רקע
חיים תורן
אֶלֶף דָּוִדְ'קִס...

 

א    🔗

דוד’ל “בולשביק”, כך היה שמו וכינויו בפי גדול וקטן מאנשי עיירתנו. ולמה זכה בתואר זה? – בשל קולו האדיר והבוטח, ובייחוד בשל חוזק ידיו ואגרופיו, שיצאו להם מוניטין בכל הסביבה והפילו אימה ופחד על יהודים ועל גויים גם יחד.

רחב־גרם היה, בעל־קומה ובעל־צורה, אוהב עבודה ועם־הארץ למחצה, אם לא למעלה מזה, אך שש לקראת תגרה מאין כמוהו, מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להתכתשות, ולו גם לשם בדיחות בלבד. כשנפלה תגרה בעיירה, בין יהודים ובין גויים, הרגיש דוד’ל את עצמו כדג במים. פתאום, כמו מתחת לאדמה, הזדקר והופיע, כשעל פניו משתפך חיוך של קורת־רוח ועיניו בודקות יפה יפה את הסביבה להיווכח אם אין דבורה’קה רעייתו היפהפיה בולשת אחריו, שכן מבט עיניה בלבד דיו להביא מבוכה בנפשו ולהפכו לשמשון לאחר שגילחו שבע מחלפות ראשו… ראשית חכמה חש לעזרת בן־בריתו, בין אם הוא נתון בצרה בין אם ידו על העליונה, אגרופי הברזל שלו חבטו בעוז ובבטחון וללא חשבון מדוקדק. משהורגשה מציאותו, כבר היה הצד שכנגד מוטל כהושענא חבוטה, זועק מעוצם המכות ומתפתל מכאבים. אותה שעה מצא דוד’ל שעת־כושר להוכיח גם את כוח לשונו, פתח פיו והטיף מוסר לגוי, קיללו וחירפו קללות נמרצות והזהירו, כי יישמר לנפשו ולא יעז להרים יד על יהודי. את המלים האחרונות ביטא בהדגשה מיוחדת ובגאווה שאיננה משתמעת לשתי פנים. ולעתים, שעה קלה לאחר התגרה, מששככו הרוחות, ראו את דוד’ל יושב בחברת “קרבנו” בבית־המרזח, שניהם מבוסמים כהלכה ומשוחחים בחביבות ובאדיבות, כידידי־נפש…


 

ב    🔗

סמוך לשואה הגדולה שירדה על עמנו במלחמת־העולם השנייה, בסוף מאורעות־הדמים תרצ“ו–תרצ”ט, אגב ביקור בבית־הורי בעיירתי הקטנה, היתה לי שיחה עם דוד’ל “בולשביק” ועליה אני בא לספר כאן:

היה זה ערב תשעה־באב. יום קיץ לוהט עמד בחוץ ובשעות אחר־הצהריים יצאתי לפוש קמעה בצל אחד הגנים שנתברכה בהם הסביבה. בין הערביים, עם שובי הביתה, פגשתי את דוד’ל, מתפרקד בהרחבה יתירה ובנחת בעגלת־אכרים קטנה רתומה לסוס לבן, שהתנהלה לאיטה והפריחה באויר אבק דק. כשהבחין בי עצר בסוסו והזמינני לעלות ולשבת לידו, כדי שנספיק לשמוע מגילת־איכה בבית־הכנסת. נעניתי לו ברצון והודיתי לו על אדיבותו. ישבתי לידו בעגלה, שהיתה טעונה שקים וצרורות וחביונות ארוזות בקש. תוך כדי שיחה פתח דוד’ל, ללא שהיות הרבה ושאל:

– אתה בא משם, מארץ־הקודש?

מירושלים, – היתה תשובתי בתקווה, ששם זה ידבר אל לבו ויעוררו לשאול על טיבה של הארץ בכלל ושל ירושלים בפרט. אך הוא לא שאל מאומה, אלא המשיך ואמר: – שמעתי, שהערבים גורמים לכם שם צרות צרורות, מציקים בלי הרף ו“מרביצים” בכם כהלכה!

– אמנם כן, – עניתי לו ותיארתי לפניו בקצרה את אימי־המאורעות ותוצאותיהם ליישוב העברי, הנאבק על קיומו ועל זכותו לחיות ולעבוד.

לשמע דברי העיף מבט מתגנב, מדד אותי מכף רגל ועד ראש, הרהר מעט ופתח בלחש, כמי שעומד לגלות סוד כמוס אשר בלבו:

– היודע אתה מהי התרופה הבדוקה להרגעת הרוחות ולהשכנת השלום שם?

– מה, למשל? – שאלתי בתמיהה ומתוך שמץ של סקרנות.

הושיט דוד’ל לעומתי את שתי ידיו האמיצות והגרומות והמשיך, כשחיוך רחב משתפך על פניו השזופים:

– אלף דוד’קס כמוני! הביאו לשם אלף חברה כדוד’ל “בולשביק'”, אמיצי־לב, זקופי־קומה וחסונים, בעלי יד חזקה וזרוע נטויה, והרי אתם נגאלים…

*

אודה, בימי מצור־ירושלים במלחמת־השחרור, כשנתבשרנו על אותו נשק־פלא ששמו דוד’קה, הדהדו באזני דבריו של דוד’ל “בולשביק” בכל משמעותם העמוקה והגואלת…


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות