רקע
בנימין גלאי
כחו של זכרון

בספרו המאלף על אנוסי ספרד ופורטוגל סח לנו פרופיסור ססיל רות מעשה באשה אחת מבנות האנוסים – איזבלה, אשת פראנסיסקו פאלוס, מסיודאד־ריאל.

בת עשרים ואחת העמידוה לדין־האינקויזיציה־הקאטולית בולאדוליד. לאחר־מכן חזרו והפכו בתיקה חמש פעמים נוספות: פעמיים בלירנה, פעמים בקואנקה, לבסוף בטולידו. אחרון כל משפטיה נפתח בשנת 1665. דהיינו, חמשים ושבע שנה לאחר שהעלוה בחרמם לראשונה. משנסתיים – מלאו לה שמונים וחמש. שלוש פעמים ענוה, כותב פרופיסור רות, עד שהשיבה נפשה לאלוהים. ואולם בית דינה של האינקוויזיציה הקדושה לא וויתר על טרפו. דיוקנה הועלה על מוקד ונשרף עם עצמותיה לסיד, כדין חוטא שלא חזר בתשובה…

דונה איזבלה לא הרעילה אנשים בפולי גאז־הצקלון. לא הזריקה להם זריקות בנזין. לא שלחתם לכבשני־סיד. דונה איזבלה לא פגעה מימיה בזבוב שעל הכותל. ואולם דונה איזבלה היתה יהודייה והאינקויזיציה לא שכחה זאת – ששים שנה!

השכחנו אנחנו? את אייכמן? את אוטו הרמאן? את תאודור אובר־לנדר? לא, אומה זו נשאה דיה, סבלה דיה, ולא תוכל לעמוד בפני הטחות מעין אלו. לא תוכל – ואינה ראוייה להן!

שנים תחלופנה וילדינו ישאלו את אבותם:

מה נתרחש אחר־כך? מה ארע לאחר מעשה?

לאחר מעשה, נשיב אנחנו ונציץ לה להיסטוריה ישר לתוך עיניה, היה מעשה… לאחר הטרגדיה – טרגדיה! כשם שלא נמצא לנו מוצא קודם לכן, כך לא נפתח לנו פתח סיכוי לאחר מכן!

אך מי יודע? מי יודע אם לא עצם קיומנו, עצם קוממיותנו, עצם חיינו החפשיים, הנצחיים על אדמתנו זו היא היפה בנקמות, המתוקה במעשי־הגמול־והשילם?

לא, איני סבור כי אייכמן ימלט מגזר־דינו. אם ימלט – איני סבור כי חייו קרויים חיים. לא דין שיש לנו עמו מציק לי, אלא דין שיש לנו עם עצמנו: תבוא נא ההיסטוריה ותשפוט אם יפה עשינו כי השקענו את מעט כספנו, מעט אוננו, כל יצר־החיים המפעם בנו וכל יאושנו בהתמכרותנו לתקומה־בכל־מחיר, לא לנקמה־בכל מחיר!

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות