הנפשות:

שמעון קורן: מ"פ, חבר קיבוץ.

עליזה: חברת קיבוץ, אהובתו.

חנן: חבר קיבוץ, וטרקטוריסט

שמואליק: טוראי, בפלוגתו של שמעון קורן. חבר קיבוץ

נעמי: גננת בקיבוץ

זמן: תקופת ההפוגה.

מקום: קיבוץ.

שעה: לפנות ערב.

שמעון: (נכנס, משחק במפתחות המכונית): זה יהיה “כף” עצום. נקח את הילדים ונסיע אותם לטייל. סוף־כל־סוף, גם מפקד פלוגה צריך לשכוח קצת את המלחמה. הו, הנה נעמי, הגננת!

נעמי: (נכנסת, רואה את שמעון, מקדירה פנים.)

שמעון: שלום, נעמי. היכן הזאטוטים שלך? באתי ליום חופש. המכונית לרשות הגננת והילדים. בבקשה! בבקשה לעלות.

נעמי: אין צורך. אין צורך. מוטב ילכו ברגל.

שמעון: מה פירוש: ילכו ברגל? אני אסיע אותם! אין בזה כל טרחה. נעבור את גן -הירק ואקח גם את עליזה שלי. זהו הענין בגוש! מה קרה, נעמי? אפילו שלום לא אמרת לי.

נעמי: שלום, שלום, בעצם, חבל על הטרחה.

שמעון: מדוע את דומה למלפפון חמוץ?

נעמי: עלי ללכת. הילדים מחכים לי.

שמעון: אני חוזר ושואל: מדוע לא נסיע את הילדים של הקיבוץ? הם אוהבים לנסוע במכונית! יטיילו קצת.

נעמי: כן, הם אוהבים – אולם לא עם כל נהג! (רוצה ללכת לצאת)

שמעון: מה פשר הדבורים הללו?

נעמי: תשאל את שמואליק. הטוראי שמואליק, חבר הקיבוץ, וטוראי בפלוגתך. הוא בא, כמוך, ליום חפש. (יוצאת)

שמעון: (לעצמו): גננת זה עסק־ביש – גננת עם מצב־רוח נפוח – זה אסון.

חנן: (נכנס): הו, אתה כאן? (בלגלוג)

שמעון: מה פירוש: אתה כאן? קבלת פנים נאה מאד, חנן. מה נשמע בטרקטורים?

חנן: אני עסוק. צריך ללכת לשדה.

שמעון: זה דוקא בתכנית: לגשת לשדה ולגן־הירק, לעליזה. בוא, חנן, המכונית מחכה!

חנן: אין צורך. אין צורך לטרוח. אלך ברגל. אני מגדל כרס קטנה – ומוטב ללכת קצת.

שמעון: דוקא כשאני מזמין אותך לנסוע אתה דואג לכרס? משונה מאד. בוא. תגש אתי לשדות. אביא אותך עד הטרקטור. הג’יפ שלי “סוחב” מצוין.

חנן: לא, לא, תודה. נזכרתי. אני צריך עוד לגשת לגרג'. נשבר משהו. שלום, שמעון. אגב, ראית את שמואליק? בחור חביב. לא ראית איך הקיבוץ קבל אותו בשמחה! (יוצא.)

שמעון: שוב שמואליק, השד יקח אותו, את שמואליק זה. משונה מאד. מסתכלים בי כאילו אחזה בי השחפת או הטיפוס, או … כמו מצורע! משונה מאד.

נעמי: (נכנסת): אתה עוד כאן? עם ג’יפ שלך? ולא הואלת בטובך להסיע מישהו להיות טוב לב ובחור הגון, ואיש מצפון, וחבר לקיבוץ?!

שמעון: את מדברת שוטפת־צפופה מאד. אינני מבין דבר.

נעמי: תבוא עליזה – אולי אז תבין! חבל שלא הבינות עד היום! (יוצאת)

שמעון: יום בהיר, ורעמים וברקים! ממש מבול! פחד! אולי אני מלוכלך? (מוציא ראי) לא, נקי בהחלט. פרצוף סימפטי בהחלט!

נעמי (נכנסת): אתה עוד כאן?

שמעון: לא. אני הלכתי כבר.

נעמי: אולי תלך. יותר נכון – תסע. תעביר את הג’יפ למקום אחר.

שמעון: מדוע?

נעמי: אני מטיילת עם הפעוטים. אינני רוצה שיראו את הג’יפ. הם יבקשו לנסוע אתך – וחבל עליהם.

שמעון: נעמי, נעמי, אני מבולבל לגמרי.

נעמי: אתה צודק.

שמעון: מה פירוש צודק?

נעמי: שאתה מבולבל לגמרי.

שמעון: ובכן?

נעמי: ובכן – מה?

שמעון: שאלתיך משהו!

נעמי: אמרתי לך: תשאל את שמואליק! נא, מילא, אקח את הילדים דרך השער האחורי.

שמעון: נעמי, מה קרה, מדוע את נפוחה כל כך?

נעמי: נפוחה? איפוא? עדיין לא התנפחתי.

שמעון: את מוציאה אותי מהכלים1

נעמי: אין כאן – כלים. יש כאן רק בחור מבולבל – וג’יפ שבלבל אותו.

שמעון: אינני מבין כלום, נעמי. עשי טובה ותסבירי לי!

נעמי: אתה טועה!

שמעון: במה?

נעמי: אני גננת ולא קצין הסברה!

שמעון: הביטי אלי נעמי!

נעמי: אין כל צורך. אני זוכרת היטב כיצד אתה נראה!

שמעון: והרי, הרי לפני שהתגיסתי לצבא, כשעבדתי בבית, התיחסת אלי אחרת. אמרת שאני בחור הגון.

נעמי: כן, היית בחור הגון.

שמעון: הייתי? ומה נשתנה בינתים?

נעמי: אתה חייב לדעת!

שמעון: עסק ביש. עסק ביש. והרי כך נוכל לעמוד כל הלילה.

נעמי: אתה טועה!

שמעון: במה?

נעמי: אין לי זמן לבזבז על שיחה אתך. (יוצאת)

שמעון: מישהו השתגע כאן! ממש טרוף הדעת! ואיזה כעס, ואיזה רוגז. ואיזו אירוניה! פחד! שמואליק? ג’יפ? מבולבל?

חנן (נכנס): הו, אתה עוד כאן?

שמעון: כבר תקנת את השבר?

חנן: איזה שבר? לא היה לי שבר. הה, בגרג'. נכון. שכחתי לגמרי, מדוע אתה עומד בחצר?

שמעון: אני נבוך לגמרי.

חנן: ואתה חושב שאם תעמוד באמצע החצר – תרד לך הנביכות!

שמעון: מדוע הלגלוג, חנן?

חנן: אצלי זה כאין וכאפס – אילו דברת עם נעמי הגננת היית מקבל מקלחת קרה.

שמעון: דיברתי אתה, חנן.

חנן: עכשיו אני מבין מדוע אתה עומד בטבור החצר.

שמעון: מדוע?

חנן: היו רעמים וברקים – עכשיו אתה מחכה לגשם. הו, הנה הגשם בא!

שמעון: מי בא?

חנן: עליזה הולכת! עליזה שלך חוזרת מגן־הירק. שמע, לבש מעיל גשם. (יוצא)

עליזה: הו, באת הביתה! (מהלכת ושמעון מהלך אחריה.)

שמעון: מדוע את זועפת? כך מקבלים אדם שבא לנוח מהמלחמה? כולם מסתכלים בי כאילו פשעתי פשע איום! מה הענינים, עליזה? (רוצה לחבקה)

עליזה: הנח לי!

שמעון: מה השנוי הזה?

עליזה: לא אני נשתניתי ־אתה נעשת אדם אחר!

שמעון: אני? אני אותו השמעון שהיה קודם!

עליזה: היית שמעון ועכשיו – אתה סתם “שמע־נא”!

שמעון: “שמע־נא”? מי זה “שמע־נא” – כאן?

עליזה: כך קוראים לך בפלוגתך.

שמעון: לי. אני שהובלתי את הפלוגה לקרבות, נלחמתי כהוגן, נפצעתי פעמים. כך קוראים לי – זה לא יתכן.

עליזה: הם מעריכים אותך כמפקד – אבל בן– אדם – ירדת פלאים, שמעון. חבל. אני באמת מצטערת. עלי ללכת.

שמעון: ללכת? דומני שכמעט ונתארסנו, נכנסנו לחדר־משפחה‼ מדוע אתם עורכים לי קבלת פנים כזאת?

עליזה: תשאל את שמואליק.

שמעון: שוב שמואליק ‼ אפשר להתפקע. אם אתפוס את שמואליק זה אהפוך אותו לגל־עצמות. העצמות שלו עוד תנגנה ג’ז אצלי.

עליזה: זהו דוקא סגנון! סגנון מתאים לך.

שמעון: עליזה – תסלחי לי. לא נתכוונתי להתפרץ. הרי היינו ידידים טובים. אולי תסבירי לי. אדם עלול גם לטעות, לשגות. וטוב לברר את הדברים.

עליזה: אלו מלים! שמואליק! שמואליק! שמואליק!

נכנסים: (שמואליק, חנן, נעמי.)

שמואליק: שלום אדוני המפקד. (מצדיע)

עליזה: עכשיו בלי גינונים. דבר!

שמואליק: קשה מאד. כשאני רואה את המ.פ. – אני מתחיל לגמגם.

עליזה: עכשיו אנחנו חברים – המבררים אם שמעון ראוי להיות בחברתנו.

שמעון: כך?!

נעמי: נו, תתחיל כבר. הילדים מחכים לי.

שמואליק: במה להתחיל?

חנן: מההתחלה.

שמעון: נו, דבר כבר. אין לי סבלנות. ממש משפט צבאי!

שמואליק: אתה מבזבז בנזין של הקיבוץ – סליחה – של העם העברי.

שמעון: אני?

עליזה: לשתוק!

שמוליק: אתה סוגר עין אחת – כשחייל מבקש לנסוע טרמפ

שמעון: אני?

עליזה: לשתוק

שמואליק: וכשנסעת לחופש – ונתת גם לי חפש – לא בקשת ממני שאסע אתך – הביתה! לבית של שנינו. ואני עמדתי חמש שעות בכביש!

שמעון: אני?

שמואליק: לא. – אני עמדתי! זהו זה. המכונית סבבה לך את הראש. שכחת שיש גם מחר בעולם – והמלחמה תסתיים, ותצטרך להביט בעיני חבריך – גם כאדם!

עליזה: שמעת– ובקצור. לא נכנסנו לפרטים קטנים. הנה, זוהי האשמה. מודה?

שמעון: אבל! אבל… הרי…

עליזה: שמעון, בלי “אבל”! כאן עומדים חבריך הרוצים בטובתך.. רוצים שתהיה בחברתם – וגם, גם אוהבים אותך. אבל מקלחת קרה חייב היית לקבל.

שמעון: זאת אומרת שהענין סודר מראש.

עליזה: בטח. חיכינו לך בחצר. שמואליק במקרה, הפעם, לא עמד בטרמפ שעות. בדרך לקח אותו מפקד פלוגה הגון ממך.

שמעון: יש גם כאלה!

עליזה: מובן שיש. ומשום כך אנחנו רוצים שתהיה בחברתם, בחברה הגונה. שלא תוציא לעג עליהם.

שמעון: מסובך מאד. מאד מסובך. למדת לדבר “ציונות”. ממש נאום!

עליזה: עכשיו – תורך!

שמעון: תורי?

עליזה: לשאת נאום! נאום סנגוריה על עצמך.

שמעון: אין צורך. אינני מצטדק כלל. הצדק אתך עליזה. אשתדל – להבא. באמת. ברצינות.

נעמי: נו, מה אתם עומדים? שמעון, הילדים רוצים לטייל לגן־הירק!

חנן: ותקח אותי לטרקטור בשדה.

עליזה: ואחר– כך, – שמעון – נסע בג’יפ לירח הדבש שלנו.

שמעון: קור – וחום. קור – וחום. פלפל מר – ופתאום דבש. אפשר להצטנן אצלכם. נו, טוב. סדרתם אותי בעצם – עד ה“עצם”. בוא שמואליק, נסע קצת טרמפ לשדות שלנו. בואי עליזה. (מחבקה.)

מסך

מערכה א': באר אפלולי

[ג’טה שרה “אני מזדקנת” – השיר הרומני – (ותרגום עברי בחלקו). בהפתח המסך היא יושבת ליד הבאר. היא לבדה. הבר מאן (פועל במה) מתרומם מפעם לפעם מאחורי הבאר – היא מסתכלת עליו עד שהוא יוצא.]

ג’טה

(פונה לבמאי היושב באולם) מתי מתחילים בחזרה? – מה?

אני לא שומעת אותך? איפוא אתה – הה על היציע! מצאת מקום לשבת, מהיציע לא תראה את “היופי של האופי” שלי… טוב. נחכה לתזמורת! ברירה יש לי! תמיד מחכים… למה? (מושכת בכתפיה)… לפעמים לחתן שלא בא… לפעמים לקברן שבא לפני הזמן… לפעמים לפקיד מס הכנסה שלא שוכח לבוא… מענין! – בינתים מתקדמים להיות אבק… (כאילו מנערת אבק מפרח) פו! פו! לפעמים מחכים לאינסטלטור… כל הלילה הברז מטפטף – זה עצוב… כמו החיים – אבל בברז לא נגמרים המים… (נגשת ומסתכלת בראי שהוא למעשה מסך הסרט) מה דעתך על החיים מונה?

ג’טה בסרט – לא רע.

ג’טה בסרט– מה אמרת?

ג’טה –… כשאני הייתי בגילך גם כן חשבתי כך.

ג’טה בסרט –… הוא היה מאוהב בי עד מאחורי האזניים…

ג’טה –…מה שנכון נכון!

ג’טה בסרט –…חוץ מהזמן שהיה עסוק בישיבות…

ג’טה – (בחיוך ממזרי) כן… לפעמים אהב גם לשבת־אבל לא תמיד… מה השעה?

ג’טה בסרט – 11

ג’טה – אצלך השעון מדויק?

ג’טה בסרט – אצלי כבר 11 בלילה במשך עשר השנים האחרונות.. את זוכרת שצלצלנו אליו? היתה לו ישיבה בדיוק ב­־11 בלילה. איש חשוב.

ג’טה – כן. כן. כן. (נוסחאות שונות)

גטה בסרט – איך אהבנו אותו…

ג’טה –…נכון.

ג’טה בסרט –…אבל הוא היה עסוק בישיבה חשובה.

[אנו רואים עכשיו על המסך רק טלפון מצלצל איומות. אנו מתקרבים ומתרחקים מהטלפון המצלצל כדי להדגיש את “מכשיר האמים” החודר לחיינו בכל שעה לא צפויה.]

ג’טה בסרט – הוא עסוק בישיבה.

[רואים מיטה רחבה וארבע רגלים. הרגל העדינה של האשה מתחככת ברגל השעירה מאד של הגבר.]

ג’טה –…הוא עסוק בישיבה.

ג’טה בסרט – איש חשוב מאד!

ג’טה – (מחייגת בטלפון על הבמה) הלו! הלו! הלו!

גבר בסרט – (הגבר מרים את השפופרת ליד מיטתו! רואים כל זמן השיחה רק יד אשה המלטפת אותו)

– הלו – מי? הו, יופי שצלצלת – כן,־ש, – בה…

אשה בסרט – (סיבת הגמגום של הגבר היא שיד האשה הכניסה שזיף או תפוח לתוך פיו)

גבר בסרט –… נתקע לי משהו בגרון…

ג’טה (בטלפון על הבמה)… זה מסוכן? אולי… אולי אני אקרא לרופא…?

גבר בסרט –… עכשיו הכל בסדר מונה יקירתי

אשה בסרט – (נותנת לו צביטה רצינית בחזהו השעיר)

גבר בסרט –… (בצעקה) ואוהו…

ג’טה – (בטלפון על הבמה) הו, מסכן שלי! מסכן שלי! זו ישיבה סוערת – לא?

גבר בסרט – נכון. ישיבה סוערת מאד!

ג’טה – (בטלפון)… אני מתגעגעת אליך…

גבר בסרט –… גם אני…

ג’טה – (בטלפון כנ"ל)… מתי תבוא לראות אותי ב“אולימפיק”?

גבר בסרט –… רק אגמור את הישיבה… מה השעה עכשיו?

ג’טה – (כנ"ל) 11… אני מדברת מחדר ההלבשה… אתה בא?

גבר בסרט – (מנסה לדבר. יד האשה על פיו. אגב, אנו לא רואים את האשה כל הזמן… הקולות שהוא מוציא הן בערך כאלו…) בבב…גגג…ממממ…

ג’טה – אתה בבית ספר למגמגמים, יקירי? (בדאגה) איזו מין ישיבה זו?

גבר בסרט –… אקספורט ואימפורט!

ג’טה – (כנ"ל) אקספורט ואימפורט – מה זה בדיוק? (במבוכה ביישנית)… אני רק אמן ולא…

גבר בסרט – אקספורט ואימפורט… אתה מכניס סחורה לארץ אחת ומוציא סחורה מארץ אחרת…

ג’טה – מצוין. (הפסקה)

גבר בסרט – (אוכל דובדבנים שיד האשה מגישה לו ופולט את החרצנים אל כף ידה)

ג’טה – אתה עוד שם?

גבר בסרט – ברירה יש לי? (יד האשה מדגדגת אותו. הוא מתפתל בעוית צחוק שהוא מנסה לבלום… חח, חח, חי, חי, חי.)

ג’טה – (כנ"ל)… יש לכם ישיבה משעשעת, אני שומעת?

גבר בסרט – כן. מאד. הבוס מספר הלצה ארמנית…

ג’טה – (בחינניות של עלמה צעירה ומאוהבת) ספר לי! ספר לי! כל כך עצוב לי…

גבר בסרט – זו הלצה מצחיקה מאד… (אצבעותיו באופן סקסי למדי על שפתי האשה – ואנו רואים רק את שפתיה בלבד – ולפתע היא נושכת אותו, – והוא צועק מכאב…)

ג’טה – מה אירע עכשיו?

גבר בסרט –… קבלנו מברק שאוניה אחת עם קפה מברזיל התנגשה בנמל…

ג’טה – (כנ"ל)… הו, מסכן שלי. אתה באמת חי חיים קשים… טוב, אני מוכרחה לעלות עכשיו על הבמה ולשיר… אני אוהבת אותך… אוהבת אותך… אוהבת אותך… אל תעבוד יותר מדי קשה – טוב?

גבר בסרט – אני אשתדל, מונה יקירתי.

(הסרט דועך)

ג’טה – (מורידה את הטלפון) מסכן שלי!

ג’טה בסרט – (זה מופיע במהירות) נבלה! (הסרט נעלם)

ג’טה – מה אמרת?

ג’טה בסרט – (מופיע ונעלם במהירות) נבלה!

ג’טה – אין לי זמן לדבר אתך… אחר־כך־טוב?

ג’טה בסרט – טוב.

ג’טה – (… מסתכלת על ג’טה בסרט)… אז תעלמי!

ג’טה בסרט – לא רוצה!

ג’טה – (באנחה) הו, תמיד היית עקשנית כזאת…

ג’טה בסרט – את רצית במה, במה, במה, במה.

ג’טה – ואת רצית ילדים, ילדים, ילדים…

ג’טה בסרט – ומה יצא לך מן הבמה?

ג’טה – במה או ילדים – הסוף הוא אותו סוף מונה דרלינג…

ג’טה בסרט – דונט קול מי דרלינג! דונט דרלינג מי! (הפסקה)

מה הוא הוא אותו הסוף?

[בסרט רואים רק כתפים – ועליהם שלושה ארונות מתים הולכים ברחוב ריק…]

ג’טה – אמרתי לך?

ג’טה בסרט – זה לא תמיד כך! לפעמים זה יכול להיות גם אחרת…

(בסרט רואים בדיוק את שלושת הארונות ובתוך כל אחד מהם יושבת ג’טה ולוגמה מן הבקבוק… [אפשר שיר השיכור]…)

ג’טה בסרט – את רואה?

ג’טה – אני מוכרחה לעלות על הבמה! הקהל מחכה לי! התור של ה“מספר” שלי…

ג’טה בסרט – טוב – להתראות! (הסרט נעלם)

ג’טה – (אומרת תודה לפועל במה שנכנס ומעמיד פנס רחוב. נותן לה סכין איטלקי עם קפילר. היא מסירה את החולצה ומתחתה חולצת מלחים… פועל הבמה יוצא)

ג’טה בסרט – (שקופץ לפתע) הוא שכח את הכובע!

ג’טה – תשתקי (את רוצה)

ג’טה בסרט – איך זה ברומנית?

ג’טה – (אומרת זאת ברומנית – ומוסיפה…) עכשיו את מרוצה?

ג’טה בסרט –… כן, יש לי זכרונות ילדות נעימים (הסרט נעלם). ג’טה אומרת תודה לפועל הבמה שהביא את הכובע. הוא יוצא).

(היא שרה עכשיו את “מקי סכינאי” בנוסח לואי ארמסטרונג)

ג’טה בסרט – (שקופץ לפתע) זה קהל זה? – מחיאות כפיים סוערות בבקשה!

(– מחיאות כפים – כך יש להניח) תודה! (שולחת נשיקת אויר לקהל ־ ) מה לעשות אני אוהבת אתכם… (הסרט נעלם)

(ג’טה שרה עכשיו את “מקי סכינאי” בצרפתית. כמובן שפועל הבמה מביא לה אביזר מתאים – נאמר, כובע נפוליוני – והיא שרה זאת ברוסית – ופועל הבמה מלביש לה את הכובע הרוסי – ונוטל את הכובע הקודם, כך שלא יהיו הפסקות בפעולה.)

ג’טה בסרט – ברבו. ברבו. ברבו (מוחאת כפים)

ג’טה – את לא מה שהייתי…

ג’טה בסרט – עכשיו אני הבת שלך…

ג’טה – “קול מי מאמא” – תקראי לי אמא!

(עכשיו רואים בסרט עריסת תינוק ופעיה עצומה עולה ונשמעת…)

ג’טה – (שמה ידיה על אוזניה) די! די! מספיק! בעל הבית יתעורר ויזרוק אותנו מהדירה…

ג’טה בסרט – רצית ילדים – הה? (הסרט נעלם)

גט’ה – (לבמאי באולם) מה אמרת? שמע צ’וצ’יק – אם אתה חושב שאתה במאי – אתה טועה! אתה רוצה לספר לי איך לבנות “מספר”? – כמה מספרים עשית בכלל בחייך?! בשביל זה שלחו אותך ללמוד בניו־יורק… חבל על הכסף! מי? סטניסלבסקי – מי זה? מה הוא אומר: “אין תפקידים קטנים – יש רק שחקנים קטנים” “קונלר” גדול… אני מבינה… אבל פשוט הכובע היה גדול מדי… לא – “שמיגגה” – הכובע נפל לי על העינים… (חובשת כובע הנופל על עיניה) איך אפשר לשיר כך? – בטח שאני שרה בפה… אבל אני מוכרחה קונטקט עם הקהל… הו, אתה לא יודע מה זה קונטקט… מצטערת אני לא עצבנית… יש לי הצגת בכורה – והבת שלי מתחתנת… מה? גם לה זו תהיה הצגת בכורה… “החוכם” לא, אני תיכף מתחילה… רק שולחת מברק קצר… קטן" " " (מושכת בכתפיה סטניסלבסקי!)

(בטלפון) הלו, המברקה! המברקה אאאה! – דו רה מי פה… המברקה? המברקה! המיבדקאאאאה – דור מי פי סו…הם בטח נרדמו שם…

פקיד בסרט – (… המצלמה תופסת את הפקיד בלבד! רק אחר כך רואים אותו חצי ישן…) המברקה.

ג’טה – הלו!

פקיד בסרט – הההה מברקה! (בפהוק)

ג’טה – אפשר לשלוח אצלכם מברק?

פקיד בסרט – (פדנטי מאד)…גברתי?!

ג’טה – (נעשית קטנה מאד…)…האם אפשר, כבודו, בטובו, להואיל… מברק קטן – בתי מתחתנת!

פקיד בסרט – מזל טוב.

ג’טה – תודה.

פקיד בסרט – (בכעס) בעד מה תודה?

ג’טה – אמרת לי מזל־טוב – לא?

פקיד בסרט – (… פדנטי) בשביל זה אני מקבל משכורת – גברתי!

(בזלזול) לא צריך את התודות שלך, גברת?

ג’טה – סליחה.

פקיד בסרט –… (מתופף בעצבנות על שולחנו) אולי תתחילי גבר, גברת! מפריעה לי להמשיך לעבוד… אם לא אכפת לך!

(ראשו צונח על השולחן, השפופרת בידו. הנחרה עולה בטלפון.)

ג’טה – (מרחיקה את השפופרת מאוזנה)… מוזיקת לילה זעירה של שופן…

[היא נגשת לפסנתר ומנגנת שופן כשעל הרקע כל הזמן נחירות הפקיד – בהפסקות “טובות” שיקרע הבמאי שלנו… היא נגשת בסיום הנגינה לטלפון.]

ג’טה – אתה עוד שם? עוד שם? (היא סוגרת ומחייגת)

פקיד בסרט – (הטרטור זועק באוזניו) המברקה!

ג’טה – (בטלפון) הייתי רוצה לשלוח מברק ברכה לבתי המתחתנת!

פקיד – (נאנח) כולם מתחתנים!

ג’טה – אתה רושם?

פקיד – (בכעס) עוד אין לי מה לרשום!

ג’טה –… לבתי היקרה…

פקיד – קודם כל הכתובת, גברת.

ג’טה – נכון. סליחה. הכתובת: גברת ליזה מונה.

פקיד – מונה ליזה?

ג’טה – ליזה מונה.

פקיד – אם את דוקא מתעקשת… – " הגברת מונה ליזה" (כותב)

ג’טה – עפולה.. שכון חובבי־אל־ציון־אל־דמי לך, קרן יסעורים, ככר המעפילים. רשמת?

פקיד – אפשר לאיית?

ג’טה – לאיית? מה זה?

פקיד – לאיית – לכתוב באותיות. כמו למשל ב“גלץ”!

ג’טה – ב“גלץ”?

פקיד – בגלי צהל. או יש איות לא מסובך כמו ה.ה.ה.ב.י.ל. מי חש יש. קל – לא?

ג’טה – קל מאד.

פקיד – ההה בי למי חש. זה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל לכבוד מר יוסף חמו שרעבני. (הפסקה) את חושבת, גברת, שמשלמים לנו סתם משכורת? אז תאייתי לי כמו זה, גברת.

ג’טה – כמו מה?

פקיד – כמו ב“גלץ”. כמו ההה בי למי חש גברת כמו חלפאה גברת. זה חברה לשסתומי פקקים “אינטרנציונל”, האחים קרמזוב בערבון מוגבל, גברת, תפסת?

ג’טה – תופשת מאד. לכבוד הגברת ליזה מונה שחאצאדלקיכה, – עפולה.

פקיד בסרט – בסדר גמור. (הפסקה) המברק עצמו, בבקשה, גברת. ובבקשה אל תתעצבני…

ג’טה – (נושכת מרוב עצבנות את כף ידה) אני לא עצבנית…

“בתי היקרה, אלף ברכות”… כתבת אלף ברכות?

פקיד בסרט – את קמצנית גברת! אם תוסיפי “מליון ברכות” לא יעלה לך כלום… אפשר לכתוב בשמך “מליון ברכות”, גברת?

ג’טה – (בסדר. “ליום נשואיך המאושרים – עלי והצליחי”!

פקיד בסרט – לאן היא עולה? מה פתאום עולה?

ג’טה – (במבוכה) לא אומרים “עלי והצליחי”?

פקיד בסרט – (פותח ספרון) בתדריך ההדרכה שלנו, גברת – שיש הרבה עולים חדשים לא יודעים די טוב בשפה העברית… כתוב: לסגנן הכתב, לסגנון הדיבור – ו“לשלחץ את הביטויים”… אז אם את מסכימה אני משלחץ את המברק! בסדר?

ג’טה – ל“שלחץ”? – אולי זו וטעות דפוס?

פקיד בסרט – הממשלה שלנו אף פעם לא טועה אם כתוב ל“שלחץ”" – אז זהו בדיוק למה שהממשלה בישיבתה השבועית נתכוונה – אני בוועד של עובד המברקה – גברת.

ג’טה – (כמעט בבכי) “שלחץ” לי – פליז. פליז. פליז. שלחץ כמה שאתה רוצה – אבל המברק חייב להגיע בזמן…

פקיד – גברת – בוער לך משהו? – עוד תקבלי אולקוס מרוב עצבנות… אז מה לכתוב?

ג’טה – “לבתי היקרה לנשואייך הראשונים מליון ברכות”

פקיד – למה ראשונים? היא עושה סטג' או מה?

ג’טה –… אם המברק לא יתקבל בעוד שעתיים בעפולה – אני אבודה.

פקיד – שעתיים?

ג’טה – כמה זמן לוקח אצלכם לשלוח מברק?

פקיד – כשיש שביתת עובדי הדאר או כשאין שביתה?

ג’טה – כשאין שביתה.

פקיד – לעפולה? – חושבים! – בין יומיים לשלושה ימים – תלוי אם צרינפולסקי הלך למילואים בצהל או לא הלך –

ג’טה –… אני הולכת לקחת ספישל…

פקיד – (כותב) אני הולכת לקחת ספישל…

ג’טה – טכסי!

פקיד בסרט – טכסי! (כותב)

ג’טה –… בארץ יותר קל להגיע לעפולה מאשר לטלפן או לשלוח מברק, גוואלד.

פקיד – תהיי בריאה, גברת! (נוחר בטלפון)

סרט – איש עומד באמצע הרחוב וצועק: גוואלד!

ג’טה – מי זה?

פרופסור בסרט –… בדברי הימים, רבותי הסטודנטים, כל ההיסטוריה האנושית מימי ירמיהו הנביא שאמר…

סרט – האיש צועק גוואלד!

–… ועד לסוקרטס, אפלטון… שפינוזה שאמר:

סרט – האיש צועק: גוואלד!

פרופסור בסרט – ועד למנהיג הלאומי שלנו מר זומלפורסקי… ועל סקי צריך לשרוק… (שורק) ומה שאמר זומלפורסקי יהיה חרות באותיות אש על לוחות ליבותינו – אינכם משערים לעצמכם מה הוא אמר – זומלפורסקי – (שורק) הוא אמר…

סרט – האיש צועק: גוואלד! (הסרט נעלם)

ג’טה – (לבמאי שבאולם) מה פתאום הגוואלד הזה? מה זה צריך לרמוז? מה? אני לא שומעת אותך… (ידיה על אוזניה) שהחיים הם מה? הו… “בלבן”! מה היתה המלה הקודמת – ערבית? משהו עם “בלבן”… סטניסלבק – הה? צוציק –

[ג’טה מתחילה לשיר “מחפשים” ליד עמוד הרחוב.

היא כאילו מציעה את עצמה לעוברים ושבים – ואפילו לא נעלבת כאשר דוחים אותה.]

ג’טה – זה חלק מההצגה!

ג’טה בסרט – “איכה ירדת אדם”! (הפסקה בפחד) מישהו בא… את שומעת את הצעדים? הוא מתקרב…

ג’טה – עם שפם?

ג’טה בסרט – פרצוף נוראי!

ג’טה – זה ה“ג’יגולו” שלי!

ג’טה בסרט – אני מפחדת…

ג’טה –… אין מה לפחוד – יש לו לב של זהב…

[בסרט מופיע הקריין שהודף את ג’טה בסרט – ונוטל את מקומה – משתעשע בסכין – ואגרופן… מדבר אל ג’טה על הבמה.]

בריון בסרט –… יש לי לב של זהב עד שלא מרגישים אותי.

ג’טה – אהובי!

בריון בסרט – את תקשיבי לכל מה שאני אומר לך…

ג’טה – (כורעת על ברכיה לפניו)… אללה הוא ארור.

(ועכשיו חיקוי של מואזין לאות הכנעה)

בריון בסרט – עברו הימים של הפנס והרחוב.. עכשיו זמנים מודרניים – יותר עבודה ויותר כסף… הגברים רוצים נשים מודרניות… את רוצה כסף?

ג’טה – (נובחת) הב.הב.הב.כסף.כסף.כסף.כסף.

בריון – צריך להשקיע כדי להוציא את ההשקעה – בלי זה זה לא הולך…

מה את יודעת לעשות כדי לשעשע גבר…

ג’טה בסרט – שוטפת כלים בכיור. כלים עד לתקרה היא מקנחת את זיעתה ואת הפה במטלית שחורה – ומחיכת בפרצוף מלא כתמים שחורים…

ג’טה – זה מה שאני יודעת לעשות.

בריון בסרט – לזה הוא לא צריך אותך – יש לו אשה חוקית בבית…

ג’טה –…אני יודעת לרקוד צ’רלסטון.

(רוקדת צ’רלסטון)

בריון בסרט – זה לא מודרני… זה לא מספיק…

ג’טה – אני יכולה לרקוד “שק”

(רוקדת “שק”)

בריון בסרט –… אשה מודרנית חייבת להיות “סופיסטיקיטט” אינטלקטואלית ולדעת פסיכולוגיה, פילוסופיה, אסטרונומיה, פילולוגיה… כדי לשעשע את הגבר… לפני ואחרי…

מה את יודעת על שפינוזה?

ג’טה בסרט – (מצולם רק פה גדול)… מה אני יודעת? – מה… מה… מה…

(שרה) "או מאמיה־מיה)

בריון בסרט – מה את יודעת על זיגמונד פרויד?

ג’טה בסרט – מה אני יודעת על זיגמונד פרויד? זיגמונד..זיגמונד.. הו – אתה מתכוון לזיגמונד!! (שרה:) “זיגמונד האט דרי האטן –־דרי האטן זיגמונד האט”

בריון בסרט – תלמדי. תלמדי. תלמדי. (הסרט נעלם)

ג’טה – (ליד הפנס) הוא צודק… אני רוצה כסף? – לא? כן?

(כאילו קוטפת עלעלי פרח) כן.לא.כן.לא.כן..כן…כן…

[פועל במה עובר. היא ניגשת אליו בעיכוס מהלך. וכל מה שתאמר הוא בניגוד גמור לסכסיות־הנשית־החתולית]

ג’טה – מה בנוגע, שמיגגה? רוצים להתעלס באהבים, מחמדי הדגנרט? איך האי־קיו שלך, שימפנזה? חה.חה.חה. בוא נדבר על שפינוזה? – או שאתה רוצה לנגן על סכסופון…

[פועל הבמה חוטף אותה ונושא אותה על כתפיו אל מחוץ לבמה – בזמן שג’טה בסרט מופיעה… ג’טה יכולה להחליף בינתים בגדים]

ג’טה בסרט – מונה! מונה! מונה!

ג’טה – (מאחורי הקלעים) אני עסוקה! גם לי יש ישיבה…

ג’טה בסרט – (נאנחת) איפה הימים הטובים ההם ששרתי לחברה במלחמת השחרור?

ג’טה – (מאחורי הקלעים) מה היה במלחמת השחרור?

ג’טה בסרט – שרתי “האמיני יום יבוא”

פועל במה – (נכנס, פונה לסרט) היא שואלת אם האמנת?

ג’טה בסרט – מי אתה?

פועל במה – פועל במה לא יודע אפילו לשחק…

ג’טה בסרט –… אם אתה רוצה להעביר את הפסנתר? אני רוצה לתת קונצרט לפסנתר אחד.

[עכשיו זה משחק של העברת הפסנתר. נכנסים כמה פועלי במה וכל פעם]

ג’טה בסרט – יותר רחוק! יותר קרוב! עוד קצת. עכשיו זה בסדר – תסתלקו. "אני נותנת קונצרט “בדו־במי־בלמה־לא”!

[הפועלים יוצאים].

ג’טה – (נכנסת לבושה כמו טוסקניני). עושה “הכנות נפשיות” רבות. מסתרקת. צובטת את הגבות. בודקת את הלבוש. מנסה לנצח מול הראי. רואה אם הכסא מתאים לישבן שלה. מחליפה כמה כסאות. עוברת ליד הפסנתר בחשד…)

ג’טה בסרט – ג’טה בסרט תתחילי כבר! למה את מחכה?

ג’טה –… אני עוד לא ב“מודה” – אינ־ספי־רציה!!

(פונה לקהל) "קונצרט לפסנתר מאת מאסטרו פיגנבאום, “שלשת התאנים” בפוגה את רחמני, בדו־במי־בלמה־לא!

ג’טה בסרט – מה קרה?

ג’טה – איגדתי אצבע! אני צריכה שלוש אצבעות…

(בהחלטה נחושה)… הקונצרט חייב להמשך – אצבע או לא אצבע – מנגנת “השפן הקטן” כאילו זה היה בטהובן…

ג’טה בסרט – תפסיקי עם הפסנתר! זה לא כלי בשביל אשה… קחי! (מגישה לה אקורדיון. פועל במה בחלק החשוך מוסר לג’טה אקורדיון)

כמו במלחמת השחרור… אחת. שתים. שלוש.

ג’טה – את לא יודעת לספור יותר משלוש…

ג’טה בסרט – זה לקהל – שישירו אתך – “האמיני יום יבוא”

(פונה לקהל) זוכרים איך חבשנו “כובעי־גרב” שיירות לירושלים… נגבה נצורה… המצרים כבר באשדוד ליד תל־אביב… אלה היו ימים של חלומות וגבורה… נו, יחד עם מונה ל לשיר!

ג’טה – מנגנת ושרה את “האמיני יום יבוא” את “בערבות הנגב”

ג’טה – שרה עם הקהל את “היו היו שני חברים”

– מסך –

נפשות:

יוש. מ.מ.

רינה, מזכירה

מוטקה, מ.כ.

שנידרמן, מזר “אינטליגנט”,

פוטש, “טבח”

(שני מרוקנים, סטטיסטים)

מקום הפעולה: משרד הפלוגה

יוש עומד עם החלון. רינה מדפיסה במכונת־כתיבה.

רינה: לדעתי זה ענין פשוט מאד. אתה, יוש, בתור מפקד מחלקה חייב להרצות על…

יוש: (מסובב על עמדו ומוציא מכיסו גליון נייר) פשוט מאד, הה? (קורא) "עליך להרצות, פעם בשבוע, לפני פקודיך, על הנושאים דלקמן, לפי בחירתך: הסבוב השני. או: מצב האפסנאות נוכח הצורך במטבע קשה. או: מדוע הזבובים גורמים למגפות. או: הטרמפ' כבעיה מוסרית. או: איך להסביר לחייל את מדד השחרור. או… או…

רינה: או…

יוש: מה קרה?

רינה: שום דבר. הגד, ועליך לבחור בין או – לאו?

יוש: זהו. אני יודע ל“הלחם”. אני יודע ל“רכז”, אבל לשאת נאומים, זה לא לפי כוחותי. מה אני מבין במטבע קשה, בזמן שאין לי אפילו מטבע קלה. מה לעשות? מה לעשות? איך יוצאים מתוך הבוץ?

רינה: תעשה כפי שאתה נוהג לעשות גם במקרים אחרים.

יוש: זאת אומרת?

רינה: זאת אומרת: תטיל את התפקיד על מוטקה, מפקד הכיתה.

יוש: זה רעיון. רינה את “מותק”. רינה, את שוה “מליון”. רינה – אגב, אני מבין שיש צורך להודיע…

רינה: בסדר. יש לי כאן טופס מוכן. על כל אנשי היחידה להופיע… בשעה… ביום… כדי לקבל אינפורמציה על…

יוש: אבל, אבל מה מוטקה מסוגל לספר על “מדוע הזבובים גורמים למגפות?” אני מבין כי אפשר לדבר רגע, שנים, שלושה, – וכאן, חצי שעה על כל נושא ונושא! פחד! ממש פחד!

רינה: ובכן, תעביר את “הפחד” על מוטקה. הוא “ארטיסט” סוג א'. הוא כבר יסתדר איך שהוא… שקט. נדמה לי…

יוש: מה נדמה לך?

רינה: שמוטקה בא! (מציצה בחלון) כן, הנה הוא…

מוטקה: (נכנס צרוד מאד) שלום, נתתי אימונים בתרגילי סדר

יוש: ומה התוצאות?

מוטקה: פלטפוס? אני אומר לך: פלטפוס. אם נמשיך כך בתרגילי סדר – הם יתחילו ללכת על הידים, בחיי.

רינה: מה פתאום על הידים?

מוטקה: מפני שרגלים לא יהיו להם. לוא שמעתם אותי צועק: לי־מין שו־ר! ק־ד־י־מ־ה צ־עד…

רינה: אל תצעק!

מוטקה: מה דעתכם עליה? גם כן צעקה! עכשיו אני צרוד כבר. אני זקוק לגוגל… אבל, קודם, – הקירות רעדו. אני מוכרח קצת גוגל לגרון שלי.

יוש: גוגל? מה זה גוגל?

מוטקה: שמעתי שזה סופר רוסי ידוע, גוגל־מוגל. זה בשביל הגרון שלי. אני זקוק לביצים, אחרת אפסיק לצעוק בתרגילי־סדר!

יוש: אני אתן לך פתק לטבח, לפוטש. תגש אליו, תמסור לו את הפתק – ותגיד: תריסר ביצים! אצלך זהב – ולא גרון.

מוטקה: יוש, אתה לא מוצא חן בעיני. הנדיבות שלך מעוררת חשדות. אתה מתחתן? מה קרה לך? אתה נדיב יותר מדי. זה קצת משונה בעיני.

יוש: אין לי עוד רזלקה בשביל ל“התלבש” עליה. זה רק מתוך ידידות. פשוט מאד – אם תמשיך לצעוק בתרגילי־סדר – תהיה חולה. ואני זקוק לך כאדם בריא. בריא בגופו וברוחו. בעקר – ברוחו.

מוטקה: ולפי דעתך אני “טפוס” רוחני? (צוחק) בחיי, אתה מצחיק היום. צחוק בצד. קודם בידים – ועכשיו, בריא בגופו וברוחו. אצלי הגוף דוקא בסדר, – אבל הרוח? דחילק, יוש. מה אתה דוחס אותי ל“בנקט”? רינה, מה יוש רוצה ממני?

רינה: הוא עסוק וזקוק לאדם שיחליף אותו… ל… לחצי־שעה. ל…

מוטקה: לטייל אתך? מסכים. מיד – אף על פי שאני צרוד.

יוש: שמע, הענין פשוט מאד. קבלתי תזטיס…

מוטקה: שו – תזה?

יוש: תזסים להרצאות. ראשי פרקים. יש כאן כמה נושאים. אתה יכול לבחור לך אחד המוצא חן בעיניך. (מגיש לו את הנייר)

מוטקה: (מעין בכתוב) שמע, זה אדיר! הנה, הסעיף המוצא חן בעיני (רינה ויוש מחליפים מבטים מעודדים. מוטקה קורא) “איך להסביר לחייל את סדר השחרור.” זה בשבילי. זה בשבילי באמת.

יוש: אתה מוכן להרצות על כך? מצוין.

מוטקה: מה? מה אני מוכן? (תופס את הדבר לאשורו) אני מוכן להשתחרר, אמרתי. מה פתאום – הרצאות? אני בלרינה או טוסקנינה?

יוש: עשה טובה, מוטקה. אני… אתה מבין… מחכה לי אחת… אתה מבין… כזו, רזלקה, חבובה… יש לנו מפגש. זהו: יש לנו מפגש. אתה מבין – אני מוכרח.

מוטקה: נו, מה לא עושים בשבילך, זאת אומרת? בשבילה. כלומר בשבילך שתוכל להיות בשבילה. ובכן, מהו התפקיד.

יוש: זה ענין קל מאד. פשוט, כמו למרוח מרגרינה. אתה מדבר – והחיילים שומעים. זה הכל. אתה מדבר, החיילים שומעים, ואחר כך אתה מפסיק לדבר ואומר: חפשים! ואז, כולם מתפזרים. באמת, קל מאד. אני סומך עליך. להתראות! שלום! (יוש ממהר לצאת)

מוטקה: אני – והרצאה! אני ותז־תז־תזטיס! כמו גמל מעופף עם מוטור של סקימיי סטר! (רץ לחלון. שומעים טרטור מכונית). יוש! יוש! יו! הוא נסע. לכל הרוחות, נפלתי בפח. (מעיין בנייר) ועוד איזה פח! מאה סעיפים! “הכה תותח באלפיו ויתוש ברבבותיו”. לך ותדבר על יתושין! “חיל הרפואה של הצבא חילק (1/2)1 מליון כדורי פאלודרין למניעת מלריה, כ־50000 טון ד.ד.טי. ערך 1/4 מליון איבוק אישי של חיילים בד.ד.טי. הצבא מחזיק 720 מפקחים סניטרים”. אפשר להתפלץ. אם אני עורך הרצאה מסוג זה, “מלבושיב עלישק” – וקוראים ל“מגן דוד אדום”.

רינה, מה לעשות? רינה, הצילי אותי. (מעיין בנייר) הו, עוד דבר נוסף "שטה חדשה להשמדת זבובים¹ אני מתעלף. רינה, הצילי אותי. מה עלי לעשות.

יוש נסע – והכל נשאר על ראשי. ואצלי הראש כבד נ־פו־ח! הוא מתנפח מרגע לרגע. רינה, הצילי אותי!

שנידרמן: שמי שנידרמן. שנידרמן משה. קודם היה שמי שנידרמן. עכשיו שיניתי את שמי לחיטי.

רינה: מה רצונך?

שנידרמן: בענין השם שלי.

רינה: איזה שם?

שנידרמן: הראשון. בכל הפקודות אני מופיע בשם שנידרמן. ושנידרמן איננו קיים. קיים חיטי. משה חיטי. שנידרמן מת.

רינה: ובכן, אמור סוף כל סוף מה רצונך?

שנידרמן: לנדנד!

סוט – רינה: מה!

שנידרמן: לנד־נד. שנידרמן מת – וחיטי חי. בפקודות שלא יזכירו את שנידרמן. זה גלותי. אני רוצה בשם עברי ולא בשם גלותי.

מוטקה: מתי הופעת?

שנידרמן: לפני יומיים.

רינה: וכבר היה כאן עשרים פעם.

שנידרמן: אני מעונין למצוא את מקומי הנכון בצבא ההגנה. כבר “שפשפו” אותי יותר מדי במחנה באימונים. איזה רושם אני עושה?

מוטקה: משופשף לגמרי.

שנידרמן: לא לזאת נתכוונתי. האם אני עושה רושם של חוליגן, של ברבר, של הדיוט?

רינה: קשה לדעת.

שנידרמן: ובכן, עליכם להבין שאני טפוס אינטליגנטי, זהו. גמרתי שש מחלקות גמנסיה. וכאן רוכבים עלי יותר מדי. ואני בתור אישיות משכילה, מוחה בכל תוקף.

מוטקה: (מחבק לפתע את שנידרמן. שנידרמן מרים משקפון ומביט במוטקה בתמהון רב) אני שמח להכירך. אני מפקדך הישיר.

שנידרמן: אתה? כבר חמשה אנשים אמרו לי זאת: אני מפקדך הישיר – לך ותקלף תפוחי־אדמה במטבח! – “אני מפקדך הישיר – צחצח את הנעלים לכל הכתה”.

רינה: אבל, מוטקה הוא מפקדך האמיתי. השאר אינם אלא סתם שקרנים.

שנידרמן: (נגש אל מוטקה ולוחץ את ידו בחום רב. מנענע אותה עד שמוטקה חש בידו) אני שמח. אני מאושר. תמיד היתה לי הזכות לקרוא עליך בעתונים, ועכשיו אני שמח מאד מאד, להכירך פנים אל פנים. איך אתם קוראים לזאת. קפפ. אני שמח אותך־קפפ! אבל, עליך להתאים לי תפקיד מתאים. אני שונא פרוטקציות. כאשר תכיר אותי מקרוב, תראה שאני מתאים לכמה תפקידים. למשל…

רינה: להרצות?

שנידרמן: איך ידעת שאני מוכשר לזה?

מוטקה: מה, לא רואים! רואים מיד! שמע, טוב שנפלת לכאן. אני אשחרר אותך מתרגילי סדר…

שנידרמן: מצוין – אני יכול להפסיק לצלוע. (משחרר את רגלו ה“צולעת” כביכול)

מוטקה: ואם תרצה לערוך הרצאה קטנה, – אשחרר אותך כמוה־הי.

שנידרמן: מצוין – אני יכול לזרוק את המשקפיים. (מסיר את משקפיו וטומן אותם בסל הניירות) ובכן, מה עלי להרצות?

מוטקה: (מגיש לו את הגליון אשר הגיש לו קודם לכן יוש)

שנידרמן: בסדר גמור. מצוין. זה ג’וב בשביל טפוס אינטליגנטי כמוני. כמה אנשים חיבים לשמוע להרצאתי?

מוטקה: לא חשוב. העקר – להסתער על הענין ולסיים את הענין.

שנידרמן: אגב, אני מעונין בחופשה קצרה אחר ההרצאה. נאמר רק ל־98 שעות.

מוטקה: הכל יסודר. הכל יסודר. רינה תרשמי לו אשור חופשה. אני מברך אותך (רינה רושמת בינתים בחריצות רבה) להצלחתך. אני עסוק מאד. תודיע לי על התוצאות החיוביות. אתה יכול לבחור בכל נושא ונושא, כפי רצונך. אתה יכול אפילו לדבר על כמה נושאים. העקר תמלא את הטופס (מראה על הלוח בקיר) ותחתום שהרצית בשם יוש. מובן?

שנידרמן: בשבילי זה שום דבר. אני כבר שוחחתי עם ד"ר מרמורשטין על פסיכופתלוגיה, על דרוניזים, על פדוריזים, על דויזים, זה אצלי – כך, מהשרוול!

מוטקה: העקר – תצליח. שלום (יוצא)

שנידרמן: את המזכירה כאן? (בחביבות יתרה)

רינה: לא. אני ראש ממשלת סין. (יוצאת חוזרת) שכחתי למסור לך את אשור החופשה. (לנפשה) איזה נודניק! פחד אלוהים. (יוצאת)

שנידרמן: עלי למהר! המכונית יוצאת בעוד חמש דקות. אם אספיק להגיע לתל־אביב לפנות ערב… צריך לחפש שומעים להרצאה! אין דבר – אל יאוש. (מציץ בחלון) הלו, פוטש! הלו פוטש! בוא הנה! בוא הנה! זה אני – חיטי! (לנפשו) מצוין. פוטש ושני המרוקנים פוטש ושני המרוקנים – קהל נפלא. הם בין כה וכה אינם מבינים מה שמדברים אליהם.

פוטש: (נכנס מחבת בידו) מה אתה קורי לי (קורא לי) אני להוריד התפוחים האדמים. (תפוחי אדמה)

שנידרמן: פוטש, הציל אותי, כאן היה איזה נודניק שבקש שאני אדבר אתך ועם שני המרוקנים. קרא למרוקנים.

פוטש: למי? למרוקנים? למה? הם בעבודה!

שנידרמן: זה כמו כלום. זה כמו לקלף ביצה של תרנגול הודו.

פוטש: אבל הם עובדים!

שנידרמן: שיביאו הנה את הסיר של תפוחי־האדמה. אני אפילו אעזור לכם בקלוף. העקר, למהר! המכונית נוסעת לתל־אביב.

פוטש: הלו, אנדריו הלו ג’קו! יש פה לדבר אתכם. תביאו גם הסיר של התפוחים האדומים. (לשנידרמן) אתה חושב, אפשר בזה המשרד לקלף!

שנידרמן: כמובן. קבלתי רשות מאת המפקד. מדוע עוד לא באו?

פוטש: (מציץ בחלון) הם הולכים כבד. סוחבים את הסיר של המטבח. הלו, אנדרי, יותר מהר!

שנידרמן: משונה, רציתי לבקש חופשה, לסקנדל סקנדלים, ופתאום נותנים לך תעודת חופשה. (מנשק את התעודה) “בובלה” – נצא ל“כייף” קצת. (אנדריו וג’קו נושאים סיר. יושבים וממשיכים לקלוף)

פוטש: אתה יכול להתחיל! הנה הקהילה שלנו!

שנידרמן: גם כן קהל! הם מבינים כמו בלטות! ובכן, רבותי. (משתעל) הנושא שידובר בו הנו… (מסתכל בנייר. משתעל) שקט. בבקשה. (המקלפים מצביעים בסכיניהם על מצחם לאות כי הלה, שנידרמן יצא מדעתו) נושא שיחתנו היום הוא: “עליך להרצות, פעם בשבוע, לפני פקודיך, על הנושאים דלקמן, לפי בחירתך: הסבוב השני, או, מצב האפסנאות נוכח הצורך במטבע קשה, או מדוע הזבובים גורמים למגפות, או הטרמפ' כבעיה מוסרית, או, איך להסביר לחייל את סדר השחרור” מובן? ברור? כמובן, זה ברור כשמש. הנה למשל: הסבוב השני הוא תוצאה ישירה של הסבוב הראשון, ומצב האפסנאות נובע מתוך רשלנות מחפירה, שעה שלא הורדנו את כל המכנסים מעל המצרים, בשעה שרדפנו אחריהם כמו מגפה, והם בקשו טרמפ' מן האיש, כבעיה מוסרית, לנסוע לקהירו, כדי להסביר למלך פארוק מדוע הם רוצים שחרור מהצבא המצרי. (נוטל תפוח אדמה ומקלפו נכנס מוטקה).

מוטקה: מה זה כאן, מטבח? זוהי שערוריה. מי אמר לך להביא לכאן את הטבחים?

שנידרמן: חשבתי שנסעת? (נכנס יוש)

יוש: מה זה כאן, מטבח? יצאתם מדעתכם! כאן המשרד הפלוגתי. מוטקה מה מתרחש כאן? מדוע אתה נועץ בי מבט של מטומטם?

מוטקה: חשבתי שנסעת? (נכנסת רינה)

רינה: מה זה כאן? הפכתם את מטה הפלוגה ל… ל… סקנדל. אתם חושבים שאני אנקה כאן? אתם טועים! הפכתם את ה… ה… ל… ל…

פוטש: למטבח! הזמינו אותנו לקלף כאן תפוחים אדומים. מה אני יודע. אמרו הרצאות! יהיה הרצאות. מה איכפת לי, אני פוטש – ממטבח!

רינה: מי הזמין אותך? בחוצפה! אני לא הזמנתי אותך לקלף כאן תפוח אדמה!

פוטש: שנידרמן. שנידרמן הזמין.

שנידרמן: חיטי. בבקשה!

יוש: מי הרשה לך לאסוף לכאן את הטבחים?

שנידרמן: מוטקה. מה פרוש מי הרשה? מוטקה הרשה? כמובן, מוטקה!

יוש: (למוטקה) אתה? אינך מתבייש? אתה עוד תתבע למשפט. אני לא אשתוק!

מוטקה: הרי… הרי… הרי בקשת שאתן הרצאה.

יוש: נכון מאד. ומה ענין הטבחים לכאן?

שנידרמן: אני הזמנתי אותם. רציתי למהר ולנסוע. יש לי חופש ל־98 שעות.

יוש: לנסוע? שומו שמיים. לנסוע בזמן האמונים? מי נתן לך אשור חופשה?

שנידרמן: ממוטקה. מה פרוש מי הרשה? מוטקה נתן לי אשור חופשה!

יוש: מוטקה, מה מתרחש כאן? הרי אפשר להשתגע. הפקרות! ממש הפקרות!

רינה: זה פשוט מאד. אתה, יוש, חייב היית להרצות, הסרת זאת מעליך והעברת את התפקיד למוטקה. היות ומוטקה גם הוא חכם, כמוך, העביר זאת לשנידרמן…

שנידרמן: חיטי, בבקשה!

רינה: לחיטי! לחיה הזאת, וחיתי כדי לקמץ בזמן ובאנשים הזמין את הטבחים להרצאתו – משום שאינם מבינים, בין כה וכה, על מה ידובר. אני מתפלאית ששנידרמן לא העביר את זכות ההרצאה – לפוטש, למשל.

יוש: כך!! רינה!

רינה: כן אני מקשיבה.

יוש: ראשית תבטלי את אשור החופשה. שנית תכתבי תעודת מאסר לשלשה אנשים בגלל הסבוב השלישי של ההרצאה.

רינה: מי הוא השלישי?

יוש: אני. באשמת מעילה בתפקיד… אני הוא האסיר השלישי

מסך

מחזמר

הזמן: ההווה

נפשות:

גדליה שמחה אשר – בחור ישיבה ירושלמי שנתפקר והפך לפושע

נטקה – חברו של גדליה

מר גרין – יושב ראש המועצה לשקום האסיר, תעשיין פלסטיק

רחל – אשתו

שולמית – בתם

ירחמיאל – יהלומן

גב' קלינר – אמו. פעילה באגודה למען ילדים

פינקו – איש העולם התחתון

רובוש – ……………….

חומש – ………………

קדמי – ………………

סבא – ………………

חבקוק – בלש משטרה

רגינה – בלונדית מאד

גב' סליסרבסקי – משכירה חדרים

מנהל בית כלא. סוהרים. שוטרים. לובשי מסכות. מלצרים. אסירים. פושעים.

פועלי מכרה תמנע.

מערכה 1

תמונה 1: במאורה של פינקו בעכו. ערב.

כל הלהקה רוקדת ושרה: "בית דין רבני בעולם התחתון"

חומש: (מוציא מזוודה מתחת לשולחן) פינקו, אני מפקיד את הכסף בידים שלך, שיבוא הרבי… (מוסר לפינקו את המזוודה) ואם תחסר אפילו לירה אחת… ק ח ח ח … (רמז לשחיטה) ולזה אנחנו מומחים…

קדמי: שחיטה או הריגה או לקיחה או שדידה או גניבה או פריצה או שק על הראש עם חוטי ברזל – וישר למיים בירקון… בולל – בולל – בולל … (מחקה זרימת מיים וחניקת טובע…) אז אף אחד פה לא נוגע בכסף השדוד עד שלא בא הרבי.

דובוש: 37 אלף לירות בנקאיות יקח אותי השד אם אני צריך לכסף טוב כזה גם שני שותפים כמו החומש הה – והקדמי ההוא.

פינקו: חתמתם שטר בוררות שמה שיחליט רבי גדליה שמחה אושר – תקבלו.

חומש קדמי דובוש חתמנו. חתמנו. חתמנו.

קדמי: ואז מה אם חתמנו? מחכים לו לרבי הזה כבר שעתיים איחור לבוררות רבנית של שודדים… מה זה פה?

פינקו: אולי המשטרה עלתה על הנעלים שלו…

קדמי: חיים של פושע זה לגמרי לא דבר קל בחיים האלו.

כל הלהקה ממשיכה לרקוד ולשיר: "בית דין רבני בעולם התחתון"

קדמי: כמה צריכה לקחת נסיעה קטנה מתל־אביב עד פה לעכו – תגידו?

פינקו: בוער לך?

קדמי: הכסף במזוודה בוער לי. איזה מן בני־אדם אנחנו? לשדוד בנק – “אהלן וסהלן” – יש שכל בראש. לעשות תכניות – בא לנו כמו כלום. ראשים של תלמידי חכמים מחוסרי השכלה… אבל איך לחלק את הכסף בין קדמי דובוש וחומש – נגמר השכל… איזה בני אדם אנחנו? מה זה פה?

דובוש: ארבעה חדשים עשיתי חקירות ותצפיות..? כמעט הבאתי מיטה לגור ליד הבנק, לראות מי יוצא ומתי יוצא… ואיך סוגרים ומי שומר…

חומש … זה יכולה גם בחורה לעשות… אבל מי היה לו אומץ להכנס לבנק, תגיד – אתה או אני? שמירה בחוץ גם כן “גְדִילֶה”…

קדמי: ומי הביא מכונית גנובה? אני. אני. אני. אז מגיע לי מהמזוודה הזאת לפחות שבעים אחוזים בשביל עבודה הגונה כזאת.

חומש: שבעים אחוזים תקבלו בעולם הבא… בבית הקברות.

קדמי: (תופש בחומש) אתה גם כן… “הַשְטִיק נְבֶילֶה”

חומש: שמעתם איך מזרחי מדבר אידיש… תסיר את הידיים שלך ממני…

קדמי: כבר לא מזרחי – קדמי השם שלי… ועכשיו….

הודפים זה את זה)

פינקו: תפסיקו. תפסיקו. תפסיקו.

חומש: (נסוג) … אני בסך הכל מסתפק בשליש צודק…. רק 45 אחוז…

דובוד קדמי: “הַפַיְיג” תקבל אצלנו. תראו אותו. פוחד להכנס לבנקים. תמיד רק בחוץ. מדבר על שליש ורוצה מאה אחוז.

סבא: (נכנס בריצה חלושה ומדבר בקול חלוש) רבי גדליה שמחה אושר… הולך… בא… בעיני ראיתי… רבי גדליה…. שמה.

דובוש – קדמי – חומש – מגיע לו “הַקְרֶנְק”. אני אתה. שבעים אחוז. קדחת. קדחת. אתם עוד תראו אצלי. שתקבל שבץ לב – שתקום ולא תלך.

סבא: (איש לא מקשיב לו ובקולו המצפצף והחלוש) רבי גדליה שמחה אושר בא… עם בלונדינית רגינה בא… (צוחק ומשתעל) הולך. בא. שמה.

פינקו: שקט שם. שמעתם מה אמר סבא? הבורר בא.

קדמי: אם כבר בא – ברוך הבא.

כל הלהקה רוקדת ושרה "הבו גודל לגדליה"

רגינה: (נכנסת. לובשת הרבה “נוצצים”) הי דובוש… היי פינקו… היי קדמי… היי חומש… מה נשמע אצלכם?

פינקו: איפה גדליה – זה מה שנשמע אצלנו?

רגינה: מצחצחים לו את הנעלים בחוץ… נוסעת אתו לטבריה…. לכל השבוע… סירות מרוץ … פוקר על ה“טאברנה”… חיים משוגעים הבטיח לי – אז הסכמתי…

פינקו: (בציניות) היה צריך בטח הרבה להתאמץ עד שהסכמת…

קדמי: (מסתכל בשעון) אחר כבר שעתיים וכמה – ועוד יש לו לב זה לצחצח נעליים, כשאנחנו נשרפים בנשמה בגלל הכסף ששוכב במזוודה… בחיי, מה זה פה?

פינקו: (מסתכל בשעונו של קדמי) השעון שלך עומד – איחור של שלש שעות.

קדמי: לך תסמוך על שעונים גנובים. מרמים אותך בזמן.

סבא: (שהציץ החוצה) הוא הולך…

פינקו: (כנ"ל) גדליה בא…

רגינה: (כנ"ל) “הרבי” שלי… איזה מותק שלי… הליכה שלו כמו נסיך – גרפי. והנעלים לכה שלו… שובר לבבות וקופות גדליה אושר…

כל הלהקה רוקדת ושרה "שובר לבבות וקופות"

גדליה: (נכנס. מסתכל סביבו בנונשלנטיות. הכל משתתקים. עובר ומביט בפני הנוכחים באדישות גלויה. נגש לפינקו) שטר הבוררות חתום?

פינקו: כן, גדליה. (מוסר לו) תסתכל. חתום ומאושר.

גדליה: והכסף?

פינקו: (מוסר מזוודה) הכסף כאן. הכל שטרות כסף. בסך הכל 37 אלף.

גדליה: פינקו!

פינקו: כן?

גדליה: תשים את המזוודה על השולחן ותפתח אותה – שכולם יראו.

פינקו: כן, גדליה. (פינקו עושה זאת. הכל מביטים בתאווה בשטרות הכסף) המזוודה פתוחה…

גדליה: (אדיש) רבותי, היות וכל העובדות ידועות לי היטב, והיות ולפי שטר הבוררות גזר הדין שלי מחייב, והיות ואין לי זמן מיותר לבזבז אותו כאן, אני מחלק את הכסף כדלהלן…

סבא: מה הוא אומר?

קדמי: דלהלן – יה חרש. עוד לא שמעת שבן אדם אומר דלהלן? זוז מפה.

גדליה: 10 אלפים לדובוש… המכונה “לינקר” (מסתכל בשטר) ומבית אביו שמו דב בן שרה דבושה ואפרים לנצמן. זהו, 10 אלפים לדובוש.

דובוש: אבל רב גדליה… זה… איך אפשר…

גדליה: 10 אלפים לקדמי, המכונה “זבלאוי” ומבית אביו (מסתכל בשטר) שמו משה מזרחי בן זלפה ומנשה מזרחי. זהו, 10 אלפים לקדמי.

קדמי: תראה, אדוני,… מה פתאום… מה זה פה?

גדליה: שקט שיהיה פה. 10 אלפים לחומש, המכונה…“חניוק” מבית אביו חיים משה ברל בן מלכה – חיה ואביו זלמן זליג לוצקי… זהו, 10 אלפים לחומש.

דובוש. חומש. קדמי אבל אדוני… מה זה פה? מסדר אותנו זה… לא יתכן ככה… זה שוד בצהריים… מגישים ערעור…

קדמי: חלקת רק שלושים אלף, לא?

גדליה: כן.

קדמי: ולאן הולכים שבעת אלפים?

גדליה: לבורר. (מתחיל לתחוב שטרות כסף לכיסי חליפתו – ובמתינות)

דובוש. חומש. קדמי. זה רצח – לא בוררות. זו גזלה. תראו איך הוא מכניס את הכסף שלנו לכיסים שלו? זה צדק זה? מי הזיע על הכסף – אתה או אנחנו? שיחזיר את הכסף שלנו תייכף ומייד.

גדליה: רוצים את שכר הטרחה שלי בחזרה?

דובוש. חומש. קדמי כן. כן. כן. תחזיר את הגזילה. חוצפה. מי הוא חושב שאנחנו?

גדליה: תסתכלו אלי… (קורע לאט – לאט את שטר הבוררות)… לא צריך את הכסף שלכם… (המעשה הדרמטי מרגיע קצת את הפושעים) קחו את הכסף שלכם… (הוא לא נותן להם בחזרה אפילו פרוטה – הוא זורק רק את ניירות שטר הבוררות למה לי כאב ראש. תקחו את הכסף ושוב תתחילו לרצוח אחד את השני…

חומש: אבל, גדליה…

גדליה: “שאט – הפפ” – חומש. כשאני מדבר כולם שותקים. אצל שפילקובסקי התחילו לצרוח ולרצוח אחרי חלוקת הכסף. כן או לא? אצל עבבלה מעג’מי – צעקות ורציחות אחרי חלוקת השלל. ואצל זיגי – אחרי שלא הסכימו על כמות התכשיטים… זוכרים? אז מה שאני אומר לכם, זה יותר טוב סטייק שמם כשאתה חי – מאשר שור הבר ולויתן כאשר אתה כבר מת..

(השלשה יוצרים מעגל ומתלחשים)

קדמי: זה בסדר, רבי. חלק את הכסף. תן את הכסף שלנו – שנראה אותו כבר.

דובוש: לא חשוב הכסף – העקר שיש עשרת אלפים.

קדמי: עכשיו יהיה לי נדוניה לתת לבת שלי מה שמתחתנת עם בחור מבית טוב מאד.

(גדליה נותן להם את הכסף)

חומש: מלת כבוד

דובוש: בוררות זו בוררות.

קדמי: חתמנו – חתמנו.

חומש: (מנשק את השטרות) שמפניה כמו מים… חה. חה. חה.

דובוש: ישן שבועיים… אוכל וישן. חה. חה. חה. מותק של כסף (מנשק לשטרות)

קדמי: מה שבא – ברוך הבא. (מנשק לשטרות) הבן־אדם לא צריך להתאונן כשיש לו מזל…

(צלצול טלפון, פינקו נגש)

גדליה: אתם מרוצים – ואני מרוצה, ואיש לא הולך לבית חולים בשביל ברזל על הקרקפת – ושלום על ישראל מה יש להגיד, בחורים, יש לכם ראש על הכתפיים… במקום שהכסף יהיה במזוודה ומריבות אין סוף… עכשיו הוא אצלכם ביד ואתם יכולים לבזבז אותו תוך שבוע ושוב להיות בלי פרוטה… ככה זה בחיים…

קדמי: חכם כמו שלמה המלך, גדליה, רק שאצלו משפט זה צ’יק – צ’אק… לא הספקת לפתוח את הפה – גמר את המשפט… כספית רועמת זה.

גדליה: ועכשיו – אנחנו נוסעים לטבריה…

קדמי: אתה לא נוסע לפני שאתה עושה לנו כבוד של שתיה…

פינקו: (מושך אחריו שפורפרת טלפון וחוט באורך 100 מטר) בשבילך, גדליה. החבורה של איזי וולף בתל־אביב.

גדליה: אני חייב לו תודה לוולף הזה… (בטלפון) הלו, מדבר גדליה. מה? וילה בסביון? הממ.. נשף מסיכות בהילטון… כן, חופש. לא רע. חה. חה. חה. ממזר אתה וולף. לעכב את הבחורה… ההורים אינם בוילה… איזי… אני לא שכחתי שסדרת לי אליבי. מה אני רוצה? שום דבר מיוחד… אני מקבל עשרה אחוז מהשלל – זה הכל. שום ערבויות. מאמין לך. איזי – מאמין לך. אצלך ואצל גדליה מלה זו מלה. בטוח. אם גם הפושעים לא יאמינו זה לזה – הכל אבוד. מי? נטקה? תודה שאתה שואל… כבר יותר טוב, תודה לאל. הלך בוקס החבר שלי, נפל התחיל לגמגם… תודה לאל יותר טוב. רשמתי אותו למכון לתרבות הגוף של ווינגיט… איזי, בשום אופן לא. אני אוהב את נטקה הגון וישר. שישאר כך. כן מטפל בו רופא מצוין לגמגום… בסדר איזי. אני מסובב את ההגה וחוזר לתל־אביב (סוגר הטלפון) קדמי, אתה בא אתי.

רגינה: מה זאת אומרת, גדליה שאתה מסובב את ההגה לתל־אביב?

קדמי: אם הרבי אומר, מה פתאום באה אשה ונוגדת את דעתו – מה זה פה?

גדליה רגינה, יש מחר בערב נשף מסכות בהילטון… כל ההכנסות לילדים מוכי גורל… אז קדמי מתאים… צריך להכין תחפושת… לא יכול לקחת אתי בחורה – מפני שצריך לשים שם עין על בחורה אחרת… עבודה “בפור פלזר”. רוצה לחזור אז בואי. תחליטי מהר.

רגינה: תראו אותו… מבטיח לאשה סירות מרוץ בטבריה… מבטיח פוקר… מבטיח טיול לאור הירח… מבטיח דגים צלויים בר… בר… בר…

גדליה: בר – ב– קיו… (מחייך)

רגינה: ופתאום…

קדמי: תראו איך זו מחציפה פנים…

גדליה: את באה? כן או לא?

רגינה: (רוקעת ברגליה) לא. לא. לא.

פינקו: (נגש נוטל את גדליה בכתפו לצד) גדליה, יש תכנית פנטסטית… בנק לאומי בעפולה… מעבירים כסף… מה אתה אומר?

גדליה: אני אומר לא. בנקים לאומיים – לא. אנשים עשירים מאד – כן. ועכשיו לא צריך לעבוד… יש לי כסף… נדאג כשלא יהיה… יבא לגדליה גואל ממקום אחר – לא מעפולה. (לרגינה) את באה – או לא? אני פונה דרומה.. ת"א.

רגינה: שום דרומה – טבריה.

גדליה: על כל פנים תודה שחשבת עלי פינקו… ועכשיו אני חושב עליך… (הודף באלגנטיות את רגינה לזרועות פינקו) אולי אתה לא יודע – אבל יש לך אורחת ל“וויק – אנד”…שלום…

הכל חה. חה. חה. חה.

רגינה: מה אתם צוחקים פושעים מטומטמים…

גדליה: (מנפנף בידו. רומז לקדמי ללכת אחריו) להת – ראות… (יוצאים גדליה, קדמי)

רגינה: ממזר. שרלטן. טיפוס. גם כן ג’נטלמן… רבי גדליה שמחה אושר… ה“ישיבה בוחר”… מי הוא חושב בכלל שהוא? ברבקיו אביךָ, חוליגאן. נשף מסכות מתחשק לו. רק לנטקה שלו הוא דואג… פרזיט. נעלי לכה… שיתקעו לך נעלי הלכה שלך אצלך בגרון… (חולצת נעלי העקבים הגבוהים וזורקת אחרי גדליה…) פשקרב – חולירע. מזמין בחורה לטבריה – וחוזר לתל־אביב…

כל הלהקה רוקדת ושרה "הבו גודל לגדליה"

תמונה 2: דירת הפטנהאוז של גדליה בצפון תל־אביב

נטקה מתאגרף אל שק חול הקשור בחבל לתקרה.

גדליה: (נכנס מן המטבח. נושא מגש ועליו דברי מאכל. הוא לבוש חלוק אלגנטי ועל ראשו שריימל) נטקה, מספיק בוקס – לאכול. כוס חלב. חביתה – לחמניות טריות. תפסיק – לאכול ובלי תרוצים. הקפה יתקרר.

נטקה: (מרביץ בשק) תיכ־ף. ג–ד–ל–י–ה…

גדליה: כן? (מניח המגש על השולחן)

נטקה: ת־ו־ד־ה ש־ר־שמת או־תי לבית הספר לתר־בות הגוף… באמת תו־דה ר־בה…

גדליה: מה אמר הרופא? (מוציא מהארון תלבושת חסידית ובודק אותה)

נטקה: הזעזוע מהנ־פילה… בבוקס… זה יעבור… ועד שאהיה מורה מו־ס־מ־ך להת־ע־מלות לא אגגג־אגגג־אגמגם יותר… באמת תו־דה לך על הכל.

גדליה: נטקה, תראה, כאשר עזבנו ביחד את הישיבה בירושלים – חברים לתמיד. אז אתה לא אומר לי תודה – ואני לא אומר לך תודה – וזהו זה. (תוך שהוא מתלבש תלבושת חסידית)

נטקה: (מסיר כפפות הבוקס) בס־ד־ר, גדליה. בססס־בסדר. (מניח הכפפות) אבל בלב שלי אני מו־מו־מוכרח להגיד לך תו־תו־תודה. (פאוזה. מסתכל) לא מתחשק לי לא־כו־ללל

גדליה: אם הבן לא רוצה לאכול תרד – האמא’לה לא מכריחה… (מסתכל בדמותו בראי) אני דומה בדיוק לאבא שלי… (לראי) "גדליה, אתה עוכר ישראל, גדליה, אם אתה מפסיק ללמוד בישיבה – אני

גדליה: יושב עליך “שבעה” כמו על מת… אתה מת בשבילי, גדליה. מופקר. “שייגץ” אפיקורס להכעיס… משומד, זה מה שאתה, גדליה. עוד תאכל ביום כפור מרוב הפקרות… " (פאוזה) לא מצטער, לפעמים, שעזבנו את הישיבה, נטקה?

נטקה: לפעעע – מים… אנחנו תתת־תלויים בין שני עולמות… אנחנו לא פה ולא שם… (מחייך) לא גמגמתי… אבבב… אבל… אם אהיה מור, מור, מו־רה להתעמלות… ואתה לא תהיה שודד… יהיה לי יותר טוב על ההה… ההה.. הלב שלי.

גדליה: (מושיב את נטקה. שם כפותיו בכתפיו) תאכל. הקפה יתקרר… מצד אחד כל כך הרבה כסף… מתפקעים מכסף…. ומצד שני… איך אמר רבי גרונם המלמד “נחיה ונראה”.

נטקה: במקום ששששש… שחוזרים בתשובה עומדים – אפילו צדיקים גמורים אינם זזזז… זכאים לעמוד.

גדליה: (מסתכל בדמותו בראי) זוכר את השיר של בחורי הישיבה על הנשים המופקרות… מפני שהולכות בשמלות מיני ושרוול קצר?

נטקה: בבב – בטח.

גדליה – נטקה שרים ורוקדים "כאשר בחור ישיבה מסתכל על אשה חוטאת")

גדליה: טוב, צריך ללכת ל“עבודה”… בסך הכל להשגיח שאחת שולמית הלבושה כמרקיזה צרפתית, לא תחזור לפני שמפצחים את הכספת בוילה בסביון, מנשף מסכות במלון הילטון… אני רוקד ושותה ולא עושה כלום ומקבל עשרה אחוז… יותר משנה שלמה של עבודת פועל… עני חושב כמת, נטקה. חשוב כמת.

נטקה: אין צצצ – צדק בעולם… (פאוזה) מי עורך את הנשף?

גדליה: אגודה למען ילדים נזקקים… “אלין”

נטקה: (בקנאה מוסתרת) הולך ללל… לבד?

גדליה: קדמי יבוא… יחביבי, קדמי בתלבושת של אפש… (מוציא שטרות כסף מכיסו) זה הכסף שקבלתי מקדמי – חומש – דובוש… “בית דין רבני” – שכר טרחה… חה. חה. חה.

נטקה: הגו – הגו – הגו – הגונב מגנב פטור…

גדליה: להביא אותך לדירה שלך – או שאתה נשאר פה?

נטקה: לא מביא ההה – הערב שום פנינה או ררר – רגינה או מינה?

גדליה: “עבודה בפור פלז’ר” – הלילה אין נשים (בחיוך) … נסבול קצת… אם אני חוזר בבקר – והאוכל על השולחן… “ברצועה תכשיט”.

נטקה: בססס – בסדר (אוכל בהפגנה)

גדליה: להתראות נטקה. (פיו של נטקה מלא הוא ממלמל משהו) גדליה שר ורוקד לעבר הפתח: “הלילה אין נשים – עובדים”. (גדליה יצא)

נטקה: (בפה מלא) מממ…ממממ… ממזר … ננננ– נ– ח־מ– ד

(חשכה)

תמונה 3: נשף מסכות במלון הילטון

כל הלהקה: רקוד ושיר "הערב נשף מסכות"

גב' קלינר: (זקנה נאה וחביבה. שער¹ שיבה הדור) רבותי, רבותי, רבותי, כל המסכות מסתדרות בשורה, ככה, בעגול, ועוברות בסך לפני השופטים…

בהצלחה לכולכם… (נשיקות באויר) … בעיני כל המסכות נאות ונפלאות… (הכל מסתדרים בשורה ארוכה – ועקמומית – ומתחיל סבוב המסכות בפני הגב' קלינר ושני שופטים היושבים אל שולחן קטן. בסיום הסבוב הראשון מכניס המלצר את גדליה וקדמי (בלבוש חסידי ואפש) ומרכיב להם – לגדליה מס' 97 ולקדמי 98 – על הצוואר שלטים הקשורים בחבלים – שזורים וצבעוניים. התזמורת מנגנת לצועדים)

גדליה: מזרחי… זו הבחורה שם… רואה?

קדמי: מזרחי מת… יש רק קדמי… איזו? איפה היא?

גדליה: זו שלבושה כמו מדם פומפאדור עם הפומפיה על הראש… המרקיזה…

קדמי: (תוך הליכה במעגל) לא רעה לגמרי, ולא רע שאבא שלה יש לו זהב – שגונבים אותו עכשיו מהכספת…

גב' קלינר: יוצא מהכלל. כולם זכאים לפרס הראשון… השופטים מבקשים עוד סיבוב, בבקשה.

(התזמורת מנגנת. המסכות פוסעות)

גב' קלינר: עד שכבוד השופטים יסכמו את הנקודות שרשמו – התזמורת מתבקשת לנגן משהו עליז… (התזמורת מנגנת מנגינת רקוד. שולמית רוקדת עם ירחמיאל המחופש כליצן קרקס. כמה זוגות מתחילים לרקוד).

גדליה: (משתחווה לפני קדמי) אפשר להזמין את הגברת המתוקה לוולס קטן?

קדמי: (קוקטי. נשי) בעונג רב, אדוני. אדוני דווקא מוצא חן בעיני מהרגע הראשון (ובלחישה) אבל בעלי נורא קנאי…

גדליה: מה הגברת אומרת‼! (מסתכל בסקרנות לעבר שולמית)

קדמי: … הוא כבר שפך חומצה גפריתנית לשלשה מאהבים שלי… (רוקדים קדמי – גדליה) ולאחד הוא חתך את הפנים עם סכין גילוח ג’ילט…

גדליה: … יש לה בעל מקסים, לגברת. (תוך רקוד)

קדמי: ומאהב אחר שלי, הוא כבר עמד בעלי, “אוטו־טוטו־” להכניס אותו לשק ברזנט ולשפוך אותו “אוטו־טוטו” ישר לג’ורה… רק בשביל התענוג… אבל אם אדוני מתאהב בי – אז כדאי לו להסתכן קצת בשבילי… אשה כמוני לא מוצאים כל יום ברחוב..

גדליה: בשבילך, גברתי… אני מוכן ומזומן…

גב' קלינר: (מוחא כף אל כף) תזמורת להפסיק, בבקשה.

גדליה: (בטון נאפופי מוגזם – לקדמי) על המרפסת – אחר כך … נשוחח… להתארווווות…. (כביכול מנשק ידו של קדמי) …. יקירתי … לא אוכל להרדם כבר הלילה.

גב' קלינר: תזמורת. להפסיק בבקשה. (התזמורת מפסיקה) תודה, באמת שנגנתם יפה. ועכשיו רבותי, הרגע הגדול, הרגע החגיגי, הרגע המאושר. בסכום נקודות השופטים… השופטים החליטו להזמין את מקבלי הפרס לתחפושות הטובות ביותר לגבר ולאשה… ובכן, הגברת הנחמדה שעומדת שם עם הליצן ההוא… גברת מספר 36… המרקיזה… בבקשה.

(מחיאות כפיים. צריחות. שולמית נפרדת מירחמיאל ונגשת לשולחן).

קדמי: גנב כיס היה עושה פה פרנסה לא רעה…

גדליה: כל התחפושות נתפרו בלי כיסים בכלל.

גב' קלינר: ועכשיו, רבותי, מאחר שיש לנו מרקיזה צרפתיה ישר מסביון, אנחנו מבקשים מהגבר המחופש כחסיד… שמספרו 97, לגשת לשולחן.

מחיאות כפיים. צריחות)

גדליה: (משתחוה לעבר קדמי. בלחישה) תודיעי לבעלך שאני עובר כתובת… והיחסים האינטימיים ביני לבינך – נגמרו.

קדמי: (מתיפח) אני הולכת לקפוץ מהגג –

גדליה: רעיון מצוין. תקפצי… (נגש לשולחן. נצב ליד שולמית) היי….

שולמית: היי…

גב' קלינר: אני רואה שהחסיד והמרקיזה כבר אומרים “היי”… ומצאו שפה משותפת… מה שמך גבירתי?

שולמית: שולמית גרין.

אזרח 1: פרו־טקציה…

גב' קלינר: מה זה היה?

אזרח 1: פרוטקציה… שולמית גרין היא הארוסה של בנך ירחמיאל…

שופט 1: … זה לא היא – זה אנחנו.

גב' קלינר: ובכן נעבור לסדר היום… (זוקפת גבותיה בבוז) האם יש כאן עוד מישהו שסבור שזו…(דממה) אז… ובכן… (פונה לגדליה) מה שמך אדוני?

גדליה: גדליה שמחה אושר

גב' קלינר: איזה שם נחמד. אדוני חבר אצלנו באגודה למען ילדים נזקקים?

גדליה: …הממממ… לא בדיוק חבר – אוהד…. אוהד מאד… (מסתכל ומחייך אל שולמית)

אזרח 1: ברבו. ברבו. ברבו.

גב' קלינר: האם הגישו כבר משקאות חריפים? (פונה לגדליה) אני מקוה שיום אחד תהיה לא רק אוהד פסיבי – כי אם חבר אקטיבי. נכון חברים?

קהל: נכון. ברבו. ג' קלינר צודקת (מחיאות כפיים).

גב' קלינר: כי העולם זקוק לאנשי חסד כמוכם, חברים יקרים. אנשים שידאגו לילדים מסכנים שהגורל המר להם… ועכשיו רבותי, הפרסים בבקשה.

שופט 2: הנה המעטפה גב' קלינר. (מוסר)

גב' קלינר: … ובכן, הרגע הגדול… אני פותחת את המעטפה… מתרגשת קצת… אז זה כך… הגברת שולמית גרין והאדון גדליה שמחה אושר… רגע… משהו לא בסדר… הו,

גב' קלינר: זה שני חדרים נפרדים… (צוחקת) כבר חששתי.. חששתי למוסר… ובכן, הגברת והאדון מקבלים פרס: בילוי סוף שבוע במלון בנהריה. אבל אני יכולה להרגיע את האמהות… זה לא רק שני חדרים נפרדים – זה שני בתי מלון שונים… (מחיאות כפיים) והנה האישורים… (מוסרת לשולמית)

שולמית: תודה לגב' קלינר ולשופטים (מחיכת לירחמיאל ולקהל)

גב' קלינר: (מוסרת לגדליה) וזה עבורך, אדוני – ובהצלחה. נדמה לי שאתה רוצה להגיד משהו…

גדליה: כן. לא. כן. הענין הזה… הילדים הנזקקים…לא הייתי רוצה לקבל פרס בחינם… האם אני רשאי לתרום משהו לתוך הסלסלה הזאת על השולחן?

גב' קלינר: בבקשה. למה לא? ברצון רב. (מרימה הסלסלה שהכל יראו אותה) החסיד שם חמשים לירות… עוד 100לירות ועכשיו 20 לירות. תשעים לירות. 100 לירות. 200 לירות, 20 לירות, 300 לירות.

(מחיאות כפיים סוערות)

רבותי. רבותי. רבותי. אני נרגשת עד דמעות.. ולא גודל הסכום הוא הקובע… קובע הלב הרחב והפתוח של התורם… רצונו העז לעזור לחברה כולה בה הוא חבר שווה זכויות. הוא יודע ששום דבר לא מקבלים חנם… (מתלחשת עם השופטים) רבותי, על דעת הועד ועל דעתי אני אנו מכריזים בזה על מר גדליה שמחה אושר כחבר כבוד לכל ימי חייו של אגודתנו…. (מחיאות כפיים סוערות) ועכשיו מר אושר יגרום לנו תענוג ואושר ויגיד לצבור נפלא זה שהתאסף כאן הערב למען מטרות קדושות ובלי שום כוונות חומריות אגואיסטיות – מלים מספר. רשות הדבור למר אושר.

קולות: שידבר. כל הכבוד. רוצים לשמוע אותו. ברבו. ברבו.

גדליה: … האמת היא שאני בתור מתמחה…

אזרח 2: אם אתה מתמחה לעורך דין – יש לך משרה אצלי, אדוני שמי העורך דין אלכס זק… ברבו. זה חברה’מן יופי.

גדליה: תודה, אדוני. (ובחיוך) אני לא מתמחה כעורך דין – אני מתמחה ברבנות… (צחוק)

גב' קלינר: מר אושר לבטח רק מתלוצץ…

גדליה: הגברת צודקת. אינני יודע מי אני ומה אני… אני אדם צעיר המחפש את דרכו בחיים… אני לא יודע מה להגיד. אני נבוך… אז תודה לכולכם…

(פונה ללכת. גב' קלינר תופסת בזרועו)

גב' קלינר: תכיר את בני ירחמיאל – והמרקיזה היא ארוסתו שולמית…

(לחיצות ידיים. מלמולים) ירחמיאל הוא יהלומן… ושולמית עובדת במפעלי הפלסטיק של אבא שלה… היא חימאית… לבטח שמעת על “פלסטיק גרין בערבון מוגבל”

גדליה: כן, כמובן…. מי לא שמע… (לשולמית) את נראית נפלא בתחפושת… (שולמית קדה בחן)

ירחמיאל: היא נראית נפלאה גם בלי התחפושת… חה. חה. חה. (פאוזה) אמרתי משהו לא בסדר?

גב' קלינר: (מצילה את המצב) תזמורת, רקוד מיוחד למקבלי הפרס.

(תזמורת מנגנת)

גדליה: (לירחמיאל) ברשותך אדוני.

ירחמיאל: (בגודל לבב) שולמית כלה שלך…

שולמית: (ברצינות) את זה תן לי להחליט בעצמי…. נרקוד? (שולמית וגדליה רוקדים – וכל הלהקה צופה בהם)

גב' קלינר: (מתמוגגת) איזה זוג נפלא…

קדמי: זה בדיוק מה שאני אמרתי…

ירחמיאל: אמא, תפסיקי.

גב' קלינר: אני מפסיקה… אבל הם באמת כל כך נחמדים ביחד…

גדליה: (לאחר שהתזמורת הפסיקה לנגן) תודה על הרקוד, גברתי, ועכשיו לאות תודה… ככה, בשביל מצב רוח טוב, אני אדגים לכם אילתור של שיר ורקוד חסידי ששרנו בירושלים, “בישיבה”, איך מנשקים אשה דרך מטפחת…

(גדליה שר ורוקד “אילתור של רבי אלתר”

(מחיאות כפיים. התזמורת מנגנת חרישית. זוגות מסתדרים לרקוד).

אזרח: (שתוי) שולמית גרין, אפשר להזמין אותך?

גדליה: כאשר מדברים אל גברת אומרים “גברתי”…

אזרח 1: מה אתה מתערב לי פתאום – מי מכיר אותך מי?

גדליה: קצת נימוס לעולם איננו מזיק.

אזרח 1: (תופש בזרוע שולמית) בואי…

שולמית: תודה… אני עייפה…

אזרח 1: (איננו מרפה מאחיזתו) בואי. בואי. בואי. אצלי אין לא – כשאני אומר כן.

ירחמיאל: (בקול מצפצף) אדוני, עזוב אותה תיכף ומייד…

אזרח 1: (הודף את ירחמיאל ומושך את שולמית למרכז) רוקדים, קדימה.

(גדליה רומז לקדמי. שניהם תופשים באזרח 1 ומשתעשים בו – זורקים אותו בין קדמי וגדליה. ירחמיאל מתערב במהומה וחוטף מכה באף)

ירחמיאל: האף שלי… האף שלי… (מחזיק באפו. ממהר לצאת)

גדליה: ברגלים, קדמי. היי– הופ… (תופשים באזרח 1 וגוררים אותו באויר…)

קדמי: זוזו – אל תפריעו – מה זה פה?

קולות: משטרה. תראו מה שהם עושים… הפקרות…

אזרח 1: (על כתפי קדמי – גדליה) משטרה. משטרה. משטרה. (זורקים את אזרח 1 אל מחוץ לבמה).

קדמי: אני אתן לו טיפול קוסמטי נוסף… (יוצא)

שולמית: (נגשת אל גדליה) איך שעשיתם את זה… חה. חה. חה. ממש כמו בקרקס… עכשיו אני באמת שמחה להכיר אותך…

גדליה: (בחיוך ממזרי) תהיה לנו הזדמנות נוספת בסוף השבוע בנהריה.

שולמית: הייתי רוצה שתבוא פעם לבקר אצל הורי בסביון… תכיר אותם…

גדליה: (מתבדח) אותם ואת ארוסך … (פאוזה) יהלומים ופלסטיק זה זוג מן השמיים…

שולמית: פלסטיק עושים בשביל כסף… מה שלאבא שלי באמת איכפת זה דווקא המועצה לשקום האסיר שלו….

גדליה: (בולע פלפלון) המועצה למה?

שולמית: המועצה לשקום האסיר… חבל שאתה לא פושע – מיד היה אבא שלי מתאהב בך ודואג לך… וחושב עליך (… ירחמיאל נכנס פלסטר ענק מודבק על אפו…) אתה נראה לא רע…

ירחמיאל: זה בכלל לא מצחיק – אפילו נזל לי דם מהאף …

קדמי: (נכנס בבהלה) מושך את גדליה. מתלחש… )… טלפנתי לסביון – ענה לי שוטר בטלפון… תפשו אותם – בוא נסתלק מכאן…

ירחמיאל: (נגש לגדליה בלוית שולמית) אני מודה לך שהגנת על שולמית…

גדליה: אני מקוה שנתראה בנהריה…

שולמית: לצערו של ירחמיאל הוא טס מחר לבלגיה… יה־לו־מים…

גדליה: חבל … אני חיב ללכת.. להתראות בנהריה.

גב' קלינר: (ממהרת אחר קדמי וגדליה) מר אושר, אתה לא רוצה לומר שאתה כבר הולך?

קדמי: האמא שלו קצת חולה… לא נורא… אבל מרגישה “חלשות”…

גב' קלינר: הו, מצטערת לשמוע. אבל זה יפה שבן עוזב נשף מסכות מפני שאמא שלו…. היה נעים להכיר אתכם… תבקרו…

(גדליה קדמי מנפנפים ידים. יוצאים.)

גב' קלינר: רבותי, ועכשיו רונדו כללי. כולם רוקדים – ואני לא רוצה לשמוע שום תרוצים…

כל הלהקה רוקדת רונדו

חשכה

תמונה 4: פינה במסעדה מפוארת בנהריה

גדליה ושולמית יושבים אל שולחן מכוסה במפה צבעונית. בקבוק יין. כוסות

שולמית: היתה יופי של ארוחה… אני באמת נהנית פה, בנהריה… ועכשיו ספר קצת על עצמך… (מלצר שם צנצנת פרחים ענקית במרכז השולחן. כל זמן השיחה – הצנצנת מפריעה להם…)

נשים הן סקרניות… איך החדר שלך במלון?

גדליה: נעים. נחמד. איך שלך? (שם את הצנצנת על הרצפה) שני אנשים מדברים – בא מלצר ושם להם ג’ונגל מול האף.

שולמית: (צוחקת. מרימה כוסית) לחיי בילוי סוף השבוע, הג’ונגל והמסכות.

גדליה: (מרים כוסית) והפרסים בנשף המסכות (מקישים כוסיות)

שולמית: תמיד אומרים: ספרי על עצמך… הבה נוריד את המסכה… ואולי כאשר מסירים את המסכה ומשחקים ביושר… נכווים…

שולמית שרה: “הבה נוריד את המסכות”

אתה מספר – ואני מקשיבה…

גדליה: אז זה ככה… בעצם אני בחור ישיבה שנתפקר… היה היו שני בחורי ישיבה, גדליה – זה אני– ונטקה – זה החבר שלי – חשבנו שבעולם, בחוץ, הכל קסום, וורוד, יפה… אבל מסתבר שאת הישיבה עזבנו – ולא מצאנו שום דבר… בעצם.

שולמית: זה סיפור עצוב.

גדליה: שם ידעתי מי אני – בחוץ אינני יודע…

שולמית: ממה אתה מתקיים, אם אפשר לשאול?

גדליה: אני? הממ… כל מני מקצועות זמניים… בעקר סוחר במכוניות משומשות… מרויח לא רע…

שולמית: ויש לך משרד?

גדליה: משרד? המממ…. (מצביע על מצחו) המשרד פה… משרד ענק – בלי גבולות…

שולמית: בסך הכל חימאית – ואת השאר אתה רואה… קצת מצפון לא נקי… אל תסתכל בי כך… שמחתי שירחמיאל טס לבלגיה – שהוא לא בא… לא יפה (פאוזה) לחיים‼!

גדליה: לחיים. (שותים. מסתכלים זה על זה)

שולמית: שכחתי לספר לך. באותו ערב שקבלנו את הפרס – לא תאמין, אבל פרצו לבית שלנו שודדים וניסו לפתוח את הכספת.

גדליה: לא? מה את אומרת‼ מה היה בכספת?

שולמית: לא תאמין… הביאו מכשירי הלחמה… התעיפו והתחילו לשתות… פתאם באה העוזרת הצרפתיה עם החבר שלה והפתיעה אותם… המשטרה מצאה סמני טביעת אצבעות והיא יודעת בדיוק מי היה שם – ומי היו השותפים שלהם בחוץ. מצחיק – לא?

גדליה: (די עגום) כן, מצחק מאד… ומה היה בכספת?

שולמית: (חבקוק עומד בפתח ורומז לגדליה לגשת אליו) בכספת לא היה זהב ולא כסף ולא היו תכשיטים ויהלומים – אבא שומר על התיקים של האסירים שלו בכספת… חה. חה. חה.

גדליה: חה. חה. חה.

שולמית: יש מישהו בפתח… שרומז לך…

גדליה: (מסתכל. רואה את חבקוק. מפנה את ראשו ממנו) בדיוק הוא חסם לי עכשיו…

שולמית: (לחבקוק שכבר עומד ליד השולחן) הלו… גדליה, פה אדם אחד…

חבקוק: (בלש הלבוש בחליפה אזרחית) ערב טוב. אפשר לדבר אתך ביחידות לכמה רגעים, מר אושר? אולי אתה מוכן לצאת אתי… מצטער להפריע גברת, אבל…

שולמית: זה בסדר. תשב בבקשה. אני בין כה וכה רוצה קצת להתיפות…

(פנטומימה עם המלצרים: היכן השרותים? שולמית יוצאת)

חבקוק: אז מה רב גדליה – באים לנשף מסכות בהילטון… דואגים שהבחורה לא תחזור לסביון – אבל הכל “מתפנצ’ר” … הבחורים ואיזי וולף יושבים – והם פתחו פה גדול… עכשיו בטח תקבל את השנה שיש לך על תנאי אצל השופט…

גדליה: על דברים שבאמת עשיתי לא קבלתי כלום – על דבר של כלום – תופשים אותי ל“תפישה” מפני שרציתי לעשות טובה לחבר…

חבקוק: טובה בתוספת עשרה אחוז. (פאוזה) אז אתה בא?

גדליה: חבקוק, אני מציע הסכם ג’נטלמני… לא נעים… הבחורה… אתה מבין? אז אני מביא את הבחורה עד לפתח המלון … נפרד ממנה ובא אליך… לאן לבוא?

חבקוק: “תחנת המשטרה הקרובה ביותר” אצל גינזבורג… אחכה לך שם.

גדליה: (מוסר לחבקוק מעטפה) מסור בבקשה לנטקה…

חבקוק: מה יש בפנים?

גדליה: כסף בשבילו… ממך אני לא צריך קבלה…

חבקוק: חן – חן. (הולך ליציאה) בזידר". מחכה לך תוך שעה…

גדליה: הכסף במעטפה – זה משוד בנקים.

חבקוק: …. עם ראש כמו שלך, גדליה, יכולת להיות בלש – חוקר… אתה לא משחק בקלפים הנכונים. (מסתכל במעטפה) מצטער שאמרו לי לבוא לאסור אותך… זה לא משוד בנקים, גדליה – זה חלק משכר טרחה של בוררות… בית דין רבני… (צוחק)

מלצר: (נגש לגדליה) תגיד… האיש הזה… דומה לי כמו הבלש חבקוק – לא?

גדליה: צ צ צ צ (מנקש בלשונו) מה פתאום בלש? (רואה את שולמית נכנסת) זה היה מנהל לשכת הסעד… דואגים לי לסעד ואוכל חנם… חשבון, בבקשה.

מלצר: כן, אדוני, כמובן, אדוני. (עורך חשבון)

שולמית: אתה לא רוצה להגיד לי שאנחנו כבר הולכים?

גדליה: משהו דחוף… האיש הזה… צריך לנסוע עכשיו…

שולמית: (בצער) חשבתי שנוכל לשוחח…

גדליה: גם אני.

שולמית: מי היה האיש הזה?

גדליה: בלש. איש משטרה.

שולמית: … אז גם אתה איש משטרה? באמת, לא הבינותי איך אתה…

גדליה: (מדליק סגריה. מסתכל בעיניה) אני לא איש משטרה – אני רבי גדליה שמחה אושר… השם אומר לך משהו?

שולמית: … שום דבר. רבי גדליה שמחה אושר? שום דבר… אז אתה גם רבי וגם עוסק בסחר מכוניות משומשות? השם הזה באמת לא אומר לי כלום…

גדליה: למשטרה ולעולם התחתון זה אומר בכל זאת משהו… בעולם התחתון קוראים לי “רבי” … באתי לנשף המסכות במטרה אחת: לנסות לדאוג שלא תחזרי מוקדם מדי לסביון…

שולמית: עד שיגמרו עם פריצת הכספת?

גדליה: כן. בדיוק כך.

שולמית: … נדמה לי שאני מצטערת שהפריצה נכשלה… גדליה.

גדליה: כן?

שולמית: הדבר האחרון שהייתי חושבת עליך – זה שאתה…

גדליה: פושע?

שולמית: כן.

גדליה: אין מה להצטער… זה לא רומנטי – וזה די פשוט… הייתי זקוק לכסף – והייתי עצלן … החבר שלי נפגע בראש – צריך כסף. המשפחה שלי בירושלים זקוקה לכסף… לומדים תורה ועושים הרבה ילדים … וכסף מהיר לא בא מבנין … מעבודה… ואם אין כסף לעשות יותר כסף בביזנס – אז זהו זה… אבל אצלנו אומרים: “תרוצים במשטרה” אתה לא “יושב” בגלל הפשע – אלא מפני שהצליחו לתפוס אותך … אני מביא אותך למלון שלך.

שולמית: ואחר כך?

גדליה: … אני מתיצב במשטרה. משפט. מאסר. יהיה זמן לחשוב … על הכל.

מלצר: (מגיש נייר) החשבון, אדוני.

גדליה: (שם סכום כסף גדול על השולחן) “איזי קם – איזי גו” – בא בקלות – הולך בקלות. תחלקו ביניכם …

מלצרים: (בהשתחוויה) תודה רבה. תודה רבה, אדוני.

גדליה: נלך? (מושיט זרוע אלגנטית לשולמית)

שולמית: (בחן רב…) כן “רבי” (משלבת זרועה בזרועו) אתה באמת חושב שזה לא רומנטי?

(יוצאים)

מלצר: פושע – פושע, אבל “טיפ” כזה עוד לא קבלנו מאף אדם הגון. (מחלק את שטרות הכסף בין שני המלצרים האחרים).

שיר ורקוד המלצרים "לכסף אין ריח, רבותי,

תמונה 5: בוילה בסביון

שולמית: (היא ואביה, מר גרין נשענים אל הכספת משני העברים) … זאת אומרת (מר גרין מחזיק תיק ונייר בידו) שהבחורה באה ללמד את האסיר גיטרה בבית הסוהר – וכשהוא יוצא מבית הסוהר היא התחתנה אתו.

גרין: כן. היא דאגה לאהבה – אנחנו דאגנו למקום עבודה. חמש שנים “האיש” בחוץ ולא חזר לחיי פשע.

שולמית: (בחיוך) והוא ממשיך לקבל אצל אשתו שעורי גיטרה?

גרין: לא. הוא מכוון פסנתרים (פאוזה) לא צריך רק להעניש. צריך להבין – והבנה… פירושה לסלוח. הפושעים הם אנשים חולים … צריך רפואה מונעת. מחקר אחד הוכיח, למשל, שמרבית הפורצים לבתים הם אנשים שלא היה להם בית חם… וההורים שלהם התגרשו – או …

שולמית: או שהם יתומים – כמו אלו שניסו לפרוץ לכספת הזאת…

גרין: לא בדיוק. “הרבי” הזה, למשל, (פותח את תיק ומניח על הכספת) אי־קיו גבוה מאד… אסיר מצטיין…

שולמית: אני יכולה להציץ בתיק, אבא?

גרין: זה, במדה מסויימת חומר חסוי… (פותח את הכספת – מכניס את התיק פנימה) ונוסף לכך יש לנו אורחים.

שולמית: רוצה להסתכל בתיק …

גרין: הכספת סגורה. בואי, נצא אל האורחים…

שולמית: (ליד החלון) ירחמיאל והאמא שלו לא יברחו … והם מבלים לא רע ליד בריכת השחיה … מה השם של “הרבי” בתיק?

גרין: גדליה שמחה אושר … את יודעת, שולה, שאני שמח שאת סוף כל סוף מתחילה לגלות התענינות מה בעצם עושה אבא שלך במועצה לשיקום האסיר … (נגש לחלון מציץ החוצה) ירחמיאל משעשע את הגברות … כמה זמן את עוד מתכוונת למשוך את ירחמיאל באף עד לחתונה?

שולמית: אבא.

גרין: כן?

שולמית: אני חוששת שהתאהבתי בגבר – ואותו גבר איננו ירחמיאל…

גרין: מה? ששש … הם מתקרבים … תספרי לי אחר כך … אני לא זוכר שהיית מאוהבת במישהו – חוץ מעצמך …

(נכנסים: גב' קלינר, ירחמיאל, והאם של שולמית, רחל)

גב' קלינר: טוב, רבותי, לכל דבר טוב יש גם סוף – ואנחנו צריכים לחזור לתל־אביב.

רחל: (לשולמית) ירחמיאל ספר לנו שעשה עסקים מצוינים בבלגיה.

שולמית: (קר) זה יפה מאד מצדו שהוא עשה – ועוד יותר יפה שהוא מספר שהוא עשה.

רחל: … ואם רק תקבעו את המועד המדויק של החתונה שלכם…

שולמית: אם זה לא בוער לירחמיאל – מה זה בוער לך, אמא?

גב' קלינר: לבן שלי לא בוער שום דבר בעולם – חוץ מיהלומים.

רחל: אני מכירה מקרים כאלו: מחכים ומחכים – ובינתיים מתחתנים – אבל כל אחד בנפרד.

שולמית: אם כך, אז מוטב היה “אין דה פירסט פלייס” – שלא יתחתנו.

ירחמיאל: די. די. די. מספיק. אני די נבון כדי לא ללחוץ על שולה… כשהיא תרגיש היא מוכנה לדיל (עסקה) היא תצעד קדימה…

שולמית: אתם שומעים איך מדבר “ביזנס מן” אמיתי?

ירחמיאל: לא מאמין בעסקות הנעשות תחת לחץ … תמיד הקלינטים מתחרטים … ויש צרות (פאוזה) נוסעים. באים ל“וויק אנד”.

שולמית: נטביל אתכם בבריכה.

גב' קלינר: להתראות.

גרין רחל: להתראות, גב' קלינר, להתראות ירחמיאל.

ירחמיאל: (נשיקות אויר לעבר שולמית) וזה בשבילך … (יוצאים ירחמיאל, גב' קלינר)

שולמית: (מחקה את ירחמיאל. מחלקת נשיקות אוויר כל העברים) וזה בשביל הקומקום במטבח וזה בשביל השולחן … וזו נשיקה למסחטת האשכוליות … קר כמו דג היהלומן שלכם.

רחל: הוא לא קר – הוא ג’נטלמן מושלם. ואם את מקפיאה אותו במקרר – כמובן שהוא מתנהג כמו גוש קרח. הוא לא גורילה – הוא איש תרבות.

שולמית: חבל מאד. גבר צריך להיות גם קצת תוקפני ־כשצריך.

גרין: הבת שלנו התאהבה…

רחל: מה?

גרין: התאהבה. הבת שלנו התאהבה.

רחל: מי הוא? (פאוזה) הוא עשיר? יש לו… במה הוא עוסק? (פאוזה) אני מכירה אותו? (פאוזה) לפי השתיקה שלה הוא לבטח נשוי.

גרין: … עם תריסר ילדים – והבטיח שיקבל גט כאשר אשתו תסכים.

רחל: בעוד עשרים שנה. (פאוזה) אולי תגידי משהו? זורקת פצצה ושותקת.

גרין: היא לא רוצה – ורצונו של אדם הוא כבודו. לעולם אל תעני לשאלות חקירה בלי להתיעץ עם עורך־דין תחילה. (מחבק את שולמית) שמח שסוף כל סוף התאהבת, שולה.

רחל: (בציניות ומרירות) שמחה נפלה עליו … האב מברך על ביטול עסקת הנשואים של בתו עם שידוך כל – כך מוצלח כמו ירחמיאל קלינר … אתה לבטח שכחת כמה נכסי – דלא – נידי יש לקלינרים שאתה מאושר כל־כך.

גרין: מוטב ביטול אירוסין מאשר חתונה ומיד גט… תוציאי שלש כוסיות ובקבוק יין, רחל.

רחל: (עושה זאת) השמחה נפלה לו על הראש … הנה הבקבוק והנה היין … אבל אולי לפני שנמזוג ונשתה לפחות שנדע משהו על חתננו לעתיד?

שולמית: הוא יפה. הוא גבוה. הוא חמוד. הוא ממולח. הוא שר יפה. הוא רוקד יפה. והוא מקסים.

גרין: … הוא גם חי?

שולמית: ועוד איך?

רחל: ונכסי דלא־דנידי יש לו?

שולמית: נכסי דלא־ניידי

שולמית שרה "לאהובי אין כסף – אבל הוא אוצר"

רחל: והוא יודע שאת מאוהבת בו?

שולמית: לא הספקתי לומר לו – פתאם בא איש אחד והפריע … לקח אותו לשיחה ארוכה …

גרין: (שמזג בינתיים) כוסיות, להרים, בבקשה, מי שאת אוהבת שולמית, בתי היחידה והיקרה, הוא באופן אוטומטי הבן שלי, המאומץ.

רחל: זה עוד יגמר בטרגדיה…

גרין: (ממשיך) … אני סומך על שכלך ושפוטך. מה שטוב בעיניך – טוב בעינינו..

רחל: אתה אל תדבר גם בשמי, בעלי היקר. לא קונה חתנים בשק.

גרין: … הוא יוכל גם לנהל את בית החרושת לפלסטיק … נלמד אותו.

רחל: איך אתה יכול להחליט – בזמן שאתה בכלל לא יודע מי הוא החתן?

גרין: סוף כל סוף לא אני מתחתן אתו – אלא הבת שלנו. לחיים! (שותה)

רחל: אני שותה יין להרגעה – אך לא בשביל לחיים. לחיים! (שותה)

שולמית: לחייו. (שותה) את יודעת, אמא, אבא התחיל לספר לי על איזה “רבי” בבית הסוהר… ואני …

רחל: זה לא. בשום פנים ואופן לא. לי כבר אין כח לשמוע כמה כל הרוצחים והשודדים והאנסים של אבא שלך הם נחמדים… בונ־בונ־ירות ממש… רק תנו לפושע של אבא שלך גיטרה – והאיש נעשה צדיק הדור…

רחל גרין – שולמית “תנו לפושע גיטרה”

גרין: “הרבי” הזה הקים בכלא חוג לתנך … ובעצמו לומד חרטות..

רחל: אתה רק אל תכניס את הבת שלך לשגעונות האלו … מספיק לי משוגע לפושעים אחד בבית … שנים יהיה קצת יותר מדי…

שולמית: מה האי־קיו שלו?

גרין: של מי?

שולמית: של הרבי?

גרין: לא זוכר בדיוק. גבוה. התרשמתי שלפחות יותר גבוה מירחמיאל …

שולמית: חושבת שהמחזרים שלי … בממוצע אי־קיו די נמוך…

רחל: אולי בגלל זה בחרו דוקא בך?

שולמית: (בחיוך) יתכן… בגן הילדים חזר אחרי דובי … היום שרברב מדופלים… בחור בריא עם שכל “גם” … בגיל 10 חזרתי אחרי אלקנה… היום הוא רוקח אחראי… בגיל 16 חזר אחרי בנו של פשיגודה השכן …

גרין: היום סוחר צמיגים מצליח – חמש בנות – אי־קיו נמוך – חשבון מאד גבוה בבנק… איש נחמד.

שולמית: אולי אשה לא צריכה לשאול מה האי־קיו … אדוני, אתה יכול לעשותני מאושרת, אדוני? וזה העקר …

שולמית שרה "האי־קיו של מחזרי"

גרין: מתי תביאי את האהוב המסתורי אלינו לבקור הפתעה, מוכן חדש מראש (פאוזה) הוא אחד ממנהלי העבודה אצלנו בפלסטיק?

שולמית: (פוסעת לעבר היציאה. מחייכת אל עבר גרין) אבא, אני מזהירה אותך… כאשר תפגוש אותו – אולי תיכף תשנה את השקפותיך הליברליות …

רחל: אני תמיד הייתי נגדן.

גרין: … אני – לעולם לא. פעם ליברל – תמיד ליברל.

שולמית: אל תהיה כל כך בטוח, אבא’לה. (יוצאת)

גרין: מה לכל הרוחות היא התכוונה לרמוז לי?

רחל: שאנחנו בצרה אבא’לה … האינסטינקט הנשי שלי מעולם עוד לא הטעה אותי … ובעיקר כשזה עסק בנכסי דלא־נידי…

רחל־גרין שרים "הבת התאהבה – ההורים ברצה צרורה"

חשכה

תמונה 6: חדר מלאכה בבית הכלא ברמלה

אסירים יושבים על שולחנות, ספסלים. עומדים. כמה סוהרים.

גדליה וכל הנוכחים שרים: "מבנה הגולגולת והפושע"

גדליה: לפי תורת הפשיעה … תורת מבנה הגולגולת … האסיר הזה פה הוא פרופסור – והסוהר כאן הוא פושע מובהק.

סוהר 1: חבל שאין פה ראי….

סוהר 2: (מציץ באשנב) הולכים. מנהל בית הסוהר מתקרב. לעבודה – מהר.

(הכל קופצים וממהרים למקומותיהם)

סוהר 1: עמוד דום.

(הכל עוברים לדום. המנהל נכנס. מסתכל)

מנהל: גדליה.

גדליה: כן אדוני?

מנהל: יש לך בקור עכשיו.

גדליה: לי? בשעה כזאת? מי זה?

מנהל: מישהו שיש לו פרוטקציה אצלי.

גדליה: אם זה הבלש חבקוק – מוותר על התענוג.

מנהל: לא חקירה, גדליה – בקור פרטי.

גדליה: איש עם זקן מירושלים?

מנהל: איש עם זקן? לא, אני חושב שאין שם זקן. (לסוהר) קח אותו לבקור.

סוהר: כן, אדוני.

מנהל: ותן להם לשוחח ביחידות… (מסתכל בשעונו) … פרוטקציה – פרוטקציה … אבל בדיוק 10 דקות. מובן?

סוהר 1: כמובן מובן, אדוני.

מנהל: תכניס את גדליה – ותסגור את הדלת. זה הכל.

סוהר 1: לפקודת, אדוני.

מנהל: קדימה, גדליה. (ובחביבות) אני לא יודע מה הם מוצאים בך …

(יוצאים גדליה, המנהל, סוהר 1)

האסירים והסוהרים בשיר ורקוד "מבנה הגולגולת והפושע"

תמונה 7: אולם בקורים בכלא

סוהר 1: (נכנס עם גדליה) זה לא אורח – זה אורחת.

גדליה: (קפוא) כן.

סוהר: אז אני אחכה בחוץ, כמו שאמר המנהל. (פוסע לעבר היציאה)

גדליה: … גם אני (פוסע לעבר היציאה) לא הזמנתי שום בקור.

סוהר 1: הזמנת או לא הזמנת. המנהל אמר שיש לך … אז יש לך. בית סוהר זה בית סוהר ולא פנסיון. אדוני. תקנות זה תקנות. אז אתה נשאר פה עשר דקות – ולא יעזור לך שום דבר. אתה לא מוכרח לדבר. אתה לא מוכרח לשמוע. מה שאתה מוכרח, לפי התקנות, זה להשאר פה עשר דקות. האם זה ברור?

גדליה: כן. ברור לגמרי.

סוהר 1: האם זה מובן?

גדליה: כמובן מובן, אדוני, ועכשיו התנדף … חכה בחוץ. תקנות זה תקנות.

סוהר 1: תראו אותו. עוד יחשבו שאני האסיר ואתה הסוהר. (יצא)

שולמית: חה. חה. חה.

גדליה: מה מצחיק כל כך?

שולמית: בנהריה, במסעדה, היית קצת יותר נמוסי. חה. חה. חה.

גדליה: שם היו מלצרים – ולא בית כלא וסוהרים מסביב.

שולמית: אז מה אני אשמה – או שמגיע לי עונש שבאתי לבקר אותך? (פאוזה) נא לשבת, אדוני.

גדליה: (תופש את האירוניה שבדבר … יושב) אני ממשיך “לשבת”.

שולמית: עכשיו תנסה להיות חביב ותשאל מה שלומי. טוב?

גדליה: מה שלומך?

שולמית: תודה, טוב. הבאתי לך את הספרים שהזמנת הם במשרד.

גדליה: אני לא זוכר שהזמנתי אצלך ספרים.

שולמית: לא אצלי – בספריית בית־הסוהר. אך עד שהם זזים שם… אבא שלי מתעניין מה קוראים האסירים… ואתה מתענין בכל, פילוסופיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה…

גדליה: בעיקר בקרימינולוגיה.

שולמית: אתה רוצה שאלך?

גדליה: אני לא זוכר שהזמנתי אותך.

שולמית: אין לך שום סיבה לכעוס עלי גדליה.

גדליה: כך את חושבת … זורקים כמה בוטנים לקוף בגן החיות וכולם מאושרים …

שולמית: גם הבוטנים?

גדליה: (מחייך בעל כורחו) … רוצים לערוך בקור – מודיעים קודם.

שולמית: יש בזה משהו. מצטערת. חשבתי שזו תהיה הפתעה נעימה… לא התכוונתי להעליב אותך. אתה צודק.

גדליה: בסדר. בסדר. למה באת?

שולמית: לא יודעת… אבא שלי … אתה יודע … כאשר תצא מכאן ….

גדליה: כאשר אצא מכאן הוא ינדב לי כמה פירורים מהשולחן של “המועצה לשיקום האסיר?” התשובה היא תודה – לא. לא רוצה טובות וחסדים, לא ממך ולא ממנו ולא משום אדם אחר.

שולמית: מה רע בקצת רצון טוב – בעולם חסר לב?

גדליה: הרצון הטוב של אביך יגמר בדיוק איפה שהבת שלו מתחילה – זה למה. הכל מזויף.

שולמית: קודם הלכת לשדוד – ועכשיו אתה מחפש תירוצים. אם הכל מזויף, אז מר גדליה, שמחה, אושר יכול להרשות לעצמו להיות בדיוק כמוהם – ובלי נקיפות מצפון. זה לא מתאים לך גדליה.

גדליה: באת לבקור כדי להטיף לי מוסר?

שולמית: לא. באתי כדי לדעת מה אני מרגישה כלפיך. אסור?

גדליה: ומה עושים עם נקיפת המצפון ביחס ליהלומן במקרה כזה?

שולמית: הוא מפריע לך?

גדליה: לא.

שולמית: גם לי לא.

גדליה: אבל הוא בחופש.

שולמית: אתה יותר חזק ממנו גם מכאן… טפש. סליחה. אני לא התכוונתי.

גדליה: עכשיו אני מתחיל לשמוח שבאת (פאוזה) רוצה לעשות לי טובה שולמית?

גדליה: תראי… נטקה, החבר שלי… תבקרי אותו … הוא בטח לבד… את רוצה לרשום.

שולמית: … יש לי… בקרתי אותו. הוא מאושר שם בבית הספר. מסר לך מכתב. (מוסרת) אבל אל תקרא עכשיו… חבל על הזמן שלנו… אתה יודע שבבגדים האלו פה אתה נראה יותר נחמד מאשר בחליפה השחורה?

סוהר 1: (נכנס) הזמן נגמר.

שולמית: המנהל יתן לך את הספרים… להתראות גדליה.

גדליה: טוב שבאת, שולמית. אני אחכה לך (יצאה שולמית) היא קראה לי “טפש” – ופתאום הרגשתי שאני מאושר.

שיר של גדליה (לסוהר): "אני מאושר – היא קראה לי טפש.

חשכה

תמונה 8: ליד בריכת השחיה בוילה בסביון

שולמית יושבת בכסא נוח. קוראת עתון. ירחמיאל מגיח מתוך הברכה בבגד ים ונושא לפניו מפלצת מפלסטיק.

שולמית: הפחדת אותי.

ירחמיאל: (יושב לרגליה. המפלצת על ברכיו) מה יהיה אתנו, שולמית?

שולמית: אתה מפריע לי לקרוא. (פאוזה) מה שאלת?

ירחמיאל: שאלתי מה יהיה אתנו?

שולמית: מה אתה רוצה בדיוק, ירחמיאל?

ירחמיאל: בדיוק? אז… כן… מה את היית עושה במקומי ובמצבי?

שולמית: כל אחד חייב להחליט מה טוב או רע בשבילו.

ירחמיאל: למשל לבקר את הגדליה הזה כל פעם בבית הסוהר?

שולמית: אני לא הסתרתי ממך שאני מבקרת אצלו.

ירחמיאל: אבל זה פוגע בי.

שולמית: תראה, ירחמיאל, אני לא האמא שלך… ואם משהו היה פוגע בי הייתי מסיקה מסקנות בהתאם …

ירחמיאל: ומה עם הארוסין שלנו?

שולמית: שלנו? אמא שלך התארסה עם הורי… לא חשבתי שאתה או אני מתיחסים ברצינות לכל הענין … ואם זה מפריע לך אפשר גם לבטל את העסקה …

ירחמיאל: (נוטל את מפלצת הפלסטיק) את יודעת שאין לך לב? (פוסע ליציאה)

שולמית: אם יש לי – או אין לי … אתה לא ראית אותו מעולם.

ירחמיאל: אני הולך להתלבש

שולמית: רעיון מצוין.

ירחמיאל: ואז נדבר.

שולמית: כרצונך, ירחמיאל (ירחמיאל יצא)

שולמית שרה: "הוא אמר שאין לי לב"

גרין: (נכנס בלוית אשתו רחל) מה קרה לירחמיאל – אי אפשר להכיר אותו.

רחל: הוא רותח כולו. את משחקת באש, שולמית.

גרין: הוא רוצה לדעת היכן הוא עומד – והוא צודק.

רחל: בחיי שאת משחקת באש, שולמית.

שולמית: לא באש – ביהלומים. ואל תחזרי פעמיים על אותו משפט – זה לא תיאטרון כאן.

רחל: ויותר טוב צפור ביד – מאשר צפור בשמיים.

שולמית: כמה צפורים את מכירה גב' גרין?

גרין: ירחמיאל רוצה לבטל את האירוסין.

שולמית: גבירותי ורבותי, הרצון של ירחמיאל מתקבל ברצון. מה עוד?

ירחמיאל: (עומד בפתח. לרגליו רק נעל אחת – ובידו הנעל השניה) תספרי להם על הגדליה ההוא… הגדליה שמחה…

שולמית: תנעל קודם את הנעלים לפני שאתה מתחיל להיות טרגי – כך אתה פשוט מגוחך.

ירחמיאל: את לא תגידי לי מתי אני מגוחך ומתי אני טרגי, בבקשה.

שולמית: אני כבר אמרתי.

ירחמיאל: אני רוצה לדעת, כאן ובמעמד הוריך מה המלה האחרונה שלך?

רחל: את כבר לא ילדה קטנה –

שולמית: את מספרת לי?

גרין: והגיע הזמן לדאוג ברצינות לעתיד!

רחל: ואת לא נעשית צעירה מיום ליום. צריך לחשוב על הכל.

שולמית: המניות יורדות בבורסה – מה?

ירחמיאל: מה יש פה לדבר … היא מאוהבת בפושע ההוא בבית הסוהר. זהו.

שולמית: נכון. יש צפור בשמיים – יש צפור ביד – ולי יש “צפור” בכלא. הוא צודק, ירחמיאל.

רחל: חשבתי שנפגשת עם הגדליה רק בשביל פילנטרופיה. לא כך?

שולמית: בדיוק כך, אמא’לה. כאשר אשה אומרת פילנטרופיה – היא קודם כל מתכוונת לנדב את עצמה.

גרין: זאת אומרת?

שולמית: זקוק לפירוש? הוא נאיבי הבעל שלך, אמא. זאת אומרת שאשה היא מלכודת לצפור שתצא מן הכלא. אני אחכה לו.

ירחמיאל: התארסת פעם – למה שלא תעשי זאת פעמיים?

שולמית: ירחמיאל, אתה גאון. אתה טפש כאשר אתה נותן עצות לעצמך – אבל גאון פיננסי בעצות לחברות הע“מ אחרות. כל פושע, – כך ספר לי אבא – יש לו התמחות מיוחדת. אז אני אהיה ה”מתארסת" הקבועה ומאחר שאתה, מר ירחמיאל קלינר דרשת לבטל את האירוסים שלנו – הדרישה מתקבלת ברצון – ואני שוב פנויה – לא?

רחל: האם שמעת מה שהבת שלך אמרה, אדון גרין?

גרין: בינתיים אני לא חרש – למרות שהייתי רוצה להיות עכשיו.

רחל: שולמית, אני אומרת לך שאם רק תעזי – אז אני.

שולמית: את מה? מה את מנסה לעשות עלי רושם באיומים? מה תעשי לי? יש לי מקצוע. אני אשה עצמאית במאה העשרים, ואני אעשה בדיוק מה שאני רוצה, ואם אחרוך את התבשיל – אני אלעס אותו, גברת גרין, הנכבדה. (יוצאת בהפגנה)

רחל: זה הכל בגללך, אברהם. התיאוריות של, כמה כל הרוצחים הם מתוקים … שהפושעים הם רק חולים שצריך רק לשיר להם שיר ערש ואמא מתוקה…

גרין: ד. די. די. מספיק.

רחל: “שיקום האסיר” (מיבבת) שיקום הפושעים… הבת שלך עוד תביא לבית הזה נכדים אסירים קטנים … והכל באשמתך… (בורחת בבכי. ירחמיאל הנבוך רוכב על מפלצת הפלסטיק).

גרין: לך תבין משהו … (ובצעקה) תרד תיכף ומיד מהקרוקודיל שלי.

ירחמיאל: סליחה. (קם) סליחה.

גרין: אתה מעצבן אותי.

ירחמיאל: מר גרין, אני ישבתי לא בכוונה… ככה זה יצא לי.

גרין: (בועט במפלצת) הכל פלסטיק… גם הפנים שלך… הידים שלך … הכל פלסטיק. היא בורחת לך מהידים – ואתה יושב על קרוקודילים – איזה מן גבר אתה, ירחמיאל?

ירחמיאל: אני אוהב אותה מר גרין.

גרין: אז תלחם. שום דבר לא מקבלים בחיים במתנה (יוצא)

ירחמיאל שר: “איזה מן גבר אני?”

חשכה

תמונה 9: בית הכנסת בכלא

כל הלהקה שרה ורוקדת (כולל אסירים וסוהרים) "כאשר יש אהבה יש תקווה"

נטקה: בשם כו – כו – כולנו… חבריך… גדליה שמחה או־או־אושר… אנחנו מברכים אותך ואת העלמה שו־שו־שולמית גרין לאירוסיכם…

כל הלהקה בשיר וריקוד "חלומות של אסירים"

סוהר 1: ועכשיו, בשם האסירים והסוהרים אנחנו רוצים לראות נשיקה אחת טובה של ארוס וארוסה.

הקהל: (מחיאות כפיים – צעקות קריאות עידוד)

שולמית: אל תתביש גדליה – פה על המצח…

קהל: חה. חה. חה.

(גדליה מנשק על מצחה של שולמית. מופתע לראות את מר גרין נכנס)

גרין: אני מקוה שולמית שאת יודעת מה שאת עושה – עם כל המסקנות.

(יוצא. הכל מסתכלים אחריו)

– מסך –

מערכה 2

תמונה 1: משרד מנהל בית הכלא

מר גרין. המנהל.

גרין: אם גדליה יהיה מוכן להניח לבת שלי – אני מצדי אדאג לו למקום עבודה ומשכורת מצויינת.

מנהל: מהמשרד הזה הוא יוצא לחופש – ומבחינת שרותי בתי־הסוהר – זהו זה פחות או יותר. לא הייתי רוצה לראות את גדליה נשפט שוב. אבל מה, הם חוזרים… בחוץ דוחפים אותם לחזור. זה כמעט מעגל קסמים. פושע יוצא עם אלף כוונות טובות לחזור למוטב. ביום הראשון בחוץ – הוא מרגיש שנאה ודחיה ואדישות. אין עבודה אין יחס, אין חום ־ מכרים פתאום לא מכירים אותך… רע מאד.

סוהר 1: (נכנס עם גדליה הלבוש אזרחית) המנהל. (מצדיע)

מנהל: תשאיר אותו כאן. תחזור לעבודתך.

סוהר: (מצדיע) המנהל‼! (יוצא)

מנהל: גדליה שמחה אושר – הנה תעודת השחרור שלך. (מוסר) לא עשית צרות – הלואי וכל האסירים היו כמוך – אבל, אני מקוה, שלא נראה אותך יותר כאן … (לוחצים ידיים) בהצלחה בחוץ, גדליה.

גדליה: תודה, אדוני.

מנהל: אם תהיה זקוק למשהו – אתה רואה את הטלפון הזה – צלצל. (פאוזה) האדון הזה מר גרין, רוצה לדבר אתך. אחזור מיד (יוצא)

גרין: אני מקווה שאינך מתנגד² לשוחח אתי.

גדליה: (קר) במה הענין, אדוני? (פאוזה) המועצה לשיקום האסיר?

גרין: לא. הבת שלי.

גדליה: אני מוכן להקשיב, אדוני.

גרין: … שולמית רגילה לרמת חיים כזאת שאתה, עם כל רצונך הטוב, לא תוכל לתת לה – אם כמובן תחליט ללכת בדרך הישרה…

גדליה: מה זה צריך להיות – הטפת מוסר?

גרין: לא. אם נגיע להבנה אהיה מוכן לעזור לך.

גדליה: תודה, אדוני.

גרין: תודה – כן? או תודה – לא? מר גדליה שמחה אושר?

גדליה: תודה – לא, אדוני. אינני רוצה שום טובות, לא ממך ולא משום אדם אחר. (פאוזה) שולמית יודעת שבאת לדבר אתי?

גרין: כן. היא יודעת – והיא התנגדה לשיחה הזאת.

גדליה: יפה.

גרין: אם תהיה מוכן לנתק אתה את כל הקשרים – אהיה אני מוכן, להעמיד אותך על הרגליים.

גדליה: אני עומד על הרגלים, אדוני, ואינני זקוק לשום עזרה. ואני לא מוכן לקבל שום שוחד.

גרין: ותמשיך להפגש אתה?

גדליה: כאשר אחליט – תדע.

גרין: … מה תעשה עכשיו כשאין לך כסף? כאשר דואגים מבית הסוהר למשפחה הענפה בירושלים ולחבר במכון וינגייט … אוכלים את כל הקרן בבנק… עודף ההוצאה – על שום הכנסה אז מה?

גדליה: אז כלום. זה לא יפה מר גרין, לנצל את מצבי ולכפות עלי את שיחתך ונוכחותך.

גרין: אני שאלתי אם אינך מתנגד לשוחח אתי.

גדליה: המנהל בקש. לא בגללך – בגללו הייתי מנומס. (למנהל שנכנס) גמרנו את השיחה.

מנהל: הגעתם לעמק השווה?

גדליה: הגענו רחוק – לשום מקום. (ליד החלון) שולמית מחכה לי בחוץ… (מסתכל במר גרין) לא קל להיות אבא… (מצדיע בחיוך למנהל) המנהל, מודיע בהכנעה שאני לא מקנא אף על כל הרוצחים והשודדים והדגנרטים והפסיכופטים… כל עבודת פרך – אבל לא מנהל בית סוהר … להתראות (יוצא)

גרין: לא השגתי שום דבר. (מסתכל החוצה) … היא מחכה לו … אתה מגדל בת – והיא מתאהבת דוקא בפושע…

גרין והמנהל שרים: "מישהו צריך לאהוב גם אותם – לא?"

מנהל: מישהו צריך לאהוב גם אותם – לא?

גרין: כן. כמובן, כל הרצאה שלי אני פותח במלים אלו: “מישהו צריך לתת אהבה גם לחולים בחברה שלנו…” מצלצל נכון… צודק… הגון… אבל בועד לשיקום האסיר אני לא אבא של שולמית … וזהו ההבדל הקטן.

חשכה

תמונה 2: ליד שער בית הכלא ברמלה

שולמית מתהלכת ליד השער

שולמית שרה "אני מחכה לו, לאהובי"

סוהר 2 פותח את השער. שלשה אסירים יוצאים לחופשי. נושאים מזוודות קטנות, חבילות

סוהר 2: עכשיו שאתם יוצאים לחופש – תגידו רק מתי להכין לכם את החדר והמזרונים כאשר תחזרו.

אסיר 3: צודק הממזר. יוצאים לחופש – תיכף מסתכלים אחורנית. מה יש בחופש? יש אשה עצבנית ותשעה ילדים עם קוקלוש, אדמת, חצבת, בהרת, דלקת, חררה, וכל הזמן רק צועקים לך באוזן: צריך מחברות, צריך אוכל, צריך לבוש, צריך נעליים, צריך רופא, צריך גננת – צריך, צריך, צריך. אז יותר טוב לשבת בבית הסוהר שיהיה קצת שקט באוזן.. (לסוהר) אז כשאבוא – אותו חדר כמו בכל הפעמים …

סוהר 2: שמור בשבילך.

אסיר 1: איזה אויר. איזה אויר טוב.

אסיר 2: הריאות מתרחבות כמו בלון…

אסיר 1: חופש. תראה מה זה חופש? אתה רק יוצא – וכבר יש פה “בובה” מה שמחכה לי געגוע..

אסיר 2: אל תגע בה – זו של גדליה.

אסיר 1: גדליה – שיהיה גדליה. רק אתן לה נשיקה על העינים שלה – כמו שאני האמא הטובה – למה ששנתיים לא ראיתי אשה ממשית כל כך מקרבה כזאת.

סוהר 2: הי, אתם שם… אם לא תפסיקו אני יוצא אליכם. עזבו אותה.

אסיר 3: תהיה רגוע יה סוהר, הולכים לרמלה לתפוס אוטובוס… (לשולמית) אל תאכלי את המניקור בצפרניים שלך – חבל על הלכה … גדליה תיכף יוצא. ראיתי אותו עם המנהל. רק תגידי לו שלא ישכח להזמין אותנו לחתונה שלו ושלך.

אסיר 1: שלום יה חבובה. (נשיקת אויר) שלום יה מתוקה…

אסיר 2: (מסתכל אחורנית) פה נרקבו הימים והלילות שלנו…

אסיר 3: (כנ"ל) אשה ותשעה ילדים, מאמא מייהיי – אני אחזור בקרוב – לא צריך לדאוג….

האסירים רוקדים ושרים "כאשר אסיר יוצא לחופש"

(כאשר האסירים בדרך ליציאה נכנס גדליה)

שולמית: (רצה אליו. מחבקת אותו) גדליה. גדליה. גדליה.

אסיר 1: חה. חה. חה.

אסיר 2: כמו בקולנוע.

אסיר 3: את האשה השמנה שלי אפילו לא יכול לסובב בשתי הידיים …

(יוצאים האסירים)

שולמית: גדליה… (מרגישה שהוא איננו מגיב) באתי עם המכונית שלי.

גדליה: אני נוסע באוטובוס.

שולמית: מה?

גדליה: לא נוסע במכונית שלך. נוסע באוטובוס כמו כולם.

שולמית: מה קרה?

גדליה: חשבתי קצת – זה הכל.

שולמית: זה בגלל אבא?

גדליה: שום אבא … אני לא יודע לפרנס את עצמי … אז זה פשע לקחת אחריות לאשה וילדים…

שולמית: גדליה, אני לא מבינה אותך.

גדליה: … את רגילה לוילה, לבריכת שחיה, לכל הדברים האלה … אני לא יכול להביא אותך לחדר עלוב… ובשביל כל הדברים היפים והטובים אני צריך שוב לפרוץ לבנקים … בדרך ישרה, גדליה שמחה אושר לא יכול לחלום על וילה ובריכת שחיה וכל הדברים הטובים … ואני גמרתי עם הפשע… לא יודע אם דוקא בגלל המצפון … לא בטוח זה פשוט לא משתלם… אני לא מכיר פושע אחד בארץ שזה היה כדאי לו … הפשע אולי משתלם לקציני משטרה – לא לפושעים… (גרין נכנס) אז אני הולך לאוטובוס…

שולמית: (לאביה) אתה לבטח גאה מאד בעצמך …

גרין: לא, אני לא גאה.

שולמית: מה הבטחת לו שהוא בורח ממני? כסף? זהב? משרה? מקום עבודה? כרטיס טיסה לחו"ל? תמיד אמרת לי שכל אדם יש לו מחיר – מה המחיר ששלמת לו?

גדליה: אל תספר לה, מר גרין. נשבעת לי שלא תספר לה בכמה כסף שחדת אותי. הוא צודק אביך, היקר, כל אדם יש לו מחיר. כל אדם אפשר לקנות בדרך זו או אחרת.

שולמית: גדליה…

גדליה: שום גדליה. אני נוסע לנטקה – לחלק אתו את השוחד שקבלתי. יכול להיות שמר גרין שלם לי יותר מדי – ואני שווה הרבה הרבה פחות

גדליה שר "כל אדם יש לו מחיר – זה מה שאתם חושבים"

אתה יכול להיות גאה בבת שלך, מר גרין. נשים כאלו צומחות רק בבתי חרושת לפלסטיק. (יוצא)

שולמית: גדליה… אני מצטערת על מה שאמרתי … גדליה – חזור. חזור. חזור. אבא… הוא הלך … אבא … (נופלת לזרועות אביה. בוכה חרש)

גרין: לא צריך לבכות, ילדה קטנה. לא צריך לבכות, ילדה קטנה שלי.

חשכה

תמונה 3: אורות סוריאליסטיים

1. תחנת בנזין

2. משרד לתווך דירות

3. סטקיה

כל הלהקה רודפת אחר גדליה בשיר וריקוד סוריאליסטי "כאשר מזל רע רודף אותך"

בין הרודפים: סוהרים, שוטרים, חבקוק, מלצרים. פושעים, שלשה טיפוסים חסידיים. תובע בגלימה שחורה.

הרוקדים קופאים על מקומם כאשר נכנסת לבמה:

תחנת בנזין

איש הבנזין: מצטער, גדליה, אבל בזמן האחרון שודדים כסף בתחנות בנזין – ואמרו לנו שאתה היית פעם … היית פעם … איך להגיד לך…?

גדליה: איש העולם התחתון?

איש הבנזין כן. זהו. אתה באמת פועל טוב, מסודר ואחראי – אין טענות, אבל אתה מוכרח ללכת מפה… זה לא אני – זה הבוס דורש.

גדליה: הבוס אמר לך לפטר אותי?

איש הבנזין: כן אמר. בדיוק כך. יהיו צרות – כך אמר – אם תשאר כאן.

חבקוק: איך החיים רבי גדליה שמחה אושר? איך החיים? איך החיים?

גדליה: מצאתי עבודה, חבקוק. מתחיל לחיות מיגיע כפים. חי ביושר.

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

חסיד 1: משומד.

חסיד 2: מופקר.

חסיד 3. עוכר “ישרואל”

גדליה: (מסתכל בעצב בתחנת הבנזין היוצאת מן הבמה) לרחוץ לך את המכונית, אדון? בנזין? שמן? לא, אדוני, אני לא מקבל “טיפ” … תודה רבה – לא. טוב – אין תחנת בנזין, וקבלן הבנין פחד שאגנוב לו את הפיגומים … אתה מוכרח ללכת גדליה". אין טענות בוס. “בזמן האחרון שודדים כסף בתחנות בנזין” אין טענות, בוס. תהיה בריא. הולך לחפש עבודה במקום אחר. מוכרחים לאכול.

הלהקה ממשיכה ברדיפה אחרי גדליה, בשיר ורקוד "כאשר מזל רע רודף אותך"

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

חסיד 1: בנו של הצדיק זלמן אושר נתפקר…

חסיד 2: ויושבים עליך “שבעה” כמו אחרי מת.

חסיד 3: עוכר ישראל. משומד. מופקר

שלשת החסידים: רחמנא ליצלן. רחמנא ליצלן. רחמנא ליצלן.

מול גדליה נכנס פודיום: משרד לתיווך דירות על הקירות³ פתקים על דירות למכירה והשכרה.

בוס: ראו אותך, חשבו שהמשרד שלי שייך לעולם התחתון. אתה חייב לעזוב, חביבי. לך ותמצא עבודה באילת … במכרות הנחושת בתמנע… שם חם וקשה, אבל אתה בחור חזק וצעיר ושם לא ישאלו אותך שאלות.. לא יכנסו לך לעצמות. לך חביב, לך מכאן.

חבקוק: מה הוא אמר לך גדליה?

גדליה: (כמו כלב מטורף) … “שאט אפ”, חבקוק. “שאט אפ” אמרתי לך.

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

הלהקה ממשיכה ברדיפה אחרי גדליה תוך שיר ורקוד "כאשר מזל רע רודף אותך"

תובע בגלימה שחורה: זה נכון, כבוד השופט, שהנאשם, גדליה שמחה אושר התנהג יפה בבית־הסוהר, אבל מה זה אומר: שהוא היה די ערמומי לקבל פרס על התנהגות טובה, ויצא יותר מהר מבית־הכלא… חה. חה. חה. מסתבר שהפשע לא משתלם, כבוד השופט.

כל הלהקה: הפשע לא משתלם. הפשע לא משתלם. הפשע לא משתלם.

גדליה: (רץ אוטם אוזניו) די. די. תפסיקו. די. תפסיקו.

סטיקיה נכנסת מול גדליה הוא מניח מגבת על זרועות.

גדליה: מה אדוני מזמין? בבקשה? יש קבב. ששליק. טחינה. חצילים. שווארמה …

בעל הסטיקיה: תראה, מזמן שבאת, כל פעם בא שוטר ופותח עינים גדולות כמו אבטיחים כשרואה אותך … לא יודע למה – אבל נותנים לי עכשיו קנסות שלא היו נותנים בכלל לפני שבאת לעבוד אצלי בסטיקיה … אתה מביא מזל רע … מצטער … אבל אתה צריך ללכת … בטוח שתמצא עבודה במקום אחר … אתה באמת בחור די נחמד באופן כללי …

חבקוק: חה. חה. חה.

כל הלהקה: חה. חה. חה.

חסיד 1: בושה וחרפה, הבן של זלמן אושר…

חסיד 2: עזב את הישיבה הקדושה בירושלים – לחרפת אביו …

חסיד 3: בין שני עולמות תלוי הוא… לא בעליונים ולא בתחתונים …

חסיד 1: לא בעולם הזה – ולא בעולם הבא…

חסיד 2: משומד

חסיד 3: עוכר ישראל

כל הלהקה: חה. חה. חה.

עם הצחוק הפרוע והשמחה לאיד נעלמים הכל. גדליה נשאר יחידי על הבמה. הוא שולה בקבוק מכיסו.

גדליה: לא בעולם הזה – ולא בעולם הבא … בין שני עולמות תלוי אתה. (שותה)

גדליה שר "כאשר מזל רע רודף אותך"

תמונה 4: חדר בעלית גג, נוסח מזרחי, בעכו

גב' סליסטרבסקי: (מדברת החוצה, מבעד לדלת פתוחה. מחזיקה מנורת נפט) תראה, אתה לא עובד. אתה ישן ביום וישן בלילה. אתה שותה ביום ובלילה כל הזמן מהבקבוק …אז מאיפה שיהיה לך לשלם לי שכר דירה בעד שלשה חדשים? אתה חושב שיבוא לך נס מהשמים ואלהים ישלח מלאך שיביא לך צ’קים או כסף? לא עושה שום דבר מלבד לשלוח מכתבים – ולקבל מכתבים.

גדליה: (נכנס. מגבת על כתפו) גמרת?

גב' ס.: לא.

גדליה: אז תמשיכי. המקלחת שבורה בפרוזדור.

גב' ס.: תשלם־נתקן. (פאוזה) מחברת החשמל סוגרים לך מחר… אז הבאתי לך מנורת נפט…

גדליה: תודה.

גב' ס.: יש לי פשוט לב יותר מדי טוב …

גדליה: מה יש לך?

גב' ס. יש לי מנורת נפט – אבל אין בה נפט … אז אם לא תקנה נפט – לא יהיה לך אור. היה פה בחור אחד שהיית ישן. קצת מגמגם … בא עם בחורה אשכנזיה אחת … די יפה… אמרתי להם שיבואו אחר כך … מפני שאתה לא פה… אתה אף פעם לא רוצה לראות אף אחד …

גדליה: כמה זמן את עוד מתכוונת לעמוד כאן, גב' סליסטרבסקי?

גב' ס.: הנה היא באה … זו היא ההיא …

שולמית: ערב טוב.

גדליה: גב' סליסטרבסקי – יש לי אורחת עכשיו.

גב' ס.: (יושבת על כסא) היא לא מפריעה לי.

גדליה: אנחנו היינו רוצים להשאר לבד, גברת סליסטרבסקי.

גב' ס.: שלשה חדשים לא שלם שכר דירה – ועוד יש לו דרישות. אולי גם תגיד לי שאסור לי לשבת על הכסא שלי?

שולמית: תני לנו לדבר, ובעוד 10 דקות תקבלי את כל הכסף.

גב' ס.: את אחותו?

גדליה: היא לא אחותי – זו אמא שלי, החוקית … אבל היא לא נותנת לך אפילו פרוטה אחת, מפני שזה לא הביזנס" שלה, ועכשיו קומי וצאי לפני שאני מתרגז …

גב' ס.: אצלי זה לא בית כזה שנשים נפגשות בו עם גברים. לא אצלי.

גדליה: (לשולמית) אולי אני אכה אותה קצת?

שולמית: רעיון מצוין.

גב' ס.: אם רק תעיז לגעת בי תשמע צעקות כאלו שכל המשטרה של עכו תרוץ להנה בריצה.

גדליה: חבל ללכלך את היד … אבל פה יש קומקום מלא מים – ושם יש ראש עם פריזורה ישר מסלון ליופי …

גב' ס.: (נבהלת. קופצת ממקומה) זה רק חסר לי… עמדתי חמש שעות בתור … (לשולמית) באמת פויה גברת. שום אשה הגונה לא באה לבד לחדר של גבר.

גדליה: (מזנק לקראת הגברת …) ואוו… בעלת הבית ברחה. גדליה סוגר את הדלת אחריה)… אז באת לבקר בארמון שלי … נא לשבת.

שולמית: תודה. (יושבת) נטקה ספר לי הכל…

גדליה: הוא גם הביא אותך לכאן.

שולמית: כן. רצית להפגש אתך ביחידות … למה שלא תדבר עם אבא שלי?

גדליה: פרשת האבא שלך חוסלה כבר בעשרים מכתבים… אני לא רוצה חסדים ממנו – והוא לא זקוק לפושע במשפחה.

שולמית: אתה כבר לא – ותפסיק לדבר כך.

גדליה: מי ערב שלא אתחיל הכל מחדש? את? אני? אף אחד לא ואולי אני אחליט לילה אחד ששוב אני רוצה כסף קל … יש בזה הרבה קסם … הרבה שטרות כסף… מכונית ספורט… נשים… בארים… הכל נוצץ… אני לא בטוח אם לא מוטב להסתכן … (פאוזה) את מוכנה לרדת אתי לנגב? למכרות תמנע. יש עבודה. יהיה קצת קשה, אבל נהיה ביחד, בלי טובות מאף אחד.

שולמית: גדליה, עוני שובר לפעמים גם אהבות גדולות.

גדליה: אם משהו יכול לשבור אהבה גדולה – אז לא היה שם מה לשבור. לא מאמין. אשה שאוהבת גבר הולכת אחריו … ולכל מקום… ובלי תנאים.

שולמית: זה נורא יפה ברומנים והקולנוע – לא בחיים.

גדליה: טוב, אני מבין שאנחנו עומדים באותו מקום כמו במכתבים … (מאזין לדלת. לוחש) ונדמה לי שעוד מישהו עומד … (פותח את הדלת – גב' ס' נופלת פנימה…) זה יפה להקשיב מאחורי הדלת?

גב' ס.: הדלת היא שלי. הדירה כוללת גם את הדלת, אדון גדליה.

גב' ס. שרה “דייר יש לי – ירחם השם”

קול מן הרחוב: (נוסף צלצול פעמון) נפט. נפט. נפט.

גב' ס.: יש לך מזל שאני צריכה רבע פח נפט, אחרת הייתי יושבת פה על הכסא שלי אפילו כל השבוע … שתדע מי היא בעלת הבית האמיתית בדירה הזאת (יוצאת)

גדליה: … אשה הולכת אחר הבעל לכל מקום בו הוא יכול להתפרנס… בעושר. בעוני בכ

גדליה שר "אשה הולכת אחר הגבר"

שולמית: אני חוזרת הביתה.

גדליה: (אינו מביט לעברה. נותן לה ללכת. נוטל בקבוק משקה. וממשיך לשיר. שותה. מטיח את הכסא בדלת)

החיים האלו … לכל השדים והרוחות החיים האלו…

חשכה

תמונה 5: חדר ביליארד במאורת פינקו בעכו

אנשי העולם התחתון, כולל רגינה “בתלבושת נוצצת” – משחקים בקלפים, ביליארד. הכל מפנים מבטם לפתח, קצת נדהמים, לראות את גדליה נכנס.

רגינה: תראו מי בא? תראו מי בא? גדליה שמחה אושר בכבודו ובעצמו – פשקרב חולירע. בלי חליפה ובלי עניבה ובלי נעלי לכה … חה. חה. חה.

דובוש: וזה גנב לנו את הכסף “בבית הדין הרבני” שלו….

קדמי: תראו איך הוא נראה – חצי בן־אדם.

חומש: קבצן. עלוב. מסכן.

פינקו: שיהיה שקט פה, בבית.

קדמי: מה זה פה? הבן אדם קצת מתחלק על בננה וכבר כולם צריכים לצחוק עליו? אלו אין להם נשמה אלו.

פינקו: (נגש לגדליה השתוי ופוסע עקלקלות, ותומך בכתפו) גדליה, שמח שסוף כל סוף באת. פה הבית שלך – ואלו הם החברים שלנו… אין חברים אחרים – ואין בית אחר. ככה זה. אז תשמע מה שפינקו אומר לך: יש “חיתכת עבודה” טובה, מתאימה בשבילך … ואם אתה מסכים להיות “הבוס” אתה קונה מאה חליפות, בירה, מכונית ספורט אדומה, וגר וחי כמו גרף – והכל במכה אחת של לילה אחד …ולא צריך לסבול יותר. מה אתה אומר גדליה?

גדליה: נטקה… איפה נטקה? הוא חפש אותי – עכשיו אני מחפש אותו.

פינקו: שב, גדליה, שב. אתה לא כל־כך עומד ישר … אתה עומד עקום … (מושיב את גדליה) כוס ויסקי לרב גדליה שמחה אושר.

גדליה: לא כוס – בקבוק.

פינקו: שמעת מה שהבן־אדם אמר, רגינה? אז מהר. יש שם רבע בקבוק שליש חצי מלא.

רגינה: (ממהרת להביא)… שתה… שתה… קח… (מוסרת לגדליה בקבוק) הזמין אותי לטבריה – וחזר לתל־אביב … חניוק היית – ו“חניוק” תשאר …

גדליה: (קם. מרים הבקבוק) לחיי “החניוקים” רגינה, לחיי הטפשים שאהבתם העבירה אותם על דעתם (גהוק עדין. שם כפו על פיו) סליחה. שאהבתם העבירה אותם על דעתם ואין חדש תחת השמש – וכל הנחשים הולכים אל הים …

דובוש: חה. חה. חה.

רגינה: מדבר כמו “פואט” זה. משורר.

קדמי: משורר של הג’ורות. (בגעגועים) איך שהיה פעם בן־אדם… מתלבש כמו "נגלז’ה… מצוחצח בצחצוח … ועכשיו, “איכה ירדת אדם”, כמו בקולנוע “מרכז” …

גדליה: (בצריחה) נטקה, איפה אתה נטקה?

חומש: בואו נחזור לקלפים – מגדליה שמחה כבר לא יצא אדם מתאים לשוד בנקים.

פינקו: (מוציא שטרות כסף) יש פה אלף לירות, גדליה, קח. הלואה. אחרי השוד יהיה לך להחזיר לי. קח גדליה.

גדליה: (לוקח את הכסף. מתחיל לזרוק אותו לכל עבר. כל הנוכחים כורעים על ברכיהם לאסוף את הכסף)

פינקו: (רומז לאנשי העולם התחתון “לעלות” על גדליה) לטפו אותו קצת… אולי כמה עצמות שבורות וראש מפוצץ ילמדו אותו לקח …

חומש: (הודף את גדליה) עשרה אחוז – חחח?

דובוש: (נותן מכה בבטנו של גדליה) וזה על החשבון …

קדמי: פינקו, מה זה פה?

פינקו: או שאתה אתי – או שאתה נגדי … לא ראית איך העליב אותי, הגדליה הזה?

קדמי: הו, עלבון זה דבר אחר. (הודף את גדליה)

(השלשה עולים על גדליה. גדליה מתגונן ומנער אותם מעליו. רגינה צורחת בהנאה על כסא. נכנס נטקה. הוא ממהר – ותוחב לכיסו של גדליה כמה שטרות כסף – ומיד נכנס לפעולה. כאשר השלשה שוכבים על הרצפה – חבולים, הוא פונה אליהם בתוכחה)

נטקה: זה יפה להכות אדם שתוי – ועוד שלשה על אחד? (לדובוש היוצא כפוף) תשטוף במים… (דובוש יוצא)

מישהו רוצה להתחיל מחדש?

רגינה: תשמעו איך שנטקה כבר מדבר יופי

נטקה: בוגר בית ספר למגמגמים… (מסתכל באגרופו) אלו לא פונקציה בשבילי … (לפינקו) … אל תוציא סכין פינקו … אני אביא כמה חברה ונהרוס לך את כל האורווה הזאת … בוא גדליה.

קדמי: חושב שמפחיד אותנו זה. (זורק כסא על נטקה) לא אתה ולא אביך, ולא אבי־אביך יפחיד אותי … בוא נראה אותך, יה בוקסר מחורבן … (תפש כסא נוסף ומנפנף בו בהסתערות על נטקה. רגינה צורחת נוראות)

דובוש: (שנכנס במהירות) חברה, משטרה מתקרבת.

פינקו: לקלפים. לביליארד. מהר. לא רוצה צרות.

הכל יושבים ומזמזמים בנחת את השיר "מה שצריך – זה רק קלף משוגע אחד"

נטקה מוביל את גדליה אל היציאה

שוטר: (נכנס) מה אמרו שיש קטטה? דוקא ערב שקט מאד אצל פינקו.

כולם: חה. חה. חה.

תמונה 6: שולחן ארוך ועליו נרות דולקים בוילה בסביון

ירחמיאל. שולמית.

ירחמיאל: אמא שלי הוציאה כבר את ההורים שלך אל הגן – כדי שנוכל לשוחח.

שולמית: “איז דאט סו?” וכל כך לשם מה?

ירחמיאל: אני חושב שהגיע הזמן שנתחתן… אני מוכן לשכוח את כל הפרשה שלך עם גדליה… עשיתי גם תכנית… לאור המצב הנפשי שלך…אז אולי כדאי שנגור שנה בבלגיה … שתהיי קצת רחוקה … הכל מתוכנן וגם המשפחות שלנו לא מתנגדות.

שולמית: (בלגלוג) מה שחסר זה רק חוזה הנשואים?

ירחמיאל: כן, פחות או יותר.

שרים שולמית וירחמיאל "נשואים וחוזה נשואים"

רחל: (נכנסת בלוית בעלה, מר גרין) אז מה החלטתם, ילדים?

שולמית: אני מבינה שהכל מסודר בין המשפחות: כמה כרים, כמה כסתות, כמה נדוניה, כמה נכסי־דלא נידי, כמה כסף, יהלומים, תכשיטים – בקיצור, מה יוצא מכספת אחת ונכנס לכספת שניה. נכון שזה כך?

רחל: פחות או יותר.

שולמית: ולא חסר לכם איזה דבר פעוט להשלמת התמונה, אמא?

רחל: חשבנו על הכל.

שולמית: מה בקשר לאהבה?

רחל: שטויות. אהבה תמיד באה יותר מאוחר. אני מכירה הרבה זוגות שהתחתנו מתוך אהבה – והאהבה פרחה … ואני מכירה, לעומת זאת, זוגות שהתחתנו מתוך חשבון, ובסופו של חשבון באה האהבה. חיים זה לא חברת ביטוח. תשמעי מה שאמא שלך אומרת – ואמא שלך יודעת מה שהיא אומרת. יש לה עיניים בראש. ככה זה בחיים.

שולמית: האהבה באה עם הזמן … העקר שיש כבוד ורספקט וכמה ילדים – נכון, אמא?

רחל: אולי תגיד לי מה רוצה הבת שלך מהחיים שלי?

גרין: אהבה.

רחל: מה?

גרין: אהבה. לא שמעת על דבר כזה?

רחל: (לשולמית) כשהתחתנתי איתו – את חושבת שאהבתי אותו? להורי לא היה כלום – להוריו היה הכל … אז את חושבת שמישהו מאתנו חושב שעשה עסק רע והוא מתחרט?

גרין: (ברצינות) היא למדה לכבד אותי …

רחל: נכון מאד.

גרין: … אותי – ובעיקר את פנקס הצ’קים שלי.

רחל: זו סתם עלילה ודיבה.

גרין: … מפני שאם היתה באמת אהבה בבית הזה – נוסף לרהוט, לבריכת השחיה, לנסיעות לחוץ לארץ – האיש הזה שעומד לפניכם לא היה רץ כל לילותיו לישיבות “המועצה לשיקום האסיר” … אבל הוא פחד להשאר בבית … (יוצא במהירות)

רחל: אני לא יודעת מה עקץ אותו שוב הערב.

שולמית: היה לו צורך נפשי – יהודי – לוידוי קטן …

רחל: זה שום דבר. אצלו זה בדיוק אחת לתשעים יום – אחר כך הוא נרגע …

גב' קלינר: (נכנסת. זורחת) הפתעה. הפתעה. הפתעה. אני נגשת למכונית שלי לקחת את הארנק – ומי עומד ליד השער ושואל אותי אם כאן גרה שולמית … הבחור הנחמד ההוא שקבל פרס בנשף המסכות … יש לו קצת בוץ על הנעליים… אבל הוא תיכף יכנס … אילו הייתי יותר צעירה ולא אלמנה…איזה בחור מקסים …

ירחמיאל: אבל אמא …

גב' קלינר: את תדאג – אני לא אתחתן אתו …

שולמית: (הולכת לעבר היציאה) גדליה… גדליה בא…

רחל: אל תצאי החוצה – ואל תעשי טפשה מעצמך.

גב' קלינר: למה טפשה? מה מתרחש כאן?

ירחמיאל: הענין הוא בזה, אמא, …. ש…

גדליה: (נכנס) ערב טוב.

גב' קלינר: אמרתי לכם? איך שהוא היה נחמד בתלבושת של החסיד בנשף המסכות … התמוגגתי. הלב הזקן שלי ממש רקד.

שולמית: אני שמחה שסוף כל סוף החלטת לבוא.

גדליה: נטקה מחכה לי בחוץ, בג’יפ.

שולמית: תזמין אותו להכנס.

גדליה: לא, תודה, אנחנו ממהרים.

שולמית: אז אני אלך לקרוא לאבא.

גדליה: שולמית – לא. אני לא באתי לשוחח אתו. באתי רק לומר לך שאני יורד לעבוד במכרות הנחושת בתמנע. שום מכתבים יותר. אם תרצי בי – תדעי היכן למצוא אותי.

(שולמית מפנה גבה. היא עוצרת בעד הבכי)

רחל: אדוני… תסלח לי, אדוני… אני האם של שולמית … ואתה מתפרץ לבית זר – וככה פתאום מרשה לעצמך … היכן למדת נימוסים כאלו, בבקשה?

ירחמיאל: בבית־הסוהר. (לאמו) האיש הזה ישב בבית־הסוהר. הוא פושע ידוע.

גב' קלינר: (זורחת. מעולם לא נפגשה עם פושע …) זה נכון?

גדליה: כן. הייתי.

גב' ק’לינר: (מושכת בשרוולו של גדליה) שודד?

גדליה: (נתפס לחיוכה) כן, דודה, שודד נוראי.

גב' קלינר: מקסים. מקסים. ממש מקסים. אף פעם לא נגעתי בפושע … איזו חוויה. אז אתה כזה שודד – פורץ?

גדליה: לא. שודד – אנס.

גב' קלינר: חה. חה. חה. אני לא חושבת שאתה צריך לאנוס – רק טפשה תגיד לך לא, וכל אשה נורמלית תגיד לך תיכף כן. חה. חה. חה. אתה רואה ירחמיאל, יש עוד גברים ממשיים בעולם.

גדליה: (צוחק) …אילו היית יותר צעירה באיזה חמישים שנה, היינו בורחים לאיזה אי בודד, עם הרבה עצי קוקוס ובננות ועושים חיים משוגעים…

גב' קלינר: אתה שומע ירחמיאל איך גבר צריך לדבר אל אשה? תלמד ממנו.

ירחמיאל: אמא, תפסיקי. זהו האיש שבגללו שולמית לא מוכנה להתחתן אתי.

גב' קלינר: (מסתכלת בגדליה – ובירחמיאל כמה וכמה פעמים) במחשבה שניה – אולי שולמית צודקת… (ועכשיו ברצינות) … אתם לא תהיו מאושרים ביחד… לא בני. אז מוטב לפני החתונה – ולא אחרי הגט …

(צפירת מכונית)

גדליה: נטקה מחכה לי. מה החלטת, שולמית? (גרין נכנס)

שולמית: שום שינוי. הנה אבא פה – תהיה גבר ודבר אתו.

גדליה: האיש הזה כבר אמר לי את דעתו כאשר יצאתי מבית הסוהר – וזה מספיק לי עד היום הזה. אני הולך ואני לא מתכוון לחכות לך יותר מדי זמן … אני רוצה להקים בית ומשפחה … ויש עוד נשים בעולם … (יוצא)

רחל: החוצפה הזאת. הפושע הזה. פתאום מתפרצים לבית זר, בלי טיפת נימוס אלמנטרי ומציעים בגלוי הצעות מגונות.

גרין: מה מגונה בכך שגליה אוהב אותה? שהוא רוצה כמו כולם, בית ומשפחה? יש לו שכל ישר ויש בו הרבה הרבה גאוה טובה, יותר מאשר לרבים מאתנו … הוא היה פושע, זה נכון. אבל הוא גמר עם זה. והוא לא בא עם שום דרישות.

רחל: לא מאתנו – מהבת שלך – מפני שהוא יודע שאפילו אם יעמוד על הראש לא יקבל שום דבר, הפושע הזה.

גרין: אל תהיי כל־כך בטוחה, אשתי היקרה (שולמית נגשת אליו ומניחה ראשה בכתפו) יתכן שאהיה מוכן לתת לו הכל – מפני שלבחור הזה יש מצרך נדיר מאד בלב שלו – יש לו אופי.

גרין – רחל – שולמית – ירחמיאל – גב' קלינר שרים:

“כאשר אתה עושה חשבון חייך”

חשכה

תמונה 7: לפני שער הברזל של המכרה

כמה מריצות, קרונות על פסים. פועלים נכנסים נושאים פנס־שדה דולקים.

כל הלהקה שרה ורוקדת: "לחצוב עמוק – להביא לחם למשפחות"

פועל 1: איפה מנהל המשמרת?

פועל 2: במחסן.

פועל 3: תיכף יבוא.

פועל 1: הוא הבטיח לי “בית דין רבני” לפני שיורדים למכרה, למטה.

פועל 3: אם גדליה הבטיח – זאת לא אומרת שאתה מוכרח להסתכל עלי עם “רצח בעינים”

פועל 1: לא אני מסתכל בך עם “רצח בעינים” – זה המאתיים לירות שלי, שהוצאת מהחולצה, כשתליתי אותה על המסמר בגלל הזיעה…

פועל 3: נשבע לך בחיי אבי ואמי והילדים שלי שלא ראיתי כסף ולא לקחתי כסף ולא נגעתי בכסף.

פועל 1: ולא מתבייש להשבע בחיי הילדים שלו – הממזר.

פועל 3: ממזר אביך.

(מתחילה קטטה. גדליה נכנס ומפריד).

גדליה: לא יפה ולא נאה ולא הגון. תתבישו. אנשים סי – מ– פט – יים כאלו מתקוטטים כאלו היו העולם התחתון.

כולם: חה. חה. חה.

פועל 1: גונב כסף מפועל זה בושה.

פועל 3: “וולא” תגיד עוד פעם גנב – ואני משגר אותך ישר לבית חולים בבאר־שבע.

פועל 1: הבטחת “בית דין רבני” – איך זה?

גדליה: אז פתחו את הפה ותתחילו לדבר. צריך גם לעבוד.

פועל 3: נשבע שלא ראיתי כסף. לא לירה ולא מאתיים לירות.

פועל 1:…ככה זה מתחיל “בית הדין הרבני?”

גדליה תלוי היכן… יש בית דין רבני – של רבנים, של שמשים, של צדיקים – ושל פושעים בעולם התחתון…

גדליה וכל הלהקה "כשיש מחלוקת – ישפוט שופט"

גדליה: ועכשיו בחורים, אומר לכם משהו – (מסתכל בשעון) אין הרבה זמן, צריך לרדת… אז גומרים בקיצור… לא תמיד הגנב אשם … לפעמים אשמה הפרצה הקוראת לגנב … אז לא צריך להווצר מצב שיש בו פרצה … (לפועל 2) יוסף, תחזיר לו את הכסף… נפל לך מהכיס בזמן העבודה – הרימותי ומסרתי ליוסף למשמרת … ולהבא לעבודה תבוא עם כלי עבודה – וכסף תשאיר בבית.

פועל 1: (סופר את הכסף שקבל) … רגע. רגע. רגע. איך זה שיש פה רק – 180 ל"י והיו לי – 200.

גדליה: זה בסדר.

פועל 1: גדליה – מה זה פה בסדר אם הרימות – 200– ופה ביד יש לי רק – 180– איזה סדר זה?

גדליה: שכחתי לספר לך ש“בבית דין רבני” הולכים עשרה אחוז לצדקה … עשרים לירות הלכו לגננת לקנות צעצועים לגן הילדים …

כולם: חה. חה. חה. חבר’מן, חבר’מן גדליה. יופי. מצוין.

פועל 1: אם כך כל הכבוד (לפועל 2) אבל אילו גדליה לא היה מרים את הכסף – ואתה היית במקרה שם עין על הכסף – יכולת לצעוק “חי וקיים” – לא היית מחזיר …

פועל 3: עכשיו באמת אני פותח לך את הראש במגרפה …

(תופס מגרפה)

גדליה: (בצעקה) תזרוק את המגרפה – או שכולנו פה נעשה ממך סלט ירקות … (רואה את שולמית ונטקה נכנסים. מאושר מאד)

אתם יכולים להמשיך להתקוטט – יש לי אורחים (הכל מסתכלים באורחים) נפלא שבאתם.

שולמית: אמרת לי פעם שאשה הולכת אחרי הגבר.

גדליה: זה נכון. זה רק במקרה שהגבר הוא גבר – והאשה היא אשה.

שולמית שרה "האשה הולכת אחרי הגבר"

גדליה וכל הלהקה שרים יחד עם שולמית. גדליה ונטקה מתחבקים.

שולמית: למה אתה מחבק רק אותו?

גדליה: חביבי, חביבי, חביבי. כמה חיבוקים וילדים שאת עוד תקבלי ממני …

(גדליה מכניס את שולמית לקרון על הפסים ולהפתעת הכל יושב לצדה) תדחפו, גבר שהולך לירח דבש צריך לשמור על הכוחות שלו.

(הכל צוחקים. הודפים את הקרונות ובה הזוג הצעיר)

כל הלהקה שרה ורוקדת "אשה הולכת אחרי הגבר"

מסך

נפשות:

גיכמן

ברוניה

מודד

שיבי

פרלמוטר

גיכמן ברוניה!

ברוניה (בפתח) מה יש?

גיכמן נסגור את החנות נלך לאכול צהרים אפילו הזבובים כבר שכבו לנוח. מה יש לך שם?

ברוניה מה יש לי? – יש לי שיבי בקש שנביא לו “פסוליאס” בדרך הביתה. אני שמה לו ב“פיילה”

גיכמן ואשתו חולה לבוא ולקנות בעצמה?

ברוניה יש לה ה“גזונטער אישיאס” (יוצאת)

המודד סליחה, אפשר לשים כאן את השק?

גיכמן מדוע לא? אתה רוצה לשים – תשים!

המודד אתה נשאר עוד לשבת?

גיכמן לא אני הולך

מודד אולי בכל זאת תשב?

גיכמן זה “מרנצס”? (בשק)

מודד לא מכשירי מדידה. אני רק קופץ לועד – וחוזר. זה רכוש ממשלתי אפשר לגנוב אותו.

גיכמן לא במושבה שלנו אצלנו עוד לא נולד הגנב הזה.

מודד בסדר אז…

גיכמן אתה לא האיש שהסתובב אצלנו בחצרות עם….

מודד הניויליר

גיכמן ניויליר, הה! (לא מבין)

מודד מדדתי עשיתי פרצלציה מדידה XX ¹ מאד

גיכמן ועכשיו גמרת?

מודד כן!

גיכמן ועכשיו אתה נוסע?

מודד כן, אני חוזר לתל־אביב (רוצה ללכת)

גיכמן ואיך המושבה? מצאה חן?

מודד לא רע.

גיכמן לא מצאה חן?

מודד כן.. אבל.. שום דבר לא מתרחש.. כלום.. השמש שוקעת.. השמש עולה..

גיכמן ברומהולץ הזקן מת.

מודד מי?

גיכמן.והלויה כזאת הלואי על כולנו כולם רצו אחריו אפילו הועד החדש, מת אתה אומר שום דבר..

מודד אני לא התכוונתי ש…

גיכמן לחמדה נולדו תאומים “לא רע” לא שמעת עליהם?

מודד על מי?

גיכמן ואצל טיביץ נטעו מוסקט המבורגי, Xמלה², אליקנט, “האיש השקט” שום דבר לא מתרחש כאן.. פה! לא יפה, עושה רושם של יהודי הגון ותכף משמיץ את המושבה של הברון.

מודד אני לא התכוונתי ללידה או מוות – אני מתכוון לדברים מענינים שאפשר… בפוקר³.. על המרפסת…

ברוניה (נכנסת) גי־כמן־ן

גיכמן היהודי המודד אומר ששום דבר לא מתרחש במושבה שלנו חה חה חה הוא באמת שובב..

ברוניה אולי הוא צריך רעידת אדמה?

מודד לא. אבל….

ברוניה ברומהולץ הזקן מת… לא ספרו לך?

מודד למה לא? זה כבר ספרו לי… אבל השקט אצלכם שגע אותי אפילו רעש לרפואה אין לכם.

גיכמן אוסטה גערט? 17 שנה שיש לנו פעמים ביום אוטובוס ליד הג’ומז זה כר לא הדילז’נסים של אז

מודד איך אתה יכול להשוות לשוסנים

ברוניה איזו מחלה זו?

מודד הה, אצלנו בת"א שוסונים כשאני עושה אמבטיה.. ופתאום אוטובוס שוסון עובר ליד הקיוסק למטה, איזה שוסון בריא של “דן” שלנו…. והמים תיכף עולים באמבטיה – והשוסון המתוק עובר לו ברעש הלאה ש צ פ צצ פצ⁴

איזה רעש אלוהי, עיר נהדרת ת"א כל יום כמעט יש איזה רצח קטן גנבה גדולה, ואם לא היום, אז מילא מחר בטח יהיה… קולטורה, סופר מרקט. ומה כאן? אפשר לשכב לישון ולקום מת מרוב השקט הנורא הזה.. נהייתי כל כך עצבני… אבל, עכשיו אחרי המיפוי והפרצלציה.. אז שמור לי על המכשירים?

ברוניה וזה היה מסובך?

מודד מה?

ברוניה הפרצלציה המדידה עם “הקלפר – גציג”⁵ האלה (על השק)

מודד אחרי כל מושבות הברון… עוד אפשר לסבול.. רק הגדר של שיביץ עמדה לי בדרך…

ברוניה היא כבר עומדת שמונים שנה, יש לה אישיאס!

מודד לגדר?

ברוניה לאשתו של שיביץ

מודד היא יוצאת החוצה, איזה 150…

ברוניה אסור לה!

מודד הגדר

ברוניה אשתו של שיביץ, הרופא אמר.. יש “הגזונטר אישאס” אני מביאה לה קצת “פאסוליס”

מודד אני אומר שבמפוי הגדר יוצאת החוצה 150 אינטש

ברוניה אינטש? חבל על הכסף

מודד איך את יודעת שחבל?

ברוניה אם אני לא יודעת אז מי יודע? אתה לא מכיר את הדוקטור.. אף על פי שמדבר צרפתית… הוא נולד כאן…

גיכמן הוא לא מדבר על מחלות – הוא מדבר על הגדר

ברוניה אז יזיזו?

מודד שיביץ יזוז שלשה מטר קדימה

גיכמן קדם אמרת אינטש אז או שאינטש או שמטר

מודד אפשר גם שלושה יארד או רגל רגל זה 12 אינטש

ברוניה כמה זה “בשיברים”?

גיכמן כל שיבר זה אצלה כמו “בלטה”

מודד בלטה זה עשרים סנטימטר. סנטימטר זה 0.4 אינטש כלומר עשרה מילימטר. אתה מודד יארד, אז כל עשרה דצימטרים זה 1.1 יארד אם תחלקו את זה ל“שיבר” יצא לכם בדיוק נכון, אז תשמור לי את החפצים?

ברוניה ולאן יזיזו את הגדר של שיביץ בפרצלציה?

מודד שיביץ יכנס לתוך פרלמוטר במיפוי

גיכמן מיפוי יפה!

מודד ופרלמוטר יזיז את הגדר לאיזקסון

ברוניה ומה יהיה עם מגדל המים, סוכם?

מודד אני רק תקנתי את הטעות. אני לא מחברת מקורות (יוצא)

גיכמן יש לנו מזל שאנחנו מהצד השני של שיביץ אבל מה יעשו עם מגדל המים?

ברוניה מה איכפת לך המגדל? יותר טוב תשאל מה יעשו עם המים! החוכם.

גיכמן את חושבת שמיפוי לחוד, מגדל לחוד, ומים לחוד, כמו בספרטור שמפריד את המילך וה“סמנה”? מיעלים – בטח, ופיג’לי רתח “וג’יבנה – קייזה” איזה מי יוצא שם החוצה?

ברוניה הוא מתכון השביל של הברון שיורד אל הרכבת ועולה לבית הקברות.

גיכמן ולחרבת אבו־דאוד

ברוניה דאוד מת.

גיכמן אז מה?

ברוניה אז למה הוא צריך פרצלציה? בוא לאכול

גיכמן אז מה צריך להוציא החוצה?

ברוניה היהודי המודד אמר: הגדר!

גיכמן של מי?

ברוניה שיביץ

גיכמן הוא אמר גם פרלמוטר. בואי לאכול

ברוניה את כולם יזיזו. חוכם מה“מה נשתנה”

גיכמן הה! (בלעג)

ברוניה מה הה?

גיכמן זו היסטוריה של גדר. הברון אדמונד עמד שם, נשען אל הגדר ואמר פעמיים “הה” כשהוא בא עם הדליזנס מיפו וקרומהולץ הזקן בישל בשבילו “אינדיק”⁶ עם השואיאס⁷ ובורגול. מסכן עכשיו היה יכול לנסוע באוטובוס. יזיזו? את לא שומעת מה שהפה שלך מדבר, ברוניה שמונים שנה לא זז – ופתאום יזיזו רק מפני שהיהודי החצוף הזה התעקש? את ראית אותו פעם במושבה?

ברוניה אני לא אמרתי. בוא לאכול הוא רוצה להזיז שיזיז.

גיכמן הוא כבר קבר כאן מישהוא שהוא יזיז לנו את השביל לבית הקברות? חוצפה שכזאת “סליחה, אפשר לשים כאן את השק”? כאילו שעבדתי יחד אתו, ב“ביארס” או אכלנו יחד “פופיטס”⁸ בואי לאכל. שאני אשמור ל“מיפוי” הזה.

ברוניה זה לא שלו זה רכוש “הדגירונג”

גיכמן נפלת על הראש? הממשלה! להיפך, הממשלה מתיחסת יפה מאוד לרוטשילדים. אפילו קברו אותם אצלנו היו מוכנים לתת להם כבוד כזה אפילו כל שבוע.

ברוניה אפילו פעמיים בשבוע. עוד אף פעם לא מכרנו כל כך הרבה “שפרוטים” ותסס… אבל צריך שכל אחד ידע במושבה בדיוק מה שלו ומה לא שלו – אז היהודי עשה מיפוי. בוא לאכול.

גיכמן בבית שכן. אז מה?

ברוניה אז כלום אז עושים פרצלציה כדי שנדע של מי?

גיכמן את לא יודעת בדיוק מה של מי במושבה שלנו? כשהעז אכל את הכביסה מהחבל אז לא ידענו שזה שלי? תכף אמרתי לו…

ברוניה לא אומרים העז אכל. אומרים ה“ציגלה” אכלה כבר זמן שתדע.

גיכמן שיביץ יכול לקשור אותה לעץ.

ברוניה מה שייך העז לפרצלציה?

גיכמן אני אמרתי ששיך? אולם זה סקנדל. שמונים שנה היה הכל בסדר ופתאום…

ברוניה זה מתחיל בשיביץ – לא מפרלמוטר “העז אכל”

גיכמן את לא שומעת מה שאני מדבר, ברוניה. למודד הזה חסר איזה מטר – אז הממשלה שלך סותמת לנו את השביל של הברון שהלכנו בו שמונים שנה בלי אינצ’ים שמינצ’ים

ברוניה אולי הועד יכתוב לממשלה שיקחו ממקום אחר בשביל המיפוי?

גיכמן מה יקחו?

ברוניה אדמה. מה יש, שמעתי ש“בנגף” יש הרבה “דולמים”

גיכמן … או מהקרן – קיימת, או מהיסוד.. אה שיביץ הולך..

שיביץ תנו לי את פרלמוטר! אני מגדע אותו במשור מהפולקס שלו עד השלונקס כמו ששמי שיביץ…

ברוניה אי אפשר להכיר אותו אדום כמו “בוריק” מה אתה כל כך “פברנטר” שיביץ? עוד תקבל ה“גזונטר” אישיאס… מה אתה מתרגז? ה“ציגלה” שלך “גפירט” – אללה הוא אכבר.. סכונס נפוישס

שיביץ תסתכלו! תביטו “שופו” – פה!

גיכמן מה זה!

שיביץ ה“צטלה” מהועד. איפה פרלמוטר. אני מגדע אותו הטוריה על הראש שלו. שיהיה פעם עוף ליבחוש הזה.

ברוניה מה קרה?

שיביץ שופו! גנב לי שלושה מטר!

גיכמן קום כל זה אינטש! ושנית, אפילו אם הוא גנב – זה לא הוא אלא אבא שלו

שיביץ נהית “מליץ יושר” לפרלמוטר? “שופו – פה”!

גיכמן אני לא מגן עליו – אני מגן אל⁹ אבא שלו. היה באמת יהודי יפה “מיט הבורד” אי. אי אי איזה יהודי יפה.

שיביץ אל תתחיל להרגיז אותי אני תיכף אגדע גם אותך.

ברוניה נו תקרא כבר.

גיכמן מה כתוב שם?

שיביץ אני חוזר מהעבודה ב“ביארס” – ואני מוצא את ה“צטלה” על ה“שופקה” ועוד שמו את זה בתוך מעטפה…

ברוניה אולי תקרא כבר!

שיביץ כש“הציגלה” שלי אכלה לפרלמוטר את הכביסה על ה“שטריק”..

ברוניה ימים טובים הגיעו. (גם אצלו)

שיביץ אז הוא הרים צעקות עד השמיים שוחטים אותו “אפייר” ועכשיו כשהוא גוזל אותי מגדע אותי מוצץ אותי – אני תיכף אראה לו ל“ציגנה – בובקה”.. עברי – ב“עבריס” – אינטליגנט…

גיכמן אם אתה לא קורא את ה“צטלה” אני הולך לאכול צהרים!

שיביץ והפרות שלו לא עברו את הגדר ואכלו לי את התלתן!

ברוניה שיביץ – הרגע “אביסל גדולט”!

שיביץ וכשהילדים שלי אכלו לו קצת גואיבות – הוא הכה אותם במגרפה

גיכמן מתי זה קרה?

שיביץ אתה נסעת למטולה. לפני “אלטכע פיפצן” שנה

ברוניה בוא לאכול.

שיביץ טוב אני מתחיל… אני אראה לו! אני אתן לו. אני אעשה לו “פינצטר אין דה אויגן”

גיכמן מה כתוב כבר שם!

שיביץ (חסר נשימה) מר שיביץ הנכבד – זה מתכוונים אלי – למען עדכן פרצלציות במושבה הותיקה שלנו, פנינו למשרד המדידות והסתבר כי המגרש שלך צריך לזוז הצדה – שומעים? לזוז הצדה – בעוד שלושה מטר. אי לכן אתה מתבקש להזיז את הגדר שלך שלושה מטר לתוך החצר של פרלמוטר, שהוא מצדו יזיז את הגדר שלושה כנ“ל. מה זאת אומרת כנ”ל?

גיכמן נזכר למעלה

שיביץ מה נזכר כאן למעלה שצריך להיות כנ"ל?

גיכמן כנ"ל זה למעלה.

שיביץ חשבתי שזה חפירה או ה“טונל”

ברוניה אולי הפרצלציה זה כנ"ל?

שיביץ ה“ניער ביזים” – הועד החדש (קורא) “והננו מתכבדים לחייב את חשבונך בועד, בסך תשעים ל”י – לא פחות ולא יותר – דמי מדידה – שימדדו להם קבר – ונא להכניס הסכום אחרת נסגור לך השיבר“. – שינסו! דם ישפך! מלפפונים¹⁰ יצמחו כאן! (מראה על כף ידו) אקליפטוסים שמונים שנה גזלו ממני את האדמה שלי שרלטנים. כנ”ל! אני אראה להם כנ"ל. פרלמוטר חולה לשלם? אני הולך ומגדע אותו במשור מהפולקס ועד השלונקס שלו.

ברוניה יש לנו מזל של גוי, שאצלנו לא עשו שום פרצלציה.

שיביץ עוד איך עשו!

גיכמן באמת?

שיביץ אצל כולם עשו. הו, הנה המוזיק מתקרב. שקט פרלמוטר אל תתקרב אלי… זה מסוכן! תחזיקו אותי! אני פוחד שאני… לא אשאיר ממנו ה“דרופ” וולא איל עיזים, כשם שאני יהודי…(נכנס פרלמוטר שהוא העתק מדויק של כובע וטוריה של שיביץ)

פרלמוטר שאו עיניכם וראו! (על פתק הועד) אני מקבל שבץ – שכה ירחמן עלי אלוהים….

ברוניה גיכמן בוא נלך יהיה כאן רצח.

גיכמן האוכל יתקרר…

פרלמוטר הסכיתו ושמעו – לפני שאני נחנק “מר פרלמוטר הנכבד” – זה מתכוונים אלי. הועד יודע שיש לי לחץ דם גבוה…קונץ גדול!

גיכמן זה בסך הכל רק קצת פרצלציה (מבט זועף של פרלמוטר) לא אמרתי כלום

פרלמוטר "ולמען עדכן פרצלציות במושבה הותיקה שלנו, פנינו למשרד המדידות, והסתבר כי המגרש שלך צריך לזוז הצדה לתוך איזאקסון שהוא מצדו יזיז את הגדר…

ברוניה – גיכמן כנ"ל

פרלמוטר מה?

גיכמן אל תתוכח

פרלמוטר … או שיסגרו לך – הם יסגרו לי! המתינו כמעט רגע…

גיכמן למה להמתין כמעט רגע?

פרלמוטר עכשיו זה ירד הלחץ…..“או שיסגרו לך”

גיכמן ברוניה את ה“שיבר”

פרלמוטר “של המים… ותשעים ל”י… קקטוסים יצמחו כאן! האם בשביל שיביץ עמלתי כל שנות חיי? האם בשפוני טמוני רעיוני חלמתי שגדר זו הרוס תהרס ביד זדים?!

שיביץ זה לא אני – זה אביך ז"ל!

פרלמוטר אריח אין דיין טטס טטס אריין! שמן זית זה מהול בשמן אפרסמון ובצרור המור… הנבלה

ברוניה קרא למשטרה עוד לא ראיתי דבר כזה במושבה שלנו. בושה וחרפה טוב שקרומהולץ ¹¹ הזקן כבר מת.

(פרלמוטר ושיביץ מרימים טוריות)

פרלמוטר פה תהיה קבורתו של מר!

ברוניה ובין יהודים

פרלמוטר (לגיכמן) אם כבודו לא יסוט ממקומו – איני ערב לחייו ‼!

שיביץ גיכמן – זוז כבר! אני מגדע אותו.

גיכמן יהודים רק בלי רציחות

ברוניה שמע ישראל. חכה רגע אני עוצמת את העיניים…

גיכמן אם אתם מוכרחים להכות אז בצד השני … בבקשה!

שיביץ שלושה מטר לאורך שמונה מאות מטר כל מטר ארבעה תלמים כמה עצי שזיף, קלמנטינות, מרנצס…

פרלמוטר מר טועה!

שיביץ אני טועה?

פרלמוטר תפוזים!

שיביץ עברי בעבריס!

פרלמוטר ואם מר חושב כי יבסוס הגדר על הגואיבות שלי – אפילו אם אשמוט כהרף עין לבית – הפקודות. הגדר לא תזוז!

שיביץ היא לא תזוז – היא תעוף עם בולדוזרים!

פרלמוטר אי! הלחץ שלי…

שיביץ דם ישפך

גיכמן אולי תעשו פשרה?

פרלמוטר ולאן יתנהל מר איזקסון?

גיכמן למגדל המים

פרלמוטר ולאן יסוט מגדל המים?

ברוניה אפשר לפתוח את העינים?

גיכמן יהודים. קודם כל שימו את הטוריות הצידה, ברוניה תביאי ריבה.

ברוניה לפני האונסה?

גיכמן צנצנות

ברוניה בשביל מה צנצנות?

גיכמן בשביל מה האונסה? אני רוצה להסביר ליהודים בצנצנות. רגע תנשמו חזק “אביסל לופט” תיכף ברוניה תחזור… שקט. כן ככה אוף, איזה יום עבודה… (ברוניה הביאה צנצנות וכו') ובכן הריבה הזאת של בז’רנו, זה הבית של שיביץ! לא נורא… תעשו פשרה….

שיביץ הצנצנת הזאת זה הבית שלי. נו, מה הלאה?

גיכמן הריבה של עסיס זה פרלמוטר שימי!

ברוניה שמתי

גיכמן וזה איזקסון

ברוניה שמתי

גיכסמן וזה מגדל המים, עוד קופסא!

שיביץ שמתי. מה לשים לשטמפר?

גיכמן “הפיצלה”. זה בית קטן

שיביץ קרונגולד

פרלמוטר פישמן

ברוניה פלישר

גיכמן עכשיו הבית של הרב. לא לא את זה. תני שמן זית זך כשר לפסח ועכשיו לאלמנה של יוקל פפריקה.

פרלמוטר קרומר

שיביץ הולצמן

פרלמוטר שוורצמן הו, עכשיו ירד לי הלחץ…

שיביץ מיטלמן

פרלמוטר פיבוש מה לשים?

ברוניה לשכן שלנו?

גיכמן מלפפונים חמוצים במלח ומה בשבילנו?

ברוניה סוכר חתיכות

גיכמן (נהנה) מושבה גדולה ברוך השם יום־יום. ועכשיו או שמזיזים ביארדים או באינצ’ים או במטרים…כל המושבה עושה הופ שלושה מטר. ויש מיפוי, ברוך השם יום־יום.

ברוניה כל המושבה?

גיכמן לא שמעת מה שאמר המודד על הפרצלציה?

ברוניה גם הבית שלנו? גיכמן, בשביל זה הוצאתי את כל החנות החוצה? מי בכלל צריך את הפרצלציה שלו? למי זה נחוץ (רעש אוטובוס)

המודד (נכנס) אתם מיבשים ריבה בשמש? תודה על השמירה….

גיכמן זהו המודד בכבודו ובעצמו

פרלמוטר ישמע, אדוני לא הובא לידיעתי שאתה הוא אתה אבל אם הנך סובר… דם ישפך… רגלים ישברו… עצמות יעופו… ולא תחיינה העצמות האלה

המודד מי זה?

פרלמוטר אני פרלמוטר, סר הנך לעת חום לחצרות… ואני בשדה… עושה לי מדידות – ועכשיו אתה מכניס לי את שיביץ לתוך החצר שלי? באיזה רשות? מי אתה בכלל? מאין באת בכלל. אתה תשלם לי בעד הגואיבות?

המודד אני רק באתי להכניס סדר

שיביץ אל תשים לב אליו. הוא יזוז הוא לא יזוז – הוא יעוף!

המודד מי האיש הזה?

גיכמן שיביץ

המודד נעים מאוד. ובכן אתה הוא האיש שנכנס בשלושה מטר אל הבן־אדם ההוא שצועק…

שיביץ ולאן הוא נכנס?

המודד לאיזקסון? כלם זזים.

פרלמוטר אם אתם תנסו להזיז אותי מהאדמה שלי אפילו סנטימטר – דם ישפך. אני סר לועד.

שיביץ ועוד הלילה אני הורס לך את הגדר!

המודד זהו בדיוק! ולחדר שלך נכנס השכן שלך ˗̶ גיכמן מי זה גיכמן?

גיכמן אנחנו (על עצמו וברוניה) אני הולך לועד. דם ישפך שום פשרות איזה מן רמאים!

פרלמוטר נהרוס בתים נשבור גדרות נעקור עצים זה יעלה מליון.

המודד צריך קצת סדר לא? אתה רוצה אדמה זרה? בלי קושאן? זה כמו גנבה. אפילו עוד יותר גרוע…

פרלמוטר זרה? שמונים שנה היתה אדמה רחומה ואמהית ועכשיו?

המודד תקשיבו כשמדדו לפני שמונים שנה היתה טעות.

(רעש)

ברוניה אולי תתנו ליהודי לדבר!

גיכמן שקט רשות הדבור למודד

המודד ובכן כשמדדו לפני שמונים שנה ועשו מיפוי..

פרלמוטר בענין המיפוי סח מר כדלהלן כבר…

המודד היה חורף בואדי היו מים אז המודד במקום להתחיל למדוד מאמצע הואדי – התחיל למדוד מהגבעה.. ואז כל המיפוי לא שווה כלום

פרלמוטר נניח המיפוי… אבל מה שייך מסכת מיפוי למסכת גדר? קל וחומר מה שייך הואדי לגואיבות? (רעש)

ברוניה אולי תתנו ליהודי לדבר – “קצקס”

המודד המושבה שלכם יש לה צורה של אליפסה … נכון?

גיכמן הניער זך…

המודד אליפסה אוקווילנטית עם אפשרות דיאגונלית מובהקת מבינים?

ברוניה יותר או פחות ו“ויטר”!

המודד נניח שזה כמו שעון. אם אתם מזיזים את המחוגים מימין לשמאל אז הרווח משמאל לימין משאיר כמה מעלות בזוית ישרה לאורך הנצב הדיאגונלי של הזווית. עכשיו אני בטוח שזה מובן לכם!

גיכמן ניין (לא)

המודד לא?

גיכמן ניין (לא)

המודד אז אני אסביר לכם הכל להפך

שיביץ לפני שאתה מסביר להפך…ובלי אליפסה – שמליפסה אתה רוצה להגיד לי שאת כל המושבה יזיזו בשלושה מטר קדימה?

המודד מי אמר קדימה? אחורה.

שיביץ איך זה לא קדימה – אם אני נכנס לפרלמוטר?

המודד פשוט מאד.

שיביץ נו, נשמע.

מודד זה כמו באוטובוס – להתקדם אחורנית!

פרלמוטר זה פשוט מאד. מתחילים מעמי (לשיביץ) ונסוגים.. בחזרה כמו איזה זה … האליפסה… ההיא … אוי הלחץ דם שלי… מתחילה

המודד נניח שזו נקודת המרכז (צנצנת) כמו בסבוב השעון… אז אם הנקודה המרכזית היא מגדל המים ואנחנו מסובבים שלוש מאות וששים מעלות.. ונקודת המוצא היא הואדי שהיו בו מיים בחורף… ההוא..

שיביץ שמע, בשביל מה צריך את כל המעלות האלה?

המודד בשביל סדר כל מקום צריך פרצלציה לצרכי שינוי במיפוי…

פרלמוטר אני לא אעקור את הגואיבות אפילו אם דם יטלו ממני… דם התמצית! כי האדם הוא עץ השדה…

שיביץ אתה גזלת ממני את האדמה שלי במשך שמונים שנה.. שלושה מטר לאורך שמונה מאות מטר: תנסה להכפיל את זה!

המודד רגע רגע, אם הוא גזל ממך, זאת אומרת שאתה גזלת מגיכמן השכן שלך שלושה מטר זה באמת רכוש גדול! האיש הזה גזל אותך שמונים כפול שלוש!… כפול שמונה מאות…

גיכמן באמת‼ לא הייתי מאמין עליך,

שיביץ תחזירי את ה“פסולאיס”! גם כן שכן… ואני רציתי לעשות פשרה מה!

המודד (על הצנצנות) אנה תסתכל על הריבה של בז’רנו…

גיכמן טוב, אני הולך לועד! אני אראה לכם! החוצפה!

מודד רגע, אבל, לפי המיפוי אתה יושב על האדמה של פיבוש

גיכמן אני? של פיבוש? באמת אף פעם לא סבלתי אותו עכשיו אני יודע מדוע.

המודד כל צריך לזוז שלושה מטר כל האליפסה של הפרצלציה במיפוי

ברוניה רגע, רגע, אז בשביל מה צריך להזיז את כלם – אם אף אחד לא ירויח כלום?

המודד בשביל הסדר‼ אני אף פעם לא תעיתי¹² אפילו על אלפית האינטש. כל המושבה זזה!

ברוניה גם השביל ההיסטורי של הברון?

המודד זאת טעות הוא הלך בשביל הלא נכון. רגע… לאיזה שביל את מתכוונת

ברוניה לבית הקברות

גיכמן לרכבת.

ברוניה לגבעת האהבה…

גיכמן איפה ש“גישטלט” המיסדים הראשונים אמרו: פה יהיה כפר עברי

נפשות:

נעמי

אורי (חברי הכשרת הנח"ל)

יוסקה

זלמן

ארליך

בחוץ יורד גשם. רעמים.

אורי: (ראש נתחב פנימה) –

זלמן: היא לא היתה כאן… (ממשיך לנגן)

(ראשו של אורי נעלם. לאחר מכן חוזר ראשו ומציץ)

איננה. אם אתה רוצה אתה יכול להכנס. תשב על המטה של חנה – היא בחופש.

אורי: הואדי מלא. בטח ישקעו.

זלמן: גם כן חיים … (בביטול) הגשם הזה.

אורי: (בהתלהבות פנימות) גם כן חיים.. אני אוהב להוציא מכוניות ששקעות בבוץ לפנות־ערב… יש אנקורים בשדות… צפרים… הטרקטור נאנח…הרעש הזה….אז אחרתי למפקד, לפנות ערב…

זלמן: (מנגן חרש) זה שיר אהבה. ללא מלים.

אורי: (מתכוון למה שאמר קודם) שיר אהבה בלי מלים…

לא רוצה שיבנו כביש… מי זה פלוטניזקי?

זלמן: מסעדה. נקניקיות. ספורט. יורד גשם בחוץ – ואתה מדליק את הספירט בצלחת – והעולם כולו, לרגע, סגול…

אורי: איננה?

זלמן: היא תבוא עוד מעט. הלכה למקלחת.

אורי: ראיתה.

זלמן: מה מצאת בה בעירונית הזו?

אורי: לא יודע.

זלמן: מסתכל בה כאילו היתה מלכה!

אורי: … כאילו… אצלנו במושב לא ראיתי … היא לא דומה לאף אחת…

זלמן: שום נערה איננה מלכה.

אורי: לא.

זלמן: אם אתה מסתכל בה כך היא מרימה את האף גבוה.

אורי: אז מסתכלים גבוה.

זלמן: אתה משונה, אורי, בחיי.

אורי: תן לי פעם (את המפוחית) … אני משונה. יש פה הכל… (הטונים) אבל תלוי איך אתה נושם? נכון?

זלמן: כן. למה אתה לא אומר לה שאתה אוהב אותה?

אורי: לא יכול.

זלמן: אתה לא חושב שהיא צוחקת ממך?

אורי: לא.

זלמן: אצלנו בעיר זה אחרת… לא יושבים נערה ושותקים שלוש שעות לוקחים אותה לקולנוע …. ובקיץ מטילים לחוף הים… הטבע עוזר לעורר אהבה… כשמסתכלים בירח …יחד.

אורי: יפה.

זלמן: מה יפה?

אורי: ספר עוד.

זלמן: זה יותר פשוט ממה שאתה מתאר לעצמך. אז יושבים על החול… ואז אתה נושם חזק

ומחליט … ופתאום היא בזרועותיך.

אורי: למה בפתאומיות?

זלמן: אתה מפתיע אותה!

אורי: ואיפוא הירח?

זלמן: איפה מה?

אורי: הירח.

זלמן: למה לך הירח כשהיא בזרועותיך?

אורי: ואז אתה מפסיד הכל – אני חושב.

זלמן: מפסיד?

אורי: כן.

זלמן: איך זה?

אורי: מה יש לך מהכל – אם אתה מפסיד את הירח? אתה.. שוקע בבוץ כמו שרשראות של

טרקטור… אל תביט בי כך… אני לא מתלוצץ … ולמה להפתיע אותה?

אתה חושב שהיא לא יודעת שהיא תהיה בזרועותיך? אז למה כל המשחק הזה? החיים זה לא

תאטרון של חובבים – אני חושב. (צעדים בחוץ) חנה וטובה בחופש?

זלמן: כן. אתה שומע – היא באה.

אורי: זה לא הצעדים של נעמי. אולי אני אעזור לה לסדר את החדר?

זלמן: השתגעת? היא תחשב שזה אני …

יוסקה: (נכנס) הגשם הארור הזה האלו מה נשמע בהכשרה שלנו? (מסיר את מעיל הגשם) כף
מליון! הייתי בכל הסרטים בתל־אביב… המפריבוגרט…בגידן – דגידין – דגידין… רק בתל־אביב הרגשתי לאיזה חור ארור בנגב דחפו את ההכשרה שלנו. זוז (לאורי) “חתיכות” עצומות. (מוריד כסא מעל המטה) גוף – כמו מטרליוז… (מתאר גוף נערה) חברה שלושה ימי חופש – עכשיו אני נח שלשה חדשים.. (רובץ על המטה של חנה) איפה נעמי? תסתכלו על הרצפה אילו היתה העוזרת אצל אבא שלי משאירה לכלוך כזה על הרצפה – שכחתי שאין רצפה רק מרבדים… גם כן חדר של נערות – בלי “ניחוח חזיר” מה נשמע?

זלמן: מה ששומעים!

יוסקה: הפרעתי לכם באמצע השתפכות הנפש? תפתחו את הילקוט תראו איזה השתפכות שמה אמא שלי בתוך הנשמה של הבן שלה… לא רוצים? (קם ונגש לילקוט) חלבה. שוקולד! וזה סחבתי מתוך הבאר של אבא… שלושה בקבוקים קוניאק! נעשה קומזיץ – שכולם יתפקעו … ברר, קר!

אורי: טוב – אני הולך.

יוסקה: תפסיק – אתה גם כן תיכף יבואו כל החברה – ונעשה שתיה! זה לא סתם קוניאק – זה אקסטרא שמפן … דה לוכס. וגם נעמי תהיה כאן…., אתה לא רוצה להגיד לי – שאם היא כאן – אתה הולך מכאן ואני, עוד לא באתי מתל־אביב (צעדים) וכבר אני רובץ כאן… וזה מאוחר מדי… היא באה מה מצאתה בה – רק אשמדאי יודע…

נעמי: (נכנסת. בידה מגבת וכלי־רחצה) ערב טוב.

יוסקה: חילות וחילים. בואי, תני נשיקה על המצח לדוד שלך…שלא ראית אותו מליון שנה. (מחבק אותה).

נעמי: הנח לי. איזה גשם מזופת…יורד בחוץ.

זלמן: מה רצית – שירד בפנים?

יוסקה: רוצה לעשות רושם – מה – אגב, יש לך ד"ש מנחצה.

נעמי: בחייך!

יוסקה: ראיתי אותו ליד קפה “רוול”.

נעמי: הוא עוד הולך עם ההיא?

יוסקה: לא גמר אתה. התחיל ללכת עם שולה.

נעמי: “איפוא”! היא לא נותנת “דג” בשבילו!

יוסקה: אבל יש אחרת שנותנת “דג” שמחי עליו…. הלכה אפילו להכשרת הנח"ל בחור הארור בנגב,בשביל לשכוח איך השפם של נחצה היה מדגדג….

נעמי: סתם דג!

יוסקה: אני או הוא?

נעמי: או ש… או…שניכם, בעצם.

יוסקה: עד העצם! לא אמרת שלום לאורי שלנו … תראי איזה בקבוקי יופי של מחוטל … היית צריכה לצאת אתי לחופש… יחד היינו עושים כף של חיים … אבל נעשה את זה כשנגמור עם ההכשרה… בלי מ.מ. בלי מפקדים, בלי מדים, בלי פקודות, בלי “בטיח” בלי….

זלמן: אולי אתה סותם כבר את הממטרה!

יוסקה: מה עקץ? הוא מאוהב בך, הזלמן הזהו שותה מתוך הבקבוק. בעצם, כלנו מאוהבים בך, נעמי.

נעמי: תאר לך! (מסתכלת בראי מסתרקת שלושת הנערים מסתכלים בה בדומיה) הגיע הדאר?

אורי: לקחתי בשבילך. (מוסר לה מעטפה)

יוסקה: יפה מצדו. אני מוכן להתערב שהוא יודע שזה מכתב מנחצה…

נעמי: נכון באמת. תסלחו לי (פותחת את המעטפה והשלושה מסתכלים בהבעת פניה משהוא נראית מתוחה – הם נרגשים)

זלמן: נו, מה חדשות?

נעמי: הולך ללמוד משפטים.

יוסקה: עוד עורך דין נוסף רק זה חסר למדינה שלנו.

זלמן: יהיה לנו עם של עורכי דין, בחיי

נעמי: אבל הוא כותב שהפסיק עם שולה…

זלמן: הפסיק – הפסיק! עצום! גבג וגם משהו…

יוסקה: כל האינפורמציה‼ זה באמת חבר טוב. סמל החברות. אני הולך לקרוא לחברה – קומזיץ על חשבון אבא שלי תקראו בינתיים משירי רחל… (יוצא)

זלמן: דגנרטור!

יוסקה: (בדלת) גנרטור, ידידי גנרטור (נעלם)

אורי: טוב, אני יכול ללכת (נכר שלא רוצה בכך)

נעמי: שב. שב. אורי מה יש לך למהר?

זלמן: אני נגש לסדור־עבודה. (ולפני הדלת) ואל תכבו את האור… (יוצא) (שתיקה ארוכה מאוד. אורי מסתכל בנעמי המסדרת את החדר)

נעמי: הם אוהבים חדר מלוכלך..“בני הטובים” האלה.. אז הם מרגישים כמו דג במים … למה רצית ללכת?

(שתיקה)

למה אני רעה כזאת?

אורי: זה לא נכון.

נעמי: אתה תמים. אני באמת רעה אני אוהבת להכאיב…

אורי: זלמן ויוסקה מאוהבים בך.

נעמי: אני יודעת. וזה גורם שמחה כשאני מכאיבה… אני איומה, בחיי. וזה… (מראה על המכתב) הוא אפס מנופח…

והוא יכול לדרוס אותי.. והוא כלום… אז איך אפשר להמשך אל מישהו שהוא כלום רק מפני שהוא לא נותן מיל בשבילך! איזה שמות משונות יש לנו?

אורי: ראיתי אנקורים… לפנות ערב…. אז קבלתי מנה מהמ.מ. אחרתי למפקד…

נעמי: מה פתאום?

אורי: מה פתאום – מה?

נעמי: נו, האנקורים הללו…?

אורי: לא יודע. הם התרוממו מהשדה… ועפו.. הם עפו דוקא לצד הלילה… הסתכלתי חשבתי שיצאו לעבר השמש… עוד היתה חתיכת שמש כמעט כלום… אבל הם עפו לצד הלילה… לחושך…

נעמי: גם אני אוהבת – את החושך בקולנוע… שום דבר לא ממשי.. אפילו לא הילד שצועק גרעינים – בוטנים … אתה רוצה לזוז – אני רוצה לסדר את הכיסוי.

אורי: כן (קם) יש פרחים שגדלים בחממות…

נעמי: ראית איך שהתקלקלו הצפרנים שלי התסכל! אל תפחד אני לא נושכת! תחזיק! הבט כאן.. פעם היה על הצפורנים לכה ורודה…אבל אחרי ששוטפים כלים במטבח… תראה איזה ידים מכוערות. מה פתאום חילות תל־אביביות צריכות לשטוף כלים בקבוץ – איזה המצאה.

אורי: אני לא חושב…

נעמי: גם אתה – נכון?

אורי: מה אני?

נעמי: אתה יודע.

אורי: כן.

נעמי: מדוע? אני שונאת את עצמי כשאני בתל־אביב אני מתה לחזור לכאן וכשאני כאן… אני …

אורי: אולי מפני שהאנקורים נמשכים אל החשכה… מפני שזה קיים בתוכנו… זה מוכרח לצמוח… וזה צומח… אני יודע שאני קצת משונה… אני לא יודע לומר מה שאני חושב אבל גם את לא מה שאת חושבת… זה כמו טרקטור שיורד במורד ההר… ואין לו מעצורים… אז הוא נוסע… ככה, לבדו… עד שהוא מגיע לנקודה מסוימת, ונעצר. ואז מסתכלים מסביב ורואים… את הולכת על מדרכה אחת – אבל הנשמה שלך הולכת על מדרכה אחרת… והרחוב הוא כל כך ארוך שאין קרן־רחוב שאתם נפגשים… כך חשבתי כשראיתי אותך בפעם הראשונה בתל־אביב… כשהיית צבועה… עם הלכה על הצפורניים… חשבתי שבטח היו לך פעם צמות ארוכות… אז לא לבשת מדים… (נעמי יושבת וכובשת ראשה בין כפות ידיה) לפני שבאת לנח"ל … כשהיית.. בגמנסיה … את לגמרי אחרת בלי מדים…

ארליך: (קולו בלבד) אורי!

אורי: (ברוגז מעט) מה יש?

ארליך: (כנ"ל) זה אני ארליך והמכונית שקעה… (נכנס) צריך לגשת עם הטרקטור…

נעמי: הבוץ… הגשם הארור הזה…

ארליך: (נכנס) ובכן? אתה זז?

אורי: כן.

ארליך: אז – נו?!

אורי: תכף

ארליך: טוב – אז אני אחכה! (יושב)

(שתיקה)

נעמי: אתה לא רואה שהוא רוצה שתחכה לו בגרז?

ארליך: מה? מה?

נעמי: שתחכה לו בגרז' – יש לו משהו חשוב לומר לי ענין צבאי וסודי בהחלט…

ארליך: סליחה! (נבוך יוצא)

נעמי: רציתי פשוט שנשתוק כמה רגעים ביחד.

אורי: ואחר כך תצאי אתי, על הטרקטור, בגשם…

יוסקה: (נכנס בסערה) עוד מעט יבואו כל ה“חתיכות” של הכשרת הנח"ל ונעשה שמח.¹ אם הגשם הארור הזה לא יפסק אז “פס” עליו! נעמי!

נעמי: (באי רצון) מה יש?

יוסקה: אני שם תקליט בוגי־בוגי … בואי נתאמן קצת בפיגורות… העצמות שלי מתחילות להעלות חלודה – ועוד שמחר אחרי החופש הארור אני הולך לעבוד בפלחה הארורה… בואי!

נעמי: עזוב אותי!

יוסקה: מה דעתכם עליה – כמו את אני קונה על המשקל בתל־אביב? אצל פלישמן הקצב.

זלמן: (נכנס) יחרבתי כל הסדור־העבודה הזה סדרו אותי… ועם מי עם ה־מ.כ. שלנו!

יוסקה: למה?

זלמן: לתורנות שמירה…. בררר… יחד עם התנים והשכלים יהיה ואהה!…

יוסקה: בוא נרקוד!

זלמן: מה אתה צריך לרקוד לחם עם לחם בזמן שיש כאן בשר… (על נעמי)

נעמי: בוא אורי אני הולכת אתך…

יוסקה: לאן?

נעמי: על הטרקטור – בגשם. נמאסתם, אתם שומעים – נמאסתם! גם אני…

מסך

בוקר חוץ רחוב המסגר.

גיל: (בזעם.) חניתה גושן‼ שוב, ההה?

בוקר פנים מכונית ספורט

חניתה: כאשר את הולכת אל גבר אל תשכחי את השוט! – זה מה שאתן צריכות לכתוב על השלט שלכן בתנועה לשחרור האשה… (יללת חתול ברקע.)… כואב לי הלב לראות את גולדה מיוחמת ומיללת… נכון, גולדה?

– קלוז על החתולה במכונית.

– חניתה עוצרת המכונית הגענו

אביבה: (יורדת מן המכונית. מניחה החתולה על המושב האחורי) תודה, חניתה!

חניתה: אל תקחי הכל ללב. גבר הולך – וגבר בא. ככה זה בחיים. (בצרפתית.)

אביבה: כן. (קרובה לפרוץ בבכי. מאחוריה שלט: התנועה לשחרור האשה סניף תל־אביב.)הייתי בטוחה שהוא מתחתן אתי ̶ אז שכבתי אתו. כן. (יללת חתולה.)

חניתה: להתראות, אביבה!

אביבה: מי יעזור לי להוריד את החבילות מהאוטו?

– חניתה מנפנפת בידה לשלום וכאילו אמרה “תסמכי עלי” ̶ והמכונית מזנקת בפראות קדימה אל תוך ציבור ההולכים לעבודה.

בוקר חוץ רחוב המסגר

יום פנים בית גיל

שוטר: לפתוח – משטרה!

גיל: רגע. משטרה?

– גיל פותח הדלת.

שוטר: אפשר להכנס?

גיל: בבקשה.

שוטר: – נכנס. מוציא פנקס ובו ניירות. נרשמה נגדלך תלונה, אדוני.

גיל: חה. חה. חה.

שוטר: מה מצחיק?

גיל: תגיד לי מה התלונה ואז אגיד לך מה מצחיק. מי מתלונן?

שוטר: ̶ קורא בנייר: הגברת קלרה נכטיגל מהחדר ממול נגד השכן, הדייר אורי זונטאג על הגג. ובכן, מר זונטאג, מה יש לך לומר למשטרה להגנתך?

גיל: מה התלונה?

שוטר: אתה לא יודע בעצמך? (גיל מושך בכתפיו.) וזו לא הפעם הראשונה… אתה מפריע את מנוחת השכנים… עורך מסיבות רעשניות עד אור הבוקר ולא נותן לשכנים לישון… זורק בקבוקי בירה לחצר… ובחורות מפוקפקות עולו ויורדות אצלך…

גיל: שמע, אדוני השוטר…

שוטר: רק אל תתוכח… על התלונה חתומים כל השכנים… אתה זורק גם נייר טואלט לחצר, מר אורי זונטאג. תכנסי, גברת נכטיגל.

– נכנסת שכנה עמוסת בקבוקים וכו'.

גיל: מי אמר לך שאני אורי זונטאג?

גב' נכטיגל: הוא לא הוא! טעות! זה פה יש טעות! (בגרמנית.)

שוטר: – מפשפש בניירותיו בעצבנות. אתה לא?

גיל: מה פתאום? אני רק שבוע פה בתל־אביב ושכרתי את הדירה על הגג מהמופרע הזה שהשאיר לי ברדק של ציורים וחרא של חתולים… וקורי עכביש וכל הרצפה מכוסה פירורי ביסקוויטים וקרקרים… ̶ מראה על כף האשפה.

רואה? אני כל השבוע מנקה אחרי העבודה בגרז' ועוד לא גמרתי…

שוטר: אז אתה לא הוא?

גב' נכטיגל: … ניין. ניין. ניין. פריקט… פריקט… (משוגע! משוגע!)

גיל: אני גם שונא בקבוקי בירה..

שוטר: סליחה! – מצדיע ויוצא.

גב' נכטיגל: מתנצלת בגרמנית – משאירה הבקבוקים וכו' על השולחן ̶ ויוצאת.

בוקר חוץ רחוב המסגר

יום פנים בית גיל

אזולאי: אתה יודע מי אני?

גיל: אדוני, השתגעת?! תוריד את הידים ממני. איך נכנסת?

אזולאי: הדלת אצלך פתוחה, כרגיל, אדון זונטאג. – (יושב על המיטה לצד גיל אך אינו מרפה מאחיזתו.) אם אתה לא עוזב את הבת שלי – אני חוזר להנה ורוצח אותך.

גיל: הבת שלך?!

אזולאי: זו שהבטחת לה חתונה, יה ממזר!

גיל: תרשה לי לקום?

אזולאי: לא. אתה תשכב כאן ותשכב בבור קבר אם לא תשבע לי שמהיום והלאה אתה לא רואה יותר את זוזט!

גיל: זוזט?

אזולאי: הבת שלי, מר זונטאג. הבת שלי.

גיל: ואם אני אגיד לך שאני לא אורי זונטאג.

אזולאי: אתה לא?

גיל: לא.

אזולאי: אז מה אתה עושה כאן?

גיל: שכרתי ממנו את הדירה.

אזולאי: – (מרפה מאחיזתו. קם. ) אם אתה משקר אותי…. (– נותן כמה סטירות לחי קלות לגיל.) אם לא יועיל גם לא יזיק… אז תגיד לחבר שלך שאם הוא לא יורד מזוזט – אני עולה עליו… – (יוצא)

גיל: אלוהים אדירים!

חוץ בוקר רחוב־המסגר

יום פנים מוסך

חניתה: היי, אתה שם, אתה חרש או משהו?

גיל: – מוציא ראשו מתחת למכסה המנוע. בבגדי עבודה. מחזיק מברג בכף ידו ומסתכל על סביבותיו באדישות. סוקר (המצלמה) את חניתה גושן מכף רגל ועד ראש, חוזר אל מתחת למכסה המנוע.

חניתה: (– מתקרבת אל גיל.) אתה לא שומע שמדברים אליך? בוא תעזור לי לסחוב את החבילות למשרד. (– עיני גיל משוטטות על רגלי חניתה החתולה והמחשוף הגדול בשמלתה ונושך שפתיו בכעס. מנקה כביכול את מי הבוץ שהתיזה עליו חניתה.) אתה לא יכול להזיז את התחת שלך, להיות ג’נטלמן ולעזור לבחורה? (– פאוזה.) אתה הפועל החדש של אבא שלי לא?

גיל: מכונאי סוג א.א. מכונאי ראשי בצריפין. בוגר צבא. חדש בתל אביב. טרי ובריא ישר מעפולה.

חניתה: (– בבוז.) מעפולה?! ואצלכם בבית לא למדו אותך קצת נימוס אלמנטרי?

גיל: לא. ועכשיו, גברת, את מפריעה לי לעבוד – אז תנפנפי את עצמך מכאן בבקשה. או־קי?

חניתה: (– מתרחקת קצת.) אתה עוד תשמע ממני!

גיל: מה תעשי לי מה? תרוצי לאבא אדון גושן, והוא יפטר אותי?! את מפחידה את הברוזים, כמו שאומרים. אני לא רגיל שמדברים אלי כמו אל כלב מושתן, גברתי. ועדיין לא התרגלתי לראות ציצקס" במחשוף כל כך גדול. אצלנו בעפולה הן לא נהוגות להראות את החזה שלהן לכל פועלי הגרז' … והן מדברות בנימוס ולא צועקות: “היי, אתה, תזיז כבר את התחת שלך”

חניתה: מה השם שלך?

גיל: אדוני.

חניתה: מה השם שלך, אדוני?

גיל: גלעד גלילי אבל קוראים לי גיל. אם את רוצה לטלפן אלי: 224747. דירה שכורה על הגג. קומה חמישית. מספר הנעלים 42. בשבת קודש לכדורגל. ועכשיו תסתלקי מכאן, גברת חניתה גושן – תראי למה את גורמת… כולם הפסיקו לעבוד‼ (– המצלמה מזנקת לקבוצת פועלים המסתכלת ומאזינה. לתמונה נכנס, כרוח סערה, מנהל העבודה הבולגרי נסים ניסמוב.)

ניסימוב: להתפזר‼ מה זה פה – ברדק? קדימה לעבודה, אמרתי! (– הפועלים מתפזרים.) יש בעיות, גברת חניתה?

חניתה: – נופת צופים. החתולה שלי מיוחמת ואם אני לא מפנקת אותה על הידים – היא מיללת… תעזור לי בבקשה, להעביר את החבילות למשרד.

ניסימוב: (– לעבר גיל. בכעס.) אתה גם כן‼ (– הם הולכים לעבר המשרד. – קלוז על פני חניתה כשהיא נפגשת במבטו של גיל. הוא מחייך – היא זועמת. – דרך מבטו של גיל: העכוז המעכס של חניתה. האב בפתח. נישוקים. חניתה מצביעה לעבר גיל (הלשנה?)

יום פנים דירת גיל

גיל: הלו. מי? תראי גברת, חשבון הטלפון ישולם תוך יומים. ראית את התערוכה שלי? תודה! (– מניח את השפופרת. עולה יללת חתול ומתחת לשמיכה מגיח חתול סיאמי. גיל תופש אותו ובודק…לפי האינסטלציה אתה חתול זכר מאה אחוז… – בדלת הפתוחה מופיעה ז’וז’ט.)

זוזט: (– מופתעת.) אתה גר פה? איפוא אורי?

גיל: תראי גברתי, כדי לחסוך זמן ובירבורים, והיות ואת הנקבה השלישית שמופיעה מול העינים שלי במשך חצי שעה; אני לא הצייר המהולל אורי זונטאג הזונה, ששכרתי ממנו את החדר הזה על הגג, והוא השאיר לי בלגן של ציורים פורנוגרפים וחרא של חתולים. תסתכלי! (– תופס ציור ומראה לה.) שדים! חזיות! ואני לא יודע היכן למצוא את הזונטאג הזה… או. קי. – גברת?

זוזט: זה חתול זכר או חתולה נקבה?

גיל: זה צריך לענין רק חתול אחר!

גיל: (– מסתכל בציור שיש בו חבל כביסה ועליו חזיות בצבעים שונים, ומסתבר לו שזה המשך לחבל כביסה עם חזיות (קולאז') הנמצא ליד החלון – והוא מושך את החבל עם החזיות לתוך החדר.) סקס מניאק הצייר הזה!

זוזט: זה רע?

גיל: מה רע?

זוזט: תשאל אשה אמיתית כמוני: סקס מניאק כמו זונטאג זה חלום! (– פאוזה.) אז תגיד לאורי זונטאג שזוזט היתה והלכה?

גיל: הכנסתי אותך לרשימה. (– מעלה דף נייר. אנט. סילביה. רוחלה.) אני ארשום גם זוזט.

זוזט: ב……..!

גיל: (– בחיקוי.) ב……….! (– זוזט הלכה. יללת חתול.) אם אתה לא שותק, זונטאג, אני זורק אותך מהגג. (– תופש בחתול.) שקט שיהיה בבית!

יום פנים חדר אוכל במוסך

ניסימוב: שקט! (– משתררת דממה.) אי אפשר כבר לדבר כאן אל בן־אדם! (– לגיל.) למה לך להתעקש למה?

גיל: פרינציפים! אם רוצים את ההר – באים אליו. למי יש חתולה מיוחמת – לי או לחניתה גושן? לחניתה! אז שתואיל הגברת להביא את החתולה לגג שלי, מפני שאני לא נוסע לוילה בסביון ועושה צחוק מעצמי. זה לא. חוץ מזה בשבילי שבת, זה שבת קודש לכדורגל בבלומפילד, ואם היא לא מביאה את החתולה שלה עד הצהרים בשבת, שתשכח ממני.

ניסימוב: טוב, אני הולך לשכנע אותה במשרד. תגיד, גיל, כולם עקשנים כמוך בעפולה?

גיל: לא. רק אני ואמא שלי… אמרו לאמא שהיא תהיה זמרת באופרה שתקום בעפולה – והיא מחכה בסבלנות איזה ארבעים שנה…

יום פנים משרד המוסך

האב: הבחור צודק אלף אחוזים. מה פתאום שירוץ על חתול זכר לנקבה חתולה – עד סביון.

חניתה: גולדה קורעת לי את הלב. תשמע איך היא סובלת ומיללת‼

ניסימוב: טוב שנשים לא מיללות כשבא להן… סליחה, לא אמרתי כלום… (יללה כנ"ל) מה להגיד לגיל? מה קבענו?

האב: בשבת, בשעה 11 “שרף” – אני מביא אליו את חניתה וגולדה לגג שלו.

חניתה: בתנאי שאתה לא משאיר אותי שם לבד!

האב: נו, באמת! אם אני כבר בתל־אביב, אני רוצה לגשת לדודה אלישבע, ואני לא מתכוון לחכות עד שהחתול יקפוץ על החתולה… מה שמו?

ניסימוב: של מי?

האב: של החתול הזכר?

ניסימוב: זונטאג!

האב: זונטאג? חה. חה. חה. “אנומן”…אז “גמאכט”. השידוך בין גולדה לזונטאג יתקים בשעה 11 בשבת….

חוץ יום לפני בית גיל

האב: (– מוציא ראשו מבעד לחלון המכונית.) חניתה!

חניתה: כן, אבא?

האב: מתי לבוא לקחת אותך?

חניתה: אני אקח טכסי!

האב: טכסי?

חניתה: (– במהירות.) מונית! מונית! מונית! חיפה! חיפה! תל־אביב! זה הדבר ההוא על ארבעה גלגלים שכל שניה עושה קליק־קליק־במונה ומבזבז את הכסף הטוב של אבא גושן – כסף שלא צומח על העצים… זכור?

האב: איך שאת דומה לאמא שלך… אמא “קלפתה” והבת “קלפתה”… שיהיה בהצלחה…אם לא סבא לנכדים לפחות סבא לחתולים… (האב נוסע.)

יום פנים חדר־מדרגות־בית־גיל

חניתה: מסריח! (– נעצרת ליד הדלת. נושפת. מסדרת את המחשוף. מקישה בדלת.

גיל: (– פותח הדלת. מסתכל בשעונו. בדיוק!

חניתה: ואם היינו מאחרות בחמש דקות?

גיל: לא הייתי מחכה.

חניתה: נורא מסריח אצלך!

גיל: אצלי? (– נעלב)

חניתה: – (נסוגה בחדר המדרגות.)

גיל: (– בלגלוג) מה את אומרת?! לפי הסטטיסטיקה אין די בתי שמוש בתל־אביב וכל האורחים מסביון והסביבה משתינים אצלי בקיר! רק גברים, כמובן…

חניתה: מר גיל..

גיל: כן גברתי?

חניתה: אולי תזמין אותנו להכנס פנימה!

גיל: (– עושה תנועה רחבה של הזמנה. מלגלגת.) בבקשה!

חניתה: בוא נשתדל להתנהג כמו בני אדם תרבותיים..

גיל: נשתדל. את יכולה להתחיל להוריד… את החתולה…

חניתה: שמה גולדה. (– מורידה לרצפה.) מותר לי לשבת?

גיל: בבקשה. נא להכיר: גברת גולדה – מר זונטאג. עם שריקת הפתיחה אתם יכולים להתחיל…. (– שורק.) היי, החתולה שלך מתחמקת…היא בורחת מתחת לספה.. (– צילום החתולים מעשיהם.)

חניתה: היא בתולה!

גיל: היא מה?

חניתה: בתולה.

גיל: הוו‼

חניתה: אצל נקבות זה גם ענין רגשי ולא רק מכניקה כמו אצל גברים… תן לה זמן להסתגל אליו…לריח שלו…

גיל: למה לא! (– מסתכל בשעונו.) יש לנו די זמן עד למשחק הכדורגל… תשתי משהו? (– מזיז “קולז'” החזיות ומגלה באר קטן מאחוריו.) קוניאק?

חניתה: לא תודה. (– פאוזה.) אתה מצייר?

גיל: לא.

יום חוץ גג־בית־גיל

בחורה: תגיד לאורי שאם הוא לא יטלפן אלי תוך יום או יומים אני לא אחראית למעשי…

גיל: אני אגיד לו.

בחורה: (– מקנחת דמעות. גיל מושיט יד לקבל את מטפחתו חזרה. הבחורה מכניסה את המטפחת לארנקה.) תודה. (– הבחורה נעלמת בחדר המדרגות)

גיל: והמטפחת שלי הלכה “פיפן” (– נכנס לדירה, מהורהר.)

יום פנים בית גיל

גיל: מה שהולך כאן…

חניתה: – אותה לא “יסדרו”… בטח. בטח. בטח. במוסך לא תארתי לעצמי שאתה…

גיל: אולי נוציא את גולדה וזונטאג לגג? (– נקישה בדלת. גיל ממהר לצאת וסוגר הדלת אחריו.)

חניתה: (– ממהרת אל נקודת התצפית שלה – מציצה החוצה.) סקס מניאק! (– מנקודת מבטה של חניתה:)

יום חוץ חדר מדרגות

בחורה א: – מסירה מחרוזת מעל צוארה ועונדת אותה על צוארו של גיל.

יום פנים בית גיל

גיל: (– נכנס מהורהר, שורק בהפתעה.) אלוהים אדירים…

חניתה: (– סוקרת את גיל במבט הערצה סרקסטית.) יש כנראה הרבה חתולות מיוחמות בתל־אביב…

גיל: כן כן יש כנראה…

חניתה: – איך הן לא מתבישות להפגין רגשות בפומבי?!

גיל: (– עדיין בתוך הרהוריו.) פומבי? גג חמש קומות זה פומבי אצלך? ולמה שיתבישו ברגשות שלהן? זה פשע או משהו אם אוהבים גבר?

חניתה: הצנוע הידוע! חביבי, לא תארתי לעצמי שיש לך כזו הצלחה פנטסטית אצל נשים… מים שקטים חודרים עמוק… כמו תחנת רכבת! זו עולה־וזו יורדת… אפילו בסרטים לא רואים דבר כזה…

גיל: הן לא באות אלי – הן באות לצייר שגר כאן לפני.

חניתה: חה. חה. חה.

גיל: את לא מאמינה?

חניתה: חה. חה. חה. “עלינה”?! (– אצבע תחת עין.)

גיל: למה שלא תאמיני לי?

חניתה: מפני שאתה פשוט ג’נטלמן – זה למה! ג’נטלמן אמיתי. כל גבר אחר היה מתפאר בהצלחות שלו ובכיבושים שלו – אתה לא. כל הכבוד‼

גיל: שיהיה כך! לא רוצה שוב להתחיל אתך במריבות… אולי נעלה את החתולים לגג, שטח פתוח? כאן גולדה כל הזמן מתחבאת… (– חניתה מהנהנת להסכמה. השנים צדים את החתולים ומעלים אותם לגג, ומביטים עליהם מבעד לחלון, צמודים זה לזה. – פעולות החתולים על הגג. מה שהזוג רואה, מלהיט את דמם.)

חניתה: היא רוצה, גולדה – אבל לא מוכנה להודות בזה… (– חניתה נושקת לגיל המופתע וגוררת אותו לספה.) סקס־מניאק. כזה צנוע וביישן – אבל סקס־מניאק… (– סצנת החתולים. – ידה של חניתה תולה חזייה בסמוך לקולאז' החזיות. – גיל וחניתה מתעלסים על הספה.)

גיל: מותר לשאול אותך משהו?

חניתה: עכשיו?

גיל: מה השיטה הזאת להתיז מי שלוליות על רוכבי אופניים?

חניתה: חה. חה. חה. כאשר את הולכת אל גבר אל תשכחי את השוט… אתה לא חושב שגברים זוכרים אותנו רק בגלל הצרות שאנחנו עושות להם? חה. חה. חה. ראיתי בראי המכונית את הפרצוף שלך רטוב – והתפוצצתי מצחוק…אתה לא חושב שזה היה מצחיק?! חה. חה. חה. יצר האדם רע מנעוריו… למה החתולה רוצה – אבל שורטת את הזכר שלה? חה. חה. חה.

גיל: את מוכנה להבטיח לי שלא תעשי זאת שוב?

חניתה: בשום אופן לא. (– יללת חתולים ונאקות המתעלסים.)

יום חוץ רחוב המסגר

גיל: (– בזעם.) חניתה גושן! שוב, ההה?

חניתה: (– מנפנפת בידה לאחור מתוך המכונית וצוחקת צוחקת צוחקת…)

גיל: – צועד בצד אופניו – מהורהר.

נפשות

ראש העיר – מר לבני

הפסיכולוג – ד"ר פרישטייק

אחות – ורה

אשת ראש העיר – גברת לבני

מזכיר העיר –

שרעבי – תמני זקן

       חדר הרופא בודק חולה. החולה בגבו לקהל (סטטיסט בלבד) נכנסת האחות ורה נרגשת מאד.

ורה: ד"ר פרישטיק, הוא שוב כאן!!

ד"ר: מי?

ורה: ראש העיר שלנו

ד"ר: מר לבני?

ורה: בדיוק. (מתארת משקפים, קרחת וכו')

ד"ר: והוא סובל ממה שסבל במשך ארבעת השנים האחרונות?

ורה: לא.

ד"ר: לא?

ורה: כן. אבל נוסף דבר נוסף.

ד"ר: מה נוסף?

ורה: הוא עומד כך! (מראה תנועות של שוטר תנועה)

ד"ר: שוטר תנועה! מוזר. יכול להיות שראש העיר שלנו פשוט סובל מתסביך אינדקרפורו… רגע… רגע. איך הוא עומד? (ורה מראה הד"ר מסתובב סביבה) והוא לא אומר כלום?

ורה: אומר!

ד"ר: מה?

ורה: (מסובבת את הידים כנ"ל) הרצליה! בת־ים! ביוב! בתי־מוש. מוש… מוש… מוש… בתי־מוש… והוא מסובב בידים. לפעמים הוא מנסה כאילו לשחות…

ד"ר: ראש העיר שלנו?

ורה: כן. ראש העיר שלנו.

ד"ר: בתי־מוש?

ורה: כן, ד"ר. בתי־מוש.

ד"ר: מה זה בתי־מוש?

ורה: אינני יודעת. שאלתי את ראש העיר, אז הוא אמר שאין בתי־מוש בתל־אביב וזה סקנדל כל כך גדול שהוא איננו מבין מדוע שותקים האזרחים בזמן שאין בתי־מוש…

ד"ר: זה דבר שאין בתל־אביב?

ורה: נכון. כך הוא אומר.

ד"ר: וזה מזיק לו?

ורה: מאד.

ד"ר: איזה תנועות הוא עושה כאשר זה מזיק לו, לראש העיר… ה…

ורה: בתי־מוש…

ד"ר: כן. איזה תנועות הוא עושה? (ורה מחזיקה ידיה על בטנה) כך!! זה מצב פסיכו־נוורוטי־אוטנטי־ אמפורנטנטי. הכניסי את ראש העיר.

ורה: כן, ד"ר.

ד"ר: רגע. והוא עושה כך (מראה בתנועות שוטר תנועה) הרצליה? בת־ים?

רמת גן?

ורה: כן, ד"ר.

ד"ר: ההברגה לא בסדר! (מראה על ראשו) תכניסי את ראש העיר.

ורה: כן, ד"ר

       (ברגע זה מתפרצת לחדר גברת לבני)

גברת: זה סקנדל! עוד לא שמעתי דבר כזה… אם בעלי (ד"ר רומז לורה לשבת ואף הוא עצמו יושב) צריך לחכות כאן במשך 7 דקות… בעלי ראש העיר… אז זה סקנדל… ואני לא אשתוק… לא אשתוק… אני אצעק, ד"ר פרישטיק!

ד"ר: ואת חושבת שזה עוזר כאשר צועקים גברתי, אשת ראש העיר?

גברת: בטח שזה עוזר. (מתחילה לצרוח…) זה סק־נ־דל…

ד"ר: ואת חושבת שזה עזר לאזרחים כאשר היה להם ים נפלא וראשי העיר שלך לכלכו אותו… לך “ושריי חי וקיים”!

גברת: תסלח לי, ד“ר, אבל הם לא צעקו. אילו היו צועקים… סק־נ־דל… אבל הם הלכו כמו בהמות לשחיטה… סק־נ־דל… באיזו עיר לא היו זורקים את ראש העיר – אילו… אילו… אילו… ד”ר אתה מכניס את בעלי לבדיקה או שאני… סק־נ־דל…

ד"ר: הרגעי. הרגעי. תני לה קצת ולריאן להריח.

גברת: לא תצליח אצלי.

ד"ר: מדוע?

גברת: האף שלי סתום.

ד"ר: סתום?

גברת: סתום, פרישטיק. סתום.

ד"ר: ואינך יכולה להריח?

גברת: סתום!

ד"ר: אבל מדוע?

גברת: בגלל הריח!

ד"ר: איזה ריח?

גברת: נחוח.

ד"ר: איזה נחוח, גברת לבני?

גברת: של תל־אביב, הים, פחי האשפה… יש לי סתימה כרונית, ד"ר. אבל תכניס כבר את בעלי…

ד"ר: מה הוא עושה בפרוזדור? (גברת לבני בתנועות יאוש איטיות מראה שוטר תנועה מכוון את התנועה)

גברת: זהו מה שהוא עושה. ואני רוצה לומר לך ד"ר שאם תשפיע עליו עוד פעם שהוא יסכים לעמוד לבחירה, הוא והציונים הכלליים של בעלי – אז תזהר ממני. אז לא יהיה לך עסק אתו – יהיה לך עסק אתי… ואני לא בובה ששמים בראש העיר… הו, הו, איזה יאנטה אני… אתה עוד לא מכיר אותי…

ד"ר: אינך רוצה שבעלך יהיה ראש עיר כמו תל־אביב?

גברת: הוא?

ד"ר: הוא.

גברת: ראש עיר?

ד"ר: כן.

גברת: שמע ד"ר, אני אגיד לך בסוד: הוא לא יוצלח! הוא פשוט לא יכול…

ד"ר: מה פירוש לא יוצלח.

גברת: לא יוצלח זה מי שלא יכול. (הד"ר לוחש לה משהו באוזן. היא מנענעת בראשה לשלילה) אני מתכוונת רק בענינים עירוניים. הוא והציונים הכלליים שלו. זו עיר זו? – זה פח אשפה אחד גדול… ותאר לעצמך שאצל אחותי בקומה השלישית אין מים… ואצל בן־דודי, פיליקונסקי, כבר לא הריקו את פחי האשפה שבועים… ובן־דודתי שלמלה… כבר לא… כבר לא… ועשו הכל… רק מפני שהוא התאפק עד שבא לבתי־מוש… ד"ר עשה טובה ליהודים ותשפיע על בעלי שיחזור ויהיה “מלמד” ויעזוב את העיריה לאנשים מוכשרים ממנו… ד–––ר! ד – ר!

       (ממררת בבכי קורע לבבות ושחקים)

עשה טובה ליהודים כשרים ד"ר… שיזרקו אותו ואת הציונים הכלליים… שלו. תשפיע עליו. אני נחנקת בעיר הזאת! אין ים, אין מים, אין מגרשי משחקים; יש לכלוך, יש רעש, יש התקוה, יש שכונת שפירא, יש שטפונות בחורף ויתושים בקייץ… ד – ר! ד – ר! תשפיע עליו. אם הוא לא יכול לנהל את העיר אז שילך לו… הוא והציונים הכלליים שלו לפני שיהיה מאוחר מדי…

ד"ר: ורה!

ורה: כן, ד"ר.

ד"ר: תכניסי את ראש העיר! אגב, מה היא המלה המסתורית בתי־מוש? (מתפרץ מזכיר העיר)

מזכיר: ד“ר! ד”ר, פרישטיק, תציל אותנו.

גברת: מה קרה?

מזכיר: הוא הוציא מתוך התיק שלו את הדו"ח של המומחה גאס והתחיל לבלוע אותו ולהשמידו… (מניח קטעי עתונים על השולחן) ורה, גברת והמזכיר. יוצאים בבהלה שעה שנשמעת צעקה מן הפרוזדור

ד"ר: (קורא קטעים תוך הליכה בחדר) "אין לי כל ספק שהרשויות התל־אביביות האחריות עשו עבודה גרועה ביותר… הן לקו באי ידיעה ובחוסר אנרגיה… חוסר אנרגיה… אף עיריה אחת לא עשתה עבודה גרועה כל כך. מדוע אין מיים בברזים?––––ושכונת התקוה, בגלל הלכלוך והזוהמה מתים 15% אחוז תנוקות, תינוקות… תמותת התינוקות כאן, בשכונת התקוה מגיעה ל־15% לעומת 3% ברחובות דיזנגוף – ובן־יהודה… (ורה נכנסת) מה נשמע?

ורה: בסדר. המזכיר הבטיח לו שהוא יפגש עם מר רוקח, ראש העיר הקודם… אז מר לבני נרגע קצת…

ד"ר: רעיון יוצא מהכלל. את מבינה ורה. למר לבני יש הרגשות אשמה. אולם מצבו הוא די טוב, כיון שהוא יכול להטיל את האשמה על רוקח, ראש העיר הקודם… מבחינה פסיכו־סומטית־פרסינפיקצית הרעיון הוא מצויין. הכניסי את ראש העיר!

ורה: כן, ד"ר!

ד"ר: בלי אשתו.

ורה: כן, ד"ר פרישטיק.

ד"ר: ובלי מזכיר!

ורה: כן, ד"ר.

ד"ר: ובלי בגדים…

ורה: ד"ר!!! (מראה על הקהל) זה בלתי אפשרי… אי אפשר שיראו מה שהוא באמת…

ד"ר: (רוקע ברגליו) ו – ר – ה!

ורה: ד"ר אתה עצבני!

ד"ר: ראית כבר פעם רופא עצבים שאיננו עצבני בעצמו? הכניסי את ראש העיריה.

       (צלצול טלפון)

חכי רגע. (טלפון) הלו! מי? ראש העיר? רגע. מי מדבר? ראש העיר יושב אצלי בחדר הקבלה. הה. מר רוקח! כן, מר רוקח. בסדר מר רוקח. מה קרה לו? הוא סובל. ממה הוא סובל? הה, מר רוקח אתה מתלוצץ. הוא סובל מעודף ירושה… ירושה של הציונים הכללים. כן. זה השפיע על האורגניזם הפסיכו־נברוטי־סוגסטיבי־אפרצטיבי. מה? אינך יודע מה הן המלים הללו? יש לו אשמה מצפונית. כן. טוב. תטלפן בעוד חמש דקות. כן. אני אבדוק אותו. בסדר. בסדר. שלום. מה? זה מצב נפשי כמו הרחובות הצרים בתל־אביב, עודף תנועה במקום צר גורמת לאכסידנטים… כן. שלום. אני אגיד לו. כן. שלום. מה? הה. שלום. מה? קשה לך להפרד מהכסא? הה, ממני? שלום. ורה!

ורה: כן, דוקטור.

ד"ר: תכניסי את המסכן.

ורה: בסדר, ד"ר. זה היה באמת רוקח?

ד"ר: כן.

ורה: אומרים שהוא אדמיניסטרטור גאוני.

ד"ר: כמובן. רק גאון יכול ליצור אינסטלציה של ביוב כמו בתל־אביב.

       (ורה יוצאת ברגע שנכנסת גברת לבני)

גברת: בעדינות, ד"ר. בעדינות.

ד"ר: זה בסדר. אני אהיה עדין כמו בוכוחים בכנסת…

המזכיר: (נכנס) הוא נכנס…

ד"ר: מדוע איננו נכנס?

ורה: (נכנסת) מר לבני, בבקשה להכנס.

לבני: (נכנס. ידיו מורמות כמו שוטר תנועה) ימינה! (יד ימין למעלה) שמאלה! קדימה! אחורה!

ד"ר: שלום מר לבני.

לבני: שלום ד"ר פרישטיק! באתי להבדק.

ד"ר: יפה. מדוע אתה מרים את הידים?

לבני: אני משחק בתור שוטר תנועה. מצחיק, נכון? חה.. חה.. חה. אתה רוצה ים? – סע להרצליה! אתה רוצה איצטדיון? – סע לרמת־גן. אתה רוצה לכלוך? – סע לתל־אביב שלי. אתה רוצה…

ד"ר: מר רוקח רוצה לדבר אתך….

לבני: (מבוהל. מנסה להתחבא. הד"ר עוצר אותו) רוקח? לא. לא. לא. הוא ברח מתל־אביב והשאיר לי את ה?¹ – ירושה". אני סקרן לדעת מה השאיר במשרד בפנים? חה. חה. חה. (צוחק כאידיוט). “כרישים” צפים על פני המיים… היכן מר רוקח?

ד"ר: בטלפון.

לבני: הה. בטלפון. אז זה לא כל כך נורא. אם הו־א י־ט־ל־פ־ן אלי אז תגידו לו שאני מו־כן לשו־ח־ח אתו…

ד"ר: שכב.

לבני: מה?

ד"ר: שכב על השולחן.

לבני: לאיזה צורך?

ד"ר: אנליזה.

לבני: אנליזה פרושה שצריך להגיד את כל האמת?

ד"ר: כן.

לבני: ולהודות באשמת נהול גרוע של עיר גדולה?

ד"ר: כן.

לבני: ולומר חטאנו, אשמנו, בגדנו, אנו הציונים הכללים לאזרחי העיר ומשלמי המסים?

ד"ר: כן.

לבני: אז שישכב קודם רוקח על השולחן.

       (לחדר נכנס תימני זקן) (ורה רומזת לו שיצא אך התימני מצביע כי רצונו לדבר עם לבני. בינתיים מצלצל הטלפון).

ד"ר: הלו. מי? הה, בבקשה. כן. עכשיו הוא כאן. ראש העיר מתבקש לטלפון.

לבני: (בטלפון) הלו. מי מדבר? מי? הה, נעים מאד. לשעבר ראש העיר לשעבר משרד הפנים… (ולעצמו) – הוי, רבנו־של עולם, אילו כבר היינו כולנו לשעבר – מה!

       (הד"ר בינתיים בודק אותו והוא מגיב בצעקות משונות)

כן, מר רוקח. מה שלומי? בדיוק כמו בתל־אביב! מבחינה רוחנית – קדחת. מבחינה צבורית – טפוס. מבחינה נקיונית – בילהרציה. מבחינה היסטורית – אבוד החושים ובזבוז שנים יקרות ללא תכנון. תפסיק! (לד"ר) אתה מעצבן אותי! מי? לא אליך, מר רוקח.

       (בינתיים נגש התימני מצד שני ותופש בלבני)

תימני: יה אדון ראש העיר! יה תשמע. יש אצלי תשעה ילדים, סעדיה, זכריה, מזל, שלמה, אברם, יחיה, שרה, נעמה, נעמי – יש לי רשיון רוכלות, יש מאה אלף קבצנים ורוכלים בתל־אביב…

לבני: אל תצעק לי באוזן! סליחה (בטלפון) מר רוקח. לא התכוונתי… לא רציתי לומר לו שזאת חוצפה… לא, לומר לו… אלא לומר לו… לא לכבודו… כן, מר רוקח יש כאן איזה רוכל תימני… מה? להגיד שאני אינני? אבל אם הוא רואה אותי? תסלח לי מר רוקח, אפשר להכניס את הראש לחול עשר שנים, עשרים שנה – אבל יום אחד הראש הוא כל כך עמוק “אין – ררד”² שמוכרחים להתפטר… מה? להתפטר! צריך פעם לתת שַנס למפא"יניקים שלהם. כן. למה לא! הם התגברו על קשיים יותר גדולים מאשר תל־אביב. כן, תן להם “שנס” לארבע שנים, ואם אחרי זה לא יהיו יותר משני בתי־מוש צבוריים, אף ברכת שחיה עירונית, חוסר מיים בקומות עליונות ושטפונות וואדי־מוסררה וחולירע… אז נוכל לחזור לשלטון. בין כה וכה לא נשנה מאומה כשם שלא עשינו עד עכשיו כלום… מה? מר רוקח, אתה חושב שאני לא צודק… מה, שאני משוגע? אולי, אבל מוכרחים פעם להגיד את האמת… מי הפריע לנו לעשות עיר נקיה ומסודרת. אף אחד לא הפריע…

תימני: יה ראש העיר…

לבני: שתוק! (בטלפון) סליחה. לא אמרתי לך שתוק, אמרתי לו שישתוק.

תימני: יה ראש העיר, אני מוכרח לדבר עם כבודו… לא בגלל שיש יותר מדי מסים… לא בגלל זה שסעדיה לומד לפני הצהרים, זכריה אחרי הצהרים, מזל לפני הצהרים, שרה אחרי הצהרים, יחיה לפני הצהרים, אברם אחרי הצהרים… ואני צריך אותך בשביל חגיגה…

לבני: די!

תימני: זכריה אחרי הצהרים, מזל לפני הצהרים… ואני צריך זמן בשביל חגיגה…

לבני: די! רגע, מר רוקח. רגע. חכה על הקו…

תימני: לא בגלל זה באתי. לא בגלל שיש גם יותר מדי כסף להוציא בשביל לנסוע לתל־ברוך להתרחץ… ולמי יש כסף? ואם יש רק שבת אחת בשבוע – אז ליהודי שומר מצוות אסור לנסוע… בשבת.

לבני: (בתחנון) מה אתה רוצה ממני?

תימני: אתה ראש העיר – לא?

לבני: כן.

תימני: אז באתי אליך.

לבני: תדבר אתו (על הטלפון)

תימני: מי זה שם? (בחרדה על הטלפון)

לבני: זה שאחראי לכל בתל־אביב.

תימני: מסוין. מסוין. אני אדבר אתו…

לבני: מר רוקח, תדבר בבקשה עם תושב ותיק של תל־אביב… מה שמך?

תימני: שרעבי.

לבני: מר רוקח – מר שרעבי על הקו. (מוציא ממחטה. מקנח את מצחו. נותן את השפופרת לשרעבי)

תימני: הלו, מדבר שרעבי. (מוציא מכיסו גליונות אשורי מסים) יש לי ההוכחות ששלמתי בעזרת השם כל המסים לעיריה ועכשיו יש לי בקשה גדולה… מה? מי מדבר? זה מדבר שרעבי מכרם התימנים. אינך מכיר אותי?! אז איך ידעת הכתובת שלי בשביל לשלם מסים, יה מר רוקח! הלו! הלו! הלו! סגר את הטילפון, יה ממזר: בשביל לשלם מסים אני טוב? בשביל לדבר אתי אני כבר לא טוב?!

ד"ר: שרעבי, חכה בפרוזדור.

שרעבי: אבל…

ד"ר: ורה!

ורה: כן, ד"ר.

ד"ר: להוציא אותו…

שרעבי: (המוצא ע"י ורה, המזכיר וגברת לבני) ירחם השם! ירחם השם! יש לי בקשה… יש לי בקשה… (יוצאים כל ארבעתם)

ד"ר: עכשיו תשכב על השולחן, כבוד ראש העיר.

לבני: כן, ד"ר. אתה חושב לבטח שאני כמו האזרחים שלי – מה? אומרים להם: תשכב – שוכבים! אומרים להם “שלם” – משלמים…

ד"ר: די! די! די! אצלי אתה פציאנט עכשיו ולא ראש עיר. עדיין סובל מנדודי שינה?

לבני: כן, ד"ר פרישטיק.

ד"ר: ובכן תשתה כל ערב שתי כוסות חלב של “תנובה” וארבעה שזיפים

לבני: אבל ד"ר, בחודש שעבר אמרת לי לשכב לישון עם חמשה שזיפים

ד"ר: זה בסדר. בינתיים התקדם המדע בצעדי ענק. אתה שוכב? בסדר. שכב נכון. אתה שוכב נכון?

לבני: אני חושב שאני שוכב נכון…

ד"ר: עכשיו תספר לנו מה מציק לך!

לבני:

       (שוכב על צדו על השולחן. פניו לקהל. תוך הרהורים כבדים…)

אני, ד"ר, עשיתי את חיי במו ידי. את האופי שלי במו ידי, את הכרקטר שלי במו ידי, את עליתי בציונים הכללים במו ידי… ואתה יודע מה זאת אומרת?

ד"ר: זאת אומרת שאתה משחרר את אלוהים מאחריות גדולה.

לבני: נכון. אבל תאמין לי או לא תאמין, אינני מבין מה אני עושה בעיריה? מצב משונה נכון?

ד"ר: גם אשתך אומרת כך!

לבני: אשתי?

ד"ר: כן.

לבני: ככה? והרי דוקא בגלל אשתי אני יושב בעיריה. כשהייתי מורה בבית הספר הייתי פנוי בערבים, וכאשר שמעתי שיש ישיבות מועצת עיריה בלילות, החלטתי להבחר לעיריה.

ד"ר: מדוע?

לבני: כדי לא להיות בבית…

ד"ר: ובכן מה אשמים אזרחי תל־אביב…

לבני: אתה צודק ד“ר, אבל גם אני צודק ד”ר, כמו שאמר השוחט לפרה… “את צודקת פרתי – אבל יהודים זקוקים לפרנסה…”

ד"ר: ומשלמי המסים?

לבני: גם הם צודקים, ד“ר. מה עלי לעשות. תן לי עצה. זה פשוט בושה וחרפה. ארבע שנים אני בעיריה. מה עשיתי בשביל תל־אביב שלנו. נו, תגיד אתה? נו, תגיד לפחות דבר אחד חיובי, ד”ר. לפחות דבר אחד חיובי שעשינו אנחנו הציונים הכלליים… אבל מה אני יכול לעשות. אתה יודע ד"ר, פעם אמרו אין חכם כבעל נסיון…

ד"ר: והיום אומרים?

לבני: אין חכם כבעל… תאר לעצמך. הביאו אלי פקיד, חרש כמו בלטה, – אז להיכן הכנסתי אותו?

ד"ר: חרש? לאן? פקיד חרש בשתי אזניו! ולאן הכנסת אותו?

לבני: למחלקת התלונות! (ממרר בבכי) ואתה חושב שאני יכול לישון עם מצפון כזה בלילות… לא, ד"ר… אפילו השזיפים שלך כבר לא עוזרים… חמשה שזיפים… (יושב על השולחן ומנענע ברגליו) חה. חה. חה.

ד"ר: מדוע אתה צוחק?

לבני: חה. חה. חה.

ד"ר: מדוע אתה צוחק אדוני, ראש העיר!

לבני: חה. חה. חה. (מחליק על קרחתו) קרחת! אתה מכיר את המעשיה הזאת ששאלו יהודי אחד מפני מה נשרו שערותיו.

ד"ר: נו.

לבני: נשרו שערותיו, אומר הוא, מדאגות.

ד"ר: דאגות על מה?

לבני: על נשירת שערותיו. קרחת. חה. חה. חה. אם פעם יצמחו כאן שערות רק אז הציונים הכללים שלי יעשו מתל־אביב עיר שאפשר לאהוב אותה… אתה מבין ד"ר, בתל־אביב חיים, נולדים, עושים עסקים, אבל לאהוב… זה בדיוק עם אשה חוקית. עושים הכל אבל פוזלים הצדה… אתה חי, אתה חולם על אחרת… ככה זה גם עם תל־אביב… אתה יודע, איש אחד בא מתל־אביב לניו־יורק ובקש חדר במלון. הוא בקש חדר עם רעש של רדיו… מדרכה מלוכלכת, פחי אשפה על יד האף וכו‘! וכו’… אז שאלו אותו בניו־יורק, מדוע יש לך דרישות כל כך מוזרות בבית־מלון…

ד"ר: ומה הוא ענה?

לבני: אני רוצה להרגיש כמו בבית.

ד"ר: כמו מה?

לבני: כמו בתל־אביב.

שרעבי: (מציץ) אדוני ראש העיר… סריך לדבר אתך… בבקשה… יש חגיגה – סריך אתה תבוא…

לבני: ד"ר, תבדוק אותי! (לשרעבי) אתה לא רואה שאני עסוק?!

שרעבי: טוב, אני מחכה לך בפרוזדור! (נעלם)

לבני: מה הוא רוצה בעצם?

ד"ר: אינני יודע (ממשש את לבני) כואב?

לבני: לא.

ד"ר: תרים רגל אחת! (דופק במכשיר על ברכיו של לבני ומאזין אחר כך כמו בקמרטון) עוד רגל!

לבני: נו, איך הרגלים של העיריה?

ד"ר: (בחיוך) צולעות! כואב? (בודק את אזניו של לבני)

לבני: לא.

ד"ר: בסדר. מר לבני, אתה בריא לגמרי.

לבני: אני? אני? אני – בריא? דוקטור, אתה חולה אם אתה אומר שאני בריא…

ד"ר: חששתי פשוט שיש לך שבר… שכלי…

ד"ר: זה קורה כשמפלגה או אדם מרימים משא כבד מדי, לא לפי כוחותיהם… אז נוצר משבר… משבר… מן משבר פסיכו־סומטי… מן שבר…

לבני: חה. חה. חה.

ד"ר: מה הצחוק?

לבני: כבד מדי. אתה חושב שבכלל ניסו הציונים הכללים לעשות משהו… כבד מדי… חה. חה. חה. אז מה אתה מציע?

ד"ר: סע להבראה.

לבני: ומי ינהל את העיריה?

(חדר במרפאת קופת חולים. שני כסאות. שולחן קטן. ספה. דיאגרמות. טלפון. תיקים. מחיצה.)

שוש: (מרכיבה משקפיים, בחלוק לבן. רופאה צעירה… צברית… קוראת מכתב שכתבה…) “הורי היקרים, בכפר־סבא.. ברגע זה גמרתי את יום עבודתי הראשון כדוקטורית בקופת חולים בנגב. (דפיקה על הדלת – כותבת) דופקים…” (מרימה ראשה) לא דופקים… (כותבת) “הורי היקרים” (דפיקה) שוב דופקים… ברגע זה סיימתי לכתוב מכתב די רגשי לבועז שלי… (מסתכלת כחולמת מבעד למשקפיים מורדים לקצה חוטמה) והסברתי לו את המניעים שלי להתגייסותי לעבודה בין השכבות הנחשלות של האוכלוסיה שלנו… (דפיקה) שוב דופקים… יבוא. הכנס. יבוא. (יורם בפתח) אתה אלי, חבר? אל נא תהסס

יורם: (מסתכל אחורנית בחשש) “אל נא תהסס” איפוא? מי?

שוש: אתה, חבר. הכנס. אל תהסס, הכנס.

יורם: לאן הכנס – ואני כבר נכנסתי? את האחות החדשה?

שוש: לא. (ובחיוך מקסים) אני הרופאה החדשה.

יורם: באמת?

שוש: באמת באמת. באתי לעיירת הפתוח הזאת להביא קצת מזור. במה אני יכולה לעזור לך, חבר?

יורם: איפה הדוקטורית הזקנה שהיתה פה תמיד, הפינקלשטיין?

שוש: יצאה לפנסיה.

יורם: קודם אומרת מזור עכשיו פנסיה. מאיזה ארץ את שאת מדברת ככה בנימוס?

שוש: אני נותנת לך שלושה ניחושים.

יורם: שלושה נחשים?

שוש: הו חבר יקר, לא נחשים, מה תעשה בנחשים? שלושה ניחושים לנחש, מאיזה ארץ אני. כמו חידת תשבץ בעיתון.

יורם: פולוניה?

שוש: לא. נשארו לך רק עוד שני ניחושים.

יורם: רומוניה?

שוש: לא. לא. לא. לעולם לא תנחש – כפר סבא. צברית דור ראשון. שושיק סבצ’ניק. התקרב אלי…

יורם: (בחשד) למה?

שוש: אתה רוצה שאבדוק את מיחושיך – לא?

יורם: (בטמטום גמור) מיחושיך? אין לי שום מיחושיך. את באמת רופאה, יה דוקטור

שוש: בהחלט חבר. רופאה טריה, אבל רופאה.

יורם: ואת נותנת תעודות של חולים ובריאים כמו הפינקלשטיין ההיא?

שוש: (בהנאה עצמית) סוף כל סוף נשבעתי את שבועת הרופא – לא?

יורם: מאין לי לדעת. אבל אם את אומרת זה בטח ככה. אני לא חושב שיש לך סיבה לשקר.

שוש: ממה אתה סובל (פאוזה) מה מציק לך?

יורם: חבשוש.

שוש: חבשוש זה מיחוש?

יורם: חבשוש זה החתן של הבת שלי.

שוש: חה. חה. חה. אני צריכה לכתוב על כך לבועז. "ביום הראשון לעבודתי כרופאה שאלתי חולה “ממה אתה סובל” אז הוא ענה לי “חבשוש” אז אני ברוב תומי שאלתי “אם חבשוש זה מיחוש” חה. חה. חה. אתה לא חושב שזה מצחיק למדי?

יורם: לא.

שוש: אני שמחה שירדתי לנגב. (מסתכלת על סביבה) יום עבודתי הראשון בתורת רופאה כללית מוסמכת ממש… חדר קבלה, ספה, טלפון… פאצינטים…

יוסי: את לא חולה יה, דוקטור?

גילה: (בחיוך) אתה רוצה לבדוק אותי?

יוסי: חס ושלום… רק לא מבין מה יש לשמוח לבוא אצלנו, יש פה כורדים, אורפלים ומרוקנים ואלגירים ותימנים ועיראקים וגם כמה מתוניס… את לא נראית כל כך טפשה שתהיי שמחה.

גילה: אבל כל ישראל חברים – לא?

יוסי: לא.

גילה: וכל ישראל ערבים זה לזה.

יוסי: “בטיח” – ערבים. כל ישראל ערבים זה לזה. אני והמשפחה שלי כבר לקחנו רנטגן בשביל העצמות שלנו לשלוח את זה לממשלה בקנדה.

גילה: רגע אחד… רגע אחד, חבר יקר…

יוסי: אפילו שניים… יש לי זמן.

גילה: מה אמרת שלחתם לממשלה בקנדה?

יוסי: את העצמות שלנו – צילומים כאילו שרואים רק לבן, זה העצמות, ורק שחור זה כל החלקים (נוטל צילום מהשולחן) כמו זה… עשה לנו חלומות רעים, באמת. זה דומה לבן־אדם זה? כמו ג’וק, כמו ג’וחה…

גילה: אפשר לשאול לאיזו מטרה?

יוסי: לאיזו מטרה שלחנו את העצמות שלנו?

גילה: כן.

יוסי: לא יודע. ראש הממשלה בקנדה רוצה לראות איך אנחנו נראים באמת – אולי אם לא מבריחים פנינות או זהב… בתוך הגוף. מאיפוא יש לנו זהב או פנינות מעבודת דחק? הפינקלשטיין אמרה צילום רנטגן – יהיה צילום רנטגן אם זה צילום של הבן אדם אני עבדול והאב שמזמר בפיטפון…

גילה: אני מתחילה לתפוש…

יוסי: ברוך השם…

גילה: וכל הענין לא מוצא חן בעיני חבר…

יוסי: גם בעיני לא. צילומים חשוכים. מי צריך אותם? כל כך שחורים? יראו אותי ככה בקנדה יחשבו שבנבינישתי מכשף או משהו… אבל הקונסול רצה… מה לעשות?

גילה: הקונסול? האם אוזני לא הטעתני? אמרת קונסול?

יוסי: הקונסול. (פאוזה) זה מלה לא יפה שאת מסתכלת בי ככה?

גילה: חבר, אפשר להיות אתך גלוית לב?

יוסי: למה לא?

גילה: בסדר. לומר לך את האמת – אתה מוצא חן בעיני, חבר.

יוסי: גם את מוצאת חן בעיני, דוקטור, רק שאת לא נשמעת לי בכלל דוקטור, יה דוקטור. מה זה פה לשכת עבודה שאת אומרת לי כל הזמן חבר, חבר, חבר

גילה: הבה נתודע זה אל זו וזו אל זה.

יוסי: הבה מה?

גילה: נעשה הכרה. שמי גילה טבצ’ניק (מושיטה ידה).

יוסי: יוסף סמוחה בנבנישתי.

גילה: שב.

יוסי: תודה.

גילה: במילים אחרון, כל ענין העצמות זה כיסוי להגירה, נכון?

יוסי: הגירה? בשום אופן לא.

גילה: אתה רוצה לאמר לי שהקונסול הקנדי רוצה סתם צילומי רנטגן אם לא למטרות של הגירה לקנדה?

יוסי: לא הגירה – ירידה. כל המשפחה גם חבשוש…

גילה: חבשוש? או כן, פרח מזכרוני – החתן של בתך…

יוסי: ימח שמו ושם זכרו.

גילה: התפשט.

יוסי: למה?

גילה: אתה סובל ממה שהוא – לא?

יוסי: כן.

גילה: אז תתפשט.

יוסי: אבל הפינקלשטיין אף פעם לא…

גילה: ישנם סוגים שונים של מתודיקה… שב וספר לי מה בדיוק מעיק עליך.

יוסי: מה בדיוק מעיק עלי? – אילו הייתי יודע בדיוק מה בדיוק מעיק עלי – הייתי משתגע לגמרי… לא רוצה לדעת מה מעיק עלי. למה לדעת?

גילה: אבל באת להבדק – לא?

יוסי: לא כל כך. יש לי משפחה גדולה, ברוך השם ואם לא היה להם זמן להבדק, אני הייתי תמיד הולך במקומם… אבל בלי התפשטות… ככה, הלשון בחוץ, תגיד ההה… ללחוץ פה ושם שם ופה… ונותנים פתק… זה הכי חשוב… אבל להתפשט לפני בחורה יפה כמוך – זה לא.

גילה: אתה רוצה להגיד לי שאם אשתך חולה – אז היא שולחת אותך להבדק במקומה?

יוסי: למה לא?

גילה: שומו שמיים, והאיש הזה שואל עוד למה לא? איך אני יכולה לבדוק אותך אם היא חולה ולא אתה?

יוסי: אני לא יודע לבשל, לא יודע לגהץ, לא יודע להאכיל את כל התינוקות – אז אם היא תבוא לפה מי יעשה ספונג’ה? ככה כבר 8 שנים תמיד אני בא והפינקלשטיין לא עשתה צרות כמוך…

גילה: ת־ס־ל־ח לי, אדוני. ת־ס־ל־ח לי בבקשה, אתה מתחיל לעלות לי על העצבים…

יוסי: גם את.

גילה: בבקשה?

יוסי: קודם אומרת לי חבר, חבר אני אומר לה קוראים לי יוסף סמוחה בנבינישתי, קוראת לי “תסלח לי אדוני”

גילה: אני רוצה לדעת איך זה שאתה באת להבדק במקומם?

יוסי: אני באתי – הם לא באו. חבל על הזמן.

גילה: (מעיינת בתיקים) דבר כזה עוד לא שמעתי… בוזגלו, בן בסת, בעלול, בולבול, בכר… לא מוצאת אף בנבינישתי אחד לרפואה… חוסר סדר… אולי תגיד לי מה עושה באות ב' משפחת מהלול שזה במ'?

יוסי: מהלול – אלו תמיד עושים צרות. “חמולה” גדולה עם נבוטים, ומסמרים בנבוטים.

גילה: כמה ילדים יש לך?

יוסי: שבעה?

גילה: שבעה?

יוסי: ואחד בדרך.

גילה: עובד?

יוסי: הילד?

גילה: איזה ילד? אתה.

יוסי: לא עובד. תמיד עייף.

גילה: תתפשט. אדוני, חבר בנבינישתי. אני לא רופאה מהדור הישן, אצלי אני לא בודקת ב“במקום” – או שתתפשט תיכף ומיד מאחורי הפרגוד או שאין לי כל ענינים אתך… אצל גילה טבצניק אין “בלגן”… אל מאחורי המחיצה, סמוחה. קדימה. הרם רגליים, חת – שתיים…

(יוסי תוקע בה מבט זועף ונבוך; נכנס מאחורי המחיצה; למעשה הקהל רואה אותו יושב על ספסל ומחיל לשיר “ישמח משה”)

גילה: אתה שר במקהלה כאן, בשאלתיאל?

יוסי: מקהלה? יש רק חזן… בבית הכנסת… עד שלא ימות החזן – לא יתנו לי לשיר.

גילה: יש לך קול ערב מאד לאוזן… התפשטת?

יוסי: (יוצא) לא. מצטער יה דוקטור אבל מה פתאום שאני אתפשט, יכנסו לפה אנשים – ואת בלי עין הרע דוקטורית צעירה ויפה ונחמדה…

גילה: (נהנית ומופתעת) באמת? אתה ברצינות חושב שאני יפה ונחמדה?

יוסי: בחיי ספר התורה.

גילה: אז איך בדקו אותך תמיד בלי להתפשט בכלל?

יוסי: “בלי” הייתי אומר – והיו כותבים פתק וזהו. פינקלשטיין גם כן בהתחלה, היתה מדברת ומדברת ומדברת… אז פעם שברתי את כל השולחנות בקופת חולים – תיכף נתנה לי את כל התעודות שרציתי… אז הפסיקה להיות הרופאה “המדברת” והתחילה להיות הרופאה “הרושמת”, שתקה כמו מצבה – זה ככה היה המצב שלה פה אצלנו…

גילה: זאת אומרת שהשגת את משאלותיך באיומים?

יוסי: שום איומים. רק שברתי מפעם לפעם איזה כסא שבור, שברתי איזה שולחן שהיה שבור בין כה וכה מהשבוע שעבר, שכבר שברתי אותו 3 פעמים… וכל הזכוכיות בחלונות… שום איומים… זה יפה לאיים על אשה זקנה כמו פינקלשטיין ועוד דוקטורית בקופת חולים?

גילה: אתה שואל אותי לדעתי?

יוסי: לא.

גילה: שמת לב שאנחנו בכלל לא מתקדמים?

יוסי: שמתי.

גילה: להתפשט אתה מוכן?

יוסי: לא.

גילה: אם לא תתפשט, איך לדעתך, מר בנבנישתי, אני יכולה בכלל לבדוק אותך?

יוסי: אני לא צריך בדיקה – רק תעודה חתומה וזה הכל.

גילה: אפשר לדעת איזו תעודה?

יוסי: שחרור מהצבא.

גילה: איזה צבא?

יוסי: כמה צבא יש בישראל? לא מהלגיון של המלך חוסין – שחרור מהצבא להגנה לישראל.

גילה: חה. חה. חה.

יוסי: מה מצחיק?

גילה: שחרור מהצבא… חה. חה. חה… אתה כל כך עקום שאפילו להג"א לא יקחו אותך… שחרור כזה אני מוכנה לתת לך “בליינד” על המקום. חה. חה. חה. עקום כמוך לצבא… חה. חה. חה.

יוסי: תודה רבה. באמת תודה רבה.

גילה: רושמת על המקום… יעילות, הה? (יושבת ורושמת) שם החולה: יוסף סמוחה בנבנישתי….

יוסי: רחמים.

גילה: מה רחמים?

יוסי: שם החולה: רחמים חבקוק… תרשמי שם החולה: רחמים חבקוק…

גילה: רחמים חבקוק?

יוסי: בנבנישתי.

גילה: אתה גם יוסף סמוחה וגם רחמים חבקוק?

יוסי: לא דוקטור, רחמים זה הבן שלי.

גילה: ככה?

יוסי: ככה.

גילה: הו, עכשיו אורו עיני, ואני תופשת את המזימה… אתה רוצה שאכתוב לך תעודה רפואית על שם בנך שתשחרר אותו מצהל?

יוסי: כן. כמו שהפינקלשטיין נתנה לחבשוש.

גילה: חבשוש?

יוסי: לא רצה לעבוד.

גילה: חבשוש?

יוסי: חבשוש. התחתן עם הבת שלי, מזל. לא היה לנו מזל שחבשוש התחתן עם מזל. כל החסכונות של חבשוש הלכו על החתונה, מאז אותו יום אומר שלא יתחיל לפרנס את הבת שלי שהיא כבר אשתו לפני שאביה יחזיר לו את החסכונות שלו על החתונה של בתי, שהוא בעלה ואני רק אביה.

גילה: והוא לא עובד?

יוסי: מי?

גילה: חבשוש.

יוסי: לא, “עייף”. שני גברים “עייפים” במשפחה אחת זה הרבה יותר מדי, חוץ מזה אפילו לא הביא לי נכד במשך שנתיים. עצלן. אז פינקלשטיין נתנה לו תעודה שצריך לאכול הרבה. כל חודש נוסע ל 4 ־ 5 שבועות לבית הבראה של קופת חולים. אז אם פינקלשטיין נתנה פתקה אז למה ש…

גילה: אולי אצל פינקלשטיין, אבל “נישט בים מוטל” – לא אצלי… יצמחו לך קודם עשבים על כפות ידיך… לי יש פרינציפים, “בובלה”. אם הבן שלך רחמים מסרב לשרת את עמו ב“צהלנו” “שמיים יבקשו רחמים עליו” – אתה מכיר את השיר של ביאליק "שמיים בקשו רחמים עלי,

אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב

ואני לא מצאתיו….

התפללו אתם עלי….?"

בשום אופן לא, מר בנבנישתי. יש לי עדיין כמה עקרונות מקודשים – וצה"ל, צפור נפשנו, וחס לנו מלתת פתקים לאלו המסרבים לשאת בקודש… מדוע רחמים מסרב לשרת בצבא?

יוסי: אין לו שכל בשביל לסרב. לא הוא – אני. אני מסרב במקומו.

גילה: ואתה סבור שאתה עושה דבר הגון והוגן?

יוסי: בטח הוגן. אף פעם אני לא עושה דבר שהוא לא הגון והוגן. אם יהיה רחמים בצבא, הצבא יפסיד – ואני אפסיד. רחמים כבר נהיה מזכיר שליחויות במועצה המקומית, רוכב על “ביסקלט” (אופניים) לאן ששולחים אותו נוסע – כצבי שלוחה… כמו איילה… וכל המשכורת שלו באה אצלי.

גילה: למה צה"ל יפסיד על רחמים?

יוסי: תראי. תסתכלי עלי. דווקא בן מוצלח – אבל מה, הרגליים שלו עשו לו “פלטפוס”… כמו שאומרים, עין אחת מסתכלת קצת הצידה… היד הימנית שלו מדולדלת כמו הציר שנשברה לו הדלת…

גילה: תרשה לי לאמר לך שאתה קצת מגזים – יש לך תמונה של רחמים?

יוסי: ארנק מלא תמונות.

גילה: תן ונראה.

יוסי: (מוציא תמונות) זו אשתי שתחיה… וזו אשתי שמתה עלי…

גילה: ומי זה?

יוסי: חבשוש.

גילה: (בחיוך) העייף והעצלן?

יוסי: את סוכר, יה דוקטור. איך אמרה “העייף והעצלן” כמו זו פורטונה, בקולנוע… ראית את פורטונה?… קצת דומה לך… לא מהצד הזה – אבל בטוח מהצד שמההפך מהצד השני. וזה רחמים – תראי איזה בחור יפה, בן פורת יוסף – תראי איך עומד ליד האופניים שלו, וזה עם הקרחת זה ראש המועצה מלפני שפתחו לו את הראש בטוריה ביום הבחירות החמות… ממשפחת מהלול, ה“חמולה” הגדולה, עם הנבוטים של המסמרים.

גילה: הרגליים שלו נראות בסדר.

יוסי: אני עושה ילדים רק סוג א.א.א.

גילה: והוא לא פוזל בכלל.

יוסי: מי אמר שהוא פוזל?

גילה: מר בנבנישתי, אתה בעצמך אמרת שיש לו רגליים שטוחות, שהוא פוזל ויש לו יד מדולדלת כמו ציר של דלת…

יוסי: בקשתי שתכתבי כך לצבא – שיאמינו. “איפו”… רחמים עוד יהיה עבדול ואהב. איזה קול יש לו, כמו ליונה תמה. פעם שמע אותו הזמר ג’ו עמר, איך שר רחמים “ישמח משה” – לא בא הזמר ג’ו עמר אלינו שנה תמימה – פחד מרחמים שלי… “ינעלעל אביו”… מתוק (מנשק התמונה) רחמים חבקוק… את והוא יכולתם להיות חתן וכלה… זוג מן השמיים…

גילה: חה. חה. חה. (מסתכלת בתמונה) באמת בחור מקסים… אבל לצערי אני מאורסת לבועז.

יוסי: אם ל“צערך”, את עוד יכולה להתחרט.

גילה: (מוציאה תמונה מהמגירה) רואה, זהו בועז מכפר סבא בבית המרקחת של אבא שלו.. יפה – לא?

יוסי: לא.

גילה: (נבוכה) טוב – סוף כל סוף טעם זהו ענין אישי ביותר… אז מר סמוחה… אני סבורה שעליך ללכת כעת, כי עלי לסיים את המכתב להורי…

יוסי: רק תתני לי תעודה שרחמים משוחרר מהצבא – וזה יהיה הכל… להיום!

גילה: ובלי לבדוק אותו תחילה?

יוסי: למה לבדוק אותו? זה בריא אפילו יותר ממני, ואני בריא כמו סוס… רק תתני לו תעודה קטנה שהוא חולה ולא מתאים בשום אופן ואופן להיות משרת בצהל שרות צבאי. תתני לו סוג בריאות הכי נמוך שאפשר למצוא (יוסי מסתכל על סביבותיו) החלונות כבר מתוקנים – גם השולחן…

גילה: (ברעדה) איזו מחלה אתה רוצה שאני ארשום לו?

יוסי: מחלה יפה אם אפשר.

גילה: אני יכולה לתת לך לבחור.

יוסי: “וולא את סוכר”… אני מוכן ומזומן…

גילה: אני יכולה לתת לך לימפנגיטיס. טרומבולימפנגיטיס או סתם טרומבופלביטיס

יוסי: “אאוז באללה מן השטן”

גילה: או שאתה בוחר בספנדוליטס?

יוסי: זה הכל מחלות?

גילה: כן.

יוסי: וזה הכל למדת בראש שלך?

גילה: כן.

יוסי: תגידי עוד פעם שנשמע איך זה נשמע.

גילה: לימפנגיטיס, טרומבולימנגיטיס, ספנדוליטיס, טרומבופלדיטיס.

יוסי: (שורק בהתפעלות) אף אחת לא מתאימה בשביל הבן שלי (בחשד) זה באמת מחלות או שסתם רצית להפחיד אותי?

גילה: מחלות אמיתיות.

יוסי: באמת שמח שהבן שלי בריא. זה מפחיד המחלות האלו.. וואאי…

גילה: (בהתעוררות) אתה רואה מר בנבנישתי – מוטב שיהיה בריא. וישרת את המולדת מאשר… (יוסי מרים אגרוף)… כרצונך… לריב אתך בטח שלא כדאי… (אני זוכרת את השולחנות והחלונות)

יוסי: אז תמצאי לי מחלה ככה, בינונית… לא נוראה כמו ההם… ולא יותר מדי קלה בכדי שיתנו לו את השחרור הזה.

גילה: מירינגיטיס?

יוסי: מה זה?

גילה: דלקת עור התוף של האזניים.

יוסי: זה לא.

גילה: טונסיליטיס?

יוסי: לא מוצא חן בעיני.

גילה: אתה מתחיל להרגיז אותי מר בנבנישתי. מה זאת אומרת “לא מוצא חן” בעיניך – מחלה או שהיא קיימת או שאיננה קיימת, ואתה חייב להתיחס אליה באופן אוביקטיבי… מה אתה בכלל נבין במדע הרפואה שאתה יכול להרשות לעצמך להגיד אם זה מוצא חן בעיניך או לא? מי אתה בכלל שתחוה דעה על מריגניטיס וטונטיליטיס בהקשר זה?

יוסי: למה לך להתרגז?

גילה: למה לי? אז תפסיק להרגיז אותי… נכנס אדם למרפאה לא רוצה להתפשט, אומר שהוא רוצה להגר… לקנדה, כל הזמן מדבר על חבשוש – ועוד מעז לומר לי שהמחלות שלי לא מוצאות חן בעיניו – זו באמת חוצפה… אתה יודע כמה שנים למדתי רפואה… על מה ותרתי בחיי כדי להיות רופאה? אתה בכלל יודע להעריך שבמקום להיות רופאה מכובדת בתל־אביב באתי לכאן (מעיינת בתיקיה) בן בסט… בוזגלו, בעלול, בולבול, בכר, מהלול, והתיק שלך איננו. מה עלי לעשות כאן בערבים? רופאה צעירה ובודדה בערבות הנגב… חשבת על כך לפני שהתפרצת עלי באיומים? אני בטוחה שלא… תגיד כן – או – לא?

יוסי: גברת דוקטור…

גילה: (יושבת ראשה בין כפותיה) מה אני בכלל עושה פה? (חיקויים) תפתחי את הפה – תגידי הה… להוציא את הלשון… לא להשתעל.. (מכסה עין אחת כאילו קבלה עיטוש לפנים) (חיקוי) “לא רוצה לעשות כל שנה ילד – מה לעשות?” “גבירתי, מדינת ישראל צריכה הרבה הרבה ילדים וזו מצווה לאומית של פרו ורבו ומלאו את הארץ” – כדי שיהיו לנו ילדים להגן על הגבולות – אז אתה בא אלי ורוצה לשחרר תיכף ומיד את החבקוק תתביש לך!

יוסי: את מדברת יפה מאד… בחיי… יכול לשבת ולשמוע אותך כל היום… אפילו יותר טובה מהחזן שלנו ביום כיפור… תענוג לשמוע…

גילה: לא תצליח להשפיע עלי במילים יפות, אדוני – אני מחוסנת… אולי התיק שלך במשרד… מיד אחזור… ואז נדע איפוא שאנחנו עומדים…

יוסי: לפני שתלכי אולי תתני לי מהרפואה ההיא נגד עקיצת הדבּורים?

גילה: רפואה נגד עקיצת דבּורים?

יוסי: הפינקלשטיין תמיד נתנה לי…

גילה: תראה אני מבינה שזה “פרצדנט”, ואני לא רוצה שתחשוב עלי שאני סנובית, או משהו, אבל… אני בכלל לא יודעת על מה אתה מדבר…

יוסי: כתוב על זה ספירט נקי, אבל זה “שבע שבע שבע”

גילה: קוניאק? גם כן מציאה. תחפש ותמצא… (הולכת לדלת) אבל שלא תקח במקרה איזה רעל… (ובחיוך היא יוצאת)

יוסי: (מזמר) “ישמח משה” (מוצא את הבקבוק) “ישמח סמוחה במנת חלקו… ומה נתת לו? קוניאק “שבע שבע” נתת לו, נתת לו…” (לוגם – צלצול טלפון) הלו, מרפאה של קופת חולים בשאלתיאל… אמבולנס ליולדת? לסדום? עוד רגע והיא יולדת? אז תתן לילד לבוא… מה צריך לעשות? מי מדבר? דוקטור סמוחה! מה? אני לא נשמע לך כמו דוקטור? ואתה חושב שאתה נשמע לי כמו יולדת?… “חמסה בעיניקו” זה בריא שהיא צועקת… אני היו לי שבעה ילדים ואף פעם לא צעקתי לאמבולנס… חבל על הכסף… שים איזה חמישים לירות – על השמיכה… תראה שהוא יבוא מהר… (גילה נכנסת נושאת תיקים) עוד תגדל אותו לתורה ולחופה ולצבא… תהיה בריא… (סוגר הטלפון)

גילה: הטלפון היה בשבילי?

יוסי: לא, גם לא בשבילי… טעות במספר, “נא לחייג במספרה אחרת…”

גילה: מצאתי את כל התיקים של משפחת בנבנישתי…

יוסי: בלי עין הרע – הרבה תיקים.

גילה: ואמרו לי במשרד לא לטפל בך. בכלל לא…

יוסי: למה בכלל לא?

גילה: מפני שמזה שלוש שנים לא שלמת מס חבר, אדוני!

יוסי: אין דבר, יש עוד שנה אחת לחכות, ואחר כך הכל יהיה בסדר. אני משלם רק פעם לארבע שנים.

גילה: איזה מן שיטה היא זאת, אם אפשר לשאול?

יוסי: אפשר לשאול. שיטת הבחירות. כל ארבע שנים יש בחירות – יש בחירות מוחקים לי את כל המיסים בבת אחת… חבל רק חברת החשמל לא הולכת לבחירות.

גילה: אז מה אתה עושה?

יוסי: משתמש בנפט…

גילה: יש לך מזל מר סמוחה שאני מהדור החדש ודוקא מבינה אותך ואת בעיותיך… (יוסי לוגם מהבקבוק) אבל לשני דברים אני לא מוכנה להסכים.

יוסי: נשמע.

גילה: לרצונך לקחת את משפחתך לקנדה, ולכך שאתה מתנגד שרחמים בנך לא ישרת בצבא. זה לא. איזה עתיד יש לך בקנדה, תאמר לי?

יוסי: איזה?

גילה: איזה יחס יש לך להרי קנדה, לנהרותיה, לאגמיה, לשפתה? מי לך שם ומה לך שם?

יוסי: מי לך שם ומה לך שם?

גילה: כן, מר בנבנישתי. כאן אתה עץ שתול על פלגי מיים… בלב הנגב…

יוסי: מיים?… רק בחורף.

גילה: ושם תהיה עקור משורש… בלי שפה, בלי מקורות יניקה תרבותיים…

יוסי: ובלי ערבים.

גילה: מה יש לך נגד הערבים?

יוסי: אין לי שום דבר נגד הערבים – רק נגד שעושים “ברודה” פיף פף, לא אוהב רעש… פעם היו “איל פאתח” באים בלילה… היה לי מזל שהיה כל כך חושך שלא ראיתי אותם… טראח – המשאבה של הדיזל עפה בשמיים…

גילה: (בחרדה) פה בסביבה?

יוסי: הבית השלישי מהפינה.

גילה: (קצת נחרדת) אמרו לי שפה די בטוח… יחסית.

יוסי: יחסית – 300 מטר היה פיצוץ…

גילה: 300 מטר?

יוסי: אולי 200 (מגיש לה את הבקבוק).. אולי תקחי קצת. מ“השבע שבע” הקוניאק.

גילה: תודה. (מסתכלת דרך החלון) אני קצת קצרת ראייה… מה זה האדום האדום ההוא על ההר?

יוסי: הדבר האדום האדום ההוא על ההר, זה תרבוש… אולי סתם אפנדי – אולי אחד מההם, “הפאתחים”?

גילה: “פאתחים”? הורי ידאגו לי…

יוסי: כאן את עץ שתול על פלגי מיים…

גילה: האמת היא שהדופק התחיל אצלי לפעום במהירות יתירה… בעצם אני לא כל כך אמיצה…

יוסי: אל תפחדי גברת, באמת, “אל פאתח” הערבים לא באים לפוצץ כל יום – רק ככה, לפעמים…

גילה: יש לכם פה איזה ממוצע שנתי?

יוסי: ישנים זה הכי טוב. שמיכה מעל לראש – והצבא כבר ידאג להם… חבל שאני לא צעיר כל כך הייתי הולך להיות מפקד בצבא… צהל… תפארת ישראל וגבוריו… כמו יהושע בן נון.

גילה: זאת אומרת שאתה גאה על הבחורים שלנו בצה"ל?

יוסי: בטח. אלו שומרים עלינו בגבול הירדן…, בחורים אמיצים כמו אריות.

גילה: אז איך זה שאתה רוצה לרדת לקנדה?

יוסי: אני רוצה לרדת לקנדה? מה לי שם ומי לי שם? זוהי הארץ שנתן אלוהים לאבותינו ולנו… את חושבת שאני עוזב דוקטורית כל כך צעירה ב* * * *¹ ונוסע ב“טרומבוליט” לקנדה? ירחם השם. זה רק חבשוש * * * * ימח שמו ושם זכרו…

גילה: אני באמת שמחה שאתה נשאר אצלנו…

יוסי: גם לא רוצה כבר פתק בשביל חבקוק… רק פתק לבקבוק…

גילה: יופי.

יוסי: גם לא רנטגן בשביל הקונסול.

גילה: יוצא מן הכלל.

יוסי: רק איזה פעמים בשבוע שיהיה פה בקבוק נגד עקיצות של דבּורים…

גילה: “שבע. שבע. שבע.”

יוסי: כמו שהיה נהוג אצל הפינקלשטיין.

גילה: עלי ועל צוארי.

יוסי: התמונות האלו בכלל לא של רחמים חבקוק… זה אני בעצמי כשעוד לא הייתי עייף… עושה הרבה “רוח” בשביל הקוניאק והעראק…

גילה: חה. חה. חה.

יוסי: ואף פעם לא שברתי שולחנים וחלונים.

גילה: חה. חה. חה.

יוסי: והשם שלי בכלל לא יוסף סמוחה בנבינשתי…

גילה־יוסי: חה. חה. חה.

יוסי: רק אמרתי באה רופאה חדשה צריך לדאוג שתהיה בריאה…

גילה: אני באמת אכתוב הכל להורי… חה. חה. חה. ולבועז… היום הראשון שלי בנגב… מלא חויות, ומלא רשמים… אגב מה שמך האמיתי?

יוסי: חבשוש. חה. חה. חה

גילה: חבשוש. חה. חה. חה.

יוסי: חבשוש. לא רנטגן, לא קונסול ולא “בטיח” חה. חה. חה. רק דואג שיהיה קוניאק לשמח לבב חבוש…

גילה: אז מה עושות כל התמונות הללו, הצילומים, בארנקך?

יוסי: הצילומים מצאתי אצל הבר־מינן ההוא שמת ערירי, כמו ערער בערבה… לא התחתן אף פעם, כמוני…

גילה: הו, אני באמת מצטערת לשמוע, אז אין לך ילדים?

יוסי: אין לי.

גילה: ואין לך גם אשה?

יוסי: לא בא לי. עצוב בלב. אז אני רוצה לעשות קצת “ישמח משה” – צועק. אומר יורד לקנדה… תיכף נותנים לי משהו… תאמיני לי לא יודע אפילו איפוא הקנדה הזאת…

גילה: והאמת היא שאתה אוהב את ישראל?

יוסי: בטח אוהב. ארץ יפהפיה, עוד לא לגמרי זבת חלב ודבש – אבל תהיה, תאמיני לי שתהיה עוד ארץ זבת חלב ודבש – רק שלא נהנה עצלנים. עשו גם צינור שיביא לפה הרבה מים…

גילה: וכל ישראל חברים, נכון?

יוסי: בטח חברים – חברים. כולנו יהודים – ושמחים שיהודים, באמת.

גילה: וכל ישראל ערבים זה לזה, נכון

יוסי: בטח ערבים, רק שהערבים יתנו לנו לחיות בלי רעש – כל החיים שלנו פה יהיו חגיגה כמו “שמחת תורה” כל יום… אין כמו מדינת ישראל שכולנו בני מלכים – ולא רק בפסח…

גילה: אתה מתוק.

יוסי: גם את, יה דוקטורית. אני יכול לקחת את הבקבוק הביתה, לצריף?

גילה: בחפץ לב.

יוסי: תודה רבה. אז כל פעם בשבוע אני בא אצלך – ושהרפואה נגד הדבורים תהיה כבר מוכנה בשבילי, ההה?

גילה: עלי ועל צוארי.

יוסי: ועכשיו לפני שאני הולך, אולי תתני לי צילום שלך… שאז תהיה לי גם בת אצלי בארנק, על יד רחמים חבקוק… ההה?

שוש: הו חבשוש, אתה באמת נוגע אל לבי… (מחבקת אותו) אני שמחה שאין לך מיחוש… (בקריצה) המיחוש של סמוחה חבשוש…

יורם: (בקריצה ובנגון, תוך שהוא בזרועותיה) "ישמח סמוחה חבשוש במנת חלקו..

מסך

נפשות:

שמואליק

חיים רוזן

זורקין: גנב מבוגר

נחצה

אורה

נמרוד

       ערב, קיוסק, ספסל, עץ

שמוליק: (יושב על ספסל רוזן מתהלך בעצבנות) הוא אמר שיבוא?

רוזן: עוד איך על בטוח נו כבר 12 ומחצה… מה השעה בדיוק שמואליק: עכשיו?

רוזן: עכשיו? אין לך שעון?

שמואליק: יש

רוזן: נו?

שמואליק: מתעצל להוציא את הידים מהכיסים.

רוזן: (מוציא חפיסת סיגריות) רוצה סיגריה?

שמואליק: כמו כלום

רוזן: הא, עכשיו אתה מוציא את הידיים?!

שמואליק: אל־תנג’ס מה זה. נלסון?

רוזן: אחרת אתה לא רגיל?

שמואליק: רגיל רגיל לסחוב מאבא שלי, אף פעם הוא לא מביא? איך זה בשנתיים האחרונות הוא פתאום מעשן כל כך הרבה קופסאות

רוזן: הוא מעשן קופסאות – יופי של אמא

שמואליק: ואמר עושה לו ארוח היא אומרת" “תקרא בעיתונים כמה שסגריות גורמות לסרטן בריאות סרטן בגרון ותפסיק לעשן תקרא מה שכתוב בעיתונים…”

רוזן:¹

שמואליק: כן לקרוא בעיתונים הנחצה הזה כבר יוצא לי מהאף… הוא אמר שיבוא?

רוזן: על בטוח (יושב ליד שמואליק, שניהם מעשנים) נמאס לחיות זו לא מלה. פשוט נמאס.

שמואליק: לא יודע מה לעשות עם עצמי שביעית גמנסיה, מה אחר כך? שמינית גמנסיה מה אחר כך מה אחר כך השד יודע וגם אבא שלי.

רוזן: מה הוא רוצה?

שמואליק: הוא רוצה שאהיה אדבוקט?

רוזן: איזו מן מלה זו?

שמואליק: עורך דין.

רוזן: שמעתי שכל שנה מתווספים לנו בערך שלושת אלפי עורכי דין… אחד פחות אחד יותר. כבר לא משנה… ואולי אבי רוצה שאהיה מתווך של נכסי־דלא־נידי… והוא מנדנד בדיוק כמו אבא של נחצה

שמואליק: לא יודע

רוזן: מה לא?

שמואליק: מה הוא עושה?

רוזן: מי?

שמואליק: אביו של נחצה

רוזן: אין לו אבא, אבל לאמו יש חנות מכלת והיא רוצה שהוא ימכור גבינה…

שמואליק: אני שונא את הסוף של הסיגריה… יש לה פק – טעם מר – כמו ממשהו נגמר ואין יותר… אין… אתה רואה כולם יודעים מה עלינו לעשות חוץ מאתנו… זה הורס אותי. כאילו שאתה לא יודע ומה הקיוסק הזה עושה כאן? שוב הקיוסק הזה פעם בשביל קומזיץ… אבל אחר כך לאחים שלי היה מה לעשות, אחד הלך להתלחם באנגלים שני הלך לקיבוץ… ואני קדחת, בורח לסרט ואחרי הסרט הולך לעוד סרט.

רוזן: זה כמו אכילת פיסטוקים אתה כבר כמעט מקיא – אבל ממשיך לאכול… שמע אני חושב שנחצה מסדר אותנו…

שמואליק: מה פתאום?

רוזן: הקומזיץ מתחיל? בלילה אצל אורה נכון? כשאבא שלה הולך למשמרת לילה בחברת החשמל רידינג… אה! או מה נחצה חושב שאנחנו נסחוב לבד – ואם יתפסו אותנו – גם נלך לבית סוהר לבד שמעת איזה רעש?

שמואליק: איפוא?

רוזן: בקיוסק.

שמואליק: זה העכברים עושים קומזיץ לוואעלים! די, אל תתעצבן, אילו ראית את הסרט בחורים אמיצים לא היית נפחד מרשרוש של עכברון…

רוזן: זה שוטר (שריקה) בוא נסתלק!

שמואליק: השתגעת? אסור לנו לשבת על הספסל?

רוזן: באמצע הלילה מה אנחנו סיכוג’ה² ויואל? שריקה

שמואליק: אני נותן את ראשי שזה נחצה.

רוזן: מיד הוא עושה פוילע־שטיק

נחצה: (נכנס) אהלן מה אתם שותקים? הכנסתם הכל לשקים?

שמואליק: אתה גם כן. צריך לך שק על הראש, מה?³

נחצה: כשרציתי לצאת התברר…

שמואליק: נ ו?

נחצה: שיש לי בחינות בהיסטוריה… ודוקא מחר… אז ישבתי… ופתאום נהיה מאוחר

רוזן: ספר את התרוצים האלה לסבתא שלך

נחצה: אילו ידעת באיזה מצב היא – לא היית מדבר כך על סבתא שלי

רוזן: סליחה היא חולה. נחצה

נחצה: לא היא מתה לפני ארבעים שנה… ועכשיו לענין

רוזן: מה דעתך על המפקד

נחצה: אורה תחכה לנו… הבטחנו להביא כמה דברים לקומזיץ

רוזן: ואורה אמרה

שמואליק: שוב אורה דחילקום – היא נמאסה עלי היא עושה את כל הקומזיץ הזה בשביל ה“חתיך” החדש שלה למה שגדל לו שפם…

נחצה: אתה ממש מתפקע מקנאה… הוא עובד אצל עורך דין – ואתה לא יודע מה לעשות עם החיים המזופתים שלך.

שמואליק: כאילו שאתה יודע!

נחצה: כשאלך לצבא – לא אחזור יותר לעיר, לסינימה – אם תראו אותי בדיזינגוף אני משלם לירה קנס נמאסה עלי העיר – הולך להיות טרקטוריסט בשדות… כמו ההוא שהלך בשדות ועכשיו חזרה לעבודה אין שוטרים?

(הם נגשים לקיוסק) אתה רוזן, תעמוד בהבטחה אני ושמואליק נכנסים פנימה – ועושים ויגדה⁴…

שמואליק: שמעתה…

רוזן: שוב רשרוש?

שמואליק: תודה יש מישהו בפנים אתה רואה יותר מדי סרטים בזמן האחרון…

זורקין: (יוצא מתוך הקיוסק) שלום! (הם עומדים פעורי פה) אתם בטוחים שאני בעל הקיוסק־לא? ופעם שניה כאשר תחליטו לגנוב תדברו יותר בשקט.

נחצה: מי אתה?

זורקין: אני מחלק נדבות לעניים… שמע אתה כבר מתגלח? זו המחלה שלי – לחלק נדבות לעניים… […]. ואתם, אם יש לכם בית – תאמינו לי […] יותר טוב מבית סוהר. אם מתחילים לחלק נדבות לעניים זה כמו מחלה כרונית, אי אפשר להפטר מזה…

שמואליק: אתה מותח אותנו – או מה?

רוזן: אף פעם לא שמעתי שגנב מדבר כך?

נחצה: מי אמר לכם שהוא גנב? זה רובין הוד… שמע, מה…

זורקין: אתה יכול ללכת ולהודיע למשטרה…

נחצה: מה אתה חושב שאנחנו? (נעלם)

זורקין: מה אני חושב שאתם? חבר נפשות עלובות שלא יודעות מה לעשות עם עצמן. מתחילים לסחוב בשביל כף וגונבים מכוניות קצת סיגריות וואפלים בשביל קומזיץ – ואחר כך מסתבכים יותר ויותר ונכנסים לתוך הבוץ…

נחצה: אז למה אתה…?

זורקין: אני כבר לא יכול לצאת מתוך הבוץ… מאוחר מדי… קחו (זורק כמה וואפלים וסיגריות (הולך לאטו ונעלם)

שמואליק: יהחביבי – כמו בסרט!

רוזן: בחיי שהוא צודק

נחצה: אין לכם דם. שמעתם קצת מוסר… אורה מחכה לנו.

שמואליק: אורה! שוב אורה! מה אנחנו רוצים לעשות רושם עלוב על איזה ממטרה עלובה – ובשביל זה אנחנו הולכים לסחוב מכוניות ולסחוב מתוך קיוסקים – מפני שאין לנו דם – לא לעשות רושם מזוייף כמו ברילנטים… אני הולך…

נחצה: לאן?

שמואליק: הביתה כמו שאתה רואה אותי… אקרא ספר… לאחר חצי שנה של רקבון…

רוזן: השתגעת? היא מחכה לנו… (אורה ונמרוד מהלכים שלובי זרוע) לא היא לא מחכה לנו היא כאן…אורה!

נמרוד: (לאורה) קראו – לך!

אורה: הנח לי. בוא נלך!

נחצה: מה אין קומזיץ?

אורה: שיניתי את דעתי

רוזן: הכלבה נמלכה בדעתה…

אורה: חשבתי שיהיה יותר מענין לטייל…

שמואליק: שומעים?

נחצה: יותר מענין ממה?

אורה: יותר מענין מאשר לשמוע עוד פעם איך המפרי בוגרט הוא?⁵ ואיך מרלין מונרו היא החתיכה הכי חתוכה…

שמואליק: הה אה רק רוצה שהחבר החדש שלך יגיד לך את זה באופן מיוחד וביחידות על ספסל?

אורה: אני לא אמרתי לכם ללכת לגנוב.

רוזן:?⁶ שמוליק

שמואליק: לא אני

נחצה: איזה יתוש נכנס לך לראש. בואו נלך לביתה של אורה ונרקוד קצת רוקן־רול.. נתחכח קצת יש לה מליון תקליטים…

נמרוד: הם נשברו.

שמואליק: מי אתה שאתה נותן לנו עצות כל כך חשובות ואתה יודע בדיוק מה מצב התקליטים שלה (נגש קרוב לנמרוד כאילו יהלום בו)

אורה: אל תענה לו

שמואליק: אתה עובד אצל עורך דין הה?

נמרוד: לא אני עובד על מחרטה, אם לא איכפת לך

שמואליק: ומה אתה אומר על החברה שלך ששולחת את החברים שלה לגנוב בקיוסקים בשביל הקומזיצים שלה

נמרוד: והיא בזה להם בלבה – ממני שאין להם אופי במיל…

רוזן: אותך היא לא שלחה?

נמרוד: (בחיוך) בנתיים לא!

שמואליק: מענין!

נמרוד: זה לא כל כך מענין – זה פשוט יש אופי – ויש חוסר אופי אתה יכול לקחת את עצמך בידיים ואתה כמו סחבה… כמו סמרטוט… רק רוקן־רול… רק סרטים… ואתה בז לעצמך.. ואז אפשר?⁷ מה שרוצים. מה שאתה צריך לעשות על מישהו מפני שאינך עושה כל רושם על עצמך.

נחצה: מה יש לדבר אורה בידיים טובות

רוזן: ידיים עם אופי

שמואליק: הייתי רוצה לשים חתיכת אגרוף על הפרצוף הזה

נמרוד: אתה אומר זאת מפני שאתה שונא את עצמך. מפני שאתה אפס מה מה תוכיח אם תכה אותי? שאתה יותר חזק? טוס יותר חזק? פרד יותר חזק – אז הוא לא פרד?

שמואליק: החתיך של אורה הוא עצום (סרקזם)

נמרוד: אגב אני לא החתיך שלה… היא פשוט בת דודי.. תאר לך…

שמואליק: (מתרכך) כך?

נמרוד: בדיוק כך.

שמואליק: אז איפה אתה עושה את ה…חרטות שלך?

נמרוד: בקבוץ

נחצה: וולא־איל עזים –?⁸ אותנו מאת אחוז

נמרוד: אני מכיר אתכם – מפני שאני הייתי בדיוק כמוכם… לפני שנתיים… רוקנ־רול… חתיכות המפרי בוגרט… עד שהרגשתי שאני נחנק בתוך הנשמה שלי… כמו בבוץ… ואז החלטתי לצאת מתוך הבוץ למצוא לי דרך בחיים…

רוזן: בדיוק כמו שההוא אמר לנו…

שמואליק: נ כ ו ן

נמרוד: מי זה ההוא?

שמואליק: מה זה חשוב איזה רובין הוד – שיצא מתוך הקיוסק…

מסך

הפסקתי לקרוא עתונים. בסוף לא יכול בלי עתונים…

אני לא סנוב. תאמינו לי שאני לא סנוב.

שמי מוישה גריס. אני לא כל־כך מוישה ולא כל־כך גריס… אבל… אני ההיפוכונדור האמיתי של המאה העשרים – וגם זה לא הולך ברגל מכל דבר אני מתרגש – ובולע כדור נגד התרגשות. אצלנו במשרד אני נותן עצות לכולם. כאב־ראש – יש לי כדורים. כאב־אוזן כאב־ברך־כאב־ירך… לך למוישה גריס. גוף האדם לא רק גוף האדם – הוא גם נשמה. מי שלא מאמין – שישאל אותי… ואת הנשמה אפשר לתמוך בכדורים דוגמא? בבקשה! נסעתי באוטובוס וזה היה נורא. עשרים מרפקים בצלעות שלי… דורכים לי על הרגליים… האשה השמנה מזיעה שזה נורא… הנהג עצבני ומסרב לפרוט חמישים לירות… צועקים להתקרב אחורנית… בקצור, גהינום. כדור אחד של פירוגרון – נסיעה ואוטובוס גן־עדן… מרפק בצלע־חה, חה, חה, דורכים על היבלת־חה, חה, חה, אני יושב בשקט ונהנה לקרוא איך רוצחים בניו־יורק… שוחטים בהודו מפציצים בויטנאם… ולא אכפת לי כלום אבל הצרה התחילה אתמול… מה קרה? עמדתי באוטובוס והחזקתי בשתי ידים למעלה־בלונדינית אחת עמדה לצדי – ושאלה מה השעה? איך אתה יכול להביט בשעון על היד עם שתי הידים למעלה? אז במקום זה שאלתי אותה אם לא נפגשנו פעם? והיא אמרה לי שהיא עובדת במוסד לחולי־רוח… והכל אפשרי… וחייכה בפה מלא שינים עוד לא ראיתי פה שיהיו לו כל כך הרבה שיניים… ולבסוף קבענו פגישה ליד הקולנוע “רצח באורינט אכספרס” לא הלכתי לעבודה. הייתי כל כך נרגש לפגישה שקבלתי נובברין נגד התרגשות. אחר חמש דקות הרגשתי שאני לא נרגש – אבל מתחיל להרדם. אז לקחתי בריננובו נגד הנובברין…. והתחלתי לאבד את השיווי משקל באוזן השמאלית… החדר הלך כל הזמן שמאלה… כדי לאזן את פלס המים אצלי באוזן לקחתי פילומדין… קבלתי מיד איזון נכון… אבל זה השפיע על הכבד יש לי כבד מאד אישי… לקחתי טרמנדרין נגד הכבד – אבל המרה שלי התחילה לצעוק… והוצאתי במהירות את כדורי הפפימנדין נגד פילומדין טרמנדרין, בריננובו ונובוברין… ושוב חזרתי להיות מוישה גריס האמיתי – ועצבני!! כמו שאומרים חזרתי למקום שבו התחלתי – עצבני נורא. פתחתי במהירות את ירחוני הרפואה שקבלתי מדודתי הרופאה מעפולה… ויטמינים, תקלה זה מה שחסר לי. שלוש גלולות של מירונצים, ספילידתס והמומידס – והתחלתי לשרוק בעליזות… ויטמין בי־יש. ויטמין ד' יש ויטמין א. ב. סי. די. – יש. אבל אז מצלצל חיים שמו – ושואל מה אני עושה הערב? – אני לא יכול להוציא הגה מרוב ויטמינים… הפה שלי קפוא. יכול לנענע את הלסתות – אבל לא את השפתיים… וחיים שמו עוד שואל אם אני פה… ואני פה ולא יכול להגיד לחיים שמו שאני פה… מצב טרגי. והוא מספר לי איך הלך לו עם נורה וביזה ושמיזה – ואני רוצה לבכות או לצחוק – לא הולך לי… השפתיים כמו סוליות… למחרת אמר לי חיים שמו במשרד שאני סנוב ולא יותר… הו, אתם רוצים לשמוע מה היה עם “הרצח באורינט אכספרס” – איך אני יכול לדעת אם חיכיתי לבלונדינית עד סוף הסרט – לפני אולם הקולנוע?

אבל סנוב – זו פשוט השמצה – לא מוישה גריס.

(סוף)

שמי מוישה גרויס. לא רואים עלי – אבל אני עבדתי בבית חרושת לחלבה וריבה של האדון גורנישט. לא איכפת לי שאדון גורנישט פיטר אותי מחלבה מפני שקראתי עתונים. בין כה וכה העולם הולך ונגמר… זה כתוב כאן בעתון. בעוד מאה מליון שנה השמש לא תתן מספיק שמש, הקרחונים של הציר הצפוני יתחילו להתמסמס, וכל המיים ירדו למטה על הגלובוס – והכל ישקע במיים. גם אדון גורנישט והגברת גורנישט והחלבה והריבה שלהם. חה. חה. חה. סיכויים טובים. למה לי בכלל לעבוד אם העולם הולך בין כה וכה? מזה שבוע הפסקתי לקרוא עתונים. אני לא יודע מה עתונים עושים לכם, לי הם עושים דברים משונים מאד. בעמוד הראשון אני מחפש את הקטסטרופות… התפוצצות… הרוגים… טבוחים… שחוטים… ואז אני מתחיל לרעוד. אני אדם רגיש. 74 מדרגות לרדת לקנות עתונים – 74 מדרגות לעלות… על הגג, שם אני גר, ליד האנטנות. אני בעצמי אנטנה שרושמת את הזעזועים. אז לפני שאני פותח עתון אני לוקח פילולה. פילולה פריגורין נגד התרגשות. אבל הפריגורין הוא כל כך חזק שעלי לקחת מיצודרין נגד הפריגורין שלא ארדם. אבל המיצודרין מסדר לי שולחן המטבח שמאלה – כמו בסערה על סיפון אוניה… הכל מסתובב… אז נגד השפעת המיצודרין אני בולע פילולה של פאמפאדין… זה בסדר גמור, אלא שהכבד שלי מתחיל לצעוק. שיווי המשקל שלי הולך שמאלה בפלס מיים, ואני עושה סיבוב נגד הפלס וממהר לקחת פילולה של טרמדרין נגד השפעת הפאמפאדין שיחליש את המיצודרין שירגיע את הפריגורין.

ושוב חזרתי למצב הרגיל שלי: מוישה גרויס שעבד אצל אדון גורנישט במעבדות לחלבה וריבה חיים קשים, מה? שמתם לב שעוקבים אחרי? בגלל זה שאני חובש את הכובע עד מאחרי האוזנים… אם תשמרו סוד אני אספר לכם בלחישה מדוע. כל הענין התחיל עם הויטמינים. העובדה שיש ויטמינים שמאפשרים לי לראות בחושך, כמו החתולים, לא כל כך הדאיגה את שרות הבטחון הסודי שלנו. מה שהדאיגה אותם שהמצאתי את תערובת הויטמינים שתאפשר לי להיות רואה ואינו נראה. מאז התחילו לעקוב אחרי. ששששששש… שקט. אתם לא שומעים צעדים מתקרבים?…

תודה לאל – הלכו. מצד הגב שלי אני רואה ואינו נראה… רק רגע, אני צריך לבלוע עכשיו פילולים של המוצידס… (בולע) תודה. אני אדם רגיש ועצבני. לא נולדתי עצבני. נהייתי עצבני יותר מאוחר. בכל מקום שעבדתי פטרו אותי מפני שהייתי קורא עתונים בזמן העבודה, כאילו אני המצאתי את העולם ואת העתונים. שששש… הם לא מתקרבים?

אבל את הסוד שלי אני לא נותן לאף שרות בטחון… שמתם לב שלא עברתי ליד חנות ארגזים ומזוודות…? שרות הבטחון ניסה כבר חמש פעמים להכניס אותי למזוודה סודית ולהעביר אותי במטוס מתל־אביב לירושלים… אבל למזלי החזקתי את הרצפט מתחת ללשון, כך שלא היה כדאי להם להעביר אותי במזודה בלי הרצפט… אז שלחו אלי את אדון גורנישט להוציא את הסוד. ברגע שנכנס לחדרי – 74 מדרגות – ולא היה לו כוח לנשום… “מה נשמע?” שואל אותי אדון גורנישט… כאילו שנינו לא יודעים מה כוונת בקורו. אני מנענע בראש. הוא שואל: "האם במקרה לא גנבת מהמעבדה כמה “דרישפריצים?” “השמיגגה” הזה קורא לסככה שעושים חלבה בגבעתים מעבדה… חה. חה. חה. גורנישט מיט גורנישט. “לשם מה אני צריך דרישפריצים?” אני אומר לו. “מה אני יודע” אומר גורנישט. "אולי מאותה סיבה שגנבת קודם את “השלאפר גצייג” מהמקום יחד עם “הגשטול” לתופינים. אז עלה לי הדם תיכף לראש. בינינו לבין עצמנו לא סחבתי “דרישפריצים” – הספיקו לי בהחלט רק שנים… אבל להגיד עלי שהגעתי לדרגה מוסרית כזאת שאסחוב גם את “השלאפר גצייג”, זה באמת יותר מדי. אז אני אומר לאדון גורנישט: “חכה רגע”. והוא שואל: “למה לחכות?” ואני אומר לו: “אתה לא רוצה שאני קודם אוריד לי את הדם מהראש?” וגורנישט שואל איך אני עושה את זה. ואני מוציא את המזוודה מתחת למיטה ומוציא את הצנצנות. עשרים צנצנות. לוקח חמש כוסות מיים ושם על השולחן. שם בשורה עשרים פילולים ומתחיל לבלוע כדי לייצב את הַפֶלֶס שלי. כמו שאני בולע העינים של גורנישט יוצאות מחוריהן מרוב קנאה… “שכח את “דרישפריצים” ואת “השלאפר גצייג והגשטול” – כך אומר לי גורנישט – בדאגה – אתה לא חולה מוישה גרויס?”. – “למה שאהיה חולה?” כך אני שואל אותו. “לא אני חולה – העולם חולה”. וגורנישט קם ממקומו ושואל אם הוא יכול לשלוח אלי רופא. פתאום התחיל לדאוג לי. אבל אותי הוא לא יוכל לרמות. הרופא יהיה לבטח ראש שרות הבטחון – והמזוודה תחכה לי כבר למטה על המדרכה… “איזה דוקטור?” אני שואל כאילו אני לא מבין מה הולך פה. “רופא עצבים לא יזיק לך” אומר אדון גורנישט. “וכדאי לך להפסיק לזמן מה לקרוא עתונים”. נכון שכמעט אי אפשר לזוז אצלי בחדר מרוב עתונים… “אתה דואג יותר מדי לעולם” אומר לי אדון גורנישט… “אז אולי תצא להבראה בטבריה או במועדון הים התיכון עם הצרפתיות הקטנות”. “אם אני אצא להבראה” – אני שואל אותו – “אז מי יודיע לך שהעולם מתקרב לקיצו?” על זה לא היה למר גורנישט מה לענות. הוא נשאר בפה פעור… ככה… אז הצצתי דרך מעקה הגג וראיתי את המכונית השחורה של ראש שרותי הבטחון מחכה לי. מה עשיתי? הורדתי מהר מהר את הבגדים, בלעתי את הויטמינים מהרצפט – ונעלמתי בחשכת הלילה. עכשיו אני עובד על המצאה איך להעביר את המיים מהציר הדרומי לציר הצפוני לזמן שהקרחונים יתחילו להתמסמס. אני זקוק לתמיכה ציבורית כדי לקנות את הצינורות הדרושים. יש לי כבר מעבדה קטנה עם “דרישפריצים שלאפר גצייג וגשטול”. מה שאני זקוק עכשיו זה ועדה ציבורית. קרן של כמה מיליארדים וקצין ליחסי ציבור. את הכספים נא לשלוח למוישה גרויס, תל־אביב, על הגג, ליד האנטנות. תודה.

סוף.

(נכנסת בהשענה על מקל. משקפים בקצה אפה)… אוּ, הגב הזקן שלי. והעינים לא כפי שהיו פעם… (יושבת) אני מחכה לבן שלי… זה המוסד האחרון שבנה… תמיד הוא בונה. תמיד הוא עסוק, מסכן. מקום יפה מאד… נסעתי שלוש שעות מהמושבה כדי לראות את הבן שלי… שמחתי שהוא נתן לי רשות לבוא… אמרתי שאחכה לו פה… הו, הנה הוא עובר… עכשיו הוא יעצר לרגע ויגיד “שלום, אמא. שמח לראות אותך…” הוא הלך ואפילו לא זיכה אותי במבט אחד… הוא פשוט עסוק… יש לו דאגות. המכוניות שלו תמיד עושות לו דאגות… והפרדסים… והסכרים שהוא בונה באפריקה… פשוט אין לו זמן לבקר את אמא שלו במושב זקנים במושבה הרחוקה. כל הדרך עמדתי באוטובוס. אין לי טענות. הגעתי בשלום לתחנה המרכזית. לא יכולתי להגיד לצעירים שיָשבו שיקומו – מפני שהם מגינים על המולדת וזקוקים להרבה כוח… אני יודעת. העצמות שלהם עוד צריכות לגדול… סוף כל סוף בגילי אף אחד לא יקרא לי לשרת בצבא ההגנה לישראל… (מחייכת) זקנה שוטה. זקנה שוטה. אז עמדתי כל הדרך ויהודים טובים צעקו סביבי באידיש ובעיראקית ובטורקית… והיה כל כך צפוף שהרגשתי על עורי ועצמותי שעם ישראל באמת חי. כשדוחפים באוטובוס אז מרגישים שזה כבר לא העם היהודי החלוש… פה דוחפים כך שיודעים מייד שהתפתח אצלנו עם שרירי – כמו כל הגויים.

הנה הוא עובר. אני רק אסדר את השמלה וארכיב את המשקפים… תיכף הוא יגיד “שלום אמא. באמת את חסרת לי מאד…” הוא עבר. חבל מאד. הוא תמיד כל כך עסוק, מסכן. פעם היה קטן כזה… כמה פעמים לא ישנתי לילות שלמים ודאגתי לו… הוא בכה, המסכן. היה קטן וחלש… תסתכלו עליו עכשיו: בריא כמו שור. מסכן. עובד כל כך קשה לעשות עוד כמה מליונים…

באתי רק כדי להסתכל בו קצת ולקבל נחת… מבן כזה באמת יש נחת… בפעם האחרונה שכמעט וזכיתי לראותו היה בפסח לפני שלוש שנים… כן. אמר שיתכן ויזמין אותי לסדר פסח בוילה שלו ליד מגרש הגולף… סדר פסח אתו והנכדים שלי. (שרה: אליהו הנביא… וכו'). חצי שנה חיכיתי לסדר הזה. הנכדים שלי יטפסו לי על הברכים… שובבים נחמדים כאלו. הם ישאלו את הקושיות ונזמר ניגונים… כל אחד דומה למלך בפסח… מעבדות לחירות… יצאנו מבית עבדים במצרים… ואז אני מתחילה להכין את עצמי לנסיעה באוטובוס. סוף כל סוף הוא לא יכול לבוא לקחת אותי באחת המכוניות שלו… אסור לו להזניח את העסקים אפילו לרגע… זה ברור. ולסמוך על הנהג הפרטי שלו – סתם אדם זר שרק מקבל משכורת? – לא בא בחשבון. אז כמעט שיצאתי ממושב הזקנים ללכת איזה קילומטר בשביל העקציה ופתאום טלפון בשבילי. פחדתי נורא. שנתים לא טלפנו אלי… אז פחדתי שזו בשורה רעה. אבל לאחר ששמעתי את קולו הבהול של בני היקר בטלפון נרגעתי לגמרי. הוא אמר לי שאולי אני לא ארגיש טוב בסדר מפני שמשרד החוץ בקש ממנו לארח בסדר דיפלומטים מפולניזיה, מלאזיה, ליבריה וגאנה. הם מדברים רק אנגלית וצרפתית ואני לא ארגיש נוח בחברתם… כזה בן עדין נפש יש לי; כזה מתחשב באמא שלו. הלואי על כולנו בנים רגישים ומתחשבים כאלה… הנה הוא עובר. אני אישר את הקמטים של השמלה ואסדר את שערותי… הוא מתקרב. הו, בני המתוק. אתה לא זוכר איך הייתי נושאת אותך בזרועותי… הוא פשוט לא זיהה אותי, אני חושבת. הוא עסוק. מסכן, כמה דאגות יש לו… לעשות כסף זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה… אז אחרי שנרגעתי ולא נסעתי לסדר פסח ישבתי ליד החלון במושב זקנים וסרגתי לנכדים שלי… היו שם כוכבים מרוחקים והם הסתכלו איך אני סורגת באהבה ואמונה… בכל הלב. מה שאני עושה – בכל הלב. גם הבן שלי כך. גם זו לטובה. מה באמת יכולתי לשוחח עם הדיפלומטים באנגלית וצרפתית… הם לא היו מבינים אותי… תראו איך הוא מסתובב שם עם שתי הבלונדיניות הצעירות. איזה מרץ ואיזה חן. תענוג להסתכל. אני בטוחה שהן לא אדישות כלפיו… נחת. חבל שאין לי שעון… אבל לא הייתי רוצה שנהג האוטובוס שוב ימתין לי… זו מושבה כזאת שיש אוטובוס רק פעם ביום… אנשים טובים, אנשים טובים האכרים הללו… מביאים לי תרנגולת לחגים ולא רוצים תשלום. לסדר הם מזמינים אותי שלא אשב בבדידות בחג… “תודה רבה. תודה רבה, אנשים טובים”. כך אני אומרת לאכרים במושבה… “אבל סוף כל סוף אני לא בודדה בעולם… יש לי בן יחיד והוא יזמין אותי לסדר… אם לא יהיה עסוק מדי”. ואני מחכה… יש לי סבלנות.

הבן שלי אוהב אותי – זה ברור. טוב, צריך לקום וללכת לתחנה המרכזית… אני לא רוצה להפריע לו… יש לו כל כך הרבה דאגות… אני אלך לי בשקט… פעם הוא היה קטן כזה – אבל היום הוא בונה את המולדת הבנויה… מי יודע, אולי בעוד שלוש שנים הוא יזכר לפתע שאני ממתינה לו ליד החלון הפתוח במושב הזקנים ויקרא לי לבוא לסדר פסח… אני אשמח לבוא. צריך ללכת. אוי, הגב. הרגלים כבר לא מושכות… אבל יש אהבה בעולם, ויש געגועים… והבן שלי היקר אוהב אותי ומתגעגע אלי… אבל מה לעשות – יש לו דאגות… (בלחישה) שלום בן… תמשיך להיות בריא כמו שור… העקר הבריאות… להתראות… אני נוסעת… אני אחכה לך. תמיד אמהות מחכות לבנים… יש לי סבלנות, בן. יש לי סבלנות, בן.

(יוצאת לאט לאט)

סוף

פרולוג

       תהלוכת נושאי לפידים עוטרת את הרוקדות. צידונים עומדים בדרך.

       (פתיחה – בימי שלמה המלך. על יד קבר בת־יפתח. תהלוכת נושאי לפידים, ונערות נושאות זרי־פרחים ועטרות. עוברת שיירת צידונים.)¹

צידוני: ה' אתם, מה הלפידים ומה לילה מליל?

נער 1: מי אתה ומאין תבוא?

צידוני: מצידון הנני ודר אני בארץ, לירושלים קריה המלך שלמה

זקן: ולא תדע חגנו, חג יפתח הגלעדי ובתו?

צידוני: לא שמעתי אבי שמע יפתח הגלעדי. הבה גלה לי מי היה ואדע, ואספר זאת לכל עוברי האורח אל המדורה עם ליל…

זקן: היו היתה עפרה, בת גלעד תמה צפורת בכרמים הנעורים פרחו בה והיא פרחה עמם. אך בא היום, הוא יום המלחמה…

צידוני: מתי היה כל זה?

זקן: לפני שנים רבות רבות הצידוני!

זקן: ומדי שנה בשנה נחוג זכרם, עובר באורח.

צידוני: דמה היה ביום המלחמה, אבי?

זקן: דור של צעירים נתן נפשו על ארץ הגלעד והיא עפרה גולה כותרת לנזרי הדם היתה כי לא חמקה מגזר־גורל־אין־פתר־לו ומאז מדי שנה בשנה כיום הזכרון, עולים אנו לקברה לבכות הנעורים החולפים עם סתו ומות, בעתות שלום ובעתות הקרב, על ארץ מכורה.

צידוני: ומתי היה הדבר, אבי?

זקן: היה הדבר בימי שפוט השופטים בכנען… בעת ההיא לחצו בני־עמון מדיין ופלשת את בני־ישראל והציקו להם במאד מאד… ויום אחד, עם בוקר, יצאו בני ישראל בארץ הגלעד לקצור קצרם בשדה…

תמונה 1 (על הבמה המרכזית)

       (בימי שפוט השופטים)² רקוד קוצרים, ככלות הרקוד נשמעת זעקה:

ינון: הביטו וראו, בני עמון על סוסיהם!

פנואל: פושטים בגדוד־ופיהם הלום:

ינון:… ואין מושיע בישראל. היינו לבז ולחרפה, היינו למשל ולשנינה בכל גויי הארץ־והעמונים מושלים בבני ארץ גלעד.

?ומר: (באה בריצה) הי אתם, הקוצרים, מהרו המלטו, העמונים באים!

ראומה: (באה בריצה) הטעינו השעורים – לבל יפלו בידי בני הבליעל.

ינון: העת קצרה… אשמע את צהל הרמחים! הם קרבים הלום!

       (הקוצרים ממהרים להמלט לצד – ומול פניהם באים קלגסי עמון נושאי רמחים)

עמוני 1: בל יזוז איש ממקומו־ולא־אביא החרב עד הנצב בלבב בני־ישראל הנאלחים ושפלי הברכיים…

עמוני 2: שאו את שקי השעורה אל הגבעה הזו… מהרו!

עמוני 3: ואיה אלוהיכם, שוכן שמים, במרום, אשר יבוא, מיד, מיד, לעזרתכם! אנא, עשו חסד עם העמוני סוגד לאלילים ולעשתורת ויראה זקנו של אלוהי ישראל

עמוני 4: (לצד ראומה) הביטו וראו את היפה בנשים! (פונה אליה) היפה בנשים תובל אל בית העמוני לשמח לבו כאישון לילה…

עמוני 1: כלה מחמדים עם פרי מגדים – חי כמוש אלוה מואב ועמון.

ראומה: שא ידיך מעלי, בן בליעל.

עמוני 4: בצמתך אל זנב הסוס, נגרור אותך אל מפתני, הבת.

ראומה: סלק ידיך ולא־אנשוך!

עמוני 4: (מצליף בשוטו על ראומה התפלשת בעפר)

ראו נא ראו גם ראו את זו הנשכנית נועצת בי שניים… אל נא באפך, הבת, לי תהיי פלגש ומחמדים ארווך עם אשמורת בוקר אחרונה…

קומי! קומי בת נעוות המרדות…

אמנון: הרפה ממנה.

עמוני 4: מי הוא הינשוף הלז?

אמנון: הרפה ממנה.

עמוני 1: (דוקר את אמנון בגבו) הנה גם חשת בגבך כידון העמוני, אתה הזר המעז לפצות את פיו כנגד אנשי עמון, מלך־רב.

אמנון: לוא יפתח עמנו כאן, יפתח הגלעדי…

הו, אלוהי ראה את עוניי, איך הנבלים האלה מתכבדים בקלוני…

עמוני 1: (דוקרו שנית) סתום לועך, ולא תשכב עם אבותיך בקברותיהם.

אמנון: (לפני נפלו) ראה אלהים אם עניינו כי הגדיל אויב וכל גלעד נאנחים הילילו כל יושבי הארץ, כי מר לנו מר. בני עמון מושלים בנו ולא יקצור קצירו איש ישראל…

עמוני 4: בואי הבת, אל משכב עמון הלוך תלכי…

       (גורר אותה בצמותיה. אחריו הולכים נושאי הרמחים)

(מקהלה)

תמונה 2

       על הבמה מצד ימין ישיבת מועצת גלעד.

חנון: הלוך נלך אל מלך בני עמון ונשחר פניו במנחה ובהכנעה נשתחוה לו – והניח לנו לקצור קציר חטים ושעורים… והניח לנו לחיות בשלום ובטוב…

אלישיב: נכונים דבריך חנון. נרך לב בני עמון ויסיר קלגסיו מעלינו…

פנואל: ומה המתת אשר נביא למלך?

חנון: כל העדיים הצמידים השהרונים והנטיפות – קודש למתנת בני ישראל למלך בני עמון… כי הוא מושל בנו ואין פורק מידו.

פנואל: ואם ימאן העם לתת את זהבו?

חנון: ימאן? הטוב להם כי הזורע לא יקצור והחורש לא יזרע ומאלם אלומותיו יראן עולות באש?

אלישיב: נכונים דבריך חנון, אנו נעמיד הקול בארץ הגלעד ובה נאמר דברים: בני גלעד הנלבבים ישרי הדרך וטהורי העין… אנו זקני גלעד גמרנו אומר בעזרת האל לתת למלך אשר למלך… מס למלך…

פנואל: מס נעלה למלך בני עמון ונעבדנו כאמונה.

אלישיב: ומדי שנה בשנה נעלה את המס כסדרו וכמשטרו ואין פוצה פה ומכלים. החורש לא יפחד והקוצר יקצור…

רמון: (מצעירי גלעד, מתפרץ לבמה) האמת בפי השמועה זקני גלעד?

חנון: מה לך פורץ כרוח סערה תייש אין בינות? מהלך זועק חמס במועצת הזקנים?

אלישיב: מי נתן לכם לבוא – אורחים לא קרואים?!

?³: אכן אורחים בלתי קרואים אנו – אך מבני גלעד אנחנו!

⁴

רמון: אני שאלתי אם אמת בפי השמועה, כי ברצונכם לתת קולר העבדים על נשמת עמנו וגופו – ולהעלות מס למלך בני עמון?

אלישיב: קולר העבדים? רק זהב וכסף לו נביא…

פנואל: כי הבל הכסף והמנחה – ואנו נשב בשקט ובשלות בנחלותינו… ואין חומס ובוזז בז בעדרינו.

חנון: ואת יינות כרמי לא ישתו בלא שכר… שלם ישלמו במיטב הכסף. בצו מלך בני עמון – אם נעלה לו המנחה…

רמון: בוגדים אתם ובני בליעל…

חנון: מי הוא הבוגד, צעיר ועז פנים?

רמון: אתה הוא הבוגד, חנון, את נשמתך תמכור למלך העמוני… לסוגד האלילים… לגוי טמא ומטומא… ובשל מה? בשל יינות כרמך ונאדות היין במרתף…

חנון: השליכו את הזרים מכאן!

פנואל: אנשי החייל מרטו זקנם של הפרחחים.

       (כמה גברים נגשים אל רמון)

רמון: הרפו ממני… הרפו, אמרתי!

גבר 1: מה לעשות בו, אדוני חנון?

חנון: גלגלהו מעל המדרגות – ולאשפתות השליכוהו…

רמון: הניחו לי, אמרתי (מנתק עצמו מעם הסובבים אותו ומתקדם לעומת הזקנים) שמעו לי אנשי גלעד ותשמע כל הארץ: עצת הזקנים לא תקום ולא תהיה… כל עוד חי יפתח הגלעדי בארץ…

חנון: יפתח הגלעדי?

אלישיב: יפתח הגלעדי? האם לא מת האיש, וזה שנים את שמו לא שמענו…

חנון: די להבלים – הניחונו לנפשנו, צעירים עזי מצח!

רמון: ואתם מס תעלו למושל בכם – ולא תפרקו העול? גלה כבוד מארץ הגלעד גלה כבוד ואין בושה בלבבכם, כי מנחה תתנו לעריץ וזד טמא.

חנון: אל תעלו את חמתי עד להשחית – מס נעלה למלך, כי המלך יגן עלינו מפני הקלגסים.

רמון: קלגסי מי? שותקים? ובכן, אומר אני דברי: אתם מעלים מס למלך לבל ישלח צבא בכם… ובאשר תעלו המס יבקש עוד. ככלב יגרום בשרכם וינעץ שניו בבשר נבלה אשר לפגרי גלעד במועצת חכמים ונבונים… בשנה הבאה יעלה המס… ואתם עבדים שפלי ברכיים תאמרו: אל נא באפך: רצונך שדותינו – קחך לך! רצונך יינות כרמנו – קחה לך! רצונך נשינו מלך רב, – קחה לך! הכרמים, השדות והנשים. כי גלה כבוד מעם גלעד.

חנון: השליכו את בני השחץ מעזי הפנים כנגד זקנם השב של אבותיהם…

       (גברים תופשים ברמון ומרימים אותו על כתפיהם)

רמון: גלה כבוד מישראל… הבוז לכם מצורעי־הנשמות ועבדים לעבד… לכו שלמו המס… לכו נשקו כפות רגלי עשתורה־תזנונים ומלך הנבלים הוא מלך בני עמון… הבוז לכם זקני גלעד…

כלם: הבוז… הבוז…

       (כמה גברים גוררים את רמון)

תמונה 3

       על הבמה משמאל. בני עמון במשתה.

עמוני 1: הרימו הגביעים לחיי האלה עשתורת ופריונה… רבבות כבשים חטה ויין ענב.

עמוני 2: הרימו הגביעים לזכר עבדינו בגלעד… גבורי החייל במחנה עמון!

עמוני 3: הרימו הגביעים לחיי נערתי שבוית שדה־גלעד… (מחבק את ראומה)

עמוני 1: לחיי מלך בני־עמון הורם! (שותים)

עמוני 2: הביטו וראו מי הולך ובא…

עמוני 3: זקני גלעד באים אלינו ומנחות זהב וכסף הם נושאים…

עמוני 2: צמידים ונטיפות וכדי־זהב…

עמוני 1: עתה נשפיל זקנם, נוריד ראשם עד לעפר…

עמוני 2: ינשקו עפר הארץ… מזגו היין. הו רעים. לחיי מלך בני עמון. הורם!

כלם: הורם! הורם! (הזקנים נגשים בהכנעה)

חנון: שרי עמון, ברכות אלוה על ראשכם…

עמוני 1: לחיי עשתורת – הורם! הורם!

פנואל: הנה מנחה הבאנו לאות הכנעתנו, כי לשלום נשא פנינו.

אלישיב: שאו נא מנחתנו והקשיבו לדברי זקני גלעד…

עמוני 1: דברו ונשמע

עמוני 2: תחילה נראה מנחתם – אחר נשמע דבריהם!

אלישיב: ברצות האל ישכון המלך בטח… ברצות האל…

עמוני 1: מהו מלהג שם בעל הזקן הלז? “ברצות האל… ברצות האל…” הגש המתנות, העבד!

פנואל: כדבריך שר עמון. הנה הנטיפות, העגילים והצמידים, מנחת יושבי גלעד…

עמוני 2: יפה וגם נאה (בודק) עכשו דבר דבריך!

עמוני 3: למה לי רב דברים ולהג, עת העגילים מוטלים בכף־ידי?

עמוני 1: בעט, ידיד ורע, בעט בתיש הזקן והמקריח!

חנון: האם לא תקשיבו, השרים, אל דבר משלחת הזקנים שוחרי השלום וחסד מלככם

עמוני 1: גשו הלאה, צחנת גללי בקר וצאן…

עמוני 2: מהרו פן תשבעו נחת הזרועות…

חנון: אל נא באפכם, שרי עמון, אל נא באפכם, אפילה תחנוני לפני כסא כבודם…

עמוני 1: איה מלמד־הבקר לדקור בו העקש חסר דעה ודעת, אינו מבין דבור לאשורו?

       (המשלחת יוצאת) והשרים אחריהם)

ראומה: הוי שפלי ברכיים, חדלי חזון ומעש ונשמת העבד נשמתם. איה גאון יהודה וישראל? איה גדעון השופט ודבורה הנביאה וברק בן אבינועם? איכם מושיעים בישראל???

תמונה 4

       (המון מתאסף לפני בית מועצת הזקנים)

רמון: יצאו נא הזקנים… שליחי ההשפלה…

צבעון: הבוז לנכנעים!

קולות: הבוז לחנון, הבוז לאלישיב ולפנואל.

רמון: יצאו נא הזקנים – ואל נהרוס את כל הבית…

קולות: את נחיל הפחדנות… לא נשאיר אבן על אבן – צאו ונחזה פניכם העם רוצה דבר אתכם משפטים.

שלום: הסו – הם באים.

חנון: (מרים ידו) שמעו אלי, הצעירים…

רמון: מי השפיל כבוד גלעד?

קולות: זקני גלעד השפילו.

חנון: הסו, עדר – לא – בינות…

שלום: מי מכר כבוד גלעד במתת העבדים?

קולות: זקני גלעד מכרו! הבוז לזקני גלעד!

אלישיב: שמעו לי הבנים. שמעו את דבר פנואל, דבר חנון ודברי אני…

רמון: שלשת בני המות.

צבעון: רדו אלינו ונמרוט זקנכם,

חנון: שמעו ושמעו, הקשיבו… שמעו ושמעו!

אחד הצעירים: לא נואבה לשמוע!

שלום: בלום פיך, בן־פקועה. תן לשמוע (משתררת דממה)

חנון: שמעו אלי בני־גלעד. הלוך הלכנו לשחר פני שרי עמון – למען ייטב לנו ובנינו. הטוב לכם כי ישפך דמנו בשדות גלעד? הטוב לנו כי יפשטו גדודי עמון בשדות חטים ושעורים? הטוב לנו כי לא נזרע ולא נקצור ויגוע ו? ברעב בני ארצנו?

רמון: הן בדבריך אלה, חנון, אי־כבוד זרעת!

שלום: דום! הס! מה לך פוצה פה ומילל!

חנון: זקני גלעד אוהבי ארצם ומכורתם, הלכו אל שרי עמון ובידם מנחה… שקט ושלוה יהיו מנת חלקנו מעתה ועד עולם…

רמון: שקט ושלוה – ונשמת העבדים,

צבעון: הבוז לך חנון איש המרמה! את נשמת העם באתנן זונה צכרת!

חנון: מי הוא המטיל בי דופי? מי הוא המעז שקץ שער שיבה ובינת זקנים דורשי שלומך, עמי?

רמון: אני הוא! רמון בן שאול ממצפה!

אלישיב: אבוי לאביך מולידך, רמון, ולאמך יולדתך!

צבעון: אבוי, כיצד ירדנו פלאים אלישיב הזקן ואת כבודנו לזרים מכרנו,

רמון: מי יתן בידי חרב וסביב אלפי בחורים והולכתים אל השר והמצביא… אשר לקרב הוא יובילנו – ולא אלי חרפה!

פנואל: השר והמצביא?

רמון: השר והמצביא – יפתח הגלעדי.

פנואל: יפתח הגלעדי? יפתח בן הקדשה. יפתח המנודה.

אחד הצעירים: בכבוד יפתח הגלעדי פגע! את שם יפתח נאץ!

רמון: הסו בני גלעד ושמעו קולי. האם פסו גבורי החיל בישראל ואם נגזר עלינו היות עבדים ושפחות למלך בני עמון?

אחד הצעירים: לא, לא, הבו חרבות!

צעיר שני: קראו ליפתח הגלעדי!

רמון: האם לא הכה גדעון באלפי העמלקים בשלוש מאות הבחורים?

קולות: הכה הכה גדעון! הפליא את מכותיו.

שלום: האם לא הכה ברק בן אבינועם את סיסרא.

קולות: הכה, הכה באלפיו.

צבעון: ושמגר בן ענת לא הכה שש מאות פלישתים במלמד הבקר?

קולות: הכה, הכה,

רמון: ועתה שמעו אלי בני גלעד וישמע אלוהים את דברי. אם נפש עבדים נפשכם – לכו עבדו את העמונים ואם נפש בני חורין נפשכם – שלחו משלחת אל יפתח הגלעדי במדברות, בארץ טוב… ויושיע הוא את ישראל… (ישא דגלו לפני המחנה ונחרף נפשנו בשדה הקרב…)

קולות: צדק רמון בן־שאול. הבו את יפתח הגלעדי, הבו שופט בישראל, הבו מצביא לגדודי הגבורים!

חנון: שרי העשרה – אסרו את רמון בן־שאול ממצפה, כי בוגד הוא באדוננו המלך!

       (השוטרים מתנפלים על ההמון)

שלום: הי, אתם! מדוע זה תפחדו כה מפני אלות המחץ?

צבעון: ארנבות אתם, פחדנים!

רמון: הי, המון העם! קדימה! הסתערו על השוטרים!

שלום: נרביץ בהם מנה אחת אפיים (מסתערים ושוטפים כגל. עולים על הבמה)

רמון: העם אמר דברו, חנון, הלאה הכניעה, הלאה חיי העבד המושפל! לך אל יפתח וירים את נס המרד!

שלום: – ולא – פה תהי קבורתכם!

אחד הצעירים: פה במקום הזה!

אלישיב: (נגש אל חנון) ואמר: העם רוגז הוא נסער,

פנואל: לפרוק העול רוצה הוא,

חנון: כדבריכם, בנים, יהי, כי קול המון כקול שד! יהי אלוהי ישראל בעזרנו בלכתנו אל המצביע, אל יפתח הגלעדי!

העם: הידד, הידד, יה חנון יחי יפתח הגלעדי.

       (שיר המרד פורץ מגרון הצעירים)

תמונה 5

       (רקוד בת יפתח ונערותיה)

       עפרה ונערותיה רוקדות את רקוד “השואבות מן הבאר”

עפרה: הו, עיפתי, נערות (יושבת על פי הבאר. הנערות סובבות אותה)

???:⁵ עיפת לרקוד, עפרה?

עפרה: לא זאת, לא זאת, הן עתה בשקוע השמש אלי ים ואופל, אזכור אבי בנדודי־מדבר, ואיך אחיו אותו גרשו מבית…

???: עוד יבא היום, עפרה, ואביך, יפתח הגלעדי, שוב ישוב אל נחלת אב? ואת תהי עמו…

???: ודודיך שוב לא יתאנו לך.

???: ושוב נצא במחולות בככר הכפר כמימים ימימה. ולא בהחבא…

עפרה: ימים רבים לא ראיתיו, אראה פניו בחלומי: נוקשים כצור – ורק עיניו חולמות הן. אולי חולמות על זעם נקמה ביום הדין… אולי בינה – אין פשר ותוגת אנוש במבטו? לעתים צלולות הן כה ענו, כימי אגם שקט עם ערב, ולעתים דומה רוח סערה עוטה על אישוניו… והנה יפרוץ בכעס ושריריו מסורגים כעשת, כנימים בצור… אומרים, פושט בגדוד הוא ומכה בעמונים שנואי נפשנו בראש עדה של פוחזים, הה, לוא יפתח בראש אנשי גלעד – היה מנחית מהלומות על גב שרי עמון ומשפילם לארץ… אבי.

???: לוא רק נרים את נס המרד מול כובשים זרים…

עפרה: נס המרד? הן בלבבו הוא חי, המרד. הן הלך אבי לקראת העוני בחיי מדבר להיות גאה כנשר בן צוקים, כארי מזנק לטרף – ולא חיה מאולפה בידי אויב…

???: הביטו וראו, דודיך קרבים הלום, עפרה.

עפרה: אל תראוני שאני מושפלת – עוד בוא יבוא יום הנקם.

       (שלשה אחי יפתח באים)

???: מה לך יושבת באין מעשה, עפרה? והכד אינו מלא עדיין וסעודתנו לא הוכנה.

עפרה: מיד אלך… אנא סלחו לי, – פגשתי בנערותי ונשתהתי…

???: מדוע תחליקי לשונך, עפרה? אם יבוא יפתח – על תרבו חשבו הרשעים!

???: את האב גרשו מנחלתו, ואת בתו לשפחה להם לקחו…

???: מיד אטיל בכן מקלי, שפחות חרופות, הלאה מזה!

       (באים שלשת הזקנים)

???: שלום לאחי יפתח.

???: שלום לזקני גלעד. מה הביאכם הלום – ואנו לא נחשבנו במאומה.

???: הידוע תדע, ראובן, היכן יושב יפתח אחיך?

???: אחי? הלבן הקדשה המנודה תקרא אחי?

פנואל: לא עת דברים היא, ראובן. גונבה אלינו השמועה, כי לא במנחתנו יחפוץ מלך בני עמון – ולמלחמה פניו.

???: מלחמה? ולא שעה לשלמונים? וכל הנזמים פרקנו.

???: לעבדים יבקשנו – מלך בני עמון.

אלישיב: בני עמון למלחמה – ואנו שאלנו היכן שאלנו היכן יושב יפתח הגלעדי!

???: ומה לכם וליפתח?

???: יהי שופט לנו בארץ הגלעד… יוליך עמו לקרב.

ראובן: יפתח יוביל עמו לקרב? יפתח בזוי גלעד?

חנון: בבוא עת המלחמה רק לגבורת האיש נראה, ומי גבור מבני גלעד הלא יפתח? בבוא המלחמה בשערים, יאספו גם הדלים בבני אדם, אביונים ורשים והלך לפני המחנה… כי אין מבדיל בין דם לדם ביום מצור, ביום הקרב, בעת המלחמה.

ראובן: לוא יהיה כדבריכם זקני גלעד הנני ואגלה לכם מחבוא יפתח. עודכך מ???? מזה! לבל אראה פניכם.

עפרה: נלך בנות! נלך אל גדרות הצאן.

ראובן: יפתח במדברות הנו, במדבריות בארץ טוב…

חנון: נלך, איפוא, אליו ונמשחו לשופט על ארץ הגלעד – כי אין מושיע בישראל…

(מקהלה)

תמונה 6

       (ליד מדורה במדברות. אנשי יפתח שרים שיר עגום)

יפתח: (מתקרב אל השרים) הקשבתי לשירה, רעי עד מתי נשב כאן, הרחק מארץ מכורה? עד מתי ילחצנו בני עמון, עזי פנים?

שמואל: הבה, יפתח הגלעדי, הרם דגל מלחמה לעם ודגל השחרור,

יפתח: במה נחשבתי אני, שודד ופושט בגדוד?

שמואל: הרם את נס המרד,יפתח. הרם את נס המרד ורבבות הבחורים אתך ילכו… האם העם ראוי לחופש ושחרור רעי? האם לא נשקו מגלב האדונים ורטט עבדים כה רטטו לשוט העמוני? הו, החופש. רק עוף שמים זאת ידע: המריא אל על בטפיפת כנפיים כה עזה על פני סערה וים. חופש! רק הראוי לו – הוא יזכה לראותו במו עיניו…

שמואל: את מי עיני רואות בדרך?

יפתח: גוררים הם עמוני!

שמואל: האם תקח נקם, יפתח הגלעדי?

רמון: כרע על ברכיך, העמוני, את יפתח הגלעדי רואות עיניך.

עמוני: רחם וחוס – חי עשתורת, לא אשמתי אני…

רמון: וזו היא פלגשו – ראיתים רוכבים בדרך בואכה מית,

ראומה: האם יורשה לי לומר דברי?

יפתח: דברי!

ראומה: שבויה אני עמו. עם העמוני הלז,

רמון: שבויה?

יפתח: הס רמון, דברי דבריך, בת, ואיש לא יכלימך, דברי! מי את ומאין באת?

ראומה: בלכתי אלי קציר שדה, ביום שרב אין צל, באו החומסים, אלו העמונים, ולקחוני שבי. הנהו “אדוני”, הגבר המתפלש פה בעפר רגליך.

יפתח: ובית אביך איו?

ראומה: בחות יאיר ישכון אבי.

יפתח: הרפו ממנה,

שלום: ומה נעשה לו, לעמוני?

רמון: אולי אל המדורה וצלי בשרו יעלה באף כניחוחי קרבן עשתורת?

עמוני: רחם רחם יפתח, רחמים!

יפתח: עת אתם בזויי אדם ופראי מדבר תצאו לשוד, האם ידעתם רחמים? אל מול שפתכם שוד ושבר חרב־דם ותמרות עשן והרס – אדבר אני רק בשפתכם. תלוהו! העלוהו לתליה בירכתי המחנה.

רמון: בואה, ידידי, הכינותי לך עץ 50 אמה גובהו,

העמוני: יקולל יפתח הגלעדי ארור אלוהיך בן הקדשה… ארור… עוד יבוא יום נקם ושלומים… (יוצא)

ראומה: אל הלולת זידים נשאני הנבל הלז. עכשו תנעם לו התליה. השב נשיב לו כגמולו שין תחת שין ועין תחת עין…

שמואל: שתי עיניים תחת עין!

       צבעון בא בדהרה על סוסו.

צבעון: באתי מנקרת אורב בדרך – זקני גלעד באים.

יפתח: זקני גלעד אלי יבואו?

צבעון: סלח על הבשורה – גם אחיך בבאים.

יפתח: אחי? אחי בוגדי הבגד אשר גרשוני מנחלת אבי?

צבעון: הם באו לשחר פניך, מדרך רחוקה באו עד הלום.

יפתח: דרך רחוקה… אכן הרחקתי מערש ילדותי… ימים רבים חלפו מאז…

צבעון: הם קרבים הלום, ומה אומר להם יפתח הגלעדי?

יפתח: אמור להם, אמור להם שיחזרו כלעומת שבאו. אין ברצוני לשחר פניהם, זקני גלעד, ואלו בני הבליעל אחי החורגים, אשר גרשוני מארץ מכורה ומנחלת אבות לא אחפוץ ראותם, (הולך)

שלום: הנה הם באים!

חנון: (בא בלוית פנואל אלישיב ואחי גלעד) זקני גלעד לשלום יפתח ישאלו.

צבעון: שלום שלום ואין שלום… מה לכם ולנו נושאי כליו של הנדח בבני־אדם?

פנואל: לא עת הטיח אשמות היא. לא עת שילום על פשע ולא פשע, מלחמה בארץ!

אלישיב: והיה בעת המלחמה ונשכח הכל!

שלום: מלחמה? במי המלחמה?

צבעון: האם שמענו אל נכון?

פנואל: אכן, אכן, בני עמון חונים כבר מול גלעד.

חנון: נשכח ימים עברו וחטא חטאנו לבן גלעד – ילך הוא לפני המחנה ויובילו לקרב, כי אין שופט בישראל זולתו.

צבעון: הריעו במקהלת קום שופר יורם. הנה יפתח הגלעדי מורם מעם. (שופרות)

יפתח: (מתקרב) מה קול הצעקות הללו.

אלישיב: מושיע ישראל בעת צרה, גבור ואיש המלחמות,

חנון: הריעו במקהלת, קול שופר וחצוצרה, הריעו אל זבולי שמים, הוד והדר לבן גלעד! (שופרו)

יפתח: חנון, חנון, פיך הוא המדבר?

חנון: נשכח ימים עברו!

יפתח: הלא הם בוערים עוד בלבבי, ימים עברו. מאש אוכלה שורפת הדם ויורה זיקי הלהט בעיניים, איך אשכח ימים עברו, חנון, איש המזימות?!

חנון: מלחמה בארץ – ואין מושיע לישראל!

פליט: (בא. קרוע בגדים) יפתח הגלעד, נגעה חרב מלך בני עמון ועד חות יאיר הגיעה… לך והושע את ישראל ביום סופה ביום צרה ודין… קלגסי עמון שרפו ביתי, השמו נחלתי, המיתו אם על הבנים… דרכי גלעד אבלות, שעריה שוממים ואין עוזר. נחשבנו עם יורדי בור אופל וצלמות. היינו לחרפה… יפתח. יפתח אחי, לך והושע את ישראל!

יפתח: שמעו אתם וישמעו אלי זקני גלעד ויושב שמים. ארור אני אם אזכור ימים עברו וזכר חטאים חטאו לי… ארור אני, אם אעלה בראש מחשבותי זכר סבלותי… ארור אהיה בעיר ובהר בשדה ובנקרת צור במדבר ועל פני א ימים אם אזכור את יפתח הגלעדי ולא אזכור את ארץ אבותי. החלץ יחלצו גבורי החייל להכות באויב!

צבעון: החלץ יחלצו גבורי החייל להכות באויב!!!

יפתח: שמואל, קח המגילה וכה תכתוב דברי:

שמואל: שומע, עבדך! יפתח אל מלך בני עמון דבר יפתח הגלעדי – לאמור: הטוב אתה מבלק בן־צפור מלך מואב הרב עם ישראל אם נלחם בם? בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה, ובערוער ובבנותיה, ובכל הערים אשר על־יד ארנון שלוש מאות שנה – ומדוע לא הצלתם בעת ההיא? ואנכי לא חטאתי לך ואתה עושה אתי רעה להלחם בי. ישפוט אדני השופט היום בין בני־ישראל ובין בני־עמון.

ואתה – רמון, קח המגילה ובחר לך סוס אביר וצא וסוב אל נחלאות עמון ומסור המגילה ביד שרי המלך,

רמון: כדבריך, יפתח השופט והמצביא, (יוצא)

יפתח: אדני אלוהי מעוזי וצור ישועתי… הנה ביום צאתי לשדה־הקטל אני נודר לך נדר אלהים. אם נתון תתן את בני עמון בידי, אלוהים והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני־עמון והיה לאדני והעלתיהו עולה…

חנון: ארור מפיר נדרו.

יפתח: ארור מפיר נדרו. בני החייל עלו אל מול פני המלחמה כי השמש זרחה לנו ועת המלחמה הגיעה. בשם אלוהי צבאות – עלו בשערים ובחומות האבן.

תמונה 7

        על אחת הבמות נראים שרי עמון.

עמוני 1: שמעו אלי אנשי צבא עמון – ככבשים לטבח נוביל את בני ישראל… נכה בישראל מכה גדולה ממחניים ועד רמות גלעד…

עמוני 2: לעבדים נקחם את שפלי הברכיים ורכי הלב…

עמוני 1: והשפחות יפות העין והשפחות יפות העין ממצפה… יין ענב בחייקן ילין – ואנו נלין עמן…

       (צוחקים)

השרים והחיילים: חיי עשתורת… יין ענב בחיקן ואנו בחיקן נלין…

עמוני 2: ואת זקן זקני גלעד נגלה לתפארה…

עמוני 1: אלו מביאי המנחה עגילי הזהב והנטיפות וברכיהם מרעידות… (צוחקים בפראות)

פלשתי: (בא בריצה) שמעו אלי שרי עמון…

עמוני 1: הרי זה הפלשתי אשר במחננו…

עמוני 2: מה בפיך הפלשתי…

הפלשתי: בשורה רעה בפי שרי צבא המלך…

עמוני ראשון: ומה היא הבשורה, דבר!

פלשתי: יפתח נקרא אל צבא גלעד להושיעו מפני אנשי עמון!

עמוני 1: זה השודד ממדברות בארץ טוב?

הפלשתי: אכן הוא האיש! הנה מגילה שלח ביד הרץ, אל מלך בני עמון.

עמוני 1: (קורע את המגילה) ככה יעשה גם לערי ישראל, נהרוס בתיהם ונחץ גופם בטרם יאסוף יפתח גדודיו למלחמה. אסרו הסוסים ושלפו החרבות נמחה גלעד מעל פני האדמה וזכר לא נשאיר לה,

עמוני 2: וזכר לא נשאיר לה!

       (העמונים יוצאים)

(הפלשתי לבדו) ישמור דגון אלהי פלשתים מפני יפתח וזעם נקמתו!

תמונה 8 (קרב על שלשת הבמות)

תמונה 9

       (ככר כפר במצפה)

ראומה: מה לך,עפרה, כי אל מרחק תביטי ואפלות הן כה עיניך,

שפרה: הן יש תקוה אחותי עפרה.

עפרה: ומה היא התקוה?

ראומה: הנצחון!

עפרה: הנצחון, ובו שזורים מתים רבים כחול, בכי האלמנות, זעק יתומים ודמעות אבות־השכול. מתי יבוא היום יום שלום וקציר חיטים ולחם בתנור ומצהלות התינוקות בדרך, באביב…

שפרה: אכן צדקת עפרה!

ראומה: אולם אין מנוס ממלחמה, בנות!

עפרה: מתי נחיה באור, שלום לכל, שלום בעת חריש וקציר חיטה, ויד אוחזה המחרשה ולא כידון וחרב… מתי יבוא היום הזה, בנות?

ראומה: אך אין מנוס ממלחמה!…

רבקה: חוק הוא מימות עולם, בנות!

עפרה: כי גם יום נלחם עם ליל ושמש אור הולך אל ים… אכן – מימים קדומים היה הדם כיפור על חטאים חטאנו, על אשמת אדם ורוע מעלל…

       (על הבמה מצד ימין משוחחים ביניהם הזקנים)

זקן: ראה אראה השמש הולכה אל ים – ולא אדע גורל הקרב בערוער, אומרים המלחמה גברה מאד,

האב: את בני שלחתי שמה,

זקן: גבור ואיש חייל,

האב: שר העשרה הנו, בן חייל בשדה ובן חייל במערכות המלחמה. קוצר חיטים ודורך בגת – וככלות הקרב ישא אשה!

זקן: הו, ברכת אלוה על ראשך. בשמעי דבריך על הבן ושמוח ישמח הכפר כולו ביום החתונה…

האב: וככלות המלחמה אשב עם ערב, בככר, בגורן, ונכדים ישבו סביב… ובני יהיה לשר מאה…

זקן: אכן, אכן, אולם בני, עדיין לא נודע גורל הקרב בערוער ומי נחל הנצחון!

       (מעבר השני באים ילדים. על במה שניה שיחת ילדים)

ילד 1: אני אהיה יפתח, ואתה יונתן תהיה מלך בני עמון, עריץ ואכזר “הבו לי סוס סוס האבירים”…

ילד 2: חמור לך אתן: אני אהיה יפתח!

ילד 1: לך רק חרב עץ – וחרבי ברזל היא עשויה…

ילד 2: שבורה היא חרבך ולמה תתפאר לשוא…

ילד 3: מגל הוא ולא חרב. לא יצלח לקרב. רק נשים בו נלחמות. אני אהיה יפתח גבור החייל!

ילדה: די לכם לריב,

ילד 3: הוא מתנשא תמיד למלוך עלינו…

ילדה: אם ברצונכם, רעים, אני אהיה יפתח…

ילד 1: שמעו חוצפתה! תחילה לכי החליפי השלמה, לבשי המחלצות עד היותך גבור בגבורים, וזקן הדור לו…

ילד 2: למה זה תדחוף את אחותי ותכה בגבה?!

ילד 1: מי אתה כי פצית פיך כלוע התנין בעציון־גבר

ילד 2: אתה אמנם יפתח – אך בחרבי ראשך אפתח כהרף עין, הרפה ממני!

ילד 1: אל יתהלל חוגר כמפתח… (נאבקים)

זקן: (מבמה 1) הי, אתם הפסיקו הקרקור, השאון מחריש אזניים.

ילד 1: הן הרשות מזמן, סבא – עוד מימי תרח אבי נחור אבי אברהם…

האב: גשו הלאה פרחחים אין בושה – לא תהדרו פני זקן ושב? גשו הלאה ולא את נחת זרועותי תרגישו…

רחל: בנות, ענן עולה. ענן אבק בדרך,

ראומה: רוכב רואות עיני,

שפרה: הביטו וראו דם קדוש על שפתותיו,

       (הרוכב אמנון מתקרב. צונח מעל סוסו. אנשים באים מעברים)

זקן: פצוע הוא!

ראומה: רחל, מהרי הביאי מים,

האב: (אל אמנון הפצוע) מאין זה תבוא איש המלחמה?

(אמנון גומע מים מן הכד) מערוער

זקן: הניחו לו, הניחו…

האב: האם את בני ראית…

אמנון: בנך?

האב: יואב הוא, איש גבעון!

כלם: (מסביב) יואב, יואב,

אמנון: יואב איש גבעון? שר העשרה?

האב: אכן, אכן שר העשרה, בני הוא (אמנו מוריד ראשו) למה החרשת פתע? האם בשורה רעה בפיך?

אמנון: נפל בערוער בנך!

כלם: נפל?

האב: נפל? הוי לי והוי למאור עיני. את בני יחידי שכלתי. אוי לי ואוי ליום בו ראיתי אור עולם… (הולך הצידה)

זקן: (עפרה) ההכו בנו בני עמון?

אמנון: הכו הפליאו מכותנו…

עפרה: האם נסוג צבא גלעד משדה מערכה?

אמנון: לא בתי. לא בגב הכונו – חרב מול חרב, מגן אל מול מגן, וכל השדות אדם מדם ידיד וגם אויב.

עפרה: ואת אבי האם ראו עיניך?

אמנון: אביך?

הזקן: בת יפתח היא השואלת.

אמנון: יפתח – כרוח סערה עובר יפתח במחנה, הנה הוא פה וכבר חלף איננו… וחרבו היא כשלהבת הברק חדה ואכזרית…

ראומה: מה לכם עומדים כעדר לא בינות – הכניסו הפצוע אל בית ומצע.

אמנון: בית? הרבה בתים, רעי, כי הפצועים רבים ואין להם חובש…

עפרה: פצועים רבים אמרת?

אמנון: ראה ראיתם ענן בדרך. שיירת הפצועים עולה שם לאיטה. אני ראשון הנני לבשורות קינה ונכאים… ארורה המלחמה…ארורה.

ראומה: אך מפלט ממנה אין…

       (אמנון יצא בלוית עפרה וראומה) מאחרי הקלעים נשמע קול קינה)

רחל: הביטו וראו – שיירת אבדון עולה ובאה.

רבקה: אנשי מחניים, אנשי יבש גלעד,

שפרה: אכן אשמע את הקינה, את קול הבכי המר

רבקה: בואנה בנות ונלך לקראתם,

שפרה: קרעו את בגדיכן… ושימו שק ואפר על ראשכן…

נעמי: (מקוננת) אוי על מחניים ואוי על יבש־גלעד…

שפרה: בהורינו הלכו שבי לפני צר ואויב…

רבקה: הלכו בלא כח לפני רודף. ראו צרים שחקו על משבתנו…

נעמי: ראה אלוהים עוניינו, כיהגדיל אויב וכל גלעד נאנחים.

שפרה: הילילו כל יושבי גלעד כי מר לנו מר,

כלן יחד: מר לנו, מר…

       (על הבמה פורצים שני רוכבים)

רוכב 1: מה הבכי הזה לכם? ומהו הנהי? הכה יפתח באלפי בני עמון, הכה יפתח מערוער ועד מינת, הכה יפתח עשרים עיר עד אבל־כרמים, נכנעו בני עמון מפני בני־ישראל (קריאות שמחה)

רוכב 2: הבנות! צאנה במחולות, יפתח קרב ובא!

רוכב א': הכה יפתח באלפי בני עמון מכה גדולה!

רוכב 2: הריעו בשיר, הכו במצלתיים, יפתח קרב ובא…

רוכב1: יפתח קרב ובא!

       (הרוכבים בורחים)

עפרה: הבה, בנות, נצא לקראת אבי גבור החייל בתוף ומצלתיים במחול הנצחון!

יפתח: – אויה, אללי, עפרה

עפרה: על מה הזעקה, אבי?

יפתח: האה! בתי הכרע הכרעתיני…

עפרה: למה?

יפתח: את הראשונה הבאה לקראתי. מדוע יצאת לקדם פני – האומללה –

עפרה: ולמה לא? דומעות עיניך אבי אם מדוה שוא אראה ותעתועי חזון?

יפתח: דומעות עיני, בתי, דומעות אל מול ציה ומות אל מול כלימה ובוז אל מול שדה ההללים. מעולם לא חשתי מלח דמע על לחיי ורק עתה בבוא הנצחון בגאות האושר על לבי המאד, בכה אבכה, בתי…

עפרה: בכי האושר ביום גיל, אבי?

יפתח: בכי קרבן, בתי, בכי הנעורים אשר ימוגו בעלטה, בכי אב שכול על בת קרבן שילומים לנצחון…

עפרה: לא אבינה למיליך, אבי,

יפתח: שבוע נשבעתי, בת, ביום צאתי למלחמה וכה נדרתי נדר: אם נתון תתן את בני עמון בידי והיה היוצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לאדני והעליתהו לעולה…

עפרה: גדי או שה, אבי?

יפתח: לא גדי ושה, בתי, הנעורים קרבן למלחמה, זיו הנעורים וחמדתם… את היא הקרבן בתי… את…

עפרה: אני? ואין מושיע לי, אבי, מנדרך אשר נדרת? הן בעקוד אברהם את יצחק בנו………… (נופלת לרגלי יפתח), הצילני נא, אבי, הצל את נעורי…

האב השכול פורץ קדימה ומדוע לא הציל את נעורי בני, יחידי אשר נפל בשדה הקטל… ומה נתן יפתח למלחמה ומה הקריב הוא… היה היה לשופט בישראל, בן הקדשה

רמון: צוה על עבדך, יפתח, ונביא החרב בלבו

יפתח: הס, רמון, הכאב מגרונו דובב… מי אני כי אשפוט אב שכול טרוף יגון על בנו יחידו אשר נפל לפני אויב…

האב: ומדוע זה תמנע את בתך, יפתח, הן מול בצאות העם נדרת נדר (ההמון רוגש ומועד) יוצד קדימה, אלישיב הזקן:

אלישיב: שמעו דברי, רעים, ובינת זקן תצנן רתחה וכעס במות בתו האם בנך יהיה?

הן חרף נפשו יפתח – ויש עדות הצלקות אשר בעור בשרו הן חרוטות לעולמים.

חנון: שבועה נשבע וכל העם שומעים את השבועה,

האב: שבועה נשבע, שלם ישלם את נדרו!

רמון: יפתח, בתך תובל אלי מות. גבורי החייל כובשי עמון מערוער ועד מנית, שלמו החרבות… (פורץ קדימה. יפתח וחנון עוצרים בעד רמון. העם רוגש ונשמעות קריאות)

קריאות: שלם ישלם את נדרו…

קריאות: לא, לא, בל ישלם… יתירו לו הכהנים את נדרו… עוון הוא…

פנואל: (נגש אל יפתח) יפתח, מלחמת האחים קרבה ובאה מלחמת האחים על צוארך יפתח,

עפרה: (מתגברת על פחדה) ונגשת בצעדים איטיים אל אביה) אבי, שלם את נדרך… אך הרפה ממני שנים חדשים ואלכה וירדתי על ההרים ואבכה על נעורי…

יפתח: (נגש אליה ומחבקה) בתי, עפרה בתי…

       הבמאי מחזיר אותנו לתקופת שלמה המלך.

הסיום

חולה (על ספת הפסיכיאטר. מדבר דרך האף. משחק בעצבנות במשקפיו וכו') הפרובלמה שלי, דוקטור, שיש לי הרגשת נחיתות לא נורמלית, ובזמן האחרון בא לי לאכול את המשקפים שלי.

דוק תמשיך.

חולה אני נשוי עשר שנים, ובלילה, עם אשתי, לא יוצא לי שום כלום.

דוק ואיך היא מגיבה?

חולה מי?

דוק אשתך.

חולה היא ברחה ממני לפני עשר שנים, שבוע אחרי החתונה, וגם מזה יש לי הרגשת נחיתות.

דוק יפה. תמשיך.

חולה לפעמים אני גם מגמגם.

דוק דברת בסדר גמור.

חולה לא תמיד זה מצליח לי. על פו…פו..פו..פו…פוליטיקה, זה תמיד מ..מ…מ..מיתגמגם לי….

דוק וכאשר הפסקת להתווכח על פוליטיקה הפסקת מייד לגמגם?

חולה בהחלט. כ….כ…כ…כמובן.

דוק תמשיך.

חולה יש לי נחיתות מצטברת מפני שאני מפחד ממקומות פתוחים־סגורים־נמוכים־גבוהים.

דוק תמשיך.

חולה בזמן האחרון, כשאני עומד ברמזור, – אורות: ירוק־צהוב־אדום – האצבע שלי ככה: מחטטת באף. (מדגים)

דוק באיזה מכונית אתה נוהג?

חולה אין לי מכונית – וחוץ מזה אני גר בזמן האחרון בארון הבגדים, עם הנפתלין, ומזה באה לי נזלת כרונית.

דוק תמשיך.

חולה אז אתה בתור ספצ, דוקטור, יכול אולי להגיד לי מה הרגשת הנחיתות שלי ומה עלי לעשות?

דוק שני דברים: אל תכנע למצבי לחץ ומה שאתה לא רוצה לעשות – אל תעשה.

חולה תמשיך!

דוק והדבר השני: אין לך בכלל־בכלל הרגשת נחיתות.

חולה תמשיך!

דוק אין לך בכלל־בכלל הרגשת נחיתות, מפני שאתה פשוט נחות. (פאוזה. החולה קם ובוהה נכחו…) מאתים לירות! (החולה פוסע לדלת היציאה) אדוני, אתה צריך לשלם לי מאתים לירות!

חולה מאתים לירות?

דוק לאן אתה הולך? מה אתה עושה?

חולה אני לא נכנע למצבי לחץ. ומה שאני לא רוצה – אני לא עושה. (מחטט באף. יוצא)

דוק פשאקרב־חולרע!!!

חשכה