רקע
יגאל מוסינזון
עליונים ותחתונים (גדליהו שמחה אשר)

 

מחזמר    🔗

הזמן: ההווה


נפשות:


גדליה שמחה אשר – בחור ישיבה ירושלמי שנתפקר והפך לפושע

נטקה – חברו של גדליה

מר גרין – יושב ראש המועצה לשקום האסיר, תעשיין פלסטיק

רחל – אשתו

שולמית – בתם

ירחמיאל – יהלומן

גב' קלינר – אמו. פעילה באגודה למען ילדים

פינקו – איש העולם התחתון

רובוש – ……………….

חומש – ………………

קדמי – ………………

סבא – ………………

חבקוק – בלש משטרה

רגינה – בלונדית מאד

גב' סליסרבסקי – משכירה חדרים

מנהל בית כלא. סוהרים. שוטרים. לובשי מסכות. מלצרים. אסירים. פושעים.

פועלי מכרה תמנע.


 

מערכה 1    🔗


תמונה 1: במוארה של פינקו בעכו. ערב.    🔗


כל הלהקה רוקדת ושרה: "בית דין רבני בעולם התחתון"


חומש: (מוציא מזוודה מתחת לשולחן) פינקו, אני מפקיד את הכסף בידים שלך, שיבוא הרבי… (מוסר לפינקו את המזוודה) ואם תחסר אפילו לירה אחת… ק ח ח ח … (רמז לשחיטה) ולזה אנחנו מומחים…

קדמי: שחיטה או הריגה או לקיחה או שדידה או גניבה או פריצה או שק על הראש עם חוטי ברזל – וישר למיים בירקון… בולל – בולל – בולל … (מחקה זרימת מיים וחניקת טובע…) אז אף אחד פה לא נוגע בכסף השדוד עד שלא בא הרבי.

דובוש: 37 אלף לירות בנקאיות יקח אותי השד אם אני צריך לכסף טוב כזה גם שני שותפים כמו החומש הה – והקדמי ההוא.

פינקו: חתמתם שטר בוררות שמה שיחליט רבי גדליה שמחה אושר – תקבלו.

חומש קדמי דובוש חתמנו. חתמנו. חתמנו.

קדמי: ואז מה אם חתמנו? מחכים לו לרבי הזה כבר שעתיים איחור לבוררות רבנית של שודדים… מה זה פה?

פינקו: אולי המשטרה עלתה על הנעלים שלו…

קדמי: חיים של פושע זה לגמרי לא דבר קל בחיים האלו.


כל הלהקה ממשיכה לרקוד ולשיר: "בית דין רבני בעולם התחתון"


קדמי: כמה צריכה לקחת נסיעה קטנה מתל־אביב עד פה לעכו – תגידו?

פינקו: בוער לך?

קדמי: הכסף במזוודה בוער לי. איזה מן בני־אדם אנחנו? לשדוד בנק – “האלן וסהלן” – יש שכל בראש. לעשות תכניות – בא לנו כמו כלום. ראשים של תלמידי חכמים מחוסרי השכלה… אבל איך לחלק את הכסף בין קדמי דובוש וחומש – נגמר השכל… איזה בני אדם אנחנו? מה זה פה?

דובוש: ארבעה חדשים עשיתי חקירות ותצפיות..? כמעט הבאתי מיטה לגור ליד הבנק, לראות מי יוצא ומתי יוצא… ואיך סוגרים ומי שומר…

חומש … זה יכולה גם בחורה לעשות… אבל מי היה לו אומץ להכנס לבנק, תגיד – אתה או אני? שמירה בחוץ גם כן “גְדִילֶה”…

קדמי: ומי הביא מכונית גנובה? אני. אני. אני. אז מגיע לי מהמזוודה הזאת לפחות שבעים אחוזים בשביל עבודה הגונה כזאת.

חומש: שבעים אחוזים תקבלו בעולם הבא… בבית הקברות.

קדמי: (תופש בחומש) אתה גם כן… “הַשְטִיק נְבֶילֶה”

חומש: שמעתם איך מזרחי מדבר אידיש… תסיר את הידיים שלך ממני…

קדמי: כבר לא מזרחי – קדמי השם שלי… ועכשיו….

הודפים זה את זה)

פינקו: תפסיקו. תפסיקו. תפסיקו.

חומש: (נסוג) … אני בסך הכל מסתפק בשליש צודק…. רק 45 אחוז…

דובוד קדמי: “הַפַיְיג” תקבל אצלנו. תראו אותו. פוחד להכנס לבנקים. תמיד רק בחוץ. מדבר על שליש ורוצה מאה אחוז.

סבא: (נכנס בריצה חלושה ומדבר בקול חלוש) רבי גדליה שמחה אושר… הולך… בא… בעיני ראיתי… רבי גדליה…. שמה.


דובוש – קדמי – חומש – מגיע לו “הַקְרֶנְק”. אני אתה. שבעים אחוז. קדחת. קדחת. אתם עוד תראו אצלי. שתקבל שבץ לב – שתקום ולא תלך.

סבא: (איש לא מקשיב לו ובקולו המצפצף והחלוש) רבי גדליה שמחה אושר בא… עם בלונדינית רגינה בא… (צוחק ומשתעל) הולך. בא. שמה.

פינקו: שקט שם. שמעתם מה אמר סבא? הבורר בא.

קדמי: אם כבר בא – ברוך הבא.


כל הלהקה רוקדת ושרה "הבו גודל לגדליה"


רגינה: (נכנסת. לובשת הרבה “נוצצים”) הי דובוש… היי פינקו… היי קדמי… היי חומש… מה נשמע אצלכם?

פינקו: איפה גדליה – זה מה שנשמע אצלנו?

רגינה: מצחצחים לו את הנעלים בחוץ… נוסעת אתו לטבריה…. לכל השבוע… סירות מרוץ … פוקר על ה“טאברנה”… חיים משוגעים הבטיח לי – אז הסכמתי…

פינקו: (בציניות) היה צריך בטח הרבה להתאמץ עד שהסכמת…

קדמי: (מסתכל בשעון) אחר כבר שעתיים וכמה – ועוד יש לו לב זה לצחצח נעליים, כשאנחנו נשרפים בנשמה בגלל הכסף ששוכב במזוודה… בחיי, מה זה פה?

פינקו: (מסתכל בשעונו של קדמי) השעון שלך עומד – איחור של שלש שעות.

קדמי: לך תסמוך על שעונים גנובים. מרמים אותך בזמן.

סבא: (שהציץ החוצה) הוא הולך…

פינקו: (כנ"ל) גדליה בא…

רגינה: (כנ"ל) “הרבי” שלי… איזה מותק שלי… הליכה שלו כמו נסיך – גרפי. והנעלים לכה שלו… שובר לבבות וקופות גדליה אושר…


כל הלהקה רוקדת ושרה "שובר לבבות וקופות"


גדליה: (נכנס. מסתכל סביבו בנונשלנטיות. הכל משתתקים. עובר ומביט בפני הנוכחים באדישות גלויה. נגש לפינקו) שטר הבוררות חתום?

פינקו: כן, גדליה. (מוסר לו) תסתכל. חתום ומאושר.

גדליה: והכסף?

פינקו: (מוסר מזוודה) הכסף כאן. הכל שטרות כסף. בסך הכל 37 אלף.

גדליה: פינקו!

פינקו: כן?

גדליה: תשים את המזוודה על השולחן ותפתח אותה – שכולם יראו.

פינקו: כן, גדליה. (פינקו עושה זאת. הכל מביטים בתאווה בשטרות הכסף) המזוודה פתוחה…

גדליה: (אדיש) רבותי, היות וכל העובדות ידועות לי היטב, והיות ולפי שטר הבוררות גזר הדין שלי מחייב, והיות ואין לי זמן מיותר לבזבז אותו כאן, אני מחלק את הכסף כדלהלן…

סבא: מה הוא אומר?

קדמי: דלהלן – יה חרש. עוד לא שמעת שבן אדם אומר דלהלן? זוז מפה.

גדליה: 10 אלפים לדובוש… המכונה “לינקר” (מסתכל בשטר) ומבית אביו שמו דב בן שרה דבושה ואפרים לנצמן. זהו, 10 אלפים לדובוש.

דובוש: אבל רב גדליה… זה… איך אפשר…

גדליה: 10 אלפים לקדמי, המכונה “זבלאוי” ומבית אביו (מסתכל בשטר) שמו משה מזרחי בן זלפה ומנשה מזרחי. זהו, 10 אלפים לקדמי.

קדמי: תראה, אדוני,… מה פתאום… מה זה פה?

גדליה: שקט שיהיה פה. 10 אלפים לחומש, המכונה…“חניוק” מבית אביו חיים משה ברל בן מלכה – חיה ואביו זלמן זליג לוצקי… זהו, 10 אלפים לחומש.

דובוש. חומש. קדמי אבל אדוני… מה זה פה? מסדר אותנו זה… לא יתכן ככה… זה שוד בצהריים… מגישים ערעור…

קדמי: חלקת רק שלושים אלף, לא?

גדליה: כן.

קדמי: ולאן הולכים שבעת אלפים?

גדליה: לבורר. (מתחיל לתחוב שטרות כסף לכיסי חליפתו – ובמתינות)

דובוש. חומש. קדמי. זה רצח – לא בוררות. זו גזלה. תראו איך הוא מכניס את הכסף שלנו לכיסים שלו? זה צדק זה? מי הזיע על הכסף – אתה או אנחנו? שיחזיר את הכסף שלנו תייכף ומייד.

גדליה: רוצים את שכר הטרחה שלי בחזרה?

דובוש. חומש. קדמי כן. כן. כן. תחזיר את הגזילה. חוצפה. מי הוא חושב שאנחנו?

גדליה: תסתכלו אלי… (קורע לאט – לאט את שטר הבוררות)… לא צריך את הכסף שלכם… (המעשה הדרמטי מרגיע קצת את הפושעים) קחו את הכסף שלכם… (הוא לא נותן להם בחזרה אפילו פרוטה – הוא זורק רק את ניירות שטר הבוררות למה לי כאב ראש. תקחו את הכסף ושוב תתחילו לרצוח אחד את השני…

חומש: אבל, גדליה…

גדליה: “שאט – הפפ” – חומש. כשאני מדבר כולם שותקים. אצל שפילקובסקי התחילו לצרוח ולרצוח אחרי חלוקת הכסף. כן או לא? אצל עבבלה מעג’מי – צעקות ורציחות אחרי חלוקת השלל. ואצל זיגי – אחרי שלא הסכימו על כמות התכשיטים… זוכרים? אז מה שאני אומר לכם, זה יותר טוב סטייק שמם כשאתה חי – מאשר שור הבר ולויתן כאשר אתה כבר מת..

(השלשה יוצרים מעגל ומתלחשים)

קדמי: זה בסדר, רבי. חלק את הכסף. תן את הכסף שלנו – שנראה אותו כבר.

דובוש: לא חשוב הכסף – העקר שיש עשרת אלפים.

קדמי: עכשיו יהיה לי נדוניה לתת לבת שלי מה שמתחתנת עם בחור מבית טוב מאד.

(גדליה נותן להם את הכסף)

חומש: מלת כבוד

דובוש: בוררות זו בוררות.

קדמי: חתמנו – חתמנו.

חומש: (מנשק את השטרות) שמפניה כמו מים… חה. חה. חה.

דובוש: ישן שבועיים… אוכל וישן. חה. חה. חה. מותק של כסף (מנשק לשטרות)

קדמי: מה שבא – ברוך הבא. (מנשק לשטרות) הבן־אדם לא צריך להתאונן כשיש לו מזל…

(צלצול טלפון, פינקו נגש)

גדליה: אתם מרוצים – ואני מרוצה, ואיש לא הולך לבית חולים בשביל ברזל על הקרקפת – ושלום על ישראל מה יש להגיד, בחורים, יש לכם ראש על הכתפיים… במקום שהכסף יהיה במזוודה ומריבות אין סוף… עכשיו הוא אצלכם ביד ואתם יכולים לבזבז אותו תוך שבוע ושוב להיות בלי פרוטה… ככה זה בחיים…

קדמי: חכם כמו שלמה המלך, גדליה, רק שאצלו משפט זה צ’יק – צ’אק… לא הספקת לפתוח את הפה – גמר את המשפט… כספית רועמת זה.

גדליה: ועכשיו – אנחנו נוסעים לטבריה…

קדמי: אתה לא נוסע לפני שאתה עושה לנו כבוד של שתיה…

פינקו: (מושך אחריו שפורפרת טלפון וחוט באורך 100 מטר) בשבילך, גדליה. החבורה של איזי וולף בתל־אביב.

גדליה: אני חייב לו תודה לוולף הזה… (בטלפון) הלו, מדבר גדליה. מה? וילה בסביון? הממ.. נשף מסיכות בהילטון… כן, חופש. לא רע. חה. חה. חה. ממזר אתה וולף. לעכב את הבחורה… ההורים אינם בוילה… איזי… אני לא שכחתי שסדרת לי אליבי. מה אני רוצה? שום דבר מיוחד… אני מקבל עשרה אחוז מהשלל – זה הכל. שום ערבויות. מאמין לך. איזי – מאמין לך. אצלך ואצל גדליה מלה זו מלה. בטוח. אם גם הפושעים לא יאמינו זה לזה – הכל אבוד. מי? נטקה? תודה שאתה שואל… כבר יותר טוב, תודה לאל. הלך בוקס החבר שלי, נפל התחיל לגמגם… תודה לאל יותר טוב. רשמתי אותו למכון לתרבות הגוף של ווינגיט… איזי, בשום אופן לא. אני אוהב את נטקה הגון וישר. שישאר כך. כן מטפל בו רופא מצוין לגמגום… בסדר איזי. אני מסובב את ההגה וחוזר לתל־אביב (סוגר הטלפון) קדמי, אתה בא אתי.

רגינה: מה זאת אומרת, גדליה שאתה מסובב את ההגה לתל־אביב?

קדמי: אם הרבי אומר, מה פתאום באה אשה ונוגדת את דעתו – מה זה פה?

גדליה רגינה, יש מחר בערב נשף מסכות בהילטון… כל ההכנסות לילדים מוכי גורל… אז קדמי מתאים… צריך להכין תחפושת… לא יכול לקחת אתי בחורה – מפני שצריך לשים שם עין על בחורה אחרת… עבודה “בפור פלזר”. רוצה לחזור אז בואי. תחליטי מהר.

רגינה: תראו אותו… מבטיח לאשה סירות מרוץ בטבריה… מבטיח פוקר… מבטיח טיול לאור הירח… מבטיח דגים צלויים בר… בר… בר…

גדליה: בר – ב– קיו… (מחייך)

רגינה: ופתאום…

קדמי: תראו איך זו מחציפה פנים…

גדליה: את באה? כן או לא?

רגינה: (רוקעת ברגליה) לא. לא. לא.

פינקו: (נגש נוטל את גדליה בכתפו לצד) גדליה, יש תכנית פנטסטית… בנק לאומי בעפולה… מעבירים כסף… מה אתה אומר?

גדליה: אני אומר לא. בנקים לאומיים – לא. אנשים עשירים מאד – כן. ועכשיו לא צריך לעבוד… יש לי כסף… נדאג כשלא יהיה… יבא לגדליה גואל ממקום אחר – לא מעפולה. (לרגינה) את באה – או לא? אני פונה דרומה.. ת"א.

רגינה: שום דרומה – טבריה.

גדליה: על כל פנים תודה שחשבת עלי פינקו… ועכשיו אני חושב עליך… (הודף באלגנטיות את רגינה לזרועות פינקו) אולי אתה לא יודע – אבל יש לך אורחת ל“וויק – אנד”…שלום…

הכל חה. חה. חה. חה.

רגינה: מה אתם צוחקים פושעים מטומטמים…

גדליה: (מנפנף בידו. רומז לקדמי ללכת אחריו) להת – ראות… (יוצאים גדליה, קדמי)

רגינה: ממזר. שרלטן. טיפוס. גם כן ג’נטלמן… רבי גדליה שמחה אושר… ה“ישיבה בוחר”… מי הוא חושב בכלל שהוא? ברבקיו אביךָ, חוליגאן. נשף מסכות מתחשק לו. רק לנטקה שלו הוא דואג… פרזיט. נעלי לכה… שיתקעו לך נעלי הלכה שלך אצלך בגרון… (חולצת נעלי העקבים הגבוהים וזורקת אחרי גדליה…) פשקרב – חולירע. מזמין בחורה לטבריה – וחוזר לתל־אביב…


כל הלהקה רוקדת ושרה "הבו גודל לגדליה"



תמונה 2: דירת הפטנהאוז של גדליה בצפון תל־אביב    🔗

נטקה מתאגרף אל שק חול הקשור בחבל לתקרה.


גדליה: (נכנס מן המטבח. נושא מגש ועליו דברי מאכל. הוא לבוש חלוק אלגנטי ועל ראשו שריימל) נטקה, מספיק בוקס – לאכול. כוס חלב. חביתה – לחמניות טריות. תפסיק – לאכול ובלי תרוצים. הקפה יתקרר.

נטקה: (מרביץ בשק) תיכ־ף. ג–ד–ל–י–ה…

גדליה: כן? (מניח המגש על השולחן)

נטקה: ת־ו־ד־ה ש־ר־שמת או־תי לבית הספר לתר־בות הגוף… באמת תו־דה ר־בה…

גדליה: מה אמר הרופא? (מוציא מהארון תלבושת חסידית ובודק אותה)

נטקה: הזעזוע מהנ־פילה… בבוקס… זה יעבור… ועד שאהיה מורה מו־ס־מ־ך להת־ע־מלות לא אגגג־אגגג־אגמגם יותר… באמת תו־דה לך על הכל.

גדליה: נטקה, תראה, כאשר עזבנו ביחד את הישיבה בירושלים – חברים לתמיד. אז אתה לא אומר לי תודה – ואני לא אומר לך תודה – וזהו זה. (תוך שהוא מתלבש תלבושת חסידית)

נטקה: (מסיר כפפות הבוקס) בס־ד־ר, גדליה. בססס־בסדר. (מניח הכפפות) אבל בלב שלי אני מו־מו־מוכרח להגיד לך תו־תו־תודה. (פאוזה. מסתכל) לא מתחשק לי לא־כו־ללל

גדליה: אם הבן לא רוצה לאכול תרד – האמא’לה לא מכריחה… (מסתכל בדמותו בראי) אני דומה בדיוק לאבא שלי… (לראי) "גדליה, אתה עוכר ישראל, גדליה, אם אתה מפסיק ללמוד בישיבה – אני

גדליה: יושב עליך “שבעה” כמו על מת… אתה מת בשבילי, גדליה. מופקר. “שייגץ” אפיקורס להכעיס… משומד, זה מה שאתה, גדליה. עוד תאכל ביום כפור מרוב הפקרות… " (פאוזה) לא מצטער, לפעמים, שעזבנו את הישיבה, נטקה?

נטקה: לפעעע – מים… אנחנו תתת־תלויים בין שני עולמות… אנחנו לא פה ולא שם… (מחייך) לא גמגמתי… אבבב… אבל… אם אהיה מור, מור, מו־רה להתעמלות… ואתה לא תהיה שודד… יהיה לי יותר טוב על ההה… ההה.. הלב שלי.

גדליה: (מושיב את נטקה. שם כפותיו בכתפיו) תאכל. הקפה יתקרר… מצד אחד כל כך הרבה כסף… מתפקעים מכסף…. ומצד שני… איך אמר רבי גרונם המלמד “נחיה ונראה”.

נטקה: במקום ששששש… שחוזרים בתשובה עומדים – אפילו צדיקים גמורים אינם זזזז… זכאים לעמוד.

גדליה: (מסתכל בדמותו בראי) זוכר את השיר של בחורי הישיבה על הנשים המופקרות… מפני שהולכות בשמלות מיני ושרוול קצר?

נטקה: בבב – בטח.


גדליה – נטקה שרים ורוקדים "כאשר בחור ישיבה מסתכל על אשה חוטאת")


גדליה: טוב, צריך ללכת ל“עבודה”… בסך הכל להשגיח שאחת שולמית הלבושה כמרקיזה צרפתית, לא תחזור לפני שמפצחים את הכספת בוילה בסביון, מנשף מסכות במלון הילטון… אני רוקד ושותה ולא עושה כלום ומקבל עשרה אחוז… יותר משנה שלמה של עבודת פועל… עני חושב כמת, נטקה. חשוב כמת.

נטקה: אין צצצ – צדק בעולם… (פאוזה) מי עורך את הנשף?

גדליה: אגודה למען ילדים נזקקים… “אלין”

נטקה: (בקנאה מוסתרת) הולך ללל… לבד?

גדליה: קדמי יבוא… יחביבי, קדמי בתלבושת של אפש… (מוציא שטרות כסף מכיסו) זה הכסף שקבלתי מקדמי – חומש – דובוש… “בית דין רבני” – שכר טרחה… חה. חה. חה.

נטקה: הגו – הגו – הגו – הגונב מגנב פטור…

גדליה: להביא אותך לדירה שלך – או שאתה נשאר פה?

נטקה: לא מביא ההה – הערב שום פנינה או ררר – רגינה או מינה?

גדליה: “עבודה בפור פלז’ר” – הלילה אין נשים (בחיוך) … נסבול קצת… אם אני חוזר בבקר – והאוכל על השולחן… “ברצועה תכשיט”.

נטקה: בססס – בסדר (אוכל בהפגנה)

גדליה: להתראות נטקה. (פיו של נטקה מלא הוא ממלמל משהו) גדליה שר ורוקד לעבר הפתח: “הלילה אין נשים – עובדים”. (גדליה יצא)

נטקה: (בפה מלא) מממ…ממממ… ממזר … ננננ– נ– ח־מ– ד


(חשכה)


תמונה 3: נשף מסכות במלון הילטון    🔗


כל הלהקה: רקוד ושיר "הערב נשף מסכות"


גב' קלינר: (זקנה נאה וחביבה. שער1 שיבה הדור) רבותי, רבותי, רבותי, כל המסכות מסתדרות בשורה, ככה, בעגול, ועוברות בסך לפני השופטים…

בהצלחה לכולכם… (נשיקות באויר) … בעיני כל המסכות נאות ונפלאות… (הכל מסתדרים בשורה ארוכה – ועקמומית – ומתחיל סבוב המסכות בפני הגב' קלינר ושני שופטים היושבים אל שולחן קטן. בסיום הסבוב הראשון מכניס המלצר את גדליה וקדמי (בלבוש חסידי ואפש) ומרכיב להם – לגדליה מס' 97 ולקדמי 98 – על הצוואר שלטים הקשורים בחבלים – שזורים וצבעוניים. התזמורת מנגנת לצועדים)

גדליה: מזרחי… זו הבחורה שם… רואה?

קדמי: מזרחי מת… יש רק קדמי… איזו? איפה היא?

גדליה: זו שלבושה כמו מדם פומפאדור עם הפומפיה על הראש… המרקיזה…

קדמי: (תוך הליכה במעגל) לא רעה לגמרי, ולא רע שאבא שלה יש לו זהב – שגונבים אותו עכשיו מהכספת…

גב' קלינר: יוצא מהכלל. כולם זכאים לפרס הראשון… השופטים מבקשים עוד סיבוב, בבקשה.

(התזמורת מנגנת. המסכות פוסעות)

גב' קלינר: עד שכבוד השופטים יסכמו את הנקודות שרשמו – התזמורת מתבקשת לנגן משהו עליז… (התזמורת מנגנת מנגינת רקוד. שולמית רוקדת עם ירחמיאל המחופש כליצן קרקס. כמה זוגות מתחילים לרקוד).

גדליה: (משתחווה לפני קדמי) אפשר להזמין את הגברת המתוקה לוולס קטן?

קדמי: (קוקטי. נשי) בעונג רב, אדוני. אדוני דווקא מוצא חן בעיני מהרגע הראשון (ובלחישה) אבל בעלי נורא קנאי…

גדליה: מה הגברת אומרת‼! (מסתכל בסקרנות לעבר שולמית)

קדמי: … הוא כבר שפך חומצה גפריתנית לשלשה מאהבים שלי… (רוקדים קדמי – גדליה) ולאחד הוא חתך את הפנים עם סכין גילוח ג’ילט…

גדליה: … יש לה בעל מקסים, לגברת. (תוך רקוד)

קדמי: ומאהב אחר שלי, הוא כבר עמד בעלי, “אוטו־טוטו־” להכניס אותו לשק ברזנט ולשפוך אותו “אוטו־טוטו” ישר לג’ורה… רק בשביל התענוג… אבל אם אדוני מתאהב בי – אז כדאי לו להסתכן קצת בשבילי… אשה כמוני לא מוצאים כל יום ברחוב..

גדליה: בשבילך, גברתי… אני מוכן ומזומן…

גב' קלינר: (מוחא כף אל כף) תזמורת להפסיק, בבקשה.

גדליה: (בטון נאפופי מוגזם – לקדמי) על המרפסת – אחר כך … נשוחח… להתארווווות…. (כביכול מנשק ידו של קדמי) …. יקירתי … לא אוכל להרדם כבר הלילה.

גב' קלינר: תזמורת. להפסיק בבקשה. (התזמורת מפסיקה) תודה, באמת שנגנתם יפה. ועכשיו רבותי, הרגע הגדול, הרגע החגיגי, הרגע המאושר. בסכום נקודות השופטים… השופטים החליטו להזמין את מקבלי הפרס לתחפושות הטובות ביותר לגבר ולאשה… ובכן, הגברת הנחמדה שעומדת שם עם הליצן ההוא… גברת מספר 36… המרקיזה… בבקשה.

(מחיאות כפיים. צריחות. שולמית נפרדת מירחמיאל ונגשת לשולחן).

קדמי: גנב כיס היה עושה פה פרנסה לא רעה…

גדליה: כל התחפושות נתפרו בלי כיסים בכלל.

גב' קלינר: ועכשיו, רבותי, מאחר שיש לנו מרקיזה צרפתיה ישר מסביון, אנחנו מבקשים מהגבר המחופש כחסיד… שמספרו 97, לגשת לשולחן.

מחיאות כפיים. צריחות)

גדליה: (משתחוה לעבר קדמי. בלחישה) תודיעי לבעלך שאני עובר כתובת… והיחסים האינטימיים ביני לבינך – נגמרו.

קדמי: (מתיפח) אני הולכת לקפוץ מהגג –

גדליה: רעיון מצוין. תקפצי… (נגש לשולחן. נצב ליד שולמית) היי….

שולמית: היי…

גב' קלינר: אני רואה שהחסיד והמרקיזה כבר אומרים “היי”… ומצאו שפה משותפת… מה שמך גבירתי?

שולמית: שולמית גרין.

אזרח 1: פרו־טקציה…

גב' קלינר: מה זה היה?

אזרח 1: פרוטקציה… שולמית גרין היא הארוסה של בנך ירחמיאל…

שופט 1: … זה לא היא – זה אנחנו.

גב' קלינר: ובכן נעבור לסדר היום… (זוקפת גבותיה בבוז) האם יש כאן עוד מישהו שסבור שזו…(דממה) אז… ובכן… (פונה לגדליה) מה שמך אדוני?

גדליה: גדליה שמחה אושר

גב' קלינר: איזה שם נחמד. אדוני חבר אצלנו באגודה למען ילדים נזקקים?

גדליה: …הממממ… לא בדיוק חבר – אוהד…. אוהד מאד… (מסתכל ומחייך אל שולמית)

אזרח 1: ברבו. ברבו. ברבו.

גב' קלינר: האם הגישו כבר משקאות חריפים? (פונה לגדליה) אני מקוה שיום אחד תהיה לא רק אוהד פסיבי – כי אם חבר אקטיבי. נכון חברים?

קהל: נכון. ברבו. ג' קלינר צודקת (מחיאות כפיים).

גב' קלינר: כי העולם זקוק לאנשי חסד כמוכם, חברים יקרים. אנשים שידאגו לילדים מסכנים שהגורל המר להם… ועכשיו רבותי, הפרסים בבקשה.

שופט 2: הנה המעטפה גב' קלינר. (מוסר)

גב' קלינר: … ובכן, הרגע הגדול… אני פותחת את המעטפה… מתרגשת קצת… אז זה כך… הגברת שולמית גרין והאדון גדליה שמחה אושר… רגע… משהו לא בסדר… הו,

גב' קלינר: זה שני חדרים נפרדים… (צוחקת) כבר חששתי.. חששתי למוסר… ובכן, הגברת והאדון מקבלים פרס: בילוי סוף שבוע במלון בנהריה. אבל אני יכולה להרגיע את האמהות… זה לא רק שני חדרים נפרדים – זה שני בתי מלון שונים… (מחיאות כפיים) והנה האישורים… (מוסרת לשולמית)

שולמית: תודה לגב' קלינר ולשופטים (מחיכת לירחמיאל ולקהל)

גב' קלינר: (מוסרת לגדליה) וזה עבורך, אדוני – ובהצלחה. נדמה לי שאתה רוצה להגיד משהו…

גדליה: כן. לא. כן. הענין הזה… הילדים הנזקקים…לא הייתי רוצה לקבל פרס בחינם… האם אני רשאי לתרום משהו לתוך הסלסלה הזאת על השולחן?

גב' קלינר: בבקשה. למה לא? ברצון רב. (מרימה הסלסלה שהכל יראו אותה) החסיד שם חמשים לירות… עוד 100לירות ועכשיו 20 לירות. תשעים לירות. 100 לירות. 200 לירות, 20 לירות, 300 לירות.

(מחיאות כפיים סוערות)

רבותי. רבותי. רבותי. אני נרגשת עד דמעות.. ולא גודל הסכום הוא הקובע… קובע הלב הרחב והפתוח של התורם… רצונו העז לעזור לחברה כולה בה הוא חבר שווה זכויות. הוא יודע ששום דבר לא מקבלים חנם… (מתלחשת עם השופטים) רבותי, על דעת הועד ועל דעתי אני אנו מכריזים בזה על מר גדליה שמחה אושר כחבר כבוד לכל ימי חייו של אגודתנו…. (מחיאות כפיים סוערות) ועכשיו מר אושר יגרום לנו תענוג ואושר ויגיד לצבור נפלא זה שהתאסף כאן הערב למען מטרות קדושות ובלי שום כוונות חומריות אגואיסטיות – מלים מספר. רשות הדבור למר אושר.

קולות: שידבר. כל הכבוד. רוצים לשמוע אותו. ברבו. ברבו.

גדליה: … האמת היא שאני בתור מתמחה…

אזרח 2: אם אתה מתמחה לעורך דין – יש לך משרה אצלי, אדוני שמי העורך דין אלכס זק… ברבו. זה חברה’מן יופי.

גדליה: תודה, אדוני. (ובחיוך) אני לא מתמחה כעורך דין – אני מתמחה ברבנות… (צחוק)

גב' קלינר: מר אושר לבטח רק מתלוצץ…

גדליה: הגברת צודקת. אינני יודע מי אני ומה אני… אני אדם צעיר המחפש את דרכו בחיים… אני לא יודע מה להגיד. אני נבוך… אז תודה לכולכם…

(פונה ללכת. גב' קלינר תופסת בזרועו)

גב' קלינר: תכיר את בני ירחמיאל – והמרקיזה היא ארוסתו שולמית…

(לחיצות ידיים. מלמולים) ירחמיאל הוא יהלומן… ושולמית עובדת במפעלי הפלסטיק של אבא שלה… היא חימאית… לבטח שמעת על “פלסטיק גרין בערבון מוגבל”

גדליה: כן, כמובן…. מי לא שמע… (לשולמית) את נראית נפלא בתחפושת… (שולמית קדה בחן)

ירחמיאל: היא נראית נפלאה גם בלי התחפושת… חה. חה. חה. (פאוזה) אמרתי משהו לא בסדר?

גב' קלינר: (מצילה את המצב) תזמורת, רקוד מיוחד למקבלי הפרס.

(תזמורת מנגנת)

גדליה: (לירחמיאל) ברשותך אדוני.

ירחמיאל: (בגודל לבב) שולמית כלה שלך…

שולמית: (ברצינות) את זה תן לי להחליט בעצמי…. נרקוד? (שולמית וגדליה רוקדים – וכל הלהקה צופה בהם)

גב' קלינר: (מתמוגגת) איזה זוג נפלא…

קדמי: זה בדיוק מה שאני אמרתי…

ירחמיאל: אמא, תפסיקי.

גב' קלינר: אני מפסיקה… אבל הם באמת כל כך נחמדים ביחד…

גדליה: (לאחר שהתזמורת הפסיקה לנגן) תודה על הרקוד, גברתי, ועכשיו לאות תודה… ככה, בשביל מצב רוח טוב, אני אדגים לכם אילתור של שיר ורקוד חסידי ששרנו בירושלים, “בישיבה”, איך מנשקים אשה דרך מטפחת…

(גדליה שר ורוקד “אילתור של רבי אלתר”

(מחיאות כפיים. התזמורת מנגנת חרישית. זוגות מסתדרים לרקוד).

אזרח: (שתוי) שולמית גרין, אפשר להזמין אותך?

גדליה: כאשר מדברים אל גברת אומרים “גברתי”…

אזרח 1: מה אתה מתערב לי פתאום – מי מכיר אותך מי?

גדליה: קצת נימוס לעולם איננו מזיק.

אזרח 1: (תופש בזרוע שולמית) בואי…

שולמית: תודה… אני עייפה…

אזרח 1: (איננו מרפה מאחיזתו) בואי. בואי. בואי. אצלי אין לא – כשאני אומר כן.

ירחמיאל: (בקול מצפצף) אדוני, עזוב אותה תיכף ומייד…

אזרח 1: (הודף את ירחמיאל ומושך את שולמית למרכז) רוקדים, קדימה.


(גדליה רומז לקדמי. שניהם תופשים באזרח 1 ומשתעשים בו – זורקים אותו בין קדמי וגדליה. ירחמיאל מתערב במהומה וחוטף מכה באף)


ירחמיאל: האף שלי… האף שלי… (מחזיק באפו. ממהר לצאת)

גדליה: ברגלים, קדמי. היי– הופ… (תופשים באזרח 1 וגוררים אותו באויר…)

קדמי: זוזו – אל תפריעו – מה זה פה?

קולות: משטרה. תראו מה שהם עושים… הפקרות…

אזרח 1: (על כתפי קדמי – גדליה) משטרה. משטרה. משטרה. (זורקים את אזרח 1 אל מחוץ לבמה).

קדמי: אני אתן לו טיפול קוסמטי נוסף… (יוצא)

שולמית: (נגשת אל גדליה) איך שעשיתם את זה… חה. חה. חה. ממש כמו בקרקס… עכשיו אני באמת שמחה להכיר אותך…

גדליה: (בחיוך ממזרי) תהיה לנו הזדמנות נוספת בסוף השבוע בנהריה.

שולמית: הייתי רוצה שתבוא פעם לבקר אצל הורי בסביון… תכיר אותם…

גדליה: (מתבדח) אותם ואת ארוסך … (פאוזה) יהלומים ופלסטיק זה זוג מן השמיים…

שולמית: פלסטיק עושים בשביל כסף… מה שלאבא שלי באמת איכפת זה דווקא המועצה לשקום האסיר שלו….

גדליה: (בולע פלפלון) המועצה למה?

שולמית: המועצה לשקום האסיר… חבל שאתה לא פושע – מיד היה אבא שלי מתאהב בך ודואג לך… וחושב עליך (… ירחמיאל נכנס פלסטר ענק מודבק על אפו…) אתה נראה לא רע…

ירחמיאל: זה בכלל לא מצחיק – אפילו נזל לי דם מהאף …

קדמי: (נכנס בבהלה) מושך את גדליה. מתלחש… )… טלפנתי לסביון – ענה לי שוטר בטלפון… תפשו אותם – בוא נסתלק מכאן…

ירחמיאל: (נגש לגדליה בלוית שולמית) אני מודה לך שהגנת על שולמית…

גדליה: אני מקוה שנתראה בנהריה…

שולמית: לצערו של ירחמיאל הוא טס מחר לבלגיה… יה־לו־מים…

גדליה: חבל … אני חיב ללכת.. להתראות בנהריה.

גב' קלינר: (ממהרת אחר קדמי וגדליה) מר אושר, אתה לא רוצה לומר שאתה כבר הולך?

קדמי: האמא שלו קצת חולה… לא נורא… אבל מרגישה “חלשות”…

גב' קלינר: הו, מצטערת לשמוע. אבל זה יפה שבן עוזב נשף מסכות מפני שאמא שלו…. היה נעים להכיר אתכם… תבקרו…


(גדליה קדמי מנפנפים ידים. יוצאים.)


גב' קלינר: רבותי, ועכשיו רונדו כללי. כולם רוקדים – ואני לא רוצה לשמוע שום תרוצים…


כל הלהקה רוקדת רונדו


חשכה


תמונה 4: פינה במסעדה מפוארת בנהריה    🔗


גדליה ושולמית יושבים אל שולחן מכוסה במפה צבעונית. בקבוק יין. כוסות

שולמית: היתה יופי של ארוחה… אני באמת נהנית פה, בנהריה… ועכשיו ספר קצת על עצמך… (מלצר שם צנצנת פרחים ענקית במרכז השולחן. כל זמן השיחה – הצנצנת מפריעה להם…)

נשים הן סקרניות… איך החדר שלך במלון?

גדליה: נעים. נחמד. איך שלך? (שם את הצנצנת על הרצפה) שני אנשים מדברים – בא מלצר ושם להם ג’ונגל מול האף.

שולמית: (צוחקת. מרימה כוסית) לחיי בילוי סוף השבוע, הג’ונגל והמסכות.

גדליה: (מרים כוסית) והפרסים בנשף המסכות (מקישים כוסיות)

שולמית: תמיד אומרים: ספרי על עצמך… הבה נוריד את המסכה… ואולי כאשר מסירים את המסכה ומשחקים ביושר… נכווים…


שולמית שרה: “הבה נוריד את המסכות”


אתה מספר – ואני מקשיבה…

גדליה: אז זה ככה… בעצם אני בחור ישיבה שנתפקר… היה היו שני בחורי ישיבה, גדליה – זה אני– ונטקה – זה החבר שלי – חשבנו שבעולם, בחוץ, הכל קסום, וורוד, יפה… אבל מסתבר שאת הישיבה עזבנו – ולא מצאנו שום דבר… בעצם.

שולמית: זה סיפור עצוב.

גדליה: שם ידעתי מי אני – בחוץ אינני יודע…

שולמית: ממה אתה מתקיים, אם אפשר לשאול?

גדליה: אני? הממ… כל מני מקצועות זמניים… בעקר סוחר במכוניות משומשות… מרויח לא רע…

שולמית: ויש לך משרד?

גדליה: משרד? המממ…. (מצביע על מצחו) המשרד פה… משרד ענק – בלי גבולות…

שולמית: בסך הכל חימאית – ואת השאר אתה רואה… קצת מצפון לא נקי… אל תסתכל בי כך… שמחתי שירחמיאל טס לבלגיה – שהוא לא בא… לא יפה (פאוזה) לחיים‼!

גדליה: לחיים. (שותים. מסתכלים זה על זה)

שולמית: שכחתי לספר לך. באותו ערב שקבלנו את הפרס – לא תאמין, אבל פרצו לבית שלנו שודדים וניסו לפתוח את הכספת.

גדליה: לא? מה את אומרת‼ מה היה בכספת?

שולמית: לא תאמין… הביאו מכשירי הלחמה… התעיפו והתחילו לשתות… פתאם באה העוזרת הצרפתיה עם החבר שלה והפתיעה אותם… המשטרה מצאה סמני טביעת אצבעות והיא יודעת בדיוק מי היה שם – ומי היו השותפים שלהם בחוץ. מצחיק – לא?

גדליה: (די עגום) כן, מצחק מאד… ומה היה בכספת?

שולמית: (חבקוק עומד בפתח ורומז לגדליה לגשת אליו) בכספת לא היה זהב ולא כסף ולא היו תכשיטים ויהלומים – אבא שומר על התיקים של האסירים שלו בכספת… חה. חה. חה.

גדליה: חה. חה. חה.

שולמית: יש מישהו בפתח… שרומז לך…

גדליה: (מסתכל. רואה את חבקוק. מפנה את ראשו ממנו) בדיוק הוא חסם לי עכשיו…

שולמית: (לחבקוק שכבר עומד ליד השולחן) הלו… גדליה, פה אדם אחד…

חבקוק: (בלש הלבוש בחליפה אזרחית) ערב טוב. אפשר לדבר אתך ביחידות לכמה רגעים, מר אושר? אולי אתה מוכן לצאת אתי… מצטער להפריע גברת, אבל…

שולמית: זה בסדר. תשב בבקשה. אני בין כה וכה רוצה קצת להתיפות…

(פנטומימה עם המלצרים: היכן השרותים? שולמית יוצאת)

חבקוק: אז מה רב גדליה – באים לנשף מסכות בהילטון… דואגים שהבחורה לא תחזור לסביון – אבל הכל “מתפנצ’ר” … הבחורים ואיזי וולף יושבים – והם פתחו פה גדול… עכשיו בטח תקבל את השנה שיש לך על תנאי אצל השופט…

גדליה: על דברים שבאמת עשיתי לא קבלתי כלום – על דבר של כלום – תופשים אותי ל“תפישה” מפני שרציתי לעשות טובה לחבר…

חבקוק: טובה בתוספת עשרה אחוז. (פאוזה) אז אתה בא?

גדליה: חבקוק, אני מציע הסכם ג’נטלמני… לא נעים… הבחורה… אתה מבין? אז אני מביא את הבחורה עד לפתח המלון … נפרד ממנה ובא אליך… לאן לבוא?

חבקוק: “תחנת המשטרה הקרובה ביותר” אצל גינזבורג… אחכה לך שם.

גדליה: (מוסר לחבקוק מעטפה) מסור בבקשה לנטקה…

חבקוק: מה יש בפנים?

גדליה: כסף בשבילו… ממך אני לא צריך קבלה…

חבקוק: חן – חן. (הולך ליציאה) בזידר". מחכה לך תוך שעה…

גדליה: הכסף במעטפה – זה משוד בנקים.

חבקוק: …. עם ראש כמו שלך, גדליה, יכולת להיות בלש – חוקר… אתה לא משחק בקלפים הנכונים. (מסתכל במעטפה) מצטער שאמרו לי לבוא לאסור אותך… זה לא משוד בנקים, גדליה – זה חלק משכר טרחה של בוררות… בית דין רבני… (צוחק)

מלצר: (נגש לגדליה) תגיד… האיש הזה… דומה לי כמו הבלש חבקוק – לא?

גדליה: צ צ צ צ (מנקש בלשונו) מה פתאום בלש? (רואה את שולמית נכנסת) זה היה מנהל לשכת הסעד… דואגים לי לסעד ואוכל חנם… חשבון, בבקשה.

מלצר: כן, אדוני, כמובן, אדוני. (עורך חשבון)

שולמית: אתה לא רוצה להגיד לי שאנחנו כבר הולכים?

גדליה: משהו דחוף… האיש הזה… צריך לנסוע עכשיו…

שולמית: (בצער) חשבתי שנוכל לשוחח…

גדליה: גם אני.

שולמית: מי היה האיש הזה?

גדליה: בלש. איש משטרה.

שולמית: … אז גם אתה איש משטרה? באמת, לא הבינותי איך אתה…

גדליה: (מדליק סגריה. מסתכל בעיניה) אני לא איש משטרה – אני רבי גדליה שמחה אושר… השם אומר לך משהו?

שולמית: … שום דבר. רבי גדליה שמחה אושר? שום דבר… אז אתה גם רבי וגם עוסק בסחר מכוניות משומשות? השם הזה באמת לא אומר לי כלום…

גדליה: למשטרה ולעולם התחתון זה אומר בכל זאת משהו… בעולם התחתון קוראים לי “רבי” … באתי לנשף המסכות במטרה אחת: לנסות לדאוג שלא תחזרי מוקדם מדי לסביון…

שולמית: עד שיגמרו עם פריצת הכספת?

גדליה: כן. בדיוק כך.

שולמית: … נדמה לי שאני מצטערת שהפריצה נכשלה… גדליה.

גדליה: כן?

שולמית: הדבר האחרון שהייתי חושבת עליך – זה שאתה…

גדליה: פושע?

שולמית: כן.

גדליה: אין מה להצטער… זה לא רומנטי – וזה די פשוט… הייתי זקוק לכסף – והייתי עצלן … החבר שלי נפגע בראש – צריך כסף. המשפחה שלי בירושלים זקוקה לכסף… לומדים תורה ועושים הרבה ילדים … וכסף מהיר לא בא מבנין … מעבודה… ואם אין כסף לעשות יותר כסף בביזנס – אז זהו זה… אבל אצלנו אומרים: “תרוצים במשטרה” אתה לא “יושב” בגלל הפשע – אלא מפני שהצליחו לתפוס אותך … אני מביא אותך למלון שלך.

שולמית: ואחר כך?

גדליה: … אני מתיצב במשטרה. משפט. מאסר. יהיה זמן לחשוב … על הכל.

מלצר: (מגיש נייר) החשבון, אדוני.

גדליה: (שם סכום כסף גדול על השולחן) “איזי קם – איזי גו” – בא בקלות – הולך בקלות. תחלקו ביניכם …

מלצרים: (בהשתחוויה) תודה רבה. תודה רבה, אדוני.

גדליה: נלך? (מושיט זרוע אלגנטית לשולמית)

שולמית: (בחן רב…) כן “רבי” (משלבת זרועה בזרועו) אתה באמת חושב שזה לא רומנטי?

(יוצאים)

מלצר: פושע – פושע, אבל “טיפ” כזה עוד לא קבלנו מאף אדם הגון. (מחלק את שטרות הכסף בין שני המלצרים האחרים).


שיר ורקוד המלצרים "לכסף אין ריח, רבותי,


תמונה 5: בוילה בסביון    🔗


שולמית: (היא ואביה, מר גרין נשענים אל הכספת משני העברים) … זאת אומרת (מר גרין מחזיק תיק ונייר בידו) שהבחורה באה ללמד את האסיר גיטרה בבית הסוהר – וכשהוא יוצא מבית הסוהר היא התחתנה אתו.

גרין: כן. היא דאגה לאהבה – אנחנו דאגנו למקום עבודה. חמש שנים “האיש” בחוץ ולא חזר לחיי פשע.

שולמית: (בחיוך) והוא ממשיך לקבל אצל אשתו שעורי גיטרה?

גרין: לא. הוא מכוון פסנתרים (פאוזה) לא צריך רק להעניש. צריך להבין – והבנה… פירושה לסלוח. הפושעים הם אנשים חולים … צריך רפואה מונעת. מחקר אחד הוכיח, למשל, שמרבית הפורצים לבתים הם אנשים שלא היה להם בית חם… וההורים שלהם התגרשו – או …

שולמית: או שהם יתומים – כמו אלו שניסו לפרוץ לכספת הזאת…

גרין: לא בדיוק. “הרבי” הזה, למשך, (פותח את תיק ומניח על הכספת) אי־קיו גבוה מאד… אסיר מצטיין…

שולמית: אני יכולה להציץ בתיק, אבא?

גרין: זה, במדה מסויימת חומר חסוי… (פותח את הכספת – מכניס את התיק פנימה) ונוסף לכך יש לנו אורחים.

שולמית: רוצה להסתכל בתיק …

גרין: הכספת סגורה. בואי, נצא אל האורחים…

שולמית: (ליד החלון) ירחמיאל והאמא שלו לא יברחו … והם מבלים לא רע ליד בריכת השחיה … מה השם של “הרבי” בתיק?

גרין: גדליה שמחה אושר … את יודעת, שולה, שאני שמח שאת סוף כל סוף מתחילה לגלות התענינות מה בעצם עושה אבא שלך במועצה לשיקום האסיר … (נגש לחלון מציץ החוצה) ירחמיאל משעשע את הגברות … כמה זמן את עוד מתכוונת למשוך את ירחמיאל באף עד לחתונה?

שולמית: אבא.

גרין: כן?

שולמית: אני חוששת שהתאהבתי בגבר – ואותו גבר איננו ירחמיאל…

גרין: מה? ששש … הם מתקרבים … תספרי לי אחר כך … אני לא זוכר שהיית מאוהבת במישהו – חוץ מעצמך …

(נכנסים: גב' קלינר, ירחמיאל, והאם של שולמית, רחל)

גב' קלינר: טוב, רבותי, לכל דבר טוב יש גם סוף – ואנחנו צריכים לחזור לתל־אביב.

רחל: (לשולמית) ירחמיאל ספר לנו שעשה עסקים מצוינים בבלגיה.

שולמית: (קר) זה יפה מאד מצדו שהוא עשה – ועוד יותר יפה שהוא מספר שהוא עשה.

רחל: … ואם רק תקבעו את המועד המדויק של החתונה שלכם…

שולמית: אם זה לא בוער לירחמיאל – מה זה בוער לך, אמא?

גב' קלינר: לבן שלי לא בוער שום דבר בעולם – חוץ מיהלומים.

רחל: אני מכירה מקרים כאלו: מחכים ומחכים – ובינתיים מתחתנים – אבל כל אחד בנפרד.

שולמית: אם כך, אז מוטב היה “אין דה פירסט פלייס” – שלא יתחתנו.

ירחמיאל: די. די. די. מספיק. אני די נבון כדי לא ללחוץ על שולה… כשהיא תרגיש היא מוכנה לדיל (עסקה) היא תצעד קדימה…

שולמית: אתם שומעים איך מדבר “ביזנס מן” אמיתי?

ירחמיאל: לא מאמין בעסקות הנעשות תחת לחץ … תמיד הקלינטים מתחרטים … ויש צרות (פאוזה) נוסעים. באים ל“וויק אנד”.

שולמית: נטביל אתכם בבריכה.

גב' קלינר: להתראות.

גרין רחל: להתראות, גב' קלינר, להתראות ירחמיאל.

ירחמיאל: (נשיקות אויר לעבר שולמית) וזה בשבילך … (יוצאים ירחמיאל, גב' קלינר)

שולמית: (מחקה את ירחמיאל. מחלקת נשיקות אוויר כל העברים) וזה בשביל הקומקום במטבח וזה בשביל השולחן … וזו נשיקה למסחטת האשכוליות … קר כמו דג היהלומן שלכם.

רחל: הוא לא קר – הוא ג’נטלמן מושלם. ואם את מקפיאה אותו במקרר – כמובן שהוא מתנהג כמו גוש קרח. הוא לא גורילה – הוא איש תרבות.

שולמית: חבל מאד. גבר צריך להיות גם קצת תוקפני ־כשצריך.

גרין: הבת שלנו התאהבה…

רחל: מה?

גרין: התאהבה. הבת שלנו התאהבה.

רחל: מי הוא? (פאוזה) הוא עשיר? יש לו… במה הוא עוסק? (פאוזה) אני מכירה אותו? (פאוזה) לפי השתיקה שלה הוא לבטח נשוי.

גרין: … עם תריסר ילדים – והבטיח שיקבל גט כאשר אשתו תסכים.

רחל: בעוד עשרים שנה. (פאוזה) אולי תגידי משהו? זורקת פצצה ושותקת.

גרין: היא לא רוצה – ורצונו של אדם הוא כבודו. לעולם אל תעני לשאלות חקירה בלי להתיעץ עם עורך־דין תחילה. (מחבק את שולמית) שמח שסוף כל סוף התאהבת, שולה.

רחל: (בציניות ומרירות) שמחה נפלה עליו … האב מברך על ביטול עסקת הנשואים של בתו עם שידוך כל – כך מוצלח כמו ירחמיאל קלינר … אתה לבטח שכחת כמה נכסי – דלא – נידי יש לקלינרים שאתה מאושר כל־כך.

גרין: מוטב ביטול אירוסין מאשר חתונה ומידדגט … תוציאי שלש כוסיות ובקבוק יין, רחל.

רחל: (עושה זאת) השמחה נפלה לו על הראש … הנה הבקבוק והנה היין … אבל אולי לפני שנמזוג ונשתה לפחות שנדע משהו על חתננו לעתיד?

שולמית: הוא יפה. הוא גבוה. הוא חמוד. הוא ממולח. הוא שר יפה. הוא רוקד יפה. והוא מקסים.

גרין: … הוא גם חי?

שולמית: ועוד איך?

רחל: ונכסי דלא־דנידי יש לו?

שולמית: נכסי דלא־ניידי


שולמית שרה "לאהובי אין כסף – אבל הוא אוצר"


רחל: והוא יודע שאת מאוהבת בו?

שולמית: לא הספקתי לומר לו – פתאם בא איש אחד והפריע … לקח אותו לשיחה ארוכה …

גרין: (שמזג בינתיים) כוסיות, להרים, בבקשה, מי שאת אוהבת שולמית, בתי היחידה והיקרה, הוא באופן אוטומטי הבן שלי, המאומץ.

רחל: זה עוד יגמר בטרגדיה…

גרין: (ממשיך) … אני סומך על שכלך ושפוטך. מה שטוב בעיניך – טוב בעינינו..

רחל: אתה אל תדבר גם בשמי, בעלי היקר. לא קונה חתנים בשק.

גרין: … הוא יוכל גם לנהל את בית החרושת לפלסטיק … נלמד אותו.

רחל: איך אתה יכול להחליט – בזמן שאתה בכלל לא יודע מי הוא החתן?

גרין: סוף כל סוף לא אני מתחתן אתו – אלא הבת שלנו. לחיים! (שותה)

רחל: אני שותה יין להרגעה – אך לא בשביל לחיים. לחיים! (שותה)

שולמית: לחייו. (שותה) את יודעת, אמא, אבא התחיל לספר לי על איזה “רבי” בבית הסוהר… ואני …

רחל: זה לא. בשום פנים ואופן לא. לי כבר אין כח לשמוע כמה כל הרוצחים והשודדים והאנסים של אבא שלך הם נחמדים… בונ־בונ־ירות ממש… רק תנו לפושע של אבא שלך גיטרה – והאיש נעשה צדיק הדור…

רחל גרין – שולמית “תנו לפושע גיטרה”

גרין: “הרבי” הזה הקים בכלא חוג לתנך … ובעצמו לומד חרטות..

רחל: אתה רק אל תכניס את הבת שלך לשגעונות האלו … מספיק לי משוגע לפושעים אחד בבית … שנים יהיה קצת יותר מדי…

שולמית: מה האי־קיו שלו?

גרין: של מי?

שולמית: של הרבי?

גרין: לא זוכר בדיוק. גבוה. התרשמתי שלפחות יותר גבוה מירחמיאל …

שולמית: חושבת שהמחזרים שלי … בממוצע אי־קיו די נמוך…

רחל: אולי בגלל זה בחרו דוקא בך?

שולמית: (בחיוך) יתכן… בגן הילדים חזר אחרי דובי … היום שרברב מדופלים… בחור בריא עם שכל “גם” … בגיל 10 חזרתי אחרי אלקנה… היום הוא רוקח אחראי… בגיל 16 חזר אחרי בנו של פשיגודה השכן …

גרין: היום סוחר צמיגים מצליח – חמש בנות – אי־קיו נמוך – חשבון מאד גבוה בבנק… איש נחמד.

שולמית: אולי אשה לא צריכה לשאול מה האי־קיו … אדוני, אתה יכול לעשותני מאושרת, אדוני? וזה העקר …


שולמית שרה "האי־קיו של מחזרי"


גרין: מתי תביאי את האהוב המסתורי אלינו לבקור הפתעה, מוכן חדש מראש (פאוזה) הוא אחד ממנהלי העבודה אצלנו בפלסטיק?

שולמית: (פוסעת לעבר היציאה. מחייכת אל עבר גרין) אבא, אני מזהירה אותך… כאשר תפגוש אותו – אולי תיכף תשנה את השקפותיך הליברליות …

רחל: אני תמיד הייתי נגדן.

גרין: … אני – לעולם לא. פעם ליברל – תמיד ליברל.

שולמית: אל תהיה כל כך בטוח, אבא’לה. (יוצאת)

גרין: מה לכל הרוחות היא התכוונה לרמוז לי?

רחל: שאנחנו בצרה אבא’לה … האינסטינקט הנשי שלי מעולם עוד לא הטעה אותי … ובעיקר כשזה עסק בנכסי דלא־נידי…


רחל־גרין שרים "הבת התאהבה – ההורים ברצה צרורה"


חשכה


תמונה 6: חדר מלאכה בבית הכלא ברמלה    🔗


אסירים יושבים על שולחנות, ספסלים. עומדים. כמה סוהרים.


גדליה וכל הנוכחים שרים: "מבנה הגולגולת והפושע"


גדליה: לפי תורת הפשיעה … תורת מבנה הגולגולת … האסיר הזה פה הוא פרופסור – והסוהר כאן הוא פושע מובהק.

סוהר 1: חבל שאין פה ראי….

סוהר 2: (מציץ באשנב) הולכים. מנהל בית הסוהר מתקרב. לעבודה – מהר.

(הכל קופצים וממהרים למקומותיהם)

סוהר 1: עמוד דום.

(הכל עוברים לדום. המנהל נכנס. מסתכל)

מנהל: גדליה.

גדליה: כן אדוני?

מנהל: יש לך בקור עכשיו.

גדליה: לי? בשעה כזאת? מי זה?

מנהל: מישהו שיש לו פרוטקציה אצלי.

גדליה: אם זה הבלש חבקוק – מוותר על התענוג.

מנהל: לא חקירה, גדליה – בקור פרט.

גדליה: איש עם זקן מירושלים?

מנהל: איש עם זקן? לא, אני חושב שאין שם זקן. (לסוהר) קח אותו לבקור.

סוהר: כן, אדוני.

מנהל: ותן להם לשוחח ביחידות… (מסתכל בשעונו) … פרוטקציה – פרוטקציה … אבל בדיוק 10 דקות. מובן?

סוהר 1: כמובן מובן, אדוני.

מנהל: תכניס את גדליה – ותסגור את הדלת. זה הכל.

סוהר 1: לפקודת, אדוני.

מנהל: קדימה, גדליה. (ובחביבות) אני לא יודע מה הם מוצאים בך …

(יוצאים גדליה, המנהל, סוהר 1)


האסירים והסוהרים בשיר ורקוד "מבנה הגולגולת והפושע"


תמונה 7: אולם בקורים בכלא    🔗


סוהר 1: (נכנס עם גדליה) זה לא אורח – זה אורחת.

גדליה: (קפוא) כן.

סוהר: אז אני אחכה בחוץ, כמו שאמר המנהל. (פוסע לעבר היציאה)

גדליה: … גם אני (פוסע לעבר היציאה) לא הזמנתי שום בקור.

סוהר 1: הזמנת או לא הזמנת. המנהל אמר שיש לך … אז יש לך. בית סוהר זה בית סוהר ולא פנסיון. אדוני. תקנות זה תקנות. אז אתה נשאר פה עשר דקות – ולא יעזור לך שום דבר. אתה לא מוכרח לדבר. אתה לא מוכרח לשמוע. מה שאתה מוכרח, לפי התקנות, זה להשאר פה עשר דקות. האם זה ברור?

גדליה: כן. ברר לגמרי.

סוהר 1: האם זה מובן?

גדליה: כמובן מובן, אדוני, ועכשיו התנדף … חכה בחוץ. תקנות זה תקנות.

סוהר 1: תראו אותו. עוד יחשבו שאני האסיר ואתה הסוהר. (יצא)

שולמית: חה. חה. חה.

גדליה: מה מצחיק כל כך?

שולמית: בנהריה, במסעדה, היית קצת יותר נמוסי. חה. חה. חה.

גדליה: שם היו מלצרים – ולא בית כלא וסוהרים מסביב.

שולמית: אז מה אני אשמה – או שמגיע לי עונש שבאתי לבקר אותך? (פאוזה) נא לשבת, אדוני.

גדליה: (תופש את האירוניה שבדבר … יושב) אני ממשיך “לשבת”.

שולמית: עכשיו תנסה להיות חביב ותשאל מה שלומי. טוב?

גדליה: מה שלומך?

שולמית: תודה, טוב. הבאתי לך את הספרים שהזמנת הם במשרד.

גדליה: אני לא זוכר שהזמנתי אצלך ספרים.

שולמית: לא אצלי – בספריית בית־הסוהר. אך עד שהם זזים שם… אבא שלי מתעניין מה קוראים האסירים… ואתה מתענין בכל, פילוסופיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה…

גדליה: בעיקר בקרימינולוגיה.

שולמית: אתה רוצה שאלך?

גדליה: אני לא זוכר שהזמנתי אותך.

שולמית: אין לך שום סיבה לכעוס עלי גדליה.

גדליה: כך את חושבת … זורקים כמה בוטנים לקוף בגן החיות וכולם מאושרים …

שולמית: גם הבוטנים?

גדליה: (מחייך בעל כורחו) … רוצים לערוך בקור – מודיעים קודם.

שולמית: יש בזה משהו. מצטערת. חשבתי שזו תהיה הפתעה נעימה… לא התכוונתי להעליב אותך. אתה צודק.

גדליה: בסדר. בסדר. למה באת?

שולמית: לא יודעת… אבא שלי … אתה יודע … כאשר תצא מכאן ….

גדליה: כאשר אצא מכאן הוא ינדב לי כמה פירורים מהשולחן של “המועצה לשיקום האסיר?” התשובה היא תודה – לא. לא רוצה טובות וחסדים, לא ממך ולא ממנו ולא משום אדם אחר.

שולמית: מה רע בקצת רצון טוב – בעולם חסר לב?

גדליה: הרצון הטוב של אביך יגמר בדיוק איפה שהבת שלו מתחילה – זה למה. הכל מזויף.

שולמית: קודם הלכת לשדוד – ועכשיו אתה מחפש תירוצים. אם הכל מזויף, אז מר גדליה, שמחה, אושר יכול להרשות לעצמו להיות בדיוק כמוהם – ובלי נקיפות מצפון. זה לא מתאים לך גדליה.

גדליה: באת לבקור כדי להטיף לי מוסר?

שולמית: לא. באתי כדי לדעת מה אני מרגישה כלפיך. אסור?

גדליה: ומה עושים עם נקיפת המצפון ביחס ליהלומן במקרה כזה?

שולמית: הוא מפריע לך?

גדליה: לא.

שולמית: גם לי לא.

גדליה: אבל הוא בחופש.

שולמית: אתה יותר חזק ממנו גם מכאן… טפש. סליחה. אני לא התכוונתי.

גדליה: עכשיו אני מתחיל לשמוח שבאת (פאוזה) רוצה לעשות לי טובה שולמית?

גדליה: תראי… נטקה, החבר שלי… תבקרי אותו … הוא בטח לבד… את רוצה לרשום.

שולמית: … יש לי… בקרתי אותו. הוא מאושר שם בבית הספר. מסר לך מכתב. (מוסרת) אבל אל תקרא עכשיו… חבל על הזמן שלנו… אתה יודע שבבגדים האלו פה אתה נראה יותר נחמד מאשר בחליפה השחורה?

סוהר 1: (נכנס) הזמן נגמר.

שולמית: המנהל יתן לך את הספרים… להתראות גדליה.

גדליה: טוב שבאת, שולמית. אני אחכה לך (יצאה שולמית) היא קראה לי “טפש” – ופתאום הרגשתי שאני מאושר.

שיר של גדליה (לסוהר): "אני מאושר – היא קראה לי טפש.


חשכה

תמונה 8: ליד בריכת השחיה בוילה בסביון    🔗


שולמית יושבת בכסא נוח. קוראת עתון. ירחמיאל מגיח מתוך הברכה בבגד ים ונושא לפניו מפלצת מפלסטיק.

שולמית: הפחדת אותי.

ירחמיאל: (יושב לרגליה. המפלצת על ברכיו) מה יהיה אתנו, שולמית?

שולמית: אתה מפריע לי לקרוא. (פאוזה) מה שאלת?

ירחמיאל: שאלתי מה יהיה אתנו?

שולמית: מה אתה רוצה בדיוק, ירחמיאל?

ירחמיאל: בדיוק? אז… כן… מה את היית עושה במקומי ובמצבי?

שולמית: כל אחד חייב להחליט מה טוב או רע בשבילו.

ירחמיאל: למשל לבקר את הגדליה הזה כל פעם בבית הסוהר?

שולמית: אני לא הסתרתי ממך שאני מבקרת אצלו.

ירחמיאל: אבל זה פוגע בי.

שולמית: תראה, ירחמיאל, אני לא האמא שלך… ואם משהו היה פוגע בי הייתי מסיקה מסקנות בהתאם …

ירחמיאל: ומה עם הארוסין שלנו?

שולמית: שלנו? אמא שלך התארסה עם הורי… לא חשבתי שאתה או אני מתיחסים ברצינות לכל הענין … ואם זה מפריע לך אפשר גם לבטל את העסקה …

ירחמיאל: (נוטל את מפלצת הפלסטיק) את יודעת שאין לך לב? (פוסע ליציאה)

שולמית: אם יש לי – או אין לי … אתה לא ראית אותו מעולם.

ירחמיאל: אני הולך להתלבש

שולמית: רעיון מצוין.

ירחמיאל: ואז נדבר.

שולמית: כרצונך, ירחמיאל (ירחמיאל יצא)

שולמית שרה: "הוא אמר שאין לי לב"


גרין: (נכנס בלוית אשתו רחל) מה קרה לירחמיאל – אי אפשר להכיר אותו.

רחל: הוא רותח כולו. את משחקת באש, שולמית.

גרין: הוא רוצה לדעת היכן הוא עומד – והוא צודק.

רחל: בחיי שאת משחקת באש, שולמית.

שולמית: לא באש – ביהלומים. ואל תחזרי פעמיים על אותו משפט – זה לא תיאטרון כאן.

רחל: ויותר טוב צפור ביד – מאשר צפור בשמיים.

שולמית: כמה צפורים את מכירה גב' גרין?

גרין: ירחמיאל רוצה לבטל את האירוסין.

שולמית: גבירותי ורבותי, הרצון של ירחמיאל מתקבל ברצון. מה עוד?

ירחמיאל: (עומד בפתח. לרגליו רק נעל אחת – ובידו הנעל השניה) תספרי להם על הגדליה ההוא… הגדליה שמחה…

שולמית: תנעל קודם את הנעלים לפני שאתה מתחיל להיות טרגי – כך אתה פשוט מגוחך.

ירחמיאל: את לא תגידי לי מתי אני מגוחך ומתי אני טרגי, בבקשה.

שולמית: אני כבר אמרתי.

ירחמיאל: אני רוצה לדעת, כאן ובמעמד הוריך מה המלה האחרונה שלך?

רחל: את כבר לא ילדה קטנה –

שולמית: את מספרת לי?

גרין: והגיע הזמן לדאוג ברצינות לעתיד!

רחל: ואת לא נעשית צעירה מיום ליום. צריך לחשוב על הכל.

שולמית: המניות יורדות בבורסה – מה?

ירחמיאל: מה יש פה לדבר … היא מאוהבת בפושע ההוא בבית הסוהר. זהו.

שולמית: נכון. יש צפור בשמיים – יש צפור ביד – ולי יש “צפור” בכלא. הוא צודק, ירחמיאל.

רחל: חשבתי שנפגשת עם הגדליה רק בשביל פילנטרופיה. לא כך?

שולמית: בדיוק כך, אמא’לה. כאשר אשה אומרת פילנטרופיה – היא קודם כל מתכוונת לנדב את עצמה.

גרין: זאת אומרת?

שולמית: זקוק לפירוש? הוא נאיבי הבעל שלך, אמא. זאת אומרת שאשה היא מלכודת לצפור שתצא מן הכלא. אני אחכה לו.

ירחמיאל: התארסת פעם – למה שלא תעשי זאת פעמיים?

שולמית: ירחמיאל, אתה גאון. אתה טפש כאשר אתה נותן עצות לעצמך – אבל גאון פיננסי בעצות לחברות הע“מ אחרות. כל פושע, – כך ספר לי אבא – יש לו התמחות מיוחדת. אז אני אהיה ה”מתארסת" הקבועה ומאחר שאתה, מר ירחמיאל קלינר דרשת לבטל את האירוסים שלנו – הדרישה מתקבלת ברצון – ואני שוב פנויה – לא?

רחל: האם שמעת מה שהבת שלך אמרה, אדון גרין?

גרין: בינתיים אני לא חרש – למרות שהייתי רוצה להיות עכשיו.

רחל: שולמית, אני אומרת לך שאם רק תעזי – אז אני.

שולמית: את מה? מה את מנסה לעשות עלי רושם באיומים? מה תעשי לי? יש לי מקצוע. אני אשה עצמאית במאה העשרים, ואני אעשה בדיוק מה שאני רוצה, ואם אחרוך את התבשיל – אני אלעס אותו, גברת גרין, הנכבדה. (יוצאת בהפגנה)

רחל: זה הכל בגללך, אברהם. התיאוריות של, כמה כל הרוצחים הם מתוקים … שהפושעים הם רק חולים שצריך רק לשיר להם שיר ערש ואמא מתוקה…

גרין: ד. די. די. מספיק.

רחל: “שיקום האסיר” (מיבבת) שיקום הפושעים… הבת שלך עוד תביא לבית הזה נכדים אסירים קטנים … והכל באשמתך… (בורחת בבכי. ירחמיאל הנבוך רוכב על מפלצת הפלסטיק).

גרין: לך תבין משהו … (ובצעקה) תרד תיכף ומיד מהקרוקודיל שלי.

ירחמיאל: סליחה. (קם) סליחה.

גרין: אתה מעצבן אותי.

ירחמיאל: מר גרין, אני ישבתי לא בכוונה… ככה זה יצא לי.

גרין: (בועט במפלצת) הכל פלסטיק… גם הפנים שלך… הידים שלך … הכל פלסטיק. היא בורחת לך מהידים – ואתה יושב על קרוקודילים – איזה מן גבר אתה, ירחמיאל?

ירחמיאל: אני אוהב אותה מר גרין.

גרין: אז תלחם. שום דבר לא מקבלים בחיים במתנה (יוצא)

ירחמיאל שר: “איזה מן גבר אני?”


חשכה



תמונה 9: בית הכנסת בכלא    🔗


כל הלהקה שרה ורוקדת (כולל אסירים וסוהרים) "כאשר יש אהבה יש תקווה"


נטקה: בשם כו – כו – כולנו… חבריך… גדליה שמחה או־או־אושר… אנחנו מברכים אותך ואת העלמה שו־שו־שולמית גרין לאירוסיכם…

כל הלהקה בשיר וריקוד "חלומות של אסירים"

סוהר 1: ועכשיו, בשם האסירים והסוהרים אנחנו רוצים לראות נשיקה אחת טובה של ארוס וארוסה.

הקהל: (מחיאות כפיים – צעקות קריאות עידוד)

שולמית: אל תתביש גדליה – פה על המצח…

קהל: חה. חה. חה.

(גדליה מנשק על מצחה של שולמית. מופתע לראות את מר גרין נכנס)

גרין: אני מקוה שולמית שאת יודעת מה שאת עושה – עם כל המסקנות.


(יוצא. הכל מסתכלים אחריו)


– מסך –



 

מערכה 2    🔗


תמונה 1: משרד מנהל בית הכלא    🔗


מר גרין. המנהל.

גרין: אם גדליה יהיה מוכן להניח לבת שלי – אני מצדי אדאג לו למקום עבודה ומשכורת מצויינת.

מנהל: מהמשרד הזה הוא יוצא לחופש – ומבחינת שרותי בתי־הסוהר – זהו זה פחות או יותר. לא הייתי רוצה לראות את גדליה נשפט שוב. אבל מה, הם חוזרים… בחוץ דוחפים אותם לחזור. זה כמעט מעגל קסמים. פושע יוצא עם אלף כוונות טובות לחזור למוטב. ביום הראשון בחוץ – הוא מרגיש שנאה ודחיה ואדישות. אין עבודה אין יחס, אין חום ־ מכרים פתאום לא מכירים אותך… רע מאד.

סוהר 1: (נכנס עם גדליה הלבוש אזרחית) המנהל. (מצדיע)

מנהל: תשאיר אותו כאן. תחזור לעבודתך.

סוהר: (מצדיע) המנהל‼! (יוצא)

מנהל: גדליה שמחה אושר – הנה תעודת השחרור שלך. (מוסר) לא עשית צרות – הלואי וכל האסירים היו כמוך – אבל, אני מקוה, שלא נראה אותך יותר כאן … (לוחצים ידיים) בהצלחה בחוץ, גדליה.

גדליה: תודה, אדוני.

מנהל: אם תהיה זקוק למשהו – אתה רואה את הטלפון הזה – צלצל. (פאוזה) האדון הזה מר גרין, רוצה לדבר אתך. אחזור מיד (יוצא)

גרין: אני מקווה שאינך מתנגד2 לשוחח אתי.

גדליה: (קר) במה הענין, אדוני? (פאוזה) המועצה לשיקום האסיר?

גרין: לא. הבת שלי.

גדליה: אני מוכן להקשיב, אדוני.

גרין: … שולמית רגילה לרמת חיים כזאת שאתה, עם כל רצונך הטוב, לא תוכל לתת לה – אם כמובן תחליט ללכת בדרך הישרה…

גדליה: מה זה צריך להיות – הטפת מוסר?

גרין: לא. אם נגיע להבנה אהיה מוכן לעזור לך.

גדליה: תודה, אדוני.

גרין: תודה – כן? או תודה – לא? מר גדליה שמחה אושר?

גדליה: תודה – לא, אדוני. אינני רוצה שום טובות, לא ממך ולא משום אדם אחר. (פאוזה) שולמית יודעת שבאת לדבר אתי?

גרין: כן. היא יודעת – והיא התנגדה לשיחה הזאת.

גדליה: יפה.

גרין: אם תהיה מוכן לנתק אתה את כל הקשרים – אהיה אני מוכן, להעמיד אותך על הרגליים.

גדליה: אני עומד על הרגלים, אדוני, ואינני זקוק לשום עזרה. ואני לא מוכן לקבל שום שוחד.

גרין: ותמשיך להפגש אתה?

גדליה: כאשר אחליט – תדע.

גרין: … מה תעשה עכשיו כשאין לך כסף? כאשר דואגים מבית הסוהר למשפחה הענפה בירושלים ולחבר במכון וינגייט … אוכלים את כל הקרן בבנק… עודף ההוצאה – על שום הכנסה אז מה?

גדליה: אז כלום. זה לא יפה מר גרין, לנצל את מצבי ולכפות עלי את שיחתך ונוכחותך.

גרין: אני שאלתי אם אינך מתנגד לשוחח אתי.

גדליה: המנהל בקש. לא בגללך – בגללו הייתי מנומס. (למנהל שנכנס) גמרנו את השיחה.

מנהל: הגעתם לעמק השווה?

גדליה: הגענו רחוק – לשום מקום. (ליד החלון) שולמית מחכה לי בחוץ… (מסתכל במר גרין) לא קל להיות אבא… (מצדיע בחיוך למנהל) המנהל, מודיע בהכנעה שאני לא מקנא אף על כל הרוצחים והשודדים והדגנרטים והפסיכופטים… כל עבודת פרך – אבל לא מנהל בית סוהר … להתראות (יוצא)

גרין: לא השגתי שום דבר. (מסתכל החוצה) … היא מחכה לו … אתה מגדל בת – והיא מתאהבת דוקא בפושע…

גרין והמנהל שרים: "מישהו צריך לאהוב גם אותם – לא?"

מנהל: מישהו צריך לאהוב גם אותם – לא?

גרין: כן. כמובן, כל הרצאה שלי אני פותח במלים אלו: “מישהו צריך לתת אהבה גם לחולים בחברה שלנו…” מצלצל נכון… צודק… הגון… אבל בועד לשיקום האסיר אני לא אבא של שולמית … וזהו ההבדל הקטן.


חשכה


תמונה 2: ליד שער בית הכלא ברמלה    🔗


שולמית מתהלכת ליד השער

שולמית שרה "אני מחכה לו, לאהובי"

סוהר 2 פותח את השער. שלשה אסירים יוצאים לחופשי. נושאים מזוודות קטנות, חבילות

סוהר 2: עכשיו שאתם יוצאים לחופש – תגידו רק מתי להכין לכם את החדר והמזרונים כאשר תחזרו.

אסיר 3: צודק הממזר. יוצאים לחופש – תיכף מסתכלים אחורנית. מה יש בחופש? יש אשה עצבנית ותשעה ילדים עם קוקלוש, אדמת, חצבת, בהרת, דלקת, חררה, וכל הזמן רק צועקים לך באוזן: צריך מחברות, צריך אוכל, צריך לבוש, צריך נעליים, צריך רופא, צריך גננת – צריך, צריך, צריך. אז יותר טוב לשבת בבית הסוהר שיהיה קצת שקט באוזן.. (לסוהר) אז כשאבוא – אותו חדר כמו בכל הפעמים …

סוהר 2: שמור בשבילך.

אסיר 1: איזה אויר. איזה אויר טוב.

אסיר 2: הריאות מתרחבות כמו בלון…

אסיר 1: חופש. תראה מה זה חופש? אתה רק יוצא – וכבר יש פה “בובה” מה שמחכה לי געגוע..

אסיר 2: אל תגע בה – זו של גדליה.

אסיר 1: גדליה – שיהיה גדליה. רק אתן לה נשיקה על העינים שלה – כמו שאני האמא הטובה – למה ששנתיים לא ראיתי אשה ממשית כל כך מקרבה כזאת.

סוהר 2: הי, אתם שם… אם לא תפסיקו אני יוצא אליכם. עזבו אותה.

אסיר 3: תהיה רגוע יה סוהר, הולכים לרמלה לתפוס אוטובוס… (לשולמית) אל תאכלי את המניקור בצפרניים שלך – חבל על הלכה … גדליה תיכף יוצא. ראיתי אותו עם המנהל. רק תגידי לו שלא ישכח להזמין אותנו לחתונה שלו ושלך.

אסיר 1: שלום יה חבובה. (נשיקת אויר) שלום יה מתוקה…

אסיר 2: (מסתכל אחורנית) פה נרקבו הימים והלילות שלנו…

אסיר 3: (כנ"ל) אשה ותשעה ילדים, מאמא מייהיי – אני אחזור בקרוב – לא צריך לדאוג….


האסירים רוקדים ושרים "כאשר אסיר יוצא לחופש"


(כאשר האסירים בדרך ליציאה נכנס גדליה)

שולמית: (רצה אליו. מחבקת אותו) גדליה. גדליה. גדליה.

אסיר 1: חה. חה. חה.

אסיר 2: כמו בקולנוע.

אסיר 3: את האשה השמנה שלי אפילו לא יכול לסובב בשתי הידיים …

(יוצאים האסירים)

שולמית: גדליה… (מרגישה שהוא איננו מגיב) באתי עם המכונית שלי.

גדליה: אני נוסע באוטובוס.

שולמית: מה?

גדליה: לא נוסע במכונית שלך. נוסע באוטובוס כמו כולם.

שולמית: מה קרה?

גדליה: חשבתי קצת – זה הכל.

שולמית: זה בגלל אבא?

גדליה: שום אבא … אני לא יודע לפרנס את עצמי … אז זה פשע לקחת אחריות לאשה וילדים…

שולמית: גדליה, אני לא מבינה אותך.

גדליה: … את רגילה לוילה, לבריכת שחיה, לכל הדברים האלה … אני לא יכול להביא אותך לחדר עלוב… ובשביל כל הדברים היפים והטובים אני צריך שוב לפרוץ לבנקים … בדרך ישרה, גדליה שמחה אושר לא יכול לחלום על וילה ובריכת שחיה וכל הדברים הטובים … ואני גמרתי עם הפשע… לא יודע אם דוקא בגלל המצפון … לא בטוח זה פשוט לא משתלם… אני לא מכיר פושע אחד בארץ שזה היה כדאי לו … הפשע אולי משתלם לקציני משטרה – לא לפושעים… (גרין נכנס) אז אני הולך לאוטובוס…

שולמית: (לאביה) אתה לבטח גאה מאד בעצמך …

גרין: לא, אני לא גאה.

שולמית: מה הבטחת לו שהוא בורח ממני? כסף? זהב? משרה? מקום עבודה? כרטיס טיסה לחו"ל? תמיד אמרת לי שכל אדם יש לו מחיר – מה המחיר ששלמת לו?

גדליה: אל תספר לה, מר גרין. נשבעת לי שלא תספר לה בכמה כסף שחדת אותי. הוא צודק אביך, היקר, כל אדם יש לו מחיר. כל אדם אפשר לקנות בדרך זו או אחרת.

שולמית: גדליה…

גדליה: שום גדליה. אני נוסע לנטקה – לחלק אתו את השוחד שקבלתי. יכול להיות שמר גרין שלם לי יותר מדי – ואני שווה הרבה הרבה פחות


גדליה שר "כל אדם יש לו מחיר – זה מה שאתם חושבים"


אתה יכול להיות גאה בבת שלך, מר גרין. נשים כאלו צומחות רק בבתי חרושת לפלסטיק. (יוצא)

שולמית: גדליה… אני מצטערת על מה שאמרתי … גדליה – חזור. חזור. חזור. אבא… הוא הלך … אבא … (נופלת לזרועות אביה. בוכה חרש)

גרין: לא צריך לבכות, ילדה קטנה. לא צריך לבכות, ילדה קטנה שלי.


חשכה


תמונה 3: אורות סוריאליסטיים    🔗


  1. תחנת בנזין

  2. משרד לתווך דירות

  3. סטקיה

כל הלהקה רודפת אחר גדליה בשיר וריקוד סוריאליסטי "כאשר מזל רע רודף אותך"

בין הרודפים: סוהרים, שוטרים, חבקוק, מלצרים. פושעים, שלשה טיפוסים חסידיים. תובע בגלימה שחורה.

הרוקדים קופאים על מקומם כאשר נכנסת לבמה:


תחנת בנזין

איש הבנזין: מצטער, גדליה, אבל בזמן האחרון שודדים כסף בתחנות בנזין – ואמרו לנו שאתה היית פעם … היית פעם … איך להגיד לך…?

גדליה: איש העולם התחתון?

איש הבנזין כן. זהו. אתה באמת פועל טוב, מסודר ואחראי – אין טענות, אבל אתה מוכרח ללכת מפה… זה לא אני – זה הבוס דורש.

גדליה: הבוס אמר לך לפטר אותי?

איש הבנזין: כן אמר. בדיוק כך. יהיו צרות – כך אמר – אם תשאר כאן.

חבקוק: איך החיים רבי גדליה שמחה אושר? איך החיים? איך החיים?

גדליה: מצאתי עבודה, חבקוק. מתחיל לחיות מיגיע כפים. חי ביושר.

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

חסיד 1: משומד.

חסיד 2: מופקר.

חסיד 3. עוכר “ישרואל”

גדליה: (מסתכל בעצב בתחנת הבנזין היוצאת מן הבמה) לרחוץ לך את המכונית, אדון? בנזין? שמן? לא, אדוני, אני לא מקבל “טיפ” … תודה רבה – לא. טוב – אין תחנת בנזין, וקבלן הבנין פחד שאגנוב לו את הפיגומים … אתה מוכרח ללכת גדליה". אין טענות בוס. “בזמן האחרון שודדים כסף בתחנות בנזין” אין טענות, בוס. תהיה בריא. הולך לחפש עבודה במקום אחר. מוכרחים לאכול.


הלהקה ממשיכה ברדיפה אחרי גדליה, בשיר ורקוד "כאשר מזל רע רודף אותך"


חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

חסיד 1: בנו של הצדיק זלמן אושר נתפקר…

חסיד 2: ויושבים עליך “שבעה” כמו אחרי מת.

חסיד 3: עוכר ישראל. משומד. מופקר

שלשת החסידים: רחמנא ליצלן. רחמנא ליצלן. רחמנא ליצלן.


מול גדליה נכנס פודיום: משרד לתיווך דירות על הקירות3 פתקים על דירות למכירה והשכרה.

בוס: ראו אותך, חשבו שהמשרד שלי שייך לעולם התחתון. אתה חייב לעזוב, חביבי. לך ותמצא עבודה באילת … במכרות הנחושת בתמנע… שם חם וקשה, אבל אתה בחור חזק וצעיר ושם לא ישאלו אותך שאלות.. לא יכנסו לך לעצמות. לך חביב, לך מכאן.

חבקוק: מה הוא אמר לך גדליה?

גדליה: (כמו כלב מטורף) … “שאט אפ”, חבקוק. “שאט אפ” אמרתי לך.

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.


הלהקה ממשיכה ברדיפה אחרי גדליה תוך שיר ורקוד "כאשר מזל רע רודף אותך"


תובע בגלימה שחורה: זה נכון, כבוד השופט, שהנאשם, גדליה שמחה אושר התנהג יפה בבית־הסוהר, אבל מה זה אומר: שהוא היה די ערמומי לקבל פרס על התנהגות טובה, ויצא יותר מהר מבית־הכלא… חה. חה. חה. מסתבר שהפשע לא משתלם, כבוד השופט.

כל הלהקה: הפשע לא משתלם. הפשע לא משתלם. הפשע לא משתלם.

גדליה: (רץ אוטם אוזניו) די. די. תפסיקו. די. תפסיקו.


סטיקיה נכנסת מול גדליה הוא מניח מגבת על זרועות.


גדליה: מה אדוני מזמין? בבקשה? יש קבב. ששליק. טחינה. חצילים. שווארמה …

בעל הסטיקיה: תראה, מזמן שבאת, כל פעם בא שוטר ופותח עינים גדולות כמו אבטיחים כשרואה אותך … לא יודע למה – אבל נותנים לי עכשיו קנסות שלא היו נותנים בכלל לפני שבאת לעבוד אצלי בסטיקיה … אתה מביא מזל רע … מצטער … אבל אתה צריך ללכת … בטוח שתמצא עבודה במקום אחר … אתה באמת בחור די נחמד באופן כללי …

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

חסיד 1: בושה וחרפה, הבן של זלמן אושר…

חסיד 2: עזב את הישיבה הקדושה בירושלים – לחרפת אביו …

חסיד 3: בין שני עולמות תלוי הוא… לא בעליונים ולא בתחתונים …

חסיד 1: לא בעולם הזה – ולא בעולם הבא…

חסיד 2: משומד

חסיד 3: עוכר ישראל

כל הלהקה: חה. חה. חה.

עם הצחוק הפרוע והשמחה לאיד נעלמים הכל. גדליה נשאר יחידי על הבמה. הוא שולה בקבוק מכיסו.

גדליה: לא בעולם הזה – ולא בעולם הבא … בין שני עולמות תלוי אתה. (שותה)


גדליה שר "כאשר מזל רע רודף אותך"



תמונה 4: חדר בעלית גג, נוסח מזרחי, בעכו    🔗


גב' סליסטרבסקי: (מדברת החוצה, מבעד לדלת פתוחה. מחזיקה מנורת נפט) תראה, אתה לא עובד. אתה ישן ביום וישן בלילה. אתה שותה ביום ובלילה כל הזמן מהבקבוק …אז מאיפה שיהיה לך לשלם לי שכר דירה בעד שלשה חדשים? אתה חושב שיבוא לך נס מהשמים ואלהים ישלח מלאך שיביא לך צ’קים או כסף? לא עושה שום דבר מלבד לשלוח מכתבים – ולקבל מכתבים.

גדליה: (נכנס. מגבת על כתפו) גמרת?

גב' ס.: לא.

גדליה: אז תמשיכי. המקלחת שבורה בפרוזדור.

גב' ס.: תשלם־נתקן. (פאוזה) מחברת החשמל סוגרים לך מחר… אז הבאתי לך מנורת נפט…

גדליה: תודה.

גב' ס.: יש לי פשוט לב יותר מדי טוב …

גדליה: מה יש לך?

גב' ס. יש לי מנורת נפט – אבל אין בה נפט … אז אם לא תקנה נפט – לא יהיה לך אור. היה פה בחור אחד שהיית ישן. קצת מגמגם … בא עם בחורה אשכנזיה אחת … די יפה… אמרתי להם שיבואו אחר כך … מפני שאתה לא פה… אתה אף פעם לא רוצה לראות אף אחד …

גדליה: כמה זמן את עוד מתכוונת לעמוד כאן, גב' סליסטרבסקי?

גב' ס.: הנה היא באה … זו היא ההיא …

שולמית: ערב טוב.

גדליה: גב' סליסטרבסקי – יש לי אורחת עכשיו.

גב' ס.: (יושבת על כסא) היא לא מפריעה לי.

גדליה: אנחנו היינו רוצים להשאר לבד, גברת סליסטרבסקי.

גב' ס.: שלשה חדשים לא שלם שכר דירה – ועוד יש לו דרישות. אולי גם תגיד לי שאסור לי לשבת על הכסא שלי?

שולמית: תני לנו לדבר, ובעוד 10 דקות תקבלי את כל הכסף.

גב' ס.: את אחותו?

גדליה: היא לא אחותי – זו אמא שלי, החוקית … אבל היא לא נותנת לך אפילו פרוטה אחת, מפני שזה לא הביזנס" שלה, ועכשיו קומי וצאי לפני שאני מתרגז …

גב' ס.: אצלי זה לא בית כזה שנשים נפגשות בו עם גברים. לא אצלי.

גדליה: (לשולמית) אולי אני אכה אותה קצת?

שולמית: רעיון מצוין.

גב' ס.: אם רק תעיז לגעת בי תשמע צעקות כאלו שכל המשטרה של עכו תרוץ להנה בריצה.

גדליה: חבל ללכלך את היד … אבל פה יש קומקום מלא מים – ושם יש ראש עם פריזורה ישר מסלון ליופי …

גב' ס.: (נבהלת. קופצת ממקומה) זה רק חסר לי… עמדתי חמש שעות בתור … (לשולמית) באמת פויה גברת. שום אשה הגונה לא באה לבד לחדר של גבר.

גדליה: (מזנק לקראת הגברת …) ואוו… בעלת הבית ברחה. גדליה סוגר את הדלת אחריה)… אז באת לבקר בארמון שלי … נא לשבת.

שולמית: תודה. (יושבת) נטקה ספר לי הכל…

גדליה: הוא גם הביא אותך לכאן.

שולמית: כן. רצית להפגש אתך ביחידות … למה שלא תדבר עם אבא שלי?

גדליה: פרשת האבא שלך חוסלה כבר בעשרים מכתבים… אני לא רוצה חסדים ממנו – והוא לא זקוק לפושע במשפחה.

שולמית: אתה כבר לא – ותפסיק לדבר כך.

גדליה: מי ערב שלא אתחיל הכל מחדש? את? אני? אף אחד לא ואולי אני אחליט לילה אחד ששוב אני רוצה כסף קל … יש בזה הרבה קסם … הרבה שטרות כסף… מכונית ספורט… נשים… בארים… הכל נוצץ… אני לא בטוח אם לא מוטב להסתכן … (פאוזה) את מוכנה לרדת אתי לנגב? למכרות תמנע. יש עבודה. יהיה קצת קשה, אבל נהיה ביחד, בלי טובות מאף אחד.

שולמית: גדליה, עוני שובר לפעמים גם אהבות גדולות.

גדליה: אם משהו יכול לשבור אהבה גדולה – אז לא היה שם מה לשבור. לא מאמין. אשה שאוהבת גבר הולכת אחריו … ולכל מקום… ובלי תנאים.

שולמית: זה נורא יפה ברומנים והקולנוע – לא בחיים.

גדליה: טוב, אני מבין שאנחנו עומדים באותו מקום כמו במכתבים … (מאזין לדלת. לוחש) ונדמה לי שעוד מישהו עומד … (פותח את הדלת – גב' ס' נופלת פנימה…) זה יפה להקשיב מאחורי הדלת?

גב' ס.: הדלת היא שלי. הדירה כוללת גם את הדלת, אדון גדליה.

גב' ס. שרה “דייר יש לי – ירחם השם”

קול מן הרחוב: (נוסף צלצול פעמון) נפט. נפט. נפט.

גב' ס.: יש לך מזל שאני צריכה רבע פח נפט, אחרת הייתי יושבת פה על הכסא שלי אפילו כל השבוע … שתדע מי היא בעלת הבית האמיתית בדירה הזאת (יוצאת)

גדליה: … אשה הולכת אחר הבעל לכל מקום בו הוא יכול להתפרנס… בעושר. בעוני בכ


גדליה שר "אשה הולכת אחר הגבר"


שולמית: אני חוזרת הביתה.

גדליה: (אינו מביט לעברה. נותן לה ללכת. נוטל בקבוק משקה. וממשיך לשיר. שותה. מטיח את הכסא בדלת)

החיים האלו … לכל השדים והרוחות החיים האלו…


חשכה


תמונה 5: חדר ביליארד במאורת פינקו בעכו    🔗


אנשי העולם התחתון, כולל רגינה “בתלבושת נוצצת” – משחקים בקלפים, ביליארד. הכל מפנים מבטם לפתח, קצת נדהמים, לראות את גדליה נכנס.

רגינה: תראו מי בא? תראו מי בא? גדליה שמחה אושר בכבודו ובעצמו – פשקרב חולירע. בלי חליפה ובלי עניבה ובלי נעלי לכה … חה. חה. חה.

דובוש: וזה גנב לנו את הכסף “בבית הדין הרבני” שלו….

קדמי: תראו איך הוא נראה – חצי בן־אדם.

חומש: קבצן. עלוב. מסכן.

פינקו: שיהיה שקט פה, בבית.

קדמי: מה זה פה? הבן אדם קצת מתחלק על בננה וכבר כולם צריכים לצחוק עליו? אלו אין להם נשמה אלו.

פינקו: (נגש לגדליה השתוי ופוסע עקלקלות, ותומך בכתפו) גדליה, שמח שסוף כל סוף באת. פה הבית שלך – ואלו הם החברים שלנו… אין חברים אחרים – ואין בית אחר. ככה זה. אז תשמע מה שפינקו אומר לך: יש “חיתכת עבודה” טובה, מתאימה בשבילך … ואם אתה מסכים להיות “הבוס” אתה קונה מאה חליפות, בירה, מכונית ספורט אדומה, וגר וחי כמו גרף – והכל במכה אחת של לילה אחד …ולא צריך לסבול יותר. מה אתה אומר גדליה?

גדליה: נטקה… איפה נטקה? הוא חפש אותי – עכשיו אני מחפש אותו.

פינקו: שב, גדליה, שב. אתה לא כל־כך עומד ישר … אתה עומד עקום … (מושיב את גדליה) כוס ויסקי לרב גדליה שמחה אושר.

גדליה: לא כוס – בקבוק.

פינקו: שמעת מה שהבן־אדם אמר, רגינה? אז מהר. יש שם רבע בקבוק שליש חצי מלא.

רגינה: (ממהרת להביא)… שתה… שתה… קח… (מוסרת לגדליה בקבוק) הזמין אותי לטבריה – וחזר לתל־אביב … חניוק היית – ו“חניוק” תשאר …

גדליה: (קם. מרים הבקבוק) לחיי “החניוקים” רגינה, לחיי הטפשים שאהבתם העבירה אותם על דעתם (גהוק עדין. שם כפו על פיו) סליחה. שאהבתם העבירה אותם על דעתם ואין חדש תחת השמש – וכל הנחשים הולכים אל הים …

דובוש: חה. חה. חה.

רגינה: מדבר כמו “פואט” זה. משורר.

קדמי: משורר של הג’ורות. (בגעגועים) איך שהיה פעם בן־אדם… מתלבש כמו "נגלז’ה… מצוחצח בצחצוח … ועכשיו, “איכה ירדת אדם”, כמו בקולנוע “מרכז” …

גדליה: (בצריחה) נטקה, איפה אתה נטקה?

חומש: בואו נחזור לקלפים – מגדליה שמחה כבר לא יצא אדם מתאים לשוד בנקים.

פינקו: (מוציא שטרות כסף) יש פה אלף לירות, גדליה, קח. הלואה. אחרי השוד יהיה לך להחזיר לי. קח גדליה.

גדליה: (לוקח את הכסף. מתחיל לזרוק אותו לכל עבר. כל הנוכחים כורעים על ברכיהם לאסוף את הכסף)

פינקו: (רומז לאנשי העולם התחתון “לעלות” על גדליה) לטפו אותו קצת… אולי כמה עצמות שבורות וראש מפוצץ ילמדו אותו לקח …

חומש: (הודף את גדליה) עשרה אחוז – חחח?

דובוש: (נותן מכה בבטנו של גדליה) וזה על החשבון …

קדמי: פינקו, מה זה פה?

פינקו: או שאתה אתי – או שאתה נגדי … לא ראית איך העליב אותי, הגדליה הזה?

קדמי: הו, עלבון זה דבר אחר. (הודף את גדליה)

(השלשה עולים על גדליה. גדליה מתגונן ומנער אותם מעליו. רגינה צורחת בהנאה על כסא. נכנס נטקה. הוא ממהר – ותוחב לכיסו של גדליה כמה שטרות כסף – ומיד נכנס לפעולה. כאשר השלשה שוכבים על הרצפה – חבולים, הוא פונה אליהם בתוכחה)

נטקה: זה יפה להכות אדם שתוי – ועוד שלשה על אחד? (לדובוש היוצא כפוף) תשטוף במים… (דובוש יוצא)

מישהו רוצה להתחיל מחדש?

רגינה: תשמעו איך שנטקה כבר מדבר יופי

נטקה: בוגר בית ספר למגמגמים… (מסתכל באגרופו) אלו לא פונקציה בשבילי … (לפינקו) … אל תוציא סכין פינקו … אני אביא כמה חברה ונהרוס לך את כל האורווה הזאת … בוא גדליה.

קדמי: חושב שמפחיד אותנו זה. (זורק כסא על נטקה) לא אתה ולא אביך, ולא אבי־אביך יפחיד אותי … בוא נראה אותך, יה בוקסר מחורבן … (תפש כסא נוסף ומנפנף בו בהסתערות על נטקה. רגינה צורחת נוראות)

דובוש: (שנכנס במהירות) חברה, משטרה מתקרבת.

פינקו: לקלפים. לביליארד. מהר. לא רוצה צרות.


הכל יושבים ומזמזמים בנחת את השיר "מה שצריך – זה רק קלף משוגע אחד"


נטקה מוביל את גדליה אל היציאה

שוטר: (נכנס) מה אמרו שיש קטטה? דוקא ערב שקט מאד אצל פינקו.

כולם: חה. חה. חה.


תמונה 6: שולחן ארוך ועליו נרות דולקים בוילה בסביון    🔗


ירחמיאל. שולמית.

ירחמיאל: אמא שלי הוציאה כבר את ההורים שלך אל הגן – כדי שנוכל לשוחח.

שולמית: “איז דאט סו?” וכל כך לשם מה?

ירחמיאל: אני חושב שהגיע הזמן שנתחתן… אני מוכן לשכוח את כל הפרשה שלך עם גדליה… עשיתי גם תכנית… לאור המצב הנפשי שלך…אז אולי כדאי שנגור שנה בבלגיה … שתהיי קצת רחוקה … הכל מתוכנן וגם המשפחות שלנו לא מתנגדות.

שולמית: (בלגלוג) מה שחסר זה רק חוזה הנשואים?

ירחמיאל: כן, פחות או יותר.


שרים שולמית וירחמיאל "נשואים וחוזה נשואים"


רחל: (נכנסת בלוית בעלה, מר גרין) אז מה החלטתם, ילדים?

שולמית: אני מבינה שהכל מסודר בין המשפחות: כמה כרים, כמה כסתות, כמה נדוניה, כמה נכסי־דלא נידי, כמה כסף, יהלומים, תכשיטים – בקיצור, מה יוצא מכספת אחת ונכנס לכספת שניה. נכון שזה כך?

רחל: פחות או יותר.

שולמית: ולא חסר לכם איזה דבר פעוט להשלמת התמונה, אמא?

רחל: חשבנו על הכל.

שולמית: מה בקשר לאהבה?

רחל: שטויות. אהבה תמיד באה יותר מאוחר. אני מכירה הרבה זוגות שהתחתנו מתוך אהבה – והאהבה פרחה … ואני מכירה, לעומת זאת, זוגות שהתחתנו מתוך חשבון, ובסופו של חשבון באה האהבה. חיים זה לא חברת ביטוח. תשמעי מה שאמא שלך אומרת – ואמא שלך יודעת מה שהיא אומרת. יש לה עיניים בראש. ככה זה בחיים.

שולמית: האהבה באה עם הזמן … העקר שיש כבוד ורספקט וכמה ילדים – נכון, אמא?

רחל: אולי תגיד לי מה רוצה הבת שלך מהחיים שלי?

גרין: אהבה.

רחל: מה?

גרין: אהבה. לא שמעת על דבר כזה?

רחל: (לשולמית) כשהתחתנתי איתו – את חושבת שאהבתי אותו? להורי לא היה כלום – להוריו היה הכל … אז את חושבת שמישהו מאתנו חושב שעשה עסק רע והוא מתחרט?

גרין: (ברצינות) היא למדה לכבד אותי …

רחל: נכון מאד.

גרין: … אותי – ובעיקר את פנקס הצ’קים שלי.

רחל: זו סתם עלילה ודיבה.

גרין: … מפני שאם היתה באמת אהבה בבית הזה – נוסף לרהוט, לבריכת השחיה, לנסיעות לחוץ לארץ – האיש הזה שעומד לפניכם לא היה רץ כל לילותיו לישיבות “המועצה לשיקום האסיר” … אבל הוא פחד להשאר בבית … (יוצא במהירות)

רחל: אני לא יודעת מה עקץ אותו שוב הערב.

שולמית: היה לו צורך נפשי – יהודי – לוידוי קטן …

רחל: זה שום דבר. אצלו זה בדיוק אחת לתשעים יום – אחר כך הוא נרגע …

גב' קלינר: (נכנסת. זורחת) הפתעה. הפתעה. הפתעה. אני נגשת למכונית שלי לקחת את הארנק – ומי עומד ליד השער ושואל אותי אם כאן גרה שולמית … הבחור הנחמד ההוא שקבל פרס בנשף המסכות … יש לו קצת בוץ על הנעליים… אבל הוא תיכף יכנס … אילו הייתי יותר צעירה ולא אלמנה…איזה בחור מקסים …

ירחמיאל: אבל אמא …

גב' קלינר: את תדאג – אני לא אתחתן אתו …

שולמית: (הולכת לעבר היציאה) גדליה… גדליה בא…

רחל: אל תצאי החוצה – ואל תעשי טפשה מעצמך.

גב' קלינר: למה טפשה? מה מתרחש כאן?

ירחמיאל: הענין הוא בזה, אמא, …. ש…

גדליה: (נכנס) ערב טוב.

גב' קלינר: אמרתי לכם? איך שהוא היה נחמד בתלבושת של החסיד בנשף המסכות … התמוגגתי. הלב הזקן שלי ממש רקד.

שולמית: אני שמחה שסוף כל סוף החלטת לבוא.

גדליה: נטקה מחכה לי בחוץ, בג’יפ.

שולמית: תזמין אותו להכנס.

גדליה: לא, תודה, אנחנו ממהרים.

שולמית: אז אני אלך לקרוא לאבא.

גדליה: שולמית – לא. אני לא באתי לשוחח אתו. באתי רק לומר לך שאני יורד לעבוד במכרות הנחושת בתמנע. שום מכתבים יותר. אם תרצי בי – תדעי היכן למצוא אותי.

(שולמית מפנה גבה. היא עוצרת בעד הבכי)

רחל: אדוני… תסלח לי, אדוני… אני האם של שולמית … ואתה מתפרץ לבית זר – וככה פתאום מרשה לעצמך … היכן למדת נימוסים כאלו, בבקשה?

ירחמיאל: בבית־הסוהר. (לאמו) האיש הזה ישב בבית־הסוהר. הוא פושע ידוע.

גב' קלינר: (זורחת. מעולם לא נפגשה עם פושע …) זה נכון?

גדליה: כן. הייתי.

גב' ק’לינר: (מושכת בשרוולו של גדליה) שודד?

גדליה: (נתפס לחיוכה) כן, דודה, שודד נוראי.

גב' קלינר: מקסים. מקסים. ממש מקסים. אף פעם לא נגעתי בפושע … איזו חוויה. אז אתה כזה שודד – פורץ?

גדליה: לא. שודד – אנס.

גב' קלינר: חה. חה. חה. אני לא חושבת שאתה צריך לאנוס – רק טפשה תגיד לך לא, וכל אשה נורמלית תגיד לך תיכף כן. חה. חה. חה. אתה רואה ירחמיאל, יש עוד גברים ממשיים בעולם.

גדליה: (צוחק) …אילו היית יותר צעירה באיזה חמישים שנה, היינו בורחים לאיזה אי בודד, עם הרבה עצי קוקוס ובננות ועושים חיים משוגעים…

גב' קלינר: אתה שומע ירחמיאל איך גבר צריך לדבר אל אשה? תלמד ממנו.

ירחמיאל: אמא, תפסיקי. זהו האיש שבגללו שולמית לא מוכנה להתחתן אתי.

גב' קלינר: (מסתכלת בגדליה – ובירחמיאל כמה וכמה פעמים) במחשבה שניה – אולי שולמית צודקת… (ועכשיו ברצינות) … אתם לא תהיו מאושרים ביחד… לא בני. אז מוטב לפני החתונה – ולא אחרי הגט …

(צפירת מכונית)

גדליה: נטקה מחכה לי. מה החלטת, שולמית? (גרין נכנס)

שולמית: שום שינוי. הנה אבא פה – תהיה גבר ודבר אתו.

גדליה: האיש הזה כבר אמר לי את דעתו כאשר יצאתי מבית הסוהר – וזה מספיק לי עד היום הזה. אני הולך ואני לא מתכוון לחכות לך יותר מדי זמן … אני רוצה להקים בית ומשפחה … ויש עוד נשים בעולם … (יוצא)

רחל: החוצפה הזאת. הפושע הזה. פתאום מתפרצים לבית זר, בלי טיפת נימוס אלמנטרי ומציעים בגלוי הצעות מגונות.

גרין: מה מגונה בכך שגליה אוהב אותה? שהוא רוצה כמו כולם, בית ומשפחה? יש לו שכל ישר ויש בו הרבה הרבה גאוה טובה, יותר מאשר לרבים מאתנו … הוא היה פושע, זה נכון. אבל הוא גמר עם זה. והוא לא בא עם שום דרישות.

רחל: לא מאתנו – מהבת שלך – מפני שהוא יודע שאפילו אם יעמוד על הראש לא יקבל שום דבר, הפושע הזה.

גרין: אל תהיי כל־כך בטוחה, אשתי היקרה (שולמית נגשת אליו ומניחה ראשה בכתפו) יתכן שאהיה מוכן לתת לו הכל – מפני שלבחור הזה יש מצרך נדיר מאד בלב שלו – יש לו אופי.


גרין – רחל – שולמית – ירחמיאל – גב' קלינר שרים:

“כאשר אתה עושה חשבון חייך”


חשכה


תמונה 7: לפני שער הברזל של המכרה    🔗


כמה מריצות, קרונות על פסים. פועלים נכנסים נושאים פנס־שדה דולקים.


כל הלהקה שרה ורוקדת: "לחצוב עמוק – להביא לחם למשפחות"


פועל 1: איפה מנהל המשמרת?

פועל 2: במחסן.

פועל 3: תיכף יבוא.

פועל 1: הוא הבטיח לי “בית דין רבני” לפני שיורדים למכרה, למטה.

פועל 3: אם גדליה הבטיח – זאת לא אומרת שאתה מוכרח להסתכל עלי עם “רצח בעינים”

פועל 1: לא אני מסתכל בך עם “רצח בעינים” – זה המאתיים לירות שלי, שהוצאת מהחולצה, כשתליתי אותה על המסמר בגלל הזיעה…

פועל 3: נשבע לך בחיי אבי ואמי והילדים שלי שלא ראיתי כסף ולא לקחתי כסף ולא נגעתי בכסף.

פועל 1: ולא מתבייש להשבע בחיי הילדים שלו – הממזר.

פועל 3: ממזר אביך.

(מתחילה קטטה. גדליה נכנס ומפריד).

גדליה: לא יפה ולא נאה ולא הגון. תתבישו. אנשים סי – מ– פט – יים כאלו מתקוטטים כאלו היו העולם התחתון.

כולם: חה. חה. חה.

פועל 1: גונב כסף מפועל זה בושה.

פועל 3: “וולא” תגיד עוד פעם גנב – ואני משגר אותך ישר לבית חולים בבאר־שבע.

פועל 1: הבטחת “בית דין רבני” – איך זה?

גדליה: אז פתחו את הפה ותתחילו לדבר. צריך גם לעבוד.

פועל 3: נשבע שלא ראיתי כסף. לא לירה ולא מאתיים לירות.

פועל 1:…ככה זה מתחיל “בית הדין הרבני?”

גדליה תלוי היכן… יש בית דין רבני – של רבנים, של שמשים, של צדיקים – ושל פושעים בעולם התחתון…


גדליה וכל הלהקה "כשיש מחלוקת – ישפוט שופט"


גדליה: ועכשיו בחורים, אומר לכם משהו – (מסתכל בשעון) אין הרבה זמן, צריך לרדת… אז גומרים בקיצור… לא תמיד הגנב אשם … לפעמים אשמה הפרצה הקוראת לגנב … אז לא צריך להווצר מצב שיש בו פרצה … (לפועל 2) יוסף, תחזיר לו את הכסף… נפל לך מהכיס בזמן העבודה – הרימותי ומסרתי ליוסף למשמרת … ולהבא לעבודה תבוא עם כלי עבודה – וכסף תשאיר בבית.

פועל 1: (סופר את הכסף שקבל) … רגע. רגע. רגע. איך זה שיש פה רק – 180 ל"י והיו לי – 200.

גדליה: זה בסדר.

פועל 1: גדליה – מה זה פה בסדר אם הרימות – 200– ופה ביד יש לי רק – 180– איזה סדר זה?

גדליה: שכחתי לספר לך ש“בבית דין רבני” הולכים עשרה אחוז לצדקה … עשרים לירות הלכו לגננת לקנות צעצועים לגן הילדים …

כולם: חה. חה. חה. חבר’מן, חבר’מן גדליה. יופי. מצוין.

פועל 1: אם כך כל הכבוד (לפועל 2) אבל אילו גדליה לא היה מרים את הכסף – ואתה היית במקרה שם עין על הכסף – יכולת לצעוק “חי וקיים” – לא היית מחזיר …

פועל 3: עכשיו באמת אני פותח לך את הראש במגרפה …

(תופס מגרפה)

גדליה: (בצעקה) תזרוק את המגרפה – או שכולנו פה נעשה ממך סלט ירקות … (רואה את שולמית ונטקה נכנסים. מאושר מאד)

אתם יכולים להמשיך להתקוטט – יש לי אורחים (הכל מסתכלים באורחים) נפלא שבאתם.

שולמית: אמרת לי פעם שאשה הולכת אחרי הגבר.

גדליה: זה נכון. זה רק במקרה שהגבר הוא גבר – והאשה היא אשה.


שולמית שרה "האשה הולכת אחרי הגבר"

גדליה וכל הלהקה שרים יחד עם שולמית. גדליה ונטקה מתחבקים.


שולמית: למה אתה מחבק רק אותו?

גדליה: חביבי, חביבי, חביבי. כמה חיבוקים וילדים שאת עוד תקבלי ממני …

(גדליה מכניס את שולמית לקרון על הפסים ולהפתעת הכל יושב לצדה) תדחפו, גבר שהולך לירח דבש צריך לשמור על הכוחות שלו.

(הכל צוחקים. הודפים את הקרונות ובה הזוג הצעיר)


כל הלהקה שרה ורוקדת "אשה הולכת אחרי הגבר"


מסך



  1. במקור “שכר” – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור המודפס “מתנג” – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור המודפס “בקירות” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות