המשתתפים:

אברהם: – חבר קבוץ. – חוצב – אחראי לשמירת המחנה.

רות: – חברת קיבוץ – אשתו

דינה: – חברת קיבוץ אחות אברהם. – אתתית.

אבני: – חבר קיבוץ – חבר ועדת הבטחון

שמוליק: – חבר קיבוץ – חוצב – “עובד לילה”.

נחמן – חבר קיבוץ – חוצב – עגלון.

יצחקי: – חבר קיבוץ – נהג.

זלמן קלץ¹ – שומר המחצבה.

 

מערכה א'    🔗

שמוליק: (לבדו), (שר)

לרגלי הרים, נם כפרי התמים.

צריף עץ רעוע, אהל בד אט ינוע.

בליל חשך, סתיו…

אבני: (נכנס למטבח בלוית אברהם) ואתה רוצה להעמיד למשפט החברה? אתה עלול לחרוץ את גורלו של יצחקי במקרה שהדבר יובא לפני האספה הכללית.

אברהם: כן אבני. זוהי הפקרות. לישון בעמדה בזמן שעליו לא לעצום עין, בזמן שחיי אנשים תלויים בו, בזמן שמעיזים לגשת עד לחלונות מוארים ולירות פנימה. לא חביבי, יש שעות שהקבוץ חייב להעמיד את הדברים על כף המאזנים: או, או, או לשאת באחריות, בכל האחריות, או ללכת. לא נפקיר את המחנה. אני אומר – לא.

שמוליק: (קומקום בידו) הקשב אברהם, האנשים עיפים, עיפים, עובדים כל היום, ובלילות יוצאים לשמירה. לא יום, לא יומים, לא שבוע, לא חדש, שנתים ימים. שנתים ימים, אברהם. גם החזקים ביותר, העיפות כופה עליהם את השינה. יצחקי בחור כהלכה הוא, כמה פעמים בשעת יריות לא השמיט את ההגה מידו? כמה פעמים הפקיר את נפשו מנגד בדרכים, וכו'?

אבני: אני הייתי מציע, אברהם, הייתי מציע שאתה תנזוף בו, בתור חבר ועדת הבטחון ובזאת נסתפק הפעם. שמוליק צודק. עייפות. כמה אפשר לדרוש מבן אדם!

אברהם: “עייפות”. גם אני עיפתי. אני חוצב ביום, וריח הדינמיט מערפל את ראשי. גם אני הייתי רוצה להניח את הנשק ולהתכסות בשמיכה עד מעל לראשי… ולנמנם קמעה. לישון בשקט מבלי לחשוש. אך יש מעונות במחצבה. אך יש אנשים החיבים סוף כל סוף לנוח בהרגשה שיש עינים פקוחות אל מול החשכה. אך יש 500 ² ילדים במחנה. אל לעצום עין בלילות האלה. לפקוח אותן. או להניח את הנשק ולהגיד: נכנענו. אין לנו כוח להלחם יותר. ועד שלא נגיד זאת, וזאת לא נגיד לעולם, עלינו למתוח את כוחות האדם עד קצה הגבול, וגם מעבר לגבול. אלו דברי, אבני.

שמוליק: פנקס השמירה בידך הוא? (לאברהם)

אברהם: כן. וכי מה?

שמוליק: הרשה לי לעיין בו שניה קלה?

אברהם: קח. (מוציא מכיס חולצתו את הפנקס).

שמוליק: (הופך בדפים) יצחקי. יצחקי. יצחקי. הנה. "יום ראשון עמדה ב‘, מחצבה. יום שני, עמדה ב’. יום שלישי, חפשי. יום רביעי, מפקד העמדה בחדר³ המכונות, החליף את אבני בתפקידו.

אבני: כן. הייתי אותו לילה בעיר. לא העזנו לחזור…

שמוליק: הלאה. יום חמישי, חפשי, ליל שבת עמדה ב'. מוצאי שבת – “הערב מוצאי שבת, מצאתי את החבר יצחקי בהיותו ישן בעמדה אשר היה אחראי לה.” חתום “אברהם”. הרשימה מדויקת אברהם?

אברהם: מדויקת בהחלט.

שמוליק: בליל שלישי היתה התקפה, אברהם. יצחקי לא עצם אותו לילה עין, בהיותו ברזרבה העביר יחד אתי מלאי כדורים לעמדות. בליל⁴ שישי נסע לפי בקשתו של סלונימסקי בעל המחצבה כמלוה בדרך המסוכנת, מכאן עד הכביש הראשי. שעות ארכה הדרך הקצרה הזאת… הם חששו פן⁵ שוב טמנו מוקש, ובדקו כל שעל אדמה. זהו סכום של שבוע. שבוע אחד בלבד. ואת יצחקי אתה רוצה להעמיד כך, כבלתי אחראי, בפני האספה הכללית? נו? מה?

אברהם: כן, שמוליק. אנחנו דורשים מחברינו הרבה. מעמיסים עליהם משא רב, אך אין לנו ברירה אחרת. אנחנו מעטים כאן, ועל כל אחד מאתנו להיות שקול כנגד רבים, כנגד עשרות. כל מעשה בלתי אחראי משמש דוגמה לרבים אשר יפרקו מעצמם את העול. את העול אשר קבלו על עצמם, ברצון, או בלי רצון, אך חייבים הם לשאתו. חייבים, שמוליק.

שמוליק: אתה, אתה מפריז אברהם. תסלח לי, אך דומני שדוקא אתה צריך להיות מתון בדונך את יצחקי… משום… משום…

אברהם: אינני מבין למה אתה רומז שמוליק, אך הייתי מציע לך להפוך את הדף ולקרוא.

שמוליק: (קורא) “את החבר יצחקי מצאתי הערב מוצאי שבת בהיותו ישן בעמדה, והנשק איננו אתו, חתום: אברהם”. כך. ומדוע זה שתי נוסחאות?

אברהם: אני כתבתי את הדברים לאור פנס כיס לעיני יצחקי, ורק אחר כך נתברר לי שהנשק איננו אתו, ורשמתי את הנוסחא השניה. אתה עדין מוצא לכך הצדקה שמוליק?

שמוליק: נו, אם עד כדי כך הגיעו הדברים, אין מה לומר. סוף כל סוף מעשה בלתי אחראי עשה יצחקי. חבל. באמת חבל… נו. (מניח בסל דברי מאכל. שר);

לרגלי הרים, נם כפרי התמים.

צ.. וגשם דולף על ראשו הקודר

טפה תטפטף, טיף טיף טיף…

(הולך לדלת).

אברהם: אתה מביא את האוכל לשומרים?

שמוליק: הבהמות קודמות. אני הולך בתחלה לאורוה לשים מספוא לפני הבהמות. ואחר כך יבוא תורם של השומרים בעמדות.

אברהם: תודיע ליצחקי. כאשר יחליפו את המשמרות, עליו לבוא לכאן. אני אחכה לו.

שמוליק: טוב. אני אודיע לו. (יוצא)

"ונים לא נים יסוב הנוטר

גשם דולף על ראשו הקודר"

(שר בחוץ)

אבני: (מוזג קפה בספלים). שתה אברהם. מה בדעתך להגיד לו, ליצחקי?

אברהם: מה אגיד לו? איני יודע עדין, אך דבר אחד ברור לי. אנחנו עומדים במערכה, וחבל שאין המפקיר את המערכה מקבל את העונש הראוי לו. באספת הקבוץ, על כל פנים, אגיד את דברי…

אבני: הייתי מציע לך אברהם, לא להביא את הדבר לאספה, משום… משום…

אברהם: הדבר מוזר בעיני, גם שמוליק רצה להגיד משהו, והנה אף אתה מתחיל להמהם. מה פשר הדברים, אבני?

אבני: לא כלום. חשבתי כי לטובת… לטובת הענין, לא למתוח את החוט יתר על המדה. נניח כי תביא את המקרה הנדון לדיון באספה, ונניח כי הקבוץ יוציא מסקנה חריפה, מה תהיה המסקנה, אברהם?

אברהם: ללכת מאתנו. לא להשאר כאן. אין לנו עונש אחר. ואין לך עונש גדול מזה, מאשר כשחברה מנדה את האיש, ובצדק.

אבני: ואז יוקל לך?

אברהם: מה פשר הדברים הללו? למי יוקל? כלום ענין אישי הוא? כלום עניני הפרטי הוא? אני אחראי לשמירה, וכמוני גם יצחקי היה דן, לו הייתי אני במקומו. אין כאן כל מקום לשקולים של חבר, או ידידות. יורים בדרכים⁶ מוקשים. האדמה רועדת תחתינו, ואין כל מקום לרגשות, אבני. לא. באספה עוד ינסו “להחליק” את “המקרה”, אך כשם שאתה מכיר אותי אבני, אני לא אתן.

אבני: אברהם, שמע לי, הקשב. אל תשאל מדוע, אל תשאל למה. אך אברהם, לטובתך הדבר, ש“הענין” יגמר בכי טוב. לטובתך אברהם.

אברהם: “אל תשאל מדוע” אל תשאל למה" מהם הדבורים הללו? אינני מבין, אבני. פשוט אינני מבין דבר.

אבני: יותר מזאת לא אגיד אף מילה. איני רשאי. אך את חובתי, חובת מצפוני עשיתי. אל לך להעמיד את יצחקי לדין⁷ באספה. ואני חוזר ואומר לך, לטובתך אל תעשה זאת.

אברהם: הן אי אפשר להעמיד כך אדם, במצב כזה מבלי להסביר את הנמוקים להצעה. טוב, אבני, אני מבין כי בודאי יש לך יסוד למה שאתה אומר, אך הכל מעורפל, ולא מובן. וכי מה זה קשור באפן אישי אלי? ולו גם היה כך, נניח לרגע, לא הייתי מהסס לעשות את חובתי. המעשה אשר נעשה אינו מניח מקום לספקות, אבני.

אבני: נו, טוב. ענינך הוא. אך זכור אברהם את דברי.

זלמן קלף. (נכנס) בוא. (אל עבר הדלת) הכנס. מה דעתכם עליו? לי לזלמן קלף, לשומר של סלונימסקי, הוא רוצה ללמד פרק בהלכות נשק. לי, לזלמן קלף.

נחמן: (נכנס) ששש. אל תתרגש. הנה אברהם. שפוט בינינו. אתה מסכים, אברהם?

אברהם: ראשית, זלמן קלף, מה מעשיך כאן, כלום אין זה מתפקידך להיות עכשיו במחצבה?

זלמן: הוי אברהם. אתם “הקבוצניקים” אנשים משונים אתם. עובדים ביום, שומרים בלילה, ואוכלים… קדחת. ומה יוצא מכל אלו… מכנסים מטולאים ותוספת חצי מיל לתקציב הכלכלה.

אברהם: ומה יהיה על המחצבה?

זלמן: יחביבי. יחביבי. בחיי שהיא לא תברח המחצבה הזאת של סלונימסקי. העקר מה שדרוש לשומר ותיק כמוני הוא חוש ריח מפותח. זלמן קלף מרגיש למפרע אם תהיה התקפה, או לא. סמוך עלי. כאשר אחוש בחטמי. הלילה לא יהיו יריות, מיד אני שוכב לישון, סתם לעמוד בעמדה ולקפוא מקור זה ענין בשביל חלוצים וכאשר אחוש. הוי. הלילה יהיה “שמח”…

אברהם:… מיד אתה שוכב לישון.

זלמן: הי, אברהם. אתה מתלוצץ על חשבוני. בחיי שפמי. סמוך עלי. מי מביא את כל הידיעות החשובות הכי ברור: זלמן קלף. למי יש קשרים עם הנכבדים של הכפרים בסביבה⁸ אם לא לי? שאל את רות שלך, כמה רוטלים של קפה אני מקבל במחסן. זהו היסוד לכל פוליטיקה גבוהה. שלחן וקפה. רק כאשר הם הולכים אני מוציא את בקבוק הקוניאק מתחת למזרון. פוליטיקה לחוד ובקבוק המשקה לחוד. ואתם בקבוץ שותים חצי ספר יין בליל הסדר וזה מספיק לכם לכל השנה. הי, הי, חיים משונים, בחיי. הו, נחמן, אברהם ישפוט בינינו.

נחמן: ה-ש-ת-ט-ח.

זלמן: התנאי היה: שנינו נופלים ביחד והשלישי חורץ את משפטו. אני מניח בקבוק על השלחן, כדמי התערבות. מה אתה מניח?

נחמן: אני? שלשה “שבתונים”. כל רכושי. מסכים?

זלמן: שלשה כנגד אחד, מסכים. נו, יחד. עמוד כאן. אברהם תן פקודה: “ארצה פול”.

אברהם: נחמן “מותח” אותך, “שבתונים” אינם בקבוקי יין.

זלמן: (מוכן לנפילה) נו, מה אתם אומרים עליו? לי, לזלמן קלף, הוא רוצה לספר מה הם “שבתונים”. הן זוהי הנדוניה היחידה שהקבוצניק מביא אתו לחופתו. ימי חופש בעבור עבודה בשבתות ובחגים. לי הוא רוצה לספר. העקר, אברהם, העקר שמתערבים. נו, נחמן. אתה מוכן?

נחמן: תן פקודה, אברהם. זלמן רוצה ללמדני פרק בהלכות נפילה.

אברהם: נו, מילא. נעשה לכם נחת רוח. הכון. ארצה פול!

זלמן: (על הרצפה) נו, מי נפל לפי השטה חדישה ביותר?

נחמן: (על הרצפה) אברהם, מי זכה בהתערבות, “אנחנו” או “הם”?

אברהם: דומני ששניכם הפסדתם. הנפילה אינה ראויה לשמה. בשעת יריות נופלים אחרת. כאשר הכדורים שורקים…

נחמן: (קם)… כאשר הכדורים שורקים ומזמזמים כשיר ערש…

זלמן: (על הרצפה) אני יכול לקום?

נחמן: לא. אתה יכול להמשיך לשכב…

אברהם: קום זלמן. לא נאה לשומר “ותיק” לשכב על הרצפה להנאת כל הקהל.

זלמן: (בישיבה מזרחית) מה הנאה יש לכם בשעה שאני “מונח” על הרצפה?

אברהם: כאשר פוליטיקאי של קפה שכמותך שוכב על הרצפה רואים גם את הצד השני של המטבע…

זלמן: (קם ומנער את בגדיו)… אפשר לחשוב שאתם יודעים צורת מטבע מה היא. קבוצניק וצורת מטבע. ממש זוג מן השמים. – שמעתם? לא? לא ירו… מה רציתי לספר. כן. לפני כשנה כאשר חצי הסוסה שלי המליטה לדאבוני – סיח.

אבני: רגע, מה אמרת?

זלמן: כאשר חצי הסוסה שלי המליטה לדאבוני, סיח. אני מדבר בשפה העברית.

אבני: לא הבינותי מאומה. מאימתי חצי סוסה ממליטה סיח שלם?

זלמן: הי קבוצניקים. בעיניכם אתם חכמים, אלא שלפי דעתי… נו, מילא. בין כל וכה לא יתנו לי לדבר. שמע, אבני, אותי אתה מכיר?

אבני: למעלה מכל ספק. אך עדין אינני מבין: חצי סוסה ממליטה סיח?

זלמן: חכה בסבלנות ואז תאורנה עיניך. את אבו נימר אתה מכיר?

אבני: כן. זה הסרסור לקנית קרקעות.

זלמן: או. או. הוא. בדיוק הוא. ובכן, לפי המנהג המקובל “ביניהם”, מכר הוא לזלמן קלף חצי סוסה והחצי השני שייך לו. אתה מבין? סוסה אצילה. מגזע מיוחס.

אבני:⁹ עכשיו גם אני מבולבל לגמרי.

זלמן: רגע, רגע. איך להסביר, איך להסביר, דבר כל כך פשוט. עסק ביש. נו, נפתח ראשית כל את הבקבוק. אולי לאחר לגימה כדת אצליח להסביר לכם… (לוגם מן הבקבוק).

אברהם: כאשר “הם” באים אליך, האורחים, ואתה בתור בא כוח העם העברי חייב לספר להם, למשל, על הקבוץ, מה אתה מסביר אז?

נחמן: חכה אברהם, יחבר ראשית את שני חצאי הסוסה. תאר לעצמך. אבו נימר רוכב על חציה האחד וזלמן קלף על חציה השני… להתפקע אפשר. והוא עוד רוצה ללמדני פרק בהלכות “ארצה פול”.

זלמן: נחמן. מילא. ובכן לאחר שלגמתי מן המשקה, אשיב לכם: חצי הסוסה אינה כלל חצי סוסה, אלא חצי סוסה שהיא בעצם סוסה שלמה, שהיא בכל זאת חצי סוסה. נניח שאני רוכב על הסוסה, אני רוכב על חצי שלי ועל חצי שאינו שלי. אם אבו נימר ירכב על הסוסה, הוא רוכב על חצי של אבו נימר ועל חצי של זלמן קלף… זהו.

נחמן: אפשר להתפקע.

זלמן: מה אתה מתפקע לי! איך אתם חיים! כל ילד יודע כי מנהג מקובל הוא. ואלה מתפקעים. אתן חיים כאן בארץ, כאילו החצי אינו חצי כלל, לא חצי הסוסה, אלא אלו שחיים בשכנותנו. צריך להבין את מנהגיהם, את הלך רוחם. זהו. מה אני טוען: פוליטיקה, - לא בנשק אלא ברוח.

נחמן: אפשר להתפקע! מה סוף המעשיה בסוסה?

זלמן: הדבר פשוט בתכלית הפשטות: חצי אמרתי. ובכן ברגע שתלד הסוסה סיחה ולא סיח, מקבל הצד האחד את הסוסה והצד השני, אני למשל, את הסיחה, וכל רוכב רוכב על סוסה שלמה וכשתגדל הסיחה. מבינים או לא? עוד יין. מזוג נחמן.

נחמן: שתה זלמן. שתה. זה שנים שלא לגמת כהלכה…

זלמן: (מניח את הספל לפתע) ארע לי מקרה מוזר, משונה. בחיי. הערב התהלכתי בין העמדות, והנה עומד לו בחור, מסתכל סביבו, צועד בחשאי, מציץ לאשנבי היריה אשר בעמדה ב' ומקשיב.

אברהם: עמדה ב'?

זלמן: בתחילה חשבתי כי יצחקי הוא, נגשתי אליו ואמרתי בלחישה. – יצחקי. אך הבחור התחיל לצעוד ממני והלאה. נו, מה אתם מניחים? הלכתי אחריו. אלא מה. והנה…

נחמן: מה?

זלמן: לא בחור היה זה. לא. בחיי ראשי. לא. זו היתה בחורה אשר לבשה מכנסים וחבשה כובע של בחור לראשה, ובידה התבלט אקדוח מאוזר – “הסתלק”. לחשה ועיניה נוצצו מרב כעס.

אבני: היודע אתה מי היא?

זלמן: יחביבי. גם אני הייתי סקרן כמוך, אלא שאי אפשר היה להבחין בתוי פניה בתוך החשכה. ואת קולה הצרידה כדי שלא אכירנה. דברים משונים מתרחשים כאן. בחיי ראשי…. את הבחורות שולחים אצלכם לשמיר.

אברהם: הלילה לא נשלחה אף בחורה לעמדות. כפי הנראה טעית זלמן קלץ.

זלמן: זלמן קלץ טעה? זלמן קלץ. מה אתה שח אברהם, בעיני אלו ראיתיה…

אברהם: יתכן. עכשיו אני מתחיל להבין.

שמוליק: (מתפרץ למטבח) היכן נחמן? היכן נחמן? (נחמן מסתתר מאחורי גבו של זלמן) את הפרדות אינו קושר לאבוס. מניח להם לטייל באורוה, ואני צריך להסתובב בין בהמות פראיות.

זלמן: בעיטה קבלת?

שמוליק: עדיין לא. הנחתי באבוס של " נמרוד" שעורה, והתחלתי מלטף את ראשו. “אכול נמרוד”. אכול". יש לי סימפטיה לפרידות, מן חולשה היא, ובכן מה אתם סבורים, את הזנב… היכן נחמן? בעל כרחו ילך ויקשור את הבהמות.

נחמן: (מאחורי גבו של זלמן) איני אשם, שמוליק. לא. שאל את זלמן קלץ, לפנות ערב שחתי לו: “האקונום שלנו יורידני שאולה. אני טוען לפניו שרשראות לקשור את הבהמות לאבוס”. והוא טוען: “בקרוב נעבור להתישבות בעמק ועד אז אין צורך להוציא הוצאות מיותרות. קשור בחבל”. לא אשמתי היא, קשרתי בחבל. והנה התוצאות…

שמוליק:… תגיד לאקונום שלא הוא המחליט בעניני התישבות. קיים אבני, ישנו אברהם וישנו גם שמוליק. לא נלך מפה. כאן נפתח מחצבה ברשות עצמנו, ואם יתעקש האקונום, נקשור אותו בשרשראות לאבוס. מיני תרוצים המציא לו. מה שייכת השרשרת להתישבות? מה?… הקבוץ לפי דעתי “מתעשר” מהקמוצים: מקמצים בשינה. מקמצים באכילה, מקמצים באורך המכנסים, ומקמצים בשרשרת ולבסוף הכל עולה כפל כפלים.

זלמן: כאשר עבדתי, עבדתי בכביש חיפה – נצרת, והיה שם יהודי מטבריה שהיה סח בזו הלשון: “אני מפסיד על אוכל ארבעה גרוש ליום”…

שמוליק: הוי, זלמן קלץ מתחיל לספר מעשיות. ראיתם כבר שומר שאין לו שק מלא מעשיות. אבל לעבוד. חס וחלילה. השם ישמרם מעבודה… בוא נחמן. בוא, נקשור את הפרידות.

נחמן: אני הולך. נמרוד לא קרע שקי מספוא?

שמוליק: לא הבחנתי. בוא.

נחמן: (בפתח) תעלה על הגג זלמן קלץ. בתחנת האתות בודאי ישמחו לראותך. דינה אחותו של אברהם…

שמוליק: די. מה זה ענינך. אברהם. הודעתי ליצחקי.

אברהם: בסדר. (נחמן ושמוליק יוצאים) ועכשיו זלמן קלץ אני סבור שעליך לחזור למחצבה. אמנם הנך שכיר של סלונימסקי…

זלמן: (מפסיקו) כן. כן. אמנם אינך קבוצניק, אבל בכל זאת אדם הנך, זלמן. מילא. מיד אלך. אולי אסור לאעלה קודם לעמדת האתות. הלילה האתתית היא דינה, ומה להגיד לכם, היא – בן אדם. בעיניה אני מתבייש בעצמי, היא מקשיבה לכל ברצינות, ואומרת את אשר בלבה, במן שקט כזה, בהבנה כזו עד שכולנו כמו ילדים בעינינו.

אברהם: לך, אך אל תשהה שם כל הלילה.

זלמן: (בפתח). סמוך עלי. דינה אחותך בין כה וכה תסלקני במהרה. (יוצא).

אברהם: שמעת את דברי זלמן קלץ? מי לפי דעתך היתה הבחורה?

אבני: אני יכול לשער. אך דבר ברור תשמע מיצחקי אם ירצה להגיד לך זאת.

אברהם: מיצחקי?

אבני: כן. משום שאותה בחורה אלמונית החליפה אותו כפי הנראה בשמירה.

אברהם: ומדוע לא אמר לי דבר על כך?

אבני: בודאי היו לו נמוקים משלו.

אברהם: במקום להטיל על עצמו אשמה של שינה בזמן התפקיד. אינני מבין. מדוע צריך היה לסבב דברים, כאשר הדברים פשוטים כל כך? בודאי היה יצחקי עייף מאד ובקש שיחליפו אותו לזמן מה, כדי שיוכל לישון קמעה, ובכן, יכול היה להגיד לי זאת.

אבני: אני חוזר ואומר לך אברהם, בודאי היו לו נמוקים לכך. אחרת לא היה מטיל את האשמה על עצמו.

אברהם: לכל הרוחות. אני חשבתי שכאן בקבוץ נתהלך גלויי מבט וגלויי לב. שפה לא יהי צורך להסתיר מאומה. שפה הכל יהיה טהור ונקי. שפה הכל יתבהר באור. שפה נחיה באור, הרבה אור. לא אשמתנו שהסביבה פרועה, שהלילות חשכים, אך בפנים המחנה חייב הכל להיות צח וטהור. כנראה שאשת חבר החליפה את יצחקי בשמירה והוא חושש לספר זאת. אחרת אינני יכול להסביר לעצמי את הדבר.

אבני:… כנראה שאשת חבר היא, ויצחקי מעונין לבל יודע הדבר…

אברהם: אם כך הדבר, אם זאת היא הסבה, לא אתערב. אנזוף בו וחסל. אך חבל מאד שגם אצלנו אין הכוח לבנות יחסים מבלי להזקק לחסות החשכה.

אבני: אני שמח שהגעת למחשבה זאת. כן, אני שמח…

יצחקי: (נכנס. המאוזר לצדו. שקוע בהרהורים. מדבר מתוך עייפות). אתה קראת לי אברהם?

אברהם: כן. אני קראתי לך, יצחקי. שב

יצחקי: אני בוחר לעמוד. דבר דברך אברהם… אני מקשיב…

אבני: מהי צורת הדבור שנקטת, יצחקי, אתה הוא החייב להסביר.

יצחקי: אין לי מה להסביר. אני עייף מדי.

אברהם: כולנו עייפים, יצחקי, הגד מה בפיך.

יצחקי: מאומה.

אבני: אל תחמיר את מצבך אתה חייב להסביר.

יצחקי: מה להסביר. מה להסביר לכם. ביום אני נוהג במכונית בדרכים, יריות מכל פנה, מאחורי כל אבן, מאחורי כל שיח אורב המות, וכאשר נוסעים חברים על המכונית אני חושש לחיי, אך מה יהיה כאשר יפגע בי כדור בהיותי במרומי ההר. מה יקרה אם אשמיט את ההגה מידי… לא רק הגוף עייף.

אברהם: בדברים ידועים, אך מה יש לך להגיד למקרה אשר קרה?

יצחקי: אין דברי מענינים אתכם, אתם חיים רק את אשר עובר על נפשכם, אך אני עיפתי מכל אלה. עברתי היום על מוקש בהיות המכונית מלאה עשרות חברים, והמוקש לא התפוצץ. ארע נס והמוקש לא התפוצץ.

אבני: ומדוע לא גילית את הדבר לועדת הבטחון?

יצחקי: אין צורך. בעצמי סלקתי את המוקש, כאשר לא היה שם איש מלבדי. לשם מה לגלות? לשם מה. הן מחר צריכים לעבור שוב באותה הדרך, מחר ומחרתים, כך יום יום. הן סופי ליהרג. אני יודע זאת ואינני יודע משום מה אני ממשיך לנהוג במכונית. הן ודאות היא בשבילי: יום אחד אהיה לקרעי בשר מהערבים במכונית שרפה ובבנזין… אני מדבר יותר מידי… יכול אני ללכת?

אברהם: משום מה אתה סח כל הזמן דברים שאינם נוגעים במקרה. קראנו לך כדי לברר אתך משהו.

יצחקי: אולי תדחה את הברור למחר? עלי עוד לנוח… אני עייף, אברהם.

אברהם: ענה לי על שאלה אחת. בידי מי היה הנשק כאשר שכבת לישון בעמדה?

יצחקי: אני מסרב לענות, אברהם.

אברהם: אני דורש ממך לגלות את שם האיש, אך האם העמדה היתה מוגנה?

יצחקי: כן, העמדה היתה מוגנה. אני יכול ללכת?

אברהם: הנך מדבר כאילו עושה אתי חסד. אני בתפקיד עכשיו וגם אתה בתפקיד. שב. (יצחקי יושב).

אבני: אני מבקש אברהם שתשחררני. עלי ללכת…

אברהם: כך, טוב. אתה רשאי ללכת, אך תעבור ותבדוק מה המצב בעמדות המחצבה, תחזור ותודיע לי, ואחר כך תוכל לעלות על משכבך.

אבני: כן אברהם. (הולך לפתח. מבט של הרהור על השנים. יוצא).

יצחקי: אבני הלך לו. מוטב כך. עכשיו הגד לי אברהם: מה ברצונך?

אברהם: ברצוני שאתה תענה לי על שאלתי ולא תהיה אתה השואל.

יצחקי: הנך מרגיש את עצמך תקיף למדי…

אברהם: הנח. הנח. הגד לי דבר אחד: מדוע אבני חושב שלי אסור להעמידך למשפט החברה? מדוע דוקא לי אסור לעשות זאת?

יצחקי: כך אמר אבני?

אברהם: כן. גם שמוליק סבור כך. לטובתי, אמרו, שלא אביא את הענין לאספה כללית. היודע אתה מדוע הם סבורים כך?

יצחקי: כן. אני מתאר לעצמי. ואתה אינך יודע מדוע?

אברהם: מהו משחק השאלות הללו. דבר דברים ברורים.

יצחקי: אינני רוצה. אברהם. יש מישהו החייב להסביר לך, אך לא אני. על כל פנים לא ברשותי ההכרעה אם להסביר או לא.

אברהם: (מתהלך בחדר בעצבנות) הקשב יצחקי. אני באתי לעמדה ומצאתי אותך בשעת שינה. אחר כך נתברר שלא זו בלבד, אלא שהיית גם מחוסר נשק, אבני ושמוליק מציעים לי להסתפק בנזיפה בלבד, לטובתי כביכול, בא זלמן קלץ ומספר שבחורה חגרה את אקדוח המאוזר שלך, והיא שמרה במקומך. הדברים כפי הנראה נוגעים במדת מה אלי. אני דורש ממך להסביר לי מהו הקשר אשר בין…

יצחקי: את דורש?

אברהם: לא. אני “מבקש”. יצחקי, אם כך נוח לך יותר.

יצחקי: מוטב שלא תדע זאת.

אברהם: (בצעקה) מי החליף אותך בשמירה? אתה חייב להגיד לי זאת.

יצחקי: אני ר-ש-א-י ל-ל-כ-ת? (שתיקה)

אברהם: אתה רשאי ללכת.

יצחקי: (יותר¹⁰. משפיל את מבטו בעברו לפני רות).

זלמן: (נכנס) שוחחתי עם דינה. היא מבינה לרוחי. בכל פעם מאותתים, ובין קו-נקודה קו-נקודה, ספרתי לה מיני מעשיות והיא צחקה. בחיי. יש ביניכם אנשים חביבים.

אברהם: זלמן קלץ. חזור מיד למחצבה.

זלמן: נו, מילא. כעסן נעשה לפתע. (מושך בכתפיו ויוצא) (שתיקה).

אברהם: ובכן רות, ובכן רות, את היא. עכשיו אני מבין מדוע הפצירו בי כל כך שלא אגע ביצחקי לרעה. חששו כי אני מעונין לנצל את המאורע הזה… כדי… כדי להפטר ממנו, ואני לא ידעתי מאומה. כנראה שרק אני לא ידעתי מאומה. כך רות.

רות: אברהם.

אברהם: כן, רות.

רות: אברהם, לא היה בינינו מאומה, ידידים היינו ותו לא. האמן לי אברהם.

אברהם: כך…

רות: (הולכת אל¹¹ אברהם) אתה עסוק כל הימים, עמדות, שמירה, נשק. התישבות. היכן אני אז? היכן רות? היכן האדם החי לצדך ובשבילך?

אברהם: כך רות.

רות: והנה מצאתי ידיד. הוא מספר לי על חויותיו, הוא אינו נותן לי להשאר לבדי בין ארבעת הקירות בצריף…

אברהם: כן, רות. הכל טוב ויפה. אך מדוע היה צורך להסתיר את הדבר מעיני, מדוע היה צורך לא לספר על כך? עני לי רות.

רות: אינני יודעת, אברהם, בעצמי לא אבין זאת, אך חששתי שמא תראה את יחסינו בעינים חדות. ואאבד את האיש היחידי אשר לי מלבדך, בקבוץ. הרי יודע אתה. אין מחבבים אותי כאן.

אברהם: כן. אני יודע. רות. אני יודע שאת רוצה ללכת מאתנו. אני יודע שאת אינך שלמה בנפשך עם החיים הללו. אני יודע שאת רוצה לא לחוש על בשרך את המבחן האיום העובר עלינו עתה. אני יודע שאת גם תלכי מאתנו, אך אין אדם בורח מגורלו רות. אין יהודי יודע היכן גורלו יפגשהו.

רות: אני רוצה לחיות באור. בלי עמדות. בלי יריות. בלי חיים אפורים אלה. אני רוצה לחיות, אברהם: זכותי היא. פעם אחת חי האדם. רק פעם אחת, אברהם. היה לי קשה להגיד לך זאת כשראיתיך טרוד ועסוק כל כך. זה שנים שלא ישבת על ידי כשלבך שקט ונתון לי, אך ורק לי, לאשתך. אך כאשר ראיתי לאן אני עלולה לרדת, להסתיר, לכחש, לבלי ספר לך על חיי, אני אומרת לך אברהם: בוא אתי. בוא אתי. צר לי המקום כאן.

אברהם: הוא אוהב אותך, יצחקי?

רות: אני מגלה לך את כל לבי, ואתה… לבי אתך הוא אברהם, אף רגע, אף שניה, לא היה אחרת. אך אברהם. נלך מכאן כן עוד לא מאוחר מדי.

אברהם: מאוחר מדי?

רות: כן. יש לי הרגשה שאתרחק ממך, שאחדל לרצות בחיינו המשותפים, שאהיה שוב לבדי שוב עם עצמי. איני רוצה בזאת, אך כאן אין אויר אברהם, אהבתנו זקוקה לאויר, לשמש לאור. אני עליתי ארצה כנערה צעירה וחולמת. אך כאן נתבדו החלומות. אפור, אפור, אפור. אמי מספרת לך הכל. חשקתי את שפתי שתקתי. עת ארוכה כל כך. שתקתי. האמנתי כי הספקות יחדלו. כי אשתרש כאן. אך איני יכולה אברהם שאלת אותי פעם מדוע אינני רוצה בילד. אני לא רציתי להכאיב לך אז, אולם היום היום עליך לדעת זאת: לא רציתי כי משהו יקשרני בעל כרחי לחיים האלו. זוהי האמת.

אברהם: לאן את רוצה ללכת רות? לאן?

רות: הביתה, אברהם. אל הורי. הם עדיין מחכים לי. הם עדיין מחכים לנו כי נחזור.

אברהם: (מתהלך בחדר) כך, כך, המכה היא חזקה למדי. כן. רצית לחיות באור, והצעד הראשון היה מסוה על פניך. בקשת ומצאת ידיד, וממני הסתרת זאת. מדוע? למה? וכי צר עין הוא אברהם? וכי מה החטא בידידות? מה החטא? אחר כך את מספרת כי לא רצית בילד משום, משום שלא השלמת עם החיים שלנו. אחד חי לצדך, אדם האוהב אותך, ולא מצאת לנחוץ לחלק אתו את מחשבותיך, ואת הרגשותיך. כך היית סגורה ומסוגרת מבלי לקרוע אשנב אל החיים שלנו, ואל האור אשר יש בם, כך רות. את רוצה לחיות. כל איש יש לו הצדקה לכך, אך ישנה מציאות, ואת המציאות הזאת, לנו כיהודים, אין אפשרות לבטל. אני חי כיהודי, מאמין כיהודי, ונלחם כיהודי. לי כאדם אין ברירה אחרת.

רות:… בחשכה אשר מסביב?

אברהם: כן. לא היריות ולא מוקשים ולא… רות אשתי, שום דבר לא יזיז אותי מכאן. אנחנו בונים מפעל שרק אלו אשר יבואו אחרינו ידעו להעריך, כמה כח, כמה רצון וכמה אמונה הושקעו בו. ואת רוצה ללכת. ואת רוצה לאבד את הזכות, כן רות. את הזכות להיות שותפה לנו? בעבור מה? בעבור חיי שעה קלים? לא רות, אני אשאר במחצבה, אני אשאר בקבוץ. אותי לא יזיזו מכאן. לא. אני אומר: – לא.

המסך

 

מערכה ב'    🔗

תמונה א.    🔗

רות: (שרה)

ילד ילד לי נתן,

חבלתיו אל קול התן,

ילידתיו אל קול פצצה

בן חלוץ וחלוצה.

נומה נומה נום…

(מלים טשרניחובסקי. מנגינה זהבי.)

ובכן, אתם יוצאים הלילה אל ההרים?

אברהם: כן. הלוך נלך. די ישבנו ליד הגדר הסובבת ובעמדות. נחכה להם במקום שלא יעלו על דעתם. קבלת פנים “חמה” נערוך להם. (שתיקה).

רות: יצחקי יבוא לחדרנו.

אברהם: יבוא, אדרבא.

רות: ומה תהיה חושב על כך בהיותך בין ההרים?

אברהם: לא מאומה. אולי… אולי כי מוטב לבנות יחסים באור.

רות:… ומדוע לא ילך יצחקי אתכם? דומני כי יפגע על ידי כך שהשארתם אותו במחנה.

אברהם: אין איש רוצה לפגוע בכבודו של יצחקי. אך אל ההרים הולכים רק אלה אשר אפשר לסמוך עליהם.

רות: כך? (שרה) "ילד ילד לי נתן,

חבלתיו אל קול התן…

אברהם: מוזר לשמוע אותך שרה. מוזר… הנה בעוד ימים תלכי מאתנו. תפליגי בספינה… וחסל. והנה את שרה כאילו… כאילו היית מרגישה את אשר מעבר למלים ולמנגינה, את הוית החיים שלנו.

רות: אתה לועג לי?

אברהם: אין אני לועג, רות. זוהי מציאות. את חוזרת אל הוריך האמידים. שוב תהיי בתו של קוצ’נסקי, בעל בית החרושת ואולי שם בעיר הזרה, תשירי, מול שמים אחרים תשירי:

"ילד ליד לי נתן

חבלתיו אל קול התן

ילדתיו אל¹² קול פצצה…

ולבך היכן יהיה אז?

רות: אני אשתדל לשכוח, אברהם. כן. אני אשתדל לשכוח את השנים הללו… וגם אותך.

אברהם: ואם לא תוכלי, רות, ואם לא תוכלי לשכוח? ואם יבואו הגעגועים, להרים אלה, ולשפה שלנו, הן בה אמרת לי כל כך הרבה טוב… עוד לפני ימים מספר. ואם לא תוכלי להחזיק שם מעמד, רות?

רות: אני אכריח את עצמי. השכחה תבוא. בוא תבוא. מוכרחה אהיה לשכוח. אחרת אי אפשר לבנות מאומה. איני רוצה להיות אדם למחצה, אברהם. אני רוצה לחיות את חיי.

אברהם: ומה חלקי אני בחיים אלו

רות: אתה הוא היודע. בך תלוי הדבר. בוא אתי אברהם. שם מחכה לך מפעל גדול. חרושת עצום. תקח אותו לידך, ותראה את יכולתך. ומה אתה כאן? ה“חוצב”. אדם העובד בפרך תחת שמש צורבת זו. שם יהיו אלפי אנשים עומדים לרשותך וכאן אתה תלוי בחסדו של סלונימסקי בעל מחצבה, מחשב כל מיל בהוצאה, ודר כצועני בחדר צר. לשם מה? לשם מה לחיות כך כשאפשר לחיות אחרת? הן מכיר אתה את בית אבא…

אברהם: כן, אני מכיר את בית אביך, רות… אך לו ראה אביך את מבטי השניאה של הנכרים בעברם לפני ביתו, היה ממהר להמלט לפני בוא השואה.

רות: לאן, אברהם? לאן להמלט?

אברהם: לכאן רות.

רות: אל היריות והמוקשים?

אברהם: כן. כאן יש טעם למלחמה, להאבקות. כאן השרשים מעמיקים לחדור לאדמה, ואף את הסלע יקבו, משום… משום שאין לנו ברירה אחרת. כאן עלינו לסיים סוף כל סוף את המסע אשר נמשך אלפים שנה. והנה את חוזרת מרצונך הטוב.

רות: הן רק מלים הן אלו. בשבילי כאדם, כאשה, אין מרחבים של אלפים שנה. אני חיה היום ואת היום הזה, שלי, איני רוצה לעבור בחדר צר, בעייפות, ומתוך שממה אשר מסביב… בוא אתי אברהם, ונתחיל את חיינו מחדש. לא היתה ברירה כזו… (שתיקה) בפני יצחקי, למשל, חיי עוני מכאן, ושם… האם היה מהסס?

אברהם: אין אני יצחקי. אך גם הוא לא היה עושה זאת. לא.

רות: אולי אנסה להציע לו? הן הוא אוהב אותי. מה דעתך על כך, אברהם?

אברהם: את רוצה לעורר את היצרים האפלים בלבי? לא זהו הלב, רות. רצונך ללכת – לכי. אך בכבוד.

דינה: (על יד הדלת) אפשר?

אברהם: הכנסי.

דינה: (נכנסת) שלום אברהם.

אברהם: שלום.

רות: ואותי אין מברכים?

דינה: (אינה עונה לשאלה) אברהם, הבחורים הולכים ובאים. רציתי ללכת עמכם. אך גם שם בעמדת האתות יהיו עוד זוג עינים צופיות בחרדה אל עבר ההרים. עיני אחותך, אברהם. (יושבת( (נכנסים אבני, שמולי, זלמן קלץ).

אבני: הירח טרם עלה… עוד שעתיים לפנינו.

שמוליק: בלילה בין כה וכה אי אפשר לכוון ולקלוע, ובשביל יריה אינסטנקטיבית לא כדאי להטריח את הירח…

זלמן: אומרים שהמציאו מן רובה ועליו מרכיבים משקפת, ועל המשקפת מרכיבים צלמניה ואתה יורה ומקבל מיד את תצלום האדם הנפגע. מיני אמצאות שכאלה.

אברהם: שבו בבקשה. (מוציא מפה ומדביקה בנעצים אל הקיר) שימו לב. קבלתי ידיעה כי בחרבת סמעין מתרכזים אנשים מזוינים אשר תפקידם להציק לישובים באזור שלנו. עלינו להשתדל להקיף את החרבה מכל ארבע רוחות השמים ולא לתת להם להמלט. במקרה של קרב רציני נקבל תגבורת. ברור?

אבני: כן. הכל ברור.

אברהם: כל אחד מאתנו יוליך את ה“קבוצה” הנתונה לפקודתו לפי הדרכים המסומנות בעפרון אדום, במפות אשר קבלתם לפנות ערב. ברור?

זלמן: הכל ברור חוץ מדבר אחד.

אברהם: מהו הדבר זלמן קלץ?

זלמן: מי יפול בפח, אנחנו או “הם”? הבחורים שלנו גבורים ביום או ליד העמדות, אך בין ההרים יתהלכו כסומים בארבה.

אברהם: אין זה נסיון ראשון לישובים. הבחורים הוכיחו כי לאחר אמון מסוים אין הם נפלים משום כוח אחר, זלמן קלץ. בארץ עוד לא עשו אף נסיון שלא עלה בקרבנות, אך לא היה¹³ לנו בית ספר אחד ללמוד בו. אנחנו נשלם, וביוקר, אך נרכוש את הנסיון הדרוש לנו. גבעת החוצבים מתחילה היום את למודיה מאלף…

דינה: מה הם סימני הקשר?

אברהם: רקטה אדומה. דרושה תגבורת – רקטה ירוקה. הכל בסדר. זהו. במקרה שתראי רקטה אדומה, עליך להעיר מיד את האנשים הישנים בחדר הגפירים. כנעני יובילם במכונית¹⁴ אל הכביש, וליד הגשר הגדול ירדו, ויעלו לחרבת סמעון.

דינה: כן. מובן.

נחמן: (מתפרץ לחדר: סליחה. קבלנו מברק אתות מירושלים, בשבילך אברהם. אינני מבין מה כתוב שם. אינני מבין דבר.

אברהם: (קורא) “למלקקים היוצאים לפעולות, ברכת אחים נאמנה. חזק ונתחזק. דוד”.

נחמן: מי מלקק, ומה מלקקים?

אברהם: את דוד איש ירושלים מכיר אתה?

זלמן:… וכי מי אינו מכיר אותו?

אברהם: (מוציא תנ"ך מארונו). “ויאמר אדוני אל גדעון: בשלוש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם ונתתי את מדין בידך וכל העם ילכו איש למקומו”.

נחמן: או, כן. נשכחה ממני אותה פרשה.

זלמן: כאשר יהודים נעשים לפתע בני חיל, אין מוצאים להם תואר הולם יותר מאשר מלקקים. נו, מילא.

אברהם: שימו לב. כל אחד מכם ילך ויאסוף את האנשים, ובעוד עשר דקות עליהם להמצא במטבח, כשנשקם עליהם ומשם נצא לדרך.

זלמן: (קם) טוב. אך תגיד לו לאותו דוד, כי אם יעיז לקרוא לי שוב באותו כינוי, יקבל ממני מנה זלמן קלצ’ית כזו…

אברהם: מהרו. עלינו להגיע לחרבת סמעון לפני עלות הירח.

שמוליק: (קם) הרי לכם טיולים לאור הירח… בואו. (יוצאים נחמן, שמוליק זלמן).

אבני: כמה אנשים ישנם בחרבה, לפי ידיעותיך, אברהם?

אברהם: כעשרים איש.

אבני: ובכן, הכוחות שקולים. נראה איך יפול דבר…

אברהם: תודיע לאנשים, אבני, בל יקחו סיגריות לדרך.

אבני: לא מעט אסונות קרו בגלל סיגריות דולקות בשעות פעולה… (יוצא)

דינה: היה שלום אברהם. תחזור בריא ושלם. (מחבקת את כתפו). (יוצאת).

רות: מדוע אחותך דינה אינה מברכת אותי לשלום?

אברהם: משום שהיא סבורה כי עליך ללכת מאתנו, וממני ובמהרה.

רות: אותו הדם נוזל בעורקיכם. אהבתך אלי אינה קיימת אלא לאחר האהבה למפעל ואתה מוכן בלב שקט להניח לי לנסוע…

אברהם: רות, עלי ללכת. (חוזר מהפתח ויושב לידה) רות. בהיותי שם בין ההרים, לא אהיה חושב על כך כי יצחקי נמצא בחברתך, ולא כי רבה הסכנה, לא. אהיה מהרהר על בן קטן אשר יהלך על גבעת החוצבים כאשר זו תהיה מיוערת וגני עצי פרי יהיו על כל הר ועמק, ובן קטן זה יהיה בננו, ובפקחו את עיניו לראשונה יחוש – מולדת. (קם) על זאת אהיה חושב שם בין ההרים, על בן קטן… (יוצא).

רות: (לבדה) לא. אברהם. כאן, לא. כאן, לא. (מציעה את מטתה)

דינה: (נכנסת) סליחה. אברהם הלך?

רות: כן. זה עתה יצא. מדוע את מקדירה את פניך בראותך אותי?

דינה: אני במקומך לא הייתי שואלת זאת. אין לי כל זכות להתערב בחייך, אך דומני כי יש מי המרעיל לאחי אברהם את חייו. שלום. (יוצאת).

יצחקי: (נכנס) מה ארע לדינה? פגשתני בכניסה לחדרך ואמרה לי בזעף: “לך. היא מחכה לך”… אברהם עצמו אינו מוציא אף הגה מפיו ורואה את ידידותנו כגבר הבוטח בעצמו והרי לך, אחות. סדרת כבר את הניירות הדרושים לנסיעתך?

רות: שב. הכל מסודר. אך אני לא אסע בלעדי אברהם. הוא יפליג אתי. אני אלחם על כך.

יצחקי: לא תצליחי. אברהם הוא כסלע…

רות: ואת הסלע קודחות גם טפות המים היורדות אט אט. הוא אוהב אותי, וסופי לנצח בהאבקות בין השממה ואהבתו.

יצחקי: אני מבין זאת. שוב תהיי בתו של קוצ’ינסקי, ואנחנו נמשיך לנהוג בדרכים המשובשות.

רות: לו הייתי מציעה לך להפליג עמי יחד, היית אף אתה מהסס?

יצחקי: חלום יפה. אך לא הייתי נוהג במכונית שלי בשום מקום אחר בעולם, למרות מה שאני אוהב להתאונן. היכן אברהם?

רות: ארבע קבוצות יצאו לחרבת סמעין להתקיף אנשים מזוינים החונים שם ואברהם מנהל את הפעולות.

יצחקי: לחרבת סמעין?

רות: כן.

יצחקי: ואותי השאירו במחנה.?

רות: אברהם… בגלל השינה בעמדה… אתה מבין?

יצחקי: כך. אותי משאירים במחנה, בזמן שהם יוצאים להפגש אתם בין ההרים. הן זהו חלומי מאז, קרב ממש, ולא מארבים ומוקשים טמונים באדמה. אני הולך.

רות: לאן?

יצחקי: לחרבת סמעין. את יצחקי אין משאירים בבית. לא. אני אוכיח לו, לאברהם, אני אוכיח להם כי יצחקי אינו ראוי ליחס זה. אני הולך רות.

רות: אל תשטתה יצחקי. הן זה מכבר הלכו להם.

יצחקי: אני אשיגם. אני מוכרח להיות שם ביניהם. שאלת כבוד היא. שלום רות. אני מוכרח לכפר על עוון השינה.¹⁵ (יוצא).

רות: שלום יצחקי. שלום. (שוכבת על המטה בבגדיה. האור דועך אט אט. נגינה מעבר לקלעים. נכנס אברהם מאובק וחבוש בראשו).

רות: מי שם?

אברהם: אני רות.

רות: הו נבהלתי. הכל עבר בשלום? נפצעת. (מחבקת אותו)

אברהם: סריטה קלה. עפו נתזים.

רות: נתזים?

אברהם: כדור אשר פגע בסלע התיז רסיס אבן. זה הכל. סריטה קלה.

רות: וכולם בריאים ושלמים?

אברהם: שלנו כולם. אך בהם יש כמה פצועים והרוג אחד. בהמשך הקרב הרחקנו מאותו מקום בו נפל בשדה. בהאיר היום נצא לחפש את הגויה. יתכן כי השאירוה מונחת במקומה. הבחורים התנהגו כאילו צידים מנוסים היו. וזלמן קלץ – איש אחר נראה לפתע בעינינו, שתקן, מחליט במהירות ועז נפש. הוא נהג באנשיו ביד חזקה והם שמחו לעמוד לפקודתו. זלמן קלץ'.

רות: הצלחתם להקיף את החרבה?

אברהם: לא. נתקלנו בכוח אחר במרחק לא רב משם, ונאלצנו להכנס לקרב. הם צווחו כמטורפים, קללו והתנועעו כעדר פרוע, בלי כל סדר צבאי, בעוד שבחורינו לא הוציאו הגה מפיהם ולא גלו את מקומם. (פושט את חולצתו).

רות: וכיצד הרגשת את עצמך בשעת היריות?

אברהם: עלי להודות על האמת: התנרשתי במקצת, הדם נזל בעורקי בחמימות מופלאה. זו היתה חוית חיים מענינת עבורי. דומני כי ביציאה הלילית¹⁶ אל ההרים אנשינו לומדים להאבק, לאהוב את ארצנו בלי גדר, בלי עמדות, אך אדמה ושמים וחשים אנו את זכותנו לחיות כאן. (מוריד את נשקו מעליו)… אותו ברנש שלם בחייו בעד נסיון של פרובוקציה

רות: אינני מבינה.

אברהם: זלמן קלץ הלך בתור גשש לפני בחוריו, והנה חזר והודיע לי – “ברכס ממול מתקדמת קבוצת אנשים מזוינים. הכוון של הליכתם – גבעת החוצבים”. החלטתי להתקיף.

רות: הלאה.

אברהם: התפזרנו בשרשרת ועלינו¹⁷ אליהם. קבוצתי היתה באגף השמאלי ותפקידה היה לחסום את דרך הנסיגה.

רות: כן, אני מבינה.

אברהם: הפקודה היתה “לא לפתוח באש כל זמן שהם לא יירו”. התקרבנו. הם עמדו לפתע ותפסו מחסה מולנו. השתררה דממת מות. אנחנו שכבנו מולם וחיכינו, וגם הם חכו. אחר כך ירו יריה אחת. לא ענינו. ירו מכמה רובים בבת אחת. שוב לא ענינו. נתתי פקודה לזלמן קלץ. "לנסות להתקדם באלכסון ולעבור אל ערפם. במקרה שלא יוכלו להתקדם, נפתח אנחנו באש, כדי לחפות על קבוצתו בזמן ההתקדמות וכך היה. התחילו כדורים שורקים ומזמזמים… ולפתע קם אחד מהם – לא הרגשנו בו כלל – במרחק קטן מאתנו, וצעק: לא לירות. בעברית קרא זאת. הוא נופף בידו… נזכרתי במקרים דומים לזה, כאשר רצו להטעות את הבחורים שלנו ופקדתי: – א–ש. הוא נפל מיד.

רות: כלום לא היה לבוש בחולצה שחורה?

אברהם: אינני מבין את שאלתך רות. הן לא היה ספק בידי להסתכל אל אפנת בגדיו…

רות: אברהם. אברהם. יצחקי חזר?

אברהם: את מוזרה במקצת. הן יצחקי נשאר בבית, במחנה.

רות: לא אברהם, הוא יצא בעקבותיכם. שאלת כבוד היא בעבורו, כך אמר…

אברהם: לא. לא, הוא לא הגיע אלינו

רות: אני חוששת אברהם, אני חוששת שהוא לא יגיע לעולם. אותו איש היה יצחקי. ואתה, אתה אברהם. אתה נתת את פקודת האש…

המסך.

תמונה ב.    🔗

דינה: י…ר…ו…ש…ל…י…ם (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה).

אברהם: קבלתי – ירושלים.

דינה: מ..ש..ת..ת..פ..ת (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)¹⁸

אברהם: בסדר. משתתפת.

דינה: ב…אב… לכם (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: באבלכם

דינה: ה..כ..ב..ד (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: קבלתי הכבד.

דינה: ע..ל (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: על

דינה: מ..ו..ת..ו (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: מותו

דינה: ש..ל (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: של

דינה: י..צ..ח..ק..י (מדליקה את הפנס הזורק אור לעומתה וכבה)

אברהם: יצחקי.

דינה: הם הפסיקו לאותת.

אברהם: (קורא) ירושלים משתתפת באבלכם הכבד על מותו של יצחקי.

דינה:… הקבר הראשון בגבעת – החוצבים. הקבר הראשון.

אברהם: וידי שפכו את הדם. חצבתי ליצחקי קבר על הגבעה מול המחנה. אני נתתי את פקודת המות, ואני כריתי לו קבר. ונוקבת בי המחשבה, דינה, נוקבת עד תהום נשמתי: אולי מי שהוא חושד בי, את מבינה, כי מתוך כונה ארע הדבר… כי אני ידעתי כי יצחקי הוא הקורא: “לא לירות” ואף על פי כן…

דינה: (מלטפת את שער ראשו) אברהם. אחי אברהם. אל אן הגעת אל אן? שום איש אינו מעלה מחשבה כזאת על דעתו. מקרה אסון קרה במחננו. מקרה אסון ותו לא. הרפה ממחשבה איומה זו.

אברהם: כן דינה. מחשבה איומה היא. אני חושש להביט בעיני החברים, ואף הם משפילים את מבטם בעברי.

דינה: העצבות משפילה את מבטם. המות בא לקצור המחננו וכל איש רואה את הוית החיים שלו מעבר לתחומים של חיי יום יום. שעות כאלו מקרבות את החברים אחד לשני למרות היותם עוברים אחד ליד משנהו כצללים. המות בא ולקח אחד מאתנו, אחד מהמשפחה הגדולה, ואף חבר לא יעיב את רגשות התוגה במחשבה… עכורה. לא. אינך אשם במאומה. מקרה אסון היה זה.

אברהם: אני יודע זאת. אך מה חושב אבני בלבו? ומה חושב שמוליק. אני רציתי להעמיד את יצחקי לדין בעוון שינה בעמדה, ואבני חשב כי בגלל רות אני מסבך את הדברים ללא הצדקה. את מבינה? והנה… עד כדי כך הגיעו הדברים. לכל מקום שאפנה אני שומע את קולו – “לא לירות” “לא לירות”. כל חבר כאילו תובע ממני תשובה: “מדוע פקדת לירות”? – “הן זה היה חברנו יצחקי – הן זה היה חברך”.

דינה: אל תשקע במחשבות אלו. תמיד היית אדם בריא ברוחו ובמעשיו. אל תגרור את עצמך ללא צורך – לאפלה. אינך אשם במאומה.

אברהם: אני רצחתי חבר, דינה. בקבוצה אשר עמדה לפקודתי הייתי היחידי שנשא אקדח, והנה אף כדור רובה לא נמצא בגופו. כדור אקדוחי נקבו אותו ככברה.

אבני: (עולה לגג)… בליל חמישי עלינו לתת את התשובה למוסדות התישבות בעמק, או לקבל לידנו את ההרים מסביב. משק אינטנסיבי, או משק הררי בעקרו על פרי וצאן….

דינה: ומחצבה.

אבני: מחצבה של סלונימסקי?

דינה: לא. נפתח מחצבה ברשות עצמנו.

אבני: גם אני חשבתי כמוך, אך שם בעמק יש שפע מיים. ישנה אדמה שחורה ודשנה, ומסביב שרשרת ישובים עבריים בנים צעירים למשפחה מושרשת נהיה. מדוע נאחז בסלעים הללו כאשר לפנינו אפשרויות כה עצומות?

דינה: לא האפשרויות קובעות, אבני. גם הרים שוממים אלו הם ארץ-ישראל. הן גם הנה צריך להגיע ולבוא.

אבני: מדוע עלי לבחור במקום הגרוע דוקא? במקום אשר בצפרנים צריך להאחז בו?

דינה: לא אני ולא אתה התחנכנו ללכת בדרך ההתנגדות הקלה. גוף מוצק כקבוץ שלנו יוכל להרים אלו. מי אשר כתפים מוצקות לו ישא משא רב. עלינו לפנות את גבע החוצבים.

אבני: ומה דעתך, אברהם?

אברהם: (בעייפות) כי… עליכם להשאר כאן.

אבני: עליכם? ואתה?

אברהם: פליטת פה היתה זאת. אני הרהרתי על דבר מותו של יצחקי. האם היתה זו פזיזות יתרה מצדי לתת פקודת אש?

אבני: המת – מת. והחיים נמשכים. יש הרבה אכזריות במלים אלו – אך זוהי מציאות. היה מה שהיה וחסל.

אברהם: בשבילך הדבר הסתיים. אך זה האשם במותו?

אבני: איני רוצה לדבר על כך אף מילה. אף הגה. שלמנו בדם ועוד נשלם באסונות בידי עצמנו ומידי אחרים. דבריך הם אלו.

זלמן: (בא אל הגג) שלום. מחרתיים יגיע העדר אשר קניתי עבורכם, ועדין אין לכם רועה. סככה? – יש. מרעה? – יש. ורועה? – אין. מה אתם מתארים לעצמכם, כי העדר יקום לקול צלצול הפעמון ויצא להרים? ובערב יחזור לקול צלצול הפעמון המכריז על הפסקת העבודה?

אבני: עד בוא העדר, ימצא האיש המתאים.

זלמן: וכאשר מטילים תפקיד על אדם מיד הוא נעשה רועה מומחה? כבשים חולבים! כבשים גוזזים! כבשה ממליטה! אין הדבר פשוט כל כך. יש לדעת להיכן להוליך למרעה, ובכלל… זהו מקצוע!

אבני: יתכן כי שמוליק יסכים להיות רועה צאן. אך עליך יהיה להדריכו בתחילה.

זלמן: אלו מלים! עלי ועל צוארי! סמוך עלי. (קורא כרועה) פסר הי פרר הוהוהו… ואם תעברו להתישבות בעמק?

אבני: אין הדבר בא כהרף עין. אין מזיזים גוף התישבותי במשך יום יומים, ועד אז תספיק ללמד! אברהם! עברתי ובקרתי בעמדות. יש להוסיף חצץ בין הקרשים. האדמה שקעה.

אברהם: ראיתי. מסרתי כי מחר יעשו זאת. בעמדה ב' יש לתקן את הגג. עמדתו של יצחקי.

זלמן: לולא הכרתיך, אברהם, הייתי מניח שלא במקרה נתנה פקודת האש, בין שכנינו נוהגים לחסל כך את היריב. אך אתה! שטויות!

אבני: (בזעם חבוי) בוא זלמן קלץ. עלינו עוד לדבר עם שמוליק. בוא!

זלמן: נו, טוב. אל תקדיר פניך, אברהם, הלצה גרועה היתה זו. (יורדים מהגג).

דינה: עלי לרדת לשעה קלה. תשגיח על תחנת האתות עד בואי! (יורדת).

אברהם: טוב. (לבדו) “לולא הכרתיך, אברהם, הייתי מניח שלא במקרה נתת פקודת האש. בין שכנינו נוהגים לחסל כך את היריב”. איום! איום! אתה רצחת חבר, אברהם. אסון? מקרה? מי יאמין לזאת? הן גם רות אמרה לי מיד: “יחשדו בך כי לא במקרה ארע הדבר”! והנה דברי זלמן קלץ. האויר דחוס. המבטים הללו. המבטים הללו… המבטים הללו… (שם את ראשו לכפות ידיו).

רות: (על הסלם) אבר – הם! מדוע אינך מביט לעברי?

אברהם: (באדישות) סלחי לי.

רות: מה ארע, אברהם?

אברהם: לא ארע דבר. הלצה גרועה נשמעה כאן באזני החברים והיא אמתה את חששותי ואת השערתך. אני יודע כי שום איש לא יעיז להגיד לי זאת בפני. אך בפנים הלב הספק יכרסם: - מקרה או לא מקרה! – מקרה או לא מקרה! כל יום הוא נצח שלם. איני יכול לשאת זאת. לא.

רות: (עולה על הגג)… אם תלך מכאן למקום אחר, יראו גם שם באצבע! – הנה האיש! זהו…

אברהם: אני לא חשבתי ללכת, רות.

רות: נכון. אולם היום אתה חושב! אין איש יכול לחיות באוירה של חשד. החיים הם קשים גם מבלעדי זאת. אברהם, הן לא תחיה פה בהרגשה שחבריך מניחים כי ידיך שפכו את דמו של יצחקי במזיד ובכונה, כל זמן שנשאר לך שמץ של כבוד עצמי! ומה תוכיח להם? מה? הן כל איש במחנה יודע כי אני ויצחקי הסתרנו…

אברהם: הרפי!

רות: לא. לא אברהם! אני נלחמת על חיי ועל חייך. אני נלחמת על אשרי, וכאן לא אהיה מאושרת וגם אתה לא. אני רוצה בבן אשר לא יורו באצבע על אביו: - זהו האיש! זהו האיש! ולוא גם מחדרי חדרים. ולא גם מתוך האפלה. יש לנו זכות לחיות מבלי להשפיל את מבטנו לארץ, אב – רהם!

המסך.

מערכה ג    🔗

שמוליק: נחמן! אתה מתאר לעצמך שאני מסוגל להיות רועה צאן?

נחמן: אתה?

שמוליק: שזיף! כן. אני.

נחמן: שזיף במרק פירות! אתה? (מחייך)

שמוליק: ומדוע לא?

נחמן: מחר יביאו מאה ושלשים ראש כאן. לאחר שתהיה אתה לרועה, כמה לפי דעתך ישארו מהם? נניח, לאחר שבוע?

שמוליק: כו – לם.

נחמן: אתה מדבר ברצינות?

שמוליק: (לועס) אלא מה?

נחמן: בין כה וכה רועה לא תהיה. “פקק” תהיה כל ימי חייך. מי יפקיד עדר בידיך! שטויות! כאשר אתה נוהג בעגלה נשמט האופן, ובנפצך את הסלע נשבר הפטיש, או שאצבעותיך נמעכות בין שתי קרוניות. ואם יפקידו עדר בידיך סופך לחזור יום אחד הביתה עם החליל בלבד. בלי אף כבשה!

שמוליק: נו, מילא. כמו שאומר זלמן קלץ – יהיה טוב. ה“בלי מזליות” אינה כל כך גרועה כפי שנדמה לך. אני אחזור עם העדר… אך ברור, אם יאשרו אותי כעובד בצאן.

זלמן: (בא) היש שעה שאינכם זוללים בה? (שוט רכיבה בידו).

נחמן: מה דעתכם עליו! הן אתה ישן בין ארוחה לארוחה!

זלמן: מתי יפוצצו את הקיר?

שמוליק: שאל את אברהם. הנה הוא על הסלע.

זלמן: (בצעקה) הי, אברהם!

אברהם: כן?

זלמן: מתי יפוצצו את הקיר?

אברהם: מחר לפנות בקר.

נחמן: אם כך הוא הדבר, אתה יכול לשכב לישון! (לזלמן)

שמוליק:… ובערב… תבוא אלינו. אספה כללית ולא סתם אספה כללית, אלא אספה כללית אשר תקבע את גורל הקבוץ! ומה דעתך, זלמן קלץ, לא היית מ“שלנו” – כאן? או אולי שם?

נחמן: בסלעים או באדמה!

זלמן: כאן! ברור לגמרי! – כאן! ולמה לכם להטלטל שוב? דבר זה נאה לשומר, היום פה, מחר שם, אבל אתם!… אפשר להפוך את ההרים הללו לגן עדן ממש.

נחמן: כמו שכתוב! “תחת גפנו ותחת תאנתו”, אלא שאבני חושב אחרת. זוהי הצרה. ואבני אדם בעל השפעה בקבוץ. בעיקר כשהוא נואם… אז…

שמוליק: אולם דינה ואברהם וגם אני סבורים בנגוד לדעתו של אבני. לא יועילו לו שום פטפוטים ומענות וטענות. אנחנו נשאר! הכנס למטבח, נחמן, ותביא עוד מרק פירות.

נחמן: (קם) מרק פירות בלי פירות. כאשר יהיו עצי פרי יהיו פירות במרק ועד אז – הדק את החגורה, שמוליק. (נכנס לצריף).

אבני: (בא. מסתכל אל אברהם העומד על הסלע ומהדק במוט את חורי הפצוץ) כך. כזאת לא תארתי לעצמי…

שמוליק: מה לא תארת לעצמך?

אבני: גם אברהם הולך מאתנו.

שמוליק: אינני מבין. מי הולך?

אבני: אברהם עוזב את הקבוץ.

נחמן: (מביא בצלחת) קח שמוליק. יש שם שזיף. כלומר – חרצן של שזיף. תאוה לעינים.

שמוליק: (דוחה את הצלחת) אין לי תאבון.

נחמן: מה לעשות, את השזיפים מכרו בעיר ואת החרצנים הביאו לקבוץ. אל תהיה איסטניס שמוליק, בנין הארץ וכו'.

שמוליק: אברהם הולך מאתנו. החוצב אברהם. מה להגיד לך אבני? – הלב כואב. הן הוא היה, איך להגיד זאת, הוא היה – “אנחנו”. אתה מבין?

אבני: כן. אני מבין.

זלמן: “כאשר יד אשה בדבר גם השטן אינו יכול להושיע”.

אבני: אברהם נכנס היום לחדר המזכירות פנה אלי ואמר: “אבני. עלי להודיעך כי אני עוזב את הקבוץ ביחד עם רות. שנינו עוזבים!” נדהמתי. לא יכולתי להוציא הגה מפי. אברהם הולך מאתנו. בשעות קשות ידענו תמיד: אברהם כאן! והנה…

שמוליק: נסית לדבר על לבו, לשכנע?

אבני: לא. לא נסיתי ולא אנסה. אם איש כאברהם החליט לעשות כן – לא נשארה כל ברירה אלא לחכות

שמוליק: לחכות. ולמה לחכות?

אבני: הוא לא ישאר בשום מקום שבעולם. הוא יחזור אלינו. ב“חוץ” חסר משהו… אולי אותה אוירה שאנחנו חשים בה בלילות החג! משפחה גדולה! משפחה גדולה על כל על כל לבטיה ופקפוקיה, על המחסור הגדול, על אי הספוק בהרבה מקרים, אך בכל זאת, משפחה.

זלמן: מתי הם נוסעים?

אבני: מחר לפנות ערב. בבקר עוד יפוצץ אברהם את הקיר במחצבה, הקיר האחרון שלו ולפנות ערב יסעו. חתנו של קוצ’ינסקי יהיה ובעל בית חרושת. אך מנוחה לא ימצא לנפשו. לא. הוא יחזור. הוא שייך לנו.

אברהם: (שר)

שדותי הרחוקים! שלותכם הנצחת,

רותחה בי בלהט מתמיד ועקש:

ואותה זעקת שבלים לא נשכחת

עוית גבעולים בתול להב האש…

(זרבבל. מנגינה זהבי).

          (יורד מהסלע. מותח סליל חוטים. נעלם).

שמוליק: הוא כבר מתחיל להתגעגע אלינו.

נחמן: נלך להתקלח! קדחתי בפטיש האויר חורים לרוב. הלואי ויספיק הדינמיט. בוא שמוליק. אברהם יסיים את העבודה בלעדינו. אינו זקוק לנו. בוא.

שמוליק: כן. (מסתכל אל המחצבה) אני הולך. אני הולך. אי, אברהם, אברהם. לא טוב. לא טוב.

נחמן: אברהם עוד יבוא אלינו כאורח ודג מלוח תלוי על צוארונו. אל תדאג. הוא “יעשה” חיים טובים. רק אלינו היה מדבר תמיד “חלוציות” “ציונות” “עבודה”! בוא. נלך להתקלח.

אבני: הנה הוא בא.

נחמן: עדיין בלי דג מלוח.

אברהם: נחמן. יש עוד דינמיט במחסן?

נחמן: כמה חורים אתה ממלא?

אברהם: שבע עשרה.

נחמן: פצוץ מפוצץ! יש עוד ארגז “אצבעות” דינמיט.

אברהם: ארגז, כן. זה יספיק. (הולך).

אבני: אב – רהם!

אברהם: (מסתובב) כן. (שתיקה) קראת לי אבני?

אבני: כן. אך שכחתי את אשר היה ברצוני להגיד…

אברהם: ואני יודע את אשר היה ברצונך להגיד לי…

אבני: מהו הדבר, אברהם?

אברהם: “מדוע הנך ממשיך לעבוד, אברהם. היה עליך לקום ולנסוע מיד”…

אבני: מה אתה שח?

אברהם:… “היה עליך לקום ולנסוע מיד. לא אתה היית צריך לכרות את קברו של יצחקי. לא אתה, אברהם, רשאי היית לטמון את החולצה השחורה, הנקובה בכדורי אקדחך, לתוך הקבר…”

אבני: אדם מוזר נעשית, אברהם. אני איני מבין את הקשר אשר בין הדברים. וכי משום שאבדנו את יצחקי אנחנו חייבים לאבד גם אותך?

אברהם: די לדבר. אני את שלי אעשה. עלי עוד להכין את הפצוץ…(הולך).

אבני: אל אלוהים…

נחמן: רות קדחה בנפשו בלי פטיש אויר קדיחה הראויה להתכבד.

זלמן: בחור הגון היה. חבל. (הולכים: נחמן, שמוליק ואבני).

רות: (באה אל הבמה) היכן אברהם?

זלמן: על הסלע. (חוסם את הדרך) אתם עוזבים?

רות: כן. תן לי לעבור.

זלמן: רגע קט, גברתי. רק רגע קט. הם אומרים שאת בשלת את הנזיד…

רות: מה? מה בשלתי?

זלמן: (מרים את ידו ביראת שמים כביכול) “כאשר יד אשה בדבר, גם השטן אינו יכול להושיע”.

רות: זלמן קלץ. חידות אתה חד לי.

זלמן: חידות מחודדות אך לא מעודדות. היכן המחצבה אשר לשם תביאי את החוצב אברהם?

רות: יש דברים אשר אינם נופלים בחשיבותם מ“המחצבה”, זלמן קלץ. אתם חיים באפקים צרים כל כך ואינכם מסוגלים להבין זאת. (רוצה לעבור).

זלמן: (עוצר בעדה) גברתי הנכבדה, מרת קוצ’ינסקי. לו הייתי אני חבר בקבוץ מזמן היית מרקדת… אבל אלו אנשים הגונים הם. הגונים מדי. את חורכת להם את התבשיל, העשן מכסה את כל חלל עולמם ואת, לא כלום! אם זאת היא משפחה גדולה – חייבים היו להשכיבך על הספסל, כפי שהיה נהוג בבית אבי…

רות: תן לי לעבוד.

זלמן: בבקשה! בבקשה מרת קוצ’ינסקי. קודם סובבת על אצבעך את יצחקי המנוח כדי לעורר את קנאתו של אברהם…

רות: הפסיק!

זלמן: גברתי! זלמן קלץ מדבר את אשר בלבו! לעזוב את הארץ בזמנים אלה – חרפה היא. כמו שאמר אותו גנרל: – “העוזב את החזית בזמן הקרב ראוי לתליה”.

רות: תן לי לעבור!

אברהם: (מופיע לפתע) מה קרה כאן?

זלמן: מאומה. זלמן קלץ שליח מצוה היה. “העוזב את החזית בשעת קרב ראוי לתליה”. (נעלם).

אברהם: בחור משונה. מה אמר לך?

רות: דברי שטות. (יושבת) כי אני סובבתי על אצבעי את יצחקי כדי לעורר את קנאתך ועל תבשיל שנחרך. לא הבינותי מאומה. שב אברהם!

אברהם: עלי עוד לסיים את ההכנות לפצוץ.

רות: אני מאושרת. שוב לא תהיה נתון בתוך בגדי העבודה המסואבים… ונחיה בבית אבא.

שמוליק: (בא) סלחי לי. (נרגש) אברהם!

אברהם: מה ברצונך?

שמוליק: איני יכול לדבר בנוכחותה של…

רות: (קמה) אני אלך להפרד מהמחצבה “שלנו”… (הולכת)

שמוליק: אברהם!

אברהם: מה?

שמוליק: הכינותי נאום מהוקצע ומלוטש והנה… הנה ————-.¹⁹ ד"ל

אברהם: אין דבר. הזכר. השתדל לזכור.

שמוליק: אתה מבין, דבר פשוט! – אל תלך מאתנו! אסור לך ללכת. ———-. ד“ל. אתה מבין… שהיא… כלומר… רות…. תלך, ואתה, ———-. ד”ל

זלמן: (עוצר)

אברהם: כך!

שמוליק: כן. כך. להשאר וחסל.

אברהם: ואשתי תסע לה?

שמוליק: אתה מתכון לרות? אך כולם סבורים… גם זלמן קלץ, היא אינה ראויה לך. סלח לי על דברי אלה. אתה יודע אברהם, אותך אוהבים, פשוט לגמרי, ואותה לא. היא תמיד הייתה בתו של קוצ’ינסקי, של בעל בית החרושת. היא לא חייתה כאן. היא… בעבר… אתה מבין?

אברהם: (מניח את ידיו על כתפיו של שמוליק) שמוליק! אשריך וטוב לך, שמוליק. לב טהור בראו בקרבך. ועכשיו לך! לך שמוליק!

שמוליק: (פונה וחוזר) זה הכל?

אברהם: כן שמוליק. זה הכל. (הולכים כל אחד לעברו. אברהם עולה על הסלע ומהדק במוט את הפוטש. יורדים דמדומי בין הערביים).

(שר)

שדותי הרחוקים! שלותכם הנרצחת,

רותחה בי בלהט מתמיד ועקש.

ואותה זעקת שבלים לא נשכחת,

עוית גבעולים בתוך להב האש…

דינה: אברהם. באתי לברך אותך בברכת הפרידה!

אברהם: יפה שבאת.

דינה: הערב אספה כללית. מחר עלי לנסוע העירה לתת את תשובתנו האחרונה והמחלטת. ואתה, אתה אברהם, מסתלק מכל האחריות למפעל?

אברהם: זוהי ברכת הפרידה?

דינה: לא. עדיין לא סיימתי את דברי. אנחנו שלשתנו כאן. רות, אתה אברהם ואני דינה אחותך. עלינו לארץ על מנת לא להפרד. עלינו לארץ על מנת לא להפליג.

רות: הדברים ידועים. לשם מה את חוזרת על הפזמון השגור בפיך?

דינה: לו ידעת כמה שנאתיך! את שיראת לצאת לעבודה בחוץ פן יצרב בשרך, פן ידיך הענוגות, יבלות יעלו עליהן. לשם מה באת לכן, כדי לקחת את אחי אתך?

אברהם: אל נא באפך, דינה. אותי אין לקוחים… בעצמי אלך. בעצמי…

דינה: ו“שם” תמצא מנוחה לנפשך?

אברהם: אינני יודע. אני סבור שלא. אך יש רגעים בהם נחתך גורלו של אדם… וגורלי נחתך!