רקע
יגאל מוסינזון
"מעשה במחלות וחולים"

לפי מגילת “סן מיקלה” מאת אכסל מונתה

מעובד לשידור על ידי יגאל מוסינזון


­­המשתתפים:

ד"ר מונתה

אשה א'

אשה ב'

אשה ג'

גרפינה

גרף

כומר

אשה ד'

־־־־־־־־־־־־־־־־

ד"ר: מה עושים כאשר אנשים שאינם חולים מבקשים ממך תרופה למחלה שאיננה קימת כלל? חה. חה. חה. משעשע. באותם ימים רחוקים הייתי רופא צעיר – והדור היה להוט אחרי מחלות שבאופנה. הבקוש אחרי המעי העוור היה הגדול ביותר. אדם ללא מחלת המעי העוור לא נחשב ביותר במרומי החברה. אם אמרת לחולה, כי פשוט אכל או שתה יתר על המידה, מיד עבר לרופא אחר שמצא אצלו מעי עוור… אולם המעי העוור יצא מן האופנה מיד לאחר שנתפרסם בעתונים כי הרופאים האמריקניים פשוט מנתחים ומסלקים אותו בסכין…

אשה א': את המעי העוור שלי לסלק בסכין? לא יקום ולא יהיה.

אשה ב': מה אעשה בלעדי המעי העוור המתוק שלי?

ד"ר: עד מהרה הסתבר שהמעי העוור גוסס ונפטר מן העולם במהירות רבה ביותר, ומן הצורך להמציא בהקדם מחלה חדשה לעשירי העולם, כדי לספק את הביקוש להצע… ובכן, תוך כמה שבועות הופיעה באופנה של פאריז מחלה חדשה ושמה קוליטיס, שערכה בבורסה עלה על המניות של מכרות הזהב בדרום אפריקה ..

אשה א': לא תאמיני שרלוטה יקירתי, אבל הרופא שלי גילה אצלי – קוליטיס… נפלא…

אשה ב': מה את אומרת? – קו

אשה א': קו – לי – טיס.

אשה ב': יוצא מן הכלל… אני פשוט מקנאה בך…

אשה ג': קוליטיס! לא שמעת עוד על קוליטיס? היום אשה בלי קוליטיס איננה נשית – והיא יוצאת מיד מן האופנה בפאריז…

ד"ר: הקוליטיס היה חולי נאה מאד – ואלגנטי ומובטח מפני סכין המנתחים – הקוליטיס היה מצוי לדורשיו בכל שעה משעות היום והלילה – ונעלם ברגע שלא היו זקוקים לו… ואיש לא היה חש כיצד הוא בא, הקוליטיס, וכיצד הוא נעלם… שרקו, המהפנט הגדול ורופא העצבים, מורי הדגול, היה נוהג לשלוח אלי חולים לטיפול… ויום אחד שלח אלי את ה“גרפינה” ניכר היה מיד שהייתי צעיר מדי בעיניה והיא בקשה לדבר עם דוקטור אכסל מונתה, ונתאכזבה כאשר אמרתי לה שאני הוא דוקטור מונתה בכבודו ובעצמו…

גרפינה: הו… אתה נראה כל כך צעיר… אבל כבוד הפרופסור שרקו ממליץ אליך… (בטרוניה) מה יש לי דוקטור, תגיד לי, מה יש לי?

ד"ר: אני מוכן לומר לך, אם תואילי לחדל מבכיך – כבוד הגרפינה.

גרפינה: אני אהיה שקטה כמו עכבר בכנסיה… מה יש לי דוקטור? יש בי כוח סבל לא יתואר, וכבר סבלתי הרבה בחיי – הו הימים האיומים הללו בספינות הטיול במונטה־קרלו, לילות הנדודים ליד הרולטה בקאזינו – אני אמיצה ומוכנה לשמוע את הבשורה הנוראה ביותר על מחלותי.

ד"ר: את בטוחה בכך?

גרפינה: כן, כן, כן, דוקטור מונתה, מה מחלתי?

ד"ר: קו – לי – טי – ס.

גרפינה: קוליטיס?

ד"ר: קוליטיס, גרפינה. יש לך קוליטיס.

גרפינה: מזה חששתי. מקוליטיס פחדתי. מובטחני שהצדק אתך. קוליטיס? אנא, דוקטור מונתה, לחש לי בסוד, מה זה קוליטיס?

ד"ר: מחלה קשה וממושכת…

גרפינה: מצוין… אתה רואה, בעלי הגרף טוען שאני סתם חולת עצבים, עכשיו יש לי על מה להשען – מה שם המחלה?

ד"ר: קוליטיס.

גרפינה: (צוחקת) עכשיו אני יכולה להשען על הקוליטיס שלי – ובעלי הגרף יוכל לקפץ לו… מתי אני מתחילה בטיפול הראשון הראשוני? אני חושבת שפעמיים בשבוע יהיה יוצא מן הכלל… בעלי לא יוכל לחקור אותי כמו בבית משפט לאן אני הולכת ומה אני עושה בשעות הפנאי שלי… קוליטיס,

גרפינה: אגב, דוקטור, זו מחלה מדבקת – לא?

ד"ר: לא.

גרפינה: רע מאד. אילו היתה הקוליטיס מחלה מדבקת יכולתי לומר לבעלי הזקן שעלינו לישון בחדרים נפרדים. חשב היטיב, דוקטור – אולי, לעיתים, הקוליטיס, בכל זאת קצת מדבקת?

ד"ר: כן, לפעמים.

גרפינה: מצוין. עכשיו אוכל לומר לגרף שאנחנו ישנים בחדרים נפרדים (ובלחן כמו בשיר ילדים) קוליטיס, קוליטיס, קוליטיס. נ־ה־דר.

ד"ר: כפי שהסתבר לי לאחר מכן כתבה הגרפינה מכתב באותו ערב…

גרפינה: (כאילו קוראת מכתב) מרגרטה מחמל נפשי, אני כותבת לך מכתב זה לאחר שנפגשתי עם דוקטור אכסל מונתה, הרופא השוודי הצעיר … ובכן, לא תאמיני מרגרטה יקרה שלי… יש לי קוליטיס. נפלא. נהדר. יוצא מן הכלל. אמרתי לו ששרקו הגדול שלח אותי אליו כדי לזכות בתשומת לבו – ושכחתי לספר לו, מרגרטה יקרה, שאני היא שהגיתי את אותו הרעיון. אמנם צדקת, מונתה הוא רופא נבון – למרות שמראהו לא מעיד על כך… ומהיום והלאה אני ממליצה עליו לפני כל הסולם והשמנת של פאריז… כל הנשים של פאריז יקבלו קוליטיס1… בראבו. אמר לג’וזפין שלא אוכל לבקר אצל חמותי בערב כיוון שלקיתי ב… תארי לעצמך שהוא הבחין בקוליטיס שלי מיד. מבלי לבדוק אותי… ממש גאון…

ד"ר: שבוע לאחר בקורה של הגרפינה זכיתי להיות מוזמן לסעודה בארמונה בסנס־ג’רמן… כבוד גדול. לאחר הסעודה הזמין אותי הגרף לחדר העישון שלו. הוא היה אדם קטן קומה, שמנמן, ובעל נימוסים טובים …

גרף: סיגר?

ד"ר: תודה.

גרף: מיוחד בשבילי – מהוואנה. סיגרים מצוינים.

ד"ר: כן… המממ… ריח ניחוח… סיגר נפלא…

גרף: אגב, אין בפי מילים להודות לך על שרפאת את אשתי מהמעי העוור שלה… אני שונא את עצם המילה “מעי עוור”… בררר. עלי להודות ולהתודות שאני שונא רופאים. דרשתי בכל כך הרבה רופאים ואף אחד מהם לא הצליח לרפא את אשתי מהמעי העוור הפרטי שלה – עד שהופעת אתה. ברכותי.

ד"ר: תודה רבה.

גרף: אולם עלי להזהירך שהיא מחליפה רופאים כשם שהיא מחליפה גרביים.

ד"ר: הממממ…

גרף: וגורלך עשוי להיות כגורל הרופאים הקודמים…

ד"ר: אינני חושש…

גרף: טוב. נראה שהיא מאמינה בך אמונה עוורת.

ד"ר: אמונה זו היא הכל. הכל אני אומר.

גרף: אגב, דוקטור אכסל מונתה, מה רציתי לומר לך, כן, מהו הקוליטיס הזה?

ד"ר: (במבוכה קלה) הקוליטיס? הו, כן… קשה לומר בדיוק… אבל… בעצם… ההבחנה היא…

גרף: (צוחק) בעצם לא איכפת לי. הגרפינה רוצה קוליטיס– שיהיה לה. קוליטיס, לבריאות. שום קוליטיס לא יהיה יותר גרוע ממעי עוור… זו היא דעתי. שיהיה קוליטיס – העיקר שיהיה לנו כבר ילד…

ד"ר: כמה זמן אתם נשואים?

גרף: חמש שנים. יכול היה להיות לנו ילד. אלא שעצבי הגרפינה אינם חזקים ביותר… והיא מתעייפת מאד מנשפי החשק הללו, מן התיאטראות והאופרות שהיא חייבת ללכת אליהם מדי ערב בערב…

ד"ר: למה לא תקח אותה לארמונך בכפר?

גרף: יוצא מן הכלל. דוקטור, אנחנו נהיה ידידים טובים … זה ברור… אתה מבין, אני אוהב לחיות בכפר, הנני בן שישים ושתיים והשקט הוא בכפר השפיע עלי לטובה…

ד"ר: ובת כמה הגרפינה?

גרף: בסך2 הכל עשרים וחמש … היא אוהבת אותי ומבקשת ממני תמיד לנסוע לארמוני בכפר, מפני שאני מאושר שם… אבל עליה להשאר תמיד בפאריז. קודם זה היה בגלל הטיפול במעי העוור. ועכשיו – הטיפול המיוחד בקוליטיס שלה… אגב, אולי תוכל לתת לי תרופה כנגד נחרה?

ד"ר: תרופה נגד מה, אדוני הגרף?

גרף: נגד נחרה. אני נוחר בצורה איומה – ואשתי, ובצדק, ישנה תמיד בחדר הסמוך בשל נחרותי… פעם יצאתי לציד באפריקה, ישנתי באהל, וצידים שמעו את נחרותי ממרחק קילומטר וחשבו שזה האריה מלך החיות… חה, חה. חה.

ד"ר: כעבור כמה שבועות בא אלי הכומר של הגרף לשיחה… הכומר היה אדם מעורב בין הבריות, בקי בחויות העולם ובטבעם של בני האדם – ולו עינים פקחיות ביותר. בעינים פקחיות אלו היה בוחן אותי בבקרו אצל הגרף וגרפינה, חשתי שהוא יודע ומכיר את “מחלת הקוליטיס” אף יותר ממני… כמעט והתבישתי מפני אדם פקח זה. בחפץ לב הייתי מגלה לו את כל קלפי בשיחה, אך שיחה זו לא נזדמנה לנו עד שבא לבקרני.

כומר:… אני חושש לבריאותו של הגרף, דוקטור מונתה.

ד"ר: המשך, אדוני הכומר.

כומר: כן, מצבה של הגרפינה הוטב במידה רבה… אך הגרף, כן, כמעט ואינו יוצא מפתח ביתו… מעשן בלי סוף… יושב בכורסא והסיגר אינו מש מפיו…. לא טוב. רע. בכפר הרי הוא אדם אחר לגמר… אם אי אפשר להשפיע על הגרפינה שתלך עמו לארמון בכפר – הריני מציע שתשפיע עליו שיסע לשם לבדו…

ד"ר: לבדו?

כומר: כן, לבדו, הוא מאמין בך, הגרף, ואם אתה תאמר לו שלצורך בריאותו מן ההכרח הוא שיעזוב את פאריז, יעשה זאת.

ד"ר: מצטער אדוני הכומר, אבל חוששני שאיני יכול…

כומר: התרשה לי לשאלך מה היא סיבת הסרוב?

ד"ר: הגרפיענה אינה יכולה לעזוב את פאריז.

כומר: האם אי אפשר לרפא את הקוליטיס שלה3 בכפר? יש שם רופא טוב. אותו רופא עצמו שטפל בה כאשר חלתה ב“מעי עוור”…

ד"ר: טיפול ללא תוצאות… תרשה לי לשאול אותך, אדוני הכומר, נניח שהגרפינה תרפא ממחלת הקוליטיס שלה עוד היום, האם אז תוכל אתה להשפיע עליה להלוות אל בעלה לכפר?

כומר:… הרי זו מחלה ממושכת מאד…

ד"ר: אני יכול לרפא אותה תוך שעה, אדוני הכומר.

כומר: תוך שעה?

ד"ר: כן, אני מרפא אותה מהקוליטיס תוך שעה אחת בלבד.

כומר: ובכן, בשם כל הקדושים, מדוע אינך עושה זאת? אתה יודע דוקטור אכסל מונתה, איזו אחריות אתה נוטל על עצמך מפני אלוהים ואדם?

ד"ר: אינני חושש מן האחריות.

כומר: לא?

ד"ר: אילו חששתי מן האחריות לא הייתי מקבל על עצמי להיות רופא חולים. הנה נדבר גלויות, אדוני הכומר… אני יכול לרפא את הגרפינה מן הקוליטיס תוך כמה רגעים. אינני זקוק ליום ואפילו לא לשעה… היא איננה חולה בקוליטיס, יותר ממך או ממני, אדוני הכומר, כשם שלא לקתה במעי העוור…

כומר: היא לא לקתה במעי העוור?

ד"ר: לא. לא ולא. כל המחלות ההלו אינן בגופה – אלא במוחה. לא בגופה – אלא בעצבים שלה. אם אסלק ממנה את הקוליטיס במהירות יתירה, היא עלולה לאבד את שיווי המשקל הנפשי שלה, או להזדקק לדברים יותר גרועים מאשר מחלה דמיונית.

כומר: כגון?

ד"ר: כגון הרואין או מורפיום, מאהב או חשיש… אם אוכל, לעזור לגרפינה דבר זה עוד יתברר במרוצת הימים. אבל אם אצוה עליה לעזוב את פאריז עכשיו אעשה שגיאה פסיכולוגית שלא תהיה לה תקנה… קרוב לודאי שהיא תסרב לעזוב את פאריז… ואז מה? היא תקרב – ומה יהיה לאחר מכן? אחרי שהיא תעז פעם אחת לסרב לדרישותי יבוא הקץ לבטחון שהיא בוטחת4 בי. תן לי שהות של שבועיים והיא תעזוב את פאריז מרצונה הטוב… או על כל פנים כך היא תהיה סבורה… אם נניח לגרף לצאת לבדו נעשה שגיאה מסוג אחר… ואתה יודע זאת בדיוק כמוני… הוא בן ששים והיא נערה בת עשרים וחמש, מלאה עלומים ומרץ.

כומר: כן. כן. כן.

ד"ר: שבחת אותי שעשיתי הרבה לטובת בריאותה של המרקיזה… אני מקבל את השבחים אדוני הכומר, למרות שמבחינה5 רפואית לא עשיתי כלום… שום דבר. שום דבר. ושום רופא אחר לא היה יכול לעשות דבר וחצי דבר. הנגע איננו בגופה – אלא במוחה ובעצביה של הגרפינה בני אדם חרשים מתענים6 עינויים גדולים על ידי היותם מובדלים מן העולם החיצוני… וביחוד גדול סבלם של אותם חרשים שאין להם מקורות אנרגיה רוחנית משל עצמם… ומי שרוצה לעזור להם עליו להשתדל להסיח דעתם ממקור הפורענות זה הכל. להסיח את הדעת. מחשבותיה של הגרפינה עסוקות בקוליטיס – במקום לעסוק בסוג ה“רשות” שלה… אני לכשעצמי שונא שנאת מוות את הקוליטיס האומלל הזה… אך אין לו שום תחליף… תן לי שבועיים אדוני הכומר. במקום קוליטיס7 אולי יבוא איזה כלב נחמד שימלא את ליבה.. כלב שעשועים חמוד שירוץ ויתרוצץ בשבילי הארמון בכפר…

כומר: אתה תגיע לגדולות, אדוני הרופא הצעיר, הצדק אתך… אתה תגיע לגדולות..

ד"ר: הייתי רופא צעיר ואופטימי… אמנם כן, הרהרתי בלבי לשמע דברי הכומר. “אני אגיע לגדולות” הרחק מחיי השיפלות המלאים הונאה ומרמה.. הרחק מיושבי הארמונות של פאריז… אחזור אל סן־מיקלה, אל האי הכחול שלי… בשעה שנפוליון העיף את עין הנשר שלו ברשימת קציני הצבא שהוצעו לפניו לשם העלאה לדרגת גנרלים, רגיל היה לרשום בצדו של כל שם השאלה: “וכי בר הצלחה הוא?” אני הייתי בעל הצלחה נפלאה, לגבי כל חולה שהייתי מבקר אותו. לא הייתי רופא טוב, למודי היה נחפז ביותר, השתלמותי בבית החולים היתה קצרה מדי, ואף על פי כן אין שום ספק בדבר שהייתי רופא מצליח. מהו הסוד של ההצלחה? לעורר אמון בלב הבריות. ואמון מה? מהיכן הוא בא, מן המוח או מן הלב? וכי נובע הוא מתוך השכבות העליונות של רוחנו או הוא משמש עץ הדעת טוב ורע, אשר שרשיו נוקבים ויורדים לתוך מעמקי הויתנו? דרך אילו8 צינורות היא עובר ונמסר לאחרים? האם הוא נראה בתוך העין, האם הוא נשמע בתוך המלה המדוברת? איני יודע זאת, אלא שיודע אני שאין האמון נקנה על ידי קריאה בספרים או על ידי ישיבה בפאת המיטה של חולים שאנו מטפלים בהם, זוהי מתת קסם שבאה עם הלידה, לאדם זה ניתנת ונמנעת מאדם אחר. רופא שנתיחדה לו מתת זו, עלול כמעט להחיות מתים. ורופא שלא זכה לה, אנוס להשתעבד לגורלו אפילו במקרה של אדמת.. עד מהרה נתגלה לי שמתת יקרה זו שאין לה ערוך נתיחדה לי שלא בזכותי.. גיליתי את הדבר בעוד מועד, לפי שכבר התחלתי להיות זחוח9 דעת ורוחי התחילה להיות נוחה מעצמי. ומכיוון שהגעתי לידי גילוי זה הבינותי כמה דלה וזעומה היא הידיעה שבידי, ומתוך כך נתתי את דעתי לפנות אל “אמא טבע” האומנת הזקנה והחכמה10, כדי ליטול מפיה עצה ולקבל סיוע מידה. אפשר שהייתי נעשה לבסוף רופא טוב. אילו הוספתי לעבוד בבתי חולים והתמכרתי כולי לחולים העניים שלי. אלא שאבד סברי ובטל סיכויי משום שנעשיתי “רופא המודה”, ההסתכל בו בעיון ב“רופא האופנה” קודם שאתה מוסר עצמך לידיו. הוא יכול להיות רופא טוב, אלא שמבקרים מרובים ביותר אינו כך, ראשית, הריהו עסוק יותר מדי ואין לו פנאי להקשיב באורך רוח לפרשת המיחושים שלך. שנית, משום שהוא עלול על כרחו להעשות שחצן. אם אינו כך מטבע בריתו. הוא יקבל את הגרפינה לפני שאר החולים, הוא יבדוק את כבדו של הגרף בדיקה מעולה מכבדו של משרתו, וילך אל מסיבת התה של הציר הבריטי במקום ללכת לראות את הילד אשר שעולו הולך ומחמיר. שלישית, אם אין לבו בריא מאד, סופו שיתגלו בו סמנים ברורים של קשחון בלא עת, וחסר רגש לגבי יסוריהם של בני אדם אחרים, ככל אותה חבורה של רודפי תענוגות שהוא שרוי בתוכה. אי אתה יכול להיות רופא טוב אם אין בך מידת החמלה. מתוך נטיה מיוחדת שהיתה מצויה בי לבעיות פסיכולוגיות הייתי שואל את עצמי לפעמים, לאחר יום של עבודה ארוך, את השאלה הזאת: משום מה יושבים כל השוטים הללו בחדר ההמתנה שלי ומצפים לי שעות תמימות? משום מה הם נשמעים לי כולם, משום מה הם מרגישים לעיתים קרובות שהוטב להם על ידי מגע ידי בלבד? ואפילו לאחר שכוח הדבור ניטל מהם ופחד המות מציץ מתוך עיניהם – משום מה הם נעשים כל כך שלוים ושקטים כשאני מניח את ידי על מצחם? ואותם המטורפים שבבית המשוגעים סט. אן, המתיזים קצף מפיהם מחמת זעם ומנהמים כחיות רעות, משום מה הם נעשים שקטים ונוחים כשאני פותח את חלוק הכפיה שלהם ונוטל את ידם בידי? זה היה אחד ממעשי הלהטים שלי. כל השומרים וכמה מחברי ידעו אותו, ואפילו הפרופסור רגיל היה לאמר: “בגופו של בחור זה שרוי השד”. חיבה כמוסה היתה נודעת ממני תמיד למטורפים והייתי מהלך בין אחוזי רוח התזזית בלי חשש כל שהוא. כאדם המהלך בין ידידים ורעים. לא אחת הזהירוני שאחריתי תהיה רעה, אלא שלא נתתי דעתי לכך. פעם אחת הכני אחד מידידי הטובים ביותר בערפי בפטיש שהשיג בדרך נעלמה, ואני הובאתי נטול הכרה על בית החולים. המהלומה היתה נוראה. אותו ידיד שלי היה נפח – וידע את אומנתו כהלכה. תחילה היו סבורים שנשברה קרקפתי. לא היו דברים מעולם. המהלומה גרמה לי רק זעזוע מוח ולא יותר. בשל אותה פגיעה שנפגעתי11 זכיתי לדברי שבח מפי מנהל בית החולים “לשודי ארור זה יש גולגולת של דב”. יש רק לקוות שהפטיש לא נשבר". חה. חה. חה. היה לי ראש צעיר באותם ימים רחוקים.

(מעבר)

אשה א': קוליטיס. אני “מתה” שיהיה לי קוליטיס כמו לכולן.

אשה ב': את המעי העוור שלי לסלק בסכין? לא יקום ולא יהיה.

אשה ג': מה אעשה בלעדי המעי העוור המתוק שלי?

אשה ד': (בחנחנון) דוקטור מונתה, דוקטור מונתה… מה יש לי?

ד"ר: עלי להודיעך לצערי – שאת בריאה לגמרי…

אשה ד': אני בריאה לגמרי? זה לא יתכן.

ד"ר: בהחלט. את בריאה כמו… כמו סוס, הייתי אומר…

אשה ד': תתביש לך… אני אלך לרופא אחר ותראה שהוא יאשר לי שאני חולה…

ד"ר: (צחוק חרישי) מה היא הדיאגנוזה שלך?

אשה ד': קוליטיס.

מקהלת נשים: קוליטיס. קוליטיס. קוליטיס. אנא, דוקטור רחם עלינו ותן לנו קוליטיס.

ד"ר: מחלת הקוליטיס נתפשטה כמו מגיפה בפאריז – כל אדם שכבד את עצמו קבל קוליטיס… מה יכולתי לעשות? חדר ההמתנה שלי נתמלא בחולי קוליטיס עד שהתקנתי חדר המתנה נוסף… חידה היתה בעיני מהיכן יש לכל האנשים הללו פנאי וסבלנות לשבת ולהמתין זמן רב כל כך. לפעמים ממש שעות רצופות. אולם את הגרפינה חולת הקוליטיס שלי, רפאתי בעזרת כלבלב בשם לולו.

(נביחות כלבלב)

גרפינה: לול, בוא הנה לולו, לא לרוץ, לולו.

כומר: היא שכחה את הקוליטיס שלה בגלל לולו השמנמן…

(נביחות כלבלב)

בריה קטנה ואיומה זו… לולו, היה יושב בחיק הגרפינה ונוהם ומחרחר.. פעם אפילו נשך את הנערה המשרתת… כולם שונאים את לולו – אלא שהגרפינה מעריצה אותו ומטפלת בו כל היום כאילו היה תינוקה החביב …

ד"ר: יפה, מענין. והקוליטיס נשכח?

כומר: נשכח לגמרי. הגרף רוכב כל בוקר על סוסו באחוזתו בכפר. הוא ממעט בעשון והגרפינה פורטת על פסנתר…

(ברקע צלילי ואלס וינאי)

מטפלת בעניי הכפר ורצה אחרי לולו שלה..

גרפינה: לולו. בוא הנה – לולו. (קולה אובד 12 במרחק) לולו – לאן ברחת? לולו?

(נביחות כלבלב)

ד"ר: הגרפינה שכחה את הקוליטיס. יש אנשים המאמצים לעצמם מחלות – כדי לשכוח משהו… חה. חה. חה. והגרפינה במקום לשכב במיטה ולרחם על עצמה – ממהרת אחרי הכלבלב – שד משחת זה, שאוכל לה את כל השטיחים בארמון … חה. חה. חה.

(מוסיקה)

מסך




  1. פאריז יקבלו קולטיטיס (פאגיזיקבלו קולטיס) במקור – הערת פב"י  ↩

  2. “בסף” במקור – הערת פב"י  ↩

  3. “של” במקור – הערת פב"י  ↩

  4. “בטוחת” במקור – הערת פב"י  ↩

  5. שבמחינת“ במקור – הערת פב”י  ↩

  6. “מתעננם” במקור – הערת פב"י  ↩

  7. “קוןיטיס” במקור – הערת פב"י  ↩

  8. “איל” במקור – הערת פב"י  ↩

  9. “זהות” במקור – הערת פב"י  ↩

  10. “והכחהמ” במקור – הערת פב"י  ↩

  11. “שנפגשתי” (במקור)  ↩

  12. “אובק” במקור – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות