ל“שוּלחן ערוּך” – צנח ראשי על ההגדה הפתוחה ונרדמתי.

ד

חלפו־עברוּ ימי החג וחייב הייתי לשוּב ל“חדר”, אך כאן נפתחה פרשה חדשה, קשה ומכאיבה פי כמה. מקומו הקבוּע של ה“חדר” היה בבית־החימר הדל ונמוך־הקומה של אופת־הכּעכים, היא אמו של הירש’לי יתום. “הרוצח” – כפי שכיניתי מאותו יום את הירש’לי יתום – בן גילי וחברי לספסל הלימוּדים היה. כאשר צריך הייתי לשוּב ל“חדר” – גיליתי כוח־התנגדוּת ועקשנוּת בלתי־משוערים. שום טענות לא הועילוּ, לא לשונה הרכה של אמא ולא דברי־הכּיבּוּשין של אבא. עמדתי במריי וטעמי ונימוקי עמי: “לשבת בביתו ועל ספסל אחד עם ה’רוצח?' – לא ולא!”

למעלה משבוע ימים פטור הייתי מכול וכול, למגינת לבם של הורי, שנראו חסרי־ישע ואובדי־עצות. מפליג הייתי לשדות שזה עתה קמוּ לתחייה, לאחר ירחי חורף קודרים ושוממים, שוטטתי במשעולי גנים וכרמים צרים ועזוּבים, מתלווה אל ר' משה השמן במסעותיו ונדודיו על־פני כפרים רחוקים, מבלה שעה ארוכה במפּחה של ישראל־משה הנפּח, אך על סף ה“חדר” לא דרכה רגלי.

יום אחד עם דמדומי ערב, בשוּבי הביתה בפנים משוּלהבים, עייף ויגע ושטוּף־זיעה מעמל־היום, כשכל בני הבית כבר הסבּוּ אל השוּלחן וסעדו ארוחת־ערב מצאתי על הכסא שנועד לי זוג נעליים חדשות, שלמות והדוּרות. הנעליים היו כמתכוֹנת הללוּ שנשחתו, בהבדל אחד מוּעט – אלוּ החדשות עשוּיות היוּ קטיפה כחוּלה, ואוּלם שינוּי זה הוסיף להן חן וקסם מיוּחדים. תקפה עלי שׂמחתי וביקשתי מבני־הבית לפתור את החידה, אך אבא רמז לי ליטול ידיים ולסעוד.

עם תום הסעוּדה ולאחר ברכת־המזון, פנה אלי אבא ואמר: “נעליים אלוּ קיבלתי בשבילך ישר מן החנות אשר בכרך הגדול, והן יינתנו לך רק אם תבטיחני נאמנה לקיים את אשר אבקש ממך”. מבלי להסס הרבה הבטחתי. “ובכן” המשיך אבא בקולו המתוּן והבוטח, שלא נוּקה ממידה גדולה של רוגז גלוּי על עגמת־הנפש שגרמתי לו בימים האחרונים, “הנעליים שלך הן, בתנאי שמחר בבוקר אתה שב אל ספסל הלימוּדים ב’חדר'; ובתנאי נוסף – את הנעליים שנשחתו אתה מגיש במו ידיך מתנה להירש’לי יתום”. סיים ולא הוסיף דבר, אף לא חיכה לתשוּבה. הוא הוסיף לעיין בעתון שהיה פּרוּשׂ לפניו, כאילוּ כל אותה שיחה לא היתה אלא בבחינת כתבה בעתון והוא אך קראָה באזני.

דברי אבא היו לחידה בעיני, למעלה מכוח תפיסתי. תחילה אָמרתי בלבי שאין הוא אלא מהתל בי, חומד לו לצון; אך משראיתי את ארשת־פניו עמדתי על חוּמרת הדברים. ביקשתי להשיב, להתגונן ולהסביר, כי לא ייתכן להעמידני בנסיון כה מר ואכזרי, אך קודם שהספּקתי להרצות טענותי כבר נעלמו אחיותי מן השוּלחן, אבא הוסיף לשקוע בקריאָה, אמא ישבה שקטה ונוחה וסרגה פּוּזמק ושניהם כאילוּ לא השגיחו בי.

באותו ערב הקדמתי לעלות על משכבי ועד שעה מאוּחרת נדדה שנתי. הרביתי להרהר בדברי אבא ובשוּם פנים לא ירדתי לסוף דעתו; לא תפסתי כיצד נצנצה בלבו מחשבת־זדון זו על “כניעה” כה מחפּירה. משהאיר היום ובעוד אני אחוז תנומה, נחה עלי ידו החמה והרכה של אבא, שניצב למראשותי עטור טלית ותפילין ושפתיו לחשוּ בקול דממה דקה: “עוּרה, בני! הגיעה השעה ללכת ל’חדר'”.

קולו הרך והמלטף ודמוּתו הכפוּפה קמעה מעל לראשי העלוּ חיוּך טוב על שׂפתי. ובעוד אני משתדל לגרש את קוּרי השינה מעל עפעפי, פתח אבא את החלון והחדר הוצף אור וריחות מתוקים ומבוּשׂמים של אָביב ולבלוּב. הבחין אבא, כי כבר התאוששתי והוסיף: “מה־טוב ומה־נעים חלקך, בני, שאבא מעירך משנתך ואמא מכינה לך פת־שחרית טעימה. האם העלית פעם על דעתך מי מעיר מדי בוקר את הירש’לי יתום? סבתו החולה, הרתוּקה למיטה? או שמא אמו האלמנה, העניה המרודה והמדוכדכה, המשכימה קוּם בחצות לאפות כּעכים ומאז עלות השחר היא מתרוצצת להציע מרכולתה?”

לא אדע כיצד ומדוּע, אך לפתע פתאום, ובהיסח־הדעת, הציפני גל חום ורחמים, אשר כמוהו לא ידעתי מעודי. רוח טובה ירדה עלי וחשתי את עצמי מאוּשר ושׂמח בחלקי, מוּכן ומזוּמן לחבק עולם ומלואו ולסלוח לכל “אויבי” ואפילו להירש’לי יתום. הבית כוּלו נתמלא אור פּלאי ונאצל וכל חפץ אשר בו הרעיף עלי שפע של חסד וחדוָה. אותה שעה השׂגתי, כי אָכן צדק גם צדק אבא, ראוי הוא הירש’לי שאפייסנוּ בתשוּרה נאָה, שכן לא מרוע־לב עשה מה שעשה, אלא מתוך קנאָה בלבד.

בלב הומה קמתי ממיטתי, התלבשתי בחיפּזון, סעדתי פּת־שחרית ונטלתי תחת בית־שחיי את הצרור ובו זוג הנעליים בשביל הירש’לי. וּבצאתי מפתח־הבית בדרכי ל“חדר” נדמה היה לי פתאום, כי גבהוּ ועמקוּ השמים משהיו אי־פעם ובשירת הציפרים העליזה, שהגיעה אלי מבין ענפי האילנות כבדי־הצל, קלטה אזני מעין שיר־מזמור והודיה על המעשה הטוב שאני עושה בלב שלם ובנפש חפצה.

א

אגוזים לא היו מאכל יקר־המציאות בבית־אבא, שמשופע היה בכל טוב ונמנה עם הבתים האמידים והמפוארים שבעיירתנו. בימות החורף היתה ארוחת הבוקר שלנו כמעט אחידה וקבועה מראש: פרוסות לחם שיפון אפוי כהלכה, מרוחות בחמאה ובריבת שזיפים חומה וריחנית, שהתקינה אמי במו ידיה בחודשי הקיץ ושמרה עליה בצנצנות גדולות וכרסתניות, חתומות במפיות בד צחורות כשלג. על פרוסות הלחם המרוחות פזורים היו ביד רחבה גרעיני אגוזים, מעשה ידי אבא, ששקד שעה ארוכה לפצח את הקליפות והשגיח שיהיו הגרעינים נקיים, ברורים ויפים למאכל. לקינוח סעודה נמזגו כוסות תה מהביל ישר מן המיחם הרותח, שניצב על כן מיוחד ליד שולחן האוכל, או חלב חם שהוצא מן התנור המוסק משעות הבוקר המוקדמות.

ואף־על־פי־כן טעמנו, אנחנו הילדים, טעם מיוחד באגוזים של פסח, אם משום שהללו מובחרים היו – אמי ליקטה אותם מתוך ערימות האגוזים השמורים בעליית הגג, מירקה, שפשפה ושטפה אותם בזהירות ובקפדנות יתירה, עד כי הבהיקו מלובן – ואם משום שאגוזים של פסח, לדעתנו, לא למאכל נבראו, אלא למשחקים בלבד. כמעט שאיני זוכר בימי ילדותי חג־פסח בלא משחק באגוזים בחצר הבית או בחצר בית־הספר או, לפחות, באחת מפינות הבית, שעה שנפתחו ארובות השמים והרחוב נהפך לביצה גדולה ודביקה.

המשחק נערך זוגות זוגות, וזה היה משפטו: גומה בגודל אגרוף נחפרה במרחק של מאה צעדים מן המקום, בו ניצבו שני היריבים שהניחו איש איש אל אגוזו. מיד התחיל כל אחד קולע אל המטרה, כורע ומשתחווה מלוא קומתו על הארץ ומקיש בבוהן ובאמה על אגוזו, הקיש האחד, הגיע תורו של השני וחוזר חלילה. הראשון שקלע והגיע לגומה זכה באגוזו של חברו, והמשחק התחיל מחדש.

תחילה היו ההקשות חלשות, מרושלות, כלאחר־יד, אך משנתקרב אחד היריבים אל המטרה נעשו ההקשות זהירות, מדוייקות וקפדניות ביותר. קהל הסקרנים פתח בקריאות־התפעלות ועקב אחר המשחק בנשימה עצורה, הלבבות התחילו הולמים בחזקה ואש הנצחון נדלקה בעיניים.

ב

אותו יום ראשון של פסח, שעליו אני בא לספר כאן, עמד בחוץ יום שמש שטוף אור וזוהר. היה זה אחד מאותם הימים שבעיני נערים בגילי – כבן תשע הייתי אז – לשעשועים בלבד נבראו. כבר בשעות הבוקר המוקדמות גיליתי סימנים של קוצר־רוח. ליד אבי בבית־הכנסת עמדתי כעל גחלים לוהטות; ארוחת־הצהריים אכלתי בחיפזון ובבהילות, ובברכת־המזון “נכשלתי” קשות בקריאתו של כל כתוב ואף על שורות דילגתי, למגינת לבו של אבי, שנאנח מעומק לבו. נפגע אבי מפחזותי והעירני: “אל־נא תדהר כל־כך, עלול אתה, חס וחלילה, לפצח את כל האגוזים שבכיסיך!” אכן, ידע אבי נפש בנו. קודם שיצאנו לבית־הכנסת מילאתי כיסי באגוזים ובשעת הקריאה בתורה, כשאנחנו ילדי ה“חדר” חפשים היינו לנפשנו ולשעשועינו, “חטפתי” כמה משחקים. ואולם, לא הרי המשחקים הללו על רגל אחת, בין תפילה לתפילה, מתחת לעינו הפקוחה של אבא, כהרי המשחקים שלאחר ארוחת־הצהריים, על המגרש רחב־הידיים מאחורי בית־הספר.

לאחר שנפטרתי מברכת־המזון, שוב מליאתי כיסי באגוזים מובחרים והתחמקתי מן הבית. מגרש המשחקים דמה לכוורת דבורים. כשני מניינים של ילדים משולהבים כבר שטופים היו במשחק, התכתשו, התרוצצו והזיעו מרוב התרגשות והתנצחות. משהבחינו חברי באגוזי הגדולים והמשובחים, ששו לשחק עמי בתקווה לזכות בהם, אך עד מהרה נתבדו. אותו יום האיר לי מזלי במשחק האגוזים כאשר לא האיר לי מעודי. לא יצאו שתי שעות וכבר עלה בידי לרוקן כיסיהם של כמה וכמה מיריבי. כיסי צרים היו מהכיל את כל ה“שלל” שנפל בחלקי ונאלצתי לגייס גם את כובעי. ומי יודע איזה נצחונות עוד נכונו לי, אלמלא הופעתו הפתאומית של יונה “שקץ”, “המצביא”, המכונה שמשון הגבור, ששם לאל כל נצחונותי וזכיותי, הציגני ככלי ריק והפך את כל הקערה על פיה. ומעשה שהיה כך היה:

כששמע יונה על זכיותי הגדולות התרתח והרעים בקולו הגס והמצווה: “זכייה כזאת כהרף־עין, על רגל אחת? לא ייתכן! אין זאת כי בנימין התם והתמים שלנו (כל אחד מ“חייליו” של יונה כונה בשם שממות שבטי ישראל ושמי, כקטן שבחבורה, היה בנימין), הערים עליכם וסבבכם בכחש”. ניסיתי להצטדק ולהוכיח באותות ובמופתים, ששיחקתי בתום לבב ולפי כל הכללים המקובלים וכי אני חף מפשע, אך הוא לא שעה לדברי. אחד מחברי אף ניסה להגן עלי, אך יונה סטר על לחיו והשתיקו. לבש יונה אצטלא של “מצביא”, שעל פיו יישק דבר, ופקד עלי להראות לו את האגוזים שהבאתי עמי מביתי. כמי שבטוח בצדקתו נעניתי לו ברצון, ללא טענות ומענות. נטל יונה חופן האגוזים שהושטתי לו, בחנם יפה ובלא שהיות הרבה פסק נמרצות:

– פתאים שכמותכם! כלום טחו עיניכם מראות? הביטו וראו, צורות שחורות ולבנות מצויירות על אגוזיו, “כישוף” יש בהם!

נדהמו חברי, ואני בתוכם, ממשמע אזנינו. אחד אחד ניגשו והתבוננו מקרוב באגוזי ואף־על־פי שלא ראו דבר ממה ש“ראו” עיני יונה החרו החזיקו אחריו. יונה פסק – מי שלא יירא? שפשף יונה שתי ידיו מרוב שמחה, חייך חיוך ערמומי והמשיך בקול של מצביא־מנצח ושופט־צדק כאחד:

– ועתה, בנימין, כיוון שמעשי כשפים באגוזיך, הרי ברור, שזכית מן ההפקר ועליך להחזיר את כל האגוזים שזכית בהם; אני לא ארשה מעשה מרמה ואחיזת־עיניים בקרב “חיילי”.

ובטרם הספקתי להתנגד לפסק־דינו הקשה, כבר היה כובעי בידיו והוא חילק לכל אחד מיריבי את האגוזים שהפסיד. סיים את החלוקה וחיוך קל של קורת־רוח השתפך על פניו. שוב פנה אלי וגזר:

– ועתה, עלינו לקיים: “מכשפה לא תחיה”. כדי למנוע מעשי כישוף כאלה בעתיד, הבה לי אגוזיך – פסולים הם למשחק, אך לא לאכילה! לא הספיק לסיים את המשפט וידיו הגדולות כבר בלשו בכיסי.

שוב ניסיתי למחות ולהעמידו על טעותו, אך לשווא. יונה תפס כל אגוזי בכוח, פיצחם בשיניו החזקות וכיבד את כל הנוכחים, וקודם־כל את עצמו, בגרעיניהם הלבנים והטעימים.

בידיים ריקות וברגליים כושלות עשיתי דרכי לביתי, בשעות בין־הערביים. כלימה כיסתה את פני על הזכייה הגדולה שנגזלה ממני במחי־יד ובאכזריות. ובעוד אני מהלך לאיטי ועיני דומעות, נחה עלי ידו של חברי הטוב יענק’לה “חריף”, בנו של השוחט.

– עד הייתי לשוד בצהרי יום – לחש יענק’לה על אזני – אך קצרה ידי מהושיע. מה אני ומה כוחי מול יונה “שקץ”? וכדרכו לתבל דבריו בפסוקים ניחמני: “לא לחכמים לחם ואף לא אגוזים!” ואף־על־פי־כן מוטב להיות חכם, אפילו בהגדה של פסח קודם חכם לרשע. ואין לנו אלא לזכור את הכתוב: “ישפוט ה' ביני ובינך ונקמני ה' ממך, וידי לא תהיה בך”.

אודה, דברי הנחמה והחיבה של חברי הטוב הפיגו לרגע קט את צערי ועלבוני, אך בלילה על משכבי נדדה שנתי מעיני. ובשעות הבוקר סח לי אבי:

– כנראה, שבלילה, מתוך שינה, אתה מיטיב לגלות בקיאותך בתנ"ך.

העמדתי פני תם ושאלתי: – מה קרה? השיב אבי:

– כל הלילה מלמלו שפתיך את הכתוב בשמואל א‘, פרק כ"ד: "ישפוט ה’ ביני ובינך ונקמני ה' ממך"…

על נר ראשון של חנוכה, כפי שנחרת בזכרוני והפעים את לבי הצעיר, לב נער אי־שם בגולה, אספר לכם הפעם. ומעשה שהיה כך היה:

בעיירתנו הבּיסרבּאית הקטנה על גדות הדניסטר לא היתה גימנאסיה, ומי שחשקה נפשו בתורה הוכרח כבר בגיל רך לנדוד לכרכים הסמוכים ולטעום טעם “גלות”. ומרחק זה של כמה עשרות קילומטרים עשינו בנסיעה של שעות ארוכות, בימות הקיץ בעגלות חורקות ובימות החורף בעגלות־חורף. קשה היתה הפרידה מבית־אבא, אך פי כמה קשתה השהייה בכרך, בסביבה הזרה. חשנו את עצמנו מיותמים, עקורים ונידחים – בנים שגלו מעל שולחן אביהם. לא ייפלא אפוא, שציפינו לימי החופשה בגעגועים ובכליון־עיניים ממש. זולת החופש הגדול נהנינו אנחנו, תלמידי הגימנאסיה העברית, משתי חופשות־ביניים: חנוכה ופסח. את מניין חדשי השנה היינו קובעים לפי החגים הללו, שהיו בשבילנו לא תחנות־נוֹפש בלבד, אלא מחוז־חפץ ממש. נשאנו את נפשנו לכל חופשה ולכל צל של חופשה, לאו־דווקא כדי להיפטר מחובת הלימודים, אלא בעיקר כדי להיחלץ לזמן־מה מאווירת הנכר ולהתחמם בקן המשפחה.

בעיקר קסמה לנו חופש חנוכה. ומטעם פשוט: לרוב עשינו דרכנו לחופשה זו בעגלת־חורף. עצם הנסיעה על־פני “מרבד לבן” ביום חורף נאה, ההזדמנות שניתנה לנו לרוץ ברגל במעלה ההר, כדי להתחמם מעט, ואגב־כך להרביץ איש ברעהו כדורי שלג, להשקות את הסוסים מן הבאר העטורה גלידי־קרח, ואחרון אחרון – להסתכל ארוכות בשדות, בדרך המבהיקה והמושלגת, באילנות שעטו כפור ונראו כפסלים עטופי־סוד, כל אלה מילאו את הלב חדווה לאין־קץ. ובאחת הנסיעות הללו, בדרכנו לחופשת החנוכה בבית, אירע הדבר שעליו אני בא לספר כאן.

אותו יום, ערב נר ראשון של חנוכה, נסתיימו הלימודים מיד לאחר ההפסקה הגדולה ואף־על־פי־כן לא יצאנו לדרך אלא בשעת־צהריים מאוחרת. האיחור לא בא באשמתנו, שלושת הגימנאזיסטים הנוסעים, אלא באשמתו של משה’לה בעל־עגלה, שלא הדיר עצמו מן הטיפה המרה וקשתה עליו הפרידה מן הבקבוק. לאחר שידולים ופיתויים הרבה ניגש לרתום את הסוסים כשהוא שתוי כהלכה, מרבה להג, צוחק ובוכה חליפות. אך זזו הסוסים ממקומם, נפל מלוא קומתו בתוך העגלה ועד מהרה התפרקד, נרדם והתחיל נוחר, ואת המושכות הפקיד בידינו.

יצאנו לדרך ולבנו טוב עלינו ונתנו פינו בשיר, שירים עליזים ומשובבים. שלושה גימנאזיסטים היינו, בני עיירה אחת ובני כיתה אחת, חברים משחר ילדותנו. ראינו את עצמנו חפשים ופטורים מכול וכול, ומרוב חדווה הרשינו לנו כל מיני תעלולים, כגון דהירה תוך כיד עמידה בעגלה, התחרות עם עגלות־חורף אחרות שנקרו בדרך, וכיוצא באלה. אך לאחר שהגענו למחצית הדרך החשיך היום ושלג סמיך התחיל יורד. תחילה שמחנו על השלג, אך ככל שגבר והפך לסוּפה סוֹערה, מסנוורת עיניים, חשנו בצינה שחדרה אל הגוף והרעידה את כל עצמוֹתינו. התכרבלנו יפה בפרוות הכבשים והמשכנו בנסיעה, אם כי בפחות חדווה ולהיטות, ורוחנו נעכרה.

פתאום נעצרו הסוסים והעגלה שקעה בשוּחה עמוקה. אימצנו כל כוחותינו לחלץ את העגלה וזירזנו את הסוסים בקריאות זירוז, אך לשוא. מסביב שלטה דממת לילה עמוקה, הדרך נתעטפה ונעלמה מן העין. עוברים ושבים לא נראו, ואף קול מצילה בצוואר סוסים לא הגיע אלינו ממרחקים. לבנו אמר לנו כי תוֹעים אנחנו. התחלנו להעיר את משה’לה, ולא מעט טילטלנו אותו עד שנתעורר ופקח את עיניו. תחילה חשב, שאך לצון חמדנו לנו, וניסה לנזוף בנו על ש“הפלנו” עליו תרדימה, כדי לזכוֹת במושכות; אך עד מהרה נתפכח והשיג, כי לא זה המקום ולא זו השעה להטיף מוסר לשלושה נערים נבוכים, מבוהלים וקפואים למחצה. ירד משה’לה מן העגלה, נעץ מבט בוחן בסביבה, העטויה כפור ודוּמייה, ופסק נמרצות, כקברניט בקיא ורגיל לאחר שנתברר לו כי ספינתו שוקעת במצולות ים:

– חבריה, עלינו להציל את נפשותינו ונפשות הסוסים. נניח כאן את העגלה השקועה עם המטלטלים שבתוכה, ואנחנו נתכבד ונרכב על הסוסים, עד שנגיע אל מקום יישוב.

לא פיקפקנו הרבה ומילאנו אחר פקודתו. הידיים רעדו והברכיים פקו מן הקור שפגע באצבעות־הרגליים, ובעמל רב עלינו וישבנו על הסוסים, שניים שניים על כל סוס. הסוסים התנהלו בכבדות, שקעו עד צוואר בשלג, נשפו והזיעו והעלו אֵד חם. שלא לאבד איש את רעהו בתוך החשיכה, מתחנו חבל בין הסוסים ורכבנו לאט, עקב בצד אגודל, לבותינו הולמים בחזקה ואזנינו כאפרכסת לקלוט שעטת סוסים או נביחת כלבים. משה’לה, שרגיל היה במצבים דומים, השתדל לעודדנו ולחזק את לבנו בשירי־עם עליזים ומפולפלים, אך מחמת הפחד שהשתלט עלינו, לא שעינו לו.

לאחר רכיבה ממושכת בתוך הדממה שמענו נביחות כלבים, ומיד לאחר כך רמזה לעינינו קרן־אור חיוורת וקלושה. נשמנו לרווחה והתקדמנו בזהירות לעבר האור. לשמחתנו נתברר, כי נמצאים אנו בקרבת חוותו של שבתי “גוי”, בן עיירתנו. הכרנוהו יפה, לא אחת ביקרנו במקום זה – חצר גדולה, רחבת־ידיים, משופעת ברפתים, באסמים ובגרנות, בגדרות־צאן ובכלבי־שמירה.

לא יצאה שעה קלה וכבר נמצאנו במחיצתו של שבתי, איכר יהודי רחב־גרם ומוצק־שרירים שנודע בבוּרוּתו, כי על־כן כינוהו בשם “גוי”. בחדרו הגדול והמרווח של שבתי נדף ריח של תפוחי־אדמה צלוּיים בקליפתם, כרוב חמוץ ומלפפונים כבושים, גבינת כבשים ולחם אפוּי. אך הספקנו להתחמם מעט ולספר בקצרה קורות נסיעתנו ותעייתנו, וכבר נערך השולחן והועלתה סעודת־מלכים ממש, עם כמה בקבוקים יין אדום. משראה משה’לה את השולחן הערוך, זחה עליו דעתו ויצא בריקוד, רקע ברגליו ומחא בכפיו עד כי נעוּ אמוֹת הספים. שבתי נהג מנהג הכנסת־אורחים בעין יפה, ואף הבטיח להילוות אלינו עם דמדומי שחר, כדי למצוא את העגלה הקבורה אי־שם בשלג.

בעוד אנו עושים הכנות לפתוח בסעודה, משכה את עינינו חנוכית פח גדולה, שעמדה על אדן החלון, ובתוכה נר ראשון של חנוכה. מיד תפסנו, כי הבהובו של נר זה הוא שרמז לנו ממרחקים והצילנו. לא נתקררה דעתו של אחד מאתנו, פנה אל שבתי ושאלו ללא עקיפין:

– כאן, בתוך החווה המרוחקת מן היישוב, בחברת רועים, עדרי־צאן וכלבי־שמירה, זכרת להדליק נר ראשון של חנוכה?

לא נפגע שבתי מן השאלה, שלא היתה נקייה מקוּרטוֹב של לעג, והשיב במאור־פנים ובעיניים מחייכות חיוך ערמומי, כאילו ציפה לשעת־כושר זו להשיב לנו מנה אחת אפיים:

– שקצים שכמוכם! כלום סבורים אתם ששבתי “גוי”, הנתון לחיצי הלעג של בני העיירה, אינו יודע טיבם וטעמם של הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה?

הוא כילה דבריו ופתח בלחן “מעוז צוּר ישוּעתי”, כשהוא מעקם, משבש ומסרס כל מלה… ואנחנו החרינו החזקנו אחריו בקול רם ובפנים מאירות מרוב אושר, על הנס שנעשה לנו בזכות נר ראשון של חנוכה!

א

דוד’ל “בולשביק”, כך היה שמו וכינויו בפי גדול וקטן מאנשי עיירתנו. ולמה זכה בתואר זה? – בשל קולו האדיר והבוטח, ובייחוד בשל חוזק ידיו ואגרופיו, שיצאו להם מוניטין בכל הסביבה והפילו אימה ופחד על יהודים ועל גויים גם יחד.

רחב־גרם היה, בעל־קומה ובעל־צורה, אוהב עבודה ועם־הארץ למחצה, אם לא למעלה מזה, אך שש לקראת תגרה מאין כמוהו, מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להתכתשות, ולו גם לשם בדיחות בלבד. כשנפלה תגרה בעיירה, בין יהודים ובין גויים, הרגיש דוד’ל את עצמו כדג במים. פתאום, כמו מתחת לאדמה, הזדקר והופיע, כשעל פניו משתפך חיוך של קורת־רוח ועיניו בודקות יפה יפה את הסביבה להיווכח אם אין דבורה’קה רעייתו היפהפיה בולשת אחריו, שכן מבט עיניה בלבד דיו להביא מבוכה בנפשו ולהפכו לשמשון לאחר שגילחו שבע מחלפות ראשו… ראשית חכמה חש לעזרת בן־בריתו, בין אם הוא נתון בצרה בין אם ידו על העליונה, אגרופי הברזל שלו חבטו בעוז ובבטחון וללא חשבון מדוקדק. משהורגשה מציאותו, כבר היה הצד שכנגד מוטל כהושענא חבוטה, זועק מעוצם המכות ומתפתל מכאבים. אותה שעה מצא דוד’ל שעת־כושר להוכיח גם את כוח לשונו, פתח פיו והטיף מוסר לגוי, קיללו וחירפו קללות נמרצות והזהירו, כי יישמר לנפשו ולא יעז להרים יד על יהודי. את המלים האחרונות ביטא בהדגשה מיוחדת ובגאווה שאיננה משתמעת לשתי פנים. ולעתים, שעה קלה לאחר התגרה, מששככו הרוחות, ראו את דוד’ל יושב בחברת “קרבנו” בבית־המרזח, שניהם מבוסמים כהלכה ומשוחחים בחביבות ובאדיבות, כידידי־נפש…

ב

סמוך לשואה הגדולה שירדה על עמנו במלחמת־העולם השנייה, בסוף מאורעות־הדמים תרצ“ו–תרצ”ט, אגב ביקור בבית־הורי בעיירתי הקטנה, היתה לי שיחה עם דוד’ל “בולשביק” ועליה אני בא לספר כאן:

היה זה ערב תשעה־באב. יום קיץ לוהט עמד בחוץ ובשעות אחר־הצהריים יצאתי לפוש קמעה בצל אחד הגנים שנתברכה בהם הסביבה. בין הערביים, עם שובי הביתה, פגשתי את דוד’ל, מתפרקד בהרחבה יתירה ובנחת בעגלת־אכרים קטנה רתומה לסוס לבן, שהתנהלה לאיטה והפריחה באויר אבק דק. כשהבחין בי עצר בסוסו והזמינני לעלות ולשבת לידו, כדי שנספיק לשמוע מגילת־איכה בבית־הכנסת. נעניתי לו ברצון והודיתי לו על אדיבותו. ישבתי לידו בעגלה, שהיתה טעונה שקים וצרורות וחביונות ארוזות בקש. תוך כדי שיחה פתח דוד’ל, ללא שהיות הרבה ושאל:

– אתה בא משם, מארץ־הקודש?

– מירושלים, – היתה תשובתי בתקווה, ששם זה ידבר אל לבו ויעוררו לשאול על טיבה של הארץ בכלל ושל ירושלים בפרט. אך הוא לא שאל מאומה, אלא המשיך ואמר: – שמעתי, שהערבים גורמים לכם שם צרות צרורות, מציקים בלי הרף ו“מרביצים” בכם כהלכה!

– אמנם כן, – עניתי לו ותיארתי לפניו בקצרה את אימי־המאורעות ותוצאותיהם ליישוב העברי, הנאבק על קיומו ועל זכותו לחיות ולעבוד.

לשמע דברי העיף מבט מתגנב, מדד אותי מכף רגל ועד ראש, הרהר מעט ופתח בלחש, כמי שעומד לגלות סוד כמוס אשר בלבו:

– היודע אתה מהי התרופה הבדוקה להרגעת הרוחות ולהשכנת השלום שם?

– מה, למשל? – שאלתי בתמיהה ומתוך שמץ של סקרנות.

הושיט דוד’ל לעומתי את שתי ידיו האמיצות והגרומות והמשיך, כשחיוך רחב משתפך על פניו השזופים:

– אלף דוד’קס כמוני! הביאו לשם אלף חברה כדוד’ל “בולשביק'”, אמיצי־לב, זקופי־קומה וחסונים, בעלי יד חזקה וזרוע נטויה, והרי אתם נגאלים…

*

אודה, בימי מצור־ירושלים במלחמת־השחרור, כשנתבשרנו על אותו נשק־פלא ששמו דוד’קה, הדהדו באזני דבריו של דוד’ל “בולשביק” בכל משמעותם העמוקה והגואלת…

כל הדורות ערבים זה לזה. (א.שטיינמן)

ר' מרדכי היהודי, כך היה שמו וכינויו בפי כול, מגדול ועד קטן. הכינוי היהודי, בלב עיירה ביסרבאית קטנה, שרוב תושביה יהודים הם, על שום־מה? מטעם אחד פשוט: רוב שנותיו התגורר ר' מרדכי בכפר קטן, שעמד במרחק כמה קילומטרים מעיירתנו, והכינוי לא ניתן לו אלא לשם סימן־היכר בלבד, כדי להבדיל בינו ובין יתר תושבי הכפר, הגויים, שבפיהם נקרא כמובן “מוטקה ז’יד”!

יהודי תם וישר היה ר' מרדכי, שומר מצווה קלה כחמורה וענוותן גדול, נחבא אל הכלים. בבית־הכנסת היה מקומו הקבוע ליד הכיור דווקא. כיון שלוי היה, ביקש לזכות ראשון במצווה של יציקת מים על ידיהם של הכוהנים, קודם שעלו לדוכן ונשאו כפיהם לברך את קהל המתפללים. עם תלמידי־חכמים לא נמנה ולכלל לימוד של דף גמרא לא הגיע. סוחר־תבואה זעיר היה ובדי עמל מצא פרנסתו הזעומה לו ולביתו. נע ונד היה כל ימות השבוע, סובב בכפרו ובכפרים הסמוכים לרגל מסחרו, אך מעולם לא שבת בכפרו. לשבתות ולימי חג ומועד נהג לבוא לעיירתנו והתארח בביתו המרווח של אחיו האמיד, שהקצה חדר מיוחד לו, לאשתו ולשני בניו. משנתקרבו ובאו הימים הנוראים העתיק מושבו לעיירתנו כבר באמצע חודש אלול, כדי “להכשיר את עצמו”, כדבריו, “לקראת הימים של חשבון הנפש”.

בליל־יום־כיפור אחד, בחצות, הוחרדו כל אנשי הבית והסביבה, שבקרבת ביתו של ר' מרדכי, מבכי קורע־לב ומזעזע, מיבבה ארוכה וממושכת שהלכה מסוף העיירה ועד סופה. לא יצאה שעה קלה והכול הבחינו, שר' מרדכי הוא הבוכה, זועק וצורח מעצמת הכאב, מורט שערות ראשו ומטיח ראשו בכותל. תחילה אמרו הנאספים בלבם אפשר שודדים פרצו אל הבית, ואולי מת איש מאנשי הבית מיתה חטופה ושמא, ח“ו ניטרפה דעתו עליו? מדבריו המקוטעים והמרוסקים של ר' מרדכי, שלא יכול להבליג על בכיו, קשה היה לעמוד על שורש דבר, ואף אשתו, שנתעוררה משנתה נבוכה והמומה, לא ידעה לפרנס התפרצות פתאומית זו. לאחר שנרגעו מעט הרוחות נודע פשר הדבר מפי הבן הבכור, הגימנאזיסט, הוא חברי ברה’לה השמן, נער כבן ט”ו.

עם סיום התפילה בבית־הכנסת הפליג ברה’לה עם כמה מחבריו, ואני בתוכם, לשוטט מעט בדממת השדות, במחבואי הכרמים ובמשעולי הגנים כבדי־הפרי שנתברכה בהם סביבתנו. בשובו הביתה סמוך לחצות, פשט בגדיו כדי לעלות על יצועו, ומתוך היסח־הדעת כיבה את העששית הדלוקה שעמדה על אדן החלון. משהבחין בכך האב, שעדיין לא נרדם, ירד ממיטתו ופתח ביבבה מחרישת־אזנים. עד שעה מאוחרת בלילה הגיע למרחקים קול בכיו של ר' מרדכי, וברה’לה חברי לא ידע נפשו מרוב צער, כאב ועלבון, ועד אור הבוקר לא עצם את עיניו.

לימים, ואנחנו כבר סטודנטים, חברי באוניברסיטה של יאסי שברומניה ואני באוניברסיטה העברית בירושלים, נזדמנו יחד, אגב ביקור בבית־אבא. היה זה ערב־שבת עם חשיכה. חברי שעשנן מופלג היה, המשיך בעישון. בעוד אנו מטיילים על־פני חוצותיה ההומים של העיר יאסי וממתיקים שיחה, הבחנתי, שחברי זרק בשצף קצף את הסיגאריה שזה עתה הדליק. הבין חברי לתמיהתי, גחן ואמר בלחש:

– הרואה אתה יהודי זה? ותוך כדי כך הישירו עיניו לנוכח יהודי הדור בלבוש השבת שלו, שעשה דרכו מבית־הכנסת. למראה יהודי זה שמעתי פתאום קול בכיו של אבי הטוב והתמים באותו ליל־כל־נדרי. הזוכר אתה אותו ליל־תמרורים? עדיין שוועתו־אנקתו של אבי מהדהדת באזני!

לאחר דומייה קלה המשיך:

– משעמדתי על המעשה ה“נורא” שעשיתי, ביקשתי להתנצל לפני אבי והסברתי לו בתום־לב, כי לא במזיד עברתי עבירה זו אלא מתוך שכחה. לשמע דברים אלה קפץ אבי כנשוך־נחש, מירר בבכי וזעק מנהמת לבו: – שכחת? איך יכול יהודי לשכוח שליל־כל־נדרי היום? ובכלל, איך יכול יהודי לשכוח, ולו גם לשעה קלה בלבד, שיהודי הוא?

אהה! – סיים חברי בקולו העמוק והרווי עצב – שאלתו הנוקבת של אבי אינה נותנת לי מנוח, ולא אחת אף מדריכה היא את מנוחתי על משכבי בלילה. דומה עלי, עד יומי האחרון לא יימחה מלבי קול בכיו של אבי באותו ליל־יום־כיפור.

א

כמניין בעלי־עגלות היה בעיירתנו, וכולם בעלי־עגלות “מבטן ומלידה” היו, בכל רמ“ח אבריהם ושס”ח גידיהם, עמלים ויגעים בזיעת אפם ומתפרנסים בדוחק. יוצא מכלל זה היה יענ’קל בעל־עגלה, או יענ’קל בּוּדמן. העובדה, שנקרא בשמו ובשם משפחתו, ללא תוספת כינוי, כנהוג בעיירה, מעידה כמאה עדים, שנבדל לטובה מן האחרים. ובמה נבדל? סוסים אהב אהבת נפש, כמו יתר בעלי העגלות, אך נוסף לכך חיבה יתירה נודעת היתה ממנו גם לספרים. כן, לספרים! לכאורה, צירוף מוזר ותמוה, ואף־על־פי־כן אמת היא, שאין להכחישה, לא אחת פסק: “טלו ממני את ספרי ואת סוסי, והרי אני חשוב כמת”. ולא היה בדבריו קורטוב של יוהרה, אף לא שמץ של העמדת פנים.

בעל קומה זקופה וחסונה היה ובעל צורה, אדם נלבב, שופע חיים ובריאות ושאר־רוח, יודע־ספר ואוהב־ספר ומכבד תלמידי־חכמים. רבים תמהו, שלא מצא לעצמו פרנסה נאה ומכובדת מזו של בעל־עגלה, אך לא עלה על דעתו של אדם לשדלו שימיר את משלח־ידו. רוצה אדם להיות בעל־עגלה, יהא בעל עגלה! והוא עצמו היה אומר: “ראו־נא גם ראו, מה טוב ומה נעים להתהלך עם סוסים. אילו היו הם, חס וחלילה, מקפידים עמי ומשיבים לי חלק מן הצליפות שאני חולק להם, הייתי מופיע לנגדכם וכולי פצע וחבורה ומכה טרייה”. ואחר הדברים האלה פרץ בצחוק רם, מעומק הלב, כשהוא ממצמץ לעבר שומעיו בעיניו הטובות והחייכניות וחושף את שיניו הגדולות, שהצהיבו מרוב עישון.

ב

ממרחקים בא אל עיירתנו, מאחד הכפרים שבדרום רוסיה. צמיחתו וגידולו היו במשפחת אכרים מטופלת בבנים ובנכסים הרבה. משחר נעוריו יצא שמו לתהילה בנטייתו לעבודה ובלהיטותו אחר ספרים. מוריו בבית־הספר ניבאו לו עתיד מזהיר, אך משנכנס לבית־הספר החקלאי בעיר־המחוז פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל חלומותיו עלו בתוהו. הרבה גלגולים עבר עד שהגיע לעיירתנו. זמן קצר לאחר בואו אלינו נשא אשה מבנות המקום וגמר אומר לבנות ביתו בעיירתנו, מושבה חקלאית מובהקת, שדמתה בכול לכפר מולדתו ברוסיה. תחילה ניסה כוחו ומזלו בעבודה חקלאית, במטעי הטבק, אך עד מהרה הגיע לכלל דעה, כי עבודה זו אין בה כדי לפרנס את בעליה. מה עשה? קם ומכר את משקו, קנה לעצמו עגלה עם שני סוסים ונעשה בעל־עגלה.

מהלכו הקבוע יום־יום אל עיר־המחוז היה, ונוסעיו משמנה וסלתה של העיירה: מורים, סטוּדנטים, גימנאזיסטים, הרופא ואפילו הרב בכבודו ובעצמו, כולם כאחד העדיפוהו על־פני יתר בעלי־העגלות שבעיירה. ואין פלא בדבר. נסיעה עם יענ’קל בּוּדמן שכרה בצידה – סיפורים מבדחים, אגדות־עם בשפע, אמרות־כנף חריפות ומפולפלות, דעה מקורית על ספר חדש, ועל כולם – רוח טובה שהשרה על נוסעיו בכוח חיוכו הנלבב ומזגו הבדוח. הומוריסטן שבעל־פה היה, וכל אירוע, ולו גם הרגיל והנדוש ביותר, הפך בפיו לסיפור מרתק, מבדח ומשעשע, שעורר בקרב הנוסעים רעמי צחוק. ומי שנפל בחלקו לשבת לידו, על דוכן העגלה, זכה במנה כפולה ומכופלת של צחוק והיתול. ואם ביקשת לדוֹבבוֹ, או לשדלו שיפקיד בידיך את המושכות, בשעת נסיעה אטית במעלה ההר, ביום קיץ לוהט, כשהסוסים התנהלו בכבדות, או ביום סתיו כשבוססו בבוץ ובאגמי־מים, או שיתיר לך להשקות את הסוסים על־יד הבאר הסמוכה, לא היה עליך אלא להיכנס עמו בדברים הקרובים ללבו ולשאול אותו אימתי קנה לעצמו את סוסיו? או מהו ההבדל שבין סוסי־עבודה לבין סוסי־רכיבה? בן־רגע נשתנתה ארשת פניו, פיו נעשה כמעיין המתגבר, הוא הציפך בשפע של סיפורים והפליאך בבקיאותו בטיבם, בטבעם ובארחם של סוסים למיניהם. וכשנזדמן לו נוסע המושך בעט סופרים, מיד נעשה ידידו בלב ובנפש, הביאו ישר לביתו, נשא אחריו מטלטליו ושימשו באמונה ובמסירות.

באחד מימות החורף איקלע לעיירתנו הממשל הנודע אליעזר שטיינבארג. לאחר נשף הקריאה, שנערך ברוב עם ובפומביות רבה ובו כבש הסופר את לב שומעיו, הזמין את יענ’קל בודמן להסיעו למחרת היום לתחנת הרכבת הסמוכה שבעיירה מ., ושלושה תנאים התנה עמו: לצאת לדרך בשעה שמונה בבוקר; להסיעו בעגלה רתומה לשלושה סוסים ושאיש זולת שניהם לא יילווה אליהם. למחרת היום הופיע יענק’ל בשעה תשע בבוקר, בעגלה רתומה לשני סוסים בלבד, ובתוך העגלה עובר־אורח זר, עני ואביון, שאף הוא הוצרך להגיע לרכבת. נעץ בו שטיינבארג מבט זועם: “הייתכן? הרי זו הפרה גלויה של כל שלושת התנאים שהתניתי עמך”. יענ’קל לא איבד עשתונותיו והשיב בקור־רוח, ביישוב הדעת ובנעימה עממית: “אישי הסופר, הנחתי לך לישון שעה אחת יתירה, ובמקום סוס הבאתי בן־אדם, ואתה רוגז עלי?”

ג

כאמור, היה הדבר בעיני רבים לחידה – מניין לו לאיש אוהב־ספר ויודע־ספר חיבה יתירה זו לסוסים? מפה לאוזן נמסרו השערות וסברות שונות, אך דברים כהווייתם לא ידע איש. וביום מן הימים נתגלה לי הסוד. ומעשה שהיה ערב נר ראשון של חנוכה היה, תוך כדי נסיעה מעיר־המחוז לעיירתנו. בשבתנו לבדנו בעגלת־החורף, עטופים פרוות כבשים ארוכות וחמות, הרהבתי עוז בנפשי ושאלתיו ישר וללא עקיפין לפשר חיבתו לסוסים. תחילה לבשו פניו ארשת של כובד ראש, הוא העיף בי מבט מתגנב, כמבקש לבחון האומנם ראוי אני, תלמיד הכיתה השישית של הגימנאסיה, לשמוע סוד כמוס זה מפיו. אחר־כך נשתפך חיוך טוב על פניו, כנראה עוז־רוחי כבש את לבו. הוא הוריד מעל ידיו המגושמות את כפפות הצמר העבות, הפקיד בידי את המושכות, הדליק סיגריה, משך מלוא ריאותיו עשן, הפליטו מנחיריו בשני סילונים ארוכים ומסולסלים, פתח ואמר:

בכפר מולדתי, שהיה מרוחק שלושים קילומטר מעיר־המחוז ובו כחמש מאות משפחות, היו שלושה מניינים של יהודים, ואבי העשיר והמכובד שביניהם. בעל נכסים הרבה היה אבי, ואף־על־פי־כן עמל משעה מוקדמת בבוקר ועד רדת הלילה בשדה ובכרם, במקשה ובגן־הירק ובחצר, שהיתה משופעת בבהמות ועופות. תמיד היו ידיו מלאות עבודה, אך מעולם לא עלה על משכבו בלא לעיין קודם שעה קלה בספר. ואהבה זו לעבודת־כפיים ולספר נטע גם בנו, הילדים. חמישה אחים היינו ואני הבכור. אהבתי את כפר מולדתי, את שכנינו היהודים והלא יהודים, אך יותר מכולם אהבתי את אמי, אשה יפת־קומה ובריאת־בשר, בעלת עיניים שחורות ויוקדות, שהפיקו טוב־לב ובינת־לב. אבי טרוד היה יומם ולילה, ואמי היתה צופיה הליכות הבית בטוב־טעם ובתבונה. מכובדת ואהודה היתה על הכול. גדול וקטן שאלו בעצתה ונמלכו בה, אם בענייני הבית והמשק אם בענייני משפחה וריפוי מחלות. “פרלה הרופאה”, כך קראו לה בגלל כשרונה לרפא מחלות ולרקח עשבים. אף ממרחקים, מכפרי הסביבה הנידחים, פנו אליה בבקשת עצה ותרופות. ואולם כבר אמרו: “רופא ולא לו”. ביום מן הימים, ואני אז נער בגילך, כבן חמש־עשרה, חלתה אמי מחלה קשה. תחילה ניסתה לרפא את עצמה, רקחה ובללה עשבים וסמים שונים, אך ללא הועיל. כוחותיה עזבוה, היא נחלשה מיום ליום ולא פסקה מלקדוח. ובאחד הלילות, ליל חורף עז וחריף, נחרדו כל בני הבית לקול צעקותיה ואנחוֹתיה: “הצילו, אני גוֹועת!” שכנים ושכנות נתקבצו ובאו, ניסו תרופות וסגולות בדוקות ומקובלות, אך לשווא. בפנים נסוכי־שינה ניצבנו אנחנו, בני־הבית, סביב מיטתה של אמי החולה, מבוהלים וחרדים, שחוֹחים וחסרי־ישע. מיד הועלתה הצעה להבהיל רופא מן העיר, אך מי יעז לשים נפשו בכפו לצאת לדרך באישון לילה, שעה שסופת שלג משתוללת בחוץ, מייללת ומייבבת ועוקרת אילנות על שרשיהם? ללא היסוסים הצעתי עצמי לשליחות זו, ואף־על־פי שאבי ניסה לעכב בעדי לא שעיתי לדבריו. חיי אמי בסכנה, ואני אחוס על עצמי? לא היה בחיי אדם קדוש ויקר יותר מאמי. ולא רק באותה שעה, אלא בכל עת תמיד מוכן ומזומן הייתי לתת חיי תחת חייה. במהירות ובידיים רועדות לבשתי בגדי־חורף ונעלתי נעלי, נכנסתי לאורווה ומתוך עשרת הסוסים שעמדו שם בחרתי שניים, שנקראו בפינו “הנשרים הלבנים”, רתמתים לעגלת־החורף ויצאתי לדרך. כחץ מקשת טסתי, ובטרם האיר הבוקר כבר הייתי בעיר־המחוז. בעזרתם של כמה מבני משפחתנו שבעיר מצאתי רופא נודע לתהילה, זקן נלבב, שכל חזותו אמרה אצילות נפש ומידת הרחמים, והוא ניאות לנסוע אתי. זוכרני יפה, כיצד זירזתי ודפקתי בסוסי בדרכנו לכפר, והרופא התחנן בקול בוֹכים ממש: “לאט לך, בני, חוסה ורחם על סוסיך”. ואני – דמעות הציפו את עיני ושפתי מלמלו: “אמי, אמי היקרה נוטה למות”. למזלנו פסק השלג ויום חורף נאה קידם את פנינו. בשעות הצהריים כבר ישב הרופא ליד אמי, שנאנקה מעוצם כאביה. שתי יממות עשה הרופא בביתנו, ופעמיים ביום הלכתי לעיר־המחוז, רכוב על אחד “הנשרים הלבנים”, להביא תרופות וסמים מרגיעים. נתברר, שאמי חלתה בטיפוס הבטן ופירפרה בין החיים ובין המוות, ורק אור ליום שלישי מאז בואו של הרופא יצאה מכלל סכנה והמכאובים הרפו ממנה.

איש־שיחי הפסיק את סיפורו, בדק יפה אם איני קופא מקור, הצית שוב סיגריה והמשיך, בעוד אני יושב שקוע במושבי וכולי קשב:

הרופא הבטיחנו נאמנה, כי הסכנה לחיי אמי חלפה, אף רשם תרופות ונתן הוראות שונות. אבי ביקשני להסיע את הרופא לביתו. העתרנו עליו שפע של דברי תודה וחיבה, ונוסף לתשלום הוגן ארזנו עבורו צרורות מזון, מכל טוב המשק. פתאום נעץ בנו הרופא מבט חנון ואבהי, פנה לאבי ואמר: “לא לי התודה, כי אם לשני סוסיכם “הנשרים הלבנים”, שאלמלא דהירתם המסחררת היינו מאחרים את המועד וכל מאמצי היו עולים בתוהו”.

איש־שיחי נשתתק לרגע קט, כאילו ביקש לאמץ זכרונו או לסתיר ממני את עיניו שנתלחלחו, והמשיך בקול עגום:

הרופא ישב לסעוד פת שחרית בחברת אבי, מזגו כוסות תה בזו אחר זו מן המיחם הרותח והפליגו בשיחה נאה, ואילו אני יצאתי לרתום את הסוסים. משנכנסתי לאורווה וריחם הטוב של הסוסים עלה באפי, התחיל הלב פועם בחזקה. קרבתי אליהם, הרכנתי ראשי על ראשיהם. גחנתי והתרפקתי עליהם וגעיתי בבכי קורע־לב. כמה זמן ארכה עמידה גחונה זו לא אדע, אך זאת אזכור יפה – משנרגעתי והרימותי את פני שטופי הדמע, ניצב לנגד עיני הרופא. עמדתי מבוייש ועלוב, כתינוק שסרח, וניסיתי להעמיד פנים, כאילו לא אירע דבר. נבוך הייתי שנתפסתי בקלקלתי, אך הוא מיחה בידי: “אל־נא תתבייש, בני”, אמר בקולו המתון והרועד קמעה, “ראויים גם הסוסים לאהבה ולחיבה”.

ישבנו בעגלה, לא אצה לנו הדרך, עגלת־החורף התנהלה לאיטה והרופא המשיך את חוט השיחה שנפסק: – "ובכן, מעתה תדע לאהוב סוסים, הלא כן? הבה ואספר לך גם אני מעשה בסוס. רוכב מאומן הייתי משחר נעורי. משנלקחתי לצבא, במלחמה הרוסית־תורכית, ואני אז סטודנט בן עשרים, עשיתי את כל המאמצים כדי להסתפח אל חיל־הפרשים. צעיר לימים הייתי, נלהב ומתלהב, פטריוֹט גדול ונאמן לצאר הרוסי בלב ובנפש, ובעיני רוחי לא ראיתי מחזה מרהיב עין יותר מאשר קרב פרשים. ובאחד הקרבות הקשים, כשנאלצנו לסגת, נפצעתי ברגלי הימנית. תחילה הוספתי לרכוב ביחד עם חברי פלוגתי. אחוזי־פחד ובהלה קפצנו על־פני בורות ושוחות ואגמי־מים. משהחשיך היום נתפזרנו לכל עבר, ואני נשארתי יחידי ובודד ביער עבות, וראשי עלי סחרחר מן הטלטול ומעוצם הכאבים. עצבות גדולה ירדה עלי, אף־על־פי שבחוץ עמד האביב במלוא פריחתו ושכרונו. אמרתי בלבי, ארד ואנוח מעט בצל אחד העצים, אך כנראה, צנחתי והתעלפתי. כשנתעוררתי מצאתי את עצמי מוטל על מיטת זרדים בתוך ביקתה דלה, ואשה זקנה ישבה לידי. מפי הזקנה נודע לי, כי בצאתה עם דמדומי הבוקר לקושש עצים, הבחינה בסוס הסוחב בשיניו אדם פצוע ונטול־הכרה. מיד חשה לעזרתו והוליכה את הסוס עם האדם הפצוע אל ביקתתה, הנמצאת לא הרחק מן החזית הרוסית, חבשה את פצעו ואף לסוס דאגה והגישה לו מספוא ומים לשתייה. יום תמים עשיתי בבית הזקנה, והיא שסעדה אותי בחליי כאם טובה. לאחר שהחלפתי כוח והתאוששתי, לבשתי בגדי, שהזקנה הטובה הספיקה בינתיים לכבסם, והחלטתי לשוב מהר אל גדודי. הוצאתי מכיסי את צרור כספי, וביקשתי להעניק למארחת שלי תשלום־מה על טרחתה ועל דאגתה לי ולסוסי, אך היא נעלבה. “ילדי הטוב והתמים”, ליטפה הזקנה את ידי ולחשה בקולה החלוש, “יכולתי לזכות בצרור כספך כולו וגם בסוסך הנאה, אך חלילה לי מעשות זאת. כלום סבור אתה, שאין אלוהים בלבי? ואם נשארת בחיים ולא נפלת טרף לידי צבאות האויב, הרי זה אך ורק הודות לסוסך הנאמן. שמור־נא עליו כעל בבת־עינך, הסוסים הם ידידינו הטובים והנאמנים, לעולם אינם בוגדים בנו ואינם מאכזבים אותנו”.

הרופא הוסיף לספר באזני סיפורים מופלאים על חייו בצבא, על שנות לימודיו באוניברסיטה וסבלותיו בשל יהדותו, על סוגי הסוסים שנפלו בגורלו וכיוצא באלה, וכשהגענו לביתו ונטלתי ברכת־פרידה ממנו, הוסיף: “זכור ושמור דברי הזקנה שהצילה את חיי, ואת דברי אני שסחתי לך הבוקר באפלולית האורווה”.

אותו יום, סיים איש־שיחי, נכרתה ברית ידידות ביני ובין הסוסים. פעמים אני עושה דרכי ביחידות, בלא נוסעים, או שנוסעי היושבים עמי בעגלה כנציבי־קרח קפואים ודוממים מטילים בי שממוֹן, ורגש חם וטוב מציף את לבבי ואני נכסף פתאום לשפוֹך את נפשי. עם מי, אתה סבור, אני מסיח? עם סוסי! אל־נא תצחק, יקירי, מבינים הם לי ונענים לכל רמז קל שלי, והרי לך אות: הבחנת כיצד התנהלו הסוסים בכבדות ובעצלתיים במשך כל זמן הנסיעה? הם חשו, שהמושכות אינן ברשותי. ועתה, הבה את המושכות לידי.

נעניתי לו ברצון. ואכן, כהרף־עין, בלא שיצליף עליהם בשוטו ובלא שיקרא להם קריאת זירוז כל שהיא, התחלנו לעוף ממש. הסוסים צהלו והתעטשו מרוב שמחה ופני יענק’ל קרנו מנחת.

היום החשיך, אך מחמת השלג שכיסה את פני האדמה לא הורגשה האפלולית. לא יצאה שעה קלה וכבר נזדקרו לנגד עינינו האשוחים שבקצה העיירה, שהיו עטויים כפוֹר. מרחוק הבהבו ורמזו אורות חיוורים. כשהתקרבנו אל העיירה הקבילו את פנינו נרות חנוכה, שהודלקו בתוך חנוכיות דלות ופשוטות וניצבו על אדני החלונות של הבתים הנמוכים, מתחת לגגות המכוסים שלג. משני צדי הרחוב, שלבש שקט לבן, ביצבצו האורות, פיזרו את צללי הלילה ובישׂרו, כי הגענו אל מחוז־חפצנו. יענק’ל שרק שריקה חדה וארוכה, הצליף בשוטו באויר, ואחר־כך חיבקני בלבביות ולחש על אזני:

הנה גיליתי לך סוד, ואתה שמור־נא עליו, שמא ילעגו עלי חברי האינטליגנטים. הללו סבורים, שיצורים אילמים אלה, הסוסים, לא נוצרו אלא כדי לסחוב משאות, לטלטל אותנו בדרכים ולספוג צליפות מידינו. ואילו אני אומר לך, נפש מרגישה וסובלת להם, ונאמנותם ראויה לשמש לנו, בני־אדם, דוגמה ומופת.

מדי אקרא או אזכר ב“שלוש מתנות” לי"ל פרץ, תצוף בזכרוני דמותה הנאה והחטובה של מירה’לה בת הנפח. כול כך למה? משום מעשה שהיה.

א

שלושה נפחים היו בעיירתנו, ושלושתם מקום מגורם הקבוע בבתים הקיצוניים שבעיירה. האחד – על אם־הדרך המוליכה אל תחנת־הרכבת, שעמדה במרחק 18 קילומטר; השני על אם־הדרך המוליכה אל הכרך הגדול, והשלישי בקצה הרחוב הראשי, בואכה עיר המחוז. ועל שום מה העדיפו הללו לדור בקצווי העיירה דווקא? מטעם אחד פשוט: יצא אדם לפעלו או שב מנסיעה ארוכה וחישוק או חישור מגלגלי עגלתו נסדק ונפגם, או סוסו איבד אחת מפרסותיו, מיד הוא פונה אל הנפח הסמוך, מתקן את הטעון תיקון ויוצא מלפניו כשעגלתו שלימה, סוסו מוכן ומזומן לדהירה ונפשו שקטה ושלווה.

ואף־על־פי־כן ששלושתם נפחים ומלאכתם משעת בוקר מוקדמת ועד רדת הלילה בקורנס, במפוח ובסדן, והם הולמים ומקישים על הברזל, כשפניהם וידיהם ומלבושיהם שחורים משחור, לא הרי זה כהרי זה. הצד השווה שבכולם – שלושתם כאחד עניים מרודים. הם התגוררו בבתי־עץ קטנים, רעועים ומקולפי־טיח ולא הדירו עצמם מן הטיפה המרה. אך הגדיל לעשות ישראל־משה הנפח, שהיה בקי ב“אותיות־הזעירות” ובימים הנוראים עבר לפני התיבה בבית־הכנסת של החייטים. ליצני העיירה פסקו עליו: על שלושה דברים עולמו של ישראל־משה עומד: על הקורנס, על בקבוק היי"ש ועל בתו יחידתו מירה’לה יפת־התואר, שאהבה אהבת־נפש. תשעה ולדות ילדה לו אשתו וכולם, זולת מירה’לה, מתו סמוך ללידתם. הייפלא, שאהובה וחביבה היתה על הוריה?

ולא רק הוריה אהבוה. מירה’לה היתה ילדת־השעשועים של כל דרי הרחוב, שבו נולדה וחונכה, ואמהות הרבה נתברכו בה. מעשרה קבים של יופי שירדו לעולם נטלה מירה’לה תשעה, ואילו מעשרה קבים שיחה לא נטלה אף אחד. שתקנית מופלגת היתה ברשות היחיד, ולא כל־שכן ברשות הרבים. לעומת זאת האזינו רבים לקולה הערב והצלול, שהשתפך ומילא חללו של הרחוב ועד למרחקים הגיע, כשעסקה במלאכות הבית ושרה מנעימות העם למיניהן. אותה שעה היו אנשי העיירה אומרים: “מירה’לה משלימה בשיר מה שהיא מחסירה בדיבור!”

מירה’לה בת הנפח היתה מפורסמת ביופיה, בנועם הליכותיה ובמבטה המאיר והשוקט. קומתה הזקופה והתמירה ועיניה החולמות והכחולות כשני אגמי מים שקטים, צמות ראשה כשני חבלי פשתן קלועים, שגלשו מעל צוארה ועד למותניה הגיעו, לבושה הנקי והמסודר על אף דלותו, ועל כולם – חיוכה הנלבב והחינני, כבשו לבבות. חוט של חן היה משוך עליה וכל הופעתה אמרה – בת ישראל כשרה ותמימה. ויש שנשים קנטרניות וצרות־עין לא כבשו טינתן ושאלו תמהות זו את זו: פרח שכזה בביתו של נפח עני ושיכור? – אין זאת כי שגגה יצאה מלפני הקדוש־ברוך־הוא!

קודם שהגיעה לגיל בת־מצווה כבר היתה עקרת־בית למופת – אפתה ובישלה, כיבסה והטליאה ואף סייעה לאמה התופרת בגדי נשים. מבית־הספר, בן ארבע הכיתות, יצאה בידיעות מועטות בלבד – כדי קריאה בספר קל, כתיבת איגרת קטנה ועריכת חשבון. מוריה גמרו עליה את ההלל ובשל הצטיינותה בתבונת־כפיים, בתפירה ובריקמה, יעצו לה להשתלם בבית־ספר מקצועי לבנות. אך כיצד תלמד בבית־ספר בעיר המחוז ואביה אין ידו משגת לכלכלה בכבוד בביתו? ועל מי תניח את עבודות הבית, שהיו מסורות לידיה בלבד, כיוון שהאם עמלה בתפירה עד שעת־לילה מאוחרת? אכן, מי שלא ראה את ביתו של ישראל־משה הנפח על שני חדריו הקטנים, שאחד מהם שימש בית־מלאכה לאשתו, לא ראה בית נקי ומצוחצח מימיו. הדלות ביצבצה מכל פינה והמחסור נתן בו אותותיו הקשים ואף־על־פי־כן ניכר, שעיני אשה צופיות הליכות הבית בתבונה ובמסירות, הלא הן עיניה הטובות והחייכניות של מירה’לה. דמותו המפוייחת והשחורה תמיד של ישראל־משה הנפח וביתו היו שתי רשויות, שהאחת לא נגעה בחברתה. קודם שעבר את סף ביתו נגזר עליו ל“התקדש” שעה ארוכה בקיטון, ששימש מטבח וחדר־רחצה גם יחד, כשמירה’לה “מנצחת” על העבודה, שופכת עליו מים חמים, משפשפת את ערפו, זקנו ושערות ראשו המדובללות, מגישה לו מגבת נקייה, לבנים ובגדים נקיים וצחורים מכף רגל ועד ראש ו“מכשירה” אותו להיכנס אל ההיכל פנימה!… אותה שעה היה ישראל־משה מרים עיניו למרום ואומר: – “רבונו של עולם! מי אני ומה אני? נפח בן נפח, בן־בנו של נפח, וכאלה מצויים בעולמך בשפע. אך הבט משמים וראה, היש בעולמך עוד נפש זכה, טהורה ותמימה כמירה’לה שלי”. ותוך כדי כך חיבק וגיפף את בתו, צחק ובכה, צחק ובכה!

ב

ככל שהתבגרה מירה’לה כן יפתה, אך משהגיעה לפרקה והתחילו לדבר בה נכבדות נוכחה לדעת, למרבית צערה, כי אחרי ככלות הכל אינה אלא בתו של אב נפח, עני ואביון, ושל אם תופרת עלובה, המכלה ימיה ולילותיה בתפירת בגדי זרים, בעוד היא עצמה מלבושיה קרועים ובלויים. בן טובים לא ניאות לקחתה, כי איכה ינחת דרגה ויקח בתו של נפח, ענייה וחסרת־כול? ולאחד מפשוטי העם לא מיהר אביה להשיאה בידעו יפה, כי סופה חיי דחקות ועוני. נקל לשער מה רבתה ההפתעה משנפוצה ביום מן הימים השמועה כי מירה’לה בת הי“ח התארסה וכבר נקבע מועד החתונה. ומיהו בחיר־לבה? ברה’לה החייט! תחילה תמהו כולם ושאלו: הייתכן? מירה’לה היפה והתמירה תינשא לברה’לה “חושם”?, שנקרא כן בשל תמימותו ויושר לבו. ואולם לאחר שיקול קל הגיעו לכלל מסקנה, שאמנם כן הדבר. וכיצד ייתכן אחרת? כלום תשב ותצפה לנסיך מעולם האגדה, או לדוקטור, כבתו של ר' א”א הנגיד, ששיבה זרקה בשערות ראשה, ועדיין היא באמונתה ובציפייתה יושבת? מוטב כך! בת ישראל כשרה, שעיניה בראשה, עושה רצון אביה ואמה וגורמת להם קורת־רוח. הגיעה השעה, שגם ישראל־משה הנפח ישמח וישמח את ביתו! ראוי הוא, שבתו יחידתו תשביעהו מעט נחת־רוח.

האם התארסה ונישאה מירה’לה בניגוד לרצונה? חס וחלילה! מפה לאוזן סיפרו, כלומר מפיו של אברהם־בר השדכן, שלחש את הפרשה בסודי־סודות באזני העיירה כולה, כי ערב יום־האירוסין קרא ישראל־משה לבתו וסח באזניה בזה הלשון:

– בתי, הגעת לפרקך וידי ריקות, “הנני העני ממעש”, אין ידי משגת להעניק לך נדוניה, כמקובל בין הבריות. אלוהים בשמים עדי, כי אני ואמך תח' עמלים כנמלים כל הימים, ואף־על־פי־כן עינך הרואות, לעתים חייבים אנו להסתפק בלחם צר ומים לחץ. אלא מה, תאמרי שמבזבז אני כל כספי על הלגימה? צדקת גם צדקת! אך מה אעשה ובלי לגימה אין חיי קרויים חיים. כנראה מום הוא בי, שירשתי מאבי ומאבי־זקני, זכרונם לברכה. אבי היה אומר: נפח שאיננו לוגם לגימה הראוייה להתכבד כמוהו כסוס בלי פרסה! הו, אילו היה בידי בשעה זו הממון, שפיזרתי בימי חלדי על השתיה, חי אלוהים, כי קונה הייתי לך חתן כערכך וכחפצי. ואילו עתה, מה אנו ומה חיינו אם לא מעט נחת ממך, בתנו היחידה, בבת־עינינו? והנה באו והציעו לפני את ברה’לה החייט, בחור תמים וישר ובעל לב זהב והוא נכון לקחתך כמו שהנך ואף להלבישך מכף רגל ועד ראש. יתירה מזו, אפילו את החתונה מוכן ומזומן הוא לערוך על חשבונו. היודעת את מה אמר לו, לאברהם־בר השדכן? – “ידעתי גם ידעתי, יכול אני לשאת כלה עשירה ואפילו בעלת־יחוס, אך לבי, לבי נוטה למירה’לה, מדי אראנה יהמה לבי בקרבי כחלילים”. השמעת, מירה’לה, דיבורים? הוא אשר אמרתי לך – כולו לב, והלא זה העיקר. הלב כמוהו כציר בעגלה, יהיו ארבעת האופנים שלמים וחזקים כברזל, אך משנשבר הציר – חסל סדר נסיעה! ומלבד לב יש לו, לברה’לה, גם מעט כסף שחסך ומכונת־תפירה שרכש לעצמו ואם ירצה השם תבנו לכם קן והברכה תהיה שרויה בו. אך חלילה לי לכוף עליך הר כגיגית. כיצד היה אבי אומר: אין מפרזלים את הסוס בשעת דהירתו. אפשר וצעירה את ומבקשת לדהור עוד מעט ללא רסן וללא מושכות? אך מה שייך צעירה, אם לא עכשיו אימתי? ואנו, הוריך, כבר זקנו והגיעה השעה, שגם בביתנו יישמע קול ששון וקול שמחה. אם אין לבך נוטה לשידוך הגידי זאת בפה מלא, אך אם תמלאי פיך מים ותשתקי, כדרכך, וידעתי כי מעם ה' היה הדבר ונאמר לדבק טוב והאירוסין יתקיימו, אם ירצה השם, בשעה טובה ומוצלחת, מחר בערב.

מירה’לה הקשיבה לדברי אביה כשפניה, שהסמיקו והחווירו חליפות, כבושות בקרקע, ואף הגה קל לא הוציאה מפיה. משסיים האב את דבריו נעלמה לחדר הסמוך, בטענה כי ראשה כבד עליה והיא מבקשת לישון. כל אותו לילה בקעו מביתו של ישראל־משה אנחות קורעות־לב. היו אלה אנחותיה של מירה’לה, שהתהפכה על יצועה והתייפחה בבכי מר, חרישי. עוף השמים המוליך את הקול, הוא שהוליך גם את אנחותיה ובכיה של מירה’לה עד לקצה החורשה, שם טיילו זוגות צעירים להנאתם. הכול הכירו את קולה הצלול של מירה’לה, הצלול והענוג גם בבכיו, שגילה צפונות לבה הכבד והדווי.

ג

כשנה לאחר נישואיה ילדה מירה’לה בן ולאשרו של ישראל־משה לא היה קץ. יום־יום בשעות בין הערביים, ראו את ישראל־משה בלווית אשתו, שמימיה לא עזבה את גבולות העיירה ומעודה לא ראתה רכבת, כשהם צועדים להנאתם בנחת ובשלווה אל ביתה של מירה’לה, שעמד בקצה השני של העיירה. והיה בו, בטיול זה, לשניהם גם יחד, מעין מסע־הנאה למרחקים לא־נודעים. ואם נתעורר אחד ושאל, ולו גם משום מצוות אנשים מלומדה: – “ישראל־משה, מה שלומו של שמעונ’קה, נכדך?”, היתה בת־צחוק של קורת־רוח משתפכת על פניו המקומטים והיה משיב בקול רם, למען ישמעו כולם: – “מה אומר לך? כל יינות העולם בכף מאזניים, וציפרנו הקטנה של שמעונ’קה שלנו בכף שנייה – ציפרנו מכרעת”.

מירה’לה סידרה בית למופת, בית כשכולו חדר אחד ומטבח צר ואפל. אותו חדר שימש בית־מלאכה, שבו קיבלו את פני הלקוחות והאורחים ובאחת מפינותיו, סמוך למטבח, עמדה עריסתו של שמעונ’קה. בעשר אצבעותיה בנתה וקישטה את קינה, שהיה ספוג חן ורוך וטעם טוב. הפרנסה לא היתה מצויה בשפע, אך מירה’לה, שמשחר ילדותה היתה למודת עוני ומחסור, הסתפקה במועט ולא קבלה על גורלה. ואולם, כבר נאמר: רבות תהפוכות הגורל. הורתה ולידתה של מירה’לה לא רק במזל של עוני היו, אלא גם במזל של צער וייסורים. שר־החיים המר לה מאד ומילא את כוס יגונה עד תומה. כשנתיים לאחר נשואיה נתאלמנה. ומעשה שהיה כך היה:

כיוון שפרנסתם של מירה’לה ובעלה קשה היתה כקריעת ים־סוף, נמנו וגמרו לעקור לכפר הסמוך, שבו דרו כמניין יהודים. רוב לקוחותיו של ברה’לה היו “גויות” מן הכפר, שבו לא נמצא חייט לבגדי נשים. אמרו מירה’לה ובעלה בלבם: כשבאות ה“גויות” לעיירה, רוצות פונות הם אל ברה’לה, רוצות פונות הן אל חייט אחר, אבל משיקבעו מושבם בכפר, הרי ממילא רוב עבודות התפירה של נשי הכפר תגענה ישר אליו. ואכן, לא טעו בחשבונם. הם מצאו לעצמם דירה נאה ומרווחת, בת שני חדרים גדולים, והעבודה ועמה הפרנסה היו מצויות בשפע. ברה’לה עבד בשקידה ובנאמנות ושם לילות כימים כדי להפיק רצון לקוחותיו, שרבו מיום ליום, ומירה’לה שימשה עזר כנגדו, בתפירה וברקמה ובהנהלת הבית, וכדרכה פעלה בתבונה, בכשרון־המעשה ובשתיקת־אלם. באחד מלילות החורף, בעוד שניהם יושבים ליד התנור המוסק יפה ועמלים בתפירה, קם פתאום ברה’לה מעל מכונת־התפירה ואמר למירה’לה: – “אפשר תביאי לי כוס תה עם ריבת דובדבנים? חש אני ברע, כנראה קדח יצא מן התנור וגרם לי סחרחורת־ראש”. לא הספיקה מירה’לה לעשות רצון בעלה. עד ששבה מן המטבח וכוס תה בידה, כבר היה בעלה מוטל על הארץ בפישוט ידיים ורגליים ונטול־הכרה. לשמע צעקותיה של מירה’לה נתכנסו ובאו שכנים ושכנות, ניסו כל מיני תרופות וסגולות, אך לשווא – ברה’לה מת מיתת־נשיקה.

ברה’לה הובא לקבורה בעיירתנו. מירה’לה עם בנה בן השנה נשארו בבית הוריה, עד תום אבל השלושים. לאחר שהתאוששה מעט מן המכה שהוכתה, שבה אל ביתה ואל מלאכתה בכפר והוסיפה להתפרנס מתפירה. הוריה אמנם יעצו לה לדור עמם, אך בראותה את אביה ששקע בשכרות ללא תקנה וכמעט שהזניח בית מלאכתו, ואת אמה החלושה, העמלה בשארית כוחותיה, גמרה אומר בנפשה לשוב אל הכפר בתקווה, שלא תסבול חרפת רעב, כמו בבית אביה. ואכן, נשים ושכנות טובות ורחמניות, שנזדעזעו מאסונה הפתאומי, השפיעו עליה רוב טובה ואף סייעו לה בעבודתה הקשה והמפרכת. וראש־הכפר, גיאורגי חרומף, עשיר מופלג ובעל נכסים הרבה, גילה את נדיבות־לבו ורוחב־ידו ושלח לה, למירה’לה, עצי־הסקה, וכמה שקים עם תפוחי־אדמה וקמח תירס.

ד

גיאורגי חרומף, ראש־הכפר, גבר בשנות השישים, שנתאלמן זה לא כבר מאשתו השניה, חי בביתו המרווח בעל שני האגפים שעל הגבעה, המוקף גן עצי־פרי, אמברים ומחסנים מלאי־תבואה. בניו, כחצי תריסר במספר, נשאו נשים ובנו להם אף הם בתים מפוארים בכפר ונודעו כשונאי־ישראל מובהקים. יומו של גיאורגי חצוי היה לשניים – מחציתו הראשונה לצרכי ציבור, על־פיו יישק כל דבר, ענייני הפרט והכלל גם יחד, ומחציתו השנייה לביקורים אצל בניו, נכדיו ואצל אכרי הכפר והסביבה. האכרים, שחכרו ממנו שדותיו, הביאו לו דמי־החכירה, לרבות חלקו ביבול, בהשתחוויות הרבה וברגשי דרך ארץ עמוקים, אם מתוך פחד מפני נחת זרועו, שכן נודע כאדם תקיף וגברתן, ואם בשל קשריו הטובים עם אנשי הרשות. גיאורגי חרומף בן־בית היה אצל הממונה על המחוז, ואחת לשבוע, ביום היריד, עשה את שערות ראשו, לבש בגדי חג, רתם את שני סוסיו האמיצים אל כרכרתו השחורה והמפוארת ויצא אל עיר־המחוז. לעת ערב, עם שובו מן העיר, על־פי רוב בגילופין, היה מלא וגדוש ידיעות וחדשות מן העולם הגדול. קרוא וכתוב לא ידע, אך הידיעות שקלט בעיר, שהוסיף עליהן נופך משלו כיד הדמיון והלשון המליצית הטובות עליו, שימשו לו חומר לשיחה וללחישות במשך שבוע תמים. את החדשות השמיע באזני אנשי־הכפר, לאחר ארוחת הערב, תוך כדי ישיבה נוחה באכסדרה הגדולה והמרווחת שלפני ביתו. דבריו קלחו במתינות ובאורך־רוח, כשהוא מאנפף ארוכות, מאריך במקום שראוי לקצר, חוזר פעמיים ושלוש על דיבורים שנראו בעיניו כ“פניני חכמה” ובדרך אגב מעיר בגאווה ובחשיבות, שהידיעות הללו נמסרו לו, ואך לו בלבד, לא מפיו של איזה לבלר, אלא מפיו של מושל המחוז בכבודו ובעצמו, שעל שולחנו סעד היום!

לאחר שמירה’לה נתאלמנה התחיל גיאורגי סר לביתה לעתים מזומנות, בשעות בין־הערביים, אגב ביקוריו אצל איכרי הכפר ואצל בני משפחתו. היה שואל לשלומה ולשלום בנה, משיא לה עצה טובה בענייני הבית והעבודה, ותמיד בחביבות ובמאור־פנים. מירה’לה נהגה בו כבוד, כראוי לאדם זקן ונשוא־פנים, אף־על־פי שבמעמקי לבה שאלה את עצמה לא פעם במה זכתה ליחס כה אדיב ונלבב מצדו של ראש־הכפר, שנודע כאדם קשוח וקפדן ושונא ישראל בסתר. לעתים אף סחה על כך באזני שכנה היהודי ר' מרדכי השחור, אך לבה לפיה לא גילה שכוונותיו של גיאורגי אינן, חס וחלילה, טהורות ורצויות.

באחד מימות הקיץ, בשעת בוקר מוקדמת, שעה שמירה’לה ישבה כפופה על עבודתה, הופיע גיאורגי בפתח הבית ובידו שי קטן – סל פירות טריים ורעננים מגן ביתו. לאחר כמה מילות ברכה וחיבה, כדרכו, ישב לידה ובקול אבהי, מתון ושקט, פתח ואמר:

– לבי, לבי עליך מירה’לה! עמלה את קשה להרוויח לחמך וכה בודדה ועצובה את תמיד, כמוני ממש. כן, קשה הבדידות לאדם. הנה אני, למשל, מה למעשה חסר לי? עושר וכבוד ובנים טובים ואף־על־פי כן, על משכבי בלילות יש שמהרהר אני בלבי: למה לא אקח לי אשה שתיהנה אף היא מכל כבוד עשרי ותפיג את עצבי ומרירותי? וראי זה פלא, אגב הרהורים אלה עולה וניצבת לנגד עיני תמיד דמותך הנאה, והריני אומר לעצמי: הוי, גיאורגי, אצבע אלוהים היא זאת, אצבע אלוהים ממש! ובאמת, מדוע לא אציל מאבדון אשה צעירה ויפה שכמותך? על־כן מירה’לה, לו בקולי שמעת והיית לי לאשה וחיית חיי נסיכה, חיי נסיכה ממש, חי אלוהים!

גיאורגי הוסיף לדבר ובאזני מירה’לה, אך היא לא שמעה. פניה החווירו כסיד, אריג התפירה נפל מידיה הרועדות, ברכיה פקו ובכל כוחותיה התאמצה לבל תצנח ארצה. הבחין גיאורגי במבוכתה וביקש לנחמה ולעודדה בחלקת לשונו:

– פתיה, מה לך כי נבהלת? הן דורש טובתך אני! הוי ילדונת שכמותך, כלום לא תביני מהו הכבוד שיפול בחלקך? הן בנות נאות ומיוחסות בכפרי ובכפרים הסמוכים היו מאושרות לשמוע דיבורים כאלה מפי גיאורגי, ראש־הכפר, בכבודו ובעצמו.

התאוששה מירה’לה לרגע קט, לבשה עוז ובשארית כוחותיה פנתה אל גיאורגי בקול רוטט ורווי־דמעות וביקשה ממנו לעזבה לנפשה, ולמען השם – אל־נא יוסיף לדרוך על סף ביתה!

חלפו עברו כמה שבועות ומירה’לה לא ידעה את נפשה מרוב צער ועלבון. כאב קשה מנשוא צרב את לבה, שנתה נדדה מעיניה, תאבונה לקה וכמעט שלא בא אוכל אל פיה. בסתר פתחה בהכנות לעזיבת הכפר, אף כי לא ידעה אנה תלך ואל מי תפנה. ובעודנה מטכסת עצה עם שכנה היהודי, כיצד להיחלץ מן הכפר ומציפורניו של גיאורגי, והוא הופיע באחד הימים. הפעם לבשו פניו ארשת של חומרה, אף חיוך קל לא נראה על שפתיו, שהפיקו זעם עצור. לאחר שבירכה לשלום בנעימה שכולה רוגז, השתעל קמעה ופתח באינפוף ממושך, כדרכו משבא לכלל התרגשות, ועיניו מזרות אימה:

– זה עתה שבתי מן היריד בעיר־המחוז ומפי אנשי שלומי, הממונה על המחוז ועוזריו, שמעתי חדשות מרעישות ובאתי להשמיען באזניך, למען תדעי ותיווכחי לדעת, כי אך דורש טובתך אני. מלחמה פרצה בעולם, צבאות היטלר הולכים וכובשים ארץ אחר ארץ וסופם להגיע גם לשערי ארצנו. מנוי וגמור עם אנשי השלטון להילחם עד טיפת דמם האחרונה, אך בראש ובראשונה יעשו חשבון צדק עם אלה שגרמו למלחמה זו – עם היהודים! אנשי הכפר והכפרים הסמוכים מתעתדים לעלות על העיירות, לעשות בהן כלה ולמחותן מעל פני האדמה. על־כן באתי לומר לך, כי עתה ניתנת לך שעת־כושר אחרונה להציל את נפשך ואת נפשות בני משפחתך. אם תיאותי ותינשאי לי, יהיה ביתי מקלט בטוח לך ולכל מי שלבך חפץ, אך אם תוסיפי לעמוד בסירובך – יהיה בית אביך על יושביו הראשון אשר יעלה באש. שקלי בדעתך ובעוד שלושה ימים אבוא לקבל תשובתך.

גיאורגי כילה דבריו ויצא, כשעיני הזעם שלו מוסיפות להתבונן בדמותה הנבוכה והכפופה של מירה’לה, שישבה בראש מורד, עיניה כבושות בקרקע, פניה מוריקות וכולה נראית כמאובנת.

אך יצא גיאורגי מן הבית לא היססה מירה’לה הרבה, נטלה את בנה הקטן, שכרה עגלה ובשמלה האחת לגופה נמלטה אל בית אביה כל עוד נפשה בה. היא לא הירבתה לדבר, אלא סיפרה בקצרה שבאה לתור אחר דירה, כי קשתה עליה הבדידות בכפר. הוריה ומשפחת בעלה המנוח הביעו קורת־רוחם מההחלטה ובייחוד בשעה זו, שהרוחות סוערות ויש אומרים, כי המלחמה הולכת וקרבה אל שערי־הארץ. איש לא הבחין בסערת רוחה ואיש לא ידע את המתרחש במעמקי לבה הנבוך והכואב.

שלושה ימים לאחר בואה לבית הוריה, בבקרו של יום שבת, נזדעזעה העיירה לשמע הידיעה הנוראה, כי מירה’לה נמשתה ללא רוח־חיים מן הבאר שבחצר בית הוריה. ולא ידעה מירה’לה במותה מות־קדושים, כי מקץ שלושה חדשים בלבד יהיה סופם של בני עיירתה, מגדול ועד קטן, רע ומר שבעתיים.