¹

בּחיינוּ ישנם מצבים וחזיוֹנוֹת, אשר אנוּ בּוֹחרים להם את השתיקה. אם משוּם “אל תפתח פּה לַשׂטן”, אם מפּני החשש שמא תקיץ הרעה הרוֹדמת עדיין, אם מדאגת הזר, אשר יִלעג למִשְבַּתֵּנוּ אוֹ מחמת מוֹראוֹ של הכּוֹח החיצוֹני השוֹלט בּנוּ ועלוּל כּל שעה להַפנוֹת אלינוּ את חוּדה של בּיקָרתנוּ הפּנימית ולנעוֹץ אוֹתוֹ בּנוּ. אוּלם יש שמגיעוֹת שעוֹת קשוֹת בּיוֹתר, כּשהחשש חוֹלף לוֹ, בּאשר הרעה כּבר קיימת וּמַקיפה אוֹתנוּ בּקוּריה. בּמצב כּזה גוֹברת ההכּרה, כּי אין בִּידֵי השתיקה ליטוֹל את עוּקצוֹ של הרַע, להמתיק את מרירוּת הענינים. נשאר רק אמצעי אחד – להכריז על הסכּנה, לגלוֹת את פּני הדברים ולקרוֹא לפעוּלה וּלמילוּי-חוֹבה את כּל אלה, אשר בּידיהם כּוֹח כּל-שהוּא להציל וּלתקן.

ושעה קשה כּזוֹ הגיעה עדינוּ עכשיו.

הפּוּרענוּת, השלטת בּנוּ כּיוֹם, האיוּמה כּשהיא לעצמה בּשביל כּל מי שחי בּה וחש אוֹתה, והאיוּמה עוֹד יוֹתר בּתוֹצאוֹתיה, העלוּלוֹת למוֹטט את כּל קיוּמנוּ, שמָהּ – חוֹסר-עבוֹדה.

והאמת צריכה להיאָמר. פּוּרענוּת זוֹ אינה חדשה אִתנוּ. זה כּמה חדשים, חדשי-החוֹרף – העוֹנה הטבעית של חוֹסר-העבוֹדה – שהעבוֹדה הוֹלכת וּמצטמצמת, שהבּניה עוֹמדת, שהתעשׂיה כּוֹשלת. וזה כּמה חדשים שבּאָהלי הפוֹעלים, המתרוֹננים וּמתקהלים, גדוֹלה המצוּקה. יוֹם עבוֹדה אחד צריך לכלכּל כּמה חברים של קיבּוץ. מנת-האוֹכל הוֹלכת וּפוֹחתת. הלוָאה של 25 גרוּש מקוּפּת-המלוה של ההסתדרוּת בּאה בּמקוֹם פּרנסת השבוּע. ואילמלא אָפיוֹ המַעמדי המגוּבּש של ציבּוּר-הפוֹעלים, אילמלא הסתדרוּתוֹ וּמוֹסדוֹתיה, עם התאַמצוּתם העִילָאית, עם ה“קוֹמבּינַציוֹת” המַאליפות חדשים לבּקרים, עם העבוֹדה הנוֹצרת יש מאַיִן – על ידי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, עם ה“פּתקאוֹת”² – המַקטינוֹת את מצוּקת חוֹסר הכּסף – של “המשבּיר”, עם האַשראי הפּנימי של בּנק-הפּוֹעלים, עם העזרה המִסכּנה של קוּפּת-המלוה, אילמלא כּל אוֹתה הפּעוּלה הכּלכּלית וההתאַמצוּת הסידוּרית – מי יוֹדע אנה היינוּ בּאים כּיוֹם. ורק המצב המיוּחד שבּארץ, אשר בּה ציבּוּר הפּועֹלים דוֹאג לעצמוֹ, יוֹצר מתוֹך עצמוֹ, יוֹנק את לשד-עצמוֹ, מסייע מצדוֹ לכל אפשרוּת שהיא של קיוּם משק ויצירת עבוֹדה, ואינוֹ מניח כּל הזדמנוּת שהיא, בּכל התנאים, להחזקת המעמד, מצב זה הוּא שדחה את הקַטַסטרוֹפה, הוּא שריכּז את הסבל פּנימה, עשׂהוּ לבלתי-נראה וּלבלתי-נשמע בּחוּצוֹת.

אוּלם החוֹרף עבר. והמצב לא הוּטב. וכוֹח הסבל הוֹלך וכוֹשל.

הפּוֹעל רעב. הפּוֹעל הוֹלך בּטל. המצוּקה הקיפה את הציבּוּר כּוּלוֹ, מן הפּוֹעל המוּמחה ועד העוֹלה היוֹשב בּמחנה ועיניו כָּלוֹת לצאת מיוֵן הבּטלה ולחם החסד. הפּוֹעל מתנַון. התקוה לחיים פּרוֹדוּקטיביים, לקיוּם אנוֹשי כּל-שהוּא בּעבוֹדה – ניטלת. עוֹלמוֹ הוֹלך ונחרב. וכל זה הוֹיֶה בִפְנים, בּחדרי-חדרים, בּתוֹך האוֹהלים והצריפים. מה יוֹדע על זה בּעל-הבּית, העסקן, חבר ועד המוֹשבה, מנהל המוֹסד הכּספּי? כּל הכּאב וכל המרי וכל קשי-הרוּח מוּפנה פּנימה אל הכּוֹח היחיד, אשר בּוֹ הוּא נפגש, אל ההסתדרוּת, אל מוֹסדוֹתיה, אל אוֹתם האנשים המוּעטים, הנוֹשׂאים בּדאגתוֹ, בּטָרחו וּבסבלוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים, היוֹצאים מן הכּוחוֹת בּכדי להציל מה שאפשר, בּכדי להחזיק מעמד כּל כּמה שאפשר. וסבל הרעב והבּטלה המבַלה ומכַלה את כּוֹחוֹ של הפּרט נעשׂה לשוֹט שוֹטף, העוֹמד לגרוֹף ולסחוֹף את אשר יצרנוּ בּכל שנוֹת עמָלֵנוּ.

וּבשעה זוֹ, הרת-הסכּנוֹת, כּשהציבּוּר העוֹבד כּוֹרע תחת משׂאוֹ, נאבק עם הרעב ועם היאוּש, אַיָם כּל אלה, אשר עליהם שׂוּמה האַחריוּת על המצב? אַים כּל המוֹסדוֹת, אשר עד כּמה שיכלתם החָמרית היא עכשיו מוּגבּלת וּמצוּמצמת, הרי היא עוֹלה פּי כּמה וכמה על יכלתם הכּספּית של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים? אַיהוּ הבּנק האיפּותיקאי, אשר עליו הטילו כּל כּך הרבּה תקווֹת? אַיָם הבּנקים הרבּים של הבּרַנדייסיסטים, אשר עליהם מסַפּרים בּאמריקה גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת? אין חוֹלה, אין מרגיש ואין מַשגיח בּשוֹאה המתחוֹללת.

דברים אלה אין כּוָנתם לתאר את המצב כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. עדיין יש הכּרת הצוֹרך להתאפּק, להבליג. אוּלם יהיוּ הדברים האלה לאַזהרה חמוּרה. יתעוֹרר נא הפּעם חוּש האַחריוּת. יֵדע זאת הקהל, תסבּיר זאת העתוֹנוּת, ירגישו זאת וַעדי הערים והעיריוֹת, המוֹסדוֹת הכּספּיים, הכּוֹחוֹת הציבּוּריים. ישָמעוּ הדברים אפילו בּמוֹשבוֹת. יבינוּ כּי המצב מוּכרח להשתנוֹת בּעוֹד מוֹעד. בּעוֹד מוֹעד.

ניסן תרפ"ג