רקע
חיים תורן
מִירָה'לֶה בַּת הַנַּפָּח
איורים מאת: פועה שלו־תורן

מדי אקרא או אזכר ב“שלוש מתנות” לי"ל פרץ, תצוף בזכרוני דמותה הנאה והחטובה של מירה’לה בת הנפח. כול כך למה? משום מעשה שהיה.


 

א    🔗

שלושה נפחים היו בעיירתנו, ושלושתם מקום מגורם הקבוע בבתים הקיצוניים שבעיירה. האחד – על אם־הדרך המוליכה אל תחנת־הרכבת, שעמדה במרחק 18 קילומטר; השני על אם־הדרך המוליכה אל הכרך הגדול, והשלישי בקצה הרחוב הראשי, בואכה עיר המחוז. ועל שום מה העדיפו הללו לדור בקצווי העיירה דווקא? מטעם אחד פשוט: יצא אדם לפעלו או שב מנסיעה ארוכה וחישוק או חישור מגלגלי עגלתו נסדק ונפגם, או סוסו איבד אחת מפרסותיו, מיד הוא פונה אל הנפח הסמוך, מתקן את הטעון תיקון ויוצא מלפניו כשעגלתו שלימה, סוסו מוכן ומזומן לדהירה ונפשו שקטה ושלווה.

ואף־על־פי־כן ששלושתם נפחים ומלאכתם משעת בוקר מוקדמת ועד רדת הלילה בקורנס, במפוח ובסדן, והם הולמים ומקישים על הברזל, כשפניהם וידיהם ומלבושיהם שחורים משחור, לא הרי זה כהרי זה. הצד השווה שבכולם – שלושתם כאחד עניים מרודים. הם התגוררו בבתי־עץ קטנים, רעועים ומקולפי־טיח ולא הדירו עצמם מן הטיפה המרה. אך הגדיל לעשות ישראל־משה הנפח, שהיה בקי ב“אותיות־הזעירות” ובימים הנוראים עבר לפני התיבה בבית־הכנסת של החייטים. ליצני העיירה פסקו עליו: על שלושה דברים עולמו של ישראל־משה עומד: על הקורנס, על בקבוק היי"ש ועל בתו יחידתו מירה’לה יפת־התואר, שאהבה אהבת־נפש. תשעה ולדות ילדה לו אשתו וכולם, זולת מירה’לה, מתו סמוך ללידתם. הייפלא, שאהובה וחביבה היתה על הוריה?


בצל גנים 5 (2).jpg

ולא רק הוריה אהבוה. מירה’לה היתה ילדת־השעשועים של כל דרי הרחוב, שבו נולדה וחונכה, ואמהות הרבה נתברכו בה. מעשרה קבים של יופי שירדו לעולם נטלה מירה’לה תשעה, ואילו מעשרה קבים שיחה לא נטלה אף אחד. שתקנית מופלגת היתה ברשות היחיד, ולא כל־שכן ברשות הרבים. לעומת זאת האזינו רבים לקולה הערב והצלול, שהשתפך ומילא חללו של הרחוב ועד למרחקים הגיע, כשעסקה במלאכות הבית ושרה מנעימות העם למיניהן. אותה שעה היו אנשי העיירה אומרים: “מירה’לה משלימה בשיר מה שהיא מחסירה בדיבור!”

מירה’לה בת הנפח היתה מפורסמת ביופיה, בנועם הליכותיה ובמבטה המאיר והשוקט. קומתה הזקופה והתמירה ועיניה החולמות והכחולות כשני אגמי מים שקטים, צמות ראשה כשני חבלי פשתן קלועים, שגלשו מעל צוארה ועד למותניה הגיעו, לבושה הנקי והמסודר על אף דלותו, ועל כולם – חיוכה הנלבב והחינני, כבשו לבבות. חוט של חן היה משוך עליה וכל הופעתה אמרה – בת ישראל כשרה ותמימה. ויש שנשים קנטרניות וצרות־עין לא כבשו טינתן ושאלו תמהות זו את זו: פרח שכזה בביתו של נפח עני ושיכור? – אין זאת כי שגגה יצאה מלפני הקדוש־ברוך־הוא!

קודם שהגיעה לגיל בת־מצווה כבר היתה עקרת־בית למופת – אפתה ובישלה, כיבסה והטליאה ואף סייעה לאמה התופרת בגדי נשים. מבית־הספר, בן ארבע הכיתות, יצאה בידיעות מועטות בלבד – כדי קריאה בספר קל, כתיבת איגרת קטנה ועריכת חשבון. מוריה גמרו עליה את ההלל ובשל הצטיינותה בתבונת־כפיים, בתפירה ובריקמה, יעצו לה להשתלם בבית־ספר מקצועי לבנות. אך כיצד תלמד בבית־ספר בעיר המחוז ואביה אין ידו משגת לכלכלה בכבוד בביתו? ועל מי תניח את עבודות הבית, שהיו מסורות לידיה בלבד, כיוון שהאם עמלה בתפירה עד שעת־לילה מאוחרת? אכן, מי שלא ראה את ביתו של ישראל־משה הנפח על שני חדריו הקטנים, שאחד מהם שימש בית־מלאכה לאשתו, לא ראה בית נקי ומצוחצח מימיו. הדלות ביצבצה מכל פינה והמחסור נתן בו אותותיו הקשים ואף־על־פי־כן ניכר, שעיני אשה צופיות הליכות הבית בתבונה ובמסירות, הלא הן עיניה הטובות והחייכניות של מירה’לה. דמותו המפוייחת והשחורה תמיד של ישראל־משה הנפח וביתו היו שתי רשויות, שהאחת לא נגעה בחברתה. קודם שעבר את סף ביתו נגזר עליו ל“התקדש” שעה ארוכה בקיטון, ששימש מטבח וחדר־רחצה גם יחד, כשמירה’לה “מנצחת” על העבודה, שופכת עליו מים חמים, משפשפת את ערפו, זקנו ושערות ראשו המדובללות, מגישה לו מגבת נקייה, לבנים ובגדים נקיים וצחורים מכף רגל ועד ראש ו“מכשירה” אותו להיכנס אל ההיכל פנימה!… אותה שעה היה ישראל־משה מרים עיניו למרום ואומר: – “רבונו של עולם! מי אני ומה אני? נפח בן נפח, בן־בנו של נפח, וכאלה מצויים בעולמך בשפע. אך הבט משמים וראה, היש בעולמך עוד נפש זכה, טהורה ותמימה כמירה’לה שלי”. ותוך כדי כך חיבק וגיפף את בתו, צחק ובכה, צחק ובכה!


 

ב    🔗

ככל שהתבגרה מירה’לה כן יפתה, אך משהגיעה לפרקה והתחילו לדבר בה נכבדות נוכחה לדעת, למרבית צערה, כי אחרי ככלות הכל אינה אלא בתו של אב נפח, עני ואביון, ושל אם תופרת עלובה, המכלה ימיה ולילותיה בתפירת בגדי זרים, בעוד היא עצמה מלבושיה קרועים ובלויים. בן טובים לא ניאות לקחתה, כי איכה ינחת דרגה ויקח בתו של נפח, ענייה וחסרת־כול? ולאחד מפשוטי העם לא מיהר אביה להשיאה בידעו יפה, כי סופה חיי דחקות ועוני. נקל לשער מה רבתה ההפתעה משנפוצה ביום מן הימים השמועה כי מירה’לה בת הי“ח התארסה וכבר נקבע מועד החתונה. ומיהו בחיר־לבה? ברה’לה החייט! תחילה תמהו כולם ושאלו: הייתכן? מירה’לה היפה והתמירה תינשא לברה’לה “חושם”?, שנקרא כן בשל תמימותו ויושר לבו. ואולם לאחר שיקול קל הגיעו לכלל מסקנה, שאמנם כן הדבר. וכיצד ייתכן אחרת? כלום תשב ותצפה לנסיך מעולם האגדה, או לדוקטור, כבתו של ר' א”א הנגיד, ששיבה זרקה בשערות ראשה, ועדיין היא באמונתה ובציפייתה יושבת? מוטב כך! בת ישראל כשרה, שעיניה בראשה, עושה רצון אביה ואמה וגורמת להם קורת־רוח. הגיעה השעה, שגם ישראל־משה הנפח ישמח וישמח את ביתו! ראוי הוא, שבתו יחידתו תשביעהו מעט נחת־רוח.

האם התארסה ונישאה מירה’לה בניגוד לרצונה? חס וחלילה! מפה לאוזן סיפרו, כלומר מפיו של אברהם־בר השדכן, שלחש את הפרשה בסודי־סודות באזני העיירה כולה, כי ערב יום־האירוסין קרא ישראל־משה לבתו וסח באזניה בזה הלשון:

– בתי, הגעת לפרקך וידי ריקות, “הנני העני ממעש”, אין ידי משגת להעניק לך נדוניה, כמקובל בין הבריות. אלוהים בשמים עדי, כי אני ואמך תח' עמלים כנמלים כל הימים, ואף־על־פי־כן עינך הרואות, לעתים חייבים אנו להסתפק בלחם צר ומים לחץ. אלא מה, תאמרי שמבזבז אני כל כספי על הלגימה? צדקת גם צדקת! אך מה אעשה ובלי לגימה אין חיי קרויים חיים. כנראה מום הוא בי, שירשתי מאבי ומאבי־זקני, זכרונם לברכה. אבי היה אומר: נפח שאיננו לוגם לגימה הראוייה להתכבד כמוהו כסוס בלי פרסה! הו, אילו היה בידי בשעה זו הממון, שפיזרתי בימי חלדי על השתיה, חי אלוהים, כי קונה הייתי לך חתן כערכך וכחפצי. ואילו עתה, מה אנו ומה חיינו אם לא מעט נחת ממך, בתנו היחידה, בבת־עינינו? והנה באו והציעו לפני את ברה’לה החייט, בחור תמים וישר ובעל לב זהב והוא נכון לקחתך כמו שהנך ואף להלבישך מכף רגל ועד ראש. יתירה מזו, אפילו את החתונה מוכן ומזומן הוא לערוך על חשבונו. היודעת את מה אמר לו, לאברהם־בר השדכן? – “ידעתי גם ידעתי, יכול אני לשאת כלה עשירה ואפילו בעלת־יחוס, אך לבי, לבי נוטה למירה’לה, מדי אראנה יהמה לבי בקרבי כחלילים”. השמעת, מירה’לה, דיבורים? הוא אשר אמרתי לך – כולו לב, והלא זה העיקר. הלב כמוהו כציר בעגלה, יהיו ארבעת האופנים שלמים וחזקים כברזל, אך משנשבר הציר – חסל סדר נסיעה! ומלבד לב יש לו, לברה’לה, גם מעט כסף שחסך ומכונת־תפירה שרכש לעצמו ואם ירצה השם תבנו לכם קן והברכה תהיה שרויה בו. אך חלילה לי לכוף עליך הר כגיגית. כיצד היה אבי אומר: אין מפרזלים את הסוס בשעת דהירתו. אפשר וצעירה את ומבקשת לדהור עוד מעט ללא רסן וללא מושכות? אך מה שייך צעירה, אם לא עכשיו אימתי? ואנו, הוריך, כבר זקנו והגיעה השעה, שגם בביתנו יישמע קול ששון וקול שמחה. אם אין לבך נוטה לשידוך הגידי זאת בפה מלא, אך אם תמלאי פיך מים ותשתקי, כדרכך, וידעתי כי מעם ה' היה הדבר ונאמר לדבק טוב והאירוסין יתקיימו, אם ירצה השם, בשעה טובה ומוצלחת, מחר בערב.

מירה’לה הקשיבה לדברי אביה כשפניה, שהסמיקו והחווירו חליפות, כבושות בקרקע, ואף הגה קל לא הוציאה מפיה. משסיים האב את דבריו נעלמה לחדר הסמוך, בטענה כי ראשה כבד עליה והיא מבקשת לישון. כל אותו לילה בקעו מביתו של ישראל־משה אנחות קורעות־לב. היו אלה אנחותיה של מירה’לה, שהתהפכה על יצועה והתייפחה בבכי מר, חרישי. עוף השמים המוליך את הקול, הוא שהוליך גם את אנחותיה ובכיה של מירה’לה עד לקצה החורשה, שם טיילו זוגות צעירים להנאתם. הכול הכירו את קולה הצלול של מירה’לה, הצלול והענוג גם בבכיו, שגילה צפונות לבה הכבד והדווי.


 

ג    🔗

כשנה לאחר נישואיה ילדה מירה’לה בן ולאשרו של ישראל־משה לא היה קץ. יום־יום בשעות בין הערביים, ראו את ישראל־משה בלווית אשתו, שמימיה לא עזבה את גבולות העיירה ומעודה לא ראתה רכבת, כשהם צועדים להנאתם בנחת ובשלווה אל ביתה של מירה’לה, שעמד בקצה השני של העיירה. והיה בו, בטיול זה, לשניהם גם יחד, מעין מסע־הנאה למרחקים לא־נודעים. ואם נתעורר אחד ושאל, ולו גם משום מצוות אנשים מלומדה: – “ישראל־משה, מה שלומו של שמעונ’קה, נכדך?”, היתה בת־צחוק של קורת־רוח משתפכת על פניו המקומטים והיה משיב בקול רם, למען ישמעו כולם: – “מה אומר לך? כל יינות העולם בכף מאזניים, וציפרנו הקטנה של שמעונ’קה שלנו בכף שנייה – ציפרנו מכרעת”.

מירה’לה סידרה בית למופת, בית כשכולו חדר אחד ומטבח צר ואפל. אותו חדר שימש בית־מלאכה, שבו קיבלו את פני הלקוחות והאורחים ובאחת מפינותיו, סמוך למטבח, עמדה עריסתו של שמעונ’קה. בעשר אצבעותיה בנתה וקישטה את קינה, שהיה ספוג חן ורוך וטעם טוב. הפרנסה לא היתה מצויה בשפע, אך מירה’לה, שמשחר ילדותה היתה למודת עוני ומחסור, הסתפקה במועט ולא קבלה על גורלה. ואולם, כבר נאמר: רבות תהפוכות הגורל. הורתה ולידתה של מירה’לה לא רק במזל של עוני היו, אלא גם במזל של צער וייסורים. שר־החיים המר לה מאד ומילא את כוס יגונה עד תומה. כשנתיים לאחר נשואיה נתאלמנה. ומעשה שהיה כך היה:

כיוון שפרנסתם של מירה’לה ובעלה קשה היתה כקריעת ים־סוף, נמנו וגמרו לעקור לכפר הסמוך, שבו דרו כמניין יהודים. רוב לקוחותיו של ברה’לה היו “גויות” מן הכפר, שבו לא נמצא חייט לבגדי נשים. אמרו מירה’לה ובעלה בלבם: כשבאות ה“גויות” לעיירה, רוצות פונות הם אל ברה’לה, רוצות פונות הן אל חייט אחר, אבל משיקבעו מושבם בכפר, הרי ממילא רוב עבודות התפירה של נשי הכפר תגענה ישר אליו. ואכן, לא טעו בחשבונם. הם מצאו לעצמם דירה נאה ומרווחת, בת שני חדרים גדולים, והעבודה ועמה הפרנסה היו מצויות בשפע. ברה’לה עבד בשקידה ובנאמנות ושם לילות כימים כדי להפיק רצון לקוחותיו, שרבו מיום ליום, ומירה’לה שימשה עזר כנגדו, בתפירה וברקמה ובהנהלת הבית, וכדרכה פעלה בתבונה, בכשרון־המעשה ובשתיקת־אלם. באחד מלילות החורף, בעוד שניהם יושבים ליד התנור המוסק יפה ועמלים בתפירה, קם פתאום ברה’לה מעל מכונת־התפירה ואמר למירה’לה: – “אפשר תביאי לי כוס תה עם ריבת דובדבנים? חש אני ברע, כנראה קדח יצא מן התנור וגרם לי סחרחורת־ראש”. לא הספיקה מירה’לה לעשות רצון בעלה. עד ששבה מן המטבח וכוס תה בידה, כבר היה בעלה מוטל על הארץ בפישוט ידיים ורגליים ונטול־הכרה. לשמע צעקותיה של מירה’לה נתכנסו ובאו שכנים ושכנות, ניסו כל מיני תרופות וסגולות, אך לשווא – ברה’לה מת מיתת־נשיקה.

ברה’לה הובא לקבורה בעיירתנו. מירה’לה עם בנה בן השנה נשארו בבית הוריה, עד תום אבל השלושים. לאחר שהתאוששה מעט מן המכה שהוכתה, שבה אל ביתה ואל מלאכתה בכפר והוסיפה להתפרנס מתפירה. הוריה אמנם יעצו לה לדור עמם, אך בראותה את אביה ששקע בשכרות ללא תקנה וכמעט שהזניח בית מלאכתו, ואת אמה החלושה, העמלה בשארית כוחותיה, גמרה אומר בנפשה לשוב אל הכפר בתקווה, שלא תסבול חרפת רעב, כמו בבית אביה. ואכן, נשים ושכנות טובות ורחמניות, שנזדעזעו מאסונה הפתאומי, השפיעו עליה רוב טובה ואף סייעו לה בעבודתה הקשה והמפרכת. וראש־הכפר, גיאורגי חרומף, עשיר מופלג ובעל נכסים הרבה, גילה את נדיבות־לבו ורוחב־ידו ושלח לה, למירה’לה, עצי־הסקה, וכמה שקים עם תפוחי־אדמה וקמח תירס.


 

ד    🔗

גיאורגי חרומף, ראש־הכפר, גבר בשנות השישים, שנתאלמן זה לא כבר מאשתו השניה, חי בביתו המרווח בעל שני האגפים שעל הגבעה, המוקף גן עצי־פרי, אמברים ומחסנים מלאי־תבואה. בניו, כחצי תריסר במספר, נשאו נשים ובנו להם אף הם בתים מפוארים בכפר ונודעו כשונאי־ישראל מובהקים. יומו של גיאורגי חצוי היה לשניים – מחציתו הראשונה לצרכי ציבור, על־פיו יישק כל דבר, ענייני הפרט והכלל גם יחד, ומחציתו השנייה לביקורים אצל בניו, נכדיו ואצל אכרי הכפר והסביבה. האכרים, שחכרו ממנו שדותיו, הביאו לו דמי־החכירה, לרבות חלקו ביבול, בהשתחוויות הרבה וברגשי דרך ארץ עמוקים, אם מתוך פחד מפני נחת זרועו, שכן נודע כאדם תקיף וגברתן, ואם בשל קשריו הטובים עם אנשי הרשות. גיאורגי חרומף בן־בית היה אצל הממונה על המחוז, ואחת לשבוע, ביום היריד, עשה את שערות ראשו, לבש בגדי חג, רתם את שני סוסיו האמיצים אל כרכרתו השחורה והמפוארת ויצא אל עיר־המחוז. לעת ערב, עם שובו מן העיר, על־פי רוב בגילופין, היה מלא וגדוש ידיעות וחדשות מן העולם הגדול. קרוא וכתוב לא ידע, אך הידיעות שקלט בעיר, שהוסיף עליהן נופך משלו כיד הדמיון והלשון המליצית הטובות עליו, שימשו לו חומר לשיחה וללחישות במשך שבוע תמים. את החדשות השמיע באזני אנשי־הכפר, לאחר ארוחת הערב, תוך כדי ישיבה נוחה באכסדרה הגדולה והמרווחת שלפני ביתו. דבריו קלחו במתינות ובאורך־רוח, כשהוא מאנפף ארוכות, מאריך במקום שראוי לקצר, חוזר פעמיים ושלוש על דיבורים שנראו בעיניו כ“פניני חכמה” ובדרך אגב מעיר בגאווה ובחשיבות, שהידיעות הללו נמסרו לו, ואך לו בלבד, לא מפיו של איזה לבלר, אלא מפיו של מושל המחוז בכבודו ובעצמו, שעל שולחנו סעד היום!

לאחר שמירה’לה נתאלמנה התחיל גיאורגי סר לביתה לעתים מזומנות, בשעות בין־הערביים, אגב ביקוריו אצל איכרי הכפר ואצל בני משפחתו. היה שואל לשלומה ולשלום בנה, משיא לה עצה טובה בענייני הבית והעבודה, ותמיד בחביבות ובמאור־פנים. מירה’לה נהגה בו כבוד, כראוי לאדם זקן ונשוא־פנים, אף־על־פי שבמעמקי לבה שאלה את עצמה לא פעם במה זכתה ליחס כה אדיב ונלבב מצדו של ראש־הכפר, שנודע כאדם קשוח וקפדן ושונא ישראל בסתר. לעתים אף סחה על כך באזני שכנה היהודי ר' מרדכי השחור, אך לבה לפיה לא גילה שכוונותיו של גיאורגי אינן, חס וחלילה, טהורות ורצויות.

באחד מימות הקיץ, בשעת בוקר מוקדמת, שעה שמירה’לה ישבה כפופה על עבודתה, הופיע גיאורגי בפתח הבית ובידו שי קטן – סל פירות טריים ורעננים מגן ביתו. לאחר כמה מילות ברכה וחיבה, כדרכו, ישב לידה ובקול אבהי, מתון ושקט, פתח ואמר:

– לבי, לבי עליך מירה’לה! עמלה את קשה להרוויח לחמך וכה בודדה ועצובה את תמיד, כמוני ממש. כן, קשה הבדידות לאדם. הנה אני, למשל, מה למעשה חסר לי? עושר וכבוד ובנים טובים ואף־על־פי כן, על משכבי בלילות יש שמהרהר אני בלבי: למה לא אקח לי אשה שתיהנה אף היא מכל כבוד עשרי ותפיג את עצבי ומרירותי? וראי זה פלא, אגב הרהורים אלה עולה וניצבת לנגד עיני תמיד דמותך הנאה, והריני אומר לעצמי: הוי, גיאורגי, אצבע אלוהים היא זאת, אצבע אלוהים ממש! ובאמת, מדוע לא אציל מאבדון אשה צעירה ויפה שכמותך? על־כן מירה’לה, לו בקולי שמעת והיית לי לאשה וחיית חיי נסיכה, חיי נסיכה ממש, חי אלוהים!

גיאורגי הוסיף לדבר ובאזני מירה’לה, אך היא לא שמעה. פניה החווירו כסיד, אריג התפירה נפל מידיה הרועדות, ברכיה פקו ובכל כוחותיה התאמצה לבל תצנח ארצה. הבחין גיאורגי במבוכתה וביקש לנחמה ולעודדה בחלקת לשונו:

– פתיה, מה לך כי נבהלת? הן דורש טובתך אני! הוי ילדונת שכמותך, כלום לא תביני מהו הכבוד שיפול בחלקך? הן בנות נאות ומיוחסות בכפרי ובכפרים הסמוכים היו מאושרות לשמוע דיבורים כאלה מפי גיאורגי, ראש־הכפר, בכבודו ובעצמו.

התאוששה מירה’לה לרגע קט, לבשה עוז ובשארית כוחותיה פנתה אל גיאורגי בקול רוטט ורווי־דמעות וביקשה ממנו לעזבה לנפשה, ולמען השם – אל־נא יוסיף לדרוך על סף ביתה!

חלפו עברו כמה שבועות ומירה’לה לא ידעה את נפשה מרוב צער ועלבון. כאב קשה מנשוא צרב את לבה, שנתה נדדה מעיניה, תאבונה לקה וכמעט שלא בא אוכל אל פיה. בסתר פתחה בהכנות לעזיבת הכפר, אף כי לא ידעה אנה תלך ואל מי תפנה. ובעודנה מטכסת עצה עם שכנה היהודי, כיצד להיחלץ מן הכפר ומציפורניו של גיאורגי, והוא הופיע באחד הימים. הפעם לבשו פניו ארשת של חומרה, אף חיוך קל לא נראה על שפתיו, שהפיקו זעם עצור. לאחר שבירכה לשלום בנעימה שכולה רוגז, השתעל קמעה ופתח באינפוף ממושך, כדרכו משבא לכלל התרגשות, ועיניו מזרות אימה:

– זה עתה שבתי מן היריד בעיר־המחוז ומפי אנשי שלומי, הממונה על המחוז ועוזריו, שמעתי חדשות מרעישות ובאתי להשמיען באזניך, למען תדעי ותיווכחי לדעת, כי אך דורש טובתך אני. מלחמה פרצה בעולם, צבאות היטלר הולכים וכובשים ארץ אחר ארץ וסופם להגיע גם לשערי ארצנו. מנוי וגמור עם אנשי השלטון להילחם עד טיפת דמם האחרונה, אך בראש ובראשונה יעשו חשבון צדק עם אלה שגרמו למלחמה זו – עם היהודים! אנשי הכפר והכפרים הסמוכים מתעתדים לעלות על העיירות, לעשות בהן כלה ולמחותן מעל פני האדמה. על־כן באתי לומר לך, כי עתה ניתנת לך שעת־כושר אחרונה להציל את נפשך ואת נפשות בני משפחתך. אם תיאותי ותינשאי לי, יהיה ביתי מקלט בטוח לך ולכל מי שלבך חפץ, אך אם תוסיפי לעמוד בסירובך – יהיה בית אביך על יושביו הראשון אשר יעלה באש. שקלי בדעתך ובעוד שלושה ימים אבוא לקבל תשובתך.

גיאורגי כילה דבריו ויצא, כשעיני הזעם שלו מוסיפות להתבונן בדמותה הנבוכה והכפופה של מירה’לה, שישבה בראש מורד, עיניה כבושות בקרקע, פניה מוריקות וכולה נראית כמאובנת.

אך יצא גיאורגי מן הבית לא היססה מירה’לה הרבה, נטלה את בנה הקטן, שכרה עגלה ובשמלה האחת לגופה נמלטה אל בית אביה כל עוד נפשה בה. היא לא הירבתה לדבר, אלא סיפרה בקצרה שבאה לתור אחר דירה, כי קשתה עליה הבדידות בכפר. הוריה ומשפחת בעלה המנוח הביעו קורת־רוחם מההחלטה ובייחוד בשעה זו, שהרוחות סוערות ויש אומרים, כי המלחמה הולכת וקרבה אל שערי־הארץ. איש לא הבחין בסערת רוחה ואיש לא ידע את המתרחש במעמקי לבה הנבוך והכואב.

שלושה ימים לאחר בואה לבית הוריה, בבקרו של יום שבת, נזדעזעה העיירה לשמע הידיעה הנוראה, כי מירה’לה נמשתה ללא רוח־חיים מן הבאר שבחצר בית הוריה. ולא ידעה מירה’לה במותה מות־קדושים, כי מקץ שלושה חדשים בלבד יהיה סופם של בני עיירתה, מגדול ועד קטן, רע ומר שבעתיים.

המלצות קוראים
1 קוראות וקוראים אהבו את היצירה
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות