על מה נזעקו “בעלי התעשיה” / ברל כצנלסון

¹

על פּני קצף החיים הציבּוּריים מתנשׂא יצוּר חדש, וּשמוֹ – “התאַחדוּת בּעלי התעשׂיה”.

על כּוֹחה הכּלכּלי של התאחדוּת זוֹ ועל יצירתה המשקית טרם שמענוּ עד היוֹם. על אִרגוּן חבריה לעזרה הדדית, ליצירת אַשראי וכיבּוּש עבוֹדוֹת, לרכישת שוָקים, ליצירת תנאים יוֹתר נוחים לתעשׂיה בּארץ– לא הגיעה לציבּוּר כּל ידיעה. דברים מעין אלה מַשאירה ה“התאחדוּת”, כּנראה, ל“ציבּוּר הפּוֹעלים, ההוֹלכים בּעינים עצוּמוֹת אחרי חבּורה קטנה של מוֹרים מַתעים”, לאלה שאחזוּ בּ“שיטה של הרס”. יעסקוּ הם בּבּנקים, בּקבּלנוּיוֹת, בּכיבּוּש שוּק לתעשׂיה, בּמכירת תוֹצרת חקלאית. ההתאַחדוּת כּוֹחה בּדבר אחד – בּ “מלחמת המעמדוֹת”.

וּבכל פּעם שמַזלם הרע של פּוֹעלי יפוֹ יַשיאֵם להתגָר מלחמה ולצאת בּשביתה – ישׂישׂו בּעלי ה“התאחדוּת” אלֵי קרב, יחוּשוּ אל המערכה, ימלאוּ את חוֹבתם המַעמדית, יוֹסיפוּ עצים למדוּרה וישׂאוּ עין מפללת לשוֹטר הגוֹאל.

כּכה מוֹפיעה אלינוּ ה“התאחדוּת” לא פּעם. בּמקוֹם יכוֹלת כּלכּלית, בּמקוֹם יצירה מעמדית, היא מגלה אתה המַשׂטמה המַעמדית, העיורת, צרת-העין. כּך היה בּימי לֶוינשטיין-שוּלמן ²וכך היה גם הפּעם בימי גוֹרַלסקי-קְרִינִיצִי ³.

סכסוּך כּלכּלי רגיל. הבּעלים רצוּ להוֹריד את המַשׂכּוֹרת. הפּוֹעלים לא הסכּימוּ. פּרצה שביתה, שביתה הכי-רגילה. שביתה שאין בּה כּל סכּנה חס ושלוֹם למשטר הקפּיטליסטי. אַדרבּא, כּל בּעל-תעשׂיה סתם, בּלי מרכאוֹת, יבין, כּי בּמציאוּתנוּ הכּלכּלית כּיוֹם אין שביתה איזוֹ שהיא מן הדברים הנוֹחים בּיוֹתר לפּוֹעל, ואין כּל ערוּבּת נצחוֹן עמה. וּמאידך גיסא, בּעלים המתאוֹננים תדיר על יוֹקר-העבוֹדה, על חוֹסר-שוּק, על הפסדים, וּמקבּלים בּשעת שביתה “מוֹרטוֹריוּם” על שטרוֹתיהם, כּלוּם אין כּוֹחם של הבּעלים יפה לגמוֹר בּעצמם את הסכסוּך עם פוֹעליהם, כּלוּם אין “ההתחָרוּת הכּלכּלית החפשית”, אשר אוֹתה דוֹרשים תמיד הבּעלים, מספּיקה לגמוֹר את הענין בּכי-טוֹב?

סכסוּך כּזה ממעשׂי יוֹם יוֹם הוּא בּכל מדינה וּמדינה, וּבכל מקוֹם הוּא נפתר בּנקל בּין הצדדים המעוּנינים בּדבר, בּהתחשבוּת עם המצב המקוֹמי, מבּלי לגרוֹם הפסדים וּסקַנדַלים.

כּך נהוּג הדבר בּעוֹלם, וּמכּל שכּן שכּך צריך היה להיוֹת בּארצנוּ שכּולנוּ מחוּיבים וּמעוּנינים בּבנינה התכוּף.

אבל “חבוּרה קטנה של מסיתים לקחה את הסכסוּך הזה בּתוֹר אמצעי-תעמוּלה”.

נכוֹנים הדברים כּנכוֹן היוֹם. אוּלם היכן הם כּתוּבים? בּכרוּז “אל הקהל” של “התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה ונוֹתני-העבוֹדה וּמרכּז בּעלי-המלאכה”.

נכוֹנים הדברים. אילוּ היינו מסַדרים מחקר מדעי על השביתוֹת בּארץ, סיבּוֹתיהן, מַהלכן ותֹוצאוֹתיהן (דבר רצוּי ונחוּץ מאד!) היינו ודאי מוֹצאים, כּי כּל שביתה שאין עמה התערבוּת של “התאַחדוּת בעלי-התעשׂיה”, נגמרת בּאוֹפן הרבּה יוֹתר פּשוּט ויוֹתר מהיר. איני יוֹדע אם התערבוּת זוּ עוֹזרת לבּעלים, אוֹ חוֹסר-ההתערבוּת מיטיב לפּוֹעלים. בּזה אני מַרשה לעצמי לפקפּק, אוּלם שהתערבוֹת זו עוֹזרת להפיח קִריה, לסכסך בּענינינוּ את המשטרה, להרעיש את העוֹלם וּלמרר את דעת הקהל – זה בּרי.

כּל שביתה היא חרב-פּיפּיוֹת, ולא על נקַלה מחליט מוֹסד פּוֹעלים אַחראי לאחוֹז בּנשק זה. שביתה בּארץ-ישׂראל ודאי שאין נצחוֹנה מוּבטח בּצדה. וטוֹבי-המוֹרים של תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדים בּארצוֹת, אשר משם יצאנוּ, הזהירוּ דוקא על ריבּוּי השביתוֹת בּרחוֹב היהוּדי. גם בּרוּכוֹב בּמחקריו הסטַטיסטיים המוּפלאים ⁴, גם מֶדֶם ⁵בּהסתכּלוּתוֹ החיה עמדוּ על נטיה מוּפרזה זוֹ לשביתוֹת ועל תוֹצאוֹתיה הנפסדוֹת לכל החיים הכּלכּליים. “המוֹרים המַתעים” שבּארץ-ישׂראל פּחוֹת מכּל להוּטים הם אחרי שביתוֹת, פחוֹת מכּל נוֹטים הם לראוֹת בּשביתה את גוּלת הכּוֹתרת של תנוּעת הפּוֹעלים. ורוֹב השביתוֹת הפוֹרצוֹת בּארץ, מוּצלחוֹת אוֹ בּלתי-מוּצלחוֹת, זהירוֹת אוֹ נמהרוֹת, בּאוּ מתוֹך לַחַץ. מתוֹך לחץ התנאים וגם מתוֹך לחץ בּעלי-התעשׂיה, המביאים, אם מתוֹך אינטרסים שלהם ואם מתוֹך קַפּריזה וּשרירוּת-לב, לידי שביתה. ולא פּעם זקוּקים דוקא “המוֹרים המַתעים” להזהיר את הפוֹעלים מלהילָכד בּפח זה טוֹמנים להם בּעלי-התעשׂיה אוֹ עוֹשי-רצוֹנם.

עוֹד לפני זמן-מה, בּימי הועידה החקלאית בּפתח-תקוה ⁶, היינוּ עדים למעשׂה-פּרסוּם של שביתה. פּקיד שהביא את בּית-החרוֹשת לידי בַנקרוֹט, ידע לזַכּוֹת אח אָרחוֹ וּלהצדיק את מַפּוֹלת בּית-החרוֹשת שהוּפקד בּידוֹ בּשביתת-פּוֹעלים. מה עשׂה? הלך והוֹריד את משכּוֹרתם מ-18 גרוּש ליוֹם ל-15, והריץ טלגרמה לפּריס: שביתה. בּית החרוֹשת נסגר. פּוֹעלים עברים! הכרוֹניקר של “דוֹאר היוֹם” שירתוֹ, כּמוּבן, בּאמוּנה.

“התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה” פּירסמה כּרוֹז. בּפַּתוֹס נהדר. “אליכם, ראשי הציוֹנוּת; אליכם, הועד הלאוּמי; אליך, הישוּב כּוּלוֹ! הישוּב, פּקח עיניך והשמַע קוֹלך! כּי הסכּנה גדוֹלה מאד!”

איני יוֹדע כּמה בּעלי-תעשׂיה סוֹלידיים עוֹמדים בּאמת בּתוֹך תחוּמיה של התאחדוּת זוֹ. אוּלם סימן רע הוּא לבעלי-תעשׂיה, אם הם עוֹסקים בּכרוּזים. הסתדרוּת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אינה עוֹסקת בּכרוּזים פּוֹלֶמיים. מלאכה זוֹ השאירה ל“פרַקציַת-הפועלים” וּל“התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה”: יֶערב להם. וה“התאחדוּת”, כּנראה, לקחה לה את כּתיבת הכּרוּזים והשאירה לפּוֹעלים, ה“הוֹרסים” את המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוריוֹת, את בּנק-הפּוֹעלים ואת “המשבּיר”.

“יש להם קוּפוֹת, קרנוֹת, פּתקאוֹת המשבּיר” – מפעפּע בּכּרוז ארס הקנאה. טוֹב להם, לפּוֹעלים, יש לקנא בּהם. להם “פּתקאוֹת המשבּיר”, להם גם הרגשה עצמית מעוֹררת קנאה. קנאת-“יוֹרדים”. איני יוֹדע את מצבם החָמרי של “בּעלי-התעשׂיה”. יש מִדַבָּריהם שהם דוקא בּבחינת “עוֹלים”. התחילוּ בּתוֹר שוּליוֹת, בּתוֹר פּוֹעלים צַעקנים וקוֹראים לשביתוֹת, ועוֹמדים היוֹם בּ“מרוֹמי-התעשׂיה”, בּין ראשי בּוֹני הישוּב. אוּלם “יוֹרדים” הם בּבחינַה אחרת. כּל אלה " מי שהיוּ“, כּל אלה בּעלי האַמבּיציוֹת להיוֹת משהוּ, ויחד עם זה קטַני ההשׂגה החברתית וּלקוּיי החוּשים לפעוּלה ישוּבית בּת-מעוֹף, הם הם הקוֹבעים את אָפיה של המלחמה המַעמדית מרת-הנפש וּזעוּמת-העין, אשר בּעלי ה”התאחדוּת", מאֵין יכוֹלת לקלוֹע בּהסתדרוּת הכּללית וּבמוֹסדוֹתיה המרכּזיים, מנהלים בּפּוֹעל היפוֹאי.

וּמשׂטמה עיורת זוֹ, חַסרת כּוֹח מַעמדי, היא שעוֹשׂה מלחמה זוֹ לנלעגת כּל כּך. ההכרזוֹת ש“אנוּ לא בּאנוּ הנה לשם ניצוּל” בּפי בּעלי-תעשׂיה, והקוֹמדיוֹת הפּוֹליטיוֹת עם הדרישוֹת ה“מַקיפוֹת” ועזיבת האוּלם ⁷– כּמה זה עוֹשה לקלס את התעשׂיה הדלה שלנוּ.

עד כּאן בּעלי ה“התאחדוּת”. אוּלם “מרכּז בּעלי-המלאכה” מה ראה הוא להצטרף למַקהלה זוֹ? מה ראה הוּא להיגָרר בּזנבם של “בּעלי-התעשׂיה”? מה ענין לציבּור יהוּדים עמֵלים להכניס ראשם בּסכסוּך שבּין גוֹרַלסקי-קריניצי וּפוֹעליהם? מה ל“מרכּז” שגדל כּל הימים בּקרבתוֹ של ציבּור הפוֹעלים, מה לוֹ ולמפירי-שביתה, למפיחי-מדָנים וּלמַכניסי שוֹטרים ערבים בּינינוּ? האוּמנם זהוּ בּאמת רצוֹן הציבּור של בּעלי-המלאכה, אוֹ זוֹהי רק “חבוּרה קטנה” של גַבּאים המשתמשת בּחוֹתמת המרכּז ומנַבּלת את שמוֹ?

ואתם, הפּוֹעלים, אם לעצת ידידכם, “נוֹתני לחמכם” תשמעוּ – חדלוּ לכם מן ה“מוֹרים המַתעים”, השליכוּ אחרי גֵוכם את “קוּפּוֹתיכם, קרנוֹתיכם וּפתקאוֹת מַשבּירכם” וריחמוּ אתכם “בּעלי-התעשׂיה”, והוֹאילוּ אז האדוֹנים גוֹרַלסקי-קריניצי, שוֹשני וכּספי, לֶוינשטין ושוּלמן להדריככם לטוֹב לכם ולבניכם עד עוֹלם.

אייר תרפ"ג