נפשות:
נעמי
אורי (חברי הכשרת הנח"ל)
יוסקה
זלמן
ארליך
החדר הוא לפני שטיפה, כלומר, הכסאות על המטה וכו'. מטאטא מונח על הרצפה באמצע החדר.
בחוץ יורד גשם. רעמים.
אורי: (ראש נתחב פנימה) –
זלמן: היא לא היתה כאן… (ממשיך לנגן)
(ראשו של אורי נעלם. לאחר מכן חוזר ראשו ומציץ)
איננה. אם אתה רוצה אתה יכול להכנס. תשב על המטה של חנה – היא בחופש.
זה שיר אהבה. (שתיקה) עכשיו לאכול נקיניקיות אצל פלוטניזקי בתל־אביב.
גשם …. האור של המכוניות על האספלט …
אורי: הואדי מלא. בטח ישקעו.
זלמן: גם כן חיים … (בביטול) הגשם הזה.
אורי: (בהתלהבות פנימות) גם כן חיים.. אני אוהב להוציא מכוניות ששקעות בבוץ לפנות־ערב… יש אנקורים בשדות… צפרים… הטרקטור נאנח…הרעש הזה….אז אחרתי למפקד, לפנות ערב…
זלמן: (מנגן חרש) זה שיר אהבה. ללא מלים.
אורי: (מתכוון למה שאמר קודם) שיר אהבה בלי מלים…
לא רוצה שיבנו כביש… מי זה פלוטניזקי?
זלמן: מסעדה. נקניקיות. ספורט. יורד גשם בחוץ – ואתה מדליק את הספירט בצלחת – והעולם כולו, לרגע, סגול…
אורי: איננה?
זלמן: היא תבוא עוד מעט. הלכה למקלחת.
אורי: ראיתה.
זלמן: מה מצאת בה בעירונית הזו?
אורי: לא יודע.
זלמן: מסתכל בה כאילו היתה מלכה!
אורי: … כאילו… אצלנו במושב לא ראיתי … היא לא דומה לאף אחת…
זלמן: שום נערה איננה מלכה.
אורי: לא.
זלמן: אם אתה מסתכל בה כך היא מרימה את האף גבוה.
אורי: אז מסתכלים גבוה.
זלמן: אתה משונה, אורי, בחיי.
אורי: תן לי פעם (את המפוחית) … אני משונה. יש פה הכל… (הטונים) אבל תלוי איך אתה נושם? נכון?
זלמן: כן. למה אתה לא אומר לה שאתה אוהב אותה?
אורי: לא יכול.
זלמן: אתה לא חושב שהיא צוחקת ממך?
אורי: לא.
זלמן: אצלנו בעיר זה אחרת… לא יושבים נערה ושותקים שלוש שעות לוקחים אותה לקולנוע …. ובקיץ מטילים לחוף הים… הטבע עוזר לעורר אהבה… כשמסתכלים בירח …יחד.
אורי: יפה.
זלמן: מה יפה?
אורי: ספר עוד.
זלמן: זה יותר פשוט ממה שאתה מתאר לעצמך. אז יושבים על החול… ואז אתה נושם חזק
ומחליט … ופתאום היא בזרועותיך.
אורי: למה בפתאומיות?
זלמן: אתה מפתיע אותה!
אורי: ואיפוא הירח?
זלמן: איפה מה?
אורי: הירח.
זלמן: למה לך הירח כשהיא בזרועותיך?
אורי: ואז אתה מפסיד הכל – אני חושב.
זלמן: מפסיד?
אורי: כן.
זלמן: איך זה?
אורי: מה יש לך מהכל – אם אתה מפסיד את הירח? אתה.. שוקע בבוץ כמו שרשראות של
טרקטור… אל תביט בי כך… אני לא מתלוצץ … ולמה להפתיע אותה?
אתה חושב שהיא לא יודעת שהיא תהיה בזרועותיך? אז למה כל המשחק הזה? החיים זה לא
תאטרון של חובבים – אני חושב. (צעדים בחוץ) חנה וטובה בחופש?
זלמן: כן. אתה שומע – היא באה.
אורי: זה לא הצעדים של נעמי. אולי אני אעזור לה לסדר את החדר?
זלמן: השתגעת? היא תחשב שזה אני …
יוסקה: (נכנס) הגשם הארור הזה האלו מה נשמע בהכשרה שלנו? (מסיר את מעיל הגשם) כף
מליון! הייתי בכל הסרטים בתל־אביב… המפריבוגרט…בגידן –
דגידין – דגידין… רק בתל־אביב הרגשתי לאיזה חור ארור בנגב דחפו את ההכשרה
שלנו. זוז (לאורי) “חתיכות” עצומות. (מוריד כסא מעל המטה) גוף – כמו
מטרליוז… (מתאר גוף נערה) חברה שלושה ימי חופש –
עכשיו אני נח שלשה חדשים.. (רובץ על המטה של חנה) איפה נעמי? תסתכלו על
הרצפה אילו היתה העוזרת אצל אבא שלי משאירה לכלוך כזה על הרצפה – שכחתי
שאין רצפה רק מרבדים… גם כן חדר של נערות – בלי “ניחוח חזיר” מה
נשמע?
זלמן: מה ששומעים!
יוסקה: הפרעתי לכם באמצע השתפכות הנפש? תפתחו את הילקוט תראו איזה השתפכות שמה אמא שלי בתוך הנשמה של הבן שלה… לא רוצים? (קם ונגש לילקוט) חלבה. שוקולד! וזה סחבתי מתוך הבאר של אבא… שלושה בקבוקים קוניאק! נעשה קומזיץ – שכולם יתפקעו … ברר, קר!
אורי: טוב – אני הולך.
יוסקה: תפסיק – אתה גם כן תיכף יבואו כל החברה – ונעשה שתיה! זה לא סתם קוניאק – זה אקסטרא שמפן … דה לוכס. וגם נעמי תהיה כאן…., אתה לא רוצה להגיד לי – שאם היא כאן – אתה הולך מכאן ואני, עוד לא באתי מתל־אביב (צעדים) וכבר אני רובץ כאן… וזה מאוחר מדי… היא באה מה מצאתה בה – רק אשמדאי יודע…
נעמי: (נכנסת. בידה מגבת וכלי־רחצה) ערב טוב.
יוסקה: חילות וחילים. בואי, תני נשיקה על המצח לדוד שלך…שלא ראית אותו מליון שנה. (מחבק אותה).
נעמי: הנח לי. איזה גשם מזופת…יורד בחוץ.
זלמן: מה רצית – שירד בפנים?
יוסקה: רוצה לעשות רושם – מה – אגב, יש לך ד"ש מנחצה.
נעמי: בחייך!
יוסקה: ראיתי אותו ליד קפה “רוול”.
נעמי: הוא עוד הולך עם ההיא?
יוסקה: לא גמר אתה. התחיל ללכת עם שולה.
נעמי: “איפוא”! היא לא נותנת “דג” בשבילו!
יוסקה: אבל יש אחרת שנותנת “דג” שמחי עליו…. הלכה אפילו להכשרת הנח"ל בחור הארור בנגב,בשביל לשכוח איך השפם של נחצה היה מדגדג….
נעמי: סתם דג!
יוסקה: אני או הוא?
נעמי: או ש… או…שניכם, בעצם.
יוסקה: עד העצם! לא אמרת שלום לאורי שלנו … תראי איזה בקבוקי יופי של מחוטל … היית צריכה לצאת אתי לחופש… יחד היינו עושים כף של חיים … אבל נעשה את זה כשנגמור עם ההכשרה… בלי מ.מ. בלי מפקדים, בלי מדים, בלי פקודות, בלי “בטיח” בלי….
זלמן: אולי אתה סותם כבר את הממטרה!
יוסקה: מה עקץ? הוא מאוהב בך, הזלמן הזהו שותה מתוך הבקבוק. בעצם, כלנו מאוהבים בך, נעמי.
נעמי: תאר לך! (מסתכלת בראי מסתרקת שלושת הנערים מסתכלים בה בדומיה) הגיע הדאר?
אורי: לקחתי בשבילך. (מוסר לה מעטפה)
יוסקה: יפה מצדו. אני מוכן להתערב שהוא יודע שזה מכתב מנחצה…
נעמי: נכון באמת. תסלחו לי (פותחת את המעטפה והשלושה מסתכלים בהבעת פניה משהוא נראית מתוחה – הם נרגשים)
זלמן: נו, מה חדשות?
נעמי: הולך ללמוד משפטים.
יוסקה: עוד עורך דין נוסף רק זה חסר למדינה שלנו.
זלמן: יהיה לנו עם של עורכי דין, בחיי
נעמי: אבל הוא כותב שהפסיק עם שולה…
זלמן: הפסיק – הפסיק! עצום! גבג וגם משהו…
יוסקה: כל האינפורמציה‼ זה באמת חבר טוב. סמל החברות. אני הולך לקרוא לחברה – קומזיץ על חשבון אבא שלי תקראו בינתיים משירי רחל… (יוצא)
זלמן: דגנרטור!
יוסקה: (בדלת) גנרטור, ידידי גנרטור (נעלם)
אורי: טוב, אני יכול ללכת (נכר שלא רוצה בכך)
נעמי: שב. שב. אורי מה יש לך למהר?
זלמן: אני נגש לסדור־עבודה. (ולפני הדלת) ואל תכבו את האור… (יוצא) (שתיקה ארוכה מאוד. אורי מסתכל בנעמי המסדרת את החדר)
נעמי: הם אוהבים חדר מלוכלך..“בני הטובים” האלה.. אז הם מרגישים כמו דג במים … למה רצית ללכת?
(שתיקה)
למה אני רעה כזאת?
אורי: זה לא נכון.
נעמי: אתה תמים. אני באמת רעה אני אוהבת להכאיב…
אורי: זלמן ויוסקה מאוהבים בך.
נעמי: אני יודעת. וזה גורם שמחה כשאני מכאיבה… אני איומה, בחיי. וזה… (מראה על המכתב) הוא אפס מנופח…
והוא יכול לדרוס אותי.. והוא כלום… אז איך אפשר להמשך אל מישהו שהוא כלום רק מפני שהוא לא נותן מיל בשבילך! איזה שמות משונות יש לנו?
אורי: ראיתי אנקורים… לפנות ערב…. אז קבלתי מנה מהמ.מ. אחרתי למפקד…
נעמי: מה פתאום?
אורי: מה פתאום – מה?
נעמי: נו, האנקורים הללו…?
אורי: לא יודע. הם התרוממו מהשדה… ועפו.. הם עפו דוקא לצד הלילה… הסתכלתי חשבתי שיצאו לעבר השמש… עוד היתה חתיכת שמש כמעט כלום… אבל הם עפו לצד הלילה… לחושך…
נעמי: גם אני אוהבת – את החושך בקולנוע… שום דבר לא ממשי.. אפילו לא הילד שצועק גרעינים – בוטנים … אתה רוצה לזוז – אני רוצה לסדר את הכיסוי.
אורי: כן (קם) יש פרחים שגדלים בחממות…
נעמי: ראית איך שהתקלקלו הצפרנים שלי התסכל! אל תפחד אני לא נושכת! תחזיק! הבט כאן.. פעם היה על הצפורנים לכה ורודה…אבל אחרי ששוטפים כלים במטבח… תראה איזה ידים מכוערות. מה פתאום חילות תל־אביביות צריכות לשטוף כלים בקבוץ – איזה המצאה.
אורי: אני לא חושב…
נעמי: גם אתה – נכון?
אורי: מה אני?
נעמי: אתה יודע.
אורי: כן.
נעמי: מדוע? אני שונאת את עצמי כשאני בתל־אביב אני מתה לחזור לכאן וכשאני כאן… אני …
אורי: אולי מפני שהאנקורים נמשכים אל החשכה… מפני שזה קיים בתוכנו… זה מוכרח לצמוח… וזה צומח… אני יודע שאני קצת משונה… אני לא יודע לומר מה שאני חושב אבל גם את לא מה שאת חושבת… זה כמו טרקטור שיורד במורד ההר… ואין לו מעצורים… אז הוא נוסע… ככה, לבדו… עד שהוא מגיע לנקודה מסוימת, ונעצר. ואז מסתכלים מסביב ורואים… את הולכת על מדרכה אחת – אבל הנשמה שלך הולכת על מדרכה אחרת… והרחוב הוא כל כך ארוך שאין קרן־רחוב שאתם נפגשים… כך חשבתי כשראיתי אותך בפעם הראשונה בתל־אביב… כשהיית צבועה… עם הלכה על הצפורניים… חשבתי שבטח היו לך פעם צמות ארוכות… אז לא לבשת מדים… (נעמי יושבת וכובשת ראשה בין כפות ידיה) לפני שבאת לנח"ל … כשהיית.. בגמנסיה … את לגמרי אחרת בלי מדים…
ארליך: (קולו בלבד) אורי!
אורי: (ברוגז מעט) מה יש?
ארליך: (כנ"ל) זה אני ארליך והמכונית שקעה… (נכנס) צריך לגשת עם הטרקטור…
נעמי: הבוץ… הגשם הארור הזה…
ארליך: (נכנס) ובכן? אתה זז?
אורי: כן.
ארליך: אז – נו?!
אורי: תכף
ארליך: טוב – אז אני אחכה! (יושב)
(שתיקה)
נעמי: אתה לא רואה שהוא רוצה שתחכה לו בגרז?
ארליך: מה? מה?
נעמי: שתחכה לו בגרז' – יש לו משהו חשוב לומר לי ענין צבאי וסודי בהחלט…
ארליך: סליחה! (נבוך יוצא)
נעמי: רציתי פשוט שנשתוק כמה רגעים ביחד.
אורי: ואחר כך תצאי אתי, על הטרקטור, בגשם…
יוסקה: (נכנס בסערה) עוד מעט יבואו כל ה“חתיכות” של הכשרת הנח"ל ונעשה שמח.1 אם הגשם הארור הזה לא יפסק אז “פס” עליו! נעמי!
נעמי: (באי רצון) מה יש?
יוסקה: אני שם תקליט בוגי־בוגי … בואי נתאמן קצת בפיגורות… העצמות שלי מתחילות להעלות חלודה – ועוד שמחר אחרי החופש הארור אני הולך לעבוד בפלחה הארורה… בואי!
נעמי: עזוב אותי!
יוסקה: מה דעתכם עליה – כמו את אני קונה על המשקל בתל־אביב? אצל פלישמן הקצב.
זלמן: (נכנס) יחרבתי כל הסדור־העבודה הזה סדרו אותי… ועם מי עם ה־מ.כ. שלנו!
יוסקה: למה?
זלמן: לתורנות שמירה…. בררר… יחד עם התנים והשכלים יהיה ואהה!…
יוסקה: בוא נרקוד!
זלמן: מה אתה צריך לרקוד לחם עם לחם בזמן שיש כאן בשר… (על נעמי)
נעמי: בוא אורי אני הולכת אתך…
יוסקה: לאן?
נעמי: על הטרקטור – בגשם. נמאסתם, אתם שומעים – נמאסתם! גם אני…
מסך
-
המילה מטושטשת ולא קריאה במקור ייתכן והכוונה ל“שמח” – הערת פב"י. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.