רקע
חיים תורן
מַעֲשֶׂה בְּנֵר שֶׁל חֲנֻכָּה
איורים מאת: פועה שלו־תורן

על נר ראשון של חנוכה, כפי שנחרת בזכרוני והפעים את לבי הצעיר, לב נער אי־שם בגולה, אספר לכם הפעם. ומעשה שהיה כך היה:

בעיירתנו הבּיסרבּאית הקטנה על גדות הדניסטר לא היתה גימנאסיה, ומי שחשקה נפשו בתורה הוכרח כבר בגיל רך לנדוד לכרכים הסמוכים ולטעום טעם “גלות”. ומרחק זה של כמה עשרות קילומטרים עשינו בנסיעה של שעות ארוכות, בימות הקיץ בעגלות חורקות ובימות החורף בעגלות־חורף. קשה היתה הפרידה מבית־אבא, אך פי כמה קשתה השהייה בכרך, בסביבה הזרה. חשנו את עצמנו מיותמים, עקורים ונידחים – בנים שגלו מעל שולחן אביהם. לא ייפלא אפוא, שציפינו לימי החופשה בגעגועים ובכליון־עיניים ממש. זולת החופש הגדול נהנינו אנחנו, תלמידי הגימנאסיה העברית, משתי חופשות־ביניים: חנוכה ופסח. את מניין חדשי השנה היינו קובעים לפי החגים הללו, שהיו בשבילנו לא תחנות־נוֹפש בלבד, אלא מחוז־חפץ ממש. נשאנו את נפשנו לכל חופשה ולכל צל של חופשה, לאו־דווקא כדי להיפטר מחובת הלימודים, אלא בעיקר כדי להיחלץ לזמן־מה מאווירת הנכר ולהתחמם בקן המשפחה.

בעיקר קסמה לנו חופש חנוכה. ומטעם פשוט: לרוב עשינו דרכנו לחופשה זו בעגלת־חורף. עצם הנסיעה על־פני “מרבד לבן” ביום חורף נאה, ההזדמנות שניתנה לנו לרוץ ברגל במעלה ההר, כדי להתחמם מעט, ואגב־כך להרביץ איש ברעהו כדורי שלג, להשקות את הסוסים מן הבאר העטורה גלידי־קרח, ואחרון אחרון – להסתכל ארוכות בשדות, בדרך המבהיקה והמושלגת, באילנות שעטו כפור ונראו כפסלים עטופי־סוד, כל אלה מילאו את הלב חדווה לאין־קץ. ובאחת הנסיעות הללו, בדרכנו לחופשת החנוכה בבית, אירע הדבר שעליו אני בא לספר כאן.

אותו יום, ערב נר ראשון של חנוכה, נסתיימו הלימודים מיד לאחר ההפסקה הגדולה ואף־על־פי־כן לא יצאנו לדרך אלא בשעת־צהריים מאוחרת. האיחור לא בא באשמתנו, שלושת הגימנאזיסטים הנוסעים, אלא באשמתו של משה’לה בעל־עגלה, שלא הדיר עצמו מן הטיפה המרה וקשתה עליו הפרידה מן הבקבוק. לאחר שידולים ופיתויים הרבה ניגש לרתום את הסוסים כשהוא שתוי כהלכה, מרבה להג, צוחק ובוכה חליפות. אך זזו הסוסים ממקומם, נפל מלוא קומתו בתוך העגלה ועד מהרה התפרקד, נרדם והתחיל נוחר, ואת המושכות הפקיד בידינו.

יצאנו לדרך ולבנו טוב עלינו ונתנו פינו בשיר, שירים עליזים ומשובבים. שלושה גימנאזיסטים היינו, בני עיירה אחת ובני כיתה אחת, חברים משחר ילדותנו. ראינו את עצמנו חפשים ופטורים מכול וכול, ומרוב חדווה הרשינו לנו כל מיני תעלולים, כגון דהירה תוך כיד עמידה בעגלה, התחרות עם עגלות־חורף אחרות שנקרו בדרך, וכיוצא באלה. אך לאחר שהגענו למחצית הדרך החשיך היום ושלג סמיך התחיל יורד. תחילה שמחנו על השלג, אך ככל שגבר והפך לסוּפה סוֹערה, מסנוורת עיניים, חשנו בצינה שחדרה אל הגוף והרעידה את כל עצמוֹתינו. התכרבלנו יפה בפרוות הכבשים והמשכנו בנסיעה, אם כי בפחות חדווה ולהיטות, ורוחנו נעכרה.

פתאום נעצרו הסוסים והעגלה שקעה בשוּחה עמוקה. אימצנו כל כוחותינו לחלץ את העגלה וזירזנו את הסוסים בקריאות זירוז, אך לשוא. מסביב שלטה דממת לילה עמוקה, הדרך נתעטפה ונעלמה מן העין. עוברים ושבים לא נראו, ואף קול מצילה בצוואר סוסים לא הגיע אלינו ממרחקים. לבנו אמר לנו כי תוֹעים אנחנו. התחלנו להעיר את משה’לה, ולא מעט טילטלנו אותו עד שנתעורר ופקח את עיניו. תחילה חשב, שאך לצון חמדנו לנו, וניסה לנזוף בנו על ש“הפלנו” עליו תרדימה, כדי לזכוֹת במושכות; אך עד מהרה נתפכח והשיג, כי לא זה המקום ולא זו השעה להטיף מוסר לשלושה נערים נבוכים, מבוהלים וקפואים למחצה. ירד משה’לה מן העגלה, נעץ מבט בוחן בסביבה, העטויה כפור ודוּמייה, ופסק נמרצות, כקברניט בקיא ורגיל לאחר שנתברר לו כי ספינתו שוקעת במצולות ים:

– חבריה, עלינו להציל את נפשותינו ונפשות הסוסים. נניח כאן את העגלה השקועה עם המטלטלים שבתוכה, ואנחנו נתכבד ונרכב על הסוסים, עד שנגיע אל מקום יישוב.

לא פיקפקנו הרבה ומילאנו אחר פקודתו. הידיים רעדו והברכיים פקו מן הקור שפגע באצבעות־הרגליים, ובעמל רב עלינו וישבנו על הסוסים, שניים שניים על כל סוס. הסוסים התנהלו בכבדות, שקעו עד צוואר בשלג, נשפו והזיעו והעלו אֵד חם. שלא לאבד איש את רעהו בתוך החשיכה, מתחנו חבל בין הסוסים ורכבנו לאט, עקב בצד אגודל, לבותינו הולמים בחזקה ואזנינו כאפרכסת לקלוט שעטת סוסים או נביחת כלבים. משה’לה, שרגיל היה במצבים דומים, השתדל לעודדנו ולחזק את לבנו בשירי־עם עליזים ומפולפלים, אך מחמת הפחד שהשתלט עלינו, לא שעינו לו.


בצל גנים 4 (2).jpg

לאחר רכיבה ממושכת בתוך הדממה שמענו נביחות כלבים, ומיד לאחר כך רמזה לעינינו קרן־אור חיוורת וקלושה. נשמנו לרווחה והתקדמנו בזהירות לעבר האור. לשמחתנו נתברר, כי נמצאים אנו בקרבת חוותו של שבתי “גוי”, בן עיירתנו. הכרנוהו יפה, לא אחת ביקרנו במקום זה – חצר גדולה, רחבת־ידיים, משופעת ברפתים, באסמים ובגרנות, בגדרות־צאן ובכלבי־שמירה.

לא יצאה שעה קלה וכבר נמצאנו במחיצתו של שבתי, איכר יהודי רחב־גרם ומוצק־שרירים שנודע בבוּרוּתו, כי על־כן כינוהו בשם “גוי”. בחדרו הגדול והמרווח של שבתי נדף ריח של תפוחי־אדמה צלוּיים בקליפתם, כרוב חמוץ ומלפפונים כבושים, גבינת כבשים ולחם אפוּי. אך הספקנו להתחמם מעט ולספר בקצרה קורות נסיעתנו ותעייתנו, וכבר נערך השולחן והועלתה סעודת־מלכים ממש, עם כמה בקבוקים יין אדום. משראה משה’לה את השולחן הערוך, זחה עליו דעתו ויצא בריקוד, רקע ברגליו ומחא בכפיו עד כי נעוּ אמוֹת הספים. שבתי נהג מנהג הכנסת־אורחים בעין יפה, ואף הבטיח להילוות אלינו עם דמדומי שחר, כדי למצוא את העגלה הקבורה אי־שם בשלג.

בעוד אנו עושים הכנות לפתוח בסעודה, משכה את עינינו חנוכית פח גדולה, שעמדה על אדן החלון, ובתוכה נר ראשון של חנוכה. מיד תפסנו, כי הבהובו של נר זה הוא שרמז לנו ממרחקים והצילנו. לא נתקררה דעתו של אחד מאתנו, פנה אל שבתי ושאלו ללא עקיפין:

– כאן, בתוך החווה המרוחקת מן היישוב, בחברת רועים, עדרי־צאן וכלבי־שמירה, זכרת להדליק נר ראשון של חנוכה?

לא נפגע שבתי מן השאלה, שלא היתה נקייה מקוּרטוֹב של לעג, והשיב במאור־פנים ובעיניים מחייכות חיוך ערמומי, כאילו ציפה לשעת־כושר זו להשיב לנו מנה אחת אפיים:

– שקצים שכמוכם! כלום סבורים אתם ששבתי “גוי”, הנתון לחיצי הלעג של בני העיירה, אינו יודע טיבם וטעמם של הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה?

הוא כילה דבריו ופתח בלחן “מעוז צוּר ישוּעתי”, כשהוא מעקם, משבש ומסרס כל מלה… ואנחנו החרינו החזקנו אחריו בקול רם ובפנים מאירות מרוב אושר, על הנס שנעשה לנו בזכות נר ראשון של חנוכה!


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות