א    🔗

אגוזים לא היו מאכל יקר־המציאות בבית־אבא, שמשופע היה בכל טוב ונמנה עם הבתים האמידים והמפוארים שבעיירתנו. בימות החורף היתה ארוחת הבוקר שלנו כמעט אחידה וקבועה מראש: פרוסות לחם שיפון אפוי כהלכה, מרוחות בחמאה ובריבת שזיפים חומה וריחנית, שהתקינה אמי במו ידיה בחודשי הקיץ ושמרה עליה בצנצנות גדולות וכרסתניות, חתומות במפיות בד צחורות כשלג. על פרוסות הלחם המרוחות פזורים היו ביד רחבה גרעיני אגוזים, מעשה ידי אבא, ששקד שעה ארוכה לפצח את הקליפות והשגיח שיהיו הגרעינים נקיים, ברורים ויפים למאכל. לקינוח סעודה נמזגו כוסות תה מהביל ישר מן המיחם הרותח, שניצב על כן מיוחד ליד שולחן האוכל, או חלב חם שהוצא מן התנור המוסק משעות הבוקר המוקדמות.

ואף־על־פי־כן טעמנו, אנחנו הילדים, טעם מיוחד באגוזים של פסח, אם משום שהללו מובחרים היו – אמי ליקטה אותם מתוך ערימות האגוזים השמורים בעליית הגג, מירקה, שפשפה ושטפה אותם בזהירות ובקפדנות יתירה, עד כי הבהיקו מלובן – ואם משום שאגוזים של פסח, לדעתנו, לא למאכל נבראו, אלא למשחקים בלבד. כמעט שאיני זוכר בימי ילדותי חג־פסח בלא משחק באגוזים בחצר הבית או בחצר בית־הספר או, לפחות, באחת מפינות הבית, שעה שנפתחו ארובות השמים והרחוב נהפך לביצה גדולה ודביקה.

המשחק נערך זוגות זוגות, וזה היה משפטו: גומה בגודל אגרוף נחפרה במרחק של מאה צעדים מן המקום, בו ניצבו שני היריבים שהניחו איש איש אל אגוזו. מיד התחיל כל אחד קולע אל המטרה, כורע ומשתחווה מלוא קומתו על הארץ ומקיש בבוהן ובאמה על אגוזו, הקיש האחד, הגיע תורו של השני וחוזר חלילה. הראשון שקלע והגיע לגומה זכה באגוזו של חברו, והמשחק התחיל מחדש.

תחילה היו ההקשות חלשות, מרושלות, כלאחר־יד, אך משנתקרב אחד היריבים אל המטרה נעשו ההקשות זהירות, מדוייקות וקפדניות ביותר. קהל הסקרנים פתח בקריאות־התפעלות ועקב אחר המשחק בנשימה עצורה, הלבבות התחילו הולמים בחזקה ואש הנצחון נדלקה בעיניים.

ב    🔗

אותו יום ראשון של פסח, שעליו אני בא לספר כאן, עמד בחוץ יום שמש שטוף אור וזוהר. היה זה אחד מאותם הימים שבעיני נערים בגילי – כבן תשע הייתי אז – לשעשועים בלבד נבראו. כבר בשעות הבוקר המוקדמות גיליתי סימנים של קוצר־רוח. ליד אבי בבית־הכנסת עמדתי כעל גחלים לוהטות; ארוחת־הצהריים אכלתי בחיפזון ובבהילות, ובברכת־המזון “נכשלתי” קשות בקריאתו של כל כתוב ואף על שורות דילגתי, למגינת לבו של אבי, שנאנח מעומק לבו. נפגע אבי מפחזותי והעירני: “אל־נא תדהר כל־כך, עלול אתה, חס וחלילה, לפצח את כל האגוזים שבכיסיך!” אכן, ידע אבי נפש בנו. קודם שיצאנו לבית־הכנסת מילאתי כיסי באגוזים ובשעת הקריאה בתורה, כשאנחנו ילדי ה“חדר” חפשים היינו לנפשנו ולשעשועינו, “חטפתי” כמה משחקים. ואולם, לא הרי המשחקים הללו על רגל אחת, בין תפילה לתפילה, מתחת לעינו הפקוחה של אבא, כהרי המשחקים שלאחר ארוחת־הצהריים, על המגרש רחב־הידיים מאחורי בית־הספר.

לאחר שנפטרתי מברכת־המזון, שוב מליאתי כיסי באגוזים מובחרים והתחמקתי מן הבית. מגרש המשחקים דמה לכוורת דבורים. כשני מניינים של ילדים משולהבים כבר שטופים היו במשחק, התכתשו, התרוצצו והזיעו מרוב התרגשות והתנצחות. משהבחינו חברי באגוזי הגדולים והמשובחים, ששו לשחק עמי בתקווה לזכות בהם, אך עד מהרה נתבדו. אותו יום האיר לי מזלי במשחק האגוזים כאשר לא האיר לי מעודי. לא יצאו שתי שעות וכבר עלה בידי לרוקן כיסיהם של כמה וכמה מיריבי. כיסי צרים היו מהכיל את כל ה“שלל” שנפל בחלקי ונאלצתי לגייס גם את כובעי. ומי יודע איזה נצחונות עוד נכונו לי, אלמלא הופעתו הפתאומית של יונה “שקץ”, “המצביא”, המכונה שמשון הגבור, ששם לאל כל נצחונותי וזכיותי, הציגני ככלי ריק והפך את כל הקערה על פיה. ומעשה שהיה כך היה:

כששמע יונה על זכיותי הגדולות התרתח והרעים בקולו הגס והמצווה: “זכייה כזאת כהרף־עין, על רגל אחת? לא ייתכן! אין זאת כי בנימין התם והתמים שלנו (כל אחד מ“חייליו” של יונה כונה בשם שממות שבטי ישראל ושמי, כקטן שבחבורה, היה בנימין), הערים עליכם וסבבכם בכחש”. ניסיתי להצטדק ולהוכיח באותות ובמופתים, ששיחקתי בתום לבב ולפי כל הכללים המקובלים וכי אני חף מפשע, אך הוא לא שעה לדברי. אחד מחברי אף ניסה להגן עלי, אך יונה סטר על לחיו והשתיקו. לבש יונה אצטלא של “מצביא”, שעל פיו יישק דבר, ופקד עלי להראות לו את האגוזים שהבאתי עמי מביתי. כמי שבטוח בצדקתו נעניתי לו ברצון, ללא טענות ומענות. נטל יונה חופן האגוזים שהושטתי לו, בחנם יפה ובלא שהיות הרבה פסק נמרצות:

– פתאים שכמותכם! כלום טחו עיניכם מראות? הביטו וראו, צורות שחורות ולבנות מצויירות על אגוזיו, “כישוף” יש בהם!

נדהמו חברי, ואני בתוכם, ממשמע אזנינו. אחד אחד ניגשו והתבוננו מקרוב באגוזי ואף־על־פי שלא ראו דבר ממה ש“ראו” עיני יונה החרו החזיקו אחריו. יונה פסק – מי שלא יירא? שפשף יונה שתי ידיו מרוב שמחה, חייך חיוך ערמומי והמשיך בקול של מצביא־מנצח ושופט־צדק כאחד:

– ועתה, בנימין, כיוון שמעשי כשפים באגוזיך, הרי ברור, שזכית מן ההפקר ועליך להחזיר את כל האגוזים שזכית בהם; אני לא ארשה מעשה מרמה ואחיזת־עיניים בקרב “חיילי”.

ובטרם הספקתי להתנגד לפסק־דינו הקשה, כבר היה כובעי בידיו והוא חילק לכל אחד מיריבי את האגוזים שהפסיד. סיים את החלוקה וחיוך קל של קורת־רוח השתפך על פניו. שוב פנה אלי וגזר:

– ועתה, עלינו לקיים: “מכשפה לא תחיה”. כדי למנוע מעשי כישוף כאלה בעתיד, הבה לי אגוזיך – פסולים הם למשחק, אך לא לאכילה! לא הספיק לסיים את המשפט וידיו הגדולות כבר בלשו בכיסי.

שוב ניסיתי למחות ולהעמידו על טעותו, אך לשווא. יונה תפס כל אגוזי בכוח, פיצחם בשיניו החזקות וכיבד את כל הנוכחים, וקודם־כל את עצמו, בגרעיניהם הלבנים והטעימים.

בידיים ריקות וברגליים כושלות עשיתי דרכי לביתי, בשעות בין־הערביים. כלימה כיסתה את פני על הזכייה הגדולה שנגזלה ממני במחי־יד ובאכזריות. ובעוד אני מהלך לאיטי ועיני דומעות, נחה עלי ידו של חברי הטוב יענק’לה “חריף”, בנו של השוחט.

– עד הייתי לשוד בצהרי יום – לחש יענק’לה על אזני – אך קצרה ידי מהושיע. מה אני ומה כוחי מול יונה “שקץ”? וכדרכו לתבל דבריו בפסוקים ניחמני: “לא לחכמים לחם ואף לא אגוזים!” ואף־על־פי־כן מוטב להיות חכם, אפילו בהגדה של פסח קודם חכם לרשע. ואין לנו אלא לזכור את הכתוב: “ישפוט ה' ביני ובינך ונקמני ה' ממך, וידי לא תהיה בך”.

אודה, דברי הנחמה והחיבה של חברי הטוב הפיגו לרגע קט את צערי ועלבוני, אך בלילה על משכבי נדדה שנתי מעיני. ובשעות הבוקר סח לי אבי:

– כנראה, שבלילה, מתוך שינה, אתה מיטיב לגלות בקיאותך בתנ"ך.

העמדתי פני תם ושאלתי: – מה קרה? השיב אבי:

– כל הלילה מלמלו שפתיך את הכתוב בשמואל א‘, פרק כ"ד: "ישפוט ה’ ביני ובינך ונקמני ה' ממך"…