רקע
חיים תורן
מַעֲשֶׂה בְּסוּסִים

 

א    🔗

כמניין בעלי־עגלות היה בעיירתנו, וכולם בעלי־עגלות “מבטן ומלידה” היו, בכל רמ“ח אבריהם ושס”ח גידיהם, עמלים ויגעים בזיעת אפם ומתפרנסים בדוחק. יוצא מכלל זה היה יענ’קל בעל־עגלה, או יענ’קל בּוּדמן. העובדה, שנקרא בשמו ובשם משפחתו, ללא תוספת כינוי, כנהוג בעיירה, מעידה כמאה עדים, שנבדל לטובה מן האחרים. ובמה נבדל? סוסים אהב אהבת נפש, כמו יתר בעלי העגלות, אך נוסף לכך חיבה יתירה נודעת היתה ממנו גם לספרים. כן, לספרים! לכאורה, צירוף מוזר ותמוה, ואף־על־פי־כן אמת היא, שאין להכחישה, לא אחת פסק: “טלו ממני את ספרי ואת סוסי, והרי אני חשוב כמת”. ולא היה בדבריו קורטוב של יוהרה, אף לא שמץ של העמדת פנים.

בעל קומה זקופה וחסונה היה ובעל צורה, אדם נלבב, שופע חיים ובריאות ושאר־רוח, יודע־ספר ואוהב־ספר ומכבד תלמידי־חכמים. רבים תמהו, שלא מצא לעצמו פרנסה נאה ומכובדת מזו של בעל־עגלה, אך לא עלה על דעתו של אדם לשדלו שימיר את משלח־ידו. רוצה אדם להיות בעל־עגלה, יהא בעל עגלה! והוא עצמו היה אומר: “ראו־נא גם ראו, מה טוב ומה נעים להתהלך עם סוסים. אילו היו הם, חס וחלילה, מקפידים עמי ומשיבים לי חלק מן הצליפות שאני חולק להם, הייתי מופיע לנגדכם וכולי פצע וחבורה ומכה טרייה”. ואחר הדברים האלה פרץ בצחוק רם, מעומק הלב, כשהוא ממצמץ לעבר שומעיו בעיניו הטובות והחייכניות וחושף את שיניו הגדולות, שהצהיבו מרוב עישון.


 

ב    🔗

ממרחקים בא אל עיירתנו, מאחד הכפרים שבדרום רוסיה. צמיחתו וגידולו היו במשפחת אכרים מטופלת בבנים ובנכסים הרבה. משחר נעוריו יצא שמו לתהילה בנטייתו לעבודה ובלהיטותו אחר ספרים. מוריו בבית־הספר ניבאו לו עתיד מזהיר, אך משנכנס לבית־הספר החקלאי בעיר־המחוז פרצה מלחמת העולם הראשונה וכל חלומותיו עלו בתוהו. הרבה גלגולים עבר עד שהגיע לעיירתנו. זמן קצר לאחר בואו אלינו נשא אשה מבנות המקום וגמר אומר לבנות ביתו בעיירתנו, מושבה חקלאית מובהקת, שדמתה בכול לכפר מולדתו ברוסיה. תחילה ניסה כוחו ומזלו בעבודה חקלאית, במטעי הטבק, אך עד מהרה הגיע לכלל דעה, כי עבודה זו אין בה כדי לפרנס את בעליה. מה עשה? קם ומכר את משקו, קנה לעצמו עגלה עם שני סוסים ונעשה בעל־עגלה.

מהלכו הקבוע יום־יום אל עיר־המחוז היה, ונוסעיו משמנה וסלתה של העיירה: מורים, סטוּדנטים, גימנאזיסטים, הרופא ואפילו הרב בכבודו ובעצמו, כולם כאחד העדיפוהו על־פני יתר בעלי־העגלות שבעיירה. ואין פלא בדבר. נסיעה עם יענ’קל בּוּדמן שכרה בצידה – סיפורים מבדחים, אגדות־עם בשפע, אמרות־כנף חריפות ומפולפלות, דעה מקורית על ספר חדש, ועל כולם – רוח טובה שהשרה על נוסעיו בכוח חיוכו הנלבב ומזגו הבדוח. הומוריסטן שבעל־פה היה, וכל אירוע, ולו גם הרגיל והנדוש ביותר, הפך בפיו לסיפור מרתק, מבדח ומשעשע, שעורר בקרב הנוסעים רעמי צחוק. ומי שנפל בחלקו לשבת לידו, על דוכן העגלה, זכה במנה כפולה ומכופלת של צחוק והיתול. ואם ביקשת לדוֹבבוֹ, או לשדלו שיפקיד בידיך את המושכות, בשעת נסיעה אטית במעלה ההר, ביום קיץ לוהט, כשהסוסים התנהלו בכבדות, או ביום סתיו כשבוססו בבוץ ובאגמי־מים, או שיתיר לך להשקות את הסוסים על־יד הבאר הסמוכה, לא היה עליך אלא להיכנס עמו בדברים הקרובים ללבו ולשאול אותו אימתי קנה לעצמו את סוסיו? או מהו ההבדל שבין סוסי־עבודה לבין סוסי־רכיבה? בן־רגע נשתנתה ארשת פניו, פיו נעשה כמעיין המתגבר, הוא הציפך בשפע של סיפורים והפליאך בבקיאותו בטיבם, בטבעם ובארחם של סוסים למיניהם. וכשנזדמן לו נוסע המושך בעט סופרים, מיד נעשה ידידו בלב ובנפש, הביאו ישר לביתו, נשא אחריו מטלטליו ושימשו באמונה ובמסירות.

באחד מימות החורף איקלע לעיירתנו הממשל הנודע אליעזר שטיינבארג. לאחר נשף הקריאה, שנערך ברוב עם ובפומביות רבה ובו כבש הסופר את לב שומעיו, הזמין את יענ’קל בודמן להסיעו למחרת היום לתחנת הרכבת הסמוכה שבעיירה מ., ושלושה תנאים התנה עמו: לצאת לדרך בשעה שמונה בבוקר; להסיעו בעגלה רתומה לשלושה סוסים ושאיש זולת שניהם לא יילווה אליהם. למחרת היום הופיע יענק’ל בשעה תשע בבוקר, בעגלה רתומה לשני סוסים בלבד, ובתוך העגלה עובר־אורח זר, עני ואביון, שאף הוא הוצרך להגיע לרכבת. נעץ בו שטיינבארג מבט זועם: “הייתכן? הרי זו הפרה גלויה של כל שלושת התנאים שהתניתי עמך”. יענ’קל לא איבד עשתונותיו והשיב בקור־רוח, ביישוב הדעת ובנעימה עממית: “אישי הסופר, הנחתי לך לישון שעה אחת יתירה, ובמקום סוס הבאתי בן־אדם, ואתה רוגז עלי?”


 

ג    🔗

כאמור, היה הדבר בעיני רבים לחידה – מניין לו לאיש אוהב־ספר ויודע־ספר חיבה יתירה זו לסוסים? מפה לאוזן נמסרו השערות וסברות שונות, אך דברים כהווייתם לא ידע איש. וביום מן הימים נתגלה לי הסוד. ומעשה שהיה ערב נר ראשון של חנוכה היה, תוך כדי נסיעה מעיר־המחוז לעיירתנו. בשבתנו לבדנו בעגלת־החורף, עטופים פרוות כבשים ארוכות וחמות, הרהבתי עוז בנפשי ושאלתיו ישר וללא עקיפין לפשר חיבתו לסוסים. תחילה לבשו פניו ארשת של כובד ראש, הוא העיף בי מבט מתגנב, כמבקש לבחון האומנם ראוי אני, תלמיד הכיתה השישית של הגימנאסיה, לשמוע סוד כמוס זה מפיו. אחר־כך נשתפך חיוך טוב על פניו, כנראה עוז־רוחי כבש את לבו. הוא הוריד מעל ידיו המגושמות את כפפות הצמר העבות, הפקיד בידי את המושכות, הדליק סיגריה, משך מלוא ריאותיו עשן, הפליטו מנחיריו בשני סילונים ארוכים ומסולסלים, פתח ואמר:

בכפר מולדתי, שהיה מרוחק שלושים קילומטר מעיר־המחוז ובו כחמש מאות משפחות, היו שלושה מניינים של יהודים, ואבי העשיר והמכובד שביניהם. בעל נכסים הרבה היה אבי, ואף־על־פי־כן עמל משעה מוקדמת בבוקר ועד רדת הלילה בשדה ובכרם, במקשה ובגן־הירק ובחצר, שהיתה משופעת בבהמות ועופות. תמיד היו ידיו מלאות עבודה, אך מעולם לא עלה על משכבו בלא לעיין קודם שעה קלה בספר. ואהבה זו לעבודת־כפיים ולספר נטע גם בנו, הילדים. חמישה אחים היינו ואני הבכור. אהבתי את כפר מולדתי, את שכנינו היהודים והלא יהודים, אך יותר מכולם אהבתי את אמי, אשה יפת־קומה ובריאת־בשר, בעלת עיניים שחורות ויוקדות, שהפיקו טוב־לב ובינת־לב. אבי טרוד היה יומם ולילה, ואמי היתה צופיה הליכות הבית בטוב־טעם ובתבונה. מכובדת ואהודה היתה על הכול. גדול וקטן שאלו בעצתה ונמלכו בה, אם בענייני הבית והמשק אם בענייני משפחה וריפוי מחלות. “פרלה הרופאה”, כך קראו לה בגלל כשרונה לרפא מחלות ולרקח עשבים. אף ממרחקים, מכפרי הסביבה הנידחים, פנו אליה בבקשת עצה ותרופות. ואולם כבר אמרו: “רופא ולא לו”. ביום מן הימים, ואני אז נער בגילך, כבן חמש־עשרה, חלתה אמי מחלה קשה. תחילה ניסתה לרפא את עצמה, רקחה ובללה עשבים וסמים שונים, אך ללא הועיל. כוחותיה עזבוה, היא נחלשה מיום ליום ולא פסקה מלקדוח. ובאחד הלילות, ליל חורף עז וחריף, נחרדו כל בני הבית לקול צעקותיה ואנחוֹתיה: “הצילו, אני גוֹועת!” שכנים ושכנות נתקבצו ובאו, ניסו תרופות וסגולות בדוקות ומקובלות, אך לשווא. בפנים נסוכי־שינה ניצבנו אנחנו, בני־הבית, סביב מיטתה של אמי החולה, מבוהלים וחרדים, שחוֹחים וחסרי־ישע. מיד הועלתה הצעה להבהיל רופא מן העיר, אך מי יעז לשים נפשו בכפו לצאת לדרך באישון לילה, שעה שסופת שלג משתוללת בחוץ, מייללת ומייבבת ועוקרת אילנות על שרשיהם? ללא היסוסים הצעתי עצמי לשליחות זו, ואף־על־פי שאבי ניסה לעכב בעדי לא שעיתי לדבריו. חיי אמי בסכנה, ואני אחוס על עצמי? לא היה בחיי אדם קדוש ויקר יותר מאמי. ולא רק באותה שעה, אלא בכל עת תמיד מוכן ומזומן הייתי לתת חיי תחת חייה. במהירות ובידיים רועדות לבשתי בגדי־חורף ונעלתי נעלי, נכנסתי לאורווה ומתוך עשרת הסוסים שעמדו שם בחרתי שניים, שנקראו בפינו “הנשרים הלבנים”, רתמתים לעגלת־החורף ויצאתי לדרך. כחץ מקשת טסתי, ובטרם האיר הבוקר כבר הייתי בעיר־המחוז. בעזרתם של כמה מבני משפחתנו שבעיר מצאתי רופא נודע לתהילה, זקן נלבב, שכל חזותו אמרה אצילות נפש ומידת הרחמים, והוא ניאות לנסוע אתי. זוכרני יפה, כיצד זירזתי ודפקתי בסוסי בדרכנו לכפר, והרופא התחנן בקול בוֹכים ממש: “לאט לך, בני, חוסה ורחם על סוסיך”. ואני – דמעות הציפו את עיני ושפתי מלמלו: “אמי, אמי היקרה נוטה למות”. למזלנו פסק השלג ויום חורף נאה קידם את פנינו. בשעות הצהריים כבר ישב הרופא ליד אמי, שנאנקה מעוצם כאביה. שתי יממות עשה הרופא בביתנו, ופעמיים ביום הלכתי לעיר־המחוז, רכוב על אחד “הנשרים הלבנים”, להביא תרופות וסמים מרגיעים. נתברר, שאמי חלתה בטיפוס הבטן ופירפרה בין החיים ובין המוות, ורק אור ליום שלישי מאז בואו של הרופא יצאה מכלל סכנה והמכאובים הרפו ממנה.

איש־שיחי הפסיק את סיפורו, בדק יפה אם איני קופא מקור, הצית שוב סיגריה והמשיך, בעוד אני יושב שקוע במושבי וכולי קשב:

הרופא הבטיחנו נאמנה, כי הסכנה לחיי אמי חלפה, אף רשם תרופות ונתן הוראות שונות. אבי ביקשני להסיע את הרופא לביתו. העתרנו עליו שפע של דברי תודה וחיבה, ונוסף לתשלום הוגן ארזנו עבורו צרורות מזון, מכל טוב המשק. פתאום נעץ בנו הרופא מבט חנון ואבהי, פנה לאבי ואמר: “לא לי התודה, כי אם לשני סוסיכם “הנשרים הלבנים”, שאלמלא דהירתם המסחררת היינו מאחרים את המועד וכל מאמצי היו עולים בתוהו”.

איש־שיחי נשתתק לרגע קט, כאילו ביקש לאמץ זכרונו או לסתיר ממני את עיניו שנתלחלחו, והמשיך בקול עגום:

הרופא ישב לסעוד פת שחרית בחברת אבי, מזגו כוסות תה בזו אחר זו מן המיחם הרותח והפליגו בשיחה נאה, ואילו אני יצאתי לרתום את הסוסים. משנכנסתי לאורווה וריחם הטוב של הסוסים עלה באפי, התחיל הלב פועם בחזקה. קרבתי אליהם, הרכנתי ראשי על ראשיהם. גחנתי והתרפקתי עליהם וגעיתי בבכי קורע־לב. כמה זמן ארכה עמידה גחונה זו לא אדע, אך זאת אזכור יפה – משנרגעתי והרימותי את פני שטופי הדמע, ניצב לנגד עיני הרופא. עמדתי מבוייש ועלוב, כתינוק שסרח, וניסיתי להעמיד פנים, כאילו לא אירע דבר. נבוך הייתי שנתפסתי בקלקלתי, אך הוא מיחה בידי: “אל־נא תתבייש, בני”, אמר בקולו המתון והרועד קמעה, “ראויים גם הסוסים לאהבה ולחיבה”.

ישבנו בעגלה, לא אצה לנו הדרך, עגלת־החורף התנהלה לאיטה והרופא המשיך את חוט השיחה שנפסק: – "ובכן, מעתה תדע לאהוב סוסים, הלא כן? הבה ואספר לך גם אני מעשה בסוס. רוכב מאומן הייתי משחר נעורי. משנלקחתי לצבא, במלחמה הרוסית־תורכית, ואני אז סטודנט בן עשרים, עשיתי את כל המאמצים כדי להסתפח אל חיל־הפרשים. צעיר לימים הייתי, נלהב ומתלהב, פטריוֹט גדול ונאמן לצאר הרוסי בלב ובנפש, ובעיני רוחי לא ראיתי מחזה מרהיב עין יותר מאשר קרב פרשים. ובאחד הקרבות הקשים, כשנאלצנו לסגת, נפצעתי ברגלי הימנית. תחילה הוספתי לרכוב ביחד עם חברי פלוגתי. אחוזי־פחד ובהלה קפצנו על־פני בורות ושוחות ואגמי־מים. משהחשיך היום נתפזרנו לכל עבר, ואני נשארתי יחידי ובודד ביער עבות, וראשי עלי סחרחר מן הטלטול ומעוצם הכאבים. עצבות גדולה ירדה עלי, אף־על־פי שבחוץ עמד האביב במלוא פריחתו ושכרונו. אמרתי בלבי, ארד ואנוח מעט בצל אחד העצים, אך כנראה, צנחתי והתעלפתי. כשנתעוררתי מצאתי את עצמי מוטל על מיטת זרדים בתוך ביקתה דלה, ואשה זקנה ישבה לידי. מפי הזקנה נודע לי, כי בצאתה עם דמדומי הבוקר לקושש עצים, הבחינה בסוס הסוחב בשיניו אדם פצוע ונטול־הכרה. מיד חשה לעזרתו והוליכה את הסוס עם האדם הפצוע אל ביקתתה, הנמצאת לא הרחק מן החזית הרוסית, חבשה את פצעו ואף לסוס דאגה והגישה לו מספוא ומים לשתייה. יום תמים עשיתי בבית הזקנה, והיא שסעדה אותי בחליי כאם טובה. לאחר שהחלפתי כוח והתאוששתי, לבשתי בגדי, שהזקנה הטובה הספיקה בינתיים לכבסם, והחלטתי לשוב מהר אל גדודי. הוצאתי מכיסי את צרור כספי, וביקשתי להעניק למארחת שלי תשלום־מה על טרחתה ועל דאגתה לי ולסוסי, אך היא נעלבה. “ילדי הטוב והתמים”, ליטפה הזקנה את ידי ולחשה בקולה החלוש, “יכולתי לזכות בצרור כספך כולו וגם בסוסך הנאה, אך חלילה לי מעשות זאת. כלום סבור אתה, שאין אלוהים בלבי? ואם נשארת בחיים ולא נפלת טרף לידי צבאות האויב, הרי זה אך ורק הודות לסוסך הנאמן. שמור־נא עליו כעל בבת־עינך, הסוסים הם ידידינו הטובים והנאמנים, לעולם אינם בוגדים בנו ואינם מאכזבים אותנו”.

הרופא הוסיף לספר באזני סיפורים מופלאים על חייו בצבא, על שנות לימודיו באוניברסיטה וסבלותיו בשל יהדותו, על סוגי הסוסים שנפלו בגורלו וכיוצא באלה, וכשהגענו לביתו ונטלתי ברכת־פרידה ממנו, הוסיף: “זכור ושמור דברי הזקנה שהצילה את חיי, ואת דברי אני שסחתי לך הבוקר באפלולית האורווה”.

אותו יום, סיים איש־שיחי, נכרתה ברית ידידות ביני ובין הסוסים. פעמים אני עושה דרכי ביחידות, בלא נוסעים, או שנוסעי היושבים עמי בעגלה כנציבי־קרח קפואים ודוממים מטילים בי שממוֹן, ורגש חם וטוב מציף את לבבי ואני נכסף פתאום לשפוֹך את נפשי. עם מי, אתה סבור, אני מסיח? עם סוסי! אל־נא תצחק, יקירי, מבינים הם לי ונענים לכל רמז קל שלי, והרי לך אות: הבחנת כיצד התנהלו הסוסים בכבדות ובעצלתיים במשך כל זמן הנסיעה? הם חשו, שהמושכות אינן ברשותי. ועתה, הבה את המושכות לידי.

נעניתי לו ברצון. ואכן, כהרף־עין, בלא שיצליף עליהם בשוטו ובלא שיקרא להם קריאת זירוז כל שהיא, התחלנו לעוף ממש. הסוסים צהלו והתעטשו מרוב שמחה ופני יענק’ל קרנו מנחת.

היום החשיך, אך מחמת השלג שכיסה את פני האדמה לא הורגשה האפלולית. לא יצאה שעה קלה וכבר נזדקרו לנגד עינינו האשוחים שבקצה העיירה, שהיו עטויים כפוֹר. מרחוק הבהבו ורמזו אורות חיוורים. כשהתקרבנו אל העיירה הקבילו את פנינו נרות חנוכה, שהודלקו בתוך חנוכיות דלות ופשוטות וניצבו על אדני החלונות של הבתים הנמוכים, מתחת לגגות המכוסים שלג. משני צדי הרחוב, שלבש שקט לבן, ביצבצו האורות, פיזרו את צללי הלילה ובישׂרו, כי הגענו אל מחוז־חפצנו. יענק’ל שרק שריקה חדה וארוכה, הצליף בשוטו באויר, ואחר־כך חיבקני בלבביות ולחש על אזני:

הנה גיליתי לך סוד, ואתה שמור־נא עליו, שמא ילעגו עלי חברי האינטליגנטים. הללו סבורים, שיצורים אילמים אלה, הסוסים, לא נוצרו אלא כדי לסחוב משאות, לטלטל אותנו בדרכים ולספוג צליפות מידינו. ואילו אני אומר לך, נפש מרגישה וסובלת להם, ונאמנותם ראויה לשמש לנו, בני־אדם, דוגמה ומופת.


המלצות קוראים
1 קוראות וקוראים אהבו את היצירה
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות