קטע מהמאמר, שהודפס בעיתון “אוּנדזער שטימע” (קולנו) בברגן־בלזן ב־15.4.1946 ביום השנה לשחרורנו.

"ביום השחרור, כשהטיפוס השתולל והשלים את הפעולה של הס.ס, התכנסה קבוצת חברים כדי להקים ועד יהודי. ההתחלה הייתה קשה. תבענו גושי מגורים נפרדים ובראשם בא־כח יהודי ליד המיפקדה האנגלית. נחלנו ניצחון חלקי במאבקנו זה, ויוסף רוזנזפט היה נציגנו לפני הרשות.

שנה לאחר השחרור נמצאנו עוד באותו מקום, שבו נספו אבותינו, אימותינו, אחים, אחיות וילדים – באותו מקום, שבו נתנסינו בייסורים מרים ונוראים. ידוע ידענו, כי קשה תהיה דרכנו החדשה. עוד באותם ימים, כשהיו באים למחנה נציגי עמים שונים לעזרת בני עמם, לא ראינו יהודי, פרט לכמה “רבאים” – רבנים צבאיים, שביקרו אותנו במקרה. הם עשו הכל כמיטב יכולתם. אבל יכולתם הייתה מינימלית, מצומצמת מאוד. החולים המורעבים השתוקקו לפת לחם, לספל קפה חם ומתוק ואפילו לחתיכת שוקולד…

ובכל זאת לאט לאט התקדם הוועד. הוקמו מחלקות שונות, שהתאימו למשימות החדשות. בראשית יולי 1945 נערך כינוס כל נציגי המחנות באזור האנגלי. זו הייתה הוועידה הראשונה, שבה הונח היסוד של הוועד המרכזי. בשיחתי הפרטית עם סוניה בוֹצ’קוֹבסקה, יוסף רוֹזנזפט והד"ר צבי הלפגוֹט (עזריה) הוחלט להקים מחלקה לתרבות וחוג דרמתי בהנהלתי.

בישיבת הוועד נבחרה וועדה של שלושה: חוה קילמן, סוֹניה בוֹצ’קוֹבסקה וסמי פדר. אלה הטילו על עצמם את המשימה לבצע את הפעולות הראשונות.

מודעות במחנה בישרו על ייסוד בתי־ספר, ספרייה, אולם קריאה וחוג דרמטי. כל צעד נתקל בקשיים שלא ישוערו. לא היה לנו כלום: לא ספרות, לא כלי נגינה, לא צבעים או תפאורות, ואין להעלות על הדעת חליפות בגדים למישחק. אבל הרצון העז והטוב ליצור משהו ביידיש, להעלות את הרמה של בני הכפייה לשעבר – גבר על המכשולים. נפש היהודי בן המחנות, המורעב במשך שנות השעבוד, ערגה למילה יהודית, לזמר יהודי. מחוץ לארץ לא קיבלנו אז שום עזרה בתחום זה. הרבנים הביאו לנו רק מזוזות קטנות וזו הייתה כל הספרות היהודית. בזה, כמובן, לא יכולנו לעורר עניין בלב בני הנעורים שלנו ולמשוך אותם לפעולות תרבות.

יחד עם פתיחת בתי־ספר וקורסים למבוגרים ולילדים פתחנו ב־14.7.1945 בהרצאות הראשונות של הסטודיה הדרמטית. החזרות נערכו בבית הספר האנגלי. השתתפו בהן עשרה חברים. בחנתי את כישוריהם. כבר בראשית פעולתנו ניקבה את המוח השאלה, היכן נקבל תווים, שירים ותמלילי שירים. נוסף לכל אלה הודיע לנו מנהל בית הספר האנגלי על סירובו להרשות לנו לעבוד בבניין ביה"ס. אבל מצאנו מוצא: כל היודע שירי־עם ביידיש ישמיע אותם לפנינו. הח' סוֹניה בוֹצ’קוֹבסקה שרה לפנינו כמה שירים לבביים ביידיש ואנחנו רשמנו אותם בו במקום. אחר כך באו האחיות וידוּצ’ינסקי ואחרות ופשטנו על כל הבתים והבלוקים לחפש סיפרות יידיש ומוסיקה עממית. כל מי ששמר בזכרונו איזה שיר או דיקלום, קטע של הצגה ואולי גם מחזה שלם, קרא דיקלם או הציג לפנינו, ואנו רשמנו.

כך אספנו שירי גיטו ושירי קאצט. חלק משירים אלה הוצאנו לאור בספרים.

קודם היו נערות וצעירים יהודים משחקים בחוגי דרמה פולניים, אונגריים, או לא־יהודים אחרים. כשהקמנו את הסטודיה הדרמטית ברמה, שלא נפלה מרמות הסטודיות של בני עמים אחרים במחנות, באו אלינו רוב בני הנוער היהודי. ביניהם הגיעה אלינו הכוֹריאוֹגרפית דוֹללי קוֹץ מהתיאטרון הפולני. ממחנות אחרים הצטרפו אלינו החברים: ברל פרידלר ובר פיאנקני. עוד לפני מלחמת העולם השנייה שיחקו שניים אלה בבימויי בתיאטרון “מוּזה” בבנדין שבפולין. חלק גדול מן החברים וביניהם: שלמה גוטמן, אליעזר ווֹלקוֹביץ', יצחק כץ, יוסף שוורץ, יצחק זילברניק, מנדל בוּטניק ואחרים שיחקו בהדרכתי בקאצט בוּנצלאַוּ.

מטעמים עקרוניים החלטנו להציג גם עכשיו חלק גדול מתמונות הקאצט, שהצגנו במחנה היטלר.

לסטודיה שלנו ניתן השם: “תיאטרון הקאצט”. בתיאטרון זה הייתה כוונתנו להציב יד ושם, מצבה חיה, לששת מיליוני קדושינו.

השער הצבעוני צוייר ע"י י. נפרסטיק]

במאמצים קשים אירגנו את הצגתנו הראשונה. לאחר זמן בא לעזרתנו ה“ג’וינט” וה“רליאף” (ועד־העזרה היהודי באנגליה) בזוטות שונות. ובכל זאת הייתה לעזרה זו חשיבות רבה. ההצגה הראשונה נערכה ב־6 בספטמבר 1945. אלפים ביקרו בה, והיא עשתה רושם רב על היהודים ואף על לא־יהודים.

לאחר מכן שאפנו להרחיב את פעולתנו, להציג לא רק מחזות בני מערכה אחת ותמונות, שחיברנו בעצמנו. אולם, לצערנו, לא קיבלנו די חומר מחוץ לארץ, כדי שנוכל לבצע את תוכניתנו. ואם הגיעו אלינו מחזות מחוץ לארץ, היו אלה על־פי רוב מחזות ישנים ואוֹפירטות זולות.

עד שיצאנו למסע הצגות לחו"ל ביוני 1947, הצגנו שבע תוכניות, עשר הצגות מוסיקליות מסוג האמנות הזעירה, 47 הצגות תיאטרון, ובבית החולים אשר בברגן־בלזן – 22 הופעות של האמנות הזעירה וכן גם הצגה אחת בליווי מוסיקלי.

ערי השדה לא יכלו ליהנות מהתיאטרון במידה מתאימה בגלל קשיי התעבורה. במקומות רבים לא מצאנו אולם מתאים, כי נתקלנו בקשיים מטעמים פוליטיים. בכל זאת נערכו הצגות תיאטרון בהנוֹבר, בבראַוּנשווייג וּבהרצבוּרג.

רבבות צופים ביקרו את ההצגות.

חברי “תיאטרון הקאצט” בברגן־בלזן לפי סדר א"ב:

אַברמצ’יק פרדה, אייזיקוֹביץ פסיה, בוצ’קובסקה סוניה, בונק צילה, הופמן פייגה, וידוּצ’ינסקה בבה, וידוּצ’נסקה דוֹרה, ווייסבלט צילה, כץ אַדז’ה, לנטוֹש אליזבט, לסקר אַניטה, מאַטיי לילי, מאֶלר צישה, פרנק נאַטי, פרידמן חיה, פרידמן מלה, קוֹץ דוֹללי, קרשנבלוּם לוֹלה, קוּפרמינץ אילזה, רוֹטשטיין פלה, רזניק טניה.

בוּטניק מנדל, בלוּם שלמה, גוטמן שלמה, גוּרפינקל יעקב, גיטלר בניק, גינזבוּרג הניק, ויז’ניצר אברהם, ווֹלקוֹביץ אליעזר, ואַקס הניק, זילברניק יצחק, כץ יצחק, פיאֶנקני בריש, פליך ישראל, פדר סמי, פרידלר ברל, פרוּכטר רוּדי, פאַרנס ציקלוֹי, פרידמן ישראל, ציווּש יעקב, רפוֹביץ שלום, רזניק יוּדל, שוורץ יוסף, שטייאֶר פינחס, שלזינגר שאַמשא.

★

חברי הסטודיה עם הבמאי סמי פדר

יושבים בשורה א' מימין: פיאֶנקני בריש, גוּטמן שלמה, רזניק טוֹניה, הופמן פיגה, וולקוביץ' אליעזר, שוורץ יוסף, פרידמן ישראל שורה ב': בוטניק מנדל, כץ אדז’ה, וידוּצ’ינסקה דוֹרה, בּוֹנק צילה, בּוֹצ’קובסקה סוניה, פדר סמי, קוץ דוללי, פרידמן מלה, פרידמן חיה

שורה ג': פליך ישראל, גורפינקל יעקב, וידוּצ’ינסקה בבה, פרידלר ברל, שטייאֶר פינחס, זילברניק יצחק.]

העיתונאי היהודי המפורסם מריאַן ז’יד, נכח בהצגת תיאטרון הקאצט וכתב: הם משחקים בדיוק, כפי שהם כותבים: בדמע ובדם, במסירות נפש ובאהבה. עוד לא הייתה תופעה תיאטרונית כזו בתולדות התיאטרון שלנו. השחקנים אינם צריכים ללמוד לחוות את תפקידיהם. הם חוו את התפקידים במציאות האבלה במחנות הריכוז הנאַציים, בגיטאות, ביערות פולין, נרדפים ומעונים ככלבים ללא בית על־ידי העולם העוין של הרוצחים.

פעמיים נכחתי בהצגה שלהם – פעמיים באותה הצגה. הייתי נרגש במעמקי לבי. נגלה לפניי עולם חדש, מציאות תיאטרלית חדשה, אמנות יהודית חדשה. הם סחפו אותי לתהום מחנות הריכוז וההשמדה, אל עמק הבכא, המוות והזוהמה, אל החלאים והרעב, להשפלת האדם והיהודי. לאחר דקה הם הוציאוני מהתהום הזאת והעלוני לחיי המציאות שלהם, לתקוותיהם ולחלומותיהם, אל רוח חזקה ולב אמיץ, אל אמונה בעצמם ביושר ובערכו הנשגב של היהודי.

… ומאבקיהם, ומעשיהם, וגבורתם ואמץ לבם.

… הם קראו לתיאטרון היידי שלהם בברגן־בלזן “סטודיה דרמתית” או סתם “סטודית התיאטרון של הוועד היהודי”. אבל יותר נכון היה לכנותו בשם “תיאטרון הקאצט היהודי” (קאצט – הוא שם מקוצר למחנה ריכוז), משום שהוא עוסק בעיקר בהצגות של יצירות הקאצט, כי הוא הטיל על עצמו את המשימה ואת החובה לתאר על הבמה את מציאות הזוועה של שנות הכיבוש הנאצי. כל מה שהם מציגים – כל השירים, המוּשרים בפי הזמרים, כולם הם יצירות הגיטו ומחנות הריכוז…

מה רצוי היה, כי תינתן האפשרות ליהודים בכל אתר ואתר להיות נוכחים לפחות בהצגה אחת של התיאטרון הזה. הם לא היו שוכחים אותה לעולם. הם היו מנשקים את ידי השחקנים, הידיים שעליהן מקועקע מספר של ספרות אחדות של מחנות ההשמדה באַוּשביץ – אותו סמל קלון העבדות וההשפלה, הפך לסמל הגאווה היהודית והכבוד הלאומי – – –

כי רבים וגדולים היו ייסוריהם ונשגבה היא אמונתם!

(“די אידישע צייטונג”, ארגנטינה, 2.11.1945 ).

1. “הגואל” מערכון לפי אֶמיל ברנהאַרדט, מעובד על־ידי סמי פדר

(מוקדש לחברי היקר ולמורי צבי פרידלנד איש “הבימה”)

בביצוע: בוֹצ’קוֹבסקה סוֹניה, הופמן פייגה, וידוּצ’ינסקה דורה, וידוּצ’ינסקה בבה, פרידמן מלה, פרידמן חיה, כץ אַדז’ה, קרשנבלום לוֹלה, רזניק טוֹניה, גוּטמן שלמה, ווֹלקוביץ' אליעזר, זילברניק יצחק, פרידלר ברל, פרוכטר רוּדי, ציווּש יעקב, פרידמן ישראל, כץ יצחק, שטייאַר פנחס, שוורץ יוסף, בוּטניק מנדל.

2. “מחול האם” – דוֹללי קוֹץ

3. “צל” – סמי פדר בביצוע סוניה בוצ’קובסקה.

4. “זה התחיל כך” – סמי פדר בביצוע כל הצוות.

5. “שוב לא הצלחת” – סמי פדר בביצוע סוניה בוֹצ’קוֹבסקה, סמי פדר, ברל פרידלר.

חלק ב'

6. “אחת, שתיים, שלוש” – מאת לוצקי בביצוע סוֹניה בוֹצ’קוֹבסקה.

7. “מה שהלבנה מספרת” לפי י"ל פרץ בביצוע צילי בוֹנק, טוֹניה רזניק.

8. ריקוד התפילין" –מאת דוֹללי קוֹץ בביצוע דוֹללי קוֹץ, טוֹניה רזניק, צילי בוֹנק, מלה פרידמן, צסיה מאַלר.

9. “מנגני חצר” – בביצוע סוֹניה בוֹצ’קוֹבסקה, יצחק זילברניק, שלמה גוּטמן.

חלק ג'

“פרטיזנים” סקץ' – מערכון מאת סמי פדר, רקוד מאת דוֹללי קוֹץ בביצוע כל הצוות.

…אמא אני כה ירא, מפחד, מפחד!…

– הס ילדי, עוד מעט והדלת תיפתח.

שוב תזרח השמש ואנו נשתחרר

“הגואל” לפי אַמיל ברנהאַרדט

…יהודים. הבה נתפלל, נתחנן לפני יושב מרום!

“חננו ה', חננו, כי אומללים אנחנו!”

– זה שלושה ימים הם משתוללים בכפרנו. אוכל לא בא אל פינו. אין מים לשתות.

אוי, רבונו־של־עולם. מתי יגיע הקץ?!

“הגואל” לפי אַמיל ברנהאַרדט

…אינו נראה כיהודי… דומה, שהוא זר…

– רבי, גוי, קוזק כאן!!!

– ו… אוליי הוא המשיח?…

– משיח?…

– רבי כאן. א!!!

– הזר, מי אתה?…

“הגואל” לפי אַמיל ברנהאַרדט

– ומי ישחרר אותנו?…

– אתם חייבים לשחרר את עצמכם!…

“הגואל” לפי אַמיל ברנהאַרדט

כבר נרצחו הכל ונשרפו

ואפילו המתים כבר חוּללוּ

ואת עצמי לצל הפכו,

אך לא ימוש מהם ביום ובליל

של המיליונים המעונים הצל.

“הצל” מאת סמי פדר

[…יהודים, שוב תולים!…

התליות התליות מוצאות חן בעיניכם, מה?…]

“כך זה התחיל” מאת סמי פדר

[: “החזירו לי את ילדי…”]

“האם” ריקוד מאת דוֹללי קוֹץ

שמעו, שמעו, כל שלשמוע לא הסכים

מצעדנו דרך כל ספי השכוֹל

עתה שמעו כל עיר ועיר – הכל.

צועדים אנחנו–הד מת של חיים.

לנוח לא ניתן לכם אף רגע קט,

נצעד, נצעד, נצעד.

“ראיתי הר” מאת משה שולשטיין

אתם, דומני, נטרפה עליכם דעתכם. התרוננתם ובכל היער

מהדהד קולכם, היכן היא סוניה השחורה? דרושים לנו אקדחים. סוניה, הנה לך

ניירות וכסף… ראי, קני כל מה שתוכלי להשיג.

“ב”הפרטיזנים" מאת סמי פדר

– נשתה איפוא לבריאותך, העלמה גראטה.

– לא, לבריאות המנהיג. (בלחש) אני צריכה נשק, אקדחים. אני משלמת יפה.

(ממשיך לשיר) הכול עובר, הכול חולף, לאחר כל דצמבר מגיע שוב מאַי.

“הפרטיזנים” מאת סמי פדר

– ינקהלה, אכלת?

– לא, אבא לא הביא!

– שלי חולה… אמא בוכה.

– נלך!

– לא. מוטב לרוץ. קר.

“מסיפורי הלבנה” לפי י.ל. פרץ

מגודר בחומות ובתיל

הגיטו במוות נאבק

אין רואים אלא צל של אדם,

עצמות עקומות ועור מק.

רחמו, יהודים רחמו,

פת לחם לנו זרקו,

רחמו יהודים, רחמו,

במצוקתינו עיזרו.

פאולינה בראַוּן

(מנגני גיטו בחצרות בתיאטרון הקאצט)

…אולי תדברי אתו, כי ידבר עם אביו, ואביו ידבר עם הזקן, שלא יציק לנו בטובו הרב בדרישת שכר הדירה.]

“הזכייה הגדולה” (200,000 ) לשלום עליכם.

בחלומי אני עומד לי ליד שולחני שקוע בהרהורים והמספריים בידי, נושא עיניי והנה רואה אני אילן באמצע הבית… ועל האילן צומחים דינרי זהב…]

מה השאלה?! כל הצעה היא שידוך בעיניך? זה משהו מצוין, שכה אחיה אתה ועם אשתך, כשם שדבריי הם אמת.]

“הזכייה הגדולה” (200,000) לשלום־עליכם.

הצגתנו הראשונה נערכה ב־6 בספטמבר 1945, על אף כל הקשיים והאילתור, היה הכל מוכן להצגת־הבכורה, כנהוג אצל שחקנים בעלי נסיון.

הצגת־הבכורה היתה חויה בלתי־נשכחת. האולם, על אלף מקומותיו, היה מלא שעות אחדות לפני הפתיחה. משטרת המחנה לא יכלה לעצור הסתערותם של אנשים שלא השיגו מקומות. יחידת־צבא נאלצה לחסום את הדרך לתיאטרון, כדי שנוכל להתחיל במשחק.

לפני הרמת המסך בא מישהו במרוצה והודיע, כי רוצים לשוחח עם הבמאי. ניגשתי אל דלת־הכניסה ופגשתי שם קבוצת קצינים יהודיים מהצבא האדום. הם באו לתיאטרון, אך לא השיגו מקומות. הסברתי להם ברוסית, כי אין מקומות פנויים וכי איני רואה אפשרות לסלק אנשים היושבים כבר באולם. אך הם לא שעו לכל הסבריי. אחד מהם החל לדבר ביידיש:

“שמע, חבר, נסענו מאתיים מילין, כדי לראות את ההצגה שלכם. כלום תניחו לנו להישאר בחוץ?”

הכנסתי אותם אל מאחורי הקלעים, והם חזו בהצגה משם…

ברגע האחרון באו הרב מייג’ור יצחק לוי (כעת רב ראשי של הצבא הבריטי) וג’ו ווֹלהנדלר מהג’וינט והביאו לנו איפור וקוסמטיקה.

מעולם לא הצגתי לפני קהל נלהב ונסער כל כך. הצופים מחאו כף, צחקו ובכו. כאשר בא תור “המספר” האחרון, שיר הגיטו “אל נא תאמר, הנה דרכי האחרונה”, קמו אלף האנשים שבאולם על רגליהם ושרו יחד אתנו. ואז – “התקווה”. מעולם לא הושרה “התקווה” בהתלהבות כה רבה כמו בהצגה זו.

כך נולד תיאטרון “קאצט” בבלזן. אנו השתדלנו בהתמדה לשכלל את הרפרטואר והמשחק שלנו. התחלנו לביים את המחזה “החייט המכושף”. הצגה יומרנית גם בתנאים רגילים.