ב“טיים” האחרון אנו מוצאים כמה וכמה מכתבים למערכת. רובם השגות־לוואי על דברי עתונאי, שאינו מכונה, נאמר נא, מק־קינלי – אלא צוקרמן ואשר לא פרסמם בעתון שקורין, נאמר, “כריסטיין ניוזלטר” – אלא ב“ג’ואיש ניוזלטר”.
יהודון זה קצץ שם מן־הסתם קציצות־חציל יאהודיות כל־כך, ש“טיים” האנטי־ישראלי מצאם ראויים לעלות על שולחנו.
אתה מעיין בדברי־דאר אלה ונוכח לדעת כי יהודים שנטלו על עצמם ללמד עלינו סנגורייה, עושים את מלאכתם בחצי־פה, ואילו רודפי־אמת שבהם – אמת, בכל מחיר! – קושרים עלינו דברי־קטרוג בפה־מלא! מיסטר קליין, דרך־משל, ממאונט־וורמונט, המצדד בזכותנו, פותח בלשון מעין זו: “אף כי איני ציוני ואינני רוחש לה לציונות אהדה מיוחדת…” כנגדו כותבת מיס אלן מ. ברונפלד בשפה שאיננה משתמעת לשתי־פנים: “אם יש ברצונם של יהודי אמריקה להגיע פעם למקומם של אמריקנים שלמים, ללא היסוס וללא כל ריתוי, מוטב שיכוונו דעתם לדעתו של מר צוקרמן…”
כל־כך – לאחר שלוש מאות שנות חירות יהודית, בעולם שכולו חדש!
עיינתי בדבריהם של רודפי “אמת” יהודיים אלה, המלמדים על נאצר זכות ואלו עלינו – קוראים תגר. עיינתי – והחלטתי לשגר להם שתי שורות:
"סיר, או מאדם,
העובדה כי אתם, יהודים, מבכרים את האמת בת־השמים על פני טובת עמכם, מוסיפה לכם כבוד. על אמת זו עומד, כידוע, העולם – כל האמת האובייקטיבית. אלא שהיא מזכירה לי תפילה נוצרית עתיקה: “להיות סמוך אליך, אלוהים, סמוך יותר אליך – ולו גם ממרום צלב!”
אֶח, צלב־עבדים! איך היו אומרים שם, ברומי? “שאנו בשופי – והוא ישאך בנחת…”
הערומים והמתים
מאתבנימין גלאי
ג'נטלמנים
מאתבנימין גלאי
בדי־עמל ובדמי־נשך קצוצים, כנגד ליטרת בשר מבשרי, רכשתי לעצמי בימים אלה את עשרים וארבעת כרכי “בריטניקה”. הריהי כאן, חנות־כל־בו שלי, על כוננית זו שמעלי… כף־דלת חביונות בטנוניות של יין משומר!
לא משום שאוהב אני לפרש בימי־הדעת הגדולים, אלא משום שהם מלחכים עתה, פשוט, את כף־רגלי – פתחתי בסיורי־שיט קלים, לאורך מפרצי־החוף. ללבב־ימים אינני מרחיק, כמובן, ללכת… אך בתחום מימיה הטריטוריאליים של ממלכת־הבערות, במיצרי הצדפות ובמשטח בצעי־המים של “פלאי עולם”, הריני יוצא לי לאודיסיאות משלי.
אתמול נתחוור לי, דרך־משל, במין נשף־שיט שערכתי באות רי"ש, כי ההיפסילוכודונטים, הקומטוסירים והטראכודונטים, שסתם חובשי־קרנות סבורים עליהם בודאי כי נמנים עם פמליית הטרומורפידים, אינם, לאמיתו־של־דבר, אלא אורניטופודים פשוטים… צא והרהר בכך! שעה תמימה – כנגד שנה ששהה אודיסיאוס במחיצת צ’יִרקה – נשתכשכתי במסכת רמשים (“רפטילין”), עד שזימנו לי האלים רוח צולחת וטלטלוני למסכת שטיחין… על דברתי: שום רומן־עגבים צרפתי – אפילו נכתב בידי אשה – לא נראה לי מענין כל־כך! שטיחי־גנים, שטיחי־פתחים, שטיחי־צייד, שטיחים שקורין “טקה”, “יומוד”, “סאריק”, “ארסארו”… איזו חבה, איזה הגיון דיקורטיבי, איזה דמיון־פיטנים ואיזו המיית־נפש משקיעים אמני־האצבעות במלאכת־מחשבת זו, שכולה הרמוניות, כולה מוסיקה כתובה טוי־צמר וטוי־משי! אגב־אורחא: איזו פרוזה מעולה ומדוייקת, לשון־נוסחא, שהיא מועט המכיל את המרובה! עשרים ושמונה עמודי פטיט – למסכת שטיחין בלבד!
כיוון שעמדתי ברי“ש (“רגס־אנד־קרפטס”) עיינתי אף ב”ריצ’ארד השלישי“, ב”רומא" וב“רינסאנס”… אך מסעי־חשק אלה – לעולם אינך יודע היכן הם מגיעים לקצם! אני הגעתי, בסופו־של־דבר, ל“ריכסבאנק” ומשם – בדרך־המלך של ההגיון – לערך ששמו “גרמניה”.
למעלה ממאה עמודי מאתים טורי־פטיט; חוקה, ספרות, היסטוריה, אוכלוסין, אמונה ודת, חברה, כלכלה ומשק, עסקי־פיננסים וענייני־מדינה. פתחתי כמובן, בדברי ימי הרייך השלישי – ואין צריך לאמר: בפסקא העוסקת ביהודים… חמש־עשרה שורות קצרות, בלשון זו: “…הכל באשר לכל, מתוך שמונה מליון שלוש מאות אלף, נהרגו או גוועו מרעב וממחלות, ששה מליונים…”
רעב ומחלות! ומכלאות־המוות היכן הן? והיכן – זריקות־הבנזין? ופולי גאז־הציקלון? והילדים, שאחזום בקצות עקבם ופצפצו את מפרקתם על כל חומת־אבן? וכתובות־הקעקע? ונשים שנאנסו, שנכרתו שדיהן, שהוטלו לבתי־מיאוס? כל אותם עינויי בשר ורוח, אותו סאדיזם, אותו צמאון־דמים זואולוגי? אף לא חצי מלה!
לא, חצי מלה! בפרשת “האימפרייה הנאצית” יש מעין זכר לכך: “אלה שהיו עשויים לשמש מנהיגים”, נאמר שם, “ועמם יהודים ואנשים שגילו סימני־מרד, הוצאו להורג…” או משהו מעין זה: “באושווינצ’ים אשר בפולין הומתו שנים וחצי מליון…” מי הוא שהומת? סתמו ולא פרשו. רצונך – צא והבן דבר מתוך דבר! כנגד שלוש שורות סתומות שנאמרו עלינו בחצי־פה, מבעד לשיטין ממש, אתה מוצא כאן עשרים שורות על מלאכת־כפייה של רוסים, פולנים וצרפתים…
ג’נטלמנים! כל מלל־משי של שטיח־פתחים תורכמני, כל פיף־ארגמן מצוייץ זוכה לתיאור מדוקדק – וששה מליון יהודים מובלעים בנעימה? כי שטיחו של הדוכס הגדול מאנהאלט הגיע, בסופו של דבר, לידי אספן פרטי שקורין דווין; כי שטיח מסגדה של ארדיבל נמצא חציו בקתדרלה של קרקאו וחציו במוזיי־ד’זאר דקורטיף, פאריז – אתם יודעים, והיכן נמצאת מחצית יהדות אירופה אינכם יודעים?
תמונות אתה מוצא כאן למכביר: כנסיות מינכן, אולם, אאכן: האיצטדיון הנאצי בנירנברג; בית־קפה מודרני בקורפירסטנדאם: סצנת־ההורדה מעל לצלב, במחזה דתי עממי באובראמרגאו; ה“קינדרצכה” בדינקלסביהל, לזכר שחרורה בימי מלחמת שלושים השנה… אך לא דיוקן רפאים אחד של ילד כחוש, מפליטי־השואה! לא נוף אחד של קאצטים! לא מדף אחד מאלה שהגרמנים (עיין: “גרמניה – שירה ופילוסופיה!”) ערכו עליהם את שיני־זהבם, את שערם (יפה לכסתות), את עצמותיהם (סבון־תמרוקים, ריח־סיגל!) ואת גפיהם התותבות של ההולכים למות!
לא, לא! מה לכך ולגרמניה? מה לו, נאמר, לסטודנט האנגלי לרפואה, לפרקליט או למהנדס המבקש להכיר את הרייך – ולפרשת־יהודונים זו? אין כופין על כל המבקש לקנות חכמה דברים שאינם צריכים לגופם. וגופו של דבר מהו? יפה דרשת: גרמניה!
אני נזכר בדף ספרה האחרון של ר. כגן, “נשים בלשכת הגיהנום”. היא חוזרת עם כל יתר החוזרים – לפאריז. לאחר שלוש שנות־עינויים מעבר לריין נדמה לה שאף כאן נוהג הכל כתיקונו… אך לא… האוטובוסים נעצרים פתאום. אשה אחת, בריאת־בשר, שחיוך רחב משתפך לה על פניה, מנפנפת לעומתם בחמת שבידה: “רובע לה־פילט מברך אתכם! זה עידן־ועידנים שלא טעמתם את ה”פינאר" שלנו, ייננו הצרפתי הישן!" ומאן־דהוא מוסיף: “אל תראונו שכיבודנו דל־כל־כך… לא המדינה היא הנותנת… אנחנו, אנשי רובע לה־פילט נותנים לכם… בלב ונפש!”
הא, רובע לה־פילט, פשוטי־עם! על שום מה לא שכחתם את המתים, עשרה רגעים לאחר־מעשה? הפרופיסורים – שכחו, גם שכחו! מאורותיה הערמומיים של אוניברסיטת שיקגו, חבר יועציהן של פאקולטות אוכספורד, קמבריג' ולונדון מהרו לשכוח! לשכוח, אמרתי? להשכיח! ולגבי אנציקלופדייה שבאה לעולם באלף־שבע־מאות־ששים־ושמונה – בפחות מעשרה רגעים!
אנה בי"ת
מאתבנימין גלאי
ספרי לנו, אנה! ספרי נא גם את!
אנה – ולא אנה פראנק – פתחה ואמרה:
מפאריס – נסנו דרומה, אלא שספרד היתה חסומה בפנינו. פנינו והלכנו מזרחה. ערב אחד הגעתי לעיירה קטנה, על חוף הרוהן. ראיתי דלת ושרטטיה בצפרני. גבר אחד, כבן שלושים, פתח לי כמלוא שיעור מידת־נעלו. לחשתי לו, שאם איננו מכניסני מיד פנימה, הריני צונחת לרגליו. “לא לכאן…”, נענה לי במבוכה ודחקני החוצה. הפצרתי בו, עד שהעלני לעלית גגה של מין אורווה, פרש לי מזרון ונסתלק. עם חשכה חזר והופיע. “המתיני כאן”, אמר והגיש לי צלחת מרק, “עד שנמצא לך מקום בטוח יותר!” בלילה העלה לי שמיכת־טלאים ובשרני בשורה נאה:
“את היהודים שולחים למקום שאין חוזרים ממנו. אך את אל תחששי, נדאג לך…”
לא זז ממני עד שהוכחתי לו – פרקדן – כי ראויה אני לטרוח עלי. חמשה אחים היו שם… כולם דאגו לי ושמרו על סודי! אין לך קורה שלא הפכוני עליה. יש אשר חשקו במשהו מיוחד. או אז היו עולים ורומזים לי כי לאוואל נטל את רסן־השלטון לידיו, כי הגרמנים סורקים את הכפר, כי לא נותר עוד יהודי אחד בעולם, אלא שאני – איני צריכה לחשוש… הם ידאגו לי! אין צריך לומר, כי הצהרת־ידותון זו היתה נחתמת בסטרנורא של רגשת־נפש מיוחדת. להרמיזם כי יש שכר לאנשי־חסד…
טיבעו את הצי בטולון – בישמנו את המאורע בחגיגות־משכב. רצחו את דארלן – ערכנו חנגא־של־כסתות־ומצעים. פלשו לנורמנדייה… לא, יקירי שלי! לא נשארתי חייבת להם מחיר קליפת־בצל אחת!
אחר־כך הוסיפה ואמרה:
שחק לי מזלי, שמצאתי סתרה בבית אנשים נאים! לימים הכרתי שם עלם אחד, שניצל כמוני – בידי איש־חסד נחמד, שלא דרש ממנו, חרף כל טרחותיו עמו, אלא דבר של מה־בכך: כי יטעם, מפעם לפעם, את – סלחו לי!– גלליו!
ספרי נא, ספרי לנו, אנה! איך ניצלנו, איך מילטנו נפשנו. איך חסו עלינו ולמי, על מה, חייבים אנו לפרקים תודה!
יש יומנים, שלעולם לא ייכתבו, לא יוצגו, לא ייזכרו.
הרכבת הכחולה
מאתבנימין גלאי
כבכל שבוע, נסענו אף הפעם מתוך רווחה שלמה. כדרכי, סרתי תחילה למזנון הנעים והזמנתי לעצמי קפה. אם אמנם איננו משובח ביותר, כשהוא לעצמו, הריהו מוגש לפחות בידי עלמה נאה מג’יבוטי, שעיניה חומות כעין־הטבק ותנועותיה רכות ובטוחות. ידעתי, כי אין טעם מיוחד לשתות מתוך חפזה, כשם שאין טעם לחשוש לאיחור. הרכבת הכחולה לא תגיע לפני־זמנה, ועל מסע־הנשיא, על פגישותיו עם אנשי־מחתרת, על סיוריו בבתי־גנזים. כיון שהגענו לכך, קם ידידנו ונכנס פנימה. מייד חזר – ובידו שני כרכים, שהגישם לי בשתיקה.
פתחתי את הצנום שבהם ומצאתי ספר־שירים, מעוטר ומעתק על נייר־גיגית של כתבי־נזירים. איני יודע מיהו האציל לבית־מינכהאוזן, ששמו חתום עליו, ואיני קורא גרמנית. אך סקרן הייתי לדעת במה דברים אמורים. תרגם לי ידידי, איש השיבה, בית ראשון מתוך שיר הפתיחה הקרוי “לכם”. משהו כיוצא בכך:
“ממרחקי ימים־עברו עולה אלי בת־קול, / תרועת קרנות־יובל רבות ערגה. / בפאתי־מזרח אני רואה את מעלות היכל־ציון / ועצמותי תרונה כסופים…” בעמוד השער אני מוצא את ציור מנורת־המשכן ולמטה ממנו כתובת: “.EX LIBRIS G.B”.
השירים עצמם כתובים בדיו כחולה ואלו כותרותיהם – דיו אדומה. מימי לא ראיתי אותיות קצובות יותר, מלים מחוטבות יותר, שורות ישרות יותר ובתים סימטריים יותר. בעמוד האחרון אני חוזר ומוצא כתובת חתימה: “H.H. FECIT”, דהיינו: “מעשה ידי ה.ה. להתפאר!”
חייכתי. עולם שנבלות־כלבה ופגרי־עכברושים מקיפים אותו סביב, עולם של “לייקות” ומיני “וויקים”, עולמם של זנבות־קלעים – ותמהונים, המעלים בקולמוסם שירי־ציון נשכחים של פייטנים גרמניים?
“מיהו ג. ר.?” שאלתי.
“אחותי,” השיב לי ידידי.
“וה. ה.?”
“נוצריה, שאת הקפה המשובח שלה הואלת לקלס באזנינו!”
היתה זו פתיחה עליזה לספור־מעשה עצוב. שמה – הני הונדיוס, ספרנית פשוטה מאנסכדה, הולנד. כיוון ששמעה כי יהודיה פלונית, אחותו המנוחה של מארחי החביב, מזומנת לגירוש, הציעה לה פינת־סתר בביתה. לימים נעשו שם הדברים באנסכדה יגעים כל־כך, שהחליטה למצוא לה מקלט בטוח יותר. עמדה והצפינה אותה בבית־איכרים שבכפר. ראשון לכל חודש היתה שולחת לאותה משפחה, במשך שנים, חלק ממשכורתה – דמי החזקת ידידתה בת־היהודים. יום אחד בקשה להסב לה קורת־רוח מיוחדת. כיוון שעבדה בבית עקד ספרים, מצאה לה כרך משירי האציל הגרמני והעתיקה למענה את כל ה“בלדות העבריות” שלו. לא נחה דעתה עד שמצאה נייר משובח. לא נחה דעתה עד שמצאה שני מיני דיו. לא נחה דעתה עד שהעתיקה לתוכו את עיטוריו הישנים של ליליין. לא נחה דעתה עד שכרכה את ספרה בכריכת־עור נאה.
“מה עלתה לה לאחותך בסופה?” שאלתי אני.
“זכתה לצאת ממחבואה”, השיב הוא. “כיוון שחלפו ימי הרעה, נמנו הידידות וגמרו שלא להפרד עוד אשה מעל אחותה והמשיכו לדור בצל קורת־גג אחת. אלא שאחותי לא האריכה ימים ונסתלקה חיש־מהר לעולמה…”
אני פותח את הכרך השני. אותו נייר־גיגית משובח. אותה כריכת־עור. אותה דיו כחולה־אדומה. אותו כתב־יד. אף הוא מימי הכבוש. אלא שלא ספר אני מוצא כאן לפני, כי לוח. לוח־שנה. המופלא בלוחות השנה, שראיתי מעודי!
דף ראשון – ההמנון ההולנדי “וילהלמוס ואן־נסאו”. דף שני – פסוק מוסיקאלי של בטהובן: תוים ובצדם תפילה קצרה – “ברכת ה' עליך!” שלישי – בית שלם מתוך עמאר־חיאם.
לאחר מכן – הלוח עצמו: ינואר, פברואר… בין כל שני עמודים – עטור נאה. אני מעלעל בו ורואה: זוג יונים, נוף כפרי, בקתת־איכרים, ליל־כוכבים על פני חלקת־שלג נוצצת, דמויות דגים, צפורי שיר…
ישבנו שם, בצל חופת־הבוגנויליאה, ולא הכברנו מילים. מה בקשה אותה אשה לאמר במתנת־הנחם התמהונית, המוזרה, הילדותית כל־כך? בלוח, שציירה למען יהודייתה? שהכל חולף־עובר, בדומה לרוח שפייו של חיאם? כי אין על מה להודות, בעצם, ואין על מה להרהר חרטה? האמנם היתה פסימית כל־כך? או שמא בקשה, פשוט, לרמוז לה לידידתה ולאמר: עוד דף, עוד יום… רייכים באים, רייכים הולכים – והארץ לעולם עומדת! האמנם היתה אופטימית כל־כך?
איני יודע! אך מה לי “נוצרייה”, “יהודייה!” רוצה אני לחשוב על רוח־האדם! על שתי נשים בודדות, שאת כפל־מצוקתן ביקשו למזוג – ככל אשר אומר לנו בודלייר – למין אושר־אומלל אחד… רוצה אני לחשוב כי בכל מקום שמצוייה בו נפש נרדפת, מצוייה נפש טובה שכנגדה!
אלא שאיני יכול שלא לזכור:..
הולנד – ורק הולנד! שפינוזא, אראסמוס… אנה פרנק! תימה שהנשיא הולך תחילה לשם? תימה שהוא בוכה? אי, הנפש־הטובה! הנפש הטובה מאנסכדה, נידרלאנד!
המצביא
מאתבנימין גלאי
בסוף ימי־המלחמה כתב אחד ממשוררינו האידישאים שיר, שלא רבים כמותו לזעקת־לבב. בשעתו תורגם אף לעברית והיה דומה עלינו כמין יריקה בפני ההיסטוריה. תוכנו: רימה נאצית ופגרי־יהודים…
אם לא הופרכה עדיין הסברה כי מיטב השיר כזבו – באה קינה זו והפריכתה. פגרי היהודים הם שדישנו את רימת בתי־העלמין הטווטונית. דמם הוא שהעלה את מיצי־הסוכר בשרשי־הסלק הגרמני. בשרם הוא שהתפיח את שרף־הגזעים והבכיר את ענבי־יינו של הריין…
אך מה עשתה בינתיים ההיסטוריה? קמה והחזירה לנו יריקה תחת יריקה! שנים לא רבות לאחר אותו מעשה, אנו מוצאים פתאום נבלות־נאצים – ותולעים יהודיות… ובדרך שלא פללנו לה כלל!
עד שלא פג מנחירינו ריח פגרו המסואב של רומל, קמה תולעת־ספרים אחת בדמותו של מין סופר, או ביאוגרף ומצאה עיסוק נאה לכישרונה: לקט כל כתבי המארשל היפה בצרור אחד… מין יומן, או אוסף־אגרות, ככל אשר יצאו מתחת ידי המארשל בימי הדראנג־נאך־אלכסנדרייה. אמתלא נאה מצאה לה אותה תולעת־פגרים: הגיעה השעה שנכיר את פרשת הקורפוס האפריקאני – כדי שנוכל להוציא ממנה מוסר־השכל… אך מבעד לשטין אתה קורא כוונה אחרת: להוסיף לה להיסטוריה עוד “ספרא וסייפא”! “אנבסים” של כסנופין, “מלחמות־גליא” של קיסר, זכרונותיהם של נאפוליון, פוש, אייזנהאור – ויומניו של רומל, תשחקנה עצמותיו!
נתנת אמת להאמר כי יהודון זה עשה מלאכתו אמונה. כל פתק גנוז, כל אגרת מקרית, כל שורה שיצאה מתחת ידי המארשל – הובאה בספרו בהרחבה, בצירוף הערות מחוכמות, תאריכים והסברים מדויקים. אלמלא שקד כל־כך על מלאכתו, יכולים היינו לשכוח, חלילה, מתי שרה המארשל את רגליו במי־חמין, מתי אחזתו פודגרא, מתי ראה שני גמלים מתגוללים סמוך לאהלו ומתי לן בחוץ, על אלונקא… היסטוריה היא היסטוריה! העובדה שהפלדמארשל הנאצי צעד מטוניס לאלכסנדרייה – ולא להיפך… שסייע לכלוא את מחצית־העולם בסוגרים – ולא לשחררה – אינה מעלה בעיניו ואיננה מורידה. עורב ליטרטי, כיוון שהוא מוצא פגר – הוא עורך לו מחלבו משתה־שמנים!
הסופר
מאתבנימין גלאי
היכן היכרתיו, בעצם? אם אין זכרוני מטעני – באולפנו של רוברט, סמוך לשטח הקרוי “גדול”. בעתון צרפתי, המופיע בישראל, הוא חותם את רשימותיו בשם אלף־נון. נולד באתונא, בשנתה האחרונה של מלחמת־העולם הקודמת, גדל בפאריס ונלחם בצבא דה־גול. כרבים מבני־דורו שרת במצריים, בלוב, בלבנון, באריטריאה… בביר־חכים נפגע בעיניו, אך לא נפטר לדרכו אלא לאחר ככלות הכל… שנים אחדות לאחר־מכן הוא משוטט לו בעולם על סיפונה של גיגית־ימאים צרפתית, מרבה בהירהורים ומבקש את עלומיו. בסופו של דבר הוא מוצא את דרכו לישראל וביפו, שלתוכה נקלע, הוא מעלה על הנייר את רשמיו: רומן, שיש בו הרבה מן האוטוביוגרפיה. לא עיינתי בו עדיין, אך סבורני שאם יש בו משהו מדמות אביו־מחוללו, טיבו ידוע לי: רומן של הלקאה עצמית, לב עירום – ומה שקורין נפש־שסועה…
את ספרו הוא משגר להוצאת “גלימר” בפאריז וזוכה להוקרה, אף כי נדרש להוציא מתוכו קטעים שאינם יפים לקריאה משפחתית אפילו בצרפת. הוא מסרב ומשגרו לפטרון רוחני, שאותו הוא מחשיב יותר מכל: היואיל להעיף עליו עין ולפתוח בפניו את שערי המו"לות הצרפתית?
שעה קלה לפני פתיחת תערוכתו היפה של רוברט בארמון־העזים, הקרוי אצלנו משום מה ביתן־הציירים, הוא מראה לי, בשמחת לב רבה, את תשובת הפטרון:
“מא סרטמאן! קראתי את ספרך ואף אקדים לו מבוא, אם רצונך בכך. דבר זה לא עשיתי עדיין לאיש… על אפם ועל חמתם של כל הרוצים לראות בי אנטישמי, טרטיופים שכמותם! אתה הרי מכיר את בני־מינם…”
על המעטפה אני קורא את שם השולח: “ד”ר ל.פ. דטוש, פקולטת הרפואה בפאריז. רי גארדה, מידון…" ז’ק מחייך ומספר לי עליו שהוא גיניקולוג, אלא שלא תמיד הוא עוסק במקצועו… יש שהוא מפתיע את העולם אף בספריו. שמא נזדמן לי משהו משלו? “המסע עד קצה הלילה”, דרך־משל?
סלין? לואי פרדיננד סלין? אותה חמת־זוהמה? אותו היסטריקן אנטישמי שהורה להיטלר איך לשחוט יהודים? אמנם כן, הוא־הוא! הוא ולא אחר, דטוש־סלין! סא־וא־סן־פארול: משתף־פעולה – ומן השפלים שבחבורא דווקא… כיוון שנסתחפו שדות הרייך השלישי נטל רגליו ונמלט לדניה, שבה התגורר בבקתת־דייגים נדחת, כשהוא מעמיד פני מטורף… על כך היו אומרים אז בפאריז כי יש משהו רקוב בארץ־דנמרק!
כשך הסער הוא חוזר למקומו בצרפת ומקדיש עתותיו לרפואה ואין צריך לאמר: לספרות… כאלו, הו מחמוד, לא יצאנו, לא חזרנו!
שותפות־לב חד־־פעמית בין יפו למֵידוֹן? או רוח־הזמן?
הכובע
מאתבנימין גלאי
בתשובה לביוליטין שנשלח לי, שגרתי לקבוץ לוחמי־הגיטאות מכתב, שבו ספרתי על גרמנייה אחת, נוצרייה, שגורל חייה הטילה על חולות חופי ארצנו. בעלה, צייר ידוע־שם, אף הוא נוצרי, עונה שנים רבות במחנות־רכוז נאציים. כלוא בין יהודים ואנשי־רוח, היה מעלה את רשמיו על פסות־נייר קטנות, שהוברחו בידי אנשי־אימונים אל מחוץ־לחומות. לימים חזר והעלם על בד. כיוון שנפטר לעולמו נטלה רעייתו את ילדיה, נערה את עפר מולדתה מעל כפות רגליה ועלתה עמם לישראל.
סבור הייתי כי ירושת־חייו של לוחם אמיץ זה ראוייה למקום־כבוד במשכן היזכור של מורדי־הגיטאות וברוח זו כתבתי את דברי.
מקצה שבעה ימים, סחה לי ידידתי הגרמנייה, הופיעה בביתה נציגת הקבוץ: עצורה, רתוייה, לבושת־שחורים. סרבה לגעת בעוגה, לשתות עמה קפה. סרבה ליטול מידה כוס מים־חיים. עם זאת – הבינו אשה לנפש רעותה. מקצת מיצירות האמן המעונה תשוכנה עתה במאוזוליאון־האבל של הקבוץ.
חייב אני להודות כי לבי יוצא אליהן, אל שתיהן. אל הנכלמת על־לא־חטא ואל המכלימה על־לא־עוון. זו שאינה יכולה למחול וזו שאין מוחלין לה.
אך מה לי חטא ומה עוון – לעומת סכלות־הלב, לעומת כל הטמטום בחוצותינו!
יוצא אני לרחוב ורואה יהודי, רכוב על אופניו. כבן ארבעים ומשהו, הייתי אומר… רוכב ועל ראשו – כובע…
זוכרים את עודפי הציוד האמריקני? שמיכות־צמר, מעילי־רוח, תרמילי־צד, שנמכרו בשעתם לאזרחים בחצי־חינם? הגרמנים מכרו מן־הסתם עודפי־צייד משלהם. רוכב לו איפוא יהודון על אופניו במרומי־גפי־קרת ועל ראשו המטופש כובע, כובע־מצחות, כובע־בד גרמני – כיוצא באלה שראינו בשעתו על ראש נערי־החמד אשר לקורפוס האפריקני בטוברוק, בבנגאזי…
רוכב ומחייך. מציאה היא שמצא. כובע זול, שמושי, יפה לכביסה, לפי מידת־ראשו ממש!
את ראשו איני יכול להסיר מעליו. אך מסיר הייתי את כובעו ומציגו לראווה על קתדרת חקר־השואה באוניברסיטת בר־אילן, במועדון האכסכלוסיבי ביותר שלנו – “בית ברגן־בלזן”, שנפתח בימים אלה – או בבית מורדי־הגיטאות. אותו – בצד יצירותיו של האמן החולה, שאשתו קמה וזנחה בגללנו את ביתם הישן, מתוך יריקה בפני אחיה לגזע!
הצוואה
מאתבנימין גלאי
בעשרים ואחד בפברואר, אלף תשע־מאות ארבעים ושלש, כתב אבינו־זקננו, עמנואל גולשמיד, איש דורטמונד, ווסטפלייה, עציר מכלאות־טרייזנשטאט, את צוואתו האחרונה:
"בימים אלה נוכחתי לדעת כי ילדי ונכדי הגיעו לחוף־מבטחים. ממילא גובר בי הרצון לחזור ולהנשא מעל גל־האשפה שעליו הוטלתי ולסיים את תור חיי באורח הקצוב לי מידי־שמים.
עס זאת הריני חש שכוחותי כלים והולכים מיום־ליום. לבי אומר לי כי סערות האביב תטאטאנה אותי מן העולם. לכך הריני מבקש כי אחי, מאיר גולדשמיד, יירשני לאחר מותי ויתן דעתו לפרטים אלה:
יעשה נא כל אשר יוכל למען שריפת גוייתי.
את טבעת־הקידושין, המסומנת בראשי־תיבות ה. ל. יואיל נא למסור למשפחת פינס, שדאגה לכביסת לבני והפכה את משכבי בחליי. גמול של ממש איני יכול לגמלם אלא ברגשי־לבי בלבד.
הגברת יוהנה שטרן דאגה לי בכל מאודה ואין בידי להעניק לה, חלף כל חסדיה עמי, לא כסף ולא שווה־כסף. איני יכול אלא להללה על מעשיה וצר לי כי לא אמצא שעת־כושר לכך. אם יש עמי בצקלוני דבר־חפץ, הנראה לה מועיל לצרכיה – יימסר נא לידה. אף הגברת רוזנטאל והאדונים זיליג ונתן הקדישו לי שימת־לב מרובה. ימצא בצרורי משהו שיש בו כדי לשמחם – יותן להם ותברכם על־כך נפשי.
את צלוחית־השתן ששאלתי מידידי אנדורן אבקש להחזיר לו, לאחר מותי, כשהיא נקייה.
אם יארע – דבר שאיני מצפה לו – כי יקראוני ליתן דין־וחשבון בפני זיו־השכינה (במקור: Giorie) ואם יורשה לי לשטח תחינותי לפניה, אתחנן על נפש אלה שהזכרתי בזה ואבקש כי יאריכו ימים וכי חייהם יהיו יפים מאלה שהיו עד עתה.
האמנם אזכה להאזין לרננת־שרפים זו?"
איני יכול לקרוא את הדברים, שהגיעו לידי הורינו בדרכי־עקיפין, מבלי לחוש בלבי רגשי הערצה, שאין לה מעצור, אל סבנו עמנואל. רבונו של עולם, טרייזנשטאט,
פברואר, ארבעים־ושלוש,
זקנים שהורעבו למוות,
חפצי־ערך כיוצא בטבעת, שני־זהב, בקבוק־שתן ומעט סחבות…
יהודים גדולים, אצילי־נפש! צלם אלוהים!
העכברים
מאתבנימין גלאי
דפי עדות
מאתבנימין גלאי
…לגופו־של־דבר אני זוכר עדיין מסע חטוף אחד באירופה: מאיטליה, דרך לאגו־די־גארדה, לאגו־מג’ורה ועמקי־הכרמים של מראנו ובולצאנו לטירול ומשם – דרך באד־ריכנהאל – למינכן.
כיוון שהגענו לאיסברוק, זכינו לראות איך מכים יהודים, על־אף מגבעות־הנוצה הטירוליות החבושות לראשם. בתוך מכנסי־הכותפות־ועור־האייל שלהם – השליכום אחד־אחד מבתי־הקפה. יהודים – והירש־לנדרגה רייטהויזן!
בחצות הגענו למינכן ולמחרת, בתשע, המתנו לאותו אוסוואלד פון – את שמו שכחתי, אך זכורני שכינוהו “כסיית פריזלנד”, או משהו בדומה לכך. בסימטא צדדית, סמוכה לבית־הכלא, המתינו מכוניות לכה שחורות, כחולות ואפורות, שנוצצו בחלקת־ציפויין. נגשנו אל הסמוכה שבהן ושאלנו לשעת שחרורם של הכלואים.
“צריכים היו לצאת בתשע, אך נשתהו. אמריקאנר… עדיין לא למדו סדר גרמני!”.
הצצנו פנימה, לתוך מושבי־הנוסעים: פרחים, “לשונות חתולים”, חפיסות־ממתקים ארוזות יפה בנייר־דק ומשונצות שנצי־צבעונין… על מושב הנהג – שתי נשים, במגבעות שחורות, שמלות שחורות, כסיות… מצפות, מסתמא, ליקירי־לבן. העיפונו עין על השעון: עשר! הגברים המשיכו לעשן וה“דאמן” הציצו בלכה הטרייה שעל צפורניהן. כיוון שדרכנו אצה לנו – נפטרנו והלכנו משם. סופה של פרשה נתחוור לנו מתוך העתונות.
בשתים־עשרה נפתחו השערים. קציני וורמאכט כחושים, לבני־צדעים, שאף זרת אחת מקומת־היונקרים שלהם לא שחה, כביכול, ארצה, יצאו החוצה כמחותנים. קשיש שבהם פסע ישר אל המרצדס השחור, שהמתין לו מן הצד. אחריו צעדו־פסעו כל השאר: מתון־מתון, כאנשים שדרכם נהירה להם…
“וכי לא היו צריכים לשחררכם בתשע?” שאלם מאן־דהוא – עתונאי זר, מן־הסתם.
“בתשע”, משיב הגנראל, “הניחונו לנפשנו, אלא שחייבים היינו ליטול תחילה ברכת־פרידה מחברים, שהלכו כאן בינתיים לעולמם…”
מתשע עד שתים־עשרה! שהות מספקת לנאומי־הספד, הצדעה, שבועת־אימונים פרוסית… עד היום אני רואה אותן בעיני רוחי: מכוניות הדורות, מסתלקות להן הביתה אחת־אחת… חזרה אל הסדינים הצחורים, אל נקניקיות־הכרוב, אל הקפה השחור.
“אכזנט אוסוואלד”, ציטט אז מישהו מתוך המלך־ליר: “אוסוואלד יוצא…”
אך לא הוא בלבד! תריסרים־תריסרים נשתחררו מבתי־הכלא. נידונו לעשרים־שלושים שנות מאסר, אך ריצו את עוונם – ובניחותא! – שנתים, שלוש… גרמניה קוראת להם, משני צדדיו של מסך־הציניזם!
עכשיו, שאתה שומע על “דפי העדות” הטהורים שלנו – על כרחך אתה שואל: גורלם של אלה מה יהא עליו? עכשיו, שארכיוני נירנברג וגנזכי כלאיה־של־אירופה נגזלו מעמנו – מי ידאג להיסטוריה? עוד שנה, שנתיים, יוכלו אדונים משוחררים אלה, שהלת־מעונים עוטרת לראשם, לחזור ולערוך את הביאוגרפיה שלהם מחדש. ודאי ידאגו לכך שאיש לא ישכח כי אבי אבות אבותיהם עלה בשעתו עם פרידריך ברברוסא על ירושלים. אך מי ידאג לפרטים אחרים? מי ידאג להזכיר לו, או לצאצאיו, כי הזריק אף זריקות־בנזין ליהודים?
דבר זה אסור לו שיקרה! מוטב שנעמיד להם אנחנו רושמי־רשומות. מוטב שנצרף למענם “דפי־עדות” שחורים, שישמרו עמנו בספר־היללה וחרוק־השנים. כל אחד – בשמו ובכל כינוייו. ואם נצח־ישראל לא ישקר – נזכה, אולי, לפתוח פעם מחדש את התיקים הישנים!
המוזיאון
מאתבנימין גלאי
איני יודע אט כובעו, מקלו, אזיקיו של אותו קצין בריטי חנוק נצורים עדיין בבית־עקד־מעללי־הגבורה של פורט־סעיד. אך אפילו נאמר שנגנזו מעין־אדם; אפילו הורדו, לפי־שעה, לטמיונו של מוזיאון – מזגם, הלך־רוחם, אורח מחשבתם של אחדים מערביי־דורנו נראים לנו, לאור בלהותיהם, כמימצאים מוזיאוניים ראויים לציון.
חכמי חקר־המין מכירים מין סטייה שבריח: באשת שרצים ונבלות, סרחון פגרים, רקבון קרביים מתמקמקים, דומים על בריות מסוג מסוים כצרי־מור, שרק לניחוח בשמיו יש טעם לאהבה ולעינוגי־בשרים… תמהני מה יאמרו ניאואגיפטולוגים על חושם ריחם הפטריוטי של מצריי־דורנו… והרי פרשת מוזיאום־מורהאוס היא עלבון – לא למקל, לאזיקים, לכובע – אלא לכתלים!
אין לך אומה שאינה מקדשת את מעוניה ואינה מעלה את מרתף־ענותם למעלת משכן רב־השראה: כאן המיתונו, כאן טבחונו, כאן עינונו… אך הללו? מנציחים את קלונם? “כאן עינינו, כאן רצחנו, כאן חנקנו...?”
יש לך אות חותך יותר לחלי נפשה של אומה זו?
ואולם מוזיאון־מורהאוס אינו בית־מידות בפורט־סעיד. מוזיאון מורהאוס הוא הלך־נפש. לא בגדי הקצין הבריטי האומלל הם מיטב שכיות־חמדתו. נדיר שבאוצרותיו הוא – אייכמן.
באיזו אבירות־לב, איזו מסירות, איזה פאתוס מוסרי הם נותנים סתרה לראשו. המבקש להוכיח להם כי אינו בגדר אדם כלל, כי הבאתו לדין היא עניין שמעבר לכל חשבון – למי דומה? למי שמנסה להסביר לסוטי־מין פגומי־ריח כי רקבון־פגרים אינן יסמין!
אומה זו אינה רעה כלל. חולה. חולה מאד.
1959
כחו של זכרון
מאתבנימין גלאי
בספרו המאלף על אנוסי ספרד ופורטוגל סח לנו פרופיסור ססיל רות מעשה באשה אחת מבנות האנוסים – איזבלה, אשת פראנסיסקו פאלוס, מסיודאד־ריאל.
בת עשרים ואחת העמידוה לדין־האינקויזיציה־הקאטולית בולאדוליד. לאחר־מכן חזרו והפכו בתיקה חמש פעמים נוספות: פעמיים בלירנה, פעמים בקואנקה, לבסוף בטולידו. אחרון כל משפטיה נפתח בשנת 1665. דהיינו, חמשים ושבע שנה לאחר שהעלוה בחרמם לראשונה. משנסתיים – מלאו לה שמונים וחמש. שלוש פעמים ענוה, כותב פרופיסור רות, עד שהשיבה נפשה לאלוהים. ואולם בית דינה של האינקוויזיציה הקדושה לא וויתר על טרפו. דיוקנה הועלה על מוקד ונשרף עם עצמותיה לסיד, כדין חוטא שלא חזר בתשובה…
דונה איזבלה לא הרעילה אנשים בפולי גאז־הצקלון. לא הזריקה להם זריקות בנזין. לא שלחתם לכבשני־סיד. דונה איזבלה לא פגעה מימיה בזבוב שעל הכותל. ואולם דונה איזבלה היתה יהודייה והאינקויזיציה לא שכחה זאת – ששים שנה!
השכחנו אנחנו? את אייכמן? את אוטו הרמאן? את תאודור אובר־לנדר? לא, אומה זו נשאה דיה, סבלה דיה, ולא תוכל לעמוד בפני הטחות מעין אלו. לא תוכל – ואינה ראוייה להן!
שנים תחלופנה וילדינו ישאלו את אבותם:
מה נתרחש אחר־כך? מה ארע לאחר מעשה?
לאחר מעשה, נשיב אנחנו ונציץ לה להיסטוריה ישר לתוך עיניה, היה מעשה… לאחר הטרגדיה – טרגדיה! כשם שלא נמצא לנו מוצא קודם לכן, כך לא נפתח לנו פתח סיכוי לאחר מכן!
אך מי יודע? מי יודע אם לא עצם קיומנו, עצם קוממיותנו, עצם חיינו החפשיים, הנצחיים על אדמתנו זו היא היפה בנקמות, המתוקה במעשי־הגמול־והשילם?
לא, איני סבור כי אייכמן ימלט מגזר־דינו. אם ימלט – איני סבור כי חייו קרויים חיים. לא דין שיש לנו עמו מציק לי, אלא דין שיש לנו עם עצמנו: תבוא נא ההיסטוריה ותשפוט אם יפה עשינו כי השקענו את מעט כספנו, מעט אוננו, כל יצר־החיים המפעם בנו וכל יאושנו בהתמכרותנו לתקומה־בכל־מחיר, לא לנקמה־בכל מחיר!
אייכמן
מאתבנימין גלאי
זה עתה! אך זה עתה! עד שאני מעלה כאן על הנייר את רשמי סוף־השבוע, מבלי אשר ציפיתי, בלי שפללתי ומללתי, נוחתת עלי בשורת־כל־העתים:
אייכמן!
הא, מחץ אלפי־קרדומות! איני יכול שלא לכבוש צעקה בלבי.
פחד אלוהי אבי יצחק, הנה באתי על עונשי! ארבעים שנה אני מהלך לפניך – חפשי מחומרות־אמונתך, משכרון אמונתך! אל מי אשא היום את רגשי תודתי? כל פקחון־עיני, כל שפיוני, כל גאוותי על רוח־האדם שאין לה אדונים, אינם שווים עתה תפלה אחת, ברכה אחת, שיכולתי לשטחה לפניך היום!
מי יתנני יהודי פשוט. הייתי מתעטף עתה טלית, נוטל את בני הקטן ויוצא לשפוך עמו כל שיחי לרגליך, בגדול, במפואר שבבתי־כנסיותיך.
רוצה הייתי לבטוח היום בענשי־שמים. רוצה הייתי להאמין עתה, בכל נפשי ובכל מאדי, כי רשעים נדונים בגיהנום, כי כל־טפה שבו רותחת רתחים־רתחים וכי שתי כתין של מלאכים עומדות על פתחו ואומרות:
“הבא, הבא!”
יאיר נא לו לזה תלייננו את דרכו לגיהנום, אך מה נותר לנו עוד? מה דין אמת נעשה בו אנחנו? אפילו ממיתים אותו פעמיים, עשר פעמים בזו־אחר־זו – יש בידינו לנקום נקם אחת מעיניו של קטון־כל־מעונינו? והרי הם – ששה, ששה מליון!
על סף נצחוננו המופלא, המיוחד במינו, אנו עומדים לפני ברייה זו חדלי־אונים. יותר מבכל שעה אחרת, הכרח הוא לנו להאמין עתה כי הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדיין, הוא העד, הוא בעל־הדין, הוא עתיד לדון. וכי אין לפניו לא עוולה ולא שכחה ולא משוא־פנים ולא מקח־שוחד. שהכל שלו!
היה עמנו אך הפעם, אל מלא רחמים!
24.5.60
על הנס מקלן
מאתבנימין גלאי
רומית: קולוניה־קלאודייה־ארא־אגריפינזיום. גרמנית: קלן.
ימים רבים לפני שראשון־כל־הטווטונים הציג בה כף־רגל של ארעי – ישבו בה יהודים ישיבת קבע. אגדה שבמסורת: שבויות־יהודה, שהובלו בידי לגיונות רומי למחנות־הריין, הורשו לגדל את ילדיהן ברוח־אמונתן. מקום שיש בו מניין יהודים – יש בו, מן־הסתם, בית־כנסת…
מסמך מן המאה הרביעית: יהודים בדרום־העיר, בדרך העולה לבון. גבאים, פרנסים, רבנים, בית־כנסת… אנו עומדים עתה בימי קונסטנטינוס.
המאה השתים־עשרה: אנשי־שלומנו עוקרים לסביבות ה“בירגנהאוז”: “מקווה”, “הקדש”, “תמחוי” ואין צריך לאמר – בית־כנסת. זגוגיותיו, למדים אנו לדעת, מעוטרות דמויות שרפים וגורי־אריות. מפי קדומים שברבנן: מחלוקת־לשם־שמים – מותר, או אסור היה לעבור על “לא תעשה לך…”
המאה התשע־עשרה; שני בתי־כנסת. אחד בגלוקנגאסה, אחד ברונשטראסה. נמחים מן העולם ביום־הסכינים־הארוכות של העשרה בנובמבר, אלף־תשע־מאות־שלושים־ושמונה.
אלף־תשע־מאות־שלושים־ושמונה… באלף תשע־מאות חמשים ושמונה, הווה אומר: לפני שנתים, מגיע לגמר בניינו בית־כנסת חדש־חדש, חדיש־חדיש. מחירו – שני מיליון מארק, מכספי־השלומים. אשה אחת שהיתה בו – אף בשכנו אשר בדיסלדורף – סחה לי: כליל התפארת הארכיטקטונית, מעשה ידי אדריכל יהודי צעיר מפרנקפורט.
עליו מצאו בימים אלה את ראשוני צלבי־הקרס של ימי חג־המולד.
יצאנו מעיירה שקורין “פוקה” לשדה מטוסי־קרב, שהיה מצויין על מפותינו כ“סיקסטי אל־ג’י”. לילה אחד קודם לכן נתבשרנו על מותן המר והנמהר של צביה – ושל טוסיה. על ששה מיליון – לא שמענו עדיין. בדרך נתקלנו בטאנק גרמני חרוך, הפוך על צדו, ובתוכו פגר־אדם. אף־על־פי שהיה מפוחם למחצה הכרנו בו שהוא צעיר. שכמותו היה קרוי בפינו “גרין”, ירוק, ירוק־אזנים… פניו היו מחוצות ושער־ראשו – אדום כעין־החלודה. כל אחד מאתנו, פשוטים שבצבא, היה קרוי “טומי”. לו קראתי – “הנס”.
כיוון שהגענו למקומנו נתכנסתי לי לפנתי וכתבתי שיר. הקדשתיו לצבייה ולטוסיה. רק לאחר־מכן נתחוור לי כי צבייה נותרה בחיים. עד היום איני יודע איך היא נראית, אף כי יודע אני שהיא נמצאת בקבוץ מורדי־הגיטאות.
בכור כל שירי! שלחתיו ארצה ונתפרסם בגליונו הראשון של “על־המשמר”.
המק ופגר, כי בא אידך,
משוש לעוף־שמים.
איכה הרחקת מן הריין,
בשר־טרף לתנים.
עם אשתך שוכב אחר,
כלבון ירוק־אזנים,
בקלן, עירך היפיפיה,
בקרת הפתנים.
קבורת־חמור בין העורבים!
הא, האנס, יפה־העין…
עיניך, לא תראינה עוד
את ליל־הסכינים!
הרחק מפונדקי־הריין,
ממרתפי־היין,
הרחק מקלן־היפיפיה
זללוך הכינים.
אהה, ליום אשר יעוט
כשוד מן השמים!
אהה, שנאת־הנחשים,
עלה־הלענה!
אהה ליללה ההיא,
לחרק־השנים,
בקלן שלך, היפיפיה,
בקלן הישנה!
לאורך הדרכים – אראה –
הם סעורים ברוח.
על פנסים דולקים ברחוב
הם מעלים עשן
והוא – הפרח האדום –
עוטרה על כל־סביביה,
את קלן, את קלן־על־מי־הרין,
מי־אש… עלה, כבשן!
אך את פצעיך עוד נסוף
על גופתך, על המתה…
עוד נבך לך, נבך, אחות קטנה,
רב־בכה על שברך,
ובראש גבעה אחת יפה,
בזרוע הכנרת,
נכרה לך בנשיקות, שנית
את מערת־קברך.
לא זו בלבד שאינה עטורה עתה אש, פרחי האש, אלא שהיא לבנה מלילך. רחוקה מיללה, רחוקה מחרק־שנים. פונדקי־הריין ומרתפי־היין – כולם פתוחים ובתוכם – יהודים!
והאנסי, האנסי הקטן, האנסי ירוק־האזנים, האנס הארור שראיתיו מוטל מת לפני על הקרקע – רץ בחוצותיה ומלכלך לי כתלים!
אי, שלשלת, שלשלת־הזהב!
עולים ויורדים
מאתבנימין גלאי
הנכרייה
מאתבנימין גלאי
לפני כשבועיים צלצל אלי מכר־לא־מכר ושאלני אם אוכל להקצות לו שעה קלה מזמני. תמהתי לשמוע כי אשה אחת, גרמנייה, רוצה להחליף עמי דברים. לא טרחתי לדחותו בקש. דחיתיו – בשתי ידי!
לעולם לא אדע מדוע… לא ישרת־דרך? הן! לא נוצרייה, שעמסה על שכמה את צלובנו שלנו? הן! לא אנטי־נאצית, שמן הדין היה כי נאמצנה אל לבנו? הן! כל הוויתי המוסרית אומרת “הן” – ואני איני רוצה!
לא שאינני יכול, חלילה! לא שקשה לי, משום מה, שנדרתי נדר, ששיחה מעין זו עשוייה להפיג את שנתי בלילות, לא… פשוט, איני רוצה! אינני רוצה – וסוף פסוק!
“צר לי מאד”, השיבותי לו לאיש־שיחי. “שעתי דוחקת!”
ימים אחדים לאחר מכן חזר וצלצל. הדין עמו, הודיתי בפני עצמי. מישהו חייב להאזין לדבריה. צלצלתי לידידי – עמיתי למקצוע, ככל אשר אומרים – וקראתיו לדגל… ישמע הוא, יכתוב הוא. שעה קלה לפני שנועד עמה לראיון, בביתי שלי, קמתי ויצאתי החוצה. הרי קפה, הרי סיגריות, הרי כורסאות להסבה, הרי בעלת־הבית לשמשכם ואלו בעל־הבית עצמו – אינו רוצה לשמוע, אינו רוצה לדעת! בעל־הבית איננו שנא את כל הגרמנים, בעל־הבית אינו שנא גרמנים כלל, בעל־הבית מבחין יפה בין נאצי לאנטי־נאצי! אך בשם אלוהים, הניחו לו!
חזרתי ומצאתי אי־סדר נאה שלאחר שעת־שיחה, ספלי קפה ריקים, מאפרות מלאות… משמע שמצאו לשון משותפת. שמחתי מאד. אשה זו ראוייה לכל.
עד מה היא ראוייה לכך – נודע לי שעה קלה לאחר־מכן. “אבי היה נאצי”, הודתה הגרמנייה. “עד יומו האחרון קווה לנצחון הרייך שלו.”
למחרת שוחחתי עם עמיתי־לעט.
“נכרים דברי־אמת!” אמר לי מייד.
“מי היא, בעצם?” עכשיו רציתי לדעת.
“אשה משכילה, סופרת, או משהו… אולי – עתונאית. נמצאת לפי שעה בבית־אורן ומסלקת את שכר־שהייתה בעבודה שהיא עובדת בכרם”.
“אינה יהודיה, לא כן? אף בעלה אינו יהודי… על שום מה – דווקא אלינו?”
“שני טעמים לדבר,” משיב לי ידידי. “ראשית כל – משום שהיא רוצה להשתקע במדינה האחת בעולם, שאין ולא יכול להיות בה זכר לנאציזם. שנית – משום שהיא רוצה כי יראו כאן את תמונותיו…”
“תערוכה?”
“לאו־דווקא! כל מה שהיא מבקשת הוא שיניחו להם לשים את פסות־הניר הקטנות על שלחנות מועדון־הסופרים. יעברו אנשים, יעיפו עין… לא יותר! לאחר שעה וחצי היא אוספת אותם ומסתלקת לה. טרחה מועטה לכל!”
צלצלנו לידידינו במועדון “מלוא”, ב“עין־הוד”, במועדון העתונאים והסופרים שבכרמל – והבטיחונו לסייע לה. אחר־כך ישבנו ושתינו קפה.
“חבל!” אומר לי פתאום ידידי. “אדם אחד היה יכול להוציא לה את ציוריה במין ספרון נאה. הכרת את מר פלוני?”
“הן!” חייכתי חיוך מר. “מראשי העושים בקריית־ספר שלנו. אמרו עליו כי יחלוץ את עגלת “עם־עובד” מן הבוץ. מימיו לא טרח להביט עלי פעמיים. היכן הוא?”
“בוינא, מהפך בסחורה ועושה עסקים טובים!”
“כך שיערתי… אך עמוד נא! מדוע לא מייסדה של הוצאת פלונית?”
"כוונתך ל’איש־הברזל' "? צחק ידידי. “מראשי־העושים? ראש אגף, או משהו, במחלקת־ההסברה?”
“הוא ולא אחר! יכול היה להוציא, אולי, משהו ב’ילקוט'…”
“אין לה מזל לאותה אשה!” נאנח ידידי הטוב. “אדון זה פתח, בימים אלה, חנות יפה במינכן!”
לא, איני רוצה לשמוע! אף לא חצי־דבר! לא על נאצים, לא על אנטינאצים, לא על גרמנים – לא על יהודים!
אירונייה מרה היא שנפגע מרסיסי פגז גרמני דווקא…" היא עצמה – אנטינאצית, ובחוגים אנטינאציים ואנטיפאשיסטיים פגשה בבעלה, צייר גרמני, לא יהודי, גדול ממנה בשנים. עד שלא נלקח אחר כבוד, העלה על בדיו פרקי־הווי אנטיפאשיסטיים ששלחם – שוו נא בנפשכם! – לאפטון סינקלר, אלא שסינקלר החזירם לידיו: “דרסטיים מדי!”
בשלושים־ושלוש לקחוהו הנאציים אחר כבוד, נטלו ארבע ממבחר תמונותיו והציבון סביבו.
“כיוון שאמן אתה – נטעימך טעם־אמנות!”
עמדו ודשו את בשרו בשברי־מסגרת.
במחנה־הרכוז שלתוכו הוטל המשיך לשרטט, לצייר, להעלות את רשמיו על פסות־נייר, שידידיו לכלא הצפינו למענו במקומות־סתר. בדרך זו נותרו לפליטה והגיעו אלינו. עם שחרורו הציעו הרוסים להוציא לו מעין יומן־ציורים, שהינריך מאן נזדרז לכתוב להם דברי־מבוא. אלא שרוסייה גדולה היא ודברים רבים יורדים בה, משום מה, לטמיון. יומן־הציורים נשלח – ושוב לא שמעו עליו דבר.
בידה – רבים מציוריו האחרים. קצתם מימי ענותו בכלא קצתם מן הימים שלאחר־מכן.
“הראיני נא…” אומרת פתאום רעייתי ונוטלת מידה דף מצוייר אחד.
“זוהי”, מסבירה האשה הזרה, “חבורת אינטלקטואליסטים, שצוירו בבית־כלא. הנה כאן – איש מדע הונגרי. כאן, על ידו…”
“על ידו,” אומרת רעייתו, “ריכרד ליברמן…”
“אמנם כן!” תמהה האשה.
מכניסים אותה לחדרי שלי. על כותל שלחני – היפה בתמונות ביתנו: ילדה קטנה ששערה תפוז־ירקרק, עיניה שחורות ופיה אדום, פעור למחצה. הגרמנייה מביטה ואינה מאמינה למראה עיניה: הוא, הוא, ליברמן!
בשכבר־הימים קבלנו את הילדונת המתוקה מתנה מהורינו.
“מי הוא ליברמן?” בקשתי תמיד לדעת.
“אדם נחמד”, היתה משיבה לו רעייתי. “מבאי־בית־אבא בגרמניה, חרש־אלם. תמהני לדעת מה עלתה לו בסופו…”
“הנה,” אני אומר לה, “מה שעלתה לו שם בסופו!”
“יודע אתה מה אמרתי לה לאותה אשה?”
“לא, אך, יכול אני לשער לי בנפשי!”
“הראיני נא את כל השאר”, אמרתי לה. “שמא אמצא בהם את סבא!”
מיניו־מו־מו...
מאתבנימין גלאי
בפוזנן צעדו פועלים פולנים בסך וקראו: “הלאה הג’ידים!” שמא תאמר: עכשיו ילמד, סוף־סוף, לקח כל מי שלא למד עדיין? לאו־דווקא!
מעשה שנכנסנו לטראטורייא אחת קטנה בנאפולי ומצאנו חבורת גויים בשעת־הילולא: “מיניו־מו־מו, מיניו־מו־מו…” הצצנו וראינו יהודי אחד מיסב עמם במחיצתם ושר את שיריהם. “הללו מי הם?” שאלנו. “גויים”, השיב בחיוך. “שכורים כחזירים!”
היתה זו חבורת ליטאים, שהתגוררה במחנה־עקורים איטלקי וקבלה סוף־סוף, בזכות אונרר"א, היתר־כניסה לבראזיל. ראינו עורפי־נקניק אדומים ופרצופי בשר־סוסים־מעושן ופרשנו לקרן־זוית.. נגש אלינו אותו יהודי וסיפר: “יודעים אתם איך קבלו שם בליטא את פני הנאצים? יומיים קודם לכניסת ראשוני־הוורמאכט היו מקצצים ידיהם ורגליהם של יושבי־עירות משלנו ומסמרים אותן לפתח בקתותיהם. מעין ‘ברוך־הבא’…”
שוחחנו שעה קלה ונפרדנו. אנחנו –,לבית מלוננו. הוא – למסיבת אחיו הישנים, למולדת החדשה!
“מיניו־מו־מו…”
גוטה־רייזה
מאתבנימין גלאי
כל זמן שהיורדים לגרמניה העמידו פני פולקסגנוסן וירדו בהסתר – ירדו בהסתר. עכשיו שנתרבו כנגיפי־פוליו בכליותיו של קוף־רזוס והם יורדים לעין כל, רוצה אני להציע לשר־הפנים שנוי קל בסידרי־הגירתם:
לאחר כל פורמליות אחרת, יש להטביע להם על דרכונם שתי חותמות. אחת: “פטור ממס־הכנסה לכל ימי חייו, גוטה־רייזה!” שנייה – נוסח מוגה ומתוקן של גלויית־דאר סרקסטית, שליצני־המחתרת הפיצו בשעתם באירופה כדי להוכיח שגרמנייה – לעולם תשאר מדינת סדר־למופת!
“הר מילר, אוגסבורג. כיוון שהגעת לגיל מתאים, הואל נא לסור, מחר בשש לפנות בוקר, לבית־משרפותיה של המדינה, מינכן, מריאטרזנשטראססה חמש, שער שלישי, כניסה שלישית, פתח ראשון, כדי למסור את גופתך לשריפה. הואל נא להביא עמך חבילי־זמורות, פחם, נייר־עיטוף חום וקופסת קרטון, לצרור בה את עפרך. עצמותיך תשמשנה לייצור סבון־תמרוקים (תוית “הרמן”, שטוחה ו“דורותיאה”, סגלגלת.) נא לדאוג לתאי־גופך, שיהיו מדונגים וחתומים באורח הרמטי, כדי שהגאזים המחלחלים דרכם לא יפגעו במטפליך”.
פגישות בנכר
מאתבנימין גלאי
יכול אני לשבת כך שעות, לשבת ולהאזין לדברי אלה שחזרו מפסטיבל־מוסקבה. אני שואל – ואיני מסוגל לרוות את צמאי: איך הגיעו? איך נפגשו? איך החליפו דברים? אמת, כי הורגש שהפעם החליטו הם לצאת לקראתנו? להזדהות בכל מחיר?
לא הייתי שם, אך משהו כיוצא בכך ארע לכל אחד מאתנו, לא־כן? פגישות שנפלו כברק ביננו לבין אחינו בנכר! לי רעם פעם בעיירת־דקלים אחת שקורין דרנא.
חלפנו על פני סידי־בראני, בג־בג, סולום, טוברוק – והגענו לעיר־חוף נאה, בפתחי פרוזדורה של קירנייקה. איטלקים לא מצאנו בה, אף לא ערבים… אך יהודים נותרו בה, במקרה, לפליטה!
הקיפונו, שמחו בנו, נשאונו על כפיים. אדם צעיר אחד, מורה עברי במשקפי־קרן, נגש אלי ושוחח עמי. הרבה לשאול… חצי־שעה לאחר־מכן ניתן אות והמשכנו דרכנו הלאה.
מדבר לוב עבר אז מיד־ליד ככדור פינג־פונג. גראציאני–ווייוול, גראציאני–אוקינלק, רומל–מונטגומרי… פעמיים יצאנו, שלוש פעמים נכנסנו. יום אחד פוגש בי בבנגזי אדם במשקפי־קרן.
“אותך אני מכיר יפה”, הוא אומר לי. “לא נפגשנו, בשכבר־הימים, בדרגא?”
שוו נא בנפשכם! שוחח עמי חצי־שעה – וזוכרני מקצה שלוש שנים… אך לא, אינכם יורדים לסוף דעתי! אותו אדם – סומא היה! שוחח עמי פעם אחת והכירני גימ"ל שנים לאחר מעשה על־פי קולי! הגיעו בעצמכם: רושם שנתרשם אז מפגישתו עם ישראלי!
משעול הפילים
מאתבנימין גלאי
כעדרי פילים מופשלי־חדק, שריח ירחי צמא עולה באפם והם שועטים, כעל פי אות מוסכם מראש, מקצווי כל אפריקה לעבר היאורות הגדולים, עקרו בשעתם פליטי־השואה ממקומם – וכמו מתוך אינסטינקט ביאולוגי קדום החלו נעים לעומתנו…
אך משהו נשתבש, במרוצת־העתים. אצלנו – או אצלם? אם נפרצו שם, בארצות אירופה, מעיינות־חיים חדשים ואם נתכהה חושם הגזעי של יהודיה – נשתהו במקום שנשתהו עד שהוגפו השערים והם מצאו עצמם נתונים במלכודת.
המתנו להם שנה, עשר שנים… מקצה משעול־הפילים צפינו כאן לבואם. לשוא. אך לפתע־פתאום – קול שעטה… הם באים, הם חוזרים ובאים, דוחקים ובאים, נדחפים ובאים… וכאז כן עתה, אנו מצפים להם ובידנו – פת במלח!
לפני ימים רבים – מאה זו היתה אז בת שנתיים – שיגר מזכירן החיצון של ארצות־הברית אגרת דחופה למדינות אירופה. “לקח ימנו אלה ונסיון אומתנו האמריקנית”, נאמר בה. “מעידים נאמנה כי יש להם ליהודים סגולות מוסר ושכל של אזרחים נבונים ביותר. שום חבורת נודדים המתדפקת על דלתנו אינה יכולה לצפות מאתנו לסבר־פנים נאה יותר, אם תהא מוכנה למלחמת החיים בגופה ובנפשה. אך כיוון שנודדים אלה מושלכים עתה מארץ אחרת, מדוכאים בגופם ומדוכדכים ברוחם, כיוון שהם זקוקים לסעד שבצדקה, לגמילות חסד ולסיוע, ניטל מהם עיקר הסגולות המכשירות אותם ליהפך לבני־אדם מועילים בארצנו. ממשלת ארצות־הברית אינה יכולה להחשות, למראה עיוות משפט־העמים הנעשה עתה ברומנייה…” כך, וכל כיוצא בכך, ברוח גילוי־הדעת ששיגר בשעתו מר הייל לצירי ארצו במדינות אירופה, הנקראות לתבוע מרומניה שיוויון־זכויות ליהודים.
נוסח האגרת מונח כאן לפני ואני יודע כי אנחנו – לא נדרוש מנודדינו כל תנאים! מושלכים על כרחם, או נוטשים מרצון, מדוכאים או נפעמים, מצויידים יפה או חסרי־־כל, מחוננים בסגולות־שכל וסגולות־מוסר או נטולי כל־דעת וכל־עיקרון, נצרכים לסעד או נצרכים לצדקה, ציונים או לא ציונים, חולים או בריאים, צעירים או קשישים, למודי אומנות או נטולי משלח־יד – אנחנו נקבלם בכל מחיר!
ולא מתוך תמימות יתרה נקבלם, אף לא מתוך חוסר נסיון־חיים! יודעים אנו כי רבים מהם אינם רואים בארצנו זו אלא מין קרש־קפיצה לארצות־הזהב… כי רבים לא יסתגלו לאורח־חיינו לעולם ואחרים – יסתגלו יותר מדי ויהיו לנו לטורח. אך יודעים אנו אף זאת: חרף כל אכזבותינו – אין בהם אחד שנוותר עליו מרצון ולא נלחם עמו – לצדו או כנגדו! – על קליטתו!
ועוד גם זאת אנו יודעים: עליית יהודי רומנייה תהיה דומה לכל שאר עליותינו. אף אותה נעכל, כדרך שעכלנו את יהודי פולין, גרמניה־שלאחר־הנאצים, תימן, עירק ומארוקו. אף ממנה נצא חזקים שבעתיים ובטוחים מכל אשר היינו עד עתה. גם אנחנו – גם הם.
הרהורי ילדות
מאתבנימין גלאי
איש לא יביאני, בגלגול־חיי זה, לכלל הודאה מרצון כי יש דברים – בשמים או בארץ – שאיני בקי בהם. בכך יכול אני להתמודד, כמדומני, עם השטן עצמו!
או נאמר, אולי, אחרת: אלו קשרוני, בשתי רגלי אלה, לזנבות שני גמלים, שאחד מהם פוסע לדמשק ואלו זה שכנגדו לאלכסנדרייה, הייתי נכנע אולי ומודה כי רק בכלכלה – אינני ראשון כל חכמנו! לא, בכלכלה יש דברים שלא ירדתי עדיין לסופם. בימים שלא יכולנו להשיג עגבנייה, תפוח־אדמה או ביצה בשביל יולדת, לא הבינותי מדוע מסתירים שם, מתחת לענפי חורשותיה היפות של חולדה מאות שקי־בולבוסין. לא הבינותי מדוע מטילים פתאום על אשפתות חירייה – אלפי רבבות עגבניות. לא הבינותי מדוע המציאו מין מכשיר לכתישת־גזר, שעלה אמנם יפה אלא שנועד לחזירים ולחולדות… איך נכשל השטן בבאסקית, שאותה למדתי אני בלילה אחד, והצליח בכלכלה – איני מסוגל לתפוס עד היום!
בימים אלה, צר לי לאמר, עולה סוגייה חדשה על סדר יומי. אף היא נשגבת מבינתי וטופחת לי כנגד פני. שמעתם על מכת הרופאים המתרגשת ובאה עלינו כשוד־מן־השמים? לא? כי אז לא שמעתם סיפורי אלף־לילה־ולילה! חירייה – פני מקום לעודפי משק־המח: אלף רופאים מיותרים צפים לעומתנו על פני המים!
מוזר, אך משהו מעין כותש־גזר המציאו כלכלניבו אף כאן. חכמי־רפואה? תנוח דעתכם! קצתם ייקלטו בכרכים, קצתם בעיירות. קצתם יישלחו לישובי־עולים, קצתם יידרשו להמיר ענף־אומנות אחד במשנהו. אחרים יעסקו במלאכתם עיסוק־חלקי ואלו מותר זמנם ישמשו במקצועות לואי שיש בהם כדי פרנסה… נעיר נא, ברוץ עטנו, כי פרחי־הרפואה שלנו מעבר־לים נרמזו שלא לעקור, לפי־שעה, ממקומם. אין צריך לאמר כי שנים תחלופנה עד שתחזור אף ירושלים ותפתח את שעריה בפני שוחרי חכמת־אסף!
למרבה האירונייה מגיעות אלינו עתה, מקצווי כל רוסיה, מיני שמועות מופלאות על סם־סגולה שגילינו, כביכול, בישראל נגד הסרטן… מכל התמיהות שתמהנו על רוסים אלה – זו לנו המוזרה ביותר! אנחנו – גלינו משהו – ושומרים עליו בסוד מפני שאר באי־עולם? דבה היא שהוציאו עלינו, או הרהור שראו מהרהורי־לבם?
אם מהרהורי לבם ראו, יש להודות שכוונו למקום יפה. שמות יהודים מצויים אמנם בסימטאות הוולוטא שבצידי רחוב לילינבלום, אלא שגם באומנות הרפואה אינם חסרים. “שיטת שלום”, “אפרכסת לוין”, “נתוח־גורדון”, “בדיקת־שיק”, “בדיקת־רובין”, “בדיקת־כהן”, “מחלת־ברגר”, “מחלת־בריל” – על שמם של יהודים נקראו. תימה הוא שדימו בנפשם כי מקום שמצויים בו ג’ידים – מצוייה רפואה שלמה?
אני עוצם עיני ורואה את הדברים ככל אשר צריכים היו להיות… אני רואה את כל הדרך היפה מטבריה הטרופית שעל מי־הכנרת, עד ראש כיפת שלגיה של צפת – והיא מלאה בתי־נופש, החלמה ומרגוע, בתי־חולים עטורי־גנים וסנטוריומים צחורים כשלג. אני רואה פרוזדורים מצופי חרסינה, אולמות־נתוח משוכללים ומכשירים אלקטרוניים. אני רואה רופאים, אסיסטנטים, אחיות, פרופיסורים, סאניטרים – יוצאים ונכנסים, עולים ויורדים… רואה אני מכוני־מחקר ובתוכם אנאטומיסטים, פיסיולוגים, חימאים, גניקולוגים, בקטריולוגים, מיקרוסקופאים ומומחים עולמיים לנתוחי מח, כבד, ריאה, לב, עיניים… מה עוד אני רואה? פאצינטים… דוכסים ורוזנים, אמירים ושיכים, מלכי־קפה וקיסרי־גומי, אילי־קוקוס ועתודי־תמרוקים, מיליונרים וכוכבי־קולנוע! כולם נוהרים, באים אלינו, מדוע לא? כמה כליפים, קיסרים ואפיפיורים הטעמנו, במרוצת דברי־ימינו, טעם חוקן יהודי? מה שעשינו בחצרות המלכים המירובינגיים ומלכי בית־אנג’ו, בחצרות בית־עבאס, בית־אומייא, בית־פאטימא, מה שעשינו בחצר החאן המונגולי ארגון (שהוציא את רופאו היהודי להורג על שום שלא העלה לו ארוכה…) – נעשה עתה בארצנו שלנו. מה שעשינו בספרד, בפורטוגל, בהולנד, בצרפת ובגרמניה – נעשה בארצנו שלנו. מה שעשינו במדע ובמחקר, בעיון ובספרות רפואית – נעשה בארצנו שלנו! מה חסר לה לאומה זו? כשרון־מעשה, נסיון, שם־טוב? מה חסר לה למדינה? אוויר פסגות, חמי־מרפא, מי־סגולה? אפילו לשון רפואה יש לנו… לא לשווא הנהיגוה מכללות ימי־הביניים של סלרנו ומונפילייה כלשון אמנות הרפואה.
חסרים אנו ביליונים – אלא שהללו חסרו לנו תמיד! חסרו לנו מליונים למכון וויצמן, לטכניון, לאוניברסיטה בירושלים. חסרו לנו מאות־אלפים לפילהרמונית. חסרים לנו אלפים לתיאטרון… עם זאת – יש לנו גם מכוני־מדע, גם אוניברסיטאות, גם תיאטראות! הא, לא! יותר מכל חסרים לנו אנשים כוויצמן וכהוברמן: אותם שיש בידם ליטול מאה פליטים ולעשותם פילהרמונית אחת!
אין אנו חסרים, תודה לאל, כלכלנים. הנה יפשילו שרוולים, הנה יגישו מאות שנות התמחות, התמכרות למקצוע, נסיון־חיים ואוצרות יקרים של ידע־רפואי לפי כותש־הגזר של אשפתות חירייה. הנה יתחילו לקלוט את הבאים – ולקצץ את כנפיהם!
איני יודע הלכות משק. אך יודע אני ספורי־אגדה למכביר. יודע אני, דרך־משל, מעשה בשתי צפרדעים שנפלו לתוך חמת־חלב. אחת נואשה מחייה, צללה ונסתלקה מן העולם בלא יסורים, שניה חתרה ברגליה הארוכות כל הלילה, אך מצאה עצמה עומדת לעת בוקר על ערימת גבינה!
מה נעשה אנחנו? אם היתה לנו שעה יפה להפוך את מדינת־היהודים לגן־מרפא מופלא, מופלא שבגני־עולם – זו שעתנו. איני יכול לפטור עצמי מהרהורי־ילדות, אך מעיד אני עלי את הרוסים כי יש מין הגיון להניח שאם מסוגלים אנו למשהו – מסוגלים אנו לכך!