בַּאֲשֶׁר אֵין שׁוּם אִשָּׁה אֲהוּבָה מַנִּיחָה כָךְ יָדָהּ

מִלְּבַד יַד הָאֵם הָאַחַת, אֲשֶׁר אֵין מִלְּבַדָּהּ.

(א"צ גרינברג, רחובות הנהר, פד)

אמי זכרונה לברכה אשה תמימה היתה, שתקנית, חכמת־לב ונבונת־דבר. מעולם לא הוציאה מפיה דבר־גידוף או קללה, ורכילות שנאה נפשה תכלית שנאה. במחיצתה אף קשה היה לנבל את הפה, להבאיש ריחו של אדם או לספר בגנותו מטעם אחד בלבד, היא שׂמה עצמה כלא־שומעת והדברים לא נקלטו בלבה. היא שמרה על מצווה קלה כחמורה לא מתוך אדיקות יתירה, אלא משום שלא השיגה כיצד ייתכן, למשל, לחלל את יום השבת, לא לצום ביום־הכיפורים, לא לערוך “סדר” וכיוצא באלה. מובטחני, שאילו באו וגילו את אזנה, כי אי־שם בעולם מצוי בית יהודי ללא מזוזה, או בית יהודי שבו אין מברכים על הנרות ערב־שבת, חג ומועד, לא היתה מאמינה. מפה לאוזן, סיפרו בעיירתנו כי בשבתות החורף עז־הכפור, מיתמר ועולה עשן מארובת ביתו של ר' מנדל הנפח, אף־על־פי שגלוי וידוע היה לכול כי מעולם לא דרכה על סף ביתו רגלו של טריפן, ה“גוי־של־שבת”. לשמע דברים כאלה נתרתחה אמי בשל הדיבה שמוציאים על יהודי והעירה: “הרפו־נא מדברי־הבאי, כלום תדמו בנפשכם שיהודי יחלל את השבת?” דברים כאלה היו למעלה מכוח תפיסתה. ואותנו, הילדים, היתה נוהגת לברך: “יהי רצון ולעולם לא תגיעו, חס וחלילה, לידי חילול השבת!”

כשהגיעה שעתי ללמוד בגימנאסיה, בעיר־הפלך, ואבא טרח והלך לשם כמה פעמים כדי לתור אחר אכסניה טובה בשבילי, היו שתי שאלות בפי אמי: “אם אין מלמדים בגימנאסיה בשבתות ואם האכסניה, שאבא בחר בשבילי, היא על טהרת הכשרות?” משנאמר לה, כי הגימנאסיה היא עברית ורוב מוריה יהודים הם, בתוכם גם שומרי דת ומסורת, וכי בעל האכסניה הוא שוחט ובעל־קורא בבית־הכנסת, נחה דעתה והיא נשמה לרווחה. אף־על־פי־כן הוסיפה ושאלה: “וכיצד מלמדים שם, למשל, גמרא –בגילוי ראש?”…

כאמור, שמרה אמי על מצווה קלה כחמורה, אך בייחוד נתחבבה עליה מצוות הדלקת־הנרות. עם כניסת השבת נתמלא הבית אורה וטהרה ופניהם של כל בני־הבית, מגדול ועד קטן, הפיקו זיו וחדווה. דומה, ימות השבוע על כל הדאגות, החרדות והשמחות לא היו שקולים לעומת אותה שעה של ערב־שבת עם חשיכה. וכשניגשה אמי לברך על הנרות, סרוקה ורחוצה למשעי, נפלאה במראיה והדורה בלבושה ורדיד משי שחור מכסה את קווצות שערותיה המסולסלות, היתה זו שעה שכולה קול דממה דקה והתרוממות הנפש. אנחנו, הילדים, ניצבנו סביבה בהדרת־קודש ועינינו נצמדו באהבה ובגאווה אל דמותה היפה, השקטה והמחייכת, ואל ידיה הענוגות הפרושות בדביקות. בברכתה הקצרה, שנאמרה בלחישת־שפתיים ובעיניים עצומות, ביטאה אמנו כל מאווי לבה ולעתים נתלוותה לה גם דמעה חמה, שנשרה מעיניה ולחלחה את המפה הצחורה הפרושה על השולחן הערוך.

ב    🔗

אותה שבת, ערב פרידתי הראשונה מבית־אבא כדי ללכת לעיר־הפלך ללמוד בגימנאסיה, ואני אז נער על סף הבר־מצווה, שימשו בערבוביה שמחה ועצב בלבי הרך. שמחה – על שאני מפליג בפעם הראשונה בחיי ל“מרחקים”, לקנות תורה ודעת; ועצב – על שנגזר עלי להיפרד מן הקן הנוח, השופע חום ונועם. בעיקר זע לבבי, לב ילד, בזכרי כי רחוק אהיה מבית־אבא גם בשבתות. בשום פנים ואופן לא תפסתי, כיצד אסב אל שולחן זר וכיצד לא אראה את פני אמי המקבילה את פני השבת בברכה על הנרות. כנראה, גם אמי הטובה לבה היה כבד עליה. ואכן, אותו ערב־שבת, כשסיימה לברך על הנרות, לא הבליגה על צערה ופרצה בבכי. וכשניגשה לנשק לנו הילדים, כדרכה תמיד, נשאה אלי עיניה הקטנות והעמוקות, שהיו שטופות דמע והאירו את פניה היפים, חיבקתני בשתי זרועותיה ואמרה:

– פרידתך, בני, היא בוודאי פתיחה להרבה נדודים בנכר. יהי רצון ובכל אשר תלך תלווך ברכת בית־אבא!

על שאלתי מה טיבה של ברכה זו לא השיבה בקול, אלא הניחה ידה האחת על ראשי, ובשניה הצביעה על סביבותיה, כאילו ביקשה לומר: – בית־אבא של ערב־שבת, הספוג ורווי חדוות־עולם ושלוות־עולם!

ג    🔗

חלפו שנים, שנות נדודים ולימודים, שנות שמחה ועצב וגעגועים על אורו וחומו של בית־אבא. אך מאותו יום של פרידה ואילך, בהגיע ערב־שבת עם חשיכה, צף ועולה בלבי בית־אבא המרווח, הנקי והמצוחצח, ודמותה הטהורה והכשרה של אמי המברכת על הנרות ניצבת לנגד עיני, ושלוות־עולם יורדת עלי.

באחד מטיולי על־פני אירופה, לאחר נסיעה ארוכה וממושכת ברכבות ובכלי־רכב, נשתבש עלי לוח הזמנים ולא נתתי לעצמי דין וחשבון על מניין ימות השבוע. עייף וייגע הגעתי בשעות הצהריים של יום קיץ לוהט לאכסניה קטנה ושכבתי לנוח מעמל הדרך. השקט והחום אשר בחדר נסכו תנומה על עיני ונרדמתי. לא אדע כמה ארכה שנתי, אך לפתע נתעוררתי ובתוך הדממה אשר מסביב ירדה עלי הרגשת־אושר. פתאום חשתי, כי לבי עובר על גדותיו מרוב שמחה ולא ידעתי פשר הדבר. ובעוד אני שוכב נים־ולא־נים קלטה אזני קול ערב העולה מן החדר הסמוך. עשיתי אזני כאפרכסת ושמעתי תפילת “לכו נרננה” מפי אחד האורחים, שהתפלל בלחש ובדביקות. משנתחוור לי, כי אותה שעה ערב־שבת היתה, עמדתי על סוד טעמה של השמחה הפתאומית שירדה עלי וידעתי, כי ברכת אמי עליה השלום נתקיימה.