רקע
יהודה ליב לוין (יהל״ל)
זכרון בספר: רשומים מתולדותי וקורותי

יהלל זכרון בספר (2).jpg

חזקו עלי דברי אחדים מחושבי שמי לרשום תולדות ימי חיי. בלא חמדה הנני לוקח עטי לספר קורותי, בכלל אינני אוהב את האבטוביוגרפיה, באשר ע"פ רוב איננה כלה אמת, אחרי שאין אדם רואה חובה לעצמו מפני שאין אדם רואה נגעי עצמו, ואחרי שאינני אוהב לקרוא אבטוביוגרפיות של אחרים שאינני נותן להן ערך מיוחד, לא אוכל לכתוב בתאות נפש תולדותי בעצמי. מאי דסני עלך בחברך לדידך לא תעביד.

אך לעשות רצון האנשים הטובים שהמריצוני לזה הנני עורך את תולדותי, אבל אינני ערב בעד הסדר, כי חק וזמן נתן לי לכלות מעשי והזמן קצר, גם אדלג על כל הדברים הנוגעים לעצמי ובשרי, לחיי ביתי וכדומה, אם לא יהיו הדברים דרושים לחפץ ענין כללי.


 

א.    🔗

נולדתי בעיר הפלך מינסק בשנת תר“ה בליל שמיני עצרת. אבי, ר' ברוך חיים, היה מופלג וחריף בגפ”ת. אמי, מרים, היא בת הצדיק המפורסם בדורותיו, ר' משה מקאברין (פלך הורדנא). מצד אבי הנני בקרבת משפחה עם הרב הצדיק ר' שלמה חיים מקאיידינאוו. אחרי מות זקני, ר' משה, נפלגו חסידיו, אלה הלכו אחרי תלמידו ר' אברהם מסלאנים (בעהמ"ח ס' חסד לאברהם) ואלה – אחרי גיסי ר' נח נפתלי מקאברין, שהוא בן בנו של זקני ר' משה ונשא את אחותי.

להורי היתה חנות של בַּקַלֵיי ולבד זה היה לאבי עסק קבלנות. בכלל היה בעל בית חשוב ולו בית ונחלה ברחוב הנקרא “הר הטורקי”… אבי, כאשר הגדתי, היה למדן מופלג ואמי היתה אשה צדקנית במלוא מובן המלה. התפללה שלש פעמים ביום בדחילו ורחימו, הגתה בספריה ובס' תהלים – “היא ליה ועיניה ליה” ונפשה עדינה וטהורה ותמימה. אם ישנה בקרבי איזה מדה טובה, אם ישנה בקרבי יותר מכל, מדת הרחמים והסליחה, אם ישנם לי רגעים שהנני מרגיש בהם כלות הנפש לנעלה ונשגב – כל אלה נחלת אמי לי, אמי החסידה הישרה והכשרה! ובכתבי על אבן מצבתה (תרל"ב):

מַר מִמָּוֶת לִי מוֹתֵךְ אִמִּי

יַם דִּמְעָה אוֹמֵר: דֵּי בְכִי אֵין עִמִּי – (כו')

לא היו דברי אלה דברי מליצה, כי אם דברים כהויתם.

את אשר עבר עלי הנני זוכר מיום היותי בן ארבע שנים. הדבר הראשון שאני זוכר, היא אֵבל הורי על מת בנם, הוא אחי, ישראל, אשר מת בן שש שנים ממכת מלמדו1 ומאז נשארתי יחיד להורי, אח לשלש אחיות.

בשנתי הרביעית מסרוני לחדר, התפעלתי מן הצירימוניה ומן הכבוד אשר עטרוני אז ומן הדבש שלקקתי מעל לוח הא“ב ומן הפרוטות שהשליך לי המלאך ממעל לראשי, אך אחר עשותי בחדר כשני חדשים בחלה נפשי בו ואמאן ללכת “החדרה”. הורי נבהלו מאד ובאשר מעודי לא נגעה בי לא יד אבות ולא יד מלמד ליסרני, אזלה עצה ותחבולה להטות לבי אל החדר. בתחנות ובקשות, בבכי ונשיקות רק המסו את לבי ולא הפכוהו, ובראות הורי כי הנני מצטמק ורע לי הרפו ממני ויהיו כנדהמים – וזקני הצדיק היה נוסע אז פעמים בשנה למינסק לקהל חסידיו ומובן כי התאכסן בבית בתו, אמי, וישאלו בעצתו ויעמיקו שאלה אם אין זה חלילה מעשה דבוק וכדומה, וזקני ענה בזה”ל: אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפץ! ויהי הדבר לפלא בעיני אבי, ואחרי כן בצאת שמי ל“עלוי” ובהיותי מתמיד ושקדן בלמודי התלמוד עד כי לא ישנתי יותר מחמש שעות במעל"ע, אז היה אבי מספר לכל באי ביתו את פתגם זקני. –

חפשי מחדר ועזוב לנפשי שחקתי עם הילדים אשר כגילי ובשנתי השביעית נקוטותי בפני, כי לא אדע קרוא בעוד אשר בני חברתי ידעו גם גמרא ואבוא אל הורי בבקשה לשכור לי מלמד. מובן כי בשמחה ובצהלה מהרו למלאות את הדבר. בשנה השמינית לי למדתי “לקח טוב” ובמלאת לי י“ג שנה ידעתי “על הדף” שמנה מאות דף גמרא ויובילני אבי קאברינה על ימי ראש השנה להחל להניח תפלין אצל זקני. וביום הנחת התפלין נאספו לבית זקני גדולי החסידים וגם הגאב”ד מקאברין ר' מאיר מארים, ויבחנוני בשמונה מאות דפי הגמרא שידעתי והשיבותי אל נכון וזחה דעתי עלי. וזקני בהרגישו בזה שאלני: התדע מקום המאמר: “לא תתני ענוה דאיכא אנא”? – “כן” – השיבותי כרגע –“הוא סוף סוטה מ”ט ע“ב”. – “ומה פרוש המלים” – שאל זקני. – הגדתי. וזקני הניע בראשו ויאמר: לא! הפרוש הוא; במקום שיש “אנא” – האנכי של האדם, שם אין ענוה! כחצים נחתו הדברים בלבי ואדע הכּלם.

ואז הייתי בקי כמעט בעל פה בכל “העין יעקב” אשר חזרתי עליו בכל שעה פנויה ובשבתי לפני זקני נתגלגלו הדברים על אדות “שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים” והגדתי לפני זקני את הראיה לזה שמביא התלמוד: “כי המלאך הממונה על ההריון נוטל טפה ומעמידה לפני הקב”ה ואומר לפניו: רבש“ע! טפה זו מה תהא עליה? גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר” ועוד הפעם שאלני זקני אם אדע הפשט והגדתי לו. ויען זקני: לא! הפשט הוא: ואילו רשע או צדיק לא קאמר, יען שכבר שאל אם חכם אם טפש! מהחדוד הזה נתפעלתי עד שחטפתי ידו ואשקנה.

אבי השתדל והתאמץ כי אשאר בקאברין להתחנך אצל זקני וגם זקני חפץ בזה מאד, אך זקנתי מאנה בזה ותתעקש באמרה כי כבד ממנה לטפל בי (ישלם ה' פעלה ותהי משכורתה שלמה בג"ע!) וכן הוכרחתי לשוב מינסקה. ובהפרדי מעל זקני הצדיק בכה מר ויאמר: “מי יודע אם אראך עוד” – כי היה אז בן ע"ג שנה ואחרי חצי שנה לנסיעתי, ביום אסרו חג של פסח מת. את הבכי אשר בכה זקני באהבתו אותי זכרו חסידיו כל הימים, וכאשר “התפקרתי” הזכירו לי כי לא לחנם בכה זקני אשר ראה אחריתי.

אנכי למדתי אצל מלמדים חריפים וגאונים. רבי המובהק היה ר' חיים זעליג שיהיה ר“מ בביהמ”ד רומנאווא. הנני אומר “רבי המובהק” כי אע“פ שלמדתי אצלו רק כשתי שנים, אבל גם אחרי כן וגם אחר חתונתי, לא זז ממני ותמיד היה הוא בא אלי או אני אליו לעסוק בדברי תורה, כי הוא היה מפולפל ומחדש ובי מצא אזן קשבת. ואחר חתונתי, כאשר כתבתי לי ספר בחדושים ופלפולים בגמרא ואקרא שמו: “דגל מחנה יהודה” עשה רבי רח”ז הערות לספרי זה, אשר הוטב בעיניו ואת ההערות שלו שמתי בצדי הגליון בשם “לוית חן” – ספרי זה הכיל רק חצי מדת הקונטרס שהכינותי לו ואחרי “התפקרותי” קרעתי את כל החדושים ועל הנייר הריק שנשאר כתבתי שירי. ראה זאת אבי וכמעט התעלף מרוב צער ועגמ“נ. אחרי ר' ח”ז למדתי אצל הגאון ר' וואלף מעיר בירז, הנקרא “דעֶר בירזעֶר מלמד” – שהיה ר“מ בביהמ”ד החדש ושמעתי שעורו בישיבה ויתר היום למדתי אתו ביחוד. לא אמנע לספר הלצה אחת בנוגע למלמדי זה. אבי שהיה מתפאר בי נהלני ויביאני פעם בפעם לפני גדולי מינסק או לפני הגדולים שבאו למינסק – ויבקשם לבחנני בלמודים. ופעם אחת עמדתי למבחן לפני הגאון ר' אייזיק מסלאנים הידוע בשמו ר' אייזיל חריף. – ור' אייזיל חריף זה היה בנעוריו גם הוא תלמיד הבירזער מלמד. (בלמדי אצלו היה הבירזער איש זקן כבן שבעים שנה) וישאלני: אצל מי אתה לומד? עניתי אצל הבירזער מלמד. "טוב, טוב מאד – ענה החריף הנודע בחדודיו ועקיצותיו – “דע לך בני, כי כל מי שלא למד אצל הבירזער מלמד אינו יכול ללמוד, והראיה – הוסיף בלעגו המר – הן הבירזער מלמד לא למד אצל הבירזער ועל כן הן איננו יכול ללמוד!” –

עם הבירזער למדתי מעט יותר מחצי שנה עד שנתי הט“ו שאז נהייתי לחתן ואז פסקו המלמדים ואלמוד בעצמי יומם ולילה. ובשנת הי”ז נשאתי את אשתי. ואהיה סמוך על שלחן חותני בעירו הקטנה פוחאוויטש. ואז גמרתי כל הש“ס ואחל ללמוד “פוסקים” החל מן הרמב”ם, הטורים והלאה. – שם בפוחאוויטש נמשכתי אחרי תורת החב“ד, אשר לקחה לבי בעיונה ואשקוד על למודה וידעתי היטב את התניא ואהיה בקי בכל ספרי חב”ד, עסקתי בזהר ובקבלה ובחסידות. הייתי ירא את ה' מאד, עובד אותו בשמחה, בלב טהור וברוח נכון. ואז הייתי מאושר בנפשי מאד מאד. בזכרי את הימים ההם הטובים והמאושרים, תענוגי הרוחניים אז, בזכרי אותם לעמת הימים הרעים עתה, שרתי את שירי “דוּמיה נפשי” אשר מפני חפשיותו לא יכול להתקבל במ“ע בארצנו ונדפס במ”ע “הפסגה” שיצא באמעריקא בשנת תרנ"ט.


 

ב.    🔗

עוד בימי ילדותי אהבתי לשיר בשירים. כתבתי בלשון התלמוד, המחזור וההפטרה ואבי היה שש ושמח בקראו את שירי שלא היה להם כמעט כל תכן כי אם מליצה, וימריצני ויעוררני על כל מבטא נפלא שהיה מוצא בהקדמות, בהסכמות, במחזור, בקינות ובסליחות. זוכר אני התפעלותו בקראו עמדי בסליחות את החרוז: פנה לתלאות ואל לחטאות!" – אָח! מה נפלא! – קרא אבי – התחוש בני? פעם אחת בלילה ישבתי ואערוך ציור סטירי מאחד בחורי הישיבה, שהיה אוכל אצל אבי בימי השבת, ואלך לישון והגליון הכתוב נשאר על השלחן. וארא והנה אבי נגש ויקרא בגליון ובפנים צהלים ומדשני ענג קרא לאמי ויספר לה את פלאי בנם היחיד, איך מתאר את הבחור זלמן ממש כמו שהוא, כמו חי. אמי הצדקת והתמימה בשמעה תהלתי מפי אבי נשאה, כדרכה, עיניה אל ה' ותאמר: יהי שמו הגדול מברך! –

הנני מספר זאת למען הגד, כי באחרית התחרט והצטער אבי מאד על זה שעוררני למליצות יפות והאשים את נפשו כמסייע להתפקרות.

מעודי לא למדוני לא מקרא ולא דקדוק, כי אם בראשית ילדותי מעט חומש ואחרי כן רק גמרא. ואבי למד אתי ש“ע או”ח בשבתות אחרי שנת הצהרים. ורק בשנת הי“ד לחיי למדתי בעצמי תנ”ך ודקדוק, למדתי עם פרוש המצודות וקראתי כל ספרי מאפו, שולמאן, גינזבורג, אדם הכהן ועוד ועוד ספרי מליצה ושיר קראתי בלעתי כל ספר הבא בידי. הדברים “החפשים” שפגשתי בספרים לא עשו עלי כל רושם. – הן אפקורסים הם וכן נאה ויאה להם ללעג לכל קדש, אבל חכּם ממתקים – ואחמוד שפתם והגיונם ויהיו שעשועי ותענוגי כל רגעי מנוחתי.

השירים שכתבתי הראיתי לחברי שקראום בתאות נפש, באשר תכן השירים היה לרוב עגבים ונבול פה במהתלות ולצון. לא אדע מאין בא אלי הרוח לכתוב רק על דברי אהבה ונאפופים, אף כי כמעט לא ראיתי פני אשה ולא נקרה לי להתבונן על בתולה. כנראה היתה זאת פעלת הספרים שקראתי כס' אהבת ציון, עיט צבוע וכדומה – אחרי כתבי את שירי ההם ואחרי קראום חברי הכני לבי על כי נבלתי פי ואקרע את השירים בחמתי. קרעתי ואחרי כן הוספתי לכתוב ואשוב ואקרע. – מכל השירים ההם נשאר אצלי בשלמות שיר לחתונת אחד מחברי, מא“ש, שיר כשר, שכתבתיו בשנת הט”ו לחיי וארשום את הפרט “בשם אעזר” (תר"ך). הוא השיר אשר בכתב ידי ולשוני אז לפני חמשים שנה נמסר עתה להביבליותיקה העברית בקיוב. ובשנה ההיא שנת הט"ו לחיי כתבתי עוד שיר אחד. יותר נכון, ראשית שיר, אבל רעיון השיר עורר בקרבי לא ספר מליצה, כי אם מראה עיני ומשמע אזני.

וזה הדבר:

דרכי היה להיות עֵר שלשה לילות בשבוע: ליל ב' ליל ה' וליל מוצ“ש. בלילות ההם למדתי בביהמ”ד החדש בכותל מזרח אצל הארון ובהאיר הבקר התפללתי וותיקין ובימי הקיץ הלכתי אחר תפלתי אל גן העיר הנקרא “גן הגובערנאטאר” ושם התענגתי על הדר הטבע, על זמרת הצפרים ומשק מי המעינים. ושם ראיתי גברים ונשים מכל המינים. ובגן ההוא באר מים חיים ובבקר בבקר תבאנה האמהות לשאוב ממנה מימיה הזכים כבדלח. ושם ראיתי עלם אחד מבני האצילים מתנה אהבים עם שפחה אחת יפת תאר שבאה לשאוב מים מן הבאר. העלם ההוא ככל בני אצילי מינסק בימים ההם דבר מעט אשכנזית וידבר אל השפחה רמות ונשגבות ואני עומד מקרוב נחבא בענפי האלה, רואה ושומע השתפכות נפשו במליצות, את העויותיו ותנועותיו לפני השפחה היפה הנמוגה מעליצותה ונבוכה מבערותה. ואחרי כן הלכו יחד ונעלמו מעיני, ואז נולד בקרבי הרעיון לפנת שירי “פצעי אוהב” – שבתי הביתה ואחרי קומי משנתי לא יכלתי עוד ללמוד שעורי בגמרא, כי אם הגיתי ושגיתי ברעיון השיר ההוא, עד אשר כתבתי אז (תר"ך) את הפרולוג של שירי ההוא, הפרולוג שנדפס אח“כ בס”ע “הכוכבים”, ואך בהיותי בן עשרים ושתים גמרתי את השיר הגדול ההוא שנדפס בשלמתו בספרי “שפתי רננות”.

את הפרולוג של שירי הנ"ל הראיתי כדרכי לכל חברי והם נהנו מאתו ואחמול עליו ולא קרעתיו, אף כי יסרוני כליותי מאד על חללי כבוד דוד ושלמה לאמר כי התמכרו לאהבים שזה ההפך מהכתוב בעין יעקב ובזהר. ותהי המלחמה בלבי קשה מאד ואקח את שירי ואשליכהו אל ארגזי לבלתי קרוא אותו עוד.

ואחרי חתונתי ואחרי שובי לבית אבי שבתי לטפל בשיר ההוא. וחברי החדשים ידעו על אדותיו ודבר חד את אחד ונודע דבר שירי למשכילי העיר ואני אז בן עשרים שנה והנה בא אלי ישראל מאיר וואהלמאן, שהיה מאסף חמר לס“ע שלו “הכוכבים” שהיה בדעתו להוציאו שנה בשנה, ויבקש מאתי לתת לו את שירי ההוא להדפיסו במאספו. לא אוכל לתאר את חרדתי ועליצותי למשמע הדברים האלה. אני האברך הבקי בש”ס, האברך החסיד החגור אבנט ומניח תפלין של ר“ת ואני אתערב עם שונים, עם “משכילים” “אפקורסים”! אך וואהלמאן פתני בחלקת פיו וירוממני תחת לשונו האשכנזית ואפּת. גברה עלי אהבת עצמי ואתן על ידו את שירי ההוא בחתימת שמי אשר בדיתי לי –”יהל“ל”, למען הסתר דבר. הוא הלך מאתי ואני נשארתי חרד ומשמים ולבי מקפץ בי מענג ומפחד ופתאם הרגשתי בלבי כי נמכרתי לעֵקר – ותגעש ותרעש נפשי. – אחרי ימים אחדים בא אלי וואהלמאן ויאמר, כי איש חכם אחד מבקש מאד כי אבא אליו, באמרו כי אם ישנו בעיר צעיר לימים הכותב שירים כאלה עליו לראותו. ובשאלי לשם החכם ובאמרו כי הוא – דוד לוריא, נרתעתי לאחורי כי דוד לוריא בן הגביר העסקן במצות הנודע בשמו ר' אהר’לע לוריא, היה נודע ל“אפקורס העיר” ושמו היה לחגא ולזעוה. הוא יסד בתי ספר לעברים וזכה לארדען “בעד חריצות”, הוא מחבר ס' “עמר בשדה”, הוא שידע שפות זרות רבות והוא שנודע בהתוליו וחדודיו וביתו היה בית ועד ל“אפקורסים”, בביתו ישבו בגלוי הראש, בביתו שתו בשבת “טֵיי של שבת” ויש אומרים שבביתו אכלו ביום י"ז בתמוז. ואיש כזה קורא אלי לבוא, אלי החסיד הירא והחרד, אלי אשר מעודי עד היום ההוא לא דרכו רגלי על מפתן בית רם ונשא, לא באתי בסוד “משכילים” אנשי צורה. – רחפו כל עצמותי, אבל וואהלמאן הצליח עוד הפעם לעורר בקרבי אהבת עצמי להתיצב לפני האדם הרם והנשא המתפעל משירי.

ובלילה ההוא הובילני וו“מ בנתיב נסתר ויביאני אל בית לוריא. באתי והנה איש כבן חמשים גבה הקומה ועב בשר יושב בגלוי הראש –כזאת ראיתי בפעם הראשונה בימי חיי – יהודי בגלוי ראש לא לפני סרדיוט ולא לפני פריץ, כי אם בביתו באין מכלים דבר ובגלוי הראש ממש בלי כל יארמולקה. ובשבתי לפניו והביאו לו ארוחת הערב והוא אכל בלי נט”י ובלי ברכה – חשכו עיני וימת לבי בקרבי.

הוא מלא פיו תהלתי ומדי דברו נכנס איש גבה הקומה, מגושם ובעל זקן מגודל, הוא – שאול נחמן, מלמד גמרא לבני הגבירים הגדולים. עליו הלעיזו כי הוא מן “התעים” “והחפשים”, אף כי בלבושו וכמנהגו היה אורתודכסי ככל המלמדים, הוא לא ידע לשון וספר לועזי, כי אם את התלמוד ומעט ספרי חקירה, אך היה בעל עיון. הוא דבר עמדי על אדות התלמוד ושיטתו, ויעמול להבינני, כי בעלי התלמוד עם כל חכמתם ושכלם לא היו כלל בעלי רוה“ק וכי גם הם עלולים היו לטעות, כאשר תעיד מלה השגורה בתלמוד “בדותא” – וברעל לשונו העירני ועוררני לשים לב אל ה”בדותא" שבגמרא, גם דבר ע“ד עקום הכתובים והדרשות המשונות המיוסדות על אי ידיעת הלשון שבתנ”ך. – לכל דבריו אלה וכאלה לעגתי, אחרי רואי כי “אפקורס” לנגדי ונהניתי רק מחדודיו ומהלצותיו. אך בשובי אל ביתי ואז היה ליל ה' שהנני עֵר בו ואקח לי את המסכת שלמדתי אז נוכחתי כי מבלי משים הנני נכשל כמעט על כל צעד:

הֲדוּרִים וּרְכָסִים בְּכָל מַאֲמָר וְעִנְיָן;

פֹּה עָקוּם הַמִּקְרָא, מָרוּט, קָרוּעַ,

פֹּה מִשְׁפַּט הַלָשוֹן יַהֲרס הַבִּנְיָן

וּפֹה הוֹד הַשָׁפָה מָשְחָת פָּרוּעַ." (אלחנן).

הרגשתי כי דברי האפקורס הכו שרש בקרבי ופעם בפעם צפה לנגדי כמו מעמק עכור המלה “בדותא” ותפרפרני. וכמה שאמצתי את לבי להסיח דעתי מכל המחשבות הזרות, כן יותר ויותר הבהילוני הרהורים רעים, עד כי נפגעתי ונתקלתי בהמאמר: “יוחנן כהן גדול שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי” – אשר הטיל מהומה ומבוכה בנפשי, כאשר ספרתי ובארתי בספר “אלחנן”. ולמרות שבועתי לבלתי בקר עוד בבית לוריא ולבלתי ראות עוד את המלמד ש“ן, הלכתי והלכתי, אבל לפלא היה בעיני, כי חכמים גדולים, כאשר כן היו בעיני לוריא ושאול נחמן “היודעים הכל” לא יכלו לבאר תמיהתי בדבר יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי. הם רק לגלגו על התלמוד ופטפוטיו, ואת הלעג הריק שנאתי תמיד. “הבינו ואחר תלעיגו!” זה פתגמי תמיד. – אבל ש”ן ולוריא השיגו בעדי ספרים למקרא והם האירו עיני. קראתי את כל ספרי החלוץ, קנאת האמת, בחינת הקבלה, מורה נבוכי הזמן, מאור עינים ועוד ועוד. קראתי – ומנוחת נפשי נגזלה יותר ויותר, כי במדה שהחלותי להבין ולהשכיל כן במדה גדלו והתחוללו ספקות ושאלות שלא אדע פתרון להנה ואדם אַיִן להבינני בארחות התלמוד ובמהותו, כי לוריא לא היה כלל תלמודי וגם לא חוקר. וש“ן גם הוא לא העמיק חקר ובכלל היה נעור ורק מידיעת היסתוריה, ורק אחרי קריאת ספרים רבים וענויי נפש ממלחמה פנימית נתבררה לי ונתבסמה דעתי, דעת של “משכילים” בימים ההם, שלא היתה כלל דעת חקירית והיסתורית, כי אם דעת “חפשית” ואז שנאתי את התלמוד ויהי לי כלו כאבן סיזיפוס ליגע בשר ונפש חנם וכסלי מלאו מררות על כי התלמוד הקציר ימי עלומי, נתש נתיבתי בחיים. התמרמרותי זאת הבעתי גם אחרי שנים רבות, גם אחרי שהחלותי להבין באמת מה הוא התלמוד, אך מרורותי היו לי לאנרטיות ולא יכלתי להפיגן והריקותין גם בשירי “כשרון המעשה” בראשיתו, וקודם לזה בשירי: “יש בנו כשרון” ו”אשמרה לפי מחסום" (השחר תרל"ד). בשירי ההם נגעתי גם בתקוני הדת, אף כי לא הלך לבי אחריהם והיה זה כעין שלום מס לרוח ההשכלה בשנים ההנה. – בכל אופן בשנת העשרים והאחת לחיי, שאז נהייתי “לחפשי” בדעות ואמונות, הייתי מלא מרורות ולא ידעתי שלוה בנפשי בראותי אותי גבר לא יצלח. וככל המשכילים האשמתי את התלמוד אשר, לדעתי אז, היה הוא רק הוא בעוכרי נפשי.


 

ג.    🔗

בין כה ודבר הליכותי ללוריא נודע לרבים ואנשים טובים מהרו לספר להורי, כי מהלכים לי בבית האפקורס. אבי ספק כפים ואמי, אמי הטובה והמענגה, התמימה והקדושה, בכתה תמרורים עד כי חלתה משבר לב. ואז באו לי ימי צרה ותוכחה, מצוקת נפש ומסוֹס לב, כי נדכיתי מצרת נפשות הורי ואנחותם ונאקתם. – הה, מי יתן והיו הורי אכזרים והיו גערים בי בחרפה או הרימו יד ליסרני על מריי, כי אז כבר עזבתים וכבר מצאתי נתיבתי בחיים – אבל הורי הרחמנים, הורי הטובים אשר אהבוני יותר מנפשם הם הממוני ויענוני בדמעתם וצרתם ולבי נקרע מרחמים מבלי אשר יכלתי להשקיטם ולהרגיעם. אבי לא התוכח עמדי, כי אם תמיד הרים עלי עינים חשכות מלאות יאוש וצרה גדולה. אמי הרבתה להוכיח לי כי אין צורך לאדם כי יוכל לכתוב (לה אמרו כי כל השתדלותי למען אוכל לכתוב) והראיה, כי אדמו“ר אביה – זקני הצדיק, ג”כ לא יכול לכתוב. מה יכלתי להשיב? ואם אמרתי לעזוב את לוריא, לחדול מלכת שמה, אבל הן שמה בביתו רכשתי לי ראשית דעת, כי לקחתי מורים ובביתו למדוני רוסית, אשכנזית וצרפתית. ובהיותי בביתי עסקתי רק בתלמוד, אשר כבר רחוק ממנו לבי. החסידים בבית התפלה חזו בי בישׁות2, לא קראוני עוד לתורה ונחרו בי בהלצות דוקרות כנהוג. קרובי אשר התפארו בי, הביטו אלי במנוד ראש באנחה ונאקה. ואבי הלך קודר, באשר לא ידע מה אתי ובמה נשתניתי, אבל לא נסה להתוכח עמדי באמרו תמיד לפני מכיריו: מה אדע ולא ידע הוא?

ובשנה ההיא (תרכ"ה) נדפס בהמליץ מאמרי “השקפה על מצב ההשכלה בעיר מינסק” וחתמתי “פלמוני החברוני” (חברן – בגימ' מינסק) ובשנה ההיא כתבתי מאמרי הגדול “שיחה בעולם חדש” אשר היה מונח אצלי שנים רבות עד שנת תרל“ב, אשר אז, בצאתי ממינסק, הדפסתיו בהשחר שנה ג' בחתימת “אריה על מצפה בעיר מינסק”. תכן המאמר הוא וכוח “המשכיל” הימן עם ה”פאנאטיק" יגלי, אבל הימן לא יוכיח טוב ההשכלה וגנות האולת בתעצומות השכל והדעת לבד, כי אם יביע דעות חפשיות, אשר תרגיזנה את יגלי להרעיש נפשו עד היסוד ובהתרגזו יוכיח לו הימן כי הדברים לקוחים מתלמוד, ממדרש, מזהר. בעתו עשה רושם גדול מאמר הזהר (מדרש הנעלם פ' תולדות) אשר הבאתי על דבר עוה“ב וגם הרעיש לבבות המאמר בילקוט ותנא רבי אליהו (ח"ב פרק ב.) שעתיד הקב”ה להיות יושב בג“ע ודורש תורה חדשה שעתיד לתן ע”י משיח. והמשכילים הצעירים ששו אלי גיל על ההתר לשבת בגלוי הראש, אשר הוכחתי בהערתי למאמרי ההוא בראיות צודקות ובפרט מדברי הגר“א מווילנא שכתב כללא דמלתא אין אסור כלל בראש מגולה. – בשנה ההיא, (תרכ"ה 1866) להצלת הקיסר אלכסנדר השני כתבתי שירי “תרועת מלך” שנדפס בשפתי רננות. בשנה ההיא או לפניה כתבתי גם בהמגיד מאמר וחתמתי שמי “ילב”ב” – שם המאמר שכחתי. בשנת תרכ"ו בראותי חזון אחד בתיאטר כתבתי שירי “נשיקות שונא” שנדפס בשפתי רננות.

ובשנה ההיא תרכ“ח נדפס שירי “פצעי אוהב” (הפרולוג) בס”ע “הכוכבים” חתום בשמי יהל"ל והכל ידעו כי לי הוא באשר לוריא פרסם את הדבר. ואז, אז נפלה חתת אלהים על הורי ויצא לבם בראותם כי לא רק במחשבה כי אם במעשה ובפועל הנני בין האפקורסים. ואבי אשר מהלכים לו בין הסוחרים והקבלנים שמע את תהלתי מפי משכילים רבים ויהי הדבר לרקב בעצמותיו. החסידים המו רעשו, בעלי משפחתי שרקו ויניעו ראש ויפרשו בידיהם. –

ואבותי הרבו לדבר על לבי בתחנונים כי אעזוב את מינסק ולנסוע לקאברין, אם לא להשתקע, אך לפחות לזמן ידוע. בחשבם כי גיסי הצדיק והסביבה יפעלו עלי לטוב. דבריהם אלה יום יום הביאו רעיון בלבי למצא עצה לעזוב את מינסק באופן רצוי להורי. ואם רק אפרד מהם בשובה ונחת לא אשוב עוד עד השיגי את חפצי, להשתלם בלמודים ולחיות כאשר עם לבבי. ואחר כי נועצתי עם מאהבי אמרתי להורי כי מסכים הנני לנסוע קאברינה, אבל רוצה הנני לעבור דרך סלאנים להתראות עם הצדיק ר' אברהם, תלמיד זקני, באמרי כי גיסי לא ידע להשיב על שאלותי. ובדעתי היתה לנסוע משם לווארשא להבנות מעבודת מורה ולהשתלם. בשמחה נעתרו לי הורי ובפרט כי נלוה אלי חסיד אדוק מחסידי סלאנים, שהחליט אז לנסוע לווארשא למצוא לו מעמד וע“כ נוסע הוא מקודם לרבו להצטיד בברכתו.– מאהבי וידידי המציאו לי כתבי מליצה לאחדים מגבירי ווארשא. ובחדש אב תרכ”ה נסעתי ממינסק עם החסיד אשר אכל כל כספי ויחי כמעט על הוצאותי. ועל כן שמח בהגידי לו בדרך כי גם אני חושב לנסוע לווארשא, שמח, בתקותו כי כל מחסורו יהי עלי. ובשנה ההיא, כאשר כתבתי, נדפס שירי “פצעי אוהב” בהכוכבים ושמי נודע למשורר, עד שאד“ם הכהן בקראו שירי זה אמר בזה”ל “עד שלא שקעה שמשו של אד”ם זרחה שמשו של יהל“ל” – הפתגם הזה נודע לכל אנשי מינסק בימים ההם. ולכן שגבה תקותי כי אמצא לי הוראות שעה בווארשא וע“כ לקחתי עמדי כל כתבי וגם את בגדי הקצרים אחרי כי בדעתי להשתקע בווארשא. וביום ד' לשבּת נחמו באתי סלאנימה. בקרתי את הצדיק ר' אברהם אשר הכירני, כי בהיותי אצל זקני להניח תפלין היה גם הוא, שבא בתור חסיד לרבו על ימי ר”ה. והוא כבר שמע כי נזרקה בי מינות ובעמדי לפני שלחנו וקהל עדת חסידיו מסביב פתח הצדיק את פיו ויגד את התורה בדבר הנחש והזנב, ככתוב בספרי “אלחנן”. אנכי נעלבתי מאד ובערב היום ההוא נדחקתי לחדרו המיוחד ובהיותי חזק בדעתי באשר הנני נכד הצדיק ר' משה רבו וגם כי ההשכלה הסירה ממני אימת השכינה השרויה על הצדיקים, דברתי עמו קשות על כי הכלימני ברבים. הוא התנצל וישחרני לשאול מאתו כל שאלותי והוא ירגיע נפשי. נשמטתי מפניו באמרי כי אין לי כל שאלות, ואחרי פטפוטים רבים העמיד פניו בכונה יתרה ויאמר: חביבי! דברים רעים שמעתי עליך, אבל לא אאמין, כי חס לי' לזרעיה דאדמו“ר – – והנה בנוגע למצוה דאורייתא ברור לי שלא עברת ח”ו אף על מצוה קלה, וכן במצוה דרבנן המפורשת בגמרא בוודאי ובוודאי שהנך נזהר עד מאד. אבל בדיני האחרונים, במנהגים וכדומה, אולי חלילה וחלילה תקל ראשך בהם, אולי חלילה וחלילה עברת על אחד מהם – הגידה אל תכחד! ואולי החלות לפקפק בם הגידה נא ואעמידך על האמת. – מה לי להגיד – עניתי את הצדיק – הן רוח ה' דובר באדוני הצדיק. רוח הקדש שורה עליו, כאשר נוכחתי מדבריו כי צופה הוא ברוה“ק יודע כל מעשי ואין נעלם ואין נסתר ממנו ומה אפוא לי להגיד לרואה ללבב? – בין כה וכה נסתבכו הדברים והוא פגע באופן גס בכבוד גיסי מקאברין ויחם לבבי ועניתיו עזות נמרצה עד כי נבהל, כי לא נסע3 לשמוע כזאת ואפן ללכת. אך הוא נשא בשרו בשניו והעמיד פנים שוחקים ויבקש כי אבא מחר לסעודת הצהרים שלו. באתי והנה המון חסידים גדול מאד מסביב והצדיק בראותו אותי פתח פיו והגיד תורה שכל תכנה הוא בענין עזות, ובגמרו תורתו שבעקרה הי' חדודים עוקצים לי, נשא עיניו אלי ויאמר בשחוק מר: ואתה, יהודה ליב! הנך מעיז פנים גם ביהודי טוב! ואנכי שכבר קצפתי עליו ועל תורתו עניתיו תכף לאמר: אנכי אגיד לרבנו טעם הדבר: שאול שאלו את אדמו”ר זקני זצ“ל, מפני מה מזלזלים החסידים זה את זה בכנוים של גנאי וירהב הנער בזקן? הנה חסיד צעיר יאמר לחסיד זקן: “אתה” ולא ימנע ממנו גם הכנוי השגור בפי חסידים ז–! ויען אדמו”ר זקני זצ“ל: מפני שהס”ם ימ“ש עושה כל התחבלות להסית את האדם לעברה ובראותו כי לא יכול לו מתלבש בדמות זקן ונשוא פנים, למדן וירא שמים ובא לחסיד צעיר ומשדלו בדברים עד שיפתנו, באשר הצעיר לא יכל להשיב פני זקן. לכן מתלמדים האברכים להעיז פנים גם באיש זקן למען יתרגלו בזה והיה אם יתלבש הס”ם ימ“ש בדמות איש זקן לא ירתע הצעיר וישיב פניו. – וע”כ – הוספתי בהרימי קולי – וע“כ אולי מתלבש הוא הס”ם ימ"ש בדמות יהודי טוב, לכן הנני מרגיל את עצמי להעיז פנים גם ביהודי טוב. – – דברתי ואפן ואצא במרוצה.

עזבתי את סלאנים ואבוא ווארשאה, בקרתי את האנשים, הראיתים כתבי המליצה אליהם ונוכחתי כי כל תקותי נכזבה מסבות שונות והעקר כי שפתי הליטאית עמדה לי לשטן. – עשיתי בווארשא תשעה ימים ומשכילים רבים שנודעתי להם קרבוני מאד, אך נוכחתי כי אפסה כל תקוה לי להבנות בעיר פולנית ואסע בנפש מרה לקאברין ובכיסי אין פרוטה, כי החסיד שנלוה אלי גם בווארשא אכל כל כספי. שכרתי עגלון לבריסק על מנת לשלם לו שמה. וכן עשיתי בסורי אל בית אחד מחסידי גיסי. בבריסק חכיתי לבוא שמה גיסי הצדיק בשובו ממסעיו ואתו יחד נסעתי לקאברין. עוד בבריסק לבשתי בגדי הארכים ואת הקצרים חבשתי בטמון במלתחתי ולאשרי החלו גם פאותי לצמוח כצמח ה' עד כשעור שלא אכּלם בם בקהל חסידים.

בקאברין עשיתי כחמשה שבועות עד אחר ר“ה, והימים ההם היו לי ימי רגז ומצוקה, כי הכל הביטו אחרי, ירו בי חצי לשון. גיסי הצדיק היה מתבודד עמי בחדרו, דבר דברים כבושים. לתהלתי, עלי להגיד כי לא נסה להתוכח עמי, בידעו מאד כי קטני עבה ממתניו, וכן גם אמר: לא לי להוכיח לך מסופרים וספרים, הן תדע הרבה יותר ממני גם בגמרא וגם בחסידות. – וכל דבריו היו רק תחנונים לחוס על כבוד זקננו. ואחותי הצדקת בוכה ומתיפחת, ולצערם לא יכלו למצוא בי כל נדנוד חטא, שזה היה לפחות תֹאנה להקשות לבם להכרית מקרבו כל אהבה לי, אבל כל מעשי היו כחסיד אמתי. אחרי כן נודע לי שעשו בדיקה באמתחתי והוציאו כל כתבי, שלא הבינו מה שכתוב בם ומפני שלא הבינו מסתמא הם דברי מינות וישרפום. התגנבו לראות מה אני עושה בלילות ויציצו מן החרכים בחדר, אבל תמיד מצאוני יושב ולומד גמרא או מעיין בספר קדוש – נקטה נפשי בחיי ונלאיתי הכיל את כל החשדים וההתבוננות בי ואך עברו ימי ר”ה מהרתי לשוב אל ביתי מינסקה מבלי העתר לתחנוני גיסי ובכי אחותי להשאר אצלם.

שבתי מינסקה ובעוד ימים אחדים בא שברי – רכושי שהנדוניא שלי ופריה עלה לשני אלפים רו"כ, הון מסוים בשנים ההן, ואבי הדואג לאחריתי מצא למעני עסק טוב, בחר באיש סוחר אחד, איש עני אבל חסיד וירא אלהים מאד ויתן על ידו כספי לסחור עמי בשותפות, כלומר, הוא החסיד נוסע לירידים, קונה סחורה ומביא אל האוסם ואשתו ואשתי יושבות ומוכרות ואני יושב וכותב שירים. ובעת ההיא בשובי מינסקה עשקני החסיד העובד את אלהיו. ואחרי קובלנות ומשפטים יצאתי נקי מכל אשר לי. העשק והגזל בערמה ובמרמה הרעיש את העיר וינודו לי מאד והורי התנחמו באמרם כי עתה יִכּנע לבבי. ויואל אבי לתת על ידי כסף בתנאי כי אסע קאברינה להשתקע והוא יכלכל את אשתי ובתי עד אשר אמצא לי בקאברין מוצא למחיה. בגעל נפש השלכתי עצתו זאת ואבחר בעבודת מורה שפת עבר. ובאשר כבר יצא שמי ונודע בעיר וגם כי העשק, אשר עשקני החסיד ואשר במשפטי עמו התערבו טובי העיר, עורר רחמי אנשי לב, מצאתי לי עד מהרה הוראות לשעה. תלמידי היו בני עליון כלם בני גבירים4 וזה הועיל לי מאד להתערב עם הבריות בין אנשי המעלה ונמוס.


 

ד.    🔗

בשנת תרכ“ז בּא למינסק האדיר לאזאר בראדסקי עם רעיתו שרה בת ר' שמחה לוריא (אחי הרד"ל הנזכר) ושהה במינסק שנה תמימה, כי בא לקנות לו דעת והשכלה ויקח לו מורים לשפות שונות ואותי לקח למורה שפת עבר ואלמוד אתו כל השנה ההיא עד אחרית שנת תרכ”ח ונפשו נקשרה בנפשי בעבותות ידידות ובנסעו ממינסק לקח דברתי להחליף עמו מכתבים. וכן עשיתי, ובכלם העתרתי עליו דברי לחלצני מעבדות ההוראה לשעות אשר מאסתיה ולהוציאני למרחב. ומאתו קבלתי המכתב הזה בכתבו ובלשונו לאמר:


"דען 11טעֶן מאי 1869 זלאַטאָפאָלי.

ידידי היקר המשכיל דובר צחות המליץ המפואר מ' יהל“ל המהולל נ”י.

רבות שבעה נפשי ענג לקרוא מכתביו אשר קבלתים בעתם והנני נותן לידידי תודתי על ידיעותיו אשר חלק לי מהנעשה והנשמע בעיר מושבו במינסק. אך מאד עגמה נפשי לשמוע את מצבו כי ברע הוא וע“כ הנני לוקח חבל במעמדו הצר ויקבל בזה סך… עם ברכתי כי יעזרהו ה' בקרוב ויעשה חיל. ועתה אבקש את מע”ל כי לא ימנע ממני מכתביו גם לימים יבואו ובזה ישמח את נפש ידידו אוהבו

אלעזר בראדסקי".


ובעוד שנה קבלתי מאתו את המכתב הזה, אשר פתר גורל חיי.


דען 10טען מאי 1870 זלאַטאָפאָלי.

ידידי היקר המשכיל דובר צחות מ' יהודה ליב לעויין נ"י.

זה ימים מספר אשר נסתם כל חזון ממך, אך אל תדמה בנפשך כי שכחתיך. זה לא כביר דברתי אודותיך עם כ' אבי הנכבד נ“י וגמרנו אמר לקראותך הנה על משמרת מורה שפת עבר ע”כ אל תתמהמה ושים לדרך פעמיך בקבלתך מכתבי הנוכחי. משכורתך שלשים רו“כ לחדש ויותר. מסגיר אנכי בזה… רו”כ על הוצאות הדרך. ובתקותי לראותך בקרוב אשאר ידידך דו"ש והצלחתך

אלעזר בראדסקי".


ובכן תאות לבי נתּנה לי לעזוב את הורי באופן נוח ורצון להם ובחדש תמוז תר“ל באתי לזלאטאפאלי. ואהיה מורה שפת עבר לשני בני האדיר ר' ישראל בראדסקי והם: ר' ליביש יחיה ואחיו ר שלום (ז"ל) שעה לכל אחד וביתר העת הייתי קרוספונדינט בקאנטאר בראדסקי. שכרי היה שלשים וחמשה רו”כ לחדש וארוחת תמיד על שלחן האדיר ומעון בביתו. על משמרתי זאת עמדתי כשנה.

אל האדיר הרי"ב היו באים פעם כפעם פקידים ועוברים ממקום מוֹשבותם השונים, גם שרים ואדירים. הסתכלתי בארחות חיי הגבירים, ראיתי דרכם ומנהגם ובלבי נשרשה איבה ומשטמה להם על רהבם וגאונם ורקנותם.

רוֹמְמוּת אֲצִילִים – הִבָּדֵל יֶחְפָּצוּ

זוּ רָהְבָּם כְּמוֹ מֵחֹמֶר אַחֵר קֹרָצוּ. (כשרון המעשה).

כזאת לא ראיתי בליטא. לא ראיתי בזמני אז בליטא גבירים הדיוטים (מלבד אחד ושנים בעיר והם היו לבוז). והנה ר' ישראל בראדסקי היה בן תורה ובשבתות ובמעדים אהב לשמוע דבר תורה, וגם בעצמו הגיד לפעמים דבר נאה שקרא או שמע. אבל אלה הגבירים שהיו באים אליו, עשירים גדולים ולא ידעו גם לחתום שמם. כן לא ראיתי בליטא גאות אצילים ושפלות הנפשות התלויות בם. ופה נרתעתי לאחור מכל מראה עיני ומשמע אזני, רום עיני הגבירים ודכדוך עובדיהם, כלות נפש העובד לאָשרו הגדול להוציא גחוך קל על שפתי הגביר וסכסוך העובדים, קנאת איש מרעהו בהתחרם זה בזה להתיפות למצוא חן בעיני האדירים, נשיהם וטפם, אף גם בעיני אמהותיהם. ומי פעל ועשה כל אלה? הכסף המושל בכל, ההודך תחתיו כל כשרון, כל מדע! ואנכי הייתי אז כֻּלי רומנתי ואידיאלי, כֻּלי “משכיל” בכל מובן המלה הזאת בימים ההם. ויהיו לי שקוצים כלם האדירים והשפלים יחד. להאשים את המשטר הכללי והיסודי בסדר הרכוש והעבודה לא ידעתי אז, אבל האשמתי את האנשים בחסר “השכלה”. – לא אכחד כי אנכי לא חשתי עבדות ושפלות ולא טעמתי כלל מרירות העני והמצוק של עובד אובד, כי היה עלי לסתרה מטיבי לאזאר איזראילעוויטש, ואחרי אשר נסע קיובה בקנותו שם את בית הרחים ויקבע שם מושבו, היה לי לאוהב משיב נפש, אחיו ר' ליבש הנודע עתה בשמו ליעוו איזראיליעוויטש, הוא כרע כאח התהלך עמדי ובמלאת לו י“ח שנה שרתי לו את שירתי “כה לחי” שנדפסה בהשחר שנה ב' תרל’א. והוא המתיק לי מרורות חיי בין אנשים פראים מתרברבים והדיוטים מתנפחים ויסך עלי באברתו לבלי תאֻנה אלי רעה. ובנסעי מזלאטאפאלי על חג הפסח לביתי מינסקה ואשוב אח”כ קיובה הודיעני לאזאר איזר כי פקודתי לקח אחר. ובכן נשארתי בקיוב באשר לא חפצתי לשוב למינסק ויהי מה.

לתנחומים ושעשועי נפש היו לי מכתבי ידידי הטוב הר"ר ליעוו איזר.; אשר בם אִמצני במו פיו ויתן תקוה בלבי כי עוד אראה בטוב.

ממכתביו נשארו אצלי רק שנים. ואלה הם:


א) "דען 10 אַוגוּסט 1871 זלאַטאַפאָלי.

ידידי היקר המשכיל השלם מו"ה יהודה ליב לעווין.

הנני לוקח לי הענג לכתוב אליך ראשונה, אף כי לך משפט הקדימה, כי בטרם התפרדי מאתך נתת לי דברתך לשחרני במכתביך, אך טוב היות ראשון מאחרון ולכן מהרתי הפעם. עתה הנה באתי אל מחוז חפצי, אשר אליו שמתי כל מגמת פני, אולם לא כמראה הדמיון מראה העינים, כי במחזה הוחלתי למצוא בארץ מולדתי שלות השקט ומנוחה שאננה, אך נהפוך הוא, כי כערער בערבה אנכי פה. היום בערב יום הלכתי לשוח אל רחוב העיר אחרי עבודתי הרבה וקויתי למצוא ולראות אנשים, כאשר הרגלתי בהיותי במדינות אחרות ומה נבהלתי, כי תחת אנשים פגשתי כלבים אלמים וחזירים רובצים במנוחה שאננה, באשר להם לבדם נתנה כל העיר. מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית הרפת.–

הנני ידידך החפץ בהצלחתך

ליבוש בראדסקי"


ב) דען 19טען אָקטיאַבר 1872 זלאַטאַפאָלי

כבוד ידידי היקר, המשכיל השלם, מליץ מפואר מו“ה יהל”ל

הנני לערוך אליך דברים ע"י מיודעי אברהם האראוויץ5. אל תדמה בנפשך, כי בשומי קץ להקארראספאדענציה שׁלנו וגם לא השיבותי לך על מכתביך הרבים אות הוא כי לא יקרת בעיני, או כי מגבהי שחקים לא אוכל הבט אל נכאים ונדכאים כמוך. לא, לא ידידי! כי שגית ברואה אם כן הוצאת משפטך עלי, יען כאשר ידעת אותי מעודי כן אנכי עמדך היום, לא אוקיר גבר יען ההצלחה תאיר לו בכל הודה והדרה, כי אם אוקיר מפז האנוש אשר יאות לו שם גבר, ובך הלא מצאתי אלה. וסבת דומיתי היא בזכרי את מצבך באשר רע הוא ואין בידי לעזור לך לעתות בצרה לא נתן לי לבי לכתוב אליך, כי מה יתנו לך ומה יוסיפו לך אך דברים אשר לא יביאו כל תועלת. וגם עתה כל חדש אין אתי. אקוה בימים יבואו יוכל היות שאמלא משאלות לבך לטוב לך.

הנני ידידך המחכה למכתביך היקרים לי מאד, אוהבך

ליבוש בראדסקי"


מצבי בקיוב היה רע ומר מאד. הוראת שעה אחת נתתי למטיבי לאזאר איזר. ועוד הוראות שעות לתלמידים שונים, מהם ה' מאָאִיסיי איסאקאוויטש בראדסקי, ה' ראזענבערג שהיה אח“כ לחתן הר”ר ישראל בראדסקי, ועוד ועוד, אף לא יכלתי להביא אלי את בני ביתי מפני אסור הישיבה ליהודים בקיוב ומפני כי שכר עמלי לא הספיק לזה. כן עברו לי שתי שנים בעבודת מורה. בשנת תרל"ג קבלתי משמרת קאססיר אצל לאזאר איזר. בבית הרחים והמשרה הזאת, הנני נושא עוד היום בשנוי מקום.

בשנת תרל“ב הדפסתי ספרי “שפתי רננות” בזיטאמיר ושם בזיטאמיר, הכרתי לדעת את חכמי ישראל אשר שם: את הרחז’ס אב”ג, ח"ץ לערנער, צווייפעל, אבראמאוויטש ועוד ועוד.


 

ה.    🔗

עד שנת תרל“ב הייתי ככל משכילי העברים בימים ההם – בעל דמיון. למבחר הספרים היו בעיני ספרי אייג’ן סי, דומאַ (האב) וכדומה. אך משנת תרל”ב קראתי כל הספרים הקלסיים, קראתי כל ספרי פיסארעוו אשר פעלו עלי פעולה נמרצת, הפכו משׁרש כל דעותי הקדומות ותאֹרנה עיני באור חדש. בתאוות נפש בלעתי ספרי הבקרת בילינסקי ודברליובאוו ועוד. למדתי בשקידה את תורת העקונומיה והסוציולוגיה אשר לקחה לבי ונפשי ותהי שעשועי ותנחומותי. הגיתי יום ולילה בתורת הכלכלה המדינית החל מאדם סמיט מילל עד מארקס בכלל לבד חוברות ומאמרים בס"ע לחדשים. וביותר צוד צדוני מאמרי טשערנישעווסקי אשר סגלתי לי סגנונו והגיונו. וארכֹש לי ידידים ורעים ומכרים רבים מבין תלמידי האוניווערסיטעט ויתר שוחרי חכמה ומדע, מובן כי קראתי ספרי החכמה של הזמן ההוא, כמו דרוין, ספנסר, בוקל6, דרפר, ביכנר ועוד ועוד.

נקל להבין מבוכתי בבואי לעבוד עבודת עבד. מלא כרמון פיסארעוו וטשערנישעווסקי, הוגה דעות סוציאליות והנה הנני בין פקידים גבוהים ונמוכים עם כל תעתועיהם והנהגתם, גאותם ושפלותם. ראיתי בחנתי דרכי העובדים, תחרותם ונבליהם וזממיהם, ראיתי ארחות הגביר, עניניו ומנהגיו והטלת אימתו, התרפסות ובטול היש ומחיקת כל צורת אדם מזה ודריכה ובעיטה ברגל נאוה מזה – ראיתי ויפג לבי ואהיה בעיני כנשמה שנשבתה לבין רוחות רעות. הן אמנם ידעתי כזאת מן הספרים אשר קראתי, אך מה רב, מה נורא ההבדל בין קריאה לראיה! ואז באה לי השקפה חדשה בחזיונות החיים. בהסתכלי היטב בהפקידים השונים בהעובדים למיניהם ובהגביר, בהתבּונני לתכונת נפשותם ובהעמיקי לחדור בהסבות שגרמו לכל התכונות והמדות השונות של האנשים האלה נצנץ במחי ראשונה הרעיון, כי לא רק תכונות האדם, גאותו שפלותו כעשו והותו, רחב לבו וגדל נפשו או קטנות נפשו, לא רק השקפותיו וטעמו, כי אם גם אידיאליו ומשא נפשו, דעותיו ומשפטיו – כל אלה מקבלים הויתם ומהותם מסדר הרכוש והעבודה הנותן להם צורתם. האדון, הרוכש לו עמל אלפי עובדים בודה לו תענגות ומותרות ואחריו יחרו יחזיקו הבינונים והשפלים לחקות את הגבוהים למען התראות בתפארת אדם. למען החזק מעמד יתרגלו העובדים בכל מדות מגונות, בשקר בערמה והנחילו מדותיהם לזרעם. וביען רבה רעת האדם נבראו חקים ומצות ודרכי מוסר שונים. סוף דבר, נצנץ במחי הרעיון שאחרי כן נתבאר ונתברר לי בכל עזו מעל ספרי מארקס בדבר המטריוליזם ההיסתורי. מובן כי אז היה הרעיון הזה אצלי שטחיי והקפו קצר מאד ורק הבריק במחי בהסתכלי במעשי בני האדם הגבוהים והשפלים. ואזכור כי מצאתי אז לרעיון הזה אסמכתא במקרא: “על פת לחם יפשע גבר” בכל רחב הביאור של “פת לחם” ושל “יפשע”.

ואז שפכתי מרורות לבי בשירי “עבד עבדים” (השחר תרל"ה שנה ו') אשר עשה רושם מבהיל. שכרי היה אז ארבּעים רו"כ לחדש, אשר לא הספיק לכלכלת נפשי ונפש אשה ושתי בנות בעיר גדולה. ואני וכל חיי וחיי הנפשות שלי תלואים ברצון אדם, אשר “לְהֶגֶה מִפּיו כָּל חַיַּי אַךְ בְּלִימָה” והרהבתי ונועזתי להדפיס בגלוי דברים קשים ומרים נגד הגבירים בכלל וגבירי בפרט, אוהבי ומכירי חתו ונבהלו בחרדם לגורלי והמטירו עלי תוכחות על אשר הנני מסכּן את נפשי ונפשות ביתי. וגם ידידי הנאמן ליליענבלום במכתבו אלי בהביעו תמהונו על עז רוחי חרד לנפשי וייעצני באהבה לכלוא את הרוח. – אנכי הבנתי כל אלה אך לא אוכל לכלוא את הרוח. ואשפוך את נפשי בשירי “עצור במלין מי יוכל” (השחר תרל"ו שנה ז') ותהי זאת נחמתי, כי הסטודענטים בקיוב העתיקו לרוסית את הבתים האחרונים של שירי “עבד עבדים” וההעתקה נפוצה ביניהם. 

דרכי היה לבוא אל גבירי פעמים אחדות בשבוע, בבקר לפני עבודתי או בלילה אחריה. ואחרי הדפסת “עבד עבדים” ואנשים טובים מהרו להמציא לגבירי את החוברת, שבה נדפס ויתאמצו להפנות לבו אל מעשה קטון עבדיו, באתי אליו כפעם בפעם והנה פניו זעפים. וישאלני מה ראיתי על ככה להמיט חרפה עליו ועל פקידיו? והשיבותי לו לאמר: “את שירי זה, ככל שירי ומאמרי, כתבתי בלילה” – הוא לא הבין ויוסף לשאול: ומה אם בלילה? – והשיבותי: בלילה אין אני עובד, בלילה הנני חפשי לנפשי. –

ומני אז כמו נדברנו והחלט דבר, כי לבד שעוֹת העבודה אינני תלוי באדון. הוא אמנם רעם פנים וירגז בלבו בקראו שיר או מאמר מאתי בגנות הגבירים, אבל לא גלה לי אף ברמז את מרת רוחו. בבואו אל הקאנטאר קראני בכנויי: לעווין, ובביתו קראני יהל“ל. ושם בחדר משכיתו דברתי עמו ככל אשר בלבבי. הגיע הדבר לידי כך עד כי באחת משיחותי עמו הגדתי לו מפורש, כי עם כל חפצי אינני יכול לכבד איש על פי קניניו המקריים, למשל, את העשיר מפני עשרו או את התקיף מפני שלטונו. את העשיר אם הוא נותן לחמי, את התקיף אם הנני ברשותו אני ירא נבעת ונפחד מפניו, אבל לכבד לא רק שלא אוכל כי אם פשוט לא אבין ולדבר שאינני יכול ואינני מבין אינני מסוגל לעשות ההפך. להוקיר ולכבד בלבב ובנפש יכול הנני רק את האיש ע”פ מעלותיו הפנימיות, מעלות נפשו, מדותיו הטובות, מעשיו המועילים ע"פ חכמתו, כשרונו.

מובן כי בתכונתי זאת קפחתי פרנסתי, תמיד היו חיי תלאים בנס, ובכלל לא עשיתי חיל, באשר אינני קרייריסט ולא אוכל “לעשות קריירה” אף שהיו לי כל התנאים הדרושים לזה, ורק זאת היתה נחמתי בעניי, כי הרגשתי את עצמי “חפשי”, לא נשאתי פני איש, לא הדרתי פני תקיף, ואך השלמתי עבודתי בליתי עתי בחברת סטודענטים אחדים, בכתיבת שירים ומאמרים, בקריאת ספרים וכדומה, בשאט בנפש הבטתי על אחרים מחברי העובדים המדלגים על מפתן האדונים הגבוהים והקופצים בראש. השפלים ראיתי איך יחניפו, איך ישיתו בחלקות לכל מכיר או מודע של אדונים וכל ימיהם כעס ומכאובים. אמנם הם השגו ויעשו עשר ויחיו ברחבה והורישו הון רב לזרעם אחריהם ואנכי –אנכי –

כָל אָשְרִי בַחַיִּים בְעֵטִי הָרַסְתִּי

עֲתִידוֹתֵיהֶם שׁוֹסֵתִי לֹא חַסְתִּי

(אל הקוראים. פרדס תרנ"ד).

ולו חפצתי כי אז הייתי בעל אוצרות – אולם לא חפצתי כי לא יכלתי…

וזאת לדעת, כי בתכונה אחת שונה היה גבירי מכל בני גילו.

בנוהג שבעולם, גביר אדיר הנותן חתיתו על המון רבה ובידו חיי רבים, הוא נותן לבו כלב אלהים, והוא בעיניו לא רק אדיר הכסף כי אם גם חכם מחכם, שׁופט רמים, מדבר בדעת מכרעת בענינים שהם לגמרי מחוץ לגבול ידיעותיו. ובאמת טבע הדבר מכריח להיות ככה. אדם עליון מושל באדם אשר עשרות שנים הסכין כי איש לא יעז לדבר כנגדו, עשרות שנים הסכין כי לכל דברו יצהלו, לכל חידודיו, איך שהם תפלים, יריעו, כי לכל משפטיו וחות דעתו יתנו צדק ויעריצוהו ובהסכינו באלה עשרות שנים יתעהו דמיונו כי באמת חכם הוא מכל אדם. עוד זאת כי בהסכינו להטיל אימה, לשלוט, להשתרר הטבעה בקרבו מדת ההשתררות בכל דבר. לא אחת נקרה לי לראות לא רק את אדון אדיר בעשרו, כי אם פקיד עליון המתנשא ומתגדל בקרב המון העובדים הנמוכים האמללים הנכנעים ובקרב המונם יוציא כל רוחו, יתחדד ועיניו תשוטטנה מסביב והוא פוגש התפעלות והתרגשות מהלצותיו והוא נהנה בזה מעצמו ומכבודו ולא ישים אל לבו כי כל הצהלים האלה הם נכנעיו ומשעבדיו ובפנותו ילעגו לו – אך הוא ימלא בזה ספקו ונהנה מזיו של עצמו, או כי בהתרגזו יגער באחד העובדים, דוקר אותו בחצי לשונו ומהדר אחרי זלזולים היותר חודרים אל החמש, להלעיב ולהכלים באופן יותר טוב ונהנה הנאה משונה בראותו כי העטרים אותו צהלים לחדודיו והתוליו שבהם עוקץ ופוצע את העובד הנצב לפניו כפסל אִלם. ולא דעת ולא תבונה בהפקיד היהיר להבין כי בסורו מעל הנצבים לפניו יחרקו שן אחריו ויקללוהו על שפכו דמי אדם. ובכלל אינני מבין מה הנאה יש למושל באדם להלעיב באישׁ משעבד לו אשר לא יוכל לענות אותו כי אכף עליו פיו. – אבל כן הוא דרך הפקידים הגבוהים, דרך האדונים הרמים והנשאים, להמטיר דברים מתלהמים לא רק לתכלית חפצם, כי אם להתגאות בחריצותם ובפקחותם בהיותם חכמים בעיניהם וכל דבריהם תפוחי זהב.

לא כן היה גבירי. איך שהיה אדיר נורא, עד כמה שהחניפו לו ושתו לו בחלקות, בכל זאת ידע להעריך לא רק ערך כל אדם, כי אם גם ערך עצמו. הוא אמנם גער בנזיפה, אך רק למטרת־הענין ולא להראות גדולתו וגבורתו כי הוא מדבר והנעלב מוכרח לשתוק, ולא נסה כלל בתוכחתו לבטל ישותו של האיש הנצב לפניו. ויחוסו לאנשי מדע והשכל היה בכבוד הראוי להם. אמת כי חשבם לאנשים שאינם מן הישוב אך זה רק בנוגע למסחר, אך בדבר שלא בגדר המסחר היה מכבד חכמים ונבונים והיה מודה במו פיו, כי בדבר הזה תם הוא ולא ידע.

במשך ימי עבודתי היה כמעט לחק, כי בכל יום השבת בבקר הייתי בא אליו ואז נדברנו בעניני הכלל, בעניני ישראל, בעניני הספרות ובהליכות עולם ובכל פעם היה שואל משפטי, חות דעתי והיה יושב ומקשיב כתלמיד, ולא הרגשתי אז כלל שהנני עבד תלוי באדון ועל פי תכונתו זאת נחלתי לי חפש הדבור וכל שירי ומאמרי כנגד האצילים קראתי לפניו. כן קראתי עמו והבינותי לו את שירי כשרון המעשה, קראתי עמו מאמרי “יכירו וידעו” (המליץ תרמ"ב נומר 10) אשר על דא אפקוהו לצעדערבוים מבית האספה בפ“ב. והאדירים בפ”ב רמזו לגבירי זה כי ישלחני מעל פניו. וגבירי זה ספר לי בעצמו את הדבר ויבקשני להביא לו את גליון המליץ ההוא. הבאתיו וקראתיו עמו ויקרא גם העתקתו בהוואסחאד ובהראזסוועט בפני. הכרת פניו ענתה בו כי מעיו רתחו והוא סוער ונרגז, אך לא אמר לי דבר.

רק פעם אחת בכל שנות עבודתי ראיתי כעשו והתמרמרותו על דעותי והדבר הזה היה כה זר, כה משונה עד כי נפעמתי מבלי הבן.

הדבר היה בשנת 1901 והוא כבר חלה את מחלתו והסתערות רוחו גדלה מאד. לרגל ענין משפחה דרוש היה לי סכום כסף כשלש מאות רו“כ ואסע קיובה לבקש הסך מאת גבירי כפעם כפעם. בּאתי אל חדר משכיתו ושם גבירי ולפניו יושב הדקטור ט. אחרי ה”שלום עליכם" כנהוג פנה גבירי אלי פתאם בשאלה: ההנך ציוני? – “האם אני ציוני? – שניתי דבריו – האם מתמול אנכי לאדוני ולא ידע אמונתי ועבודתי בציוניות? – הכן? – צעק בקול – הנך ציוני? – אם כן הנך אדם חולה, חולה! ויחל להמטיר אש וגפרית על הציוניות, מחרף ומגדף בפני להבים ועינים להטות, אנכי עומד על ידו ומחכה בדברים נפעם ונדהם, ואחרי כלותו לדבּר, עד כי נחר גרונו מזעקתו עניתיו בלשון רכה כדברים האלה: – אדוני! אני הנני ציוני זה תשע שנים ואדוני יודע זאת, כי לא אחת נדברנו בזה. אני הנני ציוני – הציוניות היא לא רק דעתי, כי אם רוחי ונשׁמתי, אני הנני ציוני לא רק בדעה כי אם בדם ובנפש, ואנכי לא באתי עתה להתוכח ע”ד הציוניות אך נחוצה לי עזרת אדוני להצלת אחת הנפשות שלי, ואם הדבר שאני ציוני יעמוד לי לשטן ואדוני ימנע בגלל זה חסדו מאתי, אם הדבר הזה שאני ציוני כה רע ומר בעיני אדוני עד כי בגלל זה יגרשני ויכרית מחיתי – ידע נא אדוני כי אני – אני בן להאבות ההם אשר נשרפו על המוקד, נחנקו, נטבעו ונסקלו ולא שקרו לאמונתם!!

פני גבירי חורו וידיו רעדו מסערת נפש ויאמר אלי – ודבריו היו בקול נמוך וכמעט בתחנונים – אבל מה תעשו אתם הציונים עם “הקבר הקדוש”? – הנה יש – עניתיו – הנה יש איטליה בלא וואטיקאן ולנו תהיה ארץ ישראל בלי ירושלים אם כן יהיה מוכרח הדבר. רוח גבירי שקטה לגמרי וברוח חן פנה אלי ויאמר: – הנה נוסע אני חוצה לארץ ושם אהיה פנוי מעבודתי וארשום שם כל שאלותי בדבר הציוניות ואמסור לך ואתה תשיב לי תשובותיך. – בכל לבבי נכון הנני – עניתי – ועד העת ההיא יתמכני נא אדוני בהסך הדרוש לי. – כמה? שאל –שלש מאות רו"כ! – השבתי. דרכו היה לתת תמיד המחצה מהסכום שבקשתי והיה פתגמו תמיד: “תפלה עושה מחצה” ובפעם הזאת מלא בקשתי תכף בשלמות –7.

עוד אשוב לדבר בקורותי עם גבירי. ועתה אשוב אל עניני בסדר הזמנים.


 

ו.    🔗

הימים ההם, בשנות השבעים היו למשכילים עברים ימי פיסארעוו, ימי הריאליזם, בטול האדיליות והרומנתיקה. רחבה והתפשטה אז תורת הסוציאליזמוס. והתורה ההיא באה כשמן בעצמותי, כאשר כבר הזכרתי. ואז כתבתי בענין זה כל שירי בהשחר. לא עסקתי בתקוני הדת, לא צירתי ציורים מחיי ישראל8 וכדומה, כי כל מצב ישראל וצרתו היה לי כפרט אחד מהצרה הכללית של כל בני האדם שמקורה וסבתה קלקול הסדר ברכוש ועבודה, שעל ידו, על ידי הקלקול הזה גברה ועצמה מלחמת אדם באדם, מלחמה קשה וכבדה – המלחמה בעד הקיום. ברוח הדעה הזאת כתבתי רוב מאמרי אז: כמו מאמרי בהצפירה “השקפה על מעשי הצדקות” (תרל"ה מנו' 25–29) “מכתב מקיוב” (תרל"ח מנו' 37–41). ועוד, ובשנת תרל“ט כתבתי מאמר “שאלת היהודים” (הקול שנה ד' מן נו' 1–40) שבו בארתי, כי שאלת היהודים איננה שאלת האמונה, כי אם שאלת הקיבה, שאלת הקונקורנציה, שאלת הכח, שהתקיף, בהלחמו עם החלש ממנו, משתמש בכל כלי זיין שאפשר לו להשיגו, למען הכריע את איש חרמו, איש תחרותו. – בימינו אלה הדבר הזה אמת אלפא־ביתית, אבל בזמן ההוא נראתה השקפתי זאת לזרה בעיני אחדים מטובי סופרינו אשר נחרו בי במכתביהם אלי. – לפתרון שאלת היהודים ראיתי שני דרכים, כאשר הגדתי במאמרי ההוא (הקול נו' 24). הא‘, היא פתרון שלטון האדם באדם בכלל. לאמר, פתרון השאלה הסוציאלית שאם לא יהיה מקום לקונקורנציה בין בני האדם, וכל המלחמה בעד הקיום תהיה מלחמת בני אדם יחדו עם הטבע, לחשוף מצפוני כחות הטבע למען השתמש בהם לצרכי האנשים. על הדרך הזה רק רמזתי במאמרי ההוא בסבת הצנזוריה, ורק רמזתי כי יש תקוה. אפס לא כחדתי כי היא תרחק חק – והדרך הב’ היא – הפרוגרס הכללי, אז האמנתי לתמי, כי באמת “התורה מתשת כחו של אדם” ועלינו לחכות עד אשר ישכילו העמים “עד כי יבושוּ, ממועצותיהם ויכּלמו ממעשיהם”. כי היא ההשכלה מוציאה את האדם ממצב הפראי אשר רק בכחו יגבר, תענג הרגשותיו” –וכו' וכו' תם הייתי אז ונגררתי אחרי באָקל, אשר את הגורם העקריי לציויליזציה ראה בהתפתחות השכל והתבונה והמדע. את דעתו זאת סתרתי שנים רבות אחרי כן במאמרי “חקר לתכלית” (המליץ 1896 מנו' 627–284)9 “קץ המאה” (שם 1899 מנו' 95–114) “אדם אתם” (שם תרמ"ג נו' 38, 34) ובמאמרי הנקובים בשם “על הלוח” (שם 1900 271 עד 273), ובאותו הזמן כתבתי גם שירי “שאלות הזמן” (השחר שנה ט' תרל"ז), שבו דברתי על שלש שאלות – שאלת החלשים הנכבשׁים ונרמסים מאת התקיפים מהם–: שאלת היהודים, שאלת הנשים ושאלת הפועלים, שפתרון כלם ראיתי – כאשר הגדתי בהבית האחרון:

גּוֹרָל אֶחָד לְעִבְרִי, לְאִשָׁה וּלְעוֹבֵד

מִכֹּחַ הַזְרֹעַ הִנָּם עֲדֵי אֹבֵד

וּבְשֵׂכֶל מִלִּים אַךְ שָׁוְא יִוָּשֵעוּ

כִּי אִם בִּרְפוֹת הַכֹּחַ הַשָּׂם מוּעָקָה

אוֹ כִי גַם הֵמָּה כֹחַ יִמָּלֵאוּ

לִדְרֹש אַךְ מִשְׁפָּט לֹא חֲנִינָה וּצְדָקָה

ובשנה ההיא (תרל"ז) החלה הדפסת שירי “אלחנן” (השחר שנה ט') ובשׁנת תר“מ יצא בחוברת מיוחדת. את החלק הראשון כתבתי בראשית שנות השבעים, בימי “השכלתי” ובו בארתי וצירתי את בחור הישיבה אלחנן שנתפקר. ואח”כ יצרתי לי עוד שתי נפשות, מרים ופרץ. שלש נפשות שכל אחת עומדת בראש מעמדה המיוחד לה. אלחנן הוא סמל “שאלת היהודים”, מרים – שאלת הנשים, פרץ – שאלת הפועלים. התפתחות הנפשות ומעלות רוחן מבוארות בהחלק השני ובמחשבתי היתה לתאר בחלק השלישי פעולת כל אחת מהנפשות בפתרון שאלת המעמד שלה, שבכללן הנה כלן פתרון שאלה אחת, שאלת הסוציאלית, אבל בהשחר נדפסו רק שני החלקים, כי בין כה באו ימי הפרעות בישראל, שאז נעזבו מלבי כל השאלות האחרות וכל חושי בי הצטמצמו בשאלת היהודים שמצאתי אחרי כן פתרונה המחלט בהציוניות.

בימי “ההשכלה” לגלגו המשכילים על התלמוד בעברת נקם ובתוכחות חמה, יען כי ראו בו עוכר עלומיהם, כאשר בארתי הדבר במאמרי “גלגל החוזר”. וגם אנכי הייתי ברגז על התלמוד אבל את היהדות אהבתי. אמנם לא ידעתי אז, ככל המשכילים: את מהותה האמתית ואת המאור שבה והשקפתי עליה מנקודת ראות דתית, אבל אהבתיה אהבת נפש מפני שהוא סגלה לי עם סגולה עם נפלא במדותיו הטובות – ואנכי בן העם הזה! ואהבתי זאת היתה אהבה טבעית. אנכי אהבתי את אבי ואת אמי, אף כי רחוק הנני ממחשבותיהם ובחיקי מכאובים רבים על בערותם, אבל נכון הייתי בכל שעה ובכל רגע למסור נפשי עליהם. קראו נא לאהבה כזאת בשם אשר תחפצו: טבעית או פשוט הרגלית, אבל עזה ממות היתה, מאסתי דרכיהם ומעשיהם, אבל אותם, אותם את אבי ואמי אהבתי בכלות הנפש – וכן היתה אהבתי להיהדות – אין אֹמר ואין דברים לערוך ולתאר מהותה. אבל לאומיות ישראל לא ידעתי, כי התורה הסוציאלית הורתני כי פלגות האנשים ללאומיים היא הבל נדף ורשע כסל. כי היהדות היא היא הלאומיות – לא ידעתי אז ומה אפוא היתה אהבתי להיהדות? אהבתי לאבי ואמי! אהבה שיסודתה בהרגש הלב ולא במח ואם היה בא איש נכרי שלא נולד ביהדות, לא יכלתי להביא בלבו אהבה ליהדות ע"פ הבנה והכרה בטובה, כמו שלא יכלתי להביא אהבה בלב אישׁ זר לאבי ולאמי.

שנוי בהרגשתי זאת בא לי ראשונה בשנת תרל"ח אחרי מלחמת רוסיא ותוגרמה בקראי דברי השר גארצ’קאוו בהקונגרס הבערליני כי אין לתת ליהודים זכות אזרחים ברוסיא, מפני שהיהודים הם שבט אלוה ומכת מדינה להאזרחים העקרים. גם בימינו אלה ימי הבוז והשטנה ליהודים אם היה אומר כזאת שר גדול ונכבד כשר החיצון בפומבי היו דבריו מעוררים זועה, ודברים אלה שמענו מפי שר החיצון בימי השכלתנו, ואיפה? במושב שרי השרים מכל הממלכות הנאורות, אשר כל ציריהן המליצו על זכיות היהודים, עד כי גם ביסמארק טען לטובת היהודים, ורק השר הגדול מכל שרי רוסיא התנגד לכלם ובהתגלות לב דבר דברים ראוים לקרושיבן וסובארין וסיעתם – ואז, בימים ההם מה רבה ומה גדלה אהבת משכילנו ונאורינו לרוסיא, כמה השתדלו, התאמצו לטעת אהבת הארץ והשפה בלב כל הצעירים, כמה הרעימו גדופים על ראשי הארתדוכסים על כי אינם משתדלים להיות ראוים לאהבת עם הרוסים! – בושׁתי וגם נכלמתי מחרפת ההשכלה, מבוכה ומהומה התחוללו בכל הרגשותי ונתקו בלבי חוטים רבים שקשרו את נפשי באהבה כללית לעם הארץ, ובמדה כזאת נוסף להתאמץ הקשר החזק ביני אל עמי, אל עמי האומלל. נוסף לזה הלמתני הנבלה שנעשתה ליהודי רומניה. הקונגרס הבערליני החליט להכיר את רומניה לממשלה ברשות עצמה בתנאי כפול רק אם תתן שווי זכיות ליהודיה. הקונגרס הבערליני החליט והתנה בפרוש! ובכל זאת הכירו כל הממלכות את שלטון רומניה לממלכה מיוחדת והיא לא רק זכיות לא נתנה כי אם הוסיפה לרדוף את היהודים בחמת נקם. אז – אז הצדקתי את גארצ’אקאוו, הן הוא ידע היטב כי בגלל היהודים לא ישא חרפה וישאר אציל מנומס וקולטורי כאשר היה וככל השרים חבריו בארצות הנאורות – ואז כבתה בלבי כל אש זרה ואהבתי לעמי התלקחה בשלהבת יה, כי נוספו עליה מוקדי החמלה והרחמים. בראות הבן את הוריו הישרים והתמימים שהוא אוהבם אהבת נפש, והם מוכים ומעונים ונרדפים ממתי און, והוא יתנפל בזרועותיהם לחבקם ולנשקם ולגונן עליהם, אז ידמה בנפשו כי אין עוד בעולם צדיקים וישרים כמו הוריו. ומחשבה כזאת נולדה אז בקרבי, כי רק אם תתפשט היהדות בכל העולם יוטב גורל כל האנשים. מחשבה זו לא נסתמנה כראוי כי אם הרגשתיה עמוק עמוק – ואז התמכרתי לספרות ישראל העתיקה, העמקתי בדברי הימים לעמנו, למדתי בשקידה כל המדרשים ונקלטה ונשרשה בקרבי אהבה לאומית, כאשר יראה הקורא את מאמרי אז “קנאת עם” (תרל’ח הצפירה מן נו' 23–25) ואת מאמרי “מכתב מקיוב” (תרל"ח הצפירה מן נו' 37–41).

ובשנת תר“מ נגה עלי אור תקוה להטבת מצב עניי ישראל ע”י הפונד לטובת עובדי האדמה ובעלי המלאכה מב“י, שנוסד ע”י פאליקאוו. ומכיון שפאליקאוו היה המיסד והמעורר ולא איזה סופרים בטלנים, מובן שהתעוררו גבירים אדירים לקול הקורא ותרבינה תרומות. וברגע אחד שכחתי הכל. ראיתי התאמצות הגבירים להרבות הנדבות ותקיעותיהם ותרועותיהם לעורר אהבת ישראל, כתבתי מאמרי “אור קרוב” (המליץ נו' 10–11) ואת מאמרי “עורו ישנים” (המגיד נו' 34) והריעותי בעליצות ילד: “מי יתן מגבירים ישועת ישראל” – והנה באו ימי הפרעות באפריל תרמ"א וכל תקותי נכזבו מכל הצדדים, מבית ומחוץ. אך בטרם אספר כל אשר עבר עלי בימי הרעש והפוגרומים, עלי להתעכב עוד מעט בדבר עבודתי בשנות השכלתי וסוציאלותי.


 

ז.    🔗

עבודתי בסוציאליזם היתה רק תיאורית. מעודי ועד היום הנני מתנגד אל הטירור ואל הריבולוציה האקטיווית. ודעתי כאז כן עתה כי כח האידעע, אילותה ועזה הוא רק בהפצתה ובהתפשטותה למען תרבה הדעת וההכרה במושג הטוב והרע. אין די לבער את הרע ולהתם חוטאים, כי אם לעשות את הסבות הגורמות לרע לבלתי אפשרות, והכחדת הרע תבוא רק ע“י ההכרה הברורה מה הוא הטוב וע”י שתתפשט ההכרה יותר ויותר בין אלה הסובלים מאת הרע, למען ידעו, למען יבינו את התנאים הגורמים להרעה שבה הם נמקים ויחדלו להיות אביעקטים לה ואז תבוא ריבולוציה פאסיווית. למשל, אם יבינו כל הפועלים מדוע ימקו ברעב ובמחסור בעת אשר תוצאות עמלם תעשירנה את היחיד ויחדלו לעבוד בעד היחיד. אך בזה עוד לא יתוקן עולם. הנה, במשל אשר אמרתי, הפועלים אם יהיו לאדונים מי זה יערבם כי ישארו ישרים ובאחת מן הסבות שתתחולל לא ישובו הנדכאים מקודם לדכא אחרים תחתם? ועל כן דרוש ונחוץ להרחיב דעת אמת עד שיסתגלו בני האדם אל הטוב והישר ויתחנכו בו והדעה האמתית של הצדק תהי נקלטת בבשרם ובדמם והיתה לנפש חיה בקרבם וחוקי הצדק יהיו אצלם לחוקי הטבע, כלומר שלא יוכלו לעשות רע, לעשוק ולחמוס, להבנות מחרבן אחרים כמו שלא יוכלו לעשות דבר שכנגד טבעם, כמו לאכול בשר נבלה משוקץ ומתועב ודעתי זאת בארתי במאמרים רבים וביחוד בשירי “קצף אין אונים” (השחר שנה ח', חוברות י“ב, תרל”ז):

בַּהֲרִיסוֹת עוֹלָם לֹא תִּתְקֹן בֶדֶק.

בַּהֲסִירְךָ הָרָע לֹא תָשִׁיב עוֹד צֶדֶק

בְּטֶרֶם תִּקְנֶה תַחְבֻּלוֹת וַעֲשׂוֹת תַּצְלִיחַ

כִּי רָע וּמָשְׁחָת הֱיוֹת לֹא יוּכָלוּ

בְטֶרֶם לִבְנֵי אָדָם חֲדָשָׁה תַצְמִיחַ

הָסֵר מִכְשֹׁל דַרְכָּם לָמוֹ סָלָלוּ.

נְתִיבוֹת עוֹלָם שֶׁבָּם לֶכֶת הִסְכִּינוּ

וּסְדָרִים נוֹשָׁנִים שֶׁבָּם יַאֲמִינוּ.


כִּי מָה הַבִּטָחוֹן אֲשֶׁר בָּטַחְתָּ

לוּ הַשְׁמֵד הָרְשָׁעִים כָּלִיל הִצְלַחְתָּ

הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל הֲמוֹן הַנִּשְׁאָרִים

כִּכְלוֹת עֹשֵׂי רִשְעָה וּכְתָם בְלִיַעַל

הֲתִבְטַח כִּי פִתְאֹם יִיטְבוּ הַסְּדָרִים

אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמַח, צֶדֶק מִמַּעַל?

מִי זֶה יֶעֶרְבֵם, מִי לְיָדְךָ יִתָּקֵעַ

כִּי לֹא יִשָׁחֲתוּ גַם הֵם לִמוּדֵי הָרֵע?


מָתוֹק הָרֶשַׁע כִּי טוֹב הוּא לָעֵינַיִם

וְאַחֲרָיו כָּל אָדָם יִמְשֹׁל בְחֵפֶץ כַּפַיִם

וּבְטֶרֶם לִבְנֵי אָדָם דַעַת הִנְחִילוּ

מָה הַטּוֹב בֶּאֱמֶת ומה הַמַרְגֹעַ

וּלְפַלֵּס נָתִיב אִם עוֹד לֹא הִשְׁכִּילוּ

כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים לִחְיוֹת לִשְׂבֹּעַ

שָוְא תִּקְטֹל רָשָע, לְפָנֶיךָ אוֹתוֹ הָגו

מֵעָפָר אַחֵר יִצְמָח – וְעוֹלָם כְּמִנְהָגו!


והולך ומבאר לתקן עולם בהרחבת דעת תורת האדם, והדעת הזאת תהיה לאמונת בני האדם. כאשר כן בארתי במאמרי “קץ המאה”. “חקר לתכלית” כי עקר הדבר הוא: התפתחות שכלית עד שתהיה למוסרית.

וע“כ רק אחת עשיתי בנפש חפצה, להפיץ דעת אמת עד כמה שיכלתי, להפיץ בפה ובכתב. ובפרק הזמן ההוא כתבתי את שירי בהשחר ומאמרים רבים, ואת שירי “כשרון המעשה” אשר, אדמה, כי נודע הוא לקוראי דברי אלה. ובהשתדלותי להפיץ דעת אמת לקחתי חלק גדול בעריכת והפצת ס”ע “האמת” שהוציא בווין ליבערמאן־פֿריימאנן (אשר הכרתיו והוקרתיו בעד מאמריו היקרים בהשחר, שחתם אותם בשם “דניאל איש חמודות”) ושם בס“ע האמת בחוברות ב' או ג' נדפס ממני שיר בשם “מדוע?” וגם חידה ופתרונה. אך בסבה אחת עלי היה לבער מביתי כל ספר חשוד ואז שרפתי את חוברות “האמת”, שרפתי כל מכתבי ליעברמאנן אלי, אשר על זה לבי דוה עוד היום, כי הם היו מלאי ענין וחפץ, גם היו נחמדים למראה בכתב ידו הנפלא. ואז שרפתי גם את העתקתי לאַסאַל ועוד שירים ורשׁימות. וזה הדבר אשר הלך עלי אימים: – באחד ממכתביו הודיעני ליעברמאן כי התעורר וכוח גדול בין הסוצי”ם בדבר היהודים, רבים מהסוצי“ם והעקר האוקריינעפהילים צעקו כי על היהודים אסור לרחם, כי כלם עקספלואטטרים, עלוקות מוצצי דם האכרים, תגרנים וסרסרים ואין להם תקנה, ואין להסוצי”ם לגונן עליהם וללחום בעדם, וכנגדם טענו רבים כי כל התגרנות והמציצה של היהודים – אך פרי הרדיפות ושלילת הזכיות וכו'. ויתלקח הריב עד שהחליטו לאסוף אספה ולהתוכח. ואחרי כן הסכימו כי אחד מהאוקריינים יבא אלי ושנינו נתוכח והיה אם נשתוה בדעותינו ויצא השלום למענהו. וע“כ מודיע אותי ליעברמאן כי בקרב הימים יבוא אלי איש אחד נקרא בשם: פָּאטְשִינִין ויראה לי כרטיס שעליו כתובים דברים אלה ואלה והיה כבואו ויראה לי הכרטיס עלי לדבר עמו כאשר עם לבבי בלי פחד. ויהי באחד הימים ואנכי יושב בתא עבודתי בקאנטאר והנה איש כבן שלשים הדור בלבושו בא אלי ויִקרא בשם וימסור לי את הכרטיס. ויבקש כי נדבר דברינו. אנכי בחרתי למקום סתר דווקא הרחוב. יצאתי עמו אל הרחוב ונשב על אחד הספסלים אשר לפני אחד הבתים והרחוב ההוא איננו הומה מאדם, רחוב שקט וריק. דברנו יחד מחצי השעה הרביעית אחר הצהרים עד השעה השביעית. תֹכן השיחה היתה הרצאה היסתורית בהשתלשלות הסבות בחיי היהודים ומצבם. בשעה השביעית נגמר הדבר בטוב ואיש שיחי נשקני ויפרד מאתי בלב שמח ובשלום. למחרת היום בערב בא אלי אחד מפועלי בית הרחים ויודיעני כי כל הרחוב מלא שוטרים מתחפשים. יצאתי החוצה באשר בא מועדי ללכת לביתי והנה הכרתי בין המתחפשים את הפריסטאוו של מחלקתי. ואבוא אליו למחרת היום ואשאלהו פשר הדבר בהגידי לו כי הכרתיו. והוא ענני במרירות: שער נא בנפשך עגמת נפשי. הנה ביום פלוני היה ברחוב שבו בית הרחים איש מסוכן, סוצ”י איום ונורא ובאה הפקודה לשמור עקביו, והוא לא רק עבר ברחוב, כי אם ישב על ספסל ודבר עם איש אחד זמן רב. – מניח אני לך קורא דברי לתאר בנפשך מצב רוחי בשמעי את שיחת הפריסטאוו לפי תמו ואז הלכתי לביתי ובערתי כל החמץ אשר שם ואהיה נכון לצלע. – הדבר עבר בשלום והנה מתלאה חדשה להרעיש נפשי ולזעזע עצבי. ממה“ע ידעתי כי נמסרו לדין בוויען ליעבערמאן ושני ידידינו הטובים או”ר ובן־נין. וביום אחד ואני יושב וקורא במה“ע נפ”פ את פרשת המשפט. ובתוך יתר הכתבים שמצאו אצל ליעבערמאן ושנקראו לפני השופטים והנה קוראים גם מכתבי אני אליו, מכתב מלא דברים אסורים בימים ההם. חולשה היתה בליבערמאן כי הניח למשמרת אצלו כל מכתבי ידידיו שנשלחו אליו ואשר ע“פ זה נתפשו רבים ובגלל זאת שלח ליבערמאן יד בנפשו ממוסר כליותיו. אמנם את מכתבי לא חתמתי בשם, אבל נקל היה לדרוש המכתב מבית המשפט ולחקור אח”כ ולמצוא את הכותב על פי כתבו, אחרי כי בראש המכתב נרשם כי הוא מקייב. ולא עוד אלא שברשימת הספרים שמצאו אצל ליבערמאן ושנקראה בבית המשפט נרשם גם ספר “ארבייט אונד לאהן” “העברייעש” – וזה הוא שירי “כשרון המעשה”. סערת רוחי גברה מאד אך גם זה עבר מבלי תוצאות.

ועלי להוסיף עוד להגיד כי מעודי לא נחה דעתי מנושאי הדעה הסוציאלית, מן הלוחמים לה ומן הטיכניקה של הסוצי"ם. מלבד מעשי הטירור והאלמות שזה תועבת נפשי הנה בהתבונני אל העוסקים בעבודת תקון העולם ראיתי לדאבוני כי רבם הגדול לא למדו ולא שנו, כי אם מצאו דים בקריאות פרקלמציות מלהיבות והתמכרו לעבודתם רק מפני שבהפקרא ניחא להם ומפני כי לחם סתרים ינעם (עליהם שרתי בשירי: “אשמרה לפי מחסום” השחר תרל"ד) ולא דעת ולא תבונה להם לא בתורת העקונמיה ולא בסוציולוגיה ולא בשום דבר.

והנה באו ימי הפרעות ויד ההמון היתה ביהודים להומם ולאבדם. ואז נקעה נפשי מן הסוציאלים, לא מן הדעה שהנני מחזיק בה עתה ביתר שאת ויתר עז, באשר היא היא עצם היהדות ויסוד תורתה, כי אם מן העוסקים בעבודת הדעה, כי ראיתי מעשים וקראתי כתבים שהוכיחו לי נאמנה, כי העומדים בראש הצ“ק של הסוציאלים חזקו ידי מרעים והורו לאנשי מעשיהם להשתמש במשובת ההמון ולהסיתם ביהודים להרג ולהשמיד למען עורר בזה בקרב ההמון רוח פרצים ולחנכו בשד ורצח למען אשר ביהודים יחלו ובבעלי הרכוש יכלו. ונקל מאד להסית את ההמון ולעשות שערוריות ולפלס חמס ידים בנוגע ליהודים, אשר גם רמי המעלה אינם מתנגדים לזה. – נוכחתי בכל אלה ויתר לבי ממקומי וארא עד כמה יש ליהודים להתחבר עם העוסקים לטובת הכלל. ואחרי העיון וההסתכלות באה לי ההכרה הברורה, כי לעם ישראל אין כל תחבולה אחרת להנצל ולהתקים רק בהיותו לעם עומד ברשות עצמו. אך איפה המקום אשר יכשר לתכלית זאת? הנה אז התעוררה שאלת ישוב ארץ ישראל והמעוררים הראשונים היו סמאלענסקין ודוד גארדאן מו”ל המגיד. אבל אנכי הייתי מסופק מאד באפשרות הישוב בא“י לא באפשרות החמרית, כי אם הרוחנית. דאגתי מאד את היהודים האורתודכסים, את הרבנים, פחדתי מפני אוירא דא”י המלא רוח קדומים. וכי ישפכו המשכילים את רוחם על הישוב החדש לא יכלתי להאמין, באשר רוב המשכילים עמדו מנגד לישוב א“י, כי רבם היו מהמתבוללים, “ומשכילים” עברים, כלומר “סופרים” במכתבי העתים, לא נחשבו בעיני לאנשים מן הישוב, הן ידעתי אותם שרבם הדיוטים ונעורים ורקים מכל השכלה איירופית. – את הרהורי לבי אז וספקותי ביארתי במכתבי הגדול לידידי הר”ד גארדאן בהמגיד תרמ“ב נו' 39 ולבי נתפש אז בהרעיון היפה אשר גאולת ישראל תבוא אם יתכנסו ששים אלף יהודים במקום אחד באמעריקא, אשר אז ע”פ החוק יוכלו ליסד להם שטאאט מיוחד והיה ליהודים שלטון מיוחד מיוסד בדעת ובהשכלה. ולא היה כל ספק בעיני כי גבירינו ואדירינו ביחוד בחו“ל יתעוררו כלם כאיש אחד ויעזרו לאחיהם לעזוב את ארץ הדמים ויחזקו ידי החלוצים לכונן מצב איתן, הן אחרי המכות הנוראות אמרתי תפקחנה עיני האצילים והאדירים לראות כי שוא מבטחם בהתיפותם למצוא חן בעיני הגוים. אבל ראיתי מעשים שהוכיחו משוגתי והראוני כי טרם ידעתי עוד מה הם אצילי ישראל. ואז לא נשארה לפני עצה אחרת לתשועת ישראל כי אם בארץ אבותיי, כאשר בארתי ובררתי הדברים במאמרי “למסע המחנות” (המגיד תרמ"ב נו' 19) ובעת ההיא לקח לבי ונפשי ספר טאנקרעד לדיזראעלי, אשר העתקתיו לעברית בשלשה חלקים בשם “נס לגוים” ובהשתדלות ידידי החכם והסופר ה' מ. קאמיאנסקי יחי' נדפס בשנית תרמ”ג–תרמ“ד. ואז נגלה לי “הסוד הגדול של אזיא” כאשר בארתי בארכּה בהקדמתי להחלק השני בשם “לדתים10 חזון.” ומאז הוספתי לעמוד על אופי של היהדות ומהותה כאשר הרביתי לבאר ולברר דעתי במאמרים רבים. כי “מושג היהדות הוא הוא מושג האנושות ואם מושג היהדות יושג לכל באי עולם אזי יהיה מושג האנושות שלם ומשוכלל” (“על הלוח” בהמליץ תרס"ב נו' 282). “מוסר היהדות הוא מוסר השכל וטוב בזה, שהוא קבוע בלב ע”י מעשי המצות שנתנו כדי לצרף בהן את הבריות, לקדש ולטהר את הלב ואת הנפש במדות טובות ונטיות רצויות. אמונת היהודים היא אמונת האחדות הפשוטה שמושגה הצרוף והבהיר הוא אחות כל בני האדם שיהיו כלם בני אב אחד. וע”כ יותר מכל הזהיר המחוקק להנזר מעבודת גלולים ואלילים, המיחסים להרעיון הנצחי מדות האדם והמגשימים את מושג האלהות בחושים ונטיות של בני האדם, שזה מקור האכזריות והעריצות של הגוים הקדמונים. והכלל הכולל את כל הדת, הבריח התיכון המבריח את כל פרטיה היא: ואהבת לרעך כמוך, כלומר: שהאדם צריך להרחיב האני שלו עד שיכנסו בו אניים רבים, להרחיב מושג האהבה עד שתכלול אישים רבים, וזה סוד האלטרואיזם, שהוא רק הרחבת האיגוזים, כלומר, שהאלטרואיזם הוא הוא יהיה האיגוזים שלו, שצריך האדם לפתח רגשותיו ולהכשיר מאוייו ונטיותיו עד שירגיש הנאת עצמו בזה שהוא מטיב לאחרים. תענוגו ומשוש דרכו ונחת רוח שלו – עשית הטוב והישר – כו‘, כו’, הקתולים עמלו ויגעו להעלות האדם שמימה בעוד אשר תכלית דת היהודים היא להוריד את האלהים משמים ארצה11 להקתולים היה כל העקר: האדם בשמים וליהודים – האלהים בארץ. הם, היהודים, הרכינו את השמים על הר גבנונים ויורידו את אלהים לקבוע שכינתו בקרב האדם, ותורתם על כן תורת חיים, ואין בה בתורת ישראל הטהורה כי אם חקי חיים בארץ, לא מלאכים ולא רוחות כי אם בני אדם חיים. ומה שבדורות האחרונים נטפלו על תורת היהודים כל מילי דשמיא את זאת לקחו היהודים מן העמים" (שם נו' 289)


 

ח.    🔗

סבת הפרעות והלקח היוצא מהן בארתי במאמרי “סערות תימן” (המליץ תרמ"א נו' 22) ובזמן ההוא בהמנות אוגנ. לשר הפנים והקול יצא ממקור לא אכזב כי אפשר לרכוש זכיותינו, כתבתי אז מאמרי “לדעת מה יעשה ישראל?”12 (המליץ תרמ"א נו' 29) ולהאיר על המקרים והפעלות ועל הסבות הגורמות להם כתבתי מאמרי הגדול “גלגל החוזר” (השחר שנה י“ב, תרמ”ד מן צד 269 והלאה) ואח“כ בשנת תרמ”ו נדפס בהמצפה חוב' א' מאמרי “יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים”. – ובשנת תרמ“ד קבלתי מכתב ידידי, שכבר נזכר בשמו, או”ר מלונדן, בשאלות רבות ע“ד ציון וישראל והשבתי לו תשובתי. מכתבו ותשובתי נדפסו בהמגיד שנה ההיא בשם: “מזה אחד ומזה אחד” לבאר ולברר את דבר ישוב א”י ותחית האומה בהשקפה על הדת ועל העקונומיה. ובשנת תרמ“ה יסדתי עם החכם המנוח צייטלין את האגדה יודאיקה, כאשר הודעתי על אדותה בהמגיד תרמ”ה נו' 20 במאמרי “סמן טוב”. – לא אפרוט עוד כל מאמרי ושירי בזמן ההוא, כי אותם ארשום בזמנם ומקומם בסוף הקונטרס ועתה אשובה אל המעשים והמקרים.

בימי הרעש והפרעות נבהלו ישראל וההמון החל לנוס מנוסת מות וקול קורא במחנה: צאו מבבל, ברחו מכשדים! בהלת המנוסה גברה כה, עד כי נרעשו כל אחינו באיירופא ותהי מהומה ומבוסה ומבוכה, ואז נבהלו גם אדירינו בארצנו, אך לא מיסורי הנודדים שהתגלגלו בבראדי לאלפים עם נשיהם וטפם, אבל נבהלו פן תהיה מנוסת היהודים וצעקתם העולה שמימה לחרפה ולקלון להם, האדירים, פן יאמרו הגוים כי היהודים אינם אוהבים את רוסיה הטובה וצעקתם הקורעת שמים, צוחת מרודים ושדודים ונאקת עוללים תעט חרפה על הממשלה הנאורה לשימנה לשמצה בעיני איירופא, ואדירינו הלא ערבים הם בעד ההמון הגס. ועל כן אספו האדירים אספה בפ“ב וקראו צירים מכל ערי התחום לבוא ולהכריז נגדה כל איירופה, כי אך רכי לב ונחשלים ברחו מן הארץ אבל כל ישראל מתנגדים להיציאה באהבתם את רוסיה כבבת עינם. ובאותו זמן קרה דבר לא נעים להאדירים, כי בעוד שהם משתדלים להקטין את הרעה ולנחם את העם בתקות טובות והנה הד”ר ארשאנסקי בהתקבלו מאת שר הפנים שאל את האחרון אם יש איזה תקוה ליהודים ברוסיא, ענהו שר הפנים בדברים ברורים, כי אין כל תקוה ליהודים בארץ רוסיה וכי יוכלו לעזבנה וללכת אל אשר ישאם הרוח. ויבא ארש. והודיע הדבר במ“ע ראזסוועט ותהי מהומה בין האדירים ויקוממו את מה”ע “רוסקי יעווריי” ואת “הוואסחאד” לשפוך אש וגפרית על ארש. – ואז כתבתי את מאמרי “יכירו וידעו” (המליץ תרמ"ב נו' 10) ויגרשו בגללי את צ"ב מן האספה, כאשר הודיע זאת במליצי נו' 15. מאמרי ההוא נעתק בהראזסויעט ובהוואסחאד (1882 נו' 12).

בין כה והצרה רבה וגדולה, רעה אחר רעה ושבר על שבר ואחינו האמללים דחופים ומבוהלים, נסים ונחפזים, וחמת המציק תגבר מיום ליום, אז נמנו וגמרו יחידי סגולה להודיע צערנו ברבים, לספר כל פרטי המאורעות להרעיש את איירופא אולי יבושו צוררינו ואולי יתעוררו אנשי לב וימצאו עצות מרחוק לעצור בעד הרעה. החלטנו לכתוב כל פרטי השד והשבר על ספר ולשלחו להד“ר רילף במעמעל והוא יעתיק את דברינו לאנגלית וידפיסם במ”ע טיימס. ובאשר קייב היא עיר הראשה להפרעות, להשד והחמס, לכן מלאו את ידי לאסוף כל הפרטים ולהודיעם במכתבים תכופים להד“ר רילף. בראש כל הדבר הזה העמידו את הגאון ר' יצחק אלחנן הראב”ד בקאוינא, כי הוא יסמיך את ידו עלי למען יאמינו בי. והגאון הנ“ל נעתר, כמובן, לזה ויכתוב על אדותי אל הד”ר רילף ואלי שלח את בנו ר' הירש ראבינאוויץ שהיה אז רב במיטאווע (ואחרי מות אביו נהל את כסאו בקאוינא) עם מכתב אלי כתוב בעצם יד הגאון הנ"ל. המכתב כתוב בהסתר לשון כי ירא הגאון לכתוב מפורש על מה ומה שילח את בנו אלי. וזה לשון המכתב:

ב"ה יום א' ז' אדר תרמ’ב, קאוונא.

כבוד ידירי החכם השלם הסופר המהולל ובעל רגש נעלה כו' כו' מו“ה יהודה ליב לעווין נ”י.

אחדשה“ט. יקרתו קבלתי והי' לי לענג. עתה נוסע בני יקירי הרב הגאון אבד”ק מיטאווי נ“י, ע”ד מסחרו בקניות צוקער לפסח שיהיה בהכשר כד“ת. אקוה כי חברתו יהי' לו נעימה מאלפי מכתבים, כי מי כמהו יורה דעה בעסקים נכבדים ובטחוני ברוב טובו כי יהי' לו לעזר בעסקיו והנני נותן לכת”ר רוב תודה וברכה בעד מפעליו הנכבדים ורגשותיו היקרים וה' ישלם פעלו וירים קרנו מעלה מעלה כמשאלות ידידו היודע להוקיר ערכו ופעולתו לטוב, מברכו ברוב חו"ש.

יצחק אלחנן החופ“ק הנ”ל.

פרטי השד והשבר והחמס בקיוב רשמתי בעצמי ולהערים הסמוכות נשלחו אנשים נאמנים בהוצאת הועד, והם אספו רשימות מדויקות, ואשלח במכתבים להד“ר רילף ונדפסו בהעתקתו בטיימס. הדברים עשו רושם ומה”ע בארצנו מן הידועים הכחישו הדברים כמובן ומ“ע האפיציעלי הביא ראיה להכחשת הדברים שאנסו נשים, אחרי כי לא באה כל קובלנא על זה אף מאיש אחד שאנסו את אשתו או את בתו – שבתי וכתבתי ורשמתי את שם הילדה בת י”א שנה שנאנסה ומתה בענוייה וכי האב הגיש קובלנה נו' פלוני לבית המשפט וכי לא נתנו מהלכים לתלונתו. גם המכתב הזה נדפס.

ויהי היום, יום ע“ש, נקראתי אל בית הרב הר”י צ“מ ואמצא בביתו איש זר, והנה הוא אנגלי ושמו וואַקסטאַף, קנסול בניקאלאייעוו והוא הראה פקודה מגלדסטון (שר החיצון אז באנגליה) כי נשלח הוא לפלכי הנגב לחקור ולדרוש אם אמת הדברים שנדפסו בהטיימס. ובדברו הוציא את נומר… הטיימס ויפרשם ויצין את הפרטים שהוא חפץ לחקרם. נקראו עדי ראיה והעידו והוא רושם בספרו. אחרי כן נסע בלוית הר”י צ"מ לפרור דימיעווקה אשר שם הרבו הפורעים לעשות מזמתם. וישאל את הנשים שנפרטו שמותיהן שנאנסו וכמובן כחשו הנשים בהכלמן להודות, ורק אשה אחת הודתה ותספר פרטי הדבר. – וואקסטאף לא היה מאוהבי ישראל ובהרצאתו דבר סרה על היהודים, אך לא יכול להכחיש את המעשים. הוא רשם בספרו את שמי בחיים ובספרות וגם את שם העדים ובחשבי אותו לאוהב באשר אנגלי הוא לא כחדתי ממנו דבר ואשפוך כל מרי שיחי לפניו. אך הוא לא הדפים את השמות.

ובשנה ההיא נפטר איג' ממשמרתו אחרי שהספיק להוציא את “החקים הזמניים”.

ויהי בשנת תרמ“ה נעשו הכנות גדולות ליום ח' חשון, שבו תמלאנה מאה שנה להשר מונטיפיורי. נוסד ועד בלונדן לעשות לו מזכרת עולם. בראש הועד היה נתנאל ראטהשילד ויתוכחו החברים במה להציב יד ושם עולם להשר הגדול. ואז קבלתי מכתבים מלונדן ומווארשא להתאמץ לאסוף אספות ולהודיע דעת הקהל ברוסיה שהמזכרת היותר נאותה ושתהיה היותר נעימה להשר היא יסוד קולוניה בא”י על שמו. עוררתי את הד“ר מ”ש ונאספו אליו י“ב איש מדופלמים וכתבתי אדרעססע להשר, אשר עליה חתמו כל נכבדי קיוב, ומסרנוה להר”ד גארדאן שנסע לונדונה כציר ערים רבות עם אדרסות כאלה למסור להשר. ובדבר החג נתקבלה הצעתי לכתוב ספר תורה ולסימה ביום היובל וכל איש ינדב, כנהוג, בעד כתיבת אות בתורה, גם לצקת ז’עטאנים בצורת מגן דוד לזכר היום הגדול, לערוך בופעט וכו' וכו' וכל כסף התרומה והפדיון יהי לישוב א“י. פרטי החגיגה ימצא הקורא בהמליץ תרמ”ה נו' 85. ההכנסה מהחגיגה עלתה לשלשת אלפים רו“כ, אשר מהם שלחנו 400 רו”כ לקולוניה ראש פנה והיותר להד"ר פינסקער באדעססע.

עוד קודם החג יסדתי אגדת ציון, אך אחרי החג ואחרי אספת קטאוויץ שאז החליטו ונוסדה אגדה כללית בשם “מזכרת משה” הרחבתי אני וחברי את אגדתנו וניסד ועד מי“ז איש ומהם – לשכת ההנהגה. לראש הועד נבחר הד”ר מ“ש ולסגנו שהוא ראש לשכת ההנהגה נבחרתי אני. כתבתי תקנות אגדתנו ושלחתי אל המליץ. והמו”ל הדפיסן בנו' 101 תרמ“ה, עם הערה גדולה מצדו, שבה הודיע כי מ”ש הוא הראש ואני הוא סגנו ויפזר לי תהלות ותשבחות שנהפכו לי לרועץ, כאשר אספר.

ויהי היום בקומי משנתי בבקר מצאתי הזמנת הפריסטאב לבוא אליו בשעה השביעית. ואחרי כי השעה ההיא כבר עברה הלכתי לי לעבודתי והנה בעת הצהרים בא אלי הפריסטאב אל הקונטר ויספר לי כי נשאל מאת שר הפוליציי ע“ד החגיגה לבאר לו פרטי הדברים. הבעתי לו תמהוני, אחרי כי חגיגת המאה היתה בפומבי והזכרתי לו כי גם הוא היה שמה ושתה אלי “לחיים” – לחיי מונטיפיורי. ע”ז השיב, כי כן הוא, אבל נחוץ לספר פרטי הדברים ואם אמת היא השמועה, כי נוסדה אגדה בתרומות חדשיות, וכי בכלל, לפי השמועה נאסף הון רב ויש יחס להאגודה עם חברת כי“ח ועם ראטהשילד וכי הון החברה עולה לשלשים מילליאן רו”כ וכי מהפכה גדולה מתרקמת לרוסיא וכו' וכו'. ובאשר הוא, הפריסטאב, מכירני לאיש ישר בטוח הוא כי אגיד לו האמת וישחרני לכתוב כל פרטי הדברים באר היטב. ישבתי וכתבתי, כי באשר בסבת הפרעות ברחו ונדדו אלפי אנשים ובאו לא“י ומתמוגגים שם ברעב, לכן השתמשנו בחג מונטיפיורי לאסוף נדבות (וזה מותר) ונאספו ארבע מאות רו”כ ונשלחו לא“י ע”י הבאנק פלוני. כתבתי חתמתי ויקח הפריסטאב את הגליון וילך.

כל ימי החרף עברו בשלום לאגודתנו אשר עשתה חיל וחבריה עלו להרבה מאות איש ובלשכת ההנהגה עובדים עמי סטודנטים רבים חרוצים, אשר רבים מהם עתה נודעים לשם, כמו הד“ר ביחאווסקי המנתח, אשר בימים ההם בהיותו עוד תלמיד האוניווערסיטעט הרבה לפעול לטובת ישוב א”י בלב ובנפש.

ויהי כשני חדשים לפני חג הפסח תרמ“ה נועצנו להביא מא”י עשרה פוד חטים שמורות תוצאת עבודת הקולוניסטים אחינו, לטחון ולאפות מצה שמורה ולשלוח לכל איש נכבד שלש מצות עם שיר, ואיש איש ירים תרומתו מחיר המצות והיה לנו מוצא לכסף, הסכים לנו הועד ונוצא את הדבר לפעלה. הבאנו החטים בהכשר הרש"ס ואנכי כתבתי את השיר שנדפס ונשלח עם שלש המצות. וזה הוא השיר:


יאכלו ענוים וישבעו יהללו ה' דורשיו

יחי לבבכם לעד יזכרו וישובו אל ה'

(תהלים כ“ב, כ”ז, כ"ח).


מֵאֶרֶץ הָאָבוֹת

מֵאַדְמַת הַמּוֹשָׁבוֹת

שָׁם אַחֵינוּ נְחִתִּים

הוּבְאוּ הַחִטִּים

וּמַצָּה שְׁמוּרָה

לִזְכֹּר אַרְצֵנוּ

כְּחֹק וּכְחִיוּב

מִקֶּדֶם קַדְמָתָה

עָרְכָה הַחֲבוּרָה

וְאֶת אַחֵינוּ

חוֹבְבֵי צִיּוֹן בְּקִיוּב

הַמְחַדְּשִׁים אַדְמָתָהּ


וּבְלֵיל הַגְּאֻלָּה

לָתֵת לָמוֹ כֹחַ

בְּשִׁבְתּוֹ בִמְסִבּוֹ

וּלְפָעֳלָם יָדַיִם

בֶּן עַם סְגֻלָּה

לְמַעַן נִמְצָא מָנוֹחַ

יִתֵּן אֶל לִבּוֹ

לְשָׁנָה הַבָּאָה בִירֻשָׁלַיִם!


הדבר הזה הביא לקופתנו כשמנה מאות רו"כ.

ויהי בליל בדיקת חמץ וציר שלוח אלי מאת הד“ר מ”ש לבוא. באתי ומצאתיו סוער וזועף, ויספר לי כי התראה היום עם השליש אשר הנציב נשען על ידו והוא, השליש, ספר לו דבר עצב: איש אחר זיסערמאן, לקח את גליון המליץ, שבו נדפסו התקנות של אגדתנו עם הערת המו“ל המפרסם את שמו הוא, מ”ש, ואת כנויי, ואסף כסף בכחש, באמרו כי אנחנו מלאנו את ידיו לזה. הוא נתפש והובא לאדעססע והנציב שם, ראָפפ, נתן להעתיק את התקנות וישלח את ההעתקה לשעף הפוליציי ארז’עשקי וזה האחרון קרא ונרעש מאד וירשום בשולי הגליון: !возмутительно וישלח נזיפתו להנציב בקיוב על כי נבלה כזאת נעשתה במקומו: יסוד אגודה לעניני חו“ל! לכן יאמר הנציב לשלח אותו, את מ”ש מקיוב ועוד את איש אחד הרשום בהמליץ בר“ת (אני האמלל.) – אחרי כי נועצנו בדבר החלטנו כי מ”ש יחתום על הכתב הנדרש מאתו, כי אין לו ולא יהיה לו כל חלק בהאגדה הנוסדת ואשר אולי תוסד, ובנוגע אלי – ה' הטוב בעיניו יעשה. במשך ימי הפסח טמנתי כל הכתבים והפנקסאות לבלי יהיו למכשול עון לי ולאחרים. ולי נודע כי הפריסטאבים שואלים מאת כל מכיריהם לפתור להם את שם האיש החותם א“ע יהל”ל (הד“ר מ”ש לא אבה להגיד). ובשמעי כזאת מפי העורך דין ב“פ הלכתי אל הפריסטאב שאני דר במחלקתו והודעתיו כי אני הוא יהל”ל. הפריסטאב נזדעזע ונרתע לאחוריו. הן הוא מכיר ויודע אותי היטב בשמי ובשם אבי וכנויי ואני אני הנותן על ידו ממנת הרחים והוא אוהבי ומחבבי ולא אחת בלינו העת בידידות ואני אני הוא הפושע עד כי העליתי עלי חמת הנציב! אחרי שהשיבותי רוחו אל קרבו בהביני לו כי לא עשקתי ולא רצחתי – בקשתי מאתו כי בהיותו אצל שר הפוליציי ישאלהו מה ענשי בעד פשעי?. הוא מלא את בקשתי ומסר לי תשובת השר, כי אותי יוכלו לתבוע לדין בעון מיסד אגודה שלא ברשות, אבל בימינו אלה – הוסיף – יוכל הנציב על דעת עצמו לשלחני מקיוב או מכל חבל שלטונו. – – בין כה כתבתי לצעדערבוים והודעתיו את כל הנעשה והוא נחמני במכתביו, כי אחרי שגם הוא עמדי בצרה על הדפיסו את התקנות, לכן לא אירא רע, כי הרבה מכירים לו בין שרי מעלה. אך בהגיע לידו השיר אשר כתבתי למשלוח המצות התגעש והתמרמר במכתבו אלי, כי הרעותי לעשות בכתבי החבורה חובבי ציון ובזאת חבלתי כל מערכי לבו. לשמע זאת חרדתי גם אני כי השיר נדפס בקיוב ברשיון הצענזור, שהוא אוהבי העורך דין החכם המלומד ה' באראץ שהוא חבר הועד ופן תאונה לו רעה על ידי, בשגם כי הוא אמנם רצה למחוק את המלה “החבורה” אך נעתר להפצרתי – מר בחמת רוח שלחתי מכתב מרגיז נפש אל צ“ב, והוא “שנס מתניו” “ואזר כגבר חלציו”, דפק על דלתי שרים שונים עד כי עלתה בידו להתיצב לפני שר החיצון גיערס ויבאר לו כל ענין אגודת חו”צ והשר הרגיע את לבו ויודיעני צ“ב בתלגרמה כי אוכל לשבת בשלוה. וכן באמת לא ידעתי רע, אך אגודתנו נתבטלה, כי הדבר נמשך לירחים ואנכי הסתרתי כל הנעשה מחברי הלשכה, בדעתי כי סטודנטים הם ואם יראו חתת יחרדו לעתידותיהם וישיבו ידם מאגודתנו. ואנכי קויתי יום יום לתוצאות טובות – וכן ארכו הימים ובין כה היתה מבוכה באוניווירסטיט, כי חגגו שם את אחד היובלים אשר אליו נקרא גם פוביעדענאסצאוו ויעורר מהומה ומבוכה ואל מרכבתו השליכו קלחי כרוב ותפוחי אדמה והרבה מן התלמידים נגרשו והנשארים פחדו ורהו מקחת חלק באגודה נסתרת. ובכ”ז אנכי ומכירי עשינו כל אשר יכלנו לישוב א“י. ויהי היום כבואי אל הפריסטאב הראה לי מגלת סתרים מאת שר הפוליציי, כי נודע לו שלמרות כל התחבלות ישנה עוד אגודת חו”צ וכי האיש לעווין הוא מנהיגה (воротило) וע"כ גוזר בכל תקף לבער את האגודה. אגב ספר לי הפריסטאב כי אנכי מסור זה כבר להשגחת סתרים של הפוליציי וכי יספרו צעדי. ובאמת ספר לי איפה הייתי ומה עשיתי במשך הירחים האלה.

בין כה והגיעה שנת 1887. ושולמאן הקאססיר של הגרי“ב היה עומד להגרש מקיוב באשר הוא נתין חו”ל. הרבה, הרבה, השתדלו בעדו גדולי היכלת ועלתה בידם ונצרך רק הסכם הנציב. ובבוא הדבר לפניו ובצותי לחקור ולדרש בגנזי הכתבים ע"ד ש. וימצא כתוב כי קאססיר בראדסקי הוא לא נאמן неблагонадежный נבהלו ש. ומשתדליו, כי באמת לאמר על ש. ניבלאגונאדוזניע במובן פוליטי הוא כמו אם יאמרו על הצדיק מטאלנא כי הוא אוכל טרפות חלילה. ויוסיפו לחקור ולדרוש ונתברר כי לא עליו על ש. חלילה יסבו הדברים כי אם עלי ולש. היתה הרוחה והצלה ועל אדותי אמר הנציב לגבירי: שלח נא לאשר תשלח את לעווין ואם לאו – אשלחהו אנכי! – כזאת ספר לי גבירי. ובכן עזבתי את קיוב ונשלחתי לטאמאשפאל.

גבירי נחמני כי בעוד זמן מה ישיבני קיובה, אך הדלת הנועלת לא נפתחה, כי נדחה הדבר משנה לשנה וכן עברו עשרים ושלש שנה!


 

ט.    🔗

עוד פרטים אחדים מימי שבתי בקיוב.

בשנת תרל"ה נדפס בהשחר שנה ו' חוברת א' מאמר סטירי מאתי בשם “התגלות הינוקא בסטאלין” וחתמתי בשם “חד מן חבריא”. האברך, חתן הצדיק ממאקארעוו, אשר בגללו הושב הצדיק בבית האסורים בקיוב הוא שארי וקרובי מצד אבי. וכאשר נדפסה הלצתי בהשחר חתרו חסידי מאקארעוו לעשות אתי רעה. וגם בזה עמד גבירי בפרץ ולא נתן את המשחית להפיק זממו.

בשנות השמונים יסדתי אני ורבים מהעובדים חברת “תקות שכיר” לעזור לשכור עובד הנרדף ממצבו, או לבני ביתו במקרה מותו. מספר החברים עלה לארבע מאות איש וכל שלשת השנים מיום הוסד החברה הייתי לה לראש ובעזבי את קיוב עלה הון החברה לשני אלפים רו"כ. שמעתי אחרי כן כי בטלה החברה והכסף נמסר לועד הקהלה בקיוב.

––––––––

ובשנת תרל“ה או תרל”ו הוציאו בלמברג ה“ה גאלדפאדען ולינצקי מ”ע זארגאני בשם “ישראליק”. ונדפס בו מאמרי הזרגני “צי בעֶדאַרף מען שריַיבּעֶן העֶבּריֵיעֶש?” ושם הוכחתי ובארתי כי למען השכיל את ההמון, כי יסור מהבליו, עלינו לדבר אתו בלשונו. ולא הסכמתי להזרגוניסט הנודע אייזיק מאיר דיק, אשר היה מתבל מאמריו הזרגנים במבטאים אשכנזים, באמרו כי עי''ז יסגל לו ההמון שפת אשכנז, הגדתי פשוט כי לההמונים למען נפעל עליהם עלינו לדבר בלשונם שהיא להם לשון־אם, תהי איזה לשון שתהיה. ואז בא קיובה הר“ר ש. י. אברמוויץ (מנדלי מו"ס) ובבואו לביתי ואצלי ישב אז הד”ר קאמינער הביע לי מנדלי ששון לבו ואמר: עתה מתחלת תקופה חדשה בעבודתך הספרותית! וחשב כי עוזב הנני את העברית ובחרתי לי ללשון־ספרות את הזרגון. כמדומה לי שאינני צריך להביא ראיות להוכיח כי טעה בי מענדלי יחי'.

––––––––

ועל אדות כת־לצנים שנוסדה בקיוב לרדפני בחיים ובספרות, לא אֹבה לספר, כי מאנה נפשי לנגוע בחלאת סופרים, ורק למען יהיה להקורא מושג כל שהוא מתועבת קטני־אדם, אציבה בזה ציונים אחדים שנרשמו בספרות הימים ההם:

בהמגיד שנת 1885 נו' 14 הערת ד. למכתבי אל סמאלענסקין. בהמגיד שנה ההיא נו' 20 מאמר “להשבית אויב ומתנקם” ושם בהמגיד נו' 22 מאמר “יגר שהדותא” והערת המו“ל, – בהוספה להמליץ תרמ”ו נו' 64 מאמר: “ויעה ברד מחסה כזב”. ושם בהמליץ ד' ניסן תרמ"ה פֿיליטון “עד ארגיעה לשון שקר”. –

––––––––

בשנת תרמ“ו הגיעו ימי חנכת בית החולים לעברים, אשר האדיר הגרי”ב פזר על בנינו הון עתק. ובאחד מימי השבת בבואי כפעם בפעם אל גבירי והנה הוא נוח ונעים ופניו ענו בו כי חפץ להגיד דבר להנאתו. – נדברנו על אדות חג חנכת הבית ופרטיו ונתגלגלו הדברים על אדות מכתב ברכה שתגיש לו עדת ישראל בקיוב והוחלט הדבר כי מכתב הברכה אכתוב אני, הוא שיר בעברית על קלף ועליו יחתמו חברי הקומיטט וכל נכבדי העיר.

אבל הגדתי לגבירי כי חלף הדבר הזה עליו לתת ליהודי קיוב דבר טוב אחד. – בחר לך ככל אשר תחפוץ – ענני הגביר – בחר לך ככל אות נפשך: מושב זקנים, בית גמ"ח, בית ספר לאומנים וכדומה.

ואנכי הגדתי לו כי בוחר הנני בבית תפלה עם מקהלה. – הן יודע אדוני, אמרתי, כי בנינו יצאונו, אין מבקר מהם בבתי התפלה הישנים, כי מה יעשו שם? ומה יבינו שם? והיה כי יקום בית תפלה נהדר עם מקהלה, ימשוך לבבות והרב יטיף בשבתות ובמועדים מענין היום וידעו הבנים קורות עמנו ומהות מועדיו וכדומה.

גבירי תקע לי כפו באהבה וישבע בדברתו קדש כי ישים לבו לכונן בית תפלה בקיוב.

יצאתי מאתו שמח וטוב לב וספרתי הדברים לידידי הרב צ"מ אשר עזר לי לכונן את מעשי.

את שיר הברכה כתבתי על קלף גדול וממעל לו ומסביב ציורים ופתוחים מעשה ידי אמן. והושם במסגרת יקרה, העומדת על כן נהדר. ועל האדרססה הזאת חתמו אלפי נכבדי קיוב ואחריהם חברי הקמיטעט וביום החג 22 אקטיאבר נקרא בקהל רב והושם למשמרת עולם בהקאנפערענץ־זאאל אשר בבית החולים והוא שם עד היום הזה.

ובלילה אחר החג בבואי אל גבירי היה שבע רצון ומלא נחת רוח ויתקע לי כפו שנית והוסיף להבטיח כי בית תפלה היה יהיה. ובעוד ימים אחדים קרא לאספות ונשאו ונתנו בדבר יסוד בית תפלה. ובין כה באה שנת גלותי ואעזוב את קיוב. אבל ידידי הר“י צ”מ לא נח ולא שקט ובהיותו מרואי פני גבירי לעתים קרובות לא חדל להזכירו ולעוררו לבצע הדבר, אך מסבות שונות שאינן תלויות בגבירי נסתבך הדבר ונמשך לשנים. –

בשנת תר“ן השלמתי את ספרי “דניאל בגב האריות” והיה מונח אצלי שש שנים, כי לא רצתה הצנזוריה להכשירו, לא בקיוב, לא בווארשא ולא באדעסע. ורק בשנת תרנ”ו כאשר נתמנה לצנזור בקיוב ידידי המנוח הר“א צייטלין הכשיר את ספרי. את ספרי זה חפצתי להקדיש לגבירי, אך ידידי החכם ה' בראנד יעצני לשאול מקודם את רשיון הגביר, באשר ספרי יסודתו באהבת ציון והגביר הן מתנגד לישוב א”י ולא יאות כי יקרא שמו על ספר ציוני. שאלתי את גבירי ויענני כי חפץ הוא שאקרא לפניו את ספרי וע“כ ישחרני לבוא קיובה לחג הפסח שאז שעתו פנויה. עשיתי כן ובשביעי של פסח תרנ”ו קראתי לפניו פרקים אחדים מספרי ודווקא המלאים אהבת ציון וגנות המתבוללים. וייטבו הדברים בעיניו ויאמר כי ידפיס הספר על חשבונו וכן עשה.

ובשבתי לפניו אז נשקע פתאם במחשבותיו ואחרי כן כמו התעורר ויאמר:

– הנה רואה אני אותך לעתים רחוקות ויש אשר יתעורר בלבי החפץ לעשות דבר מה בעודני חי, דבר קים, אבל באין איש אתי ישתקע הדבר בלבי, ולכן אשחרך כי מזמן לזמן תדפיס במה"ע את אשר תמצא לנכון להעיר ולעורר מה לעשות.

הלא נוכל עתה לדבר דברינו, אם על אדוני טוב, הבה ואערכה לפניו הגות לבי על הדברים הדרושים לעשותם.

– לא – ענני – אם נדבר ישתכחו הדברים מלבי, אבל הדפיסה דבריך ושלח אלי את הגליון ואשים לבי אל דבריך. ונדברנו כי אחתום שמי לא־מפורש. וכן עשיתי ואשלח אל המליץ “מכתב מקיוב” שנדפס בנו' 108 תרנ“ו (1896) וחתום בשם “הבבלי”. ושם עוררתיו על יסוד בית ספר לאומנים וביחוד על יסוד בית תפלה והזכרתי את כל השתדלות הר”י צ“מ בזה בעוררו תמיד את גבירי לזה. והנה בשנת תרנ”ח מלאו לגבירי חמשים שנה ח“י אלול ואז ביום ההוא היתה גם חנכת בית תפלה אשר הקים גבירי (שפזר עליו ק“ן אלף רו”כ) והעומד כיום בקיוב לתפארת ישראל ובבואי אליו ביום ההוא לברכו אמר אלי בצהלה: זה היום שקוית – תראהו. ובהיותי אורח בא ביום ההוא ולא היתה שעתי פנויה לקבל מכתב הזמנה מהממונה על על זה, כתב גבירי בעצם ידו על כרטיסו רשיון לבא אל חנכת הבית. פרשת היום ההוא וגם השיר אשר הגשתי לגבירי נדפסו על ידי בהמליץ שנת תרנ”ט 1898 נו' 203 בשם “בטוב צדיקים תעלוץ קריה”.

וזהו השיר אשר הגשתי לגבירי ביום ההוא:


חג היובל.

במלאת חמשים שנה להאדון המרומם, שר וגדול בישראל, רב צדקות ופועל ישועות, יועץ פלא ורב העליליה כהר“ר אלעזר בראדסקי הי”ו ח“י אלול "בששון" לפ”ק.

בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל כְּאֶזְרָח רַעֲנָן

עַל אַדְמַת קָדְשׁוֹ שָׁקֵט שַׁאֲנָן

חַג לוֹ הָיְתָה שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה

הוּא חַג הַיּוֹבֵל, חַג אַחֲוָה וָחֹפֶשׁ

יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ לִמְנוּחָה וָנֶפֶשׁ

לָאָדָם, לָאָרֶץ גְּאֻלָּה נִתָּנָה


וּבִגְלוֹת יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ נָכְרִיָּה

חַגּוֹ זֶה נִשְׁבַּת, עִמּוֹ הֻכַּת שְׁאִיָּה,

עוֹבֵר בַּיָּם צָרָה, נָמֹג בַּיָּם דְּאָגָה

חֻפְּשׁוֹ לֻקַּח, נַחֲלָתוֹ אָבָדָה

הָאַחֲוָה הוּפָרָה, מְנוּחָתוֹ שֻׁדָּדָה

הוּא נוּגֶה מִמּוֹעֵד, חַגּוֹ לוֹ חָגָא…


וְאֶל זֶה יַבִּיט, אֶל זֶה יִשָּׂא עֵינַיִם

עַם אֹבֵד וְנִדָּח תַחַת הַשָּׁמָיִם

אֶל אֶחָד מֵאֶחָיו, בּוֹ בָחַר הָאֵל

וְהוּא נִשְׁמַת עַמּוֹ, לֵב הָאֻמָּה כֻלָּהּ

מֶנּוּ תוֹצְאוֹת חַיִּים, מְנוּחָה וּגְאֻלָּה

וּבוֹ יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל.


וְאַתָּה מוֹשִׁיעַ וָרָב! לְךָ אֵל עָזָר

וַיְשַׂגֶּבְךָ בְּעֻזּוֹ וּבְחַיִל אָזָר

יָמֶיךָ צְדָקוֹת שְׁנוֹתֶיךָ חֲסָדִים

מִמְּקוֹר חַיִּים עִמְּךָ תָּנִיף גֶּשֶׁם נְדָבוֹת

וּלְכָל מַעֲשֵׂי הַצְּדָקָה מִימִינְךָ רְבָבוֹת

וַתַּעַשׂ בָּתִּים לַעֲדֵי עַד מְיֻסָּדִים.


לַתּוֹרָה, לִתְפִלָּה, לְחָכְמָה וְהַשְׂכָּלָה

לִרְפוּאָה, לִמְלָאכָה, לְמִחְיָה וְכַלְכָּלָה,

וּבְכָל דְּבַר יְשׁוּעָה תּוֹרֶה אֶבֶן פִּנָּה

וּמִכֻּלָּם זֶה הַיּוֹם פֹּה וְשָׁמָּה

מִכָּל לֵב נוֹשַׁע, מִכָּל נֶפֶשׁ נֻחָמָה

קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמָע – קוֹל רִנָּה!


כִּי חַג לְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם – חַג חַיֶּיךָ,

יוֹבֵל הוּא קֹדֶשׁ לִגְאוּלֶיךָ וּפְדוּיֶיךָ,

חַיֵּיךָ חַיֵּיהֶם וּבְשִׂמְחָתְךָ יָשִׁירוּ.

חֲמִשִּׁים שָׁנָה – חֲמִשִּׁים לֻלָּאוֹת

קָשְׁרוּ בְּנַפְשְׁךָ הַנְּפָשׁוֹת הַנּוֹשָׁעוֹת,

וּלְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָאֵל יַעְתִּירוּ.


וּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ

הַיּוֹם יִפָּתֵחַ וְהָיָה עֵדֶךָ

לְזֵכֶר רַב טוּבְךָ חֲסָדֶיךָ הַנֶּאֱמָנִים.

מְהֵיכָלְךָ זֶה הֲקִימוֹתָ לְאֵלֹהַּ

צִדְקָתְךָ עַד מָרוֹם תַּעַל גָּבֹהַּ

לְבָרֶכְךָ וּלְחַיּוֹתְךָ עוֹד יוֹבֵל שָׁנִים.


חֲיֵה אַתָּה וּבֵיתְךָ וְזַרְעֲךָ לִבְרָכָה,

חֲיֵה וְהַחְיֵה חַלְלֵי עֵמֶק הַבָּכָא

וּבְיֵשַׁע יְמִינְךָ תִּוָּשַׁע יְהוּדָה,

עַד בֹּא הַיּוֹבֵל לִקְרֹא דְרוֹר לִשְׁבוּיִם

לַאֲחֻזַּת אָבוֹתָם יָשׁוּבוּ פְדוּיִם

וְתָשׁוּב לַעֲלוּמֶךָ עִם צִיּוֹן הַחֲמוּדָה!


 

י.    🔗

העירה ט. רחוקה מתחנות מסלת הברזל כשש עשרה ווערסט, באתי אליה ביום 1 אקטיאבר,1887. –

זה עשרים ושלש שנה….

ולא אנסה לתאר דרכי העירה ואנשיה. הקורא המנוסה יודע מה היא עיר קטנה ומה המה אנשיה. שנים רבות הייתי עזוב ושומם מבלי מצא אף אחד אשר יהיה איש כלבבי. ועתה ישנם בה רבים שאני אוהב ומכבד אותם וחברתם נעימה לי.

לפני שנים שמונה חיתה מעט רוחי השוממה, בהוסד פה אגודה ציונית. הימים ההם היו ימי הרצל, ימי ההתעוררות הרבה, ההתפעלות וההתרגשות ונוסדו אגודות בכל עיר ובכל כפר כמעט. ואגודה כזאת נוסדה גם פה. בעתים מזומנים נשאתי מדברות. והחברים והחברות הרעישו, אספו שקלים, קבצו נדבות ותהי התנועה גדולה. אבל כמו ברוב העירות והכפרים היה גם פה כל הענין וכל החפץ אך חקוי, מבלי כל כונת הלב, מבלי כל דעה קלוטה בנפש, כי אם תרועה ושאון לגרש את השעמום ואך נגלתה עבודה אחרת לסגולה נגד השעמום ואמצעי להתהדר באידעע קולנית בטלה אגודת ציון ורוב החברים וביחוד החברות התנכרו כמו לא ידעו ולא שמעו מעולם מה היא ציוניות. כי הגיעה תנועת ימי החפש והבחורים והבתולות נזדעזעו ונתרגשו מצלצלי תרועת הסוציאלית ונהפכו כלם לדואגים ומצירים להאכרים והפועלים, חזון כזה נראה בכל עיר כמעט ולא אכביר מלין בזה.

אנכי נבחרתי לבוחר בימי הדומה השניה והשלישית, והנה בימי הדומה השלישית נאסרו האספות, לא כן בימי הדומה השניה היה השאון רב, נקהלו קהלות, נאספו אספות, נשאו נאומים והוכוחים היו סוערים מאד, ובבואי לפני הבחירה לעיר המחוז באו אלי בחורים לתהות על קנקני, לבדקני ולבחנני אם הנני מן הס“רים או מן הד”קים. ואחרי הגידי להם כי קודם כל – עברי אנכי וצרת ישראל תהס בקרבי מצהלות ס“רים ושאון ד”קים ואחרי דברים רבים יצאו אחדים מחדרי בפחי נפש. והגיעו לאזני דברי אחד מהם לחבירו באנחה: כנראה אין הוא אוהב כלל את האכרים!

במשך שבתי פה החלו רוחות חדשות לנשב בעולם. נולד הדיקדנס, היתה למדה תורת ניטשה וכו'. ובכלל גברה ועצמה הזית הרומנתיק ויסוכסכו ויתבלבלו הדעות והמושגים וסופרי ישראל החדשים מהרו ויחטפו ויביאו את כל הזרות תכף לספרות העברית. – גבר השעמום בתבל, נלאו בני האדם בלחמתם בעד האידיאלים האמתים שלא יכלו לגשמם בחיים ויגבר היאוש. אבל החיים דורשים תפקידם ובני האדם לא יכלו ולא חפֿצו להודות כי חייהם נרקבים ותוכם נחר. ויתאמצו לנחם את נפשם בבקשם להם דרכים אחרים ולקרוא להם דרך החיים וירעישו ויתגעשו בהונותם את עצמם כי חיים המה, וכי מצאו והשיגו ארחות החיים האמתים, כן היה תמיד בעת אשר אידעע גדולה תכשל בלכתה ובני אדם ילאו למצוא דרכה, יחטפו להם בני האדם חלקים חלקים מן האידעע הגדולה וכל אחד מתאמץ לעשות את החלק שחטף להכל. וכן במהומות החיים ומבוכות המעשים נולדה לנו “האמנות בשביל האמנות”, נחטפה בתאות רעבון תורת “שנוי ערכין” ולהשקיט את התמהים על הזרות, יזעקו ויריעו וירעימו להחריש מתנגדיהם בקולות ורעמים. – לזעוק, להריע ולצרוח כל זה מרעיש הנפש ונדמה שיש תנועה גדולה של חיים חדשים ומי שלא יסכים נחשב לבהמה, לבטלן. ובני עמנו שהם בכלל מחקים את הסופרים הגדולים באיירופא ומפני שחיי ישראל הם יותר רעים ויותר נרפשים ונרקבים מחיי כל עם, קמו והתעוררו סופרים חדשים לחקות את סופרי מערב ולהרים קול בתרועת מנצחים למען הראות כי חיים הם, כי יש חיים חדשים אשר הישנים לא יוכלו להבינם. – והנה כל אלה היו עתה לשמצה, עברה הבהלה ונשאר השעמום כשהיה. אך בעת ההיא, בעת המהומות והצוחות סכנת נפש היתה להתנגד לחריקות של הנאדות הנפוחים. אבל לא יכלתי לכלוא את רוחי ובנפשי בכפי נלחמתי עם כל אלה המחדשים. כל דעותי ומחשבותי ימצא מי שיחפוץ במאמרי: “בינה לעתים” (המליץ 1895 מן נו' 8 והלאה), במאמרי “על הלוח” שבשם זה נדפסו מאמרי הרבים בהמליץ משנת תרנ“ח עד תרס”ג, וכן את מאמרי “קץ המאה” (המליץ תרנ"ט מן נו' 87 והלאה) וכן את מאמרי “לבלבול הדעות והמושגים” (הצפירה תרס"א מן נו' 151 והלאה) – משך יותר משמונה שנים נלחמתי, אבל יען כי הספרות החדשה והדעות החדשות נפוצו ותהיינה לקולם של צעירים אשר לא ידעוני, הלכתי הלוך ונעזב מן הספרות ונשכח כמת מלב – כמת בעוד רוחי חי, לבי סוער, ונפשי רועשת, בעוד הנני מלא מלים וחושב ומדמה….

המולי“ם החדשים לא פקדוני עוד וכמעט שלא אראה שום ספר עברי כי אם במקרה, לשלוח שיר או מאמר למו'”ל. מכ"ע שאיננו דורש כזאת מאתי, לא אוכל, כי לא הסכנתי לחזור על הפתחים להמצא ללא בקשוני. –

––––––––

והנה עתה העיר ה' רוח אנשי לב להשיבני לתחיה באמרם לחג את יובל החמשים שנות עבודתי בספרות. והנני מרגיש בנפשי זרם חיים חדשים, קשור בנפשות אנשים חיים, אשר אמרתי כי נגרזתי מנגד עיניהם, והנני רואה את עצמי כעולה מנשיה לשוב ולאור באור חיי הפעולה. – ותשב רוחי אל קרבי.

זכרה אלהים לטובה לאנשים ההם ואם יחיני אלהים אקוה כי דברי אלה לא יהיו האחרונים.


 

רשימות:    🔗

שירי ומאמרי כסדר השנים13 שנדפסו.


לוח השירים שבדפוס.

ארבע מדות – השחר שנה ראשונה, ושם עוד שירים ששכחתי את שמם

האדם עץ השדה – לבנון, שכחתי פרט השנה, אך לא יותר מתרכ"ז

תרלא – כה לחי – השחר שנה ב'.

תרלד – מה יאמרו הבריות – השחר שנה ה'.

תרלד – יש בנו כשרון – שם

תרלד – אשמרה לפי מחסום – שם

תרלה – עבד עבדים – שם שנת ו'.

תרלה – ודוי הגדול – שם

תרלה – הגות לבי – על ספר הדסה.

תרלו – עצור במלין מי יוכל – השחר שנה ז'

תרלז – כשרון המעשה – שם שנה ח' ובחוברת מיוחדת.

תרלז – כמרירי יום – שם

תרלז – קצף אין אונים – שם

תרלז – שאלות הזמן – שם שנה ט'

תרלז – מדוע – האמת חוברת ב' או ג'.

תרמ – לבני הנולד לי –הבקר אור

תרמה – אבל משה – המליץ נו' 37

תרמה – שתי דמעות – האסיף שנה א'.

תרמו – עיני עוללה לנפשי – שם שנה ב'

תרמז – מוצאי גולה – בית אוצר הספרות שנה א'

תרמז – אני תפלה – כנסת ישראל לשפ"ר שנה א'

תרמז – הנודדים בלילה – שם

תרמט–תרן – תולעת יעקב – בית אוצר הספרות שנה ו

תרנא – אתרוגי קרפו – המליץ נו' 120

תרנא – יהודה ואפרים – שם נו' 263

תרנא – המזכירים את ה'– גן פרחים א'.

תרנב – על מות גארדאן – בחוברת “יהודה ליב גארדאן”

תרנב – צדוק הדין – פרדס שנה א'

תרנב – שמחה וששון ליהודים – שם14

תרנב – משיר ציון – בית עקד לש"י הארוויץ

תרנד – אל הקוראים – פרדס שנה ב'

תרנה – ניצוצות הקדושה – תלפיות

תרנו – לתמונת אגדת חו"צ באדעססע – נדפס על התמונה.

תרנו – אדרינוס קיסר – אוצר הספרות שנה ה'

תרנו – משה על הר העברים – השלוח כרך א'

תרנט – דומיה נפשי –מ"ע הפסגה באמעריקא.

תרסג – דור הולך ודור בא – לוח אחיאסף שנה יוד


ספרים מיוחדים. לפי שנות ההדפסה.

תרלב – שפתי רננות (השיר “פצעי אוהב” נכתב בשנת תר“ך ונדפסה ראשיתו בהכוכבים תרכ”ה).

תרלז – כשרון המעשה

תרמ – אלחנן

תרנט – דניאל בגב האריות


לוח המאמרים שבדפוס.

תרכד מאמרים בהמגיד בחתימת שם ילב"ב

תרכה השקפה על מצב ההשכלה במינסק המליץ שנה ה' בחתימת שם “פלמוני החברני”.

תרלא שם המפורש השחר שנה ב' בחתימת שם: שם של ע"ב במינסק.

תרלב שיחה בעולם החדש השחר שנה ג' בחתימת: “אריה על מצפה”

תרלה דבר בעתו הצפירה מן נו' 30 והלאה.

תרלה השקפה על מעשי הצדקות שם מן נו' 25 והלאה

תרלה הערה הבקר אור שנה ד'

תרלה התגלות הינוקא בסטאלין השחר שנה ו' ח' א' בחתימת “חד מן חבריא”

תרלו מכתב מקיוב המגיד נו' 17

תרלו מכתב מקיוב שם נו' 41–45

תרלח מכתב מקיוב הצפירה מן נו' 37

תרלח קנאת עם שם מן נו' 23

תרלט שאלת היהודים הקול מן נו' 1 עד סופו

תרלט מכתב אל המו"ל שם נו' 18

תרלט כירה שהסיקוה שם נו' 28

תרלט אפר כירה שם מן נו' 55

תרלט דברים אחדים שם נו' 51

תרלט מכתב מקיוב הצפירה נו' 22

תרמ אור קרוב המליץ נו' 111־110

תרמ עורו ישנים המגיד נו' 34

תרמ מכתב מקיוב המליץ נו' 27

תרמ ע"ד הטקסה הצפירה נו' 22

תרמ מכתב אל המו"ל המגיד נו' 38

תרמא סערות תימן המליץ נו' 22

תרמא לדעת מה יעשה ישראל שם נו' 29

תרמא מכתב אל המו"ל שם 39

תרמב יכירו וידעו המליץ נו' 10

תרמב למסע המחנות המגיד נו' 19

תרמב דור דור וסופריו הבקר אור ח' ה' ו'

תרמב דברים אחדים שם

תרמב למי החתמת? שם

תרמג מה חיינו ומה חסדנו המליץ נו' 32

תרמג אדם אתם שם נו' 39־38

תרמג מכתב אל המו"ל המגיד נו' 13

תרמג מזה אחד ומזה אחד שם כהוספה לנו' 20

תרמד גלגל החוזר שני מאמרים. השחר שנה י’ב מצד 269 והלאה

תרמד מליץ אחד מני אלף המליץ נו' 103

תרמד הכון והכן המגיד נו' 8

תרמ"ה הערה נחוצה המליץ נו' 3

תרמ"ה לתמיכת בית סמאלענסקין שם נו' 32

תרמ"ה מכתב מקיוב שם נו' 75

תרמ"ה שימו לכם עליה עצו ודברו המגיד נו' 10

תרמ"ה מכתב לסמאלענסקין שם נו' 14

תרמ"ה סמן טוב שם בהוספה לנו' 20

תרמ"ה דברים אחדים שם בהוספה לנו' 21

תרמו יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים המצפה ח' א'

תרמז מה לעשות המליץ נו' 157–158

תרמז אל בית האוצר שם נו' 229.225

תרמח צדקה למשקלת אוצר הספרות

תרמח דברים שבין אדם לחבירו המליץ נו' 81

תרמט אל בית האוצר המליץ מן נו' 93 עד 118

תרן למען אחי ורעי שם מן נו' 85 והלאה

תרנב להעביר זדון ומשוגה (בחתימת אביחיל) שם נו' 174

תרנב ישן וחדש (בחתימת אביחיל). שם נו' 195

תרנב ימי הפורים שם נו' 50

תרנב לנעים זמרות ישראל שם נו' 97

תרנב צום גדליה שם נו' 207 208

תרנב המשורר והשירה המליץ מנו' 249 עד 260

תרנה בינה לעתים שם מנו' 8 עד 26

תרנה בקרת תלפיות שם מנו' 246 והלאה עד 277

תרנה תורה שבע“פ לפי שיטת ר”ע תלפיות.

תרנו חקר לתכלית המליץ מן נו' 267 עד 284

תרנו הערה שם נו' 135

תרנו על כל דברי האגרות שם נו' 34–38

תרנו מעשי הצדקה שלום (בחתימת בארוכאוויטש) שם נו' 80

תרנו לאחיך לענייך (בחתימת הבבלי) שם נו 108

תרנז תודה גלויה שם 115

תרנז הספרות והחיים שם 125 126

תרנז מלואים “להזמן” שם נו' 69 והלאה

תרנח מי השלוח הוספה להמליץ חוברת "הגת*

תרנח הערה המליץ נו' 79 82

תרנח בטוב צדיקים תעלז קריה שם 203

תרנח בקרת לוח אחיאסף שם מן נו' 16 עד 37

תרנח הגיתו החדש שם מן נו' 232־218

תרנח לא ממין הטענה שם נו' 115

תרנט אל הקורא (הוא ראשית מאמרי: קץ המאה ובטעות נשמט באחריתו המלות: המשך יבוא) חמליץ נו' 7 8.

תרנט קץ המאה המליץ מן נו' 95–119

תרס על הלוח שם מן נו' 264–278

תרס הגרן ספר שני שם מן נו' 139–147

תרס חפזון הצפירה נו' 5. 6

תרס להשיב את הגזלה מ"ע התחיה (באמעריקא) נו' 23 24

תרסא לבלבול הדעות והמושגים הצפירה מן נו' 151–154 (המאמר לא נשלם בסבת הצנזוריה)

תרסא על הלוח המליץ מן נו' 270–292

תרס"ב תשובה משולשת שם נו' 39.38

תרס"ב הקץ לדברי רוח שם נו' 127

תרס"ב על הלוח שם מן נו' 1 עד 17

תרס"ג הגלות ופריה הזמן נו' 65

תרס"ד זכרונות ורעיונות בספר היובל לסאקאלאוו

תרס"ד עת צרה היא ליעקב הצפירה נו' 154 155

תרס"ד למה אירא בימי רע הזמן נו' 83

תרסה פטפוטים (א) הצפירה נו' 101–151

תרסה פטפוטים (ב) שם נו' 135–136

תרסח פטפוטים העולם שנה ב' בקעלן נו' 43


ספרים

תרמג נס לגוים שלשה חלקים. העתקה.

תרמח ימים מקדם העתקה.



  1. ראה מאמרי “זכרונות ורעיונות” בס' היובל לסאקאלאוו תרס"ד.  ↩

  2. אולי הכוונה ל“בושות” – הערת פרויקט בן־יהודה..  ↩

  3. ‘כי לא נסע’ – כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  4. אחד מתלמידי היה העלם בן יוסף אליהו סליעפיאנאוו. עלם יפה מראה אוהב ימים לראות טוב, מנגן בכנור ומלמד רגליו למחול. הוא חבר מנגינה לשירי: “הגיון למורה בצאתו לפעלו”, שנדפס אח“כ בשפתי רננות. – זה היה בשנת תרכ”ז. עברו כשלשים וחמש שנה אשר הסיחו והשכיחו מלבי כל העבר – והנה בשנת תרס“ב באני כרטיס מכהן פראווסלאווי סליעפיאנאוו ועליו כתוב: ”מתלמיד מכיר טובה למורהו היקר“ ומברכני בשנה טובה. אח”כ באני ממנו מכתב והנה הוא הוא תלמידי העלם בּמינסק ועתה אחרי גמרו האקדימיה הוא כהן מפורסם בין שרי המלוכה. כרטיסו ומכתבו מסרתי למשמרת בהביבליותיקה העברית אשר בקיוב.  ↩

  5. הוא ידידי הד"ר א. גורעוויטש הרב הרשמי כעת בקיוב.  ↩

  6. את החלק הראשון ותמצית השני העתקתי לעברית וההעתקה שמורה אצלי עוד היום. כן העתקתי את הפרק הראשון מן הקאפיטאל של מארקס, שהוא הקשה בכל הספר. גם העתקה הזאת שמורה אצלי. גם העתקתי את לאסאל והוכרחתי לשרוף את ההעתקה מיראת הענש.  ↩

  7. אח“כ ספר לי ידידי הרב הד”ר י. סבת כעש הגביר ורגזו… וספר לי הד“ר הנ”ל כי כל עובדי הגביר יראים חלים וזעים גם להזכיר בשם ציון.  ↩

  8. כלומר לא עסקתי בציורים מחיי יהודים ביחוד, אבל כאשר הביאני המקרה והענין לקחתי חמר רק מחיי ישראל, כמו בשירי כשרון המעשה ברצותי להדגיש, כי הרכוש משעבד ומכניע אליו לא רק את העמל והעובד כי גם את האמונה וכהניה, לקחתי לי לחמר את הרב וחומרותיו וכדומה. והקורא הנבון ישפוט מהפרט על הכלל.  ↩

  9. צריך להיות 276–284 – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  10. “לדתים” – מילה בלתי ברורה בטקסט – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

  11. וזה לשון המדרש (במדבר רבה פ' י"ג): אר“י כתיב צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עליה. הרשעים במה ישכנו? באויר? אלא הרשעים סלקו השכינה מן הארץ, אבל הצדיקים השכינו השכינה בארץ. ע”כ שים לבך, קורא אל הדברים האלה הקצרים והנמרצים.  ↩

  12. איש אחד דארפֿמאן שב והדפיס בשמו את מאמרי זה בשנוי השם בהמליץ נו‘ 68 שנה ההיא וכבר שלם אל חיקו המו"ל בנו’ 71 באגרת פתוחה.  ↩

  13. רבים הם אשר נשכחו מלבי איפה ומתי נדפסו והנני רושם רק מן העתונים והירחונים שבידי, אשר יכלתי לחפש בם.  ↩

  14. בהמליץ שנת תר“ס נו 245 מודיע ה' בלאנק, כי איש אחד קליינמאן גנב את שירי זה והדפיסו על שמו בשנת תר”ס בעתון לבני הנעורים שנה א‘ נו’ 37.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות