רקע
בנימין גלאי
המוזיאון

איני יודע אט כובעו, מקלו, אזיקיו של אותו קצין בריטי חנוק נצורים עדיין בבית־עקד־מעללי־הגבורה של פורט־סעיד. אך אפילו נאמר שנגנזו מעין־אדם; אפילו הורדו, לפי־שעה, לטמיונו של מוזיאון – מזגם, הלך־רוחם, אורח מחשבתם של אחדים מערביי־דורנו נראים לנו, לאור בלהותיהם, כמימצאים מוזיאוניים ראויים לציון.

חכמי חקר־המין מכירים מין סטייה שבריח: באשת שרצים ונבלות, סרחון פגרים, רקבון קרביים מתמקמקים, דומים על בריות מסוג מסוים כצרי־מור, שרק לניחוח בשמיו יש טעם לאהבה ולעינוגי־בשרים… תמהני מה יאמרו ניאואגיפטולוגים על חושם ריחם הפטריוטי של מצריי־דורנו… והרי פרשת מוזיאום־מורהאוס היא עלבון – לא למקל, לאזיקים, לכובע – אלא לכתלים!

אין לך אומה שאינה מקדשת את מעוניה ואינה מעלה את מרתף־ענותם למעלת משכן רב־השראה: כאן המיתונו, כאן טבחונו, כאן עינונו… אך הללו? מנציחים את קלונם? “כאן עינינו, כאן רצחנו, כאן חנקנו...?”

יש לך אות חותך יותר לחלי נפשה של אומה זו?

ואולם מוזיאון־מורהאוס אינו בית־מידות בפורט־סעיד. מוזיאון מורהאוס הוא הלך־נפש. לא בגדי הקצין הבריטי האומלל הם מיטב שכיות־חמדתו. נדיר שבאוצרותיו הוא – אייכמן.

באיזו אבירות־לב, איזו מסירות, איזה פאתוס מוסרי הם נותנים סתרה לראשו. המבקש להוכיח להם כי אינו בגדר אדם כלל, כי הבאתו לדין היא עניין שמעבר לכל חשבון – למי דומה? למי שמנסה להסביר לסוטי־מין פגומי־ריח כי רקבון־פגרים אינן יסמין!

אומה זו אינה רעה כלל. חולה. חולה מאד.

1959

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות