הזמן: חורף 1966
המקום: בכל שלוש המערכות זו דירת חתולי במושב “נאות כנרת” על ההר מעל טבריה.
מוזיקת רקע: כל הזמן עולות געיות פרות, קרקור תרנגולים, צהלת סוסים ונביחות כלבים.
נפשות:
רחל חתולי: אכרה צעירה ומלאת חזה.
דב חתולי: מי שהיה בעלה של רחל. בחור חולמני ושברירי במקצת.
שולה: אשתו של דב חתולי. קפיצית ועגבנית.
חיים גולן: מי שהיה בעלה של שולה. אכר מגושם וכבד פה.
אלכס מרוז: עורך דין “מכופתר”
איזיק שומכר: “כלי קודש” חייכני וטוב לב.
מריאן: גויה שוודית בלונדינית מאוד.
כצמן: צייר. אביו של דובי.
מערכה א' 🔗
יום שישי אחר הצהרים. חורף. מושב “נאות כנרת” בית חתולי. שומעים געית פרה לפני פתיחת המסך. קולות פרות, סוסים, תרנגולות מבליעים את דברי רחל עד שה“קקפוניה” נעלמת – ואז….
רחל: (נעולה מגפי גומי. צינור גומי על כתפה. מפתח שוודי בידה. בטלפון) אם אתה מטלפן מועד המושב, אז תשאל אותם – אין אוטובוס עד יום ראשון בבוקר…כן, אני מסכימה אתך ־ אתה תקוע. כן, דב יבוא עוד מעט…בשביל מה? מה אמרת ־ אתה מהרבנות בצפת? כן. כן. הוא כבר לא בעלי – – הוא יבוא עם אשתו החדשה מתל־אביב…טוב אדוני, יש לי עוד הרבה עבודה… מסכימה אתך שירד גשם…מבול…אמרתי לך – אתה תקוע…לצפת לא תוכל להגיע בלי הליקופטר… או טקסי “ספישל”…שנינו מסכימים שאתה תקוע… אין אוטובוס…אין. אין. אין.
חיים: (נכנס. נושא דלי עם ביצים וחרמש) זה הם?
רחל: (בטלפון) סליחה. השכן שלי נכנס… (לחיים) זה איש מהרבנות, בא לברר משהו עם דב, שאל איך מגיעים להנה – ועכשיו הוא תקוע…
חיים: מהרבנות?
רחל: (בטלפון) יש לי הצעה בשבילך, אם אתה לא רוצה לחלל שבת תרד לטבריה – זה כל הזמן ירידה. ותבוא ביום ראשון… שום דבר לא בורח…
חיים: ביום ראשון אני מקווה שדב כבר לא יהיה כאן.
רחל: אתה צודק. (בטלפון) רגע. רק רגע… (מכסה בידה את השפופרת) מה עושים? עוד מעט ירד מבול. אתה מוכן להלין אותו אצלך?
חיים: את הרב?
רחל: הוא לא רב – זה איזה כלי קודש…
חיים: בשום אופן לא…היה לי אחד דתי בצבא ־ כשהם מתגלחים בחומר חימי… ברחנו מהאהל….
רחל: (בטלפון) מה השם שלך, אדוני? שומכר מצפת… תשמע מר איזיק… תוכל ללון אצלי… זה בסדר, יש לי אורחים ואף רגע לא נהיה ביחידות… תוכל לטלפן לאשתך ולהרגיע אותה… מצטערת, אין מקוה במושב… מצטערת – יהיה לך חדר מיוחד ותוכל להתפלל כמה שאתה רק רוצה… זה כמה רגעים הליכה… סככת הטרקטורים… תכיר מיד לפי הטרקטורים… מחסן התבואות… הבית החמישי מהמחלבה… גג רעפים אדומים… כל ילד במושב “נאות כנרת” יגיד לך איפוא בית רחל חתולי… לא, אין מלון במושב – להתראות מר איזיק. (סוגרת הטלפון) יש לו שמונה ילדים ואחד בדרך… ועכשיו הוא תקוע במושב…
חיים: (מוציא אבן משחזת) אילו לא היינו שכנים לא היה גט…
רחל: אילו שולה לא היתה גרה קודם אצלנו לא היתה גם חתונה. אני עוד זוכרת טוב־טוב איך היית מתגנב יחף למרפסת שלה… חשבת שלא שמענו כלום…
חיים: גננת לבדה במושב… עובדת רק עד הצהרים…
רחל: גם כן עבודה, “לשיר עוגה, עוגה, עוגה, במעגל נחוגה” ותמיד לכבס תחתונים וורודים כאלו ולתלות אותם מול החלון שלך… מה שאני שונאת זה נשים שעושות מהסקס שלהן מטבע עובר לסוחר… זה לא טבעי…
חיים: … היא הצליחה בסופו של דבר.
רחל: אילו אני הייתי קוקטית כמוה יכולתי גם אני להצליח… היתה לה אחריות למשק?
חיים: למה התחתנה אתי אם היתה מאוהבת בדב?
רחל: תל־אביבית – זה למה… קראתי בעתונים על תל־אביבית אחת שיש לה שלושה ילדים משלושה בעלים שונים וגם זה לא כל כך בטוח… הולכות למספרות, יושבות בבתי קפה.. וכל הזמן יש להן זמן לעסוק בציד גברים…
חיים: (משחיז את החרמש) מי הגה את הרעיון להזמין את שניהם את או דב?
רחל: אני.
חיים: בשביל מה זה טוב?
רחל: דובי עבד כאן חמש שנים – מגיע לו משהו…
חיים: אבל הוא לא היה פועל שכיר.
רחל: אני לא חושבת שדובי מאושר בתל־אביב… קראת בעתון מה שכתבו עליו ב“אהבת האפרסקים”, “לשחקן חתולי יש גוף אבל אין לו פנים”
חיים: זאת אומרת שאת רוצה אותו בחזרה?
רחל: לא יודעת. הוא חסר לי במידה מסוימת, אבל… החלטתי להזמין אותו ולראות מה אני מרגישה כלפיו.
חיים: יכולת לנסוע לתל אביב…ששולה לא תבוא…
רחל: ולבזבז שלושה ימי עבודה…
חיים: אני יכולתי לחלוב בשבילך…
רחל: העובדה שנפרדנו איננה מחייבת את דובי לותר על הכל בשביל הגננת הזו (פאוזה) היית רוצה את שולה בחזרה?
חיים: כשהיתה כאן היה יותר שמח.
רחל: כן… היא פשוט הפכה את הסדר ותלתה את הכביסה הקטנה שלה מול החלון של דב – שיצאו גם לו העינים…
חיים: כשהיתה כאן היה יותר עליז. “שברו את הכלים ־ ולא משחקים” זוכרת? איך שהיתה תמיד אומרת “הו, בוי” תמיד בלעה המון ספרים. ז’ן ז’ק רוסו. ג’ימס בונד. קרל מרכס…
רחל: …טרזן…
חיים: תמיד זה עצבן אותי שאמרה “הו בוי” ־ ועכשיו זה חסר לי… ופתאום ערב אחד, אני חוזר על הטרקטור מהשדה, היא אומרת לי: “יש לי נטיה רגשית סוביקטיבית כלפי דובי – אז בוא, חיים, ונפרד כמו אינטלקטואלים” (ועכשיו ברוגז) “הו בוי”, אז נפרדנו.
רחל: שנינו לא רצינו שערוריה.
חיים: סקנדל. זה לא.
רחל: שלחת את המברק שדובי קבל מפאריז?
חיים: כן.
רחל: מתי?
חיים: הבוקר.
רחל: נפלת על הראש? – רק הבוקר?
חיים: המברק היה באוברול בסככת הטרקטורים, בתוך הכיס – אז שכחתי… אבל כאשר ניקיתי את כל ה“גריז”… מצאתי, ומיד שמתי בתוך מעטפה נקיה ושלחתי.
רחל: בדואר רגיל?
חיים כן.
רחל: אבל זה מברק דחוף מאביו‼ … עכשיו דובי בא להנה בדיוק כשהמברק נוסע בכיוון הפוך לתל־אביב…
חיים: (מכניס את אבן המשחזת לכיסו) אני הולך להחליף בגדים לכבוד האורחים.
רחל: שלא תשכח להתקלח קודם.
חיים: זה לא ישיבת ועד המושב שאני בא ישר מהרפת.
איזיק (נכנס. נושא מזוודה קטנה) אני חושב שדברתי אתך בטלפון, אני איזיק שומכר מצפת. ה“שֵינה מיאשה” באתי בטנדר של “חברה קדישה” ולא ידעתי שאין אוטובוס…
רחל: היה לך קל למצוא?
איזיק: כולם שמחו לומר לי: “הו, אתה מתכוון לגרושה רחל” קל מאד…
רחל: תכיר בבקשה, זה חיים גולן השכן מהמשק הסמוך… מר איזיק.
איזיק: כפר יפה מאד… תרנגולות, ברווזים… נעים לצאת קצת מ“צפוס” ולראות חקלאים עברים ממש ה“מחיה”
רחל: תשתה משהו?
איזיק: קפה אם אפשר.
רחל: בחפץ לב.
איזיק: … ובקשר לארוחות רק ביצים וחלב… וירקות… רק “כשר”
רחל: כמובן.
איזיק: מתי הוא יבוא בעלך?
רחל: הוא כבר לא בעלי.
איזיק: אני יודע.
חיים: משהו לא בסדר?
איזיק: עדיין אינני יודע. אבל ברבנות יש ספקות. בשביל כך טרחתי ובאתי לכאן, מצטער שלא ידעתי שאין אוטובוס בחזרה…
רחל: למה לא חפשת אותו בתל־אביב?
איזיק: הוא התחתן בתל־אביב אבל “בצפוס” רשומה הכתובת שלו כאן… ולשכת החקירות שלנו…
חיים: יש לכם גם לשכת חקירות? (יושב נדהם).
איזיק: תזהר עם החרמש אדוני.
חיים: סליחה, זה לא בכוונה.
איזיק: אני מקווה כך.
רחל: איך זה שאתה נראה לגמרי לא משהו דתי…
איזיק: את “הפיאס” אני משרבב מאחורי האזניים, החפשיים שלכם כשהם רואים שליח מצווה של הרבנות הם מיד מתחלחלים…כאילו ראו (מיסה־משונה) מיתה משונה.
רחל: אני לא התחלחלתי…
איזיק: לא?
רחל: לא.
איזיק: זהו באמת מקרה יוצא (“וייצא”) דופן. את מכירה את אשתו של בעלך?
חיים: שולה היתה אשתי.
איזיק: בבקשה?
חיים: הפז’לוח הזה, דב חתולי, מי שהיה בעלה התחתן עם אשתי, הגננת שולה.
איזיק: היו גרושים?
חיים: כן.
איזיק: לפני כמה זמן?
רחל: שלושה ־ארבעה חדשים.
איזיק: ומה היה חתולי לפני כן?
רחל: קיבוצניק.
איזיק: ומה היה חתולי לפני כן?
רחל: היה בצבא.
איזיק: אני מתכוון מה היה שמו לפני חתולי?
רחל: אני חושבת שנולד חתולי, בתל־אביב.
איזיק: לא לפי האינפורמֶציה שלי.
רחל: חמש שנים חייתי אתו ־ והוא היה תמיד חתולי.
איזיק: הוא היה חתולי לבית מה? (לבית “ווס”?)
רחל: לא יודעת.
איזיק: את מכירה את אביו מולידו?
רחל: לא. אביו אלמן, צייר בפאריז….
איזיק: האב לא בא בכלל ל“חסנה”?
רחל: שלח מברק. הורי היו.
איזיק: איפוא הכרת את מר דב חתולי לראשונה?
רחל: באוטובוס אגד. עפולה־טבריה. הוא עזב את הקבוץ וישב על מזוודות…
איזיק: ישב על מזוודות באוטובוס?
רחל: על מזוודות בנשמה. אני ידעתי שיש משק פנוי ב“נאות כנרת” היתה אדמה ובית וצריך היה רק בעל… להורי יש עשרים דונם – ופה מאתיים… משהו לא נורמלי. אדמה שחורה וטובה…
איזיק: אז ככה זה אצלכם, באוטובוסים? “השינה מיאשה”
רחל: היה “פנצ’ר” בדרך – אספנו פרחים… הסתכלנו על הכנרת מן ההרים והתחיל להיות ליל ירח עצום… ועד שתקנו את המנוע והגלגל … התידדנו…
איזיק: אין לכם “קינדר”, ילדים?
רחל: רצינו קודם לבסס א הרפת.
איזיק: מה זה הריח הזה?
רחל: חיים בא ישר משם.
איזיק: מאיפוא?
רחל: מהרפת.
חיים: טוב, אני הולך להתקלח… (פאוזה. ליד הדלת) מה בער להם להתחתן כל כך מהר?
איזיק: יכול להיות שהנשואים שלהם לא תופסים – בוטֶל וּמבוטֶל"
רחל: (מופתעת) באמת?
חיים: אני לא תופש ־ מה אתה אומר? (יושב) זו באמת הפתעה נעימה…
איזיק: הזהר עם החרמש, טוסטה־הגזלן האייד! כמעט חתכת אותי…
חיים: אני מצטער.
איזיק: מצטער. מצטער. אל תצטער ־ הזהר.
חיים: איך זה מה שאמרת קודם “יכול להיות שהם לא תופסים בכלל?” זה באמת מענין לשמוע…
רחל: זה לא הוגן להיות כל כך שמח.
חיים: אני לא שמח… אבל האיש הזה אומר… “לא תופסים” ־ שמעת – לא?
רחל: אם שני אנשים אוהבים זה את זו אין לשום אדם אחר זכות להתערב.
איזיק: הגברתי צודקת,
רחל: (נדהמת) אתה מהרבנות ואתה מסכים אתי?
איזיק: (בחיוך) אני עובד שם… פרנוסה. אליו האנהֶ הָדוסים" (אילו הדתיים) שלנו היו עוסקים בדת ולא בפוליטיקה היו החופשיים מכבדים יותר את הדת… תאמיני לי.
חיים: אתה מפליא אותי, אדוני.
איזיק: היו זורקים אותי מזמן מן העבודה, אבל חצי צפת הם קרובי משפחה שלי… חה. חה. חה שמונה רבנים, שבעה שוחטים, חמישה שמשים… עשרה קברנים… ואחד מציל במקווה סה שכסה וכולנו מתפרנסים ברוך השם על דת משה וישראל “המחיה”.
רחל: אתה לא מגזים?
איזיק: כן… קצת. אם לא מגזימים אין מה לומר.. אמר מי שאמר. מעלום בטח־ופיגלה רתח־ וג’יבנה־ביזה… ואין חדש תחת השמש.
רחל: אתה אדם נחמד.
איזיק: גם אשתי חושבת כך…
רחל: צריך לגשת לחלוב… הו, סליחה, שכחתי שרציתי לתת לך קפה…
איזיק: הקפה לא יברח… את חולבת גם בשבת?
חיים: אצלנו במושב הפרות לא יודעות להבדיל בין קודש לחול…
איזיק: יש לי העיצה בשבילכם… אתם יכולים לצאת ידי חובת הכל…. כמו בקבוצים “הדוסים”… למעשה חולבים את החלב לרצפה.. כלומר, שמים אבן וחולבים על האבן, זה שמסביב לאבן יש דלי, זה רק מקרה (מחייך) גם רבונו של עולם מחייך בשמים שלו… (ילד תוקע דלי וזה שחולב לא מביט)
רחל: אני מקנאה באשתך.
איזיק: אין במה לקנא.. כל שנה ילד… אולי את רוצה שאכין לכם ארוחת – ערב? אם יש לכם סלק אני מומחה ל“בורשט”.
רחל: לא תודה, באמת תודה.
חיים: (לוחץ ידו של איזיק) להתראות… אני כבר אחרי החליבה.
איזיק: להתראות (חיים יוצא) איש נחמד…
רחל: כן, גם שכן טוב… קצר אספסת בשבילי והביא את האספסת לרפת… אני שמחה שאין אוטובוס ואין מלון…
איזיק: כאשר דברתי אתך בטלפון לא שמחת ביותר. אמרת לי לרדת בירידה לטבריה (צוחק). אאוז באללה מן השטן…
רחל: (מושכת בכתפיה) … מה אני יכולה לעשות.. אני קוראת עתונים: פעם לא נותנים לקבור מישהו ופעם מכריזים שילד נחמד הוא ממזר ופעם שוברים שמשות של מכוניות בצעקות “שעבאס ־שעבאס” ־ מפני שאסור לנסוע בשבת… טוב שאני פה במושב רחוקה מכל ההוי הזה.
איזיק: (מחייך) יהיה עוד יותר גרוע.
רחל: למה אתה מתכוון?
איזיק: אני מתכוון שפולייטקה זה פולייטקה… אולי ביום אחד, זונטיג, נאמר, הדוסים מנהלים את הממשלה – החילונית “הידועה בצבור” כדתית… לא רק שיבדקו אם המסעדות כשרות יפשפשו לך במקרר לבדוק מה שיש בו. ואני נגד כפיה מכל צד שלא תבוא, הוי“אבי גזונט”…
רחל: אתה יודע שאתה מפליא אותי.
איזיק: (מסתכל דרך החלון) עננים.
רחל: לפני שירד מבול אני רצה לרפת (חובשת מטפחת ראש כחולה) תרגיש את עצמך ממש כמו בבית.
איזיק: אולי לעזור לך ברפת?
רחל: לעזור לי ברפת?
איזיק: כשהייתי ילד “בצפוס” חלבתי עז…
רחל: הפרות רגילות רק לידים שלי. תודה. (יוצאת)
איזיק: (נגש לטלפון ורוצה לחייג לצפת, לאשתו. נרתע בבהלה אחורנית כשהטלפון לפתע מצלצל. צועק דרך החלון) הטלפון מצלצל. (הצלצול נפסק) נפסק, תודה לאל. (שוב צלצול טלפון) הלו, בית חתולי. המיכס, המוכס בשדה התעופה בלוד? אני לא שומע. יורד כאן גשם. מי שבר טרנזיסטור? רגע, אני ארשום. דבר מהר רב איד עוד מעט תכנס שבת המלכה ־ ואני לא כותב בשבת. אשתו רוצה לדבר אלי? כן גברת? לא צרפתית, לא שוודית, לא גברת, העברית שלך אוס גזובן… אנגלית? בטח שאני יודע.. “ואנס אפון א טייס דער וואז א ויזרד”… אתם קופצים לבני ברק לבקר גיורת, אבל גברת, גברת, גברת זה סכנת נפשות ערב שבת היום, גברת (מרים את השפופרת לעיניו) “מרסי בוקו”? הלו. הלו. הלו. (אין תשובה, הוא סוגר את הטלפון ומנענע בראשו) “משיגועים” בערב שבת – ודווקא לבני ברק. הם יקבלו שם “מי שברך” ב“עצים ואבונים”
חיים: (נכנס בגרבי צמר עם שני דליים של ביצים וקופסאות קרטון שבהם ממלאים את הביצים) שתי דקות גשם ־ ובוץ עד הצוואר…
איזיק: בלי נעלים?
חיים: כמו “אצלנו ביפאן” ־ את המגפיים משאירים בכניסה…
איזיק: מנהג נאה. האמא של רחל טלפנה, בעלה שבר הטרנזיסטור.
חיים: מה פתאום שבר טרנזיסטור?
איזיק: במכס. התעקש לא לשלם מכס. “פְרינציפנלך” יהרג ובל יעבור.
חיים: בטח הוציאו אותו מהכלים. סתם לא שוברים טרנזיסטורים בימינו.
איזיק: מה שמדאיג אותי שהוא יגיע עם אשתו לבני ברק במכונית דווקא עם כניסת השבת, ואנשי שלומנו ירגמו אותו באבנים. חזקה עליהם שכך יעשו.
חיים: אל תגלה זאת לרחל, יש לה “בלגן” די גדול גם בלי זה.
איזיק: (נאנח) נו, אם אתה אומר…
חיים: היא מסרה לי מברק דחוף לפני שבוע – ורק היום שלחתי אותו בדואר רגיל (פאוזה) בענין הנשואים שאולי לא תופסים – תגיד… אז אולי יש סיכויים שהיא פנויה?
איזיק: מי?
חיים: שולה.
איזיק: זה תלוי.
חיים: במה?
איזיק: אם אכתוב את הדין חשבון כבית הלל או אחמיר כבית שמאי, או אהיה סתם יאנבל…
חיים: מה הסבה של החקירה אם אפשר לדעת?
איזיק: נחיה ונראה… (פאוזה) אתה כנראה עוד אוהב את גרושתך, הה,?
חיים: מאד. באמת. היא חסרה לי.
איזיק: ניכר בעיניך. אתה יודע, שאינך מהלך עם חרמש חד, ממש כמו מלאך המוות, אתה אדם די חביב… מה זה בדליים?
חיים: ביצים… רציתי לסדר את הביצים בקרטונים – אבל… (מתגבר על עצמו) אתה רוצה לראות תמונות של שולה?
איזיק: בחפץ לב.
חיים: (מוציא מתוך דלי הביצים חפיסת תמונות) בוא, שם פה, יש פה יותר אור.
(איזיק וחיים יושבים על הספה) במקרה הבאתי אתי כמה תמונות שלה,
(מעביר תמונות לאיזיק)
איזיק: מה יש לומר – נערה נאה.
חיים: בתמונה הזו לא כדאי לך להסתכל… כאן היא במכנסי מינימום ורואים לה את כל
איזיק: המכסימום חה. חה. חה. (מושך את התמונה מידי חיים) גם אני הייתי צעיר פעם… בית נאה, אשה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם.
חיים: אתה רוצה לתת לי את התמונה?
איזיק: מה יש למהר? ילדים אין לכם?
חיים: (בצער) לא, אין לנו ילדים.
איזיק: חבל.
חיים: היא לא רצתה ילד לפני שהיתה בטוחה כי אני הוא בדיוק האיש המתאים להיות אבא שלו.
איזיק: אז מה עשיתם?
חיים: (נבוך) אתה יודע איך להגיד לך…“אמצעים מודרניים”.
איזיק: פשוט כואב הלב לראות תמיד את ברוניה וכרסה בין שיניה. תגיד לי, איזו הנאה יש לאדם להיות תמיד בהריון? שמעתי שהקתולים ברומא שלהם כבר חושבים שהקדוש ברוך הוא אמנם הקדוש ברוך הוא אבל משה רבנו לא שמע על “אמצעים מודרניים”. צריך תכנון. גם שברא ה“ד ושם” את השמים והארץ עשה תכנון. כל דבר בזמנו. קודם ברא את השמים והארץ ואחר כך את התנינים הגדולים. אילו היה בורא את התנינים לפני שהיה בורא את האוקינוסים והמים שלהם איפוא היה שם לדעתך את התנינים?
חיים: מי?
איזיק: ה“ד ושם”.
חיים: מי זה ה“ד ושם”
איזיק: הקדוש ברוך הוא (פאוזה) מצד שני אולי הם מעקבים איזה פרופסור אינשטיין לבוא לעולם.
חיים: מי?
איזיק: “האמצעים המודרניים” שלך. זה לא ענין כל כך פשוט כמו שזה נראה. רק ה“ד ושם” צריך להחליט מי לחיים ומי למוות. תאר לך משיח בן דוד צריך להוולד – ופתאום הוא לא נולד בכלל, בגלל התכנון.
חיים: (די מבולבל) בטח. בטח. נכון. אתה רוצה לתת לי את התמונה בחזרה?
איזיק: או, כן כמובן. (גונב עוד הצצה בתמונה…) לשניכם יכול היה להיות ילד יפה. הרגליים שלה פה, והמצח שלך שם.
חיים: מה אתה יודע – היה לנו אפילו שם בשבילו (מדקלם כמו ילד מפגר)
“אורי. בן לו היה לי ילד קטן שחור ותלתלים ונבון לאחוז בידו, לפסוע לאט”… אמרתי כבר לפסוע לאט? כן. “בין שבילי הגן, ילד קטן. אורי אקרא לו, אורי שלי” יש לזה גם מוזיקה…
איזיק: יפה מאד.
חיים: אתה מבין שלא יהיה לי קל לראות אותה שוב.
איזיק: אולי אפשר להחזיר לב אשה אל בעלה… סוף כל סוף אם הנשואים לא תופסים זה לגמרי לא מאוחר מדי.
חיים: את היד הימנית שלי הזאת, הייתי נותן בשביל שולה.
איזיק: (בחיוך) במה תחלוב?
חיים: אני אוהב אותה… מוכן לסלוח לה ולשכוח לה הכל… “הו, בוי”.
איזיק: … אצלנו אשה יודעת שיש חובות כשיש חובות יש ילדים, כשיש ילדים עסוקים, כאשר עסוקים לא נכנסים “מוסקיטס” (יתושים) לאזניים. אתה רוצה שאדבר אתה ביחידות?
חיים: (בחשד) ביחידות? על מה?
איזיק: לעשות פשרה. להשכין שלום. (למבטו החוקר של חיים) מצווה ובלי דמי
שדכנות… על שלושה דברים העולם עומד על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים.
חיים: (מחבק את איזיק הנדהם) בחיי שנפלת לי מהשמיים – ואתה המשיח הפרטי שלי.
איזיק: (נסוג מחבוקו של חיים) אפשר לשאול אותך משהו אישי?
חיים: כן. מה?
איזיק: באיזה סכין גלוח אתה משתמש? יש לך צמיחה קשה בלי עין הרע.
חיים: חה. חה. חה… בלי שום זבל חימי… חה. חה. חה.
איזיק: (מסתובב סביב לטלפון בהסוס) אפשר לטלפן? (בהסברה) זה רק לצפת, שיודיעו לאשתי שאני חי… (מחייג) הלו, “שולם” וינגרטן? מדבר איזיק תבשר בבקשה ממך לברוניה אשתי שמן השמיים עכבו אותי ב“נאות כנרת” המושב, ואין לי ברירה אלא לערוך כאן את “שבת המלכה”… כן, יהודים כשרים… מה זה כשרים? יהודים מלאים מצוות, נוטעים עצים – מצווה, חולבים את הפרות – מצווה, מגדלים תרנגולות – מצווה, ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. הם חושבים שהם חוטאים גמורים – אבל מלאים מצוות כרימון. כן, “שולם”. תודה “שולם” שבת־שלום “שולם”. (סוגר את הטלפון) לאמיתו של דבר אני שמח להתארח כאן, פעם בכמה חדשים טוב להוציא את האדם מן “הנפטלין” להתאוורר… היו לך פעם אשה ושמונה ילדים בבית אחד?
רחל: (נכנסת, נועלת נעלי בית) איך אתם מבלים?
חיים: יוצא מהכלל.
רחל: (מביטה בחלון) שולה ודב עוד לא הגיעו… אני מקווה שדובי לא יטוס כמו מטורף בטופולינו שלו.
איזיק: אמא שלך טלפנה, המספר ליד הטלפון.
רחל: (בחיוך) אני יודעת את המספר בעל פה… כל ערב שבת היא מטלפנת ב“רסית” מקסימה.
איזיק: אבא שלך שבר טרנזיסטור במכס – לפני שנסע לבני ברק.
רחל: במכס? מה הוא עושה במכס?
חיים: לא רצה לשלם – בום – טראח…
רחל: אתה בטוח שהיא אמרה בני־ברק?
איזיק: בינתיים אני לא חרש… כשאני שומע בני־ברק זה בני־ברק ולא פורט ־סעיד… הכל אני מבין אבל מה זה טרנזיסטור?
חיים: רדיו כזה… שהולכים אתו לים…
רחל: (חובשת מטפחת ראש כחולה) שכחתי לחלק אוכל לתרנגולות….
חיים: את לא יוצאת בגשם… אני מחלק אוכל ומדליק לתרנגולות את החשמל (מביט מבעד לחלון)
איזיק: (בחשד) חשמל לתרנגולות?
חיים: כן, חשמל לתרנגולות.
איזיק: בשביל מה צריכות תרנגולות חשמל בחושך ־ הן קוראות עתונים?
רחל: בחשמל מאריכים להן את אור היום.
חיים: בגלל זה מטילות יותר ביצים ל“תנובה”. התרנגולות חושבות שהחשמל זה השמש… חה. חה. חה.
איזיק: ברוך הנותן לשכוי חוסר בינה. (חיים יצא איזיק מרים את התמונות מהספה. מסתכל בתמונות) צער בעלי חיים ־ על חיים. הוא מאהב ללא תקנה בשולה, כנראה שמאחורי המראה של ה“שיגץ” יש לו “צימדן” יהודי אמיתי.
רחל: (מנסה להסתיר התרגשותה. עומדת בגבה אל איזיק מנקה אבק מהכוננית באותו מקום עצמו, עד שכמעט חופרת שם חור) יש באמת סיכוי שדובי לא נשוי עם הגננת? אני רוצה להראות לך צילומים של דובי (נוטלת אלבום ומתישבת על הספה) בוא, שב פה, יש פה יותר אור. בוא שב פה. (איזיק יושב לצדה) אתה רואה: דב בצבא… (מעבירה תמונות לאיזיק) פה דב מתרחץ ב“סחנה”. הו, זאת לא… זאת תמונה “פויה”.
איזיק: מה פה לא יפה?
רחל: הוא משחק פה בהצגה במתבן. אתה רואה הוא עומד על ערימות, חביות חציר. יום השנה לעלית המושב על הקרקע. כאן התחילו הצרות.
איזיק: מה זה “הדלפרגדצייג” שהוא חובש על הראש?
רחל: כתר דוד.
איזיק: כתר דוד?
רחל: הוא משחק את דוד המלך ־ תאר לך. “איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה”. אתה יודע “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו” זה הוא צעק מעל חבילות החציר. באו מכל הגליל העליון והתחתון. “אל תגידו בגת, אל תבשרו בחוצות אשקלון פן תשמחנה בנות פלישתים פן תעלוזנה בנות הערלים”. הקהל נורא התלהב ממנו, רק שעשנו סיגריות וכמעט פרצה שריפה. עכשיו הוא מוכרח קהל שיצעק לו תמיד: “בראוו, בראוו” הוא חפש את עצמו ־ ובתיאטרון הוא מצא את עצמו… אמר שהוא נחנק כאן בכפר קטן. אין לו במושב פשוט אויר לנשימה (חלון נפתח ברוח ונכנס הרבה מאד אויר… רחל סוגרת א החלון, עולה געית פרה ממשכת) חביבה שוב דורשת. מסכנה.
איזיק: מי זו חביבה?
רחל: אחת הפרות שלי
איזיק: ומה היא דורשת?
רחל: את הפר.
איזיק: בשבת?
רחל: כן. והמעבדה סגורה היום.
איזיק: לא כל כך ברור לי, היא זקוקה לפר או למעבדה?
רחל: אנחנו שומרים את ה“סרום” בתוך מבחינה, בפרידז’ידר. מסכנה.
איזיק: ומותר האדם מן הבהמה אין… (קרקור תרנגולות רעשני ביותר) מה זה עכשיו?
רחל: לא מה שאתה חושב. אצל התרנגולות זה יותר פשוט. התרנגול נמצא תמיד בלול. זה חיים מפחיד אותן. (פאוזה) אתה לא חושב שבטבע הכל טבעי יותר? (געית פרה ממושכת מאד) חביבה לא מתביישת בתשוקותיה הטבעיות היא גועה. בעצם אין במה להתבייש… חבל רק שגברים ונשים לא מבטאים את עצמם באופן כל כך טבעי… מה אתה אומר?
איזיק: אני אומר שהייתי חושש לעבור את הרחוב בצפת… ההפרדה בין עזרת נשים ועזרת גברים יש לה על מה לסמוך. המחוקקים שלנו הכירו יפה יפה את טבע האדם. מוכרחים סייגים וגדרות, אחרת ימחקו את ה“לא” ־ “תנאף”, “תרצח” “תגנוב”… יש לנו דת מלאה מוסר – וה“חופשיים” עלולים לשפוך את המים עם כל הילד… (מסתכל ברחל ומודד את כל גופה) אני חושב שאשה זקוקה לבעל…
רחל: אתה מספר לי? כל זמן שלא מתרגלים מילא. אבל כאשר מתרגלים, זה לא כל כך פשוט. זה חסר. שני מטר אורך, שני מטר רוחב ־ הזמנה מיוחדת.
איזיק: מה, בבקשה, שני מטר?
רחל: המיטה. הזמנה מיוחדת אצל נגר בטבריה. אתה מכיר את הנגריה של ה“אחים בביוף”? שולה טענה שאנחנו יכולים לשחק שם ב“תופסת” (בקצת מרירות) למשחקים הללו היא כנראה יותר מוכשרת ממני.
איזיק: את רוצה שאעזור לך לתפוס את דב בחזרה? (רחל מסתכלת בו בחשד) לעשות שלום. שכר מצווה – מצווה, ובלי דמי שדכנות. אשה זקוקה לבעל.
רחל: אתה מדבר ברצינות?
איזיק: שכה יתן לי ה“ד ושם”.
רחל: (מחבקת אותו בכל לבה וחזה הגדול) אתה שווה נשיקות (מנשקת אותו על לחיו)
איזיק: משהו התפוצץ אצלך.
רחל: אתה צודק. כפתור בחזיה. רגע. (היא יוצאת במהירות שעה שחיים נכנס)
חיים: מה קרה לה?
איזיק: הכפתור התפוצץ.
חיים: הכפתור התפוצץ?
איזיק: אם היא תשאר בבדידות עוד כמה חדשים … היא שופעת בריאות שזה סכנה לצבור…
חיים: יש לה מוטור של שלושה טרקטורים. לא היה לו כוח אליה.
איזיק: למי?
חיים: ל“פז’לוח”. לדובי. ל“ארטיסט”. היא האכילה אותו, לא נתנה לו לעבוד רק שיהיה רענן הבטלן הזה.
איזיק: שני מטר רוחב.
חיים: מה אמרת? (רואים ראש אדם מציץ בדלת הכניסה) או, יש כאן איזה אורח נוסף. רחל. רחל. רחל. יש פה מישהו בפתח.
אלכס: (רק ראשו בפתח) אני העורך דין של דב חתולי.
חיים: אם חלצת את הנעלים אתה יכול להכנס.
אלכס: אולי אפשר לקבל מכנסיים להחלפה? אני מלא בוץ עד הברכיים.
רחל: (נכנסת) מי זה?
חיים: זה העורך דין של דב.
רחל: בשביל מה דב צריך עורך דין?
איזיק: קודם תחליפו לו את המכנסיים ואחר כך אפשר יהיה להמשיך לדבר
רחל: איפוא דב?
אלכס: שני קילומטר מכאן.. ליד עמוד הזכרון…. עם שולה. המנוע של הטופולינו השתעל והפסיק לעבוד.. דב מתעקש לתקן… (נכנס בלי נעליים ־ למעלה הוא ג’נטלמן ־ למטה הוא נראה כמו פוחלץ).
איזיק: חליפה יפה… דבר כזה לא רואים כל יום…
אלכס: (משתדל לשמור על מעמדו) החיטים אוקספורד את אוקספורד –לונדון.
רחל: אל תזוז… אתה מלכלך את הרצפה.
אלכס: סליחה.
רחל: חיים אתה רוצה לעשות לי טובה. קח אותו על הגב לאמבטיה. (לאלכס) אל תזוז…
חיים: (לאלכס) תעלה לי על הגב… אל תפחד… אני סוחב אפילו שקים של מאה וחמישים קילו. (אלכס עולה על גבו של חיים),שברו את הכלים – ולא משחקים (מקפיץ את אלכס כמה פעמים “שברו את הכלים – ולא משחקים” (יוצאים חיים ואלכס על גבו)
רחל: טוב שדובי לא לקח א כל בגדיו… (יוצאת)
איזיק: “הו, גוטניו ־ גוטניו” (רעם אידר, ברקים)
חיים: (נכנס מנער בגדיו. מרחרח בנחיריו) קילו אודיקולון. אני חושב שאקח את הג’יפ ואסע לעזור להם… בגשם כזה בחוץ הם לבטח ירטבו. (געית פרות, קרקור תרנגולות, יללת כלבים)
איזיק: זהו השקט הכפרי המפורסם?
חיים: כשאין רעש – יש דווקא הרבה מאד שקט…
איזיק: המממממ…….
אלכס: (נכנס למעלה חליפה ועניבה ־ למטה מכנסי פיג’מה) לפחות אני יבש. מאיפוא אספתם כל כך הרבה בוץ בבת אחת? (פואזה) עורך הדין אלכס מרוז.
(איזיק מגלה את פיאותיו תוך כדי תמרון סבובי)
איזיק: איזיק שומכר.
חיים: אתה רוצה לנסוע אתי על הג’יפ ולהראות לי איפוא הטופולינו?
אלכס: אי לי שום כוונה לקבל דלקת ריאות.
חיים: אבל שולה שם… בגשם.
אלכס: אני לא עורך דין בשכר. אני פשוט גר קומה מעל לזוג הצעיר והתנדבתי לקפוץ קצת לסביבות טבריה. (מסתכל באיזיק בקמוט מצח) אתה אולי הרב המקומי?
איזיק: לצערי, אין פה רב.
אלכס: אז אתה השוחט?
איזיק: במושב הזה אין לא רב ולא שוחט, לא מקווה ולא בית כנסת. – אבל כולם יהודים כשרים ומכניסי אורחים למהדרין.
חיים: הוא חוקר מטעם הבולשת של הרבנות, ג’ימס בונד!
אלכס: לא?
חיים: כן. בהחלט, כן.
אלכס: יוצא מהכלל. אם אתה מהבולשת הרבנית, אז יש לי משהו בשבילך. משהו די פיקנטי (מחטט בכיס הז’קט של אוקספורד – את – אוקספורד) דב קבל מכתב מכם. (מוציא מכתב) אתה רוצה לשמוע, אדוני? (קורא) “לכבוד האדון דב חתולי, רח' שפינוזה 17 תל – אביב”. עכשו תשמע, (קורא) “אדון נכבד. מאחר שכבודו התגרש לפני ארבעה ירחים מאשתו, ומייד לאחר מכן התחתן כבודו עם הגרושה שולמית גולן, ומאחר שיש לרבנות **חשד כבד ומבוסס”** … “שכבודו הנו נצר למשפחת כוהנים, כבודו מתבקש לסור בהקדם, לטובתו, למשרדנו, כדי לא להרבות בושת – פנים וצער וכאב לכל המעורבים בנידון הנ”ל". (לאיזיק) זה אתה כתבת?
איזיק: אני לא מתל־אביב ־ אני מצפת.
אלכס: יפה מצדך. (לרחל) תודה בעד הפיג’מה.
רחל: (בחשש) אז אתה באת “להלחם” בשביל דובי?
אלכס: כסף לשלם אין לו, זה ברור. לקרוא מכתב אחד מהרבנות, מילא. לנסוע לטיול בגליל – למה לא? אילו ידעתי שיורדים כאן גשמים בחורף הייתי בטח נשאר בתל־אביב. (לאיזיק מנפנף מול אפו במכתב) אולי תסביר לי אדוני, איך אוכלים: “חשד כבד ומבוסס”. אם זה חשד ־ אז הוא לא מבוסס, אם הוא מבוסס ־ אז זו האשמה ולא חשד. אז איך עושים מן סלט כזה של חשד כבד ומבוסס?
איזיק: בינתיים אני “כלי קוידש” קטן מצפת – ולא אפוטרופוס לנפקדי שכל בתל־אביב. אתה אחראי לכל דבר שטות שיגיד עורך דין?
אלכס: אז מה באת לחקור כאן אם אפשר לדעת?
איזיק: באותו ענין…
אלכס: אם דב למשפחת חתולי הוא כהן או סתם ישראל בלתי נחשב?
איזיק: כן. אפשר לומר.
אלכס: ומה אם דב לא יכול להוכיח שהוא איננו מה שהוא איננו – מה אז?
רחל: איננו מה?
אלכס: שהוא לא מה שהוא לא. שהוא איננו מה שברבנות חושבים שהוא.
חיים: אולי תדבר כמו בן־אדם נורמלי ולא כמו עורך דין? שכולנו נבין מה הולך פה.
אלכס: (לחיים) אתה יכול להוכיח שאתה לא גמל מעופף?
חיים: זה לא.
אלכס: זה לא גמל מעופף, משרד הפנים סרב למשל לרשום בתעודת הזהות של המבקשים פינקל וגרוס את מצבם החוקי־הלגיטימי כנשואים.
חיים: זה לא שני גברים?
אלכס: (בלגלוג) לא זה שתי נשים התחתנו… מפני שמוישה גרויס לא יכול היה להציג תעודה שהוא איננו כהן.
חיים: איך אדם יכול לאשר מה שהוא איננו בכלל?
אלכס: הפיג’מה קצת גדולה עלי (מושך בפיג’מה)
רחל: איך מתקשר חתולי לכהן אני לא תופסת?
אלכס: אם את לא תופסת, אני אגיד לך. כשהרבנות רוצה היא מומחית לא רק לקשור זנבות חתולים היא לפעמים אפילו מקפיצה מת מהקבר שלו (לאיזיק) מה יש לך לומר?
איזיק: אני שותק.
אלכס: וממלא פיך מים:
איזיק: (פותח את פיו) (ממשיך לשתוק)
חיים: אני לוקח את הג’יפ ונוסע אליהם.
רחל: אפשר להצטרף אליך?
אלכס: בגשם שוטף כזה?
רחל: (בלגלוג) אצלי החליפות לא נתפרו בלונדון. בוא חיים.
חיים: רגע רחל, רגע שכחנו לשם את התקליטים.
רחל: התקליטים לא יברחו.
חיים: גם דב ושולה לא יברחו. (נוטל תקליטים מהמדף) יבשים ם כבר לא יהיו. ה“קונפייטר” פתוח בשתי הרפתות?
רחל: כן. הכל בסדר.
חיים: (בוחן תויות על התקליטים) צ’יקובסקי?
רחל: הן שמעו אתמול.
חיים: ה“רפסודיה בכחול” של גרשווין?
רחל: לא משפיע טוב, מהר מדי.
חיים: (מרים מכסה הפטיפון. שם תקליט) בטהובן יספיק להן עד שנחזור. הוא כתב המון זה.
איזיק: אפשר לשאול למי אתם מנגנים?
רחל: (עובדתי) מנגנים לפרות.
איזיק: לפרות?
רחל: לא שמעת שמנגנים כבר מוזיקה גם לפרות?
איזיק: לא.
רחל: זה מעלה להן את העקומה של כמות החלב ואחוז השומן במהירות מפתיעה.
חיים: אנחנו מנגנים פה וה“קונפייטר” מנגן בשתי הרפתות, שלי ושל רחל.
רחל: זה דבר ישן ־ כבר שלוש נים…
אלכס: רק מוזיקה קלאסית?
חיים: בירחון החקלאי כתבו שמוזיקה לרקודים לא משפיעה לטובה ־ והפרות שונאות מקהלות. לא יודע למה.
איזיק: מה עם1 קצת פרקי חזנות? יוסלה' רוזנבלט למשל?
רחל: באמת לא ניסינו
איזיק: (בחיוך) כדאי לנסות. סוף כל סוף פרות יהודיות בארץ הקודש…
חיים: (אנו שומעים לחן מרוחק מעבר הרפתות) זזים?
רחל: (שומעים רעש בפרוזדור) בחיי שהם באים. (מסדרת במהירות את שערותיה מול הראי. מציצה לפרוזדור) זו שולה.
חיים: אם זו שולה ־ אני הולך הביתה.
רחל: (עוצרת את חיים) אתה נשאר. חיים, אתה נשאר ומתנהג כמו גבר, הפעם.
שולה: (מופיעה בפתח. רטובה כולה. עונדת מעיל גשם. יש משהו בחזה העולה ויורד באופן מוזר) “הו, בוי”. (לחיים) מה שלומך, יה פרימיטיבי??
חיים: זו באמת שולה.
שולה: (מחקה קריין רדיו) “שקע ברומטרי מעל טורקיה על המפה הסינופטית” תמיד יש להם שקע דווקא בטורקיה. (חולצת נעליה וזורקת אחורנית לפרוזדור) משהו ללבוש… מהר. מהר. (לחיים) מה שלומך שובב גדול? (צובטת בלחיו)
חיים: (מסתכל בתמהון בשולה) רק שלשה חודשים בתל־אביב… ואת נראית פתאום מפותחת נורא… מלפנים, אני מתכוון…
שולה: (מוציאה חתלתולה קטנה מתחת למעיל הגשם) זה לא אני ־ זוהי החתולה שלי… תראו איך שקר לה. תיכף נכניס אותך למיטה הגדולה שהזמינו בטבריה, אצל הנגריה בביוף ויהיה לך חם. יש פה איזה מקום בשביל לחמם אותה קצת?
רחל: תני לי (לוקחת את החתולה ויוצאת לחדר הסמוך)
חיים: טוב לראות אותך שוב, שולה. כמעט שכחתי איך את נראית.
שולה: תודה על המחמאה. זה לא יפה לשכוח “חתיכה עולמית” כמוני כל כך מהר.
חיים: אבל כל ערב הסתכלתי בתמונות שלך (מצביע על הספה) באמת.
אלכס: אולי תמשיכו את השיחה הנרגשת כשהגברת תהיה פחות רטובה?
חיים: זה רעיון מצוין. אני באמת לא חשבתי על כך.
שולה: (לרחל הנכנסת) איפוא שמת את החתולה?
רחל: (בהקנטה) על המחבת במטבח.. איפוא הטופולינו עכשיו?
שולה: המוטור מת שוב ליד המחלבה, ודובי מתעקש שוב לתקן.
חיים: אני אגש אליו זה לא רחוק.
רחל: אל תשכח לקחת מעיל גשם.
חיים: אני בחור בריא ולא עשוי מסוכר.
שולה: נכון מאד. בריא גם (חיים יצא היא פונה לאלכס) אתה נראה די מצחיק בפיג’מה אדוני ה“לויאר”. אפשר לומר אפילו די מגוחך.
אלכס: (קר) יותר טוב חום מגוחך מקור מקפיא.
שולה: אתה לא מוכרח להיות נפוח. עוד תחנק עם הכבוד העצמי שלך. הוא יעמוד לך בגרון, ליצן שלי… (מתעטשת כמה פעמים ותופסת אפה בשתי אצבעות)
רחל: בואי שולה, אתן לך משהו ללבוש לפני שתצטנני.
שולה: (עוברת בתנועות מחול את הבמה תוך עכוס בישבנה) “השפן הקטן שכח לסגר הדלת הצטנן המסכן וקבל נזלת” אביודרציה רומא (מפזמת) (שולה ורחל יוצאות)
אלכס: (לאיזיק) איפוא הפסקנו?
איזיק: (פותח מזוודתו) אני חושב שהגיע הזמן להתפלל… (מויא פמוטי שבת ושם על השולחן)
אלכס: טוב שאינך סוחב אתך בית כנסת שלם.
איזיק: לפעמים אני מקבל שכר טרחה, פה ושם, עבור תשמישי קדושה. מזוזות, טליתות, ספרי ־ תפילה (פונה לרחל הנכנסת) פמוטי שבת יש לכם?
רחל: מה? (רואה את הפמוטים) איזה יופי. תענוג להסתכל. יוצא מהכלל.
איזיק: (מעודד על ידי ההתלהבות של רחל) יש לי גם נרות. (מוציא נרות מהמזוודה ותוקע בפמוטים)
רחל: זה באמת מה שהיה חסר לנו בבית הזה. דובי יתפוצץ שיראה פמוטי שבת ונרות. (רצה למטבח. חוזרת ובהתלהבות מדליקה את הנרות. מכבה את החשמל הרגשת חגיגיות יורדת לבמה) נפלא – לא? איזה שקט יש לנרות… כאילו… כאילו… אני לא יודעת איך לומר (מפזמת ליד הנרות בלחישה כמעט)
"כנרת, כנרת את פלא כל פלא…
תחת שמיך לחיות ולמות…"
כמה זה יעלה לי?
איזיק: כלום.
רחל: מה זאת אומרת כלום?
איזיק: שכר מצווה ־ מצווה. שני פמוטים ־ ולבית נכנסה על בהונות “שבת המלכה” ככה בחשאי. זה לא רק הנרות מהבהבים, גם הנשמה היהודית מהבהבת איש קם בתוך הרמץ והגחלים העשנות ומחפשת לה תיקון… מתנתי למארחת. הפמוטים ובכל לב, מתנתי למארחת.
רחל: הו, איזיק איזיק (מחבקת אותו)
דב: (נכנס רטוב כולו, כבר בלי נעליים) זה לא הבית הנכון… טעיתי בכתובת.
רחל: זהו דובי ־ בעלי לשעבר.
דב: (ממצמץ בעיניו) נרות שבת? פמוטים?
שולה: (נכנסת בשמלה גדולה כפליים ממידתה) “שברו את הכלים ־ ולא משחקים”
(רואה את הנרות) מ…. מ… מ…. “הו, בוי” מה זה?
רחל: פמוטים. נרות. שבת.
דב: מה הולך פה?
שולה: ממתי את דתית?
חיים: (נכנס. רטוב כולו. מעיל גשם על ראשו שהוא מציץ מתוכו) מה הולך פה?
איזיק: קצת נשמה, זה הכל.
רחל: זהו איזיק מצפת – וזהו דב חתולי.
איזיק: באמת חיכיתי לבואך, מר חתולי.
דב: אתה חיכית לבואי?
איזיק: כן. רציתי לדבר אתך.
דב: אבל אני לא מכיר אותך בכלל.
איזיק: יהיה לנו זמן להיכרות. כל “שבת המלכה” לפנינו – אתה לא חושב?
דב: אני לא מסוגל לחשוב עכשיו. אני מחליף בגדים ושוכב לנחור… נורא עייף… עודף חומצת חלב. (עובר על בהונות את החדר ויוצא)
איזיק: (בעצימת עינים ליד הנרות) ישראל אף על פי שחטאו ישראל הם… (מנענע בראשו. רעם אדיר. מסתכל בתקרה – כלומר בשמיים) הו גוטניו ־ גוטניו … (מפזם) “וביום, וביום, וביום השבת… שני כבשים בני שנה תמימים”
רחל: (מפזמת) "כנרת, כנרת, את פלא כל פלא…
תחת שמיך לחיות ולמות…"
איזיק: (מפזם) “וביום, וביום השבת… שני כבשים בני שנה תמימים…”
(שני השירים נפסקים ועולים ביחד ־ ושני העולמות כאילו מתאחדים..)
מסך
מערכה ב' 🔗
אותו מקום. כמה שעות לאחר התמונה הקודמת
שולה: (מכבסת בגיגית קטנה, מעבירה את הכביסה לגיגית אחרת. היא מפזמת)
"על שפת ים כנרת / ארמון רב תפארת
גל שם לא ינוע…/ ולומד תורה הוא
מפי, מפי אלייהו…" (מסתכלת בצפרניה)
חבל על הלכה בצפרניים.
רחל: (נכנסת על בהונות רגליה. אצבעה על שפתה) שששש…. דובי ישן…
שולה: אני שרה כדי לא לשמוע איך מישהו נושם עמוקות… שם בחדר.
רחל: הוא עייף, דובי המסכן
שולה: עוד לא נפגשתי עם איש כל כך עייף כמוהו… לפעמים הוא ישן 12 שעות וחמש דקות אחרי שהתעורר הוא מתחיל להיות עייף… מי שהיה בעלך.
רחל: אולי הוא לא מאושר? (נוטלת סינר מטבח ועונדת סביב ירכיה)
שולה: פשוט, חילוף החמרים לא בסדר אצלו.
רחל: שלחת אותו לרופא. (מודאגת)
שולה: הוא מסרב ללכת, הוא פשוט שמח כשהוא עצוב ועצוב כשהוא שמח….
רחל: אולי הוא מאוכזב שם בתיאטרון שלו?
שולה: תתפלאי הוא לא מאוכזב – הם מאוכזבים ממנו… (שרה) “סרטנגרס אין די ניט”
רחל: (בדאגה אמהית) נתנו לו לפחות תפקידים גדולים?
שולה: כן, בטח. במחזה הקולוסאלי “אהבת האפרסקים” הוא היה האפרסק הראשי. במערכה הראשונה הוא מדליק את החשמל ויוצא. במערכה השניה הוא מכבה את החשמל ונשאר… במערכה השלישית יש קצר חשמלי… תודה לאל.
רחל: הוא משחק חשמלאי?
שולה: כן. חשמלאי אילם. (פאוזה; שולה סוחטת כביסה בכעס ומעבירה לגיגית הסמוכה) קודם זה היה רטוב מהגשם ־ עכשיו זה רטוב מהמים… (פאוזה) לאחר האפרסק הוא מנסה לכתוב מחזות מקוריים.
רחל: (בהשתוממות) לא?
שולה: כן. הוא היה כשלון בקיבוץ, כשלון במושב, כשלון בחיי משפחה – ועכשיו יש לו אמביציה להיות כשלון עברי בתיאטרון עברי. לבן וזה לא נכנס לו לראש הקטן שלו שאולי הוא טוב בתור אפרסק בוסר אבל לא בתור שקספיר בשל.
רחל: מי אמר לך שהוא היה כשלון בחיי משפחה?
שולה: אני גרה אתו כבר שלושה חדשים. זה ממוצע די גבוה כדי לקבוע דעה על גבר שאת נשואה אתו… לו…עמדו…לֶבן (מפזמת) סטרנג’רס אין דה ניט־טו לונלי פיפל..
רחל: אני הייתי דווקא מאד מאושרת אתו…
שולה: גם בשלושת החדשים הראשונים?
רחל: כל חמש השנים… נכון שהוא נתון למצבי רוח… אבל כשאבא אלמן, ועוד נוסף לזה צייר מודרני, מגדל בן יחיד ־ זה מוכרח להשפיע השפעות מזיקות … תמיד היו אצלם התריסים מוגפים ביום… לא שמת לב שהוא ממצמץ בעינים לפעמים ככה. (מדגימה)
שולה: כשדובי ישן הוא לא ממצמץ בעינים ־ וכשהוא ממצמץ בעינים הוא כבר היה בבית, הקוקריקו
רחל: אביו טען שהוא מצייר בלילה וצריך לישון ביום… כך שדובי היה לו חשך בלילה וחושך ביום.
שולה: כאשר הבאתי את דובי מהכפר אל העיר מיד שאלתי את עצמי אם זה בדיוק מה שבאמת, שחסר לתל־אביב.
רחל: אני שמחה לשמוע.. אני מצטערת לשמוע שאת לא מאושרת… (נבוכה על גילוי לבה)… לא נתכוונתי, כלומר – אני הולכת להכין ארוחת ערב ־ את אוכלת כמובן סלט בלי בצל?
שולה: …. רחל …
רחל: כן…
שולה: (סוחטת ומעבירה לגיגית הסמוכה. פאוזה) תמיד היה לדובי משהו נגד נשיקות? הוא מתנשק רק איזה ממוצע של פעם בשבועיים…
רחל: דובי?
שולה: כן.
רחל: נגד נשיקות? רגע (מקמטת מצחה) אני חושבת.. בעצם, הוא היה די נורמלי…
שולה: רק בשבוע הראשון הוא החזיק אצלי מעמד.. (פאוזה) אחר כך סגר את השפתים ברוכסן “ריץ־רץ” לֶבן זה חיים זה, בלי נשיקות?
רחל: את מדברת על נשיקות כאילו זאת תחרות פינג ־ פונג (נכנסת למטבח)
שולה: (מפזמת לעצמה, קצת בעצב) “שברו את הכלים – ולא משחקים” (פאוזה) רחל‼
רחל: (נכנסת ביד מחבת) כן? מה יש, שולה?
שולה: לא איכפת לי אם תשימי “המון” בצל אצלי בסלט בין כה וכה אין פה עם מי להתנשק… (נכנס אלכס ומבריש לחייו בקצף סבון גלוח) שיהיה בלי בצל…שיניתי את דעתי – לא חשוב למה. חה. חה. חה. (קורצת לאלכס)
רחל: (מושכת בכתפיה) כרצונך. (נכנסת למטבח)
אלכס: (מצביע לעבר המטבח) לא תארתי לעצמי שרחל היא דוקא די נחמדה, מלאה, נשית. חתיכה כפרית.
שולה: איזה תענוג יש כבר לגנוב גבר מאיזה אשה, הגבנת מנורטרדם?
אלכס: על הצד הזה של הטבע לא חשבתי.
שולה: (לחיים ואיזיק הנכנסים מהחדר הסמוך) החקלאי הפרימיטיבי מהגליל לומד דברי תורה?
איזיק: לא. "הישיבה בוחר" לומד דרכי חקלאות… “סרום – חשמל לתרנגולות”
חיים: איזיק הסביר לי את כל הענין המסובך הזה למה לכהן אסור לשאת גרושה… ואז… זה יוצא מהכלל.. פשוט קשה לתאר במלים.
שולה: אז למה אתה כל כך שמח?
חיים: חשבתי… חשבתי… ש…
שולה: באמת? חשבת? מזל ־ טוב, בשעה טובה ומוצלחת ־ ממתי אתה יצור חושב, יה פרימיטיבי?
חיים: איזיק, אני הולך להביא לך.. (נבוך מעוקצנות שולה)
שולה: (לחיים) חיים, תזהר כאשר אתה עובר את הכביש בבקשה… תרנגולת עוד יכולה לדרוס אותך…יה קוקריקו… (חיים מביט בה נבוך ויוצא) “דרונג” הוא בכלל הבין מה שהסברת לו?
איזיק: חיים?
שולה: הגולם מפראג.. בליזול לא יכולתי לגרש א ריחות הפרות מהרפת מהעור הענוג שלי…עד שחיים מתחיל לגמגם את עצמו אפשר לכתוב את כל האנציקלופדיה מחדש…
איזיק: אל תתיראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים, אלא מן הצבועים..
אלכס: (מבריש) מה פירוש?
איזיק: פירוש רש"י: סבון הגילוח מתייבש בלחייך.
אלכס: רוצה לשמוע משהו? השופט בבג"צ בענין כהן וגרושה קבע שלפי דין תורה “הנשואים של כהן וגרושה תופסים”. מה דעתך?
איזיק: כל הכבוד לשופט, אבל ב“תורת כהנים” ויקרא כא' כתוב: (בניגון מסולסל) “והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה… והוא אשה בבתוליה יקח…”
(רחל מקשיבה בפתח המטבח תוך כדי בחישה בסיר)
שולה: אני יכולה לעזור לך במטבח?
רחל: תודה.
שולה: תודה כן – או – תודה לא?
רחל: תודה לא. “בשלת” כבר בחיים שלי די והותר… (מסתכלת במה ששולה תלתה) את לא חושבת ש“כביסה קטנה” של דברים ורודים כדאי לתלות במקום אחר… ולא ישר מול האף של כל הגברים בסביבה?
שולה: פה החדר הכי חם בבית… פה זה יתיבש יותר מהר (אלכס חוזר לאמבטיה)
רחל: כן, יהיה פה “חם” מאד (געית פרה) תהיה לנו המלטה הלילה.
איזיק: את מכירה כל פרה לפי קולה?
רחל: אתה לא מבדיל בין ילדיך לפי קולם? (חוזרת למטבח)
אלכס: (נכנס מבריש את הקצף)… איך היה הקונטקט עם השמיים?
איזיק: לא רע.
אלכס: אחרי ארוחת הערב נוכל לערוך סימפוזיון קטן.
איזיק: על מה למשל?
אלכס: דת ישראל בישראל. נושא פיקנטי ־ לא?
איזיק: מצטער, אבל בשביל זה צריך כמה תלמידי חכמים, רֶב אלכס.
אלכס: “הבוסים” שכופים עלינו כל מיני אסורים, כולם תלמידי חכמים בעיניך רב איזיק?
איזיק: אני מוכן התווכח עם כל אפיקורס ־ אבל עם “פאנטיקס” משנה הצדדים אין לי שפה משותפת…
אלכס: לאיזה קטיגוריה אתה משייך אותי, אפיקורס או “פאנטיק”? (יוצא אל האמבטיה.
איזיק: (יוצא אחריו עד האמבטיה. נשען לדלת ומדבר פנימה)… סִפר לי פעם “שולם” וינגרטן מפיו של חבר הכנסת דוד הכהן מעשה בראש ממשלת הודו מר אונו… “השינע מיעשה”… רוצה לשמוע?
אלכס: (נכנס עם תער הגלוח) מי שהיה ראש ממשלת בורמה מר אונו…
איזיק: מעשה שהיה כך היה. נזדמן אונו לטורקיה וערכו לו סעודה כיד המלך, שבעים מיני בשר… וכידוע מר אונו אסור על אכילת בשר שהיא טריפה להינדוסטנים ואכל את כל הבשר… שאלו דוד הכהן איך אתה אוכל טרפה? אמר לו אונו, מוטב שאוכל בשר שהוא אסור עלי לפי דתי מאשר אלבין את פני מארחי שכוונתם היתה טובה… אתה משער לעצמך כלי ־ “קוידש” בישראל אוכל “טריפה” ורק שלא להעליב את מארחיו? “השינע מעיישה…”?
אלכס: אני שמח שאתה לצדנו.
איזיק: “טוסטה” ־ מי אמר שאני לצדך. (הולך אחרי אלכס שנכנס לאמבטיה) אתם שפכתם את המים עם הילד – ואנשי שלומנו לא נותנים לילד לנשום… (אלכס נצב בפתח האמבטיה) שאתם מחללים שבת זו שעת קלקלתכם… ומצד שני, במקום לצעוק “שבס” שבס" כמו הקוזקים של הקב"ה ולנפץ זגוגיות שזו מלאכה אסורה בשבת הייתי מביט למקום אחר… עשרה דורות מאדם עד נוח עד שהביא אלוהים את המבול… יש לו סבלנות… ויש לנו עוד שבעה דורות לספור…
אלכס: למבול?
איזיק: למבול. (אלכס נעלם באמבטיה)
שולה: (מתקינה לוח גהוץ) אני מצעטרת שעלי לגהץ בנוכחותך דווקא בערב שבת. באמת.
איזיק: יפה שאת מצטערת. לגן העדן, בין הצדיקים הגדולים, בין כה וכה לא יכניסו אותך. (בחביבות) בתור צדקת אפילו אם לא תגהצי השבת.
שולה: (פאוזה) מה יש? למה לא?
איזיק: נו, שולה, היית אשתו של חיים וסטית עם בעלה של רחל לאשה.
שולה: (שמה חולצה על קרש הגיהוץ?) יש נתונים של התאמה. כתב/על ההיצע הזה מצד אחד ־ והבקוש הזה מצד שני (מכניסה הקונטקט של המגהץ) זה תקוע אצלי בראש עוד מהסמינר.
איזיק: איזה היצע?
שולה: התאמה מינית מינימלית עם האוביקט כדי לא לקנות חתול בתוך שקים, כמו “קוקויָה”… (בודקת ברוק את המגהץ)
איזיק: מה ענין חתול לכאן אפשר לדעת?
שולה: בודקת ברוק את המגהץ, אפשר לדבר אתך גלויות?
איזיק: למה לא?
שולה: אז תדע לך שאני לעולם לא אהיה שוב גרושה. ראית פעם את כל הגרושות ברחוב דיזנגוף?
איזיק: לא.
שולה: מרטיבה אצבעה ברוק ומנסה חום המגהץ) ברגע שאת גרושה מתייחסים אליך כמו אל מאפרה ־ כל מי שיש לו סיגריה חושב שהוא מוכרח לשים עליך את האפר שלו־בררררר…. וכמובן זה ענין של הדדיות….
איזיק: אני לדודי ודודי לי…:
שולה: כמו בספזמות הכלבים של פרופ'' פבלוב. מובן לך?
איזיק: אף מילה. חושך מצרים (מצביע על מצחו)
שולה: גבר שנראה דוקא די גברי הוא לפעמים אכזבה די גדולה ביותר, מפני שהרפלקסים המותנים שלו צוברים די מתח מהיר מדי, והוא מתפרק בהתרגשות מהירה מדי. לֶבן (שרה) “סטרנג’רס אין די נייט.. טו לונלי פיפל…”
איזיק: מה יש פה להתרגש?
שולה: מה יש פה להתרגש? “הו, בוי! שכחתי שאתה עוד מימי אֵיכה” כנראה שרק אשה אמיתית מסוגלת להבין אשה כמוני.
איזיק: ברוך אתה אדוני אלוהינו שלא עשני אשה…
שולה: (מתחילה לגהץ) אז אין ברירה אלא להחליף ולהחליף עד שמוצאים את המציאה.
איזיק: איזו מציאה?
שולה: יתכן שאנחנו לא על אותו גל “בובלה”… (פאוזה) זה מונח רדיופוני שבא מהרדיו..
איזיק: את לא חושבת שאת פורטת דינר זהב לאסימון מחוק?
שולה: העינים שלך מספרות לי סיפור אחר לגמרי… (שרה) “סטרנגרס אין דיי נייט… טו לונלי פיפל”… אתה שובב די גדול, רֶב איזיק. “הו, בוי”, האיש הזה יודע להביט בדיוק למקומות הנכונים…חה. חה. חה.
איזיק: אני לא מכחיש שיש לי יצרים גדולים בלי עין הרע… לאבנים בצפת אין יצרים – אבל האדם נברא בצלם אלוהים…
שולה: (ממשיכה בגהוץ) מה חיים הלך להביא לך?
איזיק: אמר לי שיש פה במושב משוגע אחד לחזנות – ויש לו תקליטים… אפילו החזן ולולה פשיגודה יש לו… אני לא פותח את הרדיו בשבת (ובחיוך) יש לי הסכם די סודי עם השכנים – הם מנגנים חזנות בקול רם בשבת – זה נהנה וזה אינו חסר…
דב: (נכנס. פוער את פיו בפהוק נוראי… ועוד פהוק)
שולה: בוקר טוב לאפרסק הראשי אתה לא זוכר אותי? אני ה“חתיכה” המשגעת שנסעה אתך בטופולינו מת"א… מר דב חתולי… עוד פהוק כזה – ואתה בולע את מערת המכפלה…
דב: הו, (מפהק) נכון, את היית הנוסעת במושב האחורי־והעורך דין אלכס מרוז ישב לך על הברכיים.
שולה: איך יכולת לראות אם היה כבר חושך?
דב: (בנעימה) מפני שאני החתול שרואה בחושך, מפני שבכל בוקר מכריחים אותי לאכול גזר בשביל ויטמינים נגד מיצמוצים “מוצי ־ פוצי ־ מוצי”…
שולה: גזר שאתה שופך לאשפה..
דב: לפח אשפה כחול של גננת מדופלמת… (לאיזיק) אני מבין שבאת לגייר את רחל לתוך היהדות? היא כבר יודעת לברך על כל הנרות?
שולה: דובי, זהו האיש שאומר שהנשואים שלנו בכלל לא תופסים לגמרי…
דב: מה אתה אומר?..באת בדיוק בזמן. שמח מאד לפגוש אותך בגדל טבעי. לא קוראים לך במקרה אליהו הנביא, בעל הנסים והנפלאות?
שולה: דב, אני מוכרח לדבר אתך מיד.
דב: זה בוער?
שולה: כן. זה בוער מאד.
דב: אז אולי תטלפני למכבי־אש. המספר בספר הטלפונים, לא גמרתי לפהק…
שולה: יש לך “אי ־ קיו” גבולי אפילו יותר נמוך ממה שחשבתי (יוצאת)
דב: (בחיוך לאיזיק) שמת לב, הפסקתי פתאום למצמץ בעינים יותר מזל משכל.. (יוצא אחרי שולה)
איזיק: (מושך בכתפיו. מקמט מצחו. מפזם בקשר לסיטואציה): "אבינו מלכנו, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו… אוי… אוי… אוי… "
חיים: (נכנס בגרביים. נושא תקליטים בתוך ארגז קטן שכתוב עליו “חצילים –תנובה”) הבאתי לך את התקליטים בארגז של חצילים..
איזיק: (נוטל תקליטים) יוסלה' רוזנבלט, מלבסקי, יש לו באמת אפילו ולולה פשיגודה אמיתי…
“מחיה נפושס”
חיים: איפוא שולה?
איזיק: הסתגרה בחדר עם דב.
חיים: זו לא יכולה לחיות זו רגע אחד בלי להסתגר קצת ביחידות… זה מרגיז אותי שאני מקנא “פז’לוח” חתולי… לא מסוגל זה, אפילו להרים שק זבל חימי של 50 קילו זה (מסתכל בראי) תגיד איזיק, אני מכוער במיוחד?
איזיק: לא, במיוחד…
חיים: (בראי) אבל אני גם לא יפה במיוחד, נכון?
איזיק: קשה לומר.. מפיבושת היה פסח בשתי רגליו ובכל זאת כתבו עליו בתנ"כ.
חיים: מפיבושת?
איזיק: כן.
חיים: לא שמעתי עליו. (בראי) לפני חצי שנה קבלתי בעיטה מסוס – אתה רואה, הלסת שלי זזה הלוך ושוב…
איזיק: גם משה רבנו היה כבד פה ־ והוא הגיע רחוק.
חיים: כבד פה?
איזיק: בכל אדם אפשר למצוא משהו חיובי ־ אם רק רוצים מאד.
חיים: (בראי) …“תזהר שתרנגולת לא תדרוס אותך יה קוקריקו”… לשולה יש לשון חדה כמו מחט…
איזיק: יש לי הרושם שדב חתולי מעונין להיות כהן גמור ולהחלץ מן הנשואין עם שולה… הוא שאל אותי אם אני לא במקרה אליהו הנביא…
חיים: בחייך?
איזיק: הם התחילו לריב כאן… בנוכחותי…
חיים: יופי.
איזיק: אבל מוטב לא לשמוח לפני המועד… שולה שמה עינה באלכס?
חיים: שולה שמה עינה באלכס?
איזיק: היו שם חילופי מזמוטים, בינה לבינו.
חיים: חילופי מזמוטים?
איזיק: בטופולינו.
חיים: מה זה מזמוטים?
איזיק: אתם לא לומדים עברית בבית הספר?
איזיק: (נוגע במכנסיו של אלכס על החבל) (מזמר) אני לדוידי ודוידי לי ים ציריבימבום…
חיים: אתה לא חולה מר איזיק?
איזיק: מעולם לא הרגשתי בריא יותר.
חיים: אילו היית יוצא קצת לחרוש בשדות ־ היית בריא באמת. הכתפיים היו מתרחבות לך כמעט כמו לי. רואה? (עושה “משולש” בנשימה עמוקה)
איזיק: “המעישה” משנינו ביחד אפשר היה ליצור אדם אחד.. אתה הבריאות ואני התורה….
רחל: (נכנסת. מביאה קערת סלט ומניחה על השולחן) איפוא דב?
חיים: הסתגר עם שולה… (מושך בכתפיו) … יש להם בטח על מה להתיחד ביחידות..
רחל: לזה היא מומחית תופסת גבר – מיד מטגנת אותו לאכילה… בלי מלח…(רוצה לגשת לדלת ־ כועסת. איזיק רומז לה שלא תעשה זאת…)
איזיק: (מנקש בלשונות) צצצצ (ומנענע בראשו) … מוטב ותשבי כאן… (ולחיים) וגם אתה … (רחל וחיים יושבים) ועכשיו (שם ידו של חיים על כתפה של רחל) נו, תתחילו לשוחח – ואני אקרא להם… שיראו… שיקנאו…
חיים: אני ורחל אף פעם לא משוחחים. אין לנו על מה.
איזיק: פרות. צ’יקובסקי. תרנגולים. (נגש לדלת של שולה ודב) דב חתולי… דב חתולי (לזוג על הספה) תתחילו….
חיים: (מסיר ידו מכתף רחל) מה פתאום לשים על השכנה שלי את ה“לאפאס”?
(ובפעם הראשונה אנו חשים שחיים רואה את רחל כאשה ולא רק כשכנה)
דב: (נכנס) מישהו קרא לי?
איזיק: (מתמם) מישהו קרא לו?
דב: היה נדמה לי שצעקו דב חתולי. אני מתחיל לשמוע קולות מהתקרה משונה. (יוצא סוגר את הדלת אחריו)
חיים: מה זה צריך היה להיות?
איזיק: כאשר אמנון רצה לביבות הוא ביקש מתמר ללבבב לו לביבות “לאטקס” לא?
חיים: איזה “לאטקס” איזה אמנון?
רחל: אמנון מהתנ"כ
חיים: (נבוך לגמרי) מה זה פה חידון התנ"כ?
רחל: אתה לא תופש, חיים, שאיזיק מנסה להחזיר את דב אלי ואת שולה אליך…
איזיק: הנשואים של דב לא תופשים… הוא נולד לצייר כצמן… וכצמן שנה את שמו לחתולי…כץ זה קיצור של כהן צדק וכצמן זה אריכות של כץ – כך שאין לו דרך אלא לחזור אל אשתו החוקית, אל רחל כי לא טוב היות האדם לבדו בלי “אישה”
רחל: אבל איזיק, אני ודב התגרשנו באופן חוקי.
איזיק: אם אפשר למצוא פסול בנשואין שלו עם שולה אפשר למצוא גם פסול בגירושין שלו עם רחל…
דב: (נכנס. נרגז. אחריו שולה) מצדי, גברתי, את יכולה לנסוע בחזרה. תיכף ומיד…
שולה: לצערי אני והעורך־דין אלכס תלויים בטופולינו המזופתת שלך… זהו המצב, דובלה.
דב: אלכס. אלכס. אלכס. כל מה שאני שומע ממנה זה: אלכס. אלכס. אלכס. יוצא לי כבר מהאוזן האלכס הזה…
אלכס: (נכנס) מישהו קרא לי?,
דב: אפשר לדבר אתך פה כגבר אל גבר, על המקום?
אלכס: אפשר לדבר אתך כעורך דין אל הקלינט שלו?
רחל: אפשר לשמוע את שניכם צועקים יותר בשקט?
שולה: אפשר שבעלת הבית לא תתערב?
חיים: אני הולך. (קם) הביתה…
איזיק: חיים, אתה נשאר.
חיים: (יושב) בסדר… בין כה וכה אין לי מה לעשות בבית (ומבט נוגה לעבר שולה) לבדי… עצוב לי שם. … סתם גרוש אחד…
אלכס: לפני שתתחיל לדבר אתי כגבר אל גבר – אדבר אני אליך כעורך דין.. בטופולינו מעפולה עד טבריה חשבתי כל הדרך על מצבך. והגעתי למסקנות די עגומות.
דב: חשבת על מצבי כששולה ישבה לך על הברכיים?
אלכס: מה רצית שאני אשב עליה? יכולת לקנות קדילק… או לא לקחת את החיילת ההיא בטרמפ…
דב: תמשיך אלכס, תמשיך.
אלכס: תקבל לפחות שנה מאסר בבית הסוהר ברמלה.
דב: מה הולך כאן? מה מאסר – מי מאסר? איזה שנה מאסר?
חיים: (לעצמו) זה מגיע לו…
רחל: גם לאלכס יש בטח מרפסת.. וכניסה צדדית…
דב: (לרחל וחיים) אתם עושים יד אחת נגדי?
רחל: אני לא רואה שום סיבה שנעזור לך… אתה לא חושב?
איזיק: רבותי, “רבויסי”… אולי נמשיך להקשיב?
אלכס: אתה יודע שמה שעמד מתחת לחופה שלך עם שולה לא היית אתה?
דב: לא הייתי אני ־ הה? אולי אתה היית שם החתן, אלכס?
אלכס: החתן לא ייצג את מעמדך החוקי ומצבך דומה למצבו של אדם החותם על צ’ק שאין לו כיסוי בבנק – אתה למעשה לא היית כשיר לנשואין עם שולה.
דב: אני? (פאוזה) מה את אומרת שולה?
שולה: (באדישות) לא אומרת “שום־כלום”, יה “קוקויה”.
אלכס: וזה גרוע מביגמיה, נוסף לכך חיית על רוחי אשה.
שולה: הוא מתכוון לכסף שרציתי לתת לך בשביל שיכון “רסקו” ברמת אביב ולא נתתי.
דב: מפני שאלכס יעץ לך לא לתת?
שולה: אם הנשואים שלנו לא תופסים אני לא חייבת לתת לך דו’ח, יה, קוקוריקו. (מזמרת) “סטרנגרס אין די ניט… טו לונלי פיפל”
דב: אז אתם באתם לכאן מתל – אביב בכוונה מראש לפוצץ את כל הענין…
שולה: אלכס אמר לי שיחשוב מעפולה עד טבריה. שום דבר לא סוכם סופית בת"א.
אלכס: אתה רוצה לספר להם, מר איזיק, במה נקנית אשה לפי המקורות שלנו?
איזיק: (בנגון) “בחיפץ” לב האשה נקנית בשלושה דרכים, (בניגון) וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה. בכסף, בית שמאי אומרים, בדינר ובשווה דינר ובית הלל אומרים: קונה אשה בפרוטה ובשווה פרוטה.
דב: לשווה פרוטה אני מסכים אתך.
איזיק: לפי המשפט העברי הקדום הנשואים לא היו נערכים בפני רב, ושני עדים היה די בהם כדי ליצור את הקשר החוקי.
אלכס: אדוני, אדוני, רגע, רגע, אתה נגד הרבנות, אדוני?
איזיק: לאו דווקא. אני נגד כפית כובע רבני על ראשו של חופשי שמסרב לחבוש כובע רבני. (ובניגון) לכהנים ולויים וסתם ישראל.
אלכס: למזלנו רב איזיק הוא בינתיים לא הסמכות העליונה ביותר. ובבית בדין לא תוכל הכחיש, מר חתולי הנכבד מאד, שידעת במפורש שאתה כהן ־ צדק.
דב: כשנולדתי על החולות של שכונת תל נורדוי אבא היה כבר חתולי. כששחקתי בג’ולים אבא היה חתולי. כשגיליתי שהנערות בנויות אחרת מהנערים – – אבא היה כבר חתולי. כשהייתי בן 18 כשר לצבא ולחופה – אבא היה שוב לכצמן אבל הפעם בפאריז. הציר כצמן עם תמונות העירום של ה“חתיכות” הבלונדיניות שלו.
איזיק: ידוע לך אם הוא עלה לתורה?
דב: לאן הוא עלה?
איזיק: לתורה.
דב: לא לתורה – הוא עלה לפאריז.
רחל: (צלצול טלפון) הלו, בית חתולי. מגן דוד אדום בטבריה? מי נכנס לבני ברק בליל שבת? (לנוכחים) לא מבינה אף מילה. (בטלפון) למי נפצו את זגוגיות המכונית בבני ברק? (לנוכחים) אני לא יודעת מה אתי – הראש שלי לא תופש כלום… חיים, אתה רוצה לדבר קצת בטלפון? תעשה טובה…איזו אשה שוודית…עשה, דבר אתה…
חיים: (נוטל הטלפון מרחל) הלו, מה? (לנוכחים) זה לגמרי פשוט. איש אחד נפצע בבני ברק וחבשו לו את כל הראש ברמת גן, עכשיו הוא בטבריה (שורק) נסע ב“זיגזגים” זה. (מדבר בטלפון) כן, כן, כן, (לנוכחים) הפה שלו סתום בפלסטר אז היא מדברת במקומו. (בטלפון) כן, כן, כן, (לנוכחים) לא מבין כלום… (בטלפון) מחליפים לו עכשיו את ה,בנדז’ים" במגן־דוד אדום בטבריה. (לנוכחים) אולי מישהו יקח ממני את הטלפון הזה?
אלכס: תן לי. (תופס את הטלפון) מדבר העורך דין אלכס מרוז. במה אני יכול לעזור לך? תופס. תופס. תופס. נכנס לשכונה דתית ופצעו אותו. יפה מאד. תופס. תופס. תופס. תודה. עכשיו אתה נותן לי בחזרה את השודית? (לנוכחים בקריצה) הוא נותן לי את השוודית (בטלפון) כן. כן. כן. (לנוכחים) מדברת עברית לא רעה. (בטלפון) כן. כן. כן. (לנוכחים) היא שואלת אם איזה דב חתולי, כאן, מכיר איזה כצמן שם.
דב: (בצעקה) זה אבא שלי.
אלכס: (בטלפון) הוא אומר שזה אבא שלו. (לדב) היא שואלת אם קבלת מברק מפאריז מאותו כצמן.
דב: שום מברק.
אלכס: (בטלפון) הוא אומר שלא. לא נתקבל שום מברק.
רחל: תאמר לה שקבלנו את המברק כבר לפני שבוע, אבל חיים שכח… את המברק ב“גריס” וגראז ורק הבוקר הוא נזכר לשלוח את המברק הדחוף בדואר רגיל לת"א. הוא חשב שזו קבלה לזבל חימי…
אלכס: (בטלפון) הם קבלו את המברק – אבל לא קבלו אותו… המברק נתקבל – אבל נשלח (נושף בחזקה)
דב: מי זו בכלל?
אלכס: שואלים פה מי את בכלל. כן. כן. כן. (לדב) השודית היא אשתו של אביך.
דב: פחד אלוהים. לא ידעתי שהוא הספיק להתחתן. שאל אותה איפוא כצמן?
אלכס: (בטלפון) שואלים פה איפוא כצמן? (לדב) הם עולים במכונית אלינו, כלומר אליכם, כלומר לכאן… לבית הזה… (נושף) התמונה ברורה?
דב: זה אסון. זה נורא.,בלאגן" לא נורמלי… הוא חושב שאני ורחל עדיין נשואים. שנפרדנו הוא לא יודע. אני אספר לו?
אלכס: (בטלפון שומעים קולות אלכס מרחיק השפופרת מאזנו) השוודית רוצה לדבר אתך או עם אשתך.
שולה: אני לא יודעת שוודית, יה קוקריקו
דב: את לא יודעת שוודית ואת לא אשתי מרגע זה בדיוק. תופסת?
(נוטל הטלפון מאלכס) הלו, הלו, (לנוכחים) זה בכלל לא סופרנו של אשה. אבא? זה אתה אבא שלום אבא. הורידו לך את הפלסטר מהפה. אני שמח. יופי שבאת. כן גם אשתי כאן, וגם כמה חברים. האמא החדשה שלי? (לנוכחים) היא לא רק שודית – היא גויה. (בטלפון) תכיר את הבית לפי הצלום יופי. להתראות. (סוגר את הטלפון) זה היה חסר לנו בדיוק כמו חור בראש. אפילו חור בראש זה פחות מדי. הו, אלוהים.
איזיק: מה אמרת?
דב: הו, אלוהים.
איזיק: לפעמים בכל זאת כדאי להשען על רבונו של עולם. חה. חה. חה.
דב: כן כשאין מישהו אחר להשען עליו. מה עושים?
שולה: אז תגיד לו שרחל שמה שולה ואני שמי רחל, הכל “מלהפך”
דב: יש לו תמונות של רחל ־ ואת בכלל החצי “פרטל עוף” ממנה.
שולה: אז תגיד לו שהתחתנת אתי ודי.
דב: לא נפלתי עוד על הראש.
איזיק: מתי אביך עזב את הארץ?
דב: כשהתחילו לחלק דגי פילה בקצוב לפי נקודות.
אלכס: זו לא סיבה מספקת.
דב: למי שיש אלרגיה לדגים זו סיבה מספקת בהחלט. זה טיפוס זה אבא שלי. שהייתי קטן אהב לספר לי על ראש העיר הראשון של ת“א שנהג לרכב על סוס ולהחזיק כל הלילה את הירח על כתפיו, וכך היה בת”א יותר ירח מאשר בכל מקום אחר בעולם… ירח וחולות זהב לבנים… כצמן הכהן הליטאי התחתן עם גויה שוודית… סיפור יפה… הבן הסתבך – האבא הסתבך איזה סבק!
איזיק: צער גידול אבות. חה. חה. חה.
דב: זה לא צחוק… זה ענין רציני… מה יהיה איזיק?
איזיק: צריך לשאול את דוד המלך. אצלו במשפחה היתה גויה בשם רות המואביה.
אולי אפשר יהיה לגייר את אמך החדשה.
דב: (לחיים) אתה אשם בכל. מברק לזבל חימי. “גריס”. בגללך אני צריך עכשיו לשקר לאבא שלי.
חיים: השקר הכי טוב זה לספר את כל האמת.
דב: תודה בעד העצות. איזו דיסה בשלנו איזו דיסה… מזופתת… מה יהיה?
שולה: למה כשאתה אומר דייסה אתה מסתכל דווקא עלי?
דב: אני גם פוזל… זה למה (פאוזה) אלכס, תגיד לי זה לא אתה הלשנת עלי ברבנות, כאשר שולה ספרה לך שאבי הוא הצייר כצמן?
אלכס: זה לא לפי כבודי המקצועי נשארה עוד קצת אתיקה בעולם.
איזיק: איזו מן אתיקה זאת שאתה אדם בלתי דתי מנצל את הדת שאתה נגדה כדי לרכוש אשה שאתה בעדה?,
שולה: באהבה כמו במלחמה… יש לזה גם פתגם “חבוב” בצרפתית.
דב: אני נשוי עכשיו לרחל וזהו זה, ומי שיפתח את פיו ויגלה לו – (מוציא מגל מאחורי הארון) אני קוצר אותו בחצי ראש… אתם לא מכירים אותי…
איזיק: לא רק שהנשואים שלך עם שולה לא תופסים – גם הגירושים שלך עם רחל לא תופסים… כך שהכל יבוא על מקומו בשלום. אם ירצה השם.
חיים: (קם) איך זה?
איזיק: אתה באמת רוצה לדעת?
חיים: בהחלט. אני חושב שבתור שכן – יש גם לי משהו לומר ב…ב…בנידון.
איזיק: בוא אתי ונפתח שוב מסכת גיטין ומסכת קידושין ופירוש רש“י והרמב”ם הכל כתוב… (יוצאים חיים ואיזיק לחדר הסמוך)
דב: אתן רוצות עזוב אותנו לבד ולסגור את הדלת ההיא שם?
שולה: “דובי השובב מתחיל להתעצבן… דובי השובב מתחיל להתעצבן… דובי הליצן…. מתחיל להתעצבן” (מזמרת)
דב: הפסיקי, או שאת מקבלת את המגהץ על הראש… (מרים מגהץ)
רחל: בואי שולה, צריך גם להתחשב… לפעמים. (יוצאות מבוהלות)
דב: (לאלכס) זה שאתה צבוע וזה שהפכת את עורך – לא איכפת לי. זה שאתה מעונין בשולה – לא איכפת לי, להיפך. אבל זה שהלכת להזעיק עזרה לטופולינו ולא חזרת והשארת אותי כמו פוחלץ בגשם, זאת נבזות שפלה, אם לא איכפת לך.
אלכס: (קר כקרח) לא איכפת לי.
דב: אז נתחיל.
אלכס: איפוא הפסקנו?
דב: בקומדיה שאתה מייצג כאן אתה יכול להתחיל מהסוף. אני רוצה לדעת איפוא אני עומד לפני שכצמן אבי יופיע כאן בפתח הזה… זה נורא חשוב לי.
אלכס: תוכל לספר לכצמן שפתאום עוזבים אשה חוקית ועושים “קיד נאפינג” לאשת השכן.
דב: אתה הרי יודע ששולה גרה אצלנו לפני שהתחתנה אתו.
אלכס: מה זה משנה את עצם הענין?
דב: כשתהיה נשוי לקוזק כמו רחל, וגננת תסובב לך בלי חזיות, ולאיפוא שאתה לא מציץ יש לך חושך בעינים, ואתה רואה רק עיגולים – עיגולים וורודים ובקיץ עם “פולקיות” מקסימליות במכנסי מינימום – אז תבין מה זה משנה את עצם הענין.
אלכס: לא ידעתי שאתה “סקס מאניק”.
דב: גם אני לא.
אלכס: רק אם העורך דין שלך ייצג אותך כאדם בלתי יציב, כלומר בלתי שפוי מבחינה רוחנית, פראנוייד סכיזופרני וטרללה…יהיו לך סיכויים (מתחיל לשחק עורך דין מקצועי….) (נוטל מהספה “שָל” ענקי של רחל ושם על כתפיו כאילו היתה זו גלימה של עורך דין בשעת הופעתו בבית משפט) יש לך מה לומר להגנתך, אדוני?
דב: מה פתאום אתה אומר לי אדוני בטון מזויף כזה?
אלכס: תענה לי כן או לא.
דב: כן או לא? שלוש פעמים לא.
אלכס: השופט יושב פה למעלה. (מתהלך הלוך ושוב לרוחב הבמה) מה שעמד מתחת לחופה לא היה מה שהנאשם מייצג. מתחת לחופה עמד כהן עם גרושה. כך שבמילים פשוטות אדוני השופט, האיש הזה הנראה לכאורה דביל ולמך ואפילו איננו מבקש את רחמי בית המשפט המכובד הזה.
דב: (מוחא כפיים) בראוו. בראוו. בראוו. (פאוזה) מה זה צריך להיות?
אלכס: “חשד כבד ומבוסס”? חה. חה. חה.
דב: תאמין לי שכל הענין הזה, פשוט לא העסיק אותי.
אלכס: בסדר. בסדר.
דב: מה בסדר?
אלכס: יהיה לך די זמן לחשוב על העסק בבית הכלא.
דב: אולי תסביר לי ותגיד לי מה איכפת לדב חתולי הכהנים שהלכו פעם 40 שנה במדבר?
אלכס: יש לך דם כחול.
דב: לי יש דם כחול?
אלכס: כן. יש לך דם כחול. אפילו כחול מאד – וזה מחייב. אתה רשאי להקריב קרבנות בבית המקדש. תופש? אתה אצולה. חה. חה. חה. דב חתולי מן “האצולים”.
דב: הו, אלוהים אדירים.
אלכס: …אתה מקבל מעשרות ותרומות והכנסות – אתה גזע פריוילגי – כך כתוב בתנ"כ. חה. חה. חה.
דב: ואני לא יכול לוותר על הדם הכחול?
אלכס: עשרות אלפים “כלי קודש” לא יתנו לך לוותר. הם מתפרנסים על המסורת, והם לא יתנו לך לגזול את פרנסתם.
דב: (תוך שהוא הולך על בהונות רגליו אל הדלת שמאחריה יש להניח שולה ורחל מקשיבות לשיחה. (פותח את הדלת בתנופה עזה – ושולה ורחל עפות למרכז החדר) זה יפה להציץ דרך חור המנעול?
שולה: הנאום של אלכס היה פנטסטי. “הו, בוי”. אתה העורך דין הכי הכי הכי חמוד שאני מכירה. אתה לא חושבים?
אלכס: כמה עורכי דין את מכירה?
דב: תן לה רק זמן והיא תשב על הברכיים של כל הלשכה המשפטית. (מחקה את שולה הגננת…) (לרחל) לפני שאני אגיד את זה לאלכס אני אגיד את זה לך, אפשר לפתור את כל הענין בקלות אם אני חוזר אליך, רחל.
רחל: (במבוכה רבה) אתה חוזר אלי דובי, אני לא מבינה…
דב: כן. חוזר אליך, אני עדיין אוהב אותך – ורוצה לחזור אליך. זה לא עושה עליך שום רושם חיובי?
שולה: חיובי מאד, יה קוקוריקו. תסתכל איזה פרצוף יש לה עכשיו…
דב: לא דברו אליך, שולה (רחל יושבת על הספה מכסה פניה. כל גופה רועד) היא בוכה או צוחקת?
אלכס: (מתכופף לרחל ומציץ באלכסון) בוכה לגמרי.
חיים: (נכנס. רואה את רחל. מביט באיום על כל הנוכחים) מי זה נגע בה? רק תגידו לי ואני מרסק אותו. מי עשה אותה בוכה? אני מקצץ אותו לקציצות…
אלכס: תרגע. תרגע. תראו אותו! לא עשו לה שום דבר.
חיים: אז למה היא בוכה?
שולה: (בטון פרובוקטיבי) דב רוצה את רחל שלו בחזרה – תאר לך.
חיים: (ספונטני) לא בא בחשבון. (נבהל מגילוי לבו) השכנה שלי היא לא יו־יו.
ואיזיק אמר לי שהוא שינה את דעתו… שאנחנו, שנינו…
דב: דעתו? איזה דעתו?
חיים: שאנחנו דוקא יש לו על מה לדבר.
אלכס: (נושף ברתיחה) עם מי לדבר על מה?
חיים: חשבתי שאין לי על מה לדבר לשוחח עם רחל, אבל איזיק אומר שאם נהרוס את הגדר אז נרחיב את המשק – וכמו שעשינו עם צ’יקובסקי לתרנגולות, נוכל לעשות עם הרפת והשדות, אז לא צריך לעשות סיבובים קטנים עם הטרקטור בחריש. זה המון הוצאות בתקציב המשק.
רחל: (קמה. מסתירה פניה וממהרת לחדר הסמוך תוך יבבה) חמש שנים לא אמר שהוא אוהב אותי הדובי הזה ופתאום… ופתאום… (יוצאת בבכי קולני)
שולה: (לחיים) מה אתה עומד כמו גולם? רוץ תנחם אותה תיכף ומיד.
חיים: (יושב על הספה) אני לא יודע איך מנחמים… מצטער אשה בוכה גם אני מתחיל לבכות…
אלכס: (לשולה) למה שלחת את חיים לנחם אותה ולא את דב? לנחם אותה או שאת שומרת את חיים לעתודות הרזרביות?
שולה: הההההההה??
אלכס: הההההה מה?
שולה: הההה ־ אתה בעצמך.
(אורות מתנועעים על החלונות מבחוץ ועולה רעש של מכונית הנעצרת בחריקה)
דב: נדמה לי … נדמה לי… שזה הוא… (נגש לחלון) אבא שלי… כצמן…
(נגש לדלת הפרוזדור) הרגליים לא נשמעות לי… אני לא יכול לזוז.. הרגלים נדבקות לבלטות… הרגליים לא נשמעות לי… (נכנסת מריאן הבלונדינית ועוברת את דב “הנדבק” לקיר. מצד שני נכנס איזיק)
איזיק: הו, גוטניו, ה“שיקסה”. (אומר זאת הצדה)
מריאן: (שולחת ידיה באהבה רבה כלפי חיים. חיים מנענע בראשו לשלילה. היא פורשת ידיה לעבר אלכס בתחינה ושאלה. אלכס מניע בראשו לשלילה. עתה מסתכלת מריאן באיזיק. היא מקמטת מצחה. מה שעובר בראשה שאיזיק מבוגר מדי להיות בנו של כצמן. כל הנוכחים מצביעים לעבר דב העומד מאחורי גבה היא מסתובבת לאט־לאט וחיוך סימפטי עולה על פניה – ומפחיד את דוב) אם אתה הבן שלי – אני האמא שלך. (רוצה לתת לו נשיקה. דב נסוג. שניהם מסתובבים סביב השולחן, עד שמריאן תופסת אותו ומרביצה שתי נשיקות, נוסח צרפת, על לחיו של דב)
אלכס: “ויו לא פראנס.”
(ברגע זה נכנס כצמן. הוא חבוש בצורה מגוחכת ויוצר רושם של מומיה. ניכר לפי תלבושתו שזה אמן…)
דב: אבא.
כצמן: דובי. דובי. (מתחבקים).
אלכס:,וול – קום טו “אבלה”
דב: אתה נראה לא רע אבא… זאת אומרת ־ קשה לראות איך אתה נראה בכלל.
שולה: כמו בסרטי הזוועה של בוריס קרלוף… תראו כמה פלסטרים… שיא עולמי.
כצמן: (על שולה) זו אשתך? (שולה קוקטית ומחייכת לעומתו – כצמן מחייך ולא יודע אם לחבק אותה או לא)
דב: שאלת אם זו אשתי? (רוצה להרויח זמן) לא… זאת אומרת זו לא רחל… לא. לא. זו לא רחל. בטעות לא קבלתי את הטלגרמה. מה זה היה במכס?
כצמן: שברתי את הטרנזיסטור. סרבתי לשלם מכס של פושטי עור. אחרי שישבתי שעה במעצר שלמתי מכס על טרנזיסטור שכבר לא היה. יותר מאוחר התברר שלא הייתי צריך לשלם בכלל מכס כיון שאני תייר. בעוד חצי שנה ישלחו לי מכתב התנצלות. (מנסה לחייך) כשאני רוצה לצחוק זה כואב לי… חה. חה. חה. הוי, כואב…
איזיק: (באצבעו מול התחבושת) זה קבלת אצל אנשי שלומנו בבני ־ ברק?
כצמן: כן. צעקו לעמתנו “שבת ־ שלום” בלווי תזמורת של אבנים. (לדב) אז איפוא אשתך?
דב: הו, כן. אני הולך להביא אותה. (יוצא)
כצמן: (משתררת דממה. כצמן מנסה לשבור את השקט) אני אביו של דובי, הצייר כצמן וזו אשתי מריאן. היום באנו במטוס ואתמול התחתנו בקונסוליה השוודית בקפריסין.
איזיק: (כאילו בלע חרדל) “מזל ־ טוב”.
כצמן: תודה רבה. (פאוזה) מריאן היא בתו של כומר.
איזיק: (הצדה) " א גליק האט מיר גטרופען"
דב: (נכנס ומושך אחריו את רחל) זו אשתי. היא פשוט בכתה מרוב שמחה שסוף כל סוף באתם.
כצמן: (רומז לה באצבעו שתתקרב) בואי. בואי. בואי. (דב הודף את רחל כמו כדור לזרועות כצמן) שמח לראותך. באמת שמח לראותך. את לא חושבת שהגיע הזמן, אחרי חמש שנות נישואין, להפוך את כצמן כבר לסבא? (מרים סנטרה) מתי? אני רוצה לשמוע תשובה: מתי? אני משתוקק לנכד…תינוק קטן…
איזיק: הם עוד לא בססו את הרפת.
כצמן: (בפה פעור) בבקשה?
מסך
מערכה ג' 🔗
תמונה א 🔗
אותו לילה כמה שעות יותר מאוחר. אותו מקום, המיטה במרכז מוצעת. כצמן יושב על כסא ורגליו בתוך קערית מיים. על ראשו בקבוק גומי. מריאן שופכת מתוך קומקום מים לקערית. שניהם בפיג’מות.
כצמן: למה קרים
מריאן: שיטה שודית
כצמן: הו, המים קרים כמו קרח. על הראש בקבוק חם ־ וברגליים קר… (נושף בחזקה ובלגלוג) הספקנו הרבה ביום אחד בישראל ־ ההה?
מריאן: מה הוא אמר, למה אין להם ילדים?
כצמן: הם עוד לא בססו את הרפת. הם מכינים קודם את החלב אחר כך את התינוק שישתה את החלב… הו, הראש. אני מבקש ממך סליחה מריאן על ה“פנטים” הללו בבני ־ ברק. זה היה זעזוע לא קל, בשבילך, אני יודע…
מריאן: לא ספרת לי פעם שדווקא אנשים כאילו הם שהצילו את עם ישראל במשך אלפיים שנות גלות, ויש להם שרשים עמוקים?
כצמן: (באירוניה) בבני ברק שינית את דעתי.
מריאן: זה יפה שהם מאמינם במשהו ומוכנים אפילו להסתבך עם המשטרה.
כצמן: ולשבור לי את הראש?
מריאן: זה לא ענין של ראש, זה ענין של אינפורמציה. פשוט לא היה נימוסי להכנס לשכונה שלהם בערב שבת. אתה לא חושב? ספרת לי פעם שיהודים כאלו עלו על מדורות אש משום שסרבו לאכול חזיר ־ נכון?
כצמן: (בזעף) נכון. סרבו לאכול חזיר ־נכון. החזירים היו שמחים ־ והפרות עצובות. נכון.
מריאן: … אני מעריצה אותם.
כצמן: קשה להעריץ תוצאות כאלו… (נוגע בפניו) פסטרים.
מריאן: הו, אונרי, תשתדל להיות אוביקטיבי.
כצמן: (מוציא רגליו מן הקערית. מנגבן) אני שוכב לישון ־ אולי בבוקר אהיה פחות סוביקטיבי.
(הם מסתכלים זה בזו. מריאן נכנסת למיטה. כצמן מכבה החשמל ונכנס למיטה. שוכב בגבו אליה ופניו לקהל) לילה טוב.
מריאן: לילה טוב. (פואזה) אתה כועס עלי שאני מעריצה אותם?
כצמן: (בכעס) לא אמרתי שאני כועס.
מריאן: (צועקת. קופצת מהמיטה, מעלה את החשמל) יש קרח במיטה.
כצמן: (יושב במיטה) זה לא קרח. זה הרגליים שלי… התחלנו עם טרנזיסטור במכס. המשכנו באבנים ־ועכשיו קרח. (פאוזה) הוא מתהפך ועובר לצד שמריאן ישנה בו. ) בואי לישון. (מריאן מכבה את החשמל)
מריאן: (שוכבת. מתכסה. עכשיו היא בפנים לקהל) לילה טוב, אונרי.
כצמן: לילה טוב, מריאן (פאוזה. כצמן יושב) שרשים עמוקים. עמוקים… שרשים עמוקים… הו, הראש שלי.
מריאן: (יושבת. נוגעת במצחו בדאגה) יש לך חום?
כצמן: אין לי חום ־ יש לי קור…
מריאן: (בלגלוג) לעצים יש תמיד שרשים עמוקים אחרת הם יפלו..
כצמן: לא התכוונתי לעצים ־התכוונתי ליהודים בבני ־ ברק….(בזעף. שוכב) לילה טוב, מריאן.
מריאן: לילה טוב, אונרי (פאוזה) אחרי שנבסס את הרפת ויהיה לנו ילד מה הוא יהיה? (רעש ניאגרה)
כצמן: (יושב) הוא יהיה בן־אדם. בן אדם טוב. בן אדם מצוין ־ והוא ידע עברית וצרפתית ואספרנטו וסינית. הוא יהיה בן אדם ואחיו החורג של דובי.
מריאן: (יושבת) זה לא מספיק. איזה שרשים יהיו לו?
כצמן: אני אחשוב על זה מתחת לשמיכה… לילה טוב, מריאן, (מתכסה מעל לראשו)
מריאן: לילה טוב, אונרי. (עולה רעש הניאגרה) ואתה ספרת לי שבישראל אין די מיים… (כמה שניות של דממה. יש להניח שמריאן וכצמן עייפים מאד והם נרדמו. מריאן יושבת.) לאשה יותר קל להיות תיכף יהודי לא צריך לחתוך שום כלום… נכון?
כצמן: (יושב) מה? מה אמרת?
מריאן: ליהל טוב, אונרי. (שוכבת)
כצמן: (עדיין יושב) אני לא מתנצר – את לא מתגיירת – וזהו זה. אנחנו שנינו חיים במאה העשרים (שוכב בכעס) הו, הראש.
מריאן: ליהל טוב, אונרי.
כצמן: לילה טוב רות המואביה. (דממה)
מריאן: אתה ישן?
כצמן: אם תשאלי אותי בכל רגע אם אני ישן – יש סיכוי שאני לא אהיה ישן אפילו מחרתיים….
מריאן: (יושבת) חבק אותי.
כצמן: (יושב) מה לעשות?
מריאן: לחבק אותי.
כצמן: כאן? בכל רגע יכול הכנס הבן שלי ולראות. מה את חושבת שזו הצגה בתיאטרון?
מריאן: אתה חושב שהבן שלך חושב שאת הבנים מביאות עוד החסידות הלבנות? גם הוא נשוי – ובטח אשתו אומרת לו בדיוק אותו הדבר…
כצמן: מה?
מריאן: חבק אותי. (בפינוק)
כצמן: (מודאג) יש לי הרגשה מוזרה שדובי לא ישן עם אשתו האמיתית… הם עשו כל מיני “מנברות” – ובסוף נדמה לי שרחל ישנה אצל השכן…
מריאן: חשבתי שזה קורה רק בפאריז…
כצמן: נדמה לי שדובי ישן בחדר הסמוך ודוקא עם גבר.
מריאן: גם זה חשבתי קורה רק בפאריז (פאוזה) בישראל שולחים את הנשים לצבא אז כבר לא יודעים בכלל להבדיל.. אתה יודע שאתה די מצחיק עם התחבושות.
כצמן: (יבש) תודה. תודה רבה. מצחיק מאוד…
מריאן: כשאתה צוחק זה עוד כאוב לך?
כצמן: גם כשאני לא צוחק זה עוד כואב לי. (פאוזה) אז מה, את רוצה להתגייר ולהיות יהודיה?
מריאן: לא אמרתי שאני רוצה – אמרתי שלאשה זה לא כואב.
כצמן: (מתכסה בשמיכה מעל לראשו) לילה טוב, מריאן.
מריאן: לילה טוב, אונרי.
רחל: (נכנסת עם חיים לאחר כמה שניות של דממה מוחלטת בה יש להניח נרדמו מריאן וכצמן. רחל מגששת בפנס חשמלי) פנסי השדה במטבח. (שניהם פוסעים בזהירות על בהונות. חיים מתנגש בשולחן וגורם לרעש איום) הזהר, אנשים ישנים פה.
כצמן: כבר לא… בוקר טוב, מריאן.
מריאן: בוקר טוב, אונרי. מה הם מחפשים באמצע הלילה?
חיים: פנסי שדה. ימימה עומדת להמליט בכל רגע.
כצמן: (מדליק סיגריה. שומעים רעש הניאגרה מבית השמוש) חיי לילה סוערים, כמעט כמו ב“פיגאל”.
חיים: (לרחל שיצאה למטבח) מצאת את פנסי השדה?
רחל: (נכנסת) כן, יש, צריך רק גפרורים.
מריאן: תן להם גפרורים “מון – שרי”
כצמן: רק לפני רגע היו לי גפרורים.
מריאן: (צורחת) מה אתה חושב שאתה עושה? ישבת לי על הראש.
כצמן: (לזעקה חיים מדליק את החשמל) לא ישבתי לך על הראש אני יושב לך על הבטן. חפשתי גפרורים. (בתנועות אקרובטיות בתוך המיטה הוא מעלה גפרורים מתחת לכר) הנה הגפרורים. (מוסר לחיים)
חיים: תודה רבה. באמת תודה רבה. (מדליק את שני פנסי השדה) לכבות את החשמל? (מכבה)
אלכס: (נכנס בפיג’מה.) משחקים פוקר?
כצמן: זה רעיון מצוין (עולה רעש הניאגרה) לפי קצב הניאגרה וגעית הפרות וקרקור התרנגולים אין לנו בין כה וכה כל סיכוי להרדם. איפוא ישן דב?
חיים: (מוציא רשימה מכיסו וקורא) דב ישן בחדר עם איזיק, שולה בחדר עם אלכס, רחל ישנה אצלי ואתם ישנים פה, על הספה. הכל מתוכנן.
כצמן: מה פתאום רחל ישנה אצלך? אין לה כבר בעל ששמו דב חתולי?
רחל: (לחיים) היית מוכרח לפתוח את הפה הגדול שלך ולספר לו הכל בבת אחת?
כצמן: (לרחל) יפה מאד. כלומר בני ישן עם גבר, ואת ישנה עם גבר? דובי מסכים להסדר כזה?
רחל: תן לי להסביר לך.
כצמן: אני חושב שזה מיותר. מצטער לומר לך שדווקא בך לא חשדתי. את לא נראית טיפוס קליל.
רחל: (מוציאה מגל מאחורי המזווה. עצובה מאוד.) אני באמת לא קלילה. אני באמת מתייחסת לחיים ברצינות, אבל דובי איים עלינו שאם נגלה לך שהוא כבר לא בעלי הוא יקצר אותנו בחצי ראש. אילו ראית את הפנים שלו. הוא ממש הפחיד אותי. כמו הרוצח מהסרט ההוא “וטוריה”..
חיים: דב כבר גם התחתן עם שולה.
כצמן: (לאלכס) אז מה אתה עושה איתה בחדר אחד?
אלכס: לצערי – שום דבר. היא לא מעונינת. רק בנסיעה – ורק בטופולינו. דור האספרסו. רק על גלגלים.
שולה: (נכנסת בפיג’מה נחמדה. מפזמת, ועוברת בתנועות מחול) “לא רוצים לישון, רוצים להשתגע, לא רוצים לישון, רוצים להשתגע” (רעש ניאגרה)
חיים: אילו רק ידעו כמה עולה להעביר מים בצינור מלמטה למעלה לא היו מבזבזים סתם מים.
איזיק: (נכנס. לובש פיג’מה הדומה יותר לבגד ים מהמאה הקודמת) זה מזכיר לי את שמונה הילדים שלי בצפוס… רעש. רעש. רעש. מחיה נפשות.
שולה: (לדב הנכנס חצי ישן ומגשש דרכו) בוווו. הפחדתי אותך, יה קוקריקו.
דב: הפחדת את הברווזים והתרנגולות! מה זה כאן אסיפה כללית באמצע הלילה?
שולה: אף אחד לא יכול להרדם… (דב צונח על כסא מנומנם. ניכר שאינו רוצה להפסיד את החברה למרות עיפותו) אולי נשחק קצת במשחקי חברה? (מתלהבת מעצמה) נשחק ב“חם” ו“קר”… מחביאים משהו, מישהו יוצא מהחדר. אנחנו מחביאים משהו וכל פעם שהוא מתקרב שרים “חם” ואם הוא מתרחק שרים “קר. קר. קר” (פאוזה) לא רוצים לשחק ב“חם וקר”? (הכל מסתכלים בה בחשד) אפשר לשחק גם ב“פאנדים” עם נשיקות… מי שמרויח מתנשק ומי שמפסיד מתנשק… אז אף אחד לא יוצא “מופסד”. משהו עצום לא נורמלי.
חיים: (לרחל) נלך לרפת?
רחל: אני מצטערת ששולה תתנשק במקומי – אבל יש לנו המלטה. (געית פרה)
שולה: (נעלבה מאד) ממי אפשר ל“שנורר” סיגריה? (כצמן נותן לה ומדליקה לה. היא משלבת רגליים ומוצצת בעלבון) תודה. במושב הזקנים הזה איזיק הזקן הוא הכי צעיר פה.
איזיק: (נבוך מהמחמאה. ניגש לחלון ובשתיקה שהשתררה הוא מתחיל לפזם) “הנה לנו נגון יש/ אל נא נבישנו / אל נא נביישנו / (שכח איפוא שהוא נמצא. קולו עולה) … כי אותו עוד שרו אחינו ואחיותינו / עת גם עוד ילדים היו….”יבבבם…." (מתופף באצבעותיו)
שולה: ויש לאיזיק גם קול “נורא” “סקס אפילי” נכון?
איזיק: (תוקע בה מבט זועף) אין כבר פירוש רש"י – יש פירוש שולה…
אלכס: לא יכולתי להרדם חשבתי עליהם… (מצביע על כצמן ומריאן) ולא ידעתי אם לבכות או לצחוק – יש גם תקדימים. נשואי יהודי עם שוודית בקפריסין. כמה זמן אתה לא בארץ?
כצמן: חמש עשרה שנה.
אלכס: זה בקור או שבאתם להשתקע?
כצמן: עוד לא החלטנו…
אלכס: אחרי שתחליטו אז אני אדע להתחיל לצחוק או לבכות. אתם במצב יותר שפוף אפילו מאשר דב חתולי.
דב: אלכס, תפסיק עם זה.
אלכס: מה אתה מתרגש – חיים גילה להם את כל האמת… פליטת פה.
(דב יושב ונשען על זרועותיו. מנמנם.) דב התגרש מרחל – התחתן עם שולה – אבל הנשואים שלו לא תופשים… נכון איזיק?
איזיק: אפשר לומר…
דב: אל תתרגש אבא, הפעם אני לגמרי בעד הדת… ככה זה יצא…פתאום…
שולה: אפשר לשחק ב“פרה עוורת” קושרים “בשמטה” את העינים וכולם מתפזרים בחדר. כאשר “הפרה עוורת” תופשת מישהו, היא צריכה לנחש במישוש את מי היא תפסה מתחת “לשמטס” (הכל מסתכלים בה בחשד) תופשים, יה קוקורוקוס? משחק לא נורמלי…
אלכס: אם אני רוצה למשש אני לא זקוק למטלית.
שולה: (בניגון) מי שמדבר… מי שמדבר… כאילו…תראו אותו… “מוישה גרויס מיט די בלחנע הויזן”
אלכס: (מנענע בראשו) חבל שיש אתיקה מקצועית.
שולה: חבל שיש עורכי דין שצועקים “הופ” לפני …(שמצליחים לקפוץ) אתה אל “תשוויץ”..
איזיק: אם הגענו ל“הופ” ו“שוויץ” סימן הוא שצריך ללכת לישון. (הולך לעבר הדלת)
כצמן: (מריאן לוחשת לכצמן) רגע, מריאן אומרת שהיא רוצה לשמוע ממך ומעורך דין…
מריאן: …בקשה…
כצמן: השאר. בין כה וכה כבר לא נוכל הרדם.
שולה: (בלגלוג ובג’סטה) הבמה כולה שלך, אדוני “הלויאר” (מזמרת) סטרנגרס אין דה ניט… טו לונלי פיפל…"
אלכס: לפי מה ששמעתי על ענין הטרנזיסטור במכס אתה אדם עקשן.
כצמן: אם אני משלם 30 בעד מכשיר אני לא משלם עליו 300 מכס… אני מבין שמצבנו די רציני…
איזיק: למעלה מזה. אפשר להסביר לך את המצב במשל?
שולה: כולנו אוזן, אדוני הרבי…
איזיק: (נותן בה מבט זועף. מקמט מצחו) אכר אחד הזמין נעליים אצל ה“שוסטר”, הסנדלר…
מריאן: מה זה סנדלר?
כצמן: “שו־מיקר”
מריאן: ההה….
שולה: כמו קלמר, לבלר, בלדר…>
מריאן: מרסי. (תודה)
איזיק: …הנעליים היו צרות ולוחצות… בא האכר אל הסנדלר בטענות… יקירי אמר לו הסנדלר… הנעלים הן בסדר ־ רק שרגליך גדולות מדי… אז הבעיה שלנו בישראל היא או שנתקין נעליים לפי מידת המאה העשרים – – או שנצלע בנעליים צרות ולוחצות.
אלכס: לא רק זה… – – נישואין של נתין זר נידונים לפי החוק הלאומי שלו, ולפי חוקי שודיה אין כל פגם ודופי בנשואי נוצריה ויהודי. הוה אומר: פיפר אינו נשוי לליבק והוא רווק גמור…אבל ליבק נשואה לפיפר. הוא רווק והיא בכל זאת נשואה לו… פיקנטי – לא?
כצמן: מי זה הפיפר הזה?
אלכס: ספרתי לך שיש בדיוק תקדים למקרה שלכם… זהו התקדים.. הוא לא בעלה אבל היא אשתו… נשמע לא רע – מה?
כצמן: וזה מה שיקרה לנו אם נשאר בישראל?
אלכס: תשאל את רֶב איזיק… הוא מוסמך ורשאי לדבר.
איזיק: הפעם אני לא מתערב… אני רשאי אבל לא רשע… למה לשפוך עוד מלח על הפצעים?
דב: הוא לא מתערב מי הוא שמן זית זך מי הוא חומץ ובררה…
אלכס: מרגרט ליבק ופרנץ פיפר התחתנו בקונסוליה השודית בקפריסין ־ בדיוק כמוכם… אותו מקום, אותה חתונה, אותם צרות. שניהם יהודים…
כצמן: והם פנו לבית המשפט הישראלי לעזרה?
אלכס: כן.
כצמן: וזה עזר?
איזיק: כמו,אטוין באנקס."…
כצמן: מה אמרת?
איזיק: אמרתי כמו כוסות רוח למת.
דב: ועכשיו הם “יתלבשו” עליך, אבא
אלכס: הם לא יתלבשו – יפרקו אותו לגורמים..
כצמן: ואז נראה כולנו כמו הציורים של פיקאסו… (מעווה גופו לפניו) איך
זה שבחוץ לארץ לא שמעתי על כך?
דב: לא נפגשת עם ישראלים?
כצמן: (וזה לא נוח לו) צייר אחד או שניים… (נזכר במקרה משעשע) אחד מצפת, תמיד היה לציורים שלו ריח של קבב וששליק… תפש אותי בזרועו… זה היה בלילה בפלמה דה – מיורקה.. והשמיים זרועים כוכבים… ואמר לי בכובד ראש: שמעתי שיש כוכבים שאפילו יותר גדולים מבתים (צוחק) זה הרג אותי לגמרי… אני חושש שאנחנו פה מתחילים להיות עם לבנטיני ושל קבב וששליק וחומוס מצד אחד – ופיפרים מצד שני… אני באמת מצטער שיהודים שמאמינים באלוהים עושים דברים כאלו.
איזיק: אני מצטער שאלוהים שמאמין ביהודים יצר יהודים כאלו.
כצמן: (נגש לחלון ומסתכל החוצה) משהו השתנה בארץ הזאת… אין לי כמובן זכות לטענות… מה את מסתכלת בי כך מריאן?
מריאן: (זורקת לו נשיקת אויר) תפוש.
כצמן: מה אני יכול להסביר ל“גויאשע קאפ” הזאת?
מריאן: (בחביבות רבה. מחייכת. ומצביעה על ראשה) זה אני.
כצמן: היא התחתנה אתי מפני שאני צייר גרוע – או צייר טוב – מפני ששני בני אדם… מיליוני שנים היו צריכות לעבור שדוקא אנחנו נפגש, ודווקא במונטמרטר… קנינו “קסטניות” ערמונים…אש קטנה… הכביש רטוב בגשם. כביש כחול… התאהבתי בהליכה שלה.
מריאן: עוד, “מון ־ שרי”
כצמן: (צוחק) אז אני מספר לה על היהודים ועל ישראל (מחייך) ועל הכנרת שזה חלום… וביום הראשון בישראל היא צריכה להיות במכס ולשמוע על כהן שאסור לו לשאת גרושה, ועל גויה שהיא נשואה ליהודי אבל היהודי לא נשוי לה… ולקבל אבנים בראש בבני ברק… טרנזיסטור אפשר להטיח ברצפה, מילא רוצים שאני אברח בחזרה לפאריז? זה הכי קל סוף כל סוף אני בטוח שאהבה בין שני בני אדם טובה גם בעיני אלוהים…
איזיק: זה נכון.
כצמן: נרדמת דובי?
דובי: (מבלי להרים ראשו השעון על זרועותיו) … אתה זוכר איך דיזנגוף החזיק את הירח על הכתפיים שלו?
כצמן: (פורע שערותיו של דובי) התבגרת.
דובי: אתה טועה, אבא… לפעמים בחושך אני קורא לאמא שאינני זוכר אותה…(נכנסים רחל וחיים. הם מכבים את פנסי השדה)
רחל: (זורחת ומאושרת) יופי של עגלה. והעינים שלה בדיוק כמו של חיים.
חיים: קוראים לך מריאן?
מריאן: ווי. מריאן. ווי.
רחל: זה לא יפגע בך אם נקרא לעגלה בשמך?
מריאן: (נושאת עיניה בשאלה לכצמן) מה הוא אומר?
כצמן: (יושב ליד מריאן. מחבק כפות ידיה. וכאילו סח לילד חולה) תראי, מריאן… בחוץ, ברפת… רפת… מו. מו. מו. (מחקה געיה) נולדה עגלה קטנה. פעם היא תהיה פרה גדולה ויפה כמו כולן… האנשים הללו רוצים לקרוא למו – מו – מו הקטנה… בשמך … מראין…
מריאן: (קמה רצה אל רחל ומחבקת אותה) תודה רבה. תודה רב… בתענוג, באמת, בתענוג, מרסי בוקו. אני הולכת לראות..
כצמן: אבל בוץ בחוץ (המילה בוץ בצרפתית)
מריאן: (במצמוץ שפתיים ובפינוק צרפתי – ואנגלית) פליז…מריאן רוצה.
רחל: זה לא נורא ־יש שביל ביטון עד הרפת – תדליק את הפנסים (לחיים)
חיים: (מדליק את פנסי השדה) המפקד, הפנסים מוכנים.
רחל: (למריאן שענדה על כתפיה מעיל גשם) מוכנה?
מריאן: כן… אבל לא תתחרטו? (בדרך ליציאה) השם שלה – שלי.
רחל: כל זמן ש“נאות ־ כנרת” תהיה קיימת, תהיה כאן עגלה בשם מריאן. וכשהעגלה תגדל – היא תתן המון אחוז שומן… בחלב…
איזיק: עם תקליטי חזנות… פשיגודה…
מריאן: (באנגלית) הו, כמה זה נהדר… (יוצאים חיים ומריאן. בידי חיים פנס שדה)
רחל: אתם לא רוצים לראות את העגלה? הגשם פסק ודי חם בחוץ.
אלכס: אם היא תקבל אותנו בפיג’מות למה לא. (יוצאים רחל ואלכס, בידי רחל פנס שדה)
איזיק: היא אשה נחמדה, הגויה שלך.
כצמן: לא יודעת חוכמות (לדב) אולי תסביר לי למי אתה נשוי בעצם?
דב: אני מבולבל, אבא.
כצמן: זה רואים… אתה רוצה לחזור לרחל?
דב: אמרתי לה שאני אוהב אותה אז היא התחילה לבכות.
כצמן: אני מבין שאתה משחק בתיאטרון…
דב: יש לי כנראה שתי רגלים שמאליות…
כצמן: שולה ספרה לי שהתחלת גם לכתוב מחזות..
דב: הצרה היא שאני תמיד מתחיל… אף פעם לא גומר. מחפש אנלוגיות היסטוריות שישליכו אור על ימינו אנו.
איזיק: למה לא תהפוך את הסדר – תכתוב על ימינו שישליכו קצת אור על ההסטוריה.
דב: זה רעיון לא רע…
כצמן: כל הערב הזה כאן אתה לא חושב שזה נושא לקומדיה.
דב: קומדיה? לא למי שנמצא בתוך המעגל.
כצמן: במטוס היה אתנו יהודי אחד מעפולה. אתה יודע מה הוא שאל אותי?
דב: לא.
כצמן: אם באתי לחגיגות סיום המדינה – הוא חשב שזה מצחיק מאד…
איזיק: (לא יודע אם לצחוק או לא) זה באמת לא מצחיק… לא רק על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים – היא חרבה על שנאת חינם בין יהודים.
כצמן: … וכשגמר להשתעל מרוב צחוק, אמר שאחרי חגיגות סיום המדינה יעשו עם המדינה סיבוב בחוץ לארץ…. אם ישאר מספיק כסף.
איזיק: “ארץ אוכלת יושיבה בה”
דב: אני שמח שחזרת, אבא… למה לא כתבת אף פעם?
כצמן: עכשיו נכתוב לך לעיתים קרובות.
דב: (בחרדה) מהיכן?
כצמן: אם במקום לצייר בשקט בגילי, אתחיל לשבת בכל מיני בתי משפט כדי לאשר דבר פשוט, כמו אהבתי למריאן – אולי מוטב לי ומוטב למדינה שאהיה ציוני בפאריז… החיים קצרים מדי, דובי. תאמין לי. תחיה ותן לחיות, זה אומנם פתגם שאיננו בתנ"כ, אבל הוא פתגם מצוין “ליב אנד לט ליב”
איזיק:,ליב אנד לט ליב" יפה. יפה.
כצמן: מאות דורות נלחמו אנשים כדי להפריד בין הדת והמדינה – ופה מנסים לסובב את הגלגל אחורנית… אין לי עצבים לזה.
איזיק: החלטת לחזור?
כצמן: … עדיין לא.
דב: אני מקווה כך… (לשולה שנכנסה והחתולה בזרועה) לא יכולה להרדם?
שולה: (מוצצת אצבע. לא ברור אם היא משחקת או שזו אמת… ביבבה) אני רוצה לאמאלה' … איפוא “כולם”?
כצמן: “כולם” הלכו לראות את העגלה שנולדה – כינו אותה מראין על שם אשתי…
שולה: (פאוזה) מתי חוזרים לתל– אביב?
דב: מחר.
שולה: יחד?
דב: רק עד תל ־ אביב…תגורי אצל הוריך עד שנסדיר את הענינים….
שולה: בלי טובות… יה קוקריקו… לי הספיקו ההורים שלי עד גיל עשרים. אבא מפחד לפתוח את הפה בבית בנוכחות אמא… בלי טובות.. אני אלך לישון על שפת הים… אתקרר, אקבל דלקת ריאות ואמות לי בבית חולים עירוני של עניים…
כצמן: מה מקצועו של אביך?
שולה: מדריך לג’ודו. ואם אתם חושבים שהם מאושרים יחד אתם טועים.
איזיק: כמו בין החופשים והדתיים…
שולה: (עם כניסת מריאן ואלכס) המשלחת מהקוטב הצפוני חזרה בשלום?
מריאן: (היא מאושרת. מלאת חן. רצה אל כצמן ממלמלת במהירות, תערובת של אנגלית, צרפתית ועברית) החיים כל כך נהדרים, אונרי..
כצמן: (למבטו של דובי) אברהם זה לארץ, אונרי זה לפאריז (מושך בכתפיו) גלות. (לאלכס) בקשר לפיפר שלך – אמרת שזה עזר לו כמו כוסות רוח למת?
איזיק: זה אני אמרתי.
אלכס: אפילו פחות…,
איזיק: לא רק זאת, אין גם שום בית דין היכול לבטל את הנשואים שלכם. בית דין רבני אין לו סמכות לדון בנשואי בני זוג שאחד מהם הוא לא יהודי כך שאתם תלויים בין השמיים והארץ.
אלכס: והמחוזי לא יכול מפני שהאשה היא נתינה זרה… כך כפי שאמרתי לך מר פיפר…
כצמן: כצמן.
אלכס: סליחה. כצמן אתה רווק כצמן – אבל מריאן בכל זאת נשואה לך.
מריאן: מה הוא אמר “מון – שרי”.
כצמן: שאת נשואה לי ־ אבל אני לא נשוי לך, ברור?
מריאן: אני נשואה לך ־ ואתה לא נשוי לי?… כמו קומדיה צרפתית בבולבר… חה. חה. חה.
איזיק: היא פשוט לא מבינה את השפה הישראלית החדשה.
מריאן: (מצביעה על ראשה) א“גויישע קאפ” (בחיוך)
איזיק: (לפי מעלה) הו, גוטניו, גוטניו, (פאוזה) דרך אגב, נשים יותר קל לגייר…בעצם…
כצמן: מה אמרת?
איזיק: נשים יותר קל לגייר בבריתו של אברהם אבינו (פאוזה) לא צריך (מוהל)… אם אתם רוצים עזרה אני מוכן… ל… ל…לעזור…
כצמן: אני נגד זה שמריאן תתגייר, בדיוק באותה מידה שאני לא אתנצר… אנשים צריכים להפגש באיזה מקום באמצע… מתוך כבוד הדדי. לא היית רוצה שבתך תצא לשמד?
איזיק: חס וחלילה. ישמור השם.
כצמן: בדיוק ככה חושב אביה הכומר בשוודיה. אז מה עושים?
איזיק: מחכים. סבלנות. מה שלא יעשה השכל יעשה השם – הזמן. ובא לציון גואל. ואם אלוהים רוצה גם מטאטא יורה…לפעמים…
כצמן: כמה זמן זה עלול לקחת לדעתך?
איזיק: כמה דורות, אני משער.
כצמן: להיסטוריה יש אולי סבלנות – לאדם – לא. יש לי סבלנות לחכות – בפאריז.
איזיק: בפאריז?
כצמן: כן בפאריז. לחכות לסובלנות בישראל ־ בפאריז.
איזיק: תבוא עליך ברכה. יוצא מהכלל. פחות כאבי – ראש לכם ופחות כאבי ראש לרבנות ושלום על ישראל. פאריז עיר יפה מאד – לא?
חשכה
תמונה שניה 🔗
למחרת. שבת לפנות ערב. הבמה ריקה ואנחנו שומעים תקליט חזנות במשך כמה זמן עד שאיזיק נכנס. הוא לבוש כפי שהופיע לראשונה. מדליק סיגריה ונהנה ממנה ומשירת החזן. מתופף בקצות אצבעותיו, ולפעמים עוזר לחזן לשיר… מעביר המזוודה ליד דלת היציאה. נגש לראי ומחזיר את הפיאות למקומן – על לחייו.
חיים: (נכנס. הפעם הוא לבוש בחולצה לבנה ומכנסיים כהים ונראה נאה ומסודר. בידו מפתחות מכונית) איפוא רחל?
איזיק: (סוגר את הפטפון) מה אמרת?
חיים: איפוא רחל?
איזיק: מתיפה לכבוד הנסיעה לצפת…. אתה בטוח שזו לא טרחה מיותרת?
חיים: זה בסדר, איזיק, זה בסדר. הם יסעו לשלום לתל ־ אביב ואנחנו נסע בשלום לצפת… ונביא אותך עד לפתח ביתך… תאמין לי שאתה שווה את הבנזין.
איזיק: מתי שכבו לישון? כל הלילה שמעתי דלתות נפתחות ונסגרות – נסגרות ונפתחות…
חיים: אלכס רצה לברר עם שולה, שולה לברר עם דב, דב לברר עם רחל, רחל לברר אתי… (שורק) יש לי עינים אדומות כמו של צ’נצ’ילה… צ’נצ’ילה זה שפן עם עינים אדומות.. (בודק עיניו בראי)
איזיק: מה היה סוף הבירורים?
חיים: הפז’לוח לא רצה לקבל פרוטה בעד חמש שנות עצלות במושב… אני חושב שנשאר בצפת גם ביום ראשון לבלות קצת… מגיע לנו…
איזיק: אתה ורחל?
חיים: כן. (פאוזה) יום אחד ישגיחו השכנים על המשק… עזרה הדדית…
איזיק: אתה נראה אדם אחר… היום… לא כמו שֵיגץ‼!
חיים: אתה צודק. חשבתי שאני לא שווה כלום עד שבאת… (בחיוך) בכל אדם יש משהו חיובי…. אפילו במפיבושת ההוא מהתנ"ך…חה. חה. חה.
אלכס: (נכנס. לבוש באוקספורד את אוקספורד. מקטרת בפיו) שבת שלום….
איזיק: אחרת. השבת כבר הלכה לעולמה לפני כמה רגעים. יש כבר שלושה כוכבים ברקיע.
אלכס: (מתבדח) אם כך אפשר כבר לנסוע בלי סכנה של ניפוץ שמשות ב“שבס”. היכן הזוג הצרפתי?
חיים: מטיילים על יד הלולים.. משוחחים עם דב.
אלכס: בילינו כמה שעות מחכימות יחד… אני לא מתבדח… הרבה חומר למחשבה.
איזיק: זו הפעם הראשונה שאני מקבל אותך ברצינות… עורך דין־אבל גם קצת בן־אדם…
אלכס: תודה. איזה דין וחשבון תמסור לבולשת של הרבנות? שמצאת את הרוצח?
איזיק: שהכל בסדר.
אלכס: איפוא פה הכל בסדר?
איזיק: הכהן אינו מעונין בגרושה – לגבי דידי זה בסדר גמור. הגויה חוזרת עם היהודי לפאריז – לגבי דידם זה בסדר גמור… שני המשקים מתאחדים למשק אחד – יותר נוח לחרוש לאורך ולרוחב – וגם זה בסדר מן הבחינה החקלאית… פחות הוצאות… (מסתכל בחלון) אלא מה, צריך רק להסיר את הגדר…
חיים: גם אתה בסדר גמור. (מוציא מפתחות מכיסו ויוצא במהירות)
איזיק: לחיים ורחל לא היה על מה לדבר… קצרו, חלבו, נגנו תקליטים לפרות, עזרו בהמלטה,,, הובילו חלב למחלבה וחשבו שאין להם דברים משותפים… אני מתחיל להבין למה אומרים שהאהבה היא עוורת… פשוט אינך רואה מה שלפניך ומחפש משהו בעננים…
(נכנסים דב מריאן וכצמן מצד אחד – ורחל הנראית נשית מאד מן העבר השני)
כצמן: (לרחל) מזל – טוב.
רחל: (נבוכה ובעיקר שדב נוכח) אני… אני… מה פתאום?
כצמן: חיים ספר לי שאתם נוסעים להרשם לנשואים.
איזיק: ואני אהיה העד ששניהם כשרים להכנס לחופה בשעה טובה ומוצלחת.
דב: (שומעים רעש טרקטור. דב מביט בחלון) מה הוא עושה המשוגע הזה?
איזיק: הורס את הגדר. עכשיו יהיו להם שני “אומפייטרים” משותפים לפטפון ואני בטוח שהרפת כבר מבוססת אצלם.
רחל: (נגשת לדב) …. שלום דב, אני נוסעת.
דב: אני לא חושב שנתראה.
רחל: אולי, אם תציגו בטבריה שוב את “אהבת האפרסקים”.
דב: למה בכית כאשר אמרתי לך שאני אוהב אותך?
רחל: בכיתי מפני שפתאום הכל מת… כבר לא היה איכפת לי… אסור להכאיב יותר מדי (יוצאת)
כצמן: שמעת איזיק, אסור למתוח את החוט יותר מדי…
איזיק: אתה מספר לי? אני מקווה שלא נהיה זקוקים לטרקטורים להרוס את המחיצות. הרבה דברים יפים עלולים למות אם מכאיבים יתר על המידה… (מלטף את הפמוטים על השולחן) בכל זאת השארתי כאן קצת יהדות, קצת “אידישקייט”… נלך?
(יוצאים איזיק, דב, כצמן, מריאן, אלכס. שעה ששולה נכנסת)
שולה: (מכניסה את החתולה למעילה) “הו, בוי” “שברו את הכלים – ולא משחקים”.
“שברו את הכלים – ולא משחקים”. (יוצאת שומעים עדיין את קולה) “שברו את הכלים – ולא משחקים”.
המסך נסגר לאט – לאט עם קולה של שולה ההולך ונחלש.. (ופרה גועה ממושכות)
מסך
-
במקור “אם” – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.