רקע
סמי פדר
הצגת תיאטרון במחנה בוּנצלאַו
תיאטרון הקאצט.png

ימי חנוכה. ימים אחדים ירד שלג ועטה את הכל בלבן. אחריו באה קרה והוציאה מאתנו, מאנשי המחנה, את שארית החיות הקטנה. קפואים מקור עז ועייפים עד מוות מעמלנו חזרנו למחנה. לאחר המיפקד, משמע לאחר עמידה של שעה בקור, עד שחזרו כל הפלוגות ונסתיימה ספירת החוזרים, נכנסנו לצריפים. התרחצנו והתייצבנו בתור לקבל מנת לחם ומרק.

לאחר שאכלנו את מעט המרק (את מנת הלחם הצפין כל אחד למחר לשעות העבודה), ישבנו חברים בצוותא, והעלינו זכרונות על ימי החנוכה בבית.

– אח – נאנח אחד ואמר – אני נזכר בימי החנוכה אצלנו בעיירה…. נרות חנוכה… אכילת הלביבות, הסופגניות, השוויסקים משומן אווזים שהוכן לפסח…

– כל זה לא היה העיקר – מעיר חברו – שכחת את חיי החברה, המיפלגות, האירגונים, הכינוסים, ההרצאות ותערוכות־האמנות, התיאטרון והחוגים הדרמטיים שלנו. היו ימים…

וכל אחד ואחד שקע בזכרונות מימים עברו, ישב דומם ותוגה אפפה אותו. ואני שיסעתי את הדממה:

– חברה – אמרתי מדוע לא נעסוק בהצגות תיאטרון גם בימי חנוכה אלה כן, כאן במחנה.

– מה, מה אמרת? – עונה אחד – כאן במחנה הצגת תיאטרון ביידיש?

– מדוע לא? עניתי.

כולם זרקו עליי מבט של השתאות, כלום אני מתלוצץ, ואולי נתרופף כוח חשיבתי.

– ראשית כל – העיר אחד – מי ירשה לך לשחק כאן בהצגת תיאטרון? ושנית, אם אפילו כן, היכן ומניין תיקח הצגה, כלומר מחזה?

– איכשהו נסתדר – עניתי ושאלתי שוב: – מי מתנדב לעזור לי במעשה האירגון ומי רוצה להשתתף כשחקן?

כמעט כולם הביעו את רצונם לשתף אתי פעולה באירגון וגם במשחק. קמתי והלכתי אל ראש היהודים.

– ראש היהודים – אמרתי – הלא ידוע לך, כי הנני במאי תיאטרון. בדעתי להכין לכבוד חנוכה הצגת תיאטרון.

– מה ברצונך לעשות? – שאל אותי ראש היהודים שבמחנה.

– הצגת תיאטרון לכבוד חנוכה.

הוא העיף עליי מבט כעל מטורף – מה?!… אתה מתכוון ברצינות, או חומד לך לצון? הסתלק! ואל תבלבל את המוח. יש לי דאגות אחרות.

– לא –אמרתי באמת ובתמים אני מתכוון להכין הצגה לחנוכה.

– מה אתה סבור – הוא עונה לי – אתה ב“מוזה” שבבנדין, או ב“לירה” שבסוֹסנוֹביץ, שעלה בדעתך לערוך הצגה?… שכחת כי אתה “שוכן כבוד” במחנה כפייה יהודי? מפקד המחנה עלול לתת לך תיאטרון, שתזכרהו לעולמי־עד. הוא עלול לשלוח הודעה לברלין. ואז חסל ראש יהודים כאן. אני אישלח לעבודות עונשין ואותך יגלו, מי יודע לאן. הנח לי… עזוב את תכנית ההבל, אם אינך רוצה להיות הגורם לצרות רבות במחנה.

– אני סמוך ובטוח, ראש היהודים, כי לא יאונה לך כל רע. יש לי רעיון. פנה למפקד המחנה וכה תאמר לו: כיוון שהימים מתקרבים לימי הולדת הנוצרי, אתם מתבקשים להרשות לנו לערוך ערב בילוי מועט עם קצת שירה ומישחק. ועוד תאמר לו, כי ערב “שינוי” זה, לדעתך, עתיד להשפיע יפה על מצב רוחם של האנשים. נסה – אמרתי – מה איכפת לך?

ראש היהודים הרהר בדבר והלך למפקד המחנה. הוא השתהה אצלו זמן רב. במתח רב חיכיתי לתוצאות ביקורו. והנה ראיתיו מבעד חלון הצריף חוזר מתחייך. כשניכנס אלי אמר: – הוא הרשה. אבל אך ורק לשעתיים. והוסיף: אוי ואבוי יהיה לנו, אם תגיע קובלנה מהנהלת העבודה, “כי היהודים אינם עובדים כראוי”.

עניתי: – ראש היהודים, אין דבריו מפחידים אותנו. בין אם נשחק בתיאטרון ובין אם לא נשחק יהיו אותן הטענות. מוטב איפוא, שנבחר במישחק.

מיד התחלתי לפעול ולארגן הצגת תיאטרון ופתחתי בחזרות.

זכרתי יפה מאד את המערכה הראשונה של המחזה המשיחי “הגוֹאל” לאֵמיל ברנהרד. זכרתי את החזרות הראשונות בסטודיה של התיאטרון היידישאי בברלין (1927–1933) בבימויו של צבי פרידלנד מ“הבימה”. צבי פרידלנד עיבד אז עם הסטודיה רק מערכה אחת, כי חזר עם “הבימה”1 לארץ־ישראל. את כל שלוש המערכות של “הגוֹאל” הצגתי זמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה בחוג הדרמטי בסוֹסנוֹביץ בבניין התיאטרון העירוני. את המערכה הראשונה זכרתי יפה בעל־פה.

(בחוג “מוּזה” בבנדין ביימתי מלבד הצגות גדולות גם את ה“אמנות הזעירה”, ולכן זכרתי בעל־פה תמונות אחדות, כמו למשל: “הגוי של שבת” לי"ל פרץ, “עשרים דוֹלר” למשה נדיר. תמונות אחדות לבימה “האמנות הזעירה” חיברתי בעצמי וביימתי בצירוף שירי עם ביידיש).

התחילו ההכנות ליום של חנוכה. חבר אחד בנה בסתר בסדנת הבנייה מנורת חנוכה, וחלקים חלקים הבריח למחנה ושם הרכיב אותה. חבר שני “אירגן” (קנה במשיכה) שמן להדלקת נרות־הפתילים, שלישי – השיג גיר צבעוני: כחול, אדום, צהוב! וכדומה. לעשיית זקנים ופיאות “השיגו” צמר זכוכית. מצריף החולים קיבלנו מהאח חיים ווֹלנרמן צמר גפן.

ערב ערב, עייפים לאחר עמלנו המפרך ולאחר המיפקדים, עסקנו בחזרות בשקט.

אני נזכר בשמות חברים אחדים, שהשתתפו כשחקנים בהצגה זו: יצחק כץ, שלמה גוּטמן, יוסף שוורץ, דאַטנר, אוֹפטוֹבסקי, קוּרט נאַבל, מנדל בוּטניק, י. זילברניק ואחרים (לצערי הרב, פרחו שמותיהם מזכרוני). אגב, יצחק כץ, יוסף שוורץ, שלמה גוטמן, מנדל בוטניק, י. זילברניק ואחרים השתתפו לאחר השחרור גם ב“תיאטרון הקאצט” שבברגן־בלזן.

המתח במחנה היה רב, והכל ציפו בקוצר רוח לחגיגת החנוכה ולהצגת התיאטרון.

ביום ראשון בערב הזזנו בצריף הגדול שבמחנה את “מיטותינו” הצידה וקבענו במה. שתי שמיכות שימשו לנו למסך. איפרתי את השחקנים בפיח מהתנור ובגיר מצבעים שונים. הדבקתי להם זקנים עשויים מצמר גפן ומצמר זכוכית.

“הגואל” הוא דרמה משיחית: פרעות בעיירה, היהודים מתחבאים בבית הכנסת, מתפללים ליושב מרום וקוראים פרקי תהילים. איש זר בא ומציג עצמו כמשיח. העיירה נתונה בצרה, רואה בו את המושיע. בסופו של דבר אוכזבו היהודים מרות מהמשיח.

ביימתי את המערכה הראשונה והייתה זו כאילו הצגה שלמה בפני עצמה. בסוף ההצגה הוספתי את המשפט: “יהודים, חזקו ואמצו! משיח חייב לבוא ויבוא!”…

לאחר השחרור הצגתי אותה מערכה, ובצוות השתתפו רבים מהשחקנים של ההצגה במחנה בוּנצלאַוּ.

העליתי על הבמה לסיום המערכה פרטיזאַנים לוחמים, נשקם בידיהם והם הכריזו: “רק בכוחות עצמכם תשתחררו!” ושרו את “העיירה בוערת” לגבירטיג ובסוף ההצגה: “אל נא תאמר: הנה דרכי האחרונה” להירש גליק.

היו אלה ימי ההעפלה לארץ – העלייה ללא רשות האנגלים, שסגרו את שערי המחנות ושמרו על היהודים, שלא יעלו ארצה ללא קבלת רשות מהם.

כל האסירים נתכנסו בצריף הגדול. עלה בידינו להביא להצגה גם את הבנות שעבדו במטבח.

אבל באותו רגע, שבו רציתי לתת אות להתחלת ההצגה, שמעתי רעש ב“אולם” ודממה פתאומית השתררה. אני מציץ בסדק המסך: אוי, שוד ושבר!… מפקד המחנה הגיע. לכתחילה אחזוני חיל ורעדה, אך מייד התאוששתי. יצאתי לפני המסך ופתחתי בנאום פתיחה בגרמנית:

– חברים, מפקד המחנה הרשה לנו לחוג במשך שעתיים את חג המולד. ראש היהודים הבטיח למפקד המחנה, שלא יהיו שום קשיים בעבודה לאחר הבילוי.

ברוח זו המשכתי את דברי הפתיחה. והנה ראיתי, כי מפקד המחנה יצא מן הצריף – ואנו פתחנו בחגיגת חג החנוכה.

בהתחלה יצא חבר והדליק נר של חנוכה. וכולנו שרנו יחד “מעוז צור” והתחלנו בהצגה.

בימי כל פעולתי בתיאטרון שלי ובשל אחרים לא ראיתי קהל נלהב ומסור כציבור שבמחנה. אנשים ישבו מתוחים ועלזו כילדים קטנים, מחאו כפיים ורקעו ברגליהם. ואני חששתי, כי למשמר הגרמני יגיעו הקולות והוא ישבית את כל ההצגה.

לאות תודה והוקרה על ההצגה של חג החנוכה במחנה בימים כה מרים ואכזרים, נתנו בני הכפייה לשחקנים את הטוב ואת היקר ביותר, שהיה ברשותם: סיגריות, מנות לחם, תפוחי אדמה וכדומה.

בסוף ההצגה הודו הנוכחים לצוות השחקנים במחיאות כפיים ממושכות מאוד, כאילו שאפו לעצור לרגעים נוספים את השעתיים של חגיגת יום־טוב של חנוכה.

לאחר השחרור הצגתי במיוחד את המערכה הראשונה של “הגואל” ב“תיאטרון הקצאט” בברגן־בלזן, לזכר אותה הצגה במחנה הכפייה של היטלר. וכשהציג “תיאטרון הקצאט” בפריז בתיאטרון שרה ברנארד, נכח במקום מוֹריס שוורץ מהתיאטרון האמנותי שבארה"ב. בהפסקה ניגש אליי אל מאחורי הקלעים ואמר: “ביצוע יפה של מחזה. אבל מהם דרכי האיפיון האלה והזקנים האלה מהם? זו לי הפעם הראשונה בחיי, שאני רואה כאלה על הבמה”.

עניתי לו בקיצור נמרץ: “אלה של הקאצט”.


[ כרטיס חבר של “תיאטרון הקאצט”]

תיאטרון הקאצט 1.png


  1. “ה”בימה“ ” במקור המודפס – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות