ב“טיים” האחרון אנו מוצאים כמה וכמה מכתבים למערכת. רובם השגות־לוואי על דברי עתונאי, שאינו מכונה, נאמר נא, מק־קינלי – אלא צוקרמן ואשר לא פרסמם בעתון שקורין, נאמר, “כריסטיין ניוזלטר” – אלא ב“ג’ואיש ניוזלטר”.

יהודון זה קצץ שם מן־הסתם קציצות־חציל יאהודיות כל־כך, ש“טיים” האנטי־ישראלי מצאם ראויים לעלות על שולחנו.

אתה מעיין בדברי־דאר אלה ונוכח לדעת כי יהודים שנטלו על עצמם ללמד עלינו סנגורייה, עושים את מלאכתם בחצי־פה, ואילו רודפי־אמת שבהם – אמת, בכל מחיר! – קושרים עלינו דברי־קטרוג בפה־מלא! מיסטר קליין, דרך־משל, ממאונט־וורמונט, המצדד בזכותנו, פותח בלשון מעין זו: “אף כי איני ציוני ואינני רוחש לה לציונות אהדה מיוחדת…” כנגדו כותבת מיס אלן מ. ברונפלד בשפה שאיננה משתמעת לשתי־פנים: “אם יש ברצונם של יהודי אמריקה להגיע פעם למקומם של אמריקנים שלמים, ללא היסוס וללא כל ריתוי, מוטב שיכוונו דעתם לדעתו של מר צוקרמן…”

כל־כך – לאחר שלוש מאות שנות חירות יהודית, בעולם שכולו חדש!

עיינתי בדבריהם של רודפי “אמת” יהודיים אלה, המלמדים על נאצר זכות ואלו עלינו – קוראים תגר. עיינתי – והחלטתי לשגר להם שתי שורות:

"סיר, או מאדם,

העובדה כי אתם, יהודים, מבכרים את האמת בת־השמים על פני טובת עמכם, מוסיפה לכם כבוד. על אמת זו עומד, כידוע, העולם – כל האמת האובייקטיבית. אלא שהיא מזכירה לי תפילה נוצרית עתיקה: “להיות סמוך אליך, אלוהים, סמוך יותר אליך – ולו גם ממרום צלב!”

אֶח, צלב־עבדים! איך היו אומרים שם, ברומי? “שאנו בשופי – והוא ישאך בנחת…”