רקע
יגאל מוסינזון
שולמית: מחזה מוסיקלי

בעקבות אגדת עם


 

מערכה 1    🔗


תמונה א    🔗


פתיחה ־ שיר הצלצולים (כל המשתתפים)


חדר בית מנוח בבית לחם, לפנות ערב. הרועים חוזרים עם עדריהם. שומעים געיית כבשים, צלצול פעמוני העדרים, קריאות הרועים. שולמית עוברת את הבמה, ילקוט צד על מתניה ומקל רועים. היא נכנסת לבית פנימה. מן העבר השני יוצאים מנוח האב ושמגר, העשיר הכרסתני. שמגר שכרסו הולכת ובאה לפניו דוחק במנוח המרים כפיו אל על.

מנוח: לא, איני יכול.

שמגר: שמעתי זאת. עכשיו אמור דבר חדש. חדיש חדש ולא יין קנקן נושן של אב עקש.

מנוח: לא, איני יכול.

שמגר: שוב הוא מתעקש! ובכן, כדי לרענן את זכרונך, מנוח, הסכת ושמע. שני שטרי חוב – אלף זהובים, ככרות הכסף שנים, חמש מאות ראשי בקר וצאן, ויש ריבית וריבית דריבית. ויש ריבית דריבית דריבית דריבית. הנך חייב לי יותר ממה שיש לך. ובכן, אין לך מאום מלבד אוצר אחד והיא בתך, השולמית, והיא שקולה במעלה כנגד כל אוצרות תבל.

מנוח: איני יכול. אמרתי: לא!

שמגר: ובכן, אמכור הכל, הכל, הכל, הכל. את צאנך אמכור, את עדריך, את ממגורות השעורה והחטה. מנוח מנוח, אם נותרה מעט בינה בקדקדך, דבר אתה. דבר אל שולמית. אם אך תסכים, ואני שטרי חובך אקרע, אקרע אקרע אקרע. נכון נכון, זקן אני ממנה במקצת מקצת מנוח, בקצת עשרים שנה, וכי מה הם 20 שנה בין בעל ואשה, לא רק בעל ואהוב אוכל שמש לה, אלא גם אח, ידיד ורע, וקצת מקצת גם אב.

מנוח: איני זקוקה לשני אבות.

שולמית: (נכנסת) אבי… (רואה את שמגר) שלום לשמגר בן חפץ. זה עתה רק באתי עם עדרי אבי… (במבוכה) ולא ידעתי כי בא אליו אורח כה נכבד, חשוב (לקהל,) על כל מפליו בא לכאן…

שמגר: אל נא נבוכה תהיי השולמית (מתקרב לבאר). החן מאד, כלומר, החן… רציתי רק לומר… נרעש אני מאוד.

מנוח: כוונתו לומר אותה אמרה של חן, כי החן תמיד מוצא פה חן, חן, חן.

שמגר: חן חן.

שולמית: (בעקיצה קלה) תודה על החנחון, לשני המחנחנים.

שמגר:עכשיו אלך לי (לא זז. עומד על מקומו ומסתכל בשולמית בתאוה עד שלא נוח לה) עכשיו אלך לי. מה ברצוני לומר?

שולמית: אמרת פעמיים, כי ברצונך ללכת! רצון אדם הרי כבודו הוא.

שמגר: (אליה, מדבר ופונה גם אליו) אני ממש כסוס תוקע ראש לו באבוס. ממש איני יכול למוש, (חוצה באר) בראותי אותך, עלמת החמד. . (מתיישב) נזכרתי…

שולמית: נזכרתי בבתך שהיא גדולה ממני בחמש שנים לערך (יורדת)

שמגר: (קם ומתקרב אליה) נזכרתי באשתי שהיא אלמנתי, כלומר אלמנותי והיא הלכה לעולמה והשאירתני כה בדד, ומשתוקק אני מאד, קצת להתחתן… דבר אתה (יוצא) דבר אל שולמית.

שולמית: (עדיין בצחוק – ותמיהה) מה פשר דברי שמגר?

מנוח: דברי אמת.

שולמית: והאמת מה היא?

מנוח: מרה כלענה. מגפות בצאן. שתי שנות בצורת. כסף שלויתי בשטרי חוב, ושמגר אומר להציגני ככלי ריק וימכור הכל, האחוזה, המטלטלים והבית.

שולמית: אבוי! ולא יתן ארכה?

מנוח: ארכה אחת ויחידה.

שולמית: מה כוונתך?

מנוח: (פונה אליה) אם תנשאי לו לאשה יקרע שטרי החוב, יקרע, יקרע, יקרע.

שולמית: איזו קרקרה! לזה? לכרס הכפולה ומכופלת? שמפליה כבר נוגעות בארץ והוא אינו רואה רגליו בכלל, לזה אשמאי זקן שכבר קבר תחתיו שלש נשים? (שוב פונה לאביה ומתקרבת אליו) לא לא, אב. יקרע יקרע או לא יקרע, עורב זקן האיש.

מנוח: (בקול רם) גם אני אמרתי לא ולא, אולם הוא עשיר מאד ולעושר קצת (ממשיך) קשה לומר פה לא באלף רבתי, בתי! ובעיקר אם יש ריבית, בתי שולמית!

שולמית: מוטב אמות, אבי. אטרוף נפשי בכף. אתע בין מדברות, אקבוץ על יד.

מנוח: בתי – הוא ירוששנו… שולמית!

בשמת: (נכנסת, מכעכעת בגרונה) אדון מנוח, למה היא בוכה?

מנוח: אדונך רוצה לשאתה לו לאשה.

בשמת: חה חה חה. תרנגול זקן! אינו יכול לקפוץ אולם קורא בקול, קול שכוי אך לא קולו של גבר.

מנוח: איך תדעי כל זאת בשמת?

בשמת: אני? איכה אדע? הן המשרתת אנכי לאדוני, שמגר בן חפץ, וזה גורל המשרתות, מאז ומעולם, לדעת אם אדונו יכול או לא יכול. זו מן משרה כזאת להיות על המשמרת, להגיש המזונות ולפעמים מזומנות להחליף הגבירה הגברת. חה חה חה. רוצה להתחתן, שמגר. איכה יכה בתוף אם אין לו מכושים? יקח לו הכושי להחליפו בליל החתונה? חה חה חה. טפש. שוטה. חמור חמורותים, הוף, איזה ענינים עושים גברים בשל נשים והנשים, האמינו לו אחי, שום אשה עוד לא נתנה יותר ממה שאין אצלה. ומה שיש, רעים, אינו חשוב כל כך עד אם פתאם איננו… (שרה) מה הם מוצאים בה, בזו השולמית? חיי, איני יודעת? היא יפה? הה! ראו יפות ממנה! היא חכמה? לא יותר ממני. ובכן, המידה היחידה, היא ממאנת, סובר הגבר, אם ממאנת היא, מן מהומה – מהומיה, שאין לשום אחרת, והוא נופל בפח, שוטה. זהו המשחק, רעים, מים נולדה חוה.

אולם בגן העדן, לא היתה ברירה אחרת. מסכן אדם. שום חוה או בת חוה לא נזדמנה לו בסביבה. אשה אחת בלבד במלוא עולם! אילו ידע רק כתובת של אחרת – לא היה אוכל את תפוחה שלה.


חשכה



תמונה ב'    🔗


(מדבר. באר) (פזמון החלום ללא שירה)

שולמית: (נכנסת) הו אלי, עד מה עייפתי ושמש מדברך מכה ללא רחם, והשרב צורב ללא חמלה. הו, עד מה צמאתי (שתיקה) אלי! אם אין מטעות אותי עיני, באר היא זו! התשטה בי? אכן באר, באר ממש בים של חול (מביטה סביבה), בלהט השרב, במרחבי מדבר – באר! הו, עד מה צמאתי, עד מה צמאתי. אויה! הדלי איננו! אכן זה לעג הגורל. אלי, (שתיקה, שרה – שיר החלום).

ארד בחבל. הו לא! היעמוד בי כוח לטפס שנית מן המצולה הזאת? אלי, שמתי יהבי בך! (יורדת לבאר)

חמואל: (מופיע עם אבשלום) חושם חושם! היכן זה נעלמת למך? הי חושם! ודאי שוב באחד הנקיקים מחפש חיפושיות, השוטה הקטן.

אבשלום: ברחה האילה! לשדים ולרוחות.

(צוחק) לך תמצא את בן אחיך, חמואל, ונחזור העירה.

חמואל: חושם, יקח אותך השד, אייך? (יוצא)

שולמית: עוברי אורח, האם יש שם מישהו? (מתוך הבאר – קולה בלבד)

אבשלום: אני חולם, או מה?

שולמית: האם יש שם מישהו?

אבשלום: האם יש שם מישהו?! לא. אין כאן אף אחד חוץ ממני.

שולמית: ומי אתה?

אבשלום: אני, אבשלום אני. הי עלמת החן, נטרפה עליך דעתך, מה הנך עושה שם בתחתית באר?

שולמית: אולי תוציא אותי במקום להג ריק של שיח?

אבשלום: בחפץ לב, בחפץ לב. תפסי בחבל. איך את נראית, האם את מכוערת? מצאת מקום לנוח, דוקא בתוך באר. (מוציא אותה)

שולמית: (חצי מעולפת, נאנחת) אאח!

אבשלום: (בהתפעלות) אאח!

שולמית: מדוע נאנחת?

אבשלום: עזרתי לך באנחה, אחות. איך המים בבאר?

שולמית: אלי, כמעט נחנקתי שם למטה. הו, ראשי סחרחר.

אבשלום: מה יפה היא!

שולמית: האם אמרת לי דבר מה?

אבשלום: האם אמרתי?

שולמית: אם איני טועה, אוחז אתה אותי בזרועותיך.

אבשלום: (מרפה ממנה במבוכה) סלחי עלמה, נרעש אני מאד. חשבתי, שד שם מסתתר בתחתיות השאול. אבל הגידי, האם את רוח או צל של בלהות?

שולמית: רצונך לגעת, לבדוק, להווכח, להחזיקני שוב בזרועותיך… אל נא במהירות כזאת.

אבשלום: כיצד הגעת לשם?

שולמית: ספור ארוך מדי.

אבשלום: יאוש או אכזבה ואולי מכת האהבה. מן משהו עם משהו? (צוחקת) אלי, כמה יפה היא! מה שמך, אם תואילי לאמרו, עלמת החמד.

שולמית: שולמית.

אבשלום: שולמית! צלצול טהור וזך.

שולמית: ומה שמך העלם?

אבשלום: אבשלום.

שולמית: מירושלים?

אבשלום: אכן, עלמת החמד, אבשלום מירושָלֶם (פורץ בזמר עליז עיניך יונים)

שולמית: הנך נרגש רעי.

אבשלום: אומרים שזה טבעי, שזה מובן, שזה קורה. מין קורה מחצה ראשי לפתע, הלמה על קדקדי.

שולמית: ובמבט ראשון כוונתך. (עונה לו בשיר דודי דומה לעופר)

אבשלום: עכשיו את ספורך.

שולמית: אבי, מנוח יהודה, מבית לחם, לוה כספים רבים. לוה לוה לוה.

אבשלום: עד שנתבקש להחזיר ההלואה.

שולמית: (מתקרבת) אולם אותו אשמאי, שמגר בן הריבית, ימח שמו, מוכן לקרוע השטרות אם רק…

אבשלום: אם רק…

שולמית: אם רק אהיה לו לאשה.

אבשלום: לעולם לא.

שולמית: לעולם לא. כזאת אמרתי גם אני ונמלטתי על נפשי אל המדבר. מה אמרת?

אבשלום: לעולם לא. אמרתי.

שולמית: ומדוע לא?

אבשלום: מדוע לא? אכן זו שאלה. אולי נחמוד מעט לצון, אולי נאמר כי את תהיי אשתי שלי, נוות ביתי, אם ילדי. (שתיקה ארוכה) האם דברי פגעו בך, שולמית?

שולמית: מנהג אצלנו בבית לחם, כי יחמוד לצון כך עלם…

הזהר! הנחש!

אבשלום: נחש?

שולמית: הזהר הנחש! הנה הוא כאן הנה הוא שם. הזהר שוב, הוא מתפתל, חמק ברח. הו, כמה נבהלתי פתע.

אבשלום: עכשיו אחרי הבהלה תתחילי מחדש.

שולמית: במה הפסקתי?

אבשלום: אמרת לי, אבשלום, אותך אהבתי אבשלום ועיניך אז ריצדו כרבוא כוכבי רקיע.

שולמית: שקרן.

אבשלום: מדוע?

שולמית: כי נעצמו עיני בהיצמדי אליך (שרים יחדיו בית אחרון מה מתוק מדבש).

אבשלום: שולמית, האם תהיי לי לאשה?

שולמית: חדל לך, גם ללצון יש גבול.

אבשלום: אכן, יש גבול לכל לצון. אהבתיך עלמת בית לחם, השולמית שלי. התהיי לי לאשה?

שולמית: אבשלום.

אבשלום: שולמית.

שולמית: אינך פזיז נמהר מדי, רעי הטוב?

אבשלום: סלחי לי על כי נחפזתי כה, אך לבי הולם בתוף ממש, הולם בהלומות.

שולמית: ומתי תבא לקחתני מבית אבי, אישי.

אבשלום: בעוד חדש או חדשים שולמית.

שולמית: (שתיקה) אבשלום, דבר גלויות, האין אתה חומד לצון?

אבשלום: שולמית. נשבע – –

שולמית: במה פה נשבע?

אבשלום: אין עדים רבים, אולי בנחש?

שולמית: ובבאר.

אבשלום: ובבאר.

שולמית: תן ידך בתוך כפי (מקהלה ברקע)

שירת מקהלה: (לחש נחש זו שבועה, כל מי שיפירנה נחש כרוך בעקב שפיפון יכרית ימיו. הצפעוני ילוק בשרו וארס הנחשים ימית את ילדיו).

אבשלום: נשבענו בנחש (מחייך)

שולמית: מחה חיוך מעל שפתיך, אבשלום, כי השבועה אכזרת, ועכשיו תהי נא הבאר גם היא עדה.

שירת מקהלה: באר, באר, במצולות המים קול פכפוך שקשוק המיה, כל מפר את שבועתו יצלול אל תוך המים הוא או בני ביתו.

שולמית: נשבענו בבאר. בעל ואשה אנחנו אבשלום.

אבשלום: יצאתי לצוד האילה וכבר שבועה נשבעתי, כך פחז עלי יצרי לפתע.

חמואל: אדוני,!

אבשלום: עבדי הצידוני קרב ובא.

חמואל: נעלם החושם, כאילו המדבר בלעהו ומי היא זו?

אבשלום: השולמית.

חמואל: השולמית, אותה מן השירים שלשלמה המלך? מהיכן זה צצה?

אבשלום: צצה מן הבאר.

חמואל: צצה, מן הבאר! רק נעלמתי רגע וכבר ציוץ כרוך בזרועותיך, עלמה יפהפיה, איך אתה מצליח רק אלהיך, אלהי העברים יודע. כורך אתה אותן מיד כמו כריכיה ממש, אך מה תגיד אותה הכרוכיה שלך?

אבשלום: למי כוונתך?

חמואל: לאביגיל.

שולמית: מי זו אביגיל?

חמואל: ההולי על ראשי אם אדבר רעות בבנות ירושלים. מי כרוך במי…

אבשלום: חמואל!

שולמית: מי זו אביגיל?

חמואל: מי זו אביגיל? התשמעי אלי גברתי…

אבשלום: חמואל!

חמואל: אולי נזוז, בעוד חמש שעות ירד הערב.

שולמית: מוטב אלך גם אני, אחזור אל בית אבי ולבי שלו ומיחל. מתי שוב נתראה אבשלום?

אבשלום: לא יארך הזמן, שולמית. (מתחבקים. חמואל מגרד פדחתו).

חמואל: תמיד זה כך, “מתי שוב נתראה”, כי הפרידה היא בעיקר אתנחתא ללבב. אתנחתא שוד ושבר, לראות כיצד געגועים אל נערה מובילים. כמה מוזר, דוקא אל נערה אחרת… מספיק להתנשק!!

אבשלום: (צוחק) ומדוע זה?

חמואל: סוף כל סוף ענין פרטי כל כך, אינו ענין לעוד זוגות עינים, ואם כל שמתחשק לו יתחיל ברגע זה, איזה נישוקים נשמע פה, – “פחד אלוהים!”

אבשלום: (כולם צוחקים) לווה את שלומית לבית אביה וסוב חזור לירושלים.

חמואל: מדוע זה לנישוקים אתה ורק אתה ובבא העת לחטט רגלים בהליכה הארוכה אני ורק אני. איזה צדק הוא, מר אדוני?

אבשלום: חדל מפטפוטיך חמואל. לך מצא את בן אחיך וצאו מיד לדרך.

חמואל: מצא את בן אחיך, קל לומר.

חושם: (מופיע) קראת לי דודי?

חמואל: האם קראתי לו, היכן היית עיר בן חמור?

חושם: מצאתי תל של נמלים.

חמואל: בנמלים, בנמלים…


תמונה ג'    🔗


לפני המסך

(חמואל וחושם באים)


חושם: דודי דודי, אשה אחת הולכת וקרבה, דומני מחפשת היא דבר מה.

שולמית: בשמת היא זו, מחפשת אחרי ודאי.

חמואל: איזה דשן, איזו מערכת אברים בנויה לתפארות, ממש מקדש ולא אשה.

חושם: דודי. זכור את צפורה, את אשתך.

חמואל: בנין עצום, רב ממדים ויופי.

חושם: (צוחק) עכשיו נלך.

חמואל: נלך דודי דודי (הולך בכוון בית לחם)

חושם: ירושלים היא שם, דודי.

שולמית: בשמת!

בשמת: (נכנסת) חפשתי אחריך. אביך מודאג מאוד.

שולמית: תודה בשמת, הנה אני חוזרת. היו שלום רעים (מתחילות לצאת)

חמואל: (משתעל) שמי הוא… חמואל, חמואל איש צידון.

חושם: ואני הוא בן אחות אשתו.

חמואל: אשת אחי כוונתו.

חושם: אולם…

חמןאל: רד מן הסולם ושים מחסום לפיך

שולמית: אינכם באים אתנו?

חמואל: כאיש שדה מובהק, כצידוני סוחר תבואה לשעבר, ענין לי בכפרכם.

חושם: אם הוא סוחר תבואות אני הוא אשמדאי.

חמואל: האם יש בבית לחם ככר נאה של גורן, אפשר אקנה תבואה מלא כל היריד.

חושם: דודי, אשתך בירושלים.

חמואל: אפשר אקנה חמור לעיר. נוסף לזה, חשקה נפשי לתור קצת משמני הכפר, אם מאן דהיא תראם לי.

שולמית: התכבדו ובואו. בשמת תראה לכם הכל.

בשמת: הכל בכל מכל. כולל ככר הגורן.

חמואל: יברכך אלוהי הצידונים, נשמת…

חושם: דודי…

חמואל: בשמת, כמה בשם יש בשם. הרם רגלים למך (יוצאים, מלבד בשמת ושולמית).

בשמת: הו איזה גבר שעיניו רושפות ברקים מיד. עוד לא פגשני פגש של ממש וכבר חותר לקראת מצע של קש. הוא בא לתור הארץ, במשמנים חשק… גם גורן יש, אחים… אל דאגה… חה.. חה..

(התזמורת חוזרת על פזמון שירה של בשמת).


תמונה ד'    🔗


(חצר מנוח, חמואל ובשמת נכנסים מאושרים מורידים הקש מבגדיהם)

בשמת: איזה גבר! איזה גבר!

חמואל: רק עכשיו נזכרת לומר לי איזה גבר. כל הליל כולו לחשת לי לחשים. כמעט קרעת תנוך אזני. מלמלת דברים אין שחר ורק בהאיר השחר נותנת לי פתע קומפלימנט.

בשמת: קומפלימה?

חמואל: בשפת צידון קומפלימנט היא מחמאה. מחמאה היא מן חמאה מין חמאה המחמיאה עד היות אדם נמס כולו כמו חמאה ביום שרב, מובן?

בשמת: איזו מין לשון. התשהה כאן עוד הלילה, קומפלימה שלי?

חמואל: את רוצה כי יגרשני אבשלום ממשרתי? לאחר שנשתהיתי כבר יומים. ומה תאמר אשתי, מוטב אקריב ראשי לבעל פעור, האל הצידוני.

שמגר: (קורא) בשמת.

בשמת: שמגר הולך. זה אדוני שלי.

חמואל: אדונך שלך הולך – זוהי הליכה, הרי זוחל הוא על כרסו. לאן זוחל הוא בלילות נערתי? האם גם הוא מין איזה גבר?

בשמת: לא לא דודי, אינו נדלק כאש, אינו מרטיט צמרת, אינו לוהט כלהבה, ובקצרה אומר לאדוני, איננו צידוני.

שמגר: בשמת!

בשמת: למצוותך, יה אדוני.

שמגר: היכן היית הלילה?

חמואל: ספרה הכוכבים.

שמגר: ומי אתה חצוף?

חמואל: בהכנעה אודיע, החצוף הוא צידוני ושמו חמואל, בקי ברזים רזי דרזים, מהלכי שמים ספרות ומספרים.

שמגר: רזי דרזין?

חמואל: רזין דרזין. רזין וכשופין. עניני אהבה בתולות ובתולין סחורתי היא כאן מטלת בקרקפת.

שמגר: אתה האיש.

בשמת: הוא האיש.

חמואל: אני האיש. מה היא צרתך אדון?

שמגר: נכאה עלי נפשי.

חמואל: טט… טט… טט… ובשל מה?

שמגר: בשל…

חמואל: אל נא תאמר לי, הכל חרות על מצחך… זהו מקצועי. לא בשל שנות בצורת או מחלות בצאן, לא בשל שטרות ופרעונם, גם לא הדאגה למשקלן של אוצרותיך. כספך, זהבך ומפלי גופך. אלא רק בשל, תן לי לנחש… מצאתי, רק בשל שולי שמלת עלמה, כלומר בשל…

שמגר: ממש קוסם. רקח לי התרופה, הצידוני, רפאני אדוני.

(טריו: בשמת שמגר חמואל הצידוני).

חושם: (נכנס) דודי, העיר. העיר שקנית לי ברח.

חמואל: ברח. אלי, יה איזה כסיל הוא זה. תפוס בחבל!! ! מיד אחזור.

בשמת: איזה גבר.

שמגר: איזה גבר מי?

בשמת: ענין פרטי הוא אדוני.

שמגר: פרטי פרטי פרטי, כל זמן שלא נטל אותך ממשמרתי, את מפוטרת.

בשמת: לא לא אדון, למענך עמלתי כל הליל ממש בפרך עד שהוצאתי את סודו.

שמגר: סודו?

בשמת: אכן סודו. איש אחד ושמו אבשלום או אבישלם, מעשירי ירושלים, ישא את אשתך לו לאשה. והוא כלומר הצידוני משרתו של אשתך הנו, כוונתי לשולמית. עודני מפוטרת?

שמבר: לא, הנך מוחזרת… טובה וריחנית! ציץ בעציצים. גן פרחים פורח. בוסתן הבוסתנים.

בשמת: אם כן, תן תודה פה לגנן שכך עמל הוא לגנן ולנגן בי כל הליל (צוחקת יוצאת).

שמגר: הממזרית.

חמואל: (נכנס עם חושם. מכה אותו) נקע הרגל… נפל לבור הסיד… כל כספי הלך בשל חמור אויל.

שמגר: שמעני חמואל בן תיש. זקוק אני לעזרתך.

חמואל: במה בי ידובר.

שמגר: רווק אתה?

חושם: רווק מארץ רווקון, מלבד לדודתי.

חמואל: רווק או לא רווק, תמיד מוכן ומזומן להזדמן עם זו הזמזומית ששמה בשמת, אם זו כוונתך.

שמגר: ולהתחתן עמה?

חושם|: למה לו צרה כזאת?

חמואל: מדוע לקלקל לילות הדיש החמים בערש כפור של נשואים.

חושם|: וחוץ מזה אדון, מה תאמר לו צפורה אם ילכוד לו עוד צפור לשיר לו בין כתלי ביתה.

שמגר: ובכן, נשוי אתה.

חמואל: קצת.

שמגר: אם כך, אולי תרצה לזכות בעשרת ככרות של כסף.

חמואל: עשרת ככרות של כסף? יאה וגם נאה. ועכשיו חתור אל חוף עיקר ואת הפסולת זרוק הימה כמנהג הספנים בעת הסערה. עשרה ככרות של כסף, את מי עלי לרצוח?

שמגר: אבשלום רוצה לשאת את שולמית, היא בת מנוח. אתה אמור לו ככה: בגדה היא, אינה נאמנה.

חצואל: הבנתי והבינותי. אטחון לי בריחים. הככרות. הו איזה לחם אאפה לו בזכות הככרות. מוכנתי ומזומנתי אדוני שמגר. (לוחצים ידים).

שמגר: היכן אמצאך בבואי לירושלים?

חמואל: רחוב הינשופים אדון, ליד ככר העיר המרובעת שני בתים משמאל אדון, סמטה אחת המשך ללכת, סמטה שניה המשך ללכת, סמטה שלישית ממשיך ללכת לא – הימן אדון. הופ, ושוב הימן אדון ושוב הימן אדון, אל שוק האטליזים נוטפי הדם. השמאל אדון, רחוב הסנדלרים. השמאל אדון, רחוב הנפחים. ועכשיו אל תפנה צפונה אל תטה דרומה, אל תימין ימינה, אל תשמאיל לשמאל. תלך ישר ישר ישר, אחר כך, הופ, ליד חנות הכעכים ארמון, בפתח הארמון עץ. מתחת לאצטרובל אוכל אדם אפרסמון. חמואל הצידוני משרתו של אבשלום הוא זה. מובן?

שמגר: הייה שלום.

חמואל: שלום שלום (שמגר יוצא) עפר לעצמותיך שמגר בן כרס.

חושם: תולעת כרסתנית.

חמואל: הככרות יהיו שלי.

חושם: ועיר לי תקנה אז.

חמואל: הו, איזה עיר, שנעירתו תעיר את כל העיר. השולמית.

שולמית: הנכם יוצאים לדרך?

חמואל: כדברך גברתי. נשימה פעמינו בטרם הזריחה.

שולמית: פרוס בשלום אישי, אמור לו כי ימהר לבוא.

חמואל: כך גם אעשה.

שולמית: ואל טוב לבך אוסיף את מתנתי, אם תדע לשמור על צעדי אישי בקרת הגדולה, לאחר הנשואים אשקול לך על יד חמש ככרות של כסף.

חושם: (מונה על אצבעותיו) חמש ועוד עשר כמה הם יחדיו.

חמואל: שמעתי והבנתי גבירתי רבת החסד. הרם רגליך למך.

שולמית: היו שלום ודרככם שלום.

חמואל: אל תרוץ דודי.

(שולמית יחידה על הבמה. הבקר עולה. הרועים יוצאים אל השדות. שולמית מאושרת. שיר עליז של הרועים ושולמית – זמר הרועים. דבקה).

הרועים: היהו השולמית – היהו.


תמונה ה'.    🔗

חצרו של אבשלום בירושלים. כרם. צעירים וצעירות רוקדים כנהוג בחג המחולות. תוך כדי רקוד מתפזרים הזוגות. על הבנה נותרים חמואל ונערה).

מקהלה: (כרם יש לדודי)

חמואל: מה יפו דודיך מיין (כלי עף לבמה) הו רעם אדירים, אשתי היא זאת, אני מכיר את כלי הבית. ברחי לך צפיחית קטנה שלי (הנערה צוחקת ומסתלקת)

צפורה: ברחי! שוב תפסתיך שוב מקרין קרנים, בוגד חדל אישים, שוב אתה אתה אתה. הנח כבר לנשים, הגיע עת לנוח.

חמואל: אני הנחתי אך הן אינן נחות. חיי, איני יודע מה רוצות הן מחיי. הגידי את האם אני יפה כל כך? לא! אמרתי לא. יש יפים ממני אין שכל לנשים בתוך הקודקודים. לא אליך התכוונתי, לאחרות. מדוע הן רודפות, אינן נותנות מנוח. קורצות בעיניהן מנענעות ברכים… די יקירתי, צפורתי שלי, די שברת היום. הו, שוד ושבר, הניחי קצת כלים ליום המחרת.

צפורה: אם אתפוסך שנית, את עיניך אנקר בוגד, חדל אישים.

חמואל: אני?

צפורה: האת או כסל הצלעות, קרקבן קרקשת, ראש קשוא, חרדל חזרת חמציץ ואפונה.

חמואל: היא עובדת במטבח רעים.

צפורה: הו זד בין הזדים, עוד אנזוד לך נזיד, את ראשך אכתוש את תוך מכתש, אל הקופיץ אטיל את צוארך, אם שוב אמצאך רוקח לי מרקחת עם כל שמלה בעיר.

חמואל: אלי, איזו יורה רותחת. די אהובתי.

צפורה: הו, קנמון שלי, גבינת כבשים מבאשת, טרוטת דגים, חלה של סולת, ממרח של פשטידה.

חמואל: סיר המעלות אשר לצפורה.

צפורה: עכשיו אמור ספר, מי היא בשמת, בשמת מי היא? צפיחית בדבש שלי.

חמואל: בשמת, מי היא? תופינית סוכר שלי.

צפורה: אל תעמיד פני תם. היא כאן.

חמואל: היא כאן?

צפורה: היא כאן.

חמואל: איך יוצאים מכאן?

צפורה: מי היא זאת בשמת שאלתי?

חמואל: בשמת? השם מוכר לי קצת.

צפורה: מתי פגשת בה לראשונה ומה היה בינכם בלילה מלילות?

חמואל: מה היה בינינו – לא היה בינינו שום דבר – כל כך צמודים היינו.

צפורה: אתה הזמנת את בשמת לכאן.

חמואל: אני הזמנתי? לשם מה? מה צורך יש לי בה, אמרי. הרי נשוי אני אתך, לא כן? ומה ההגיון שאדם נשוי יזמין את הרווקת, לשם מה על מה ועל מדוע. היא באה עם שמגר. הוא אדונה לחג למשחקים ולמחולות עת בוחרים הבחורים כלה בין הכלות, אולי גם היא רוצה חתן, מה אני יודע?

צפורה: אני כבר אחתן לה חתונה, לזו פרת בית לחם.

חמואל: חזרי אל המטבח יקירתי, מיד אבוא גם אני, בי נשבעתי.

צפורה: אחכה לך ליד תנור כירים ואם לא תמהר לבוא אכין לך גחלים ושפודים של אש (יוצאת עם חושם).

חמואל: חן חן אשתי. (קבוצת מחוללים חוצה את הבמה בחוק ומשובה). בשמת נכנסת כרוח סערה, מחבקת את חמואל).

בשמת: אפרסמון שלי, אני כאן, באתי.

חמואל: יפה שבאת, הן זאת עיני רואות. את מי הבאת הביאתך צרה צרורה שלי.

בשמת: (לוחשת) את צרור הכסף.

שמגר: (נכנס) אותי הביאה ועמי הככרות. ובכן, מה על עניננו?

חמואל: סודר. הוא עתיד להתחתן.

שמגר: (בבהלה) אתה?

חמואל: כמובן אתה, אתה ורק אתה. השאלה נשאלת רק מי אותה אתה. רואים את המצנפת הצוחקת מתעטשת, מכרנסנת בחורים אביגיל שמה.. . התבשיל כבר בקדרה. הגיע עת לתבלינים. סור הצדה, אבשלום קרב. אתם מיד תראוני במלאכת בחישה ורקיחה של איש צידון, שש בש שש גז, פלפל וקנמון, הב המזומנים אדון.

שמגר: קודם רצוני לשמוע איך יפול דבר.

חמואל: הסכת ושמע, הנה הוא בא (נכנסים חנניה ואבשלום).

חנניה: האם נתערב עליה?

אבשלום: על מי

חנניה: על אביגיל. עד כאן דברי לצון, שמע וזכור את דברתי, אבישלום (בלעג) גם מזבול שטן אני הוא שאקחנה (יוצא).

חמואל: אל נא תלטוש עינים אדוני ובערה תבעיר בלבבך, הן ידידך הוא חנניה.

אבשלום: הוא מוציאני מכלי, איזו יהירות, איזה בטחון.

חמואל: ראה הבט, איך הוא לוטש ידים, החצוף, אל גוה וגזרתה, ממש אל חמוקיה.

אבשלום: הרפה הנח לי, אין זה נאה, נלך נסור מזה.

חמואל: אכן צדקת, וכי למה תקנא בידידך הטוב מנוער? אח, מה יאושר בן תמותה ולו אשה אשר כזאת, כלילת המעלות, מה יאושר חנניה באביגליל. ברך אותו. הו, אלה צידון, הם מתנשקים. ברך אותו.

אבשלום: מה נטפלת פתע לזרות לי מלח על פצעי?

חמואל: חולה אתה.

אבשלום: הנח. היא תהיה אשתי. (יוצא).

חמואל: בשול ומבושל. ובאשר לשולמית,… את שלי עשיתי, מצפוני נקי.

שמגר: (נכנס) אכן, קוסם אתה הצידוני. (נשמע דין ודברים מבחוץ) מה מתחולל שם, ראה את אדונך.

בשמת: הלומות וריב.

שמגר: הבט עליו הוא כבר עם אביגיל.

חנניה: (צוחק ומסתובב) חיי, אני חולם, היא מתנשקת ועוד עם מי, עם אדוני. ברכו אותי עכשיו לא רק אדון לי, יש לי גם גברת מהודרת לרכיבה על גב גבי (התזמורת פורצת ואתה סערת המחולות).

בשמת: המחולות החלו, נרד אל הככר, דודי.

חמואל: ככר הכסף לפני ככר המחולות, נערתי, עת לכל דבר.

שמגר: בא עמי אשף הצידוני.

(מחולות סוערים. בין המחוללים בולטים אבשלום ואביגיל. בשיא המחולות ושירת המקהלות, מתנשקים לסערת תשואות, אבשלום ואביגיל. באותה שעה ממש במרחק נראית לעיני הצופים דמותה של שולמית המצפה בבית לחם ופניה לעבר ההרים, לעבר ירושלים. המסך יורד).

(מחולות הכרמים)


סוף מערכה ראשונה


 

מערכה ב'    🔗


(פתיחה – תזמורת – דודי יבוא מן ההרים)    🔗


(שלשת החתנים רוקדים לפני בשמת)

בשמת: (הערות כאשר הרוקדים עוברים לפניה אחד אחד) הו, איזה חן… הו, איזה תואר והדר! הו איזה גבר! ארז בלבנון… (עם תום הרקוד) עכשיו הציגו עצמכם האדונים לאט לאט. עמדו בתור. אתם התאומים?

תאומים: אנחנו.

בשמת: מי בכם הבכור?

תאומים: שנינו הבכורים.

בשמת: אולם כדי להבדיל בין פירות הביכורים אמרו את שמותיכם.

פשחור: פשחור.

צרדה: בן צרדה.

בשמת: הצרוד הוא בן צרדה.

צרדה: אכן.

בשמת: ופשחור הוא השני בין התאומים?

צרדה: אני הוא השני – אחי נולד 4 דקות לפני.

פשחור: מפרזל אני סוסים.

בשמת: אוהו סוסים! אכן חתן בן סוס אתה. משוש לבב ממש. ומה מקצועך צרדה?

צרדה: טועם.

נתן: תאום בן תאומים זו כוונתך?

צרדה: לא לא. טועם אני היין במשתים של חתונות ופעם גם טעמתי בארמון שלמה, כי לשם שלמה חששו שריו.

פשחור: ואם ביין יש רק פעם אחת רעל אינו חוזר לשתות שם פעמיים.

נתן: שותה אתה לחיים ומתפגר בקבר.

בשמת: שתיין חצר אתה.

פשחור: היה. אולם פעם בא לטעום אצל שלמה ומרוב התלהבות של בעל המקצוע טעם טעם עד לא נשארה בו בגביע גם לא טפה אחת לרפואה.

שמגר: (קולו) נשמת!

בשמת: הנה בא החתן הרביעי, אדוני שלי. ירחם האל על תשוקותיו וכיסופיו כל כספו לא עוזר לו בענין הנ"ל.

שמגר: בשמת!

בשמת: יה אדוני!

שמגר: מי הם אלו?

בשמת: החתנים, אדון.

שמגר: רק שלשה היום, תודה לאל. איזה מן יריד היה אתמול, 30 חתן ומחותנת, ומלאי תקוה אתם אחי.

שלשתם: אכן.

שמגר: כי תצליחו להשיג ידה של שולמית?

נתן: אני כולי תקוה ובטחון.

שמגר: אתה מוכר לי קצת.

נתן: האמנם?

שמגר: ושמך מה הוא, גבר בן גבר?

פשחור: נתן המוכסן הוא זה.

שמגר: המוכסן?!

בשמת: והיכן הם מחסניך?

נתן: מחסני?

פשחור: מחסניו אני יודע.

שמגר: מחסניו – כיסי האזרחים.

פשחור: אותם יריק יום וליל.

שמגר: הוי גובה המס, לבי נמס בי בראותי אותו הרחק בקצה השביל.

נתן: פקיד אני למלך, מה היא הצווחה? הן משכורתי דלה.

פשחור: דלה. האם בים דלית את סוסי ערב אותם פרזלתי.

צרדה: דלה? ומהיכן מרתף היין שבו טעמתי טעם?

שמגר: דלה? מהיכן המרבדים? הטבעות על אצבעך? המשרתות, אטון דמשק ואלף הכדים בשדרה אל ארמונך? דלה!

בשמת: דלה? הו, מדלדל כל דל באזרחים. דלה! עודו בוכה המדלל כיסים.

מנוח: בשמת! הכיני הבחורים, שולמית מיד תצא. אולי הפעם ישמע האל לתפילתי ותמצא את בחיר לבה.

בשמת: ובכן שלשת הבחורים המשתדכים אל שולמית שמעו דבר בשמת: ידוע לכם הטקס?

כולם: ידוע (מתקרבים).

בשמת: אל תצווחו. דברו בנחת.

כולם: ידוע.

בשמת: כל אחד מציג את עצמו כמו ביריד. מציג רק מעלותיו – כי חסרונו תדע הבתולה רק לאחר החתונה. אל בהפתעות, מובן?

כולם: מובן.

בשמת: אל בעטוש תוך דברי חלקות ואהבה, אל בעטוש.

כולם: אל בעטוש… אל בעטוש… אל בעטוש.. .

מנוח: הנה בתי, שלשת בחירי לבב ויופי, ביניהם תבחרי רק האחד.

בשמת: ואילו אני במקומה עומדת בחרתי כאחד כי כבר אמר שלמה המלך – טובים השלשה מן האחד.

מנוח: הציגו עצמכם רבותי לפני מחמל נפשי, בתי היחידה.

שלשת החתנים (פזמון החתנים)

שולמית: רק שלשה היום אבי, היכן הם שאר החתנים? יום יום עומדה אני על הדוכן למקח וממכר ומה יהיה על אהבה. אמרו לי אנשים טובים, הן אהבה אינה סחורה עוברת לסוחר, מה יהיה עליה. הו, אישי שלי רק לך נתונה אהבתי.

פשחור: לך אחי נתנה אהבתה.

צרדה: לי? לא לא. אליו כוונה מבטה.

נתן: אלי? הנכם טועים. היא נעצה מבט הרחק הרחק אל עבר אפקים כה רחוקים.

פשחור: יסולח לי העלמה, למי אמרה נתנה אהבתה?

שולמית: לנחש אדון.

צרדה: נחש הערמוני, דברי פליאה ותמה.

נתן: נתבלבלה עליה דעתה.

שולמית: לנחש ולבאר, הן ארש אותי. הן שבועה נתן לי. הן אהב אותי.

מנוח: מי? הן אהב – אהב אותך, מי בתי?

שולמית: הנחש והבאר. שלש שנים חלפו ואנכי עודני מצפה. התשמעו עודני מצפה!

נתן: אינה שפויה בדעתה.

צרדה: יש עמי כאן יין בקנקן, אולי אשקנה ותרגע.

שולמית: השקה את הנחש אדון.

צרדה: איזה נחש?

פשחור: אולי הכישה נחש. אקיז דמה ומיד יוטב לה. יש לי כלי פצוח כאן, פטיש ומסמרות.

נתן: מוזר וזר. מקרה כזה עוד לא ארע לי. למי אהבתך עלמה?

שולמית: תשאלו את הבאר שהיא עדה לי.

פשחור: היא מבולבלת.

מנוח: בתי!

שולמית: אל בדאגה אבי, בא יבא דודי.

מנוח: דודך?

שולמית: בא יבוא דודי כי אוסיף צפות.

כולם: דודך?

שולמית: דודי! (שרה דודי יבא מן ההרים, / (רק הפזמון) עולה במעלה הגבעה ומשאירה את כולם תמהים).

־ ־ ־ ־ ־


תמונה ב'    🔗


(בגן ביתו של אבשלום. צפורה יושבת על הבמה).

חמואל: נחשי מי זה?

צפורה: זה מי?

חמואל: פלוני אלמוני.

צפורה: אדם בשם שלמוני?

חמואל: לא.

צפורה: אדם בשם חלמוני?

חמואל: לא. ומי הוא זה הגבר אשר טרף את חלמוניך, את זאת לבטח הן תדעי.

צפורה: אדע לבטח.

חצואל: ומה הן סימניו?

צפורה: חמואל שלי חמודיאל אישי ובעלי.

חמואל: כולי שלך. אהובתי היחידה.

צפורה: לכמה תנוכים לחשת זאת, לכמה בנות חוה?

חמואל: לא אזכור זאת צפורה כי זכרוני הוא ככברה.

צפורה: אינך יודע מה זאת אהבה.

חמואל: אני איני יודע? אוהב אני כולנה וכל אחת עולה במעלה בהיותה לי לכלה אז היא הדגולה הכלולה ואיני זוכר אחרת. מה זאת אהבה אם רק לאחת תתננה. אמרי נא בעצמך האם זה לא בזבוז לזבז בזבז זבז גבר שכמותי רק לבזבזה אחת בלבד.

צפורה: לאלף הנשים שבארמון שלמה זקוק אתה.

חמואל: והרי אומרים שהוא חכם מכל אדם שלמה. היכן הוא האדם שלא יהיה למלך מתוכם אם יציעו מצעו אלף הנשים.

צפורה: הו חמואל חמודיאל אישי (צוחקת).

חמואל: הו, צפורה צפורתי שלי. היכן הילד?

צפורה: משחק הוא שם בגן.

חמואל: עליך להשגיח. לפני שנתיים עודך זוכרת, בצל השיח נחש אז הסתתר והילד מת, בכורו של אבשלום.

צפורה: אם עודי זוכרת, כל עצמותי תרעדנה בזכרי אותו היום המר והנמהר.

חמואל: עכשיו הם חרדים מאד לבנם זה השני ולא לשוא הם חרדים.

צפורה: לא לשוא אמרת.

חמואל: לא לשוא אמרתי, השבועה מופרת, הגורל רודף. אצלנו בצידון לא היתלו בכך. הנחש נקם את נקמתו, עכשיו תורה של הבאר.

צפורה: באר אמרת?

חמואל: באר.

צפורה: אויה לי. הן נשכח ממני, שם חופרים באר (יוצאת במרוצה)

חמואל: אסור להתגרות בכוכבים ומזלות. הוא נשבע והפר את שבועתו. הנקמה אכזרית ואם לבי אינו מטעה אותי אין היא מאחרת.

זעקת המקהלה... |(נכנסות המקוננות)

חמואל: השולמית נוקמת (יוצא)

אבשלום: (נכנס ועמו מספר משרתים) קראו למקוננות, קראו ליום הבכי! קראו מספד! היכן היא אביגיל?… קראו למקוננות אמרתי … אלי… אלי, איכה אמרתי מילותי בחפז רב, איכה גבר עלי יצרי לפתע … איכה נשבעתי את חיי לתת בעבורה ונשאתי האחרת. שולמית…

אבשלום: שולמית.

אבשלום: שולמית. (המקוננות נכנסות ועמן אביגיל)

המקוננות: אויה, אויה לי.

אביגיל: למה זה אותי ענשת אלהים שכה הושברתי ככה. ענני אלהים ענני במה חטאתי לפניך.

אבשלום: על חטא שחטאנו לפניו בבלי דעת.

אביגיל: על מה את ילדי המית, אמור לי אבשלום. על מה עשה לנו את זאת. במה חטאנו לפניו.

אבשלום: על חטא שחטאתי לפניו בהפרת שבועה.

אביגיל: מה פשר כל דבריך אלו אבשלום? אבשלום! שנים ילדים היו לי.

מקוננות: שנים ילדים היו לאביגיל שנים ילדים היו לאבשלום. אחד הכיש נחש בסתר צל, שני נפל לבאר המים. אלהי, ביום יגון ביום רעה, ביום הדין רחם.

אביגיל: שנים מלאכים היו לי, שני כרובים צחים. על מה חטאו השנים, על מה חטאו בני וחטא הם לא ידעו.

אבשלום: חטאי שלי הוא אביגיל, אני הוא החוטא.

אביגיל: שוב סתומים דבריך.

אבשלום: רעיתי, יש דבר אשר לא ספרתי לך ואת גם לא ידעת.

לפני כמה שנים יצאתי עם עבדי עם חמואל לתוד האילות. עודי זוכר היום, ומדבר יהודה ליד באר אחת פגשתי נערה אותה מיד אהבתי.

אביגיל: נערה.

אבשלום: מבנות בית לחם. ארשתיה בשבועה. בודדים עמדנו שנינו עת נשבענו ועדים היו רק הבאר והנחש.

אביגיל: הבאר והנחש.

אבשלום: לאחר מכן בבואי לעיר היה זה חג המחולות, אם עודך זוכרת, ראיתי אז אותך ואותה מיד שכחתי, שכחתי שבועתי. עכשיו זה הגורל שמתדפק עלי דלתות ביתי באמונות יום יום. אצבע הגורל היא אביגיל, אות אלוהים. האם תביני?

גדול הוא עווני. חטאתי לה לבת בית לחם השולמית וגם לך חטאתי רעיתי, גם חטא וגם עוון אביגיל.

אביגיל: לא לא, לא חטא הוא ועוון.

אבשלום: חטא הוא ועוון הוסף לחיות, לראות, לנשום אחר כל שעוללתי

אביגיל: אבשלום! אבשלום!

אבשלום: אלי, אשאל נפשי למות.

אביגיל: אבשלום, לך אליה.

אבשלום: אביגיל.

אביגיל: לך אליה אבשלום. חיי בין כה וכה עלו בתוהו.

אבשלום: אביגיל (מתחבקים ובוכים)

(מאחורי המסך – שולמית – דודי יבוא מן ההרים).


סוף תמונה ב.


תמונה ג'    🔗


(רועים ליד מדורה. חושם נכנס).

חושם: היסולח לי הרועים אם אתקרב לאש?

נתן: מי אתה?

חושם: בן אחיו של חמואל אני.

עובדיה: חמאל? אהה

נתן: ומי הוא אותו החמו… חמו…

חושם: חמואל הוא צידוני מירושלים. דודי הוא.

עזריאל: צידוני מירושלים, לא יאומן כי ישוקר.

נתן: שמעתם פעם שפתם של צידונים, מין בלל מלל שיח שיג, צריחת הברווזים ממש.

עזריאל: ואתה דובר בה באותה הזבדונית?

חושם: שפה של זיו וחן היא צידונית, רוצים אתם לשמוע? בגדו ללי שלמק דמק אסטרו נחור אי אי אי

עובדיה: אזנים תצילנה.

נתן: איזה חן! דבר, חזור דבר בשפת קשקשת.

חושם: אפגדור יזכו טרם אי אי אי בגדוללי שלמק דלמק אסטרו נחור אי אי אי

כולם: אי אי אי

חושם: שפת פיוט הצידונית שלנו.

עובדיה: דומה עלי כנעירת חמור אל מול הלבנה אי אי אי

חושם: שפת פיוט הצידונית שלנו.

עובדיה: דומה עלי כנעירת חמור אל מול הלבנה אי אי אי

חושם: מיד יבוא דודי וילמדכם הלקח על לעגכם הרב.

נתן: אל נא תבכה זידוני קטן. שחרחר תלתל של כבש מה! מה! (מלטפים אותו. כולם צוחקים וקוראים אי אי אי).

חמואל: (מבחוץ) חושם!

עזריאל: הנה דודך

עובדיה: שנים הבאים.

חמואל: (נכנס) הנה אתה עיר בן חמור, להיכן זה נעלמת, שוב מצאת צפרדעים? בגדו ללי אסטרו פחור פלשתו משטו אז גדרו נמי אי אי אי

חושם: אי. שנגו אוסטי מר איסקו טרם בגדו ללי

חמואל: שלמג דלמג בגדו ללי

כולם: אי אי אי

אבשלום: ברוכים תהיו לאלוהים רועי בית לחם.

רועים: שלום לעוברי אורח. מנין ולאן.

אבשלום: מירושלם?

עזריאל: שבו ליד האש.

נתן: אולי תאכלו נזיד או תלגמו מחמת יין?

חמואל: ללגימה דומני אין כאן מתנגד.

אבשלום: רועיו של מי אתם?

עזריאל: רועי רוח, רועים לדל באביונים, מי שהיה עשיר אי פעם עד שנתהפך גלגל מזלותיו, גם ירד מנכסיו גם אסון פקד את משפחתו, בתו השולמית.

אבשלום: השולמית?

עזריאל: יפהפית הכפר.

עובדיה: נטרפה עליה דעתה, אכן מכאוב וחולי.

אבשלום: שולמית, אמרתם?

עזריאל: מוזרה היא עד מאוד, רבוא של חתנים כבר צרו על מבוא, עמדו צפו חכו, אך הנערה סר לפתע טעמה.

נתן: אינה רוצה באיש, מדברת הבלים שלא יאו לאוילים.

אבשלום: תן משל אחי.

עובדיה: איזו שבועה, אהבה נכזבת ושם תמיד חוזרים במעגל הבאר והנחש. חולה ואין מרפא. אולם הנח לנערה. נשירה שיר אחים, הגדילו המדורה הוסיפו הזרדים. אורח יש עמנו. (הרועים שרים, השירה מתפתחת והופכת לריקוד סוער של רועים. שירת יחיד המתפתחת לשירת רבים ולריקוד.

סוף תמונה ג.


תמונה ד'    🔗


(חדר בית מנוח. בשמת יוצאת מן הבית, בידיה סירים או צלחות. רואים את חמואל מציץ).

חמואל: בשמת.

בשמת: (פונה אליו) ומי אתה זה אדוני?

חמואל: אני? אני. אינך זוכרת מי אני?

בשמת: נדמה מוכר אתה. מזהו בפרצופך מזכיר לי נשכחות.

חמואל: מזכיר לך נשכחות? האם אותי שכחת. אינך זוכרת ליל ירח, סהרון מכסיף שט לו בשמים, ואנו, שניים, שנים כאחד, צמודים ומצומדים כגורן?

בשמת: עכשיו אני זוכרת.

חמואל: אורו שוב עיני.

בשמת: אף את שמך אזכור.

חמואל: אורו שוב עיני

בשמת: שמך… שמך הוא סנחריב.

חמואל: סנחריב, שיחרב ביתך עליך, אינך זוכרת? אמרת לי: “איזה גבר!”

בשמת: זו אמרה שגורה על פי.

חמואל: אני הצידוני.

בשמת: הצידוני? כל כך הרבה גברים. צידוני בצידה, אז איך אדע באיזה צד מצודד הצידוני?

חמואל: שד משחת! זידונית!!

בשמת: אל נא תכעס, ידיד יקר. על מה ולמה להזכיר הנשכחות? מוטב לשכוח. הנה, זו זוכרת, (לעבר בית שולמית) ונשתבשה עליה דעה.

חמואל: ומה שלום אדונך – שמגר בן חפץ?

בשמת: עדיין הוא חפץ בה, את כל הונו יתן בה. מה מצא הוא בה, את זאת אני שואלת, חוץ ממאונה.

חמואל: סרוב אשה תמיד מטריף הגבר. אילו אמרה לו כן, אילו אמרה לו פעם כן.

מנוח: (נכנס עם שמגר) טוב טוב, יהי נא כדבריך.

שמגר: אקח אותה אל אובות וידעונים, חיי שארפאנה.

חמואל: על מה אתם מדברים?

בשמת: הוא בטרופו נושא לו לאשה את המטורפת.

חמואל: את שולמית?

בשמת: את שולמית.

חמואל: מתי החתונה?

בשמת: הסכת ושמע.

שמגר: הלילה. בשקט ודממה ללא קרואים רבים.

מנוח: והנימוק מובן לכל.

שמגר: עם צאת הלבנה.

חמואל: בשמת, עליך לעזור לי, ענין כאוב מאד.

בשמת: והמו המכאוב אדון?

שמגר: להתראות מנוח. בשמת בשמת! לכי בשליחותי מיד אל הכוהן.

בשמת: לומר לו מה?

שמגר: יערוך בחפזון נשואי עם שולמית. יבוא לכאן מיד, אמרי לו ימהר ואני אשקול על יד לו תריסר שקלי כסף.

מנוח: שמגר, אנכי ארד לגן שם יושבה היא, ואנסה שוב לדבר אליה.

שמגר: עקרי עקורי. אתה מקצת מוכר לי, אדוני. היכן זה ראיתיך לפני כמה שנים?

חמואל: שמי הוא שמוהל, כהן מבית לוי, חצי לוי חצי כהן, ויש לי פה אסמכתא ממוסמכת להסמיך גבר אל אשה סמוך סמוך אליה.

שמגר: מה כוונתך?

חמואל: לזווג הזיווגים, להעמיד חופה.

שמגר: ומה שכרך תקבע פה?

חמואל: מחצית שכרו של הכהן, חצי תריסר, שש מטבעות.

שמגר: חמש.

חמואל: שש אמרתי.

שמגר: שישתבש לך השש, חמש.

חמואל: עד החמש שיבקתני, טוב איפה, אתה הוא החתן, היכן היא הכלה?

שמגר: שם בבית.

חמואל: השאירני לבדי שאלך אצלה, אדבר עמה ואלמדה בעניני צניעות ודופי וההבדל בין זו לזה.

שמגר: בשמת! קחי אותו אל שולמית, אצפה לידיעה ממך.

חמואל: בשמת, עזרי לי. בצרה אני, כלומר לא אני אלא אבשלום הוא אדוני, רוצי וקראי לו, יבוא מיד. הוא עם הרועים בחורבה הישנה הצופה אל מול העמק.

בשמת: על מה החפזון?

חמואל: אם שמגר ידע כי אין לי כל אסמכתא להעמיד חופות כדין; יקרא מיד את הכהן. לכן, מוטב כי החתן האמיתי יהיה כאן, כוונתי לאבשלום.

בשמת: אינני מבינה דבר וחצי דבר, מיהו החתן, מיהו אבשלום.

חמואל: את רוצי וקראי לו, ובבא העת תדעי הכל.

בשמת: ארוץ מיד אם תבטיחני מה.

חמואל: מה לך להבטיח?

בשמת: לשם החסכון אפשר להעמיד חופה לשניים חתניים.

חמואל: יהי כן, מי הוא השני?

בשמת: אתה הוא.

חמואל: אני? רק זה חסר היה לי?

בשמת: אתה חמוד דודי, חמדמד שלי.

חמואל: אני נמס, אני נמס. וככל חסרי האופי אומר אני מיד כן, למרות שיש בי דופי ושעתיד אני להתחרט. אולם אדם שאין לו הון זהב ממון, איך שלא יחסוך חופה בלא תשלום נוסף, בנימוקים גרועים מזה הלכו בני האדם כאסקופה אל החופה. לשלמה יש אלף ולי יהיו אך שתים.

בשמת: ובכן?

חמואל: אמרתי כן. לא?

בשמת: עכשיו ארוץ לקרוא לו.

חמואל: (בשמת יוצאת) הבטחתי לשאת אותה, האם נשבעתי? לא. אבל אמרתי כן, לא? אמרתי כן, כלומר אם אתחרט לפתע הסיכויים הם… אוי לי ואבוי… נחש… באר. ובכן, איני יכול לחזור בי. יה אלי, אם כל שבועה מופרת כך היתה נגמרת לא היה נשאר בו בעולם גם בן אדם אחד לרפואה. (שולמית נכנסת) הנה היא שולמית. אלי, איך היסורים עצבו פניה.. . עד מה יפה היא עם כל סבלה, גבירתי!

שולמית: (עולה מן הקהל. נחרדת) זו, האם אלי דברת, אדוני?

חמואל: בא אני מירושלים.

שולמית: (הזויה) מירושלם… מן ההרים?

חמואל: איש בשורה אני.

שולמית: כתחתיות באר שרויה אני באפלה, לך לדרכך האלמוני.

חמואל: (לעצמו) את פני אינה זוכרת. גבירתי, משרתו של אבשלום… אני הצידוני.

שולמית: אל נא תאמר דבר, בשורה רעה היא.

חמואל: הוא שלחני הנה.

שולמית: מה יבשר לי על ידי שליח? כי מאושר הינו? כי שרוי הוא בביתו בארמונו, כי שכחני? שנים רבות וארוכות כל כך, לך לדרכך הצידוני.

חמואל: אל נא תדיחיני השולמית, רבו יסוריו של אדוני מאד, והוא שלחני אלי ביתך לשאול את פיך אם תרצי ראות פניו, אם אותו עודך זוכרת.

שולמית: אם עודי זוכרת?

חמואל: לפי מראה פניך ניכר בך שעודך זוכרת וגם שמועות שמעתי.

שולמית: שמועות שמעת כי רוחי בלולה בבליל של בלבולי רוחין.

חמואל: התרצי לומר…

שולמית: (צוחקת) משחק נאה שחקתי.

חמואל: בסופו של המשחק ששמגר עתיד היה לשאת אותך הליל אילו לא הגעתי למועד.

שולמית: היכן הוא אדונך, היכן הוא אבשלום. אמור לי.

חמואל: בחורבת רועים צופה אל מול בית לחם. מצפה לתשובתך עלמה.

שולמית: לך אמור לו תשובתי לילות הנדודים כל השנים הארוכות… לך אמור לו…

חושם: (נכנס) דודי.

חמואל: מאיזה דוד יצאת, שחור אתה מליל מצרים.

חושם: ראיתי שם חמור קטן, מוצב בשוק, הוא למכירה.. . הן הבטחת לי דודי.

חמואל: אמן ההבטחות אני, אך לקיים זה ענין אחר.

שולמית: האין זה חושם הקטן, אוהב הצפרדעים? קשה להכירו. אכן גדלת נערי.

חמואל: באורך הרגלים אך לא במידות בינה ושכל.

שולמית: הן כבר צימח שפמפם.

חושם: האמנם, האם חשים בו באמת?

חמואל: לך כבר לך.

חושם: יקנה אותו אחר. במחירו הוא מציאה ומסולסל הוא, כה חמוד ומתולתל.

שולמית: קנה לו את העיר.

חושם: הוא לא יקנה לי לעולם.

שולמית: אזי אקנה אני לך.

חושם: את?

חמואל: אכן, זה רעיון. הן יום שמחה וגיל הוא לה.

חושם: חן חן ורב תודות השולמית.

שולמית: אילו רק ידעת נערי עד מה ליבי גואה עלי גדותיו כמפל המים ההומה, לא רק עיר קונה לך הייתי, עדר עיירים.

חמואל: עדר, יש בו שמץ הפרזה. אבל אני אלך לקנות העיר האחד ומיד ליתר בטחון, והחשבון יגיש לך הסוחר (יוצא).

חושם: כמלך אהיה רכוב על חמורי. תודה עלמת בית לחם.

שולמית: כוכבי רקיע אשבץ על מצחך ילדי, תכלת המרום. הו! איך יכול הלב לשאת עומס השמחה (שרה לחושם – חמור קטן).

חמואל: (בתום השיר חוזר) חושם, חמורך הוא שם קשור אל הגדר (נעירת חמור נשמעת) הזמיר כבר מזמר לך יה חושמי.

חושם: בגדו ללי דודי בגדר ללי

חמואל: אי אי אי (חושם יוצא)

שולמית: כמה מאושר הינו הנער. ראית מה זרחו פניו ועיניו הבהיקו בניצוצות של גיל (שמגר נכנס).

שמגר: חמואל חמואל!

חמואל: שוב הפגע רע. אפסה סבלנותך, מה הופעת פתע לקלקל את השורה?

שמגר: מה אומרת הכלה?

חמואל: המתן, אשאל את פיה (לוחש לה) טלטלי קצת רוחו.

שולמית: אכן זאת אעשה. שמגר שמגר.

שמגר: אלי קוראה היא. ברוך הנותן לאשה בינה. הנני כלתי.

שולמית: אתה שמגר, איכה זה לא ראיתי הדרת פניך, זיו עלומיך, עד היום הזה. היכן זה התחבאת יקירי?

שמגר: לא לא, שנים רבות הסתובבתי כאן וכרבולתי סומרת כתרנגול עיקש בלול.

שולמית: רצונך לשאתני לאשה?

שמגר: מאד מאד רוצה.

שולמית: בתנאי אחד מסכים?

שמגר: מסכים וממוכן.

שולמית: אך אם תפסיד תזכה בהפסדך לא בי.

שמגר: ומה התנאי עלמה?

שולמית: אם תפתור את החידה. הסכת ושמע.

חמואל: הוא כורה כבר אוזן. שמן זית זך.

שולמית: מי זה מה זה, זמזומו ערב, יעוף ידאה לטרף, יגאה לעת הערב ישפל בעת הקרב, אינו קרוב רחוק הוא, קרב הוא ממרחק ירחק בעת יקרב ושמו כה יערב.

שמגר: איני מבין משפט אחד, לאשורו היא מטורפת.

שולמית: פתרת החידה, הנה כבר נסוגות, איני שלך על דברתך אמרת.

שמגגר: אביך הבטיחתני.

שולמית: ובכן, תשא אבי לך פה לאשה.

שמגר: שמוהל, כל אוצרות עולך לך אתן, פתור לי החידה.

חמואל: התשובה פשוטה, לתינוקות. הקשב, מה ישפל בעת יקרב קרוב רחוק. רחוק המתקרב המתקרב יקרב. לא כן? ובכן, עכשיו הקשב היטב, מי יקרב בעת ישפל?

שמגר: מי?

חמואל: מי יבוא מן המרחק שהוא רחוק כרחוק מזרח ממערב, כלומר ארבע רוחות.

שמגר: (מבולבל) ארבע רוחות?

חמואל: ובכן, לאן תברח ומה הרוח בה תבחר בלכתך אל הרוחות.

שמגר: איזה רוח?

חמואל: כל הרוחות יה אדוני, הלוך תלך אל כל הרוחות.

שמגר: מה? לכל הרוחות אתה. הכרתיך, הכרתיך, הצידוני.

עזריאל: (נכנס בריצה) הנה קרב ובא הוא.

חמואל: אבשלום.

נערה: מה ארע מה קרה?

עובדיה: (נכנס בריצה) מירושלם מירושלם הוא בא.

נערה: מה קרה, מה קרה?

שמגר: עובדיה, עובדיה, מה שם קרה?

עובדיה: בחירה של שולמית מירושלם, הגיע.

שמגר: בחירה של שולמית, איני מבין דבר.

נערה ב': שמועות שמעתי, ספרו מה קרה? (כלם מדברים)

עובדיה: שפויה היא שולמית, שפויה.

בשמת: היכן היא שולמית?

שולמית: בשמת!

בשמת: (מתפרצת) שולמית, מטפס הוא בגבעה, אבשלום!

קורא: הוא בא! (המולה ורעש)

קוראים: אבשלום, בחירה של שולמית הגיע.

בשמת: הנה, הנה עולה הוא בגבעה.

מנוח: הסו! הסו! מה הוא כאן הרעש?

שולמית: אבי, הגיע עת כלולות לשולמית בתך. חתני הולך ובא…

שמגר: אני הוא חתנה. (צחוק כללי)

חמואל: אתה חבית שיכר ויין פתחת שוב המגופה? (מרים קולו) הנה הוא אדוני (אבשלום נכנס).

שולמית: הנה הוא בחיר לבי. הנה הוא אבשלום. לו חיכיתי כל ימי ולילותי. (דממה. שולמית עולה אליו לאטה. מקהלה שרה “דודה יבוא מן ההרים”).

חמואל: דרכים שונות ונסתרות לו לגורל, אולם הגורל אחד, פרו ורבו, הרבו הילדים הנחמדים, שמחו בעלמות שמחו בבחורים, שמחו בזיק חיים. הודו לאלוהים כי טוב כי טוב כי טוב לחיות אחים.

(המקהלה מתפרצת בשיר צלצולים).


 

סוף המחזה    🔗

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות