¹

(ספור ממי שהיה פּדגוג)

היום יום ראשון בּשבת; השעה שעה התשיעית בבוקר חסרה רביעית. בבית הספר נאספו התלמידים יושבים ומצפּים לביאתי. זמן התחלת הלמוד – שעה התשיעית במלוּאָה. מבּעד קיר חדר הסופרים אשר אנכי יושב וכותב שמה אשמע קול הנערים בהריעם. קמתי ממושבי לצאת אליהם בטרם תכלה השעה להרגיעם ולהשבּית שאוֹנם העולה תמיד. פתחתי הדלת ואדרוך על מפתּן חדר בית הספר, והנה – איש זר לנגד עיני.

האיש צעיר לימים כבן עשׂרים שנה, מלבּושו נאה ונקי – מלבּוש תלמיד חכם: מעיל שחור יורד למטה עד קרסוּליו ורכוּס מלמעלה על לבּו בלוּלאוֹת על כפתּוריו, תארו יפה ומראהו נאוה, אף אם פניו רזים ודלים כפני איש אשר יחי מחליוֹ. עיניו טרוּטות כאיש הנס מקול הפּחד או כאיש אשר לא עמד טעמו בו, אבל נר אלהים טרם יכבּה בם ולב הוֹגה וחושב מחשבות נשקף ממאוּריהן. שׂמתּי את פּני באיש ההוא ואבּיט בו כשואֵל מבּלי דבּר דבר. ובטרם אפצה את פי קדמני הוא ויאמר בשׂפה ברורה בלשון רוסיה:

– דבר לי אליך, המורה!

– דבּר נא את דברך ואשמעהו, אמרתי לו.

– דבר סתר לי אליך, ענני. נסורה נא אל חדר משׂכּיתך לבלי ישמעונו אחרים.

צויתי על הנערים לשבת איש תחתיו ולבלי יריעו, ואשוּב אל חדר הסופרים והוא אחרי.

– קודם כל, אמר בבואנו החדרה ואסגור הדלת אחרינו, הרשני לדבּר אתך אשכּנזית, כי שׂפת רוסיה אינה שגוּרה בפי.

– דבּר בכל לשון שאתה שומע, הגידה נא לי מי ומה אתה?

– אנכי, אמר בקול ממוּשך וילך אַט בבית אחת הנה ואחת הנה. אנכי… שמע נא אדוני, הפך פתאום אלי ויעמד את פּניו בּי: הנה נא ידעתי כי איש חכם אתה ואין לי להתחמק ולהסתּתּר מפּניך, על כן אחת אמרתי אסיר נא המסוה מעל פני ואוָדע לך בשמי המפורש. הנה אם שאול תשאל בטעֶלש לשמי ולשם אבי ואמרו לך כי בן מחזיק בית משׂרפות-היין בדירגוויין אנכי וחיים בן צבי שמי; אל תאבה להם ואל תאמין לדבריהם: בשמי זה נודעתי רק להם, אבל באמת – משיח בן דוד אנכי.

רב היה לי לשמוע דבר זה לבדו להבין את אשר לפני ומי בעל דברי; בכל זאת חפצתי לשמוע מה ידבּר בי עוד. העמדתי את פני וָאַט אזני לשמוע את אשר יוסיף לדבר.

– כן הדבר, משיח אנכי! הוסיף בהרימו קולו ועיניו בוערות כגחלי אש. ואני זה ימים רבים ישבתי בסתר ביתי נחבּא אל הכלים יושב ומצפּה ליום אשר בו תבוא ישועתי להגלוֹת. ישבתי וצפּיתי וראיתי את עם ה' בית ישׂראל נפוֹצים בנקיקי ההרים כצאן בלי רועה, איש אל עבר פניו ילכו אל אשר יניחנו ירק השׂדה אשר הוא מלחך תחת רגליו. העם נפלג לפלגות ונעשׂה קרעים קרעים כבימי ירבעם. אלה מזה לא יחישו עתידות למו ולא ישׂימו לבּם לראות מה ילד יום; ואלה מזה לא ישאלו לדור ראשון ולא יכוננו לחקר אבותם, כאִלו תמול אנחנו עלי ארץ, ולא שם לנו בעמי הארצות. אלה – אש קנאות תאכל בהם עד אבדון, תיבּש נפשם ותלחך לחָם והנם כאוּדים עשנים מכַלי עינים ומדיבי נפש; ואלה – מזרם החיים ירטבו, לא יחם לבבם בקרבם ולא תבער בם אש ה'. ואם ככה יהיה הדבר הולך ונוהג – אוּמה זו מה תהי עליה? תופשׂי התורה אשר אין להם לא חכמה ולא לשון יהפכו לבזה נפש ומתעב גוי; ומבקשי דעת יַפנו ערפּם אל תורת אבותם וכפֵּרוֹת אשר בשלו יותר מצרכם ינתקו מעל בדיהם ויפּלו על פי אוכל. ראיתי כי כפרץ רחב יאתיוּ הימים הבאים על בית ישׂראל ואומר: בא יומי להִגלות ושנת גאוּלי באה, פּן אתאפּק ואחשה עוד ומצאני עווֹן! דע אפוא כי זאת הפעם השנית אנכי בא אליך!

– שנית? שאלתיו, ומתי היית אצלי ראשונה?

– היום בבוקר השכּם בשעה השביעית ואתה לא קמתּ עוד ממשכּבך, כי החלונות היו מכוסים ואומר לא אפריעך משנתך, כי מתוקה שנת העובד.

– ומדוע בחרת בי לבוא אלי ראשונה בהגלותך לעמך?

– לא אליך שׂמתי פני ראשונה כי אם אל הרב החונה בזה, הרב האמתי*², הגר שמה בקצה הרחוב אשר על יד שער העיר; אליו באתי היום בשעה הששית, ובבואי אל ביתו נקהלו עלי רבים וימלא הבית מפּה לפה. ובהוָדעי בשמי אל הרב לעיניהם – שער נא בנפשך עד מה גדלה שרירות לב העם הזה! בשמעם מפורש מי ומה אני נתנו עלי כוּלם כאיש אחד בשׂחוק קולם ויקראו אחרי מלא: “משוּגע, משוּגע!” – מה תאמר אתה אדוני לדבר הזה?

– מה אומר ומה אדבּר? עניתיו בנפש שקטה, הטרם תדע, אדוני, כי כן העם הזה וכן דרכו: יום יום יתפּללו על ביאת המשיח ויאמרו: “בכל יום אחכּה לו שיבוא”, – ובבואו – ינערו חצנם ממנו ויתנוּהוּ למשוּגע.

– כן דבּרך! אמר הדוֹבר ופניו צהלו מנחת רוח, וגם אני נתתי עליהם בקולי בתוכחות חֵמה לאמור: הוי בנים סוררים, דור שאינו ראוי לגאולה! ידעתי את מֶרְיְכֶם ואת ערפּכם הקשה; ידעתי כי לא תאמינו בי ולא תשמעו לי. אבל איש אחד יושב בקרבכם וגאֶרדאָן שמו, איש אשר לא כלבכם הוא, אבל טובה צפּרנו מכרסכם; איש אוהב חכמה, אוהב דעת, וחקוק בלבו: ישׂראל. אליו אשׂים פּני, הוא יבין לרעי ויחזיק בי, כי איש אר עיניו בראשו הוא.

רגע אחד החריש אלי כמתבּונן לראות את הפּעולה אשר יפעלו עלי דבריו אלה, ויוסף ויאמר:

– ואני הנני רואה כי לא שגיתי בך וכי אתה הוא האיש אשר אנכי מבקש; על כן שב נא לשוּלחנך וקח את קסת הסופר בימינך וכתוֹב את אשר אומַר אליך.

מי מאתנו לא יואיל בכל אַוַת נפשו להיות סופרו של משיח? ובכן לקחתי עטי מעל השולחן ואשאלהו בקרת רוח:

– למי אכתוב ומה אכתוב?

– תיליגרמה תכתוב, לפטרבורג.

– על שם מי?

– אל הקיסר בכבודו ובעצמו.

ראיתי כי באתי בין המצרים וכי עת לסגת אחור ואומר אליו בהניחי את עטי מידי: שמע נא, אדוני, אם באמת משיח אתה הלא תורת אלהים בקרבך ותדע דין מפורש שאין מבטלין תינוקות של בית רבּן ואפילו לבנין בית המקדש. ואתה שמע את קול צעירי הצאן בחדר הסמוך; כמאה תינוקות נאספים שמה ומחכים אל בואי. על כן אבקש ממך, הרף ממני כעת עד אחר הצהרים בכלות שעות הלמוד; אז תהיה שעתי פנויה, בוא ואעשׂה מה שלבּך חפץ.

– כן דבּרת! אמר המשיח, רואה אנכי כי אינך עושׂה מלאכת ה' רמיה. הבה, לך לך למלאכתך ואני אשב פה ואחכּה עד שובך לכשתפּנה.

– סלחה נא לי, כי לא אוּכל לשׂאת פניך בדבר הזה. כל ספרי החשבון והכתבים המונחים בזה המה כתבים אשר נכתבים בשם המלך, ויש בהם גם דברים כמוסים אשר לא תוכל עין זר לשלוט בהם, ואני לא לשעה אחת אצא מזה כי אם לארבע לחמש. ומה תעשׂה בזה בגפּך בכל הזמן הרב הזה? על כן אין טוב לי כי אם יצוא תצא בזה לרגלי ותשוב בשעה השלישית אחר חצות, ואז אשׂוחח עמך כנפשך שׂבעך וכל אשר תאמר אלי אעשׂה.

מדי דבּרי נסתּכּל המשיח בפני והבין בי בחכמת הפרצוף כי אחת דברתי ולא אשוב, על כן לא פּצר בי ויפן ויצא עמי בדרך אשר בא. בצאתנו מצאנו בפרוזדור שלפני חדר בית הספר אחד המשרתים בבית משׂרפות היין בדירגוויין, בא במַלאכוּת בעליו, אבי “המשיח”, לבקש את בנו הבורח אשר נמלט בלילה ההוא ולהשיבו אל אביו. כראות האוּמלל את משרת בית אביו לא דבּר דבר וילך אחריו פתאום כשׂה לטבח יוּבל נאלם ולא יספתי עוד לראותו.

“החסרי משוּגעים אנחנו, ישאל הקורא, כי אתה בא לספּר לנו הוללות וסכלות אחד הנערים היצא מדעתו!”

כן דבּרת, ידידי הקורא! תודות לאל לא חסרי משוּגעים אנחנו. יש ויש אתנו חסרי דעת ומוּכּים בשגעון העושׂים מעשׂיהם זר מעשׂיהם; אפס כי הפרט הזה הוא יוצא מן הכלל וללמד על הכלל כולו יצא. כי לא כגורל שאר חולי הנפש אשר כגילו גורלו ולא ממקור אחד בא לו חליוֹ זה. לא מתחלת בריאתו נולד שוטה; לא סבּה פרטית, לא צרת נפשו הוציאתהו מדעתו, כי מנגע עמו נגע לו. לא בתשׂומת יד שלח ידו וה' לא הצליח דרכו, לא בתולה מעמיו אהב והיא בחלה בו, אף לא אחד ממחמדי עיניו מת על פניו ותתעטף עליו נפשו מעוצר רעה ויגון, – כי אם בעֳנִי עמו הנורא מאד הציץ ונפגע; נסתכל באוּמתו ונתבּלבּלה דעתו. על כן רואה אנכי את החלל הזה כמת מצוה שכּוּלנו מחויבים להתעסק בו; על כן מצא עבדך את לבו לספּר לך בקצרה את תולדותיו והמוצאות אותו.

האוּמלל הזה, ידידי הקורא, באמת איננו “משיח בן דוד” כי אם – חיים בן צבי מחזיק בית משׂרפות-יין בכפר דירגוויין כשבע עשׂרה ווערסט מהעיר, יחיד הוא לאביו רך וענוֹג לפני אמו. בעודו ילד נראו בו כשרונות טובים ורוחב לב על בני גילו ואביו שׂמח שמחה גדולה שיהיה לו בן “מורה הוראה בישׂראל”; ובבוא יומו ללמוד תורה לא חסה עינו על כספו ויקח לו מבכוֹרות המלמדים ומחלביהם, ויצו אותם להכות בפטיש על מוח תלמידם ולעשׂות ממנו “רב” מעשׂה מקשה. עד שנת השש-עשׂרה היה הנער יושב בבית דודו בעיר הקרובה, ובמלאות לו שש עשׂרה שנה יצא לו שם במקום ההוא; ובעצת אחד הרבנים לקח צבי את חיים בנו אליו אל הכפר ויושיבהו בחדר מיוחד אשר מִלא ספרים, ובשבע עינים היה שומר כל אורחותיו לבלי יסיח דעתו מתלמודו ובלי לבוא במגע ומשׂא עם העוברים ושבים דרך הכפר. שתי שנים ישב הנער חיים גלמוד ובדד בחדרו ולא הביט אדם עם יושבי חלד; ויהי יושב ועוסק והוגה… עד אשר יצא מדעתו. כי אם עצוֹר עצר האב בעד כל פטר רחם מבּוא אל בנו בעליָתו, לא עצר כוח לכלוֹא את רוח בנו לצאת מתוך ד' אמות של הלכה לדרוש במוּפלא ולחקור במכוּסה ממנו. דברים רבים עלו על לב הנער ההוגה, רזי עולם וחידות מני קדם אשר אין להם פתרונים, ואיש אין בכל הארץ אשר יבוא עם חיים בדברים ויסיח דעתו מחלומותיו. ולחיים שכם אחד במתנות הטבע על הנערים אשר כגילו והוא – לב רַגש ומתפּעל, לב אוהב את עמו ישׂראל. ובצאת רוחו לשוּט בנסתּרות החל להתבּונן גם אל עמו בני אמונתו ולהתאונן על גלותם המרה הארוכה מבלי קץ. איזה דרך עבר עליו הרוח לחקור בדבר מופלא זה ומי פקח עיניו על דרכי עמו האבלוֹת ועל מצבו כי מורה מאד? מי יודע! אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי בקרבו. הלך נפשו וּקרָב לבּו ומחשבתו אשר חשב ראינו משׂיחתו עמי. וישׂם חיים את לבו לבקש לחידתו זאת פתרונים לאלהים בספרי קבּלה וסתרי תורה! ובאמרו לחַשב קצין נפחה רוח בינתו, ובהעמיקו לחשוב בביאת המשיח יצאה דעתו במשיח ונקבע במוחו כי הוא “המשיח” והוא יפדה את ישׂראל מכל צרותיו.

ראה אביו את חליוֹ בראשיתו בהתגבּר מיום ליום עליו המרה השחורה, אך לא הבין דרכה ולא ידע את מקורה. שאל במומחים, דרש ברופאים ועל פי עצתם שׂמוּ עליו משמר ויאסרוהו בחבלים, כי פעמים רבות נסה לנוס ולהמלט על נפשו. ובמוצאי שבת זאת עלתה בידו לגנוב דעת שומרו ולהתפּתּח מן החבלים אשר עליו; ובעוד בני ביתו ישנים נס הוא וימלט וילך כל הלילה ההוא דרך שבע עשׂרה ווערסט, עד בואו בבוקר השכּם אל בית הרב ומשם אל ביתי ככל אשר ספּרתי. שם מצאהו השוֹמר לראשו ויקחהו וירכּיבהו אל העגלה וישיבהו אל בית אביו ואל חדר משמרו, במקום היה עצוּר עד אשר בא אליו המלאך הגואל מכל רע.

אִלו היה חיים זה רואה חיים לפני דורות הרבה, כמאתים או כשלש מאות שנה לפנינו, בעוד האמונה בנפלאות ונסים גברה בארץ וכל ישׂראל למקטנם ועד גדולם נוטים להזיה וחרדים על תּעתּוּעי הקבּלה, אולי נעשׂה באמת למשיח שקר; הרבנים והמקוּבּלים היו מבדים גמטריאות וצרופי שמות להראות כי הוא הוא המשיח המקוּוה והיו רבים נוטים אחריו ונטפּלים עליו, והיה להם לישׂראל עוד משיח שקר אחד, והיו סובלים בשבילו עוד צרות רבות ורדיפות חדשות בטרם נגלה שגעונו ברבים. אבל ימי חושך ואפלה אלה כבר עברו ואינם. גם בחוֹרים ובסדקין אשר בני ישׂראל מתחבּאים שם כבר נבקע האור ויגרש ענן הפּתיוּת וקלוּת הדעת, ולא על נקלה יפּלו עתה במכמורי בעלי הזיה ושׂטי כזב כאלה; וכבוא איש כזה לפניהם ינועו אחריו ראשם ויקראו לו בשמו הראוי לו.

מקץ שנתים ימים מת חיים בן צבי האוּמלל בתחלוּאים גדולים בבית המשוגעים והוא בן עשׂרים שנה.

דבר עצב זה אשר ספּרתי לך, ידידי הקורא, לא פּרי כחש הוא ולא מלבי הוצאתיו. מעשׂה שהיה הוא ורבים יעידו עליו, כי עוד חי בקרבנו “הרב האמתי” אשר אליו שׂם “המשיח” האוּמלל את פניו ראשונה, אף כי יצא מן הק“ק ההיא וילך אל ק”ק אחרת, ועוד חיים אתנו כל בני העיר אשר שם קרה הדבר. המקרה הזה, אשר איננו יחיד ומיוחד בקרב עמנו, יפתח לנו פּתח כמחט סדקית להסתכל בבתי נפש הבחורים האוּמללים אשר “יכרכום בספריהם ויציתו בם את האור”. מקור מָשחתם זה הוא חסרון הדעת בתורת הפדגוגיק וחנוך הבנים. רבים מבני עמנו יודעים צער גדוּל בנים אבל לא חנוּך בנים. המה מאכילים ומלבּישים את בניהם ונותנים להם כל צרכי גופם והמה גדלים; אבל אל בתי נפשם לא יבּיטו ואל נטיתם הטבעית לא יראו. כופים המה עליהם את ההר כגיגית לאמר זו הדרך לכו בו אם תאבו ואם תמאנו, והמה לא ידעו כי אין אדם שליט ברוח לכלוֹא את הרוח ולא ביד חזקה. ולא רק בקרב אחינו הזקנים אשר מעשי הראשונים בידיהם, כי גם בין בני הדור החדש יש אבות אבּירי לב הרחוקים מדעת דבר פשוט זה. וכשם שאבותיהם ואבות אבותיהם הכריחו את בניהם להיות “רבנים ומורי הוראה”, כן יכריחו המה את בניהם להיות חכמים ורופאים" בעל כרחם, ויש אשר יקווּ לראות ענבים ויראו באוּשים וישׂבּעוּ קלון מכּבוד וינהמו באחריתם.

 

ב.    🔗

הטעוּת אשר טעה שׂורף-היין מדירגוויין טעה גם שֶׂרְגֵא איוואַנאֶוויץ האֶבל בפלונסק, הנחשב על המשׂכּילים מבני הדור החדש.

שֶׂרְגֵא איוואַנאֶוויץ (לפנים בישׂראל: שאול בן יונה) האֶבל נחשב על המשׂכּילים בפלונסק, לא מהיותו משׂכּיל או סופר או קורא בספרים, רק מחמת שהיה אחד מנושׂאי משׂרה בתרומת מכס היין. אם יפּלאו דברי אלה בעיניך, ידידי הקורא, אל יפּלאו!

האיש העתיד לכתוב תולדות ההשׂכלה בישׂראל בארצנו, בבואו להראות את המקורים אשר מהם פּרצה ההשׂכלה ותפשום בארץ, בהזכירו את המורים ואת הסופרים, את בתי הספר ואת הספרות החדשה, אל נא ישכח למנות ביניהם גם את מכס היין. משלח-יד זה, אשר נתן לחם לאלפי משפּחות בני ישׂראל במשך עשׂרות שנים, ברא כת חדשה בישׂראל, כת משׂכּילים בפועל, כלומר שהשׂכּלתם והדעות החפשיות באו להם לא אחרי העיון והחקירה כי אם בחַקותם כקופים מעשׂה אחרים. נקוֹט כלל זה בידך: מכיון שבא אדם לשרת בתרומת מכס היין נעשׂה חפשי מן המצוות, וזה מאלה הטעמים: א) מפני שאיש כזה היה מחויב לדעת אם מעט ואם הרבה לשון רוסיה, ובעת ההיא כל היודע לשון רוסיה היה לו דין ראש המיצר לישׂראל והיה רשות בידו ללעוג על דברי חכמים. ב) מפני שדרך עבודתם הביאתם לידי כך לנסוע ולכתוב ולעשׂות חפציהם בשבת ויו"ט; וכיון דאדחי אדחי. ג) מפני שהיו מעורבים עם הבריות ונושׂאים ונותנים עם שׂרים ונכבדים ואי אפשר להם שלא לאכול ולשתות עמהם. ד) מפני שהיתה פּרנסתם נתּנת להם בריוח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, ובנוהג שבעולם שכּל מי שפּורקין מעליו עוֹל דאגת הפרנסה פּורק מעליו עוֹל תורה ומצווֹת. ה) מפני שהיה ספּק בידם לבלות ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים, ולכן התיאשו מן הסגוּפים ומגלגול שלג. ו) מפני שהיו אנשי זרוע ולא נחתו מפּני כל; ואיש לא עמד בפניהם למחות בידם. ז) מפּני שעל פּי רוב היו הולכים למקום שאין מכירים אותם ועשׂו מה שלבּם חפץ. ח) מפּני שיראי שמים לא חפצו להיות חברים למוֹכסים ובחרו להיות מן הנעלבים ולא מן העולבים. זכורני שבמקום אחד נזדקר חסיד אחד בין משרתי המכס, מפּני שהיה קרוב להעומד בראש, והיו בני השיירא מלגלגין תמיד באותו חסיד וכשהיו מסוּבּין אל השולחן ושׂוחקין בקוביא היה הוא מפייס בדברי חדודין ומרנן לפניהם זמר נאה:

"הָרַבִּי מִקָרְטַנְגָּא / “וְאַרְמֵיה לפַטִּישֶהוֹ”

"הֲוָה מְטָיֵל חִנְגָּא / “וְאַשכְּחַתּוּן דְּביתְהוֹ”.

ומשרתי המכס האלו פשטו בכל המקומות אשר בני ישׂראל יושבים שם בערים ובכפרים, והמון בני ישׂראל אשר פּרנסתם נמצאה מעסק היין, הלא הם: שׂורפי היין, בעלי הפּונדקאות, מוכרי המַשקים והסוחרים ביין טבל שלא נטלה תרומתו, כוּלם היו תלוּיים בדעתם ויראים מפּניהם, והיו רואים את מעשׂיהם ובעל כּרחם עונין אמן, והרבּה מהם מחַקים את מעשׂיהם בראותם כי שלוּחי מצוה אלה אינם נזוקין. – על כן יאָמר בספר תולדות ההשׂכלה, כי מרימי מכס היין בכלל משׂכּילי הרבּים המה.

ושֶׂרְגֵא איוואנאֶוויטש האֶבל היה אחד ממשרתי תרומת המכס הגבוהים, – שׂר חצי הפּלך. שם משפחתו “האֶבל” יוכיח באבותיו או אבות אבותיו היו חרשי עצים במעֲצד, והוא בעצמו טרם יהיה מכס היין בארץ היה כותב-בקשות ושתדלן אצל שׂר העיר, וכך היה שמו “ר' שאול השתדלן”. לשון רוסיה היתה שגורה בפיו כלשון אמו ורק בשני דברים היה נכשל ולא עמד על בורים כל ימיו: לא היה מבחין בין " ш " ובין "с ", ובכתיבתו לא ידע באיזה מקום כותבים ь ובאיזה מקום – ъ ומכיון שבּא מכס היין לעולם נמנה האבל בהשתדלות שׂר העיר בין משרתיו, ויגלח את זקנו ויחלף את שמו שאול בן יונה בשׂרגא איוואנאוויטש ויפרוק מעליו עוֹל מצווֹת ומעשׂים טובים, ויהי – למשׂכיל. והשׂכלתו זאת נשארה לו גם אחרי כן, אחרי אשר עבר מכס היין ובטל מן העולם. נוסף לזה נשתרשה בלב שׂרגא איוואנאוויץ מימי עבודתו בתרומת המכס עוד מדה אחת שאינה מדה והיא: אבּירות הלב וההרגל לנהוג מרוּת במשרתיו בתרומת המכס, כן השׂתּרר גם השׂתּרר בקרב ביתו ומשפּחתו וגם בסוד מרעים יחדיו; מעולם לא בטל רצונו מפני רצון אחרים, כי כל הישר בעיניו יעשׂה. אשה נשׂא לו שֶׂרגא איוואנאוויטש בעוד היותו שאול בן יונה ותלד לו בנים ובנות, וכשהגיע זמנם לגדלם ולחנכם אחז אביהם בשיטתו אשר אמרנו: לא ברחמים נִהֲלָם ולא בדברי חן ושׂכל טוב הטם לאשר חפץ, כי אם בקול נוגש ומקל חובלים. אמר – ויהי, צוה – ויעמוד! אף הוא לא היה שואל מילדיו ואנשי ביתו לא אהבה ולא חבּה יתרה, כי אם ליראה אותו כל הימים. וחפצו זה צלח בידו, כי זכה לראות את בניו נשמעים לכל הגה מפיו יצא, ולעומת זה היו גם חסרי כוח נפש ונכנעים כבני השפחות, מוּגי לב ודכאי רוח תמיד. לא נשמע בבית שֶׂרגא איוואנאוויטש קול ילדים משׂחקים, כי היתה יראתו על פניהם תמיד כל הימים.

בנו הבכור פייוול הנקרא פּאַוול…

פּה עמוד נא, ידידי הקורא, ואשנה לך פרק אחד בענין שנוּי השמות הנהוג אצל המשׂכּילים בזמננו בארצנו.

כל היוצא להשׂכּלה משנה את שמו ושם אביו כשם שהוא משנה את בגדיו ומכנסיו. אין בין שנוּי בגדים לשנוּי השם אלא שזה מלאכתו נעשׂית על ידי אחרים ונוהגים בה כשוּרה וזה מלאכתו נעשׂית על ידי עצמו שלא כשוּרה. בנוהג שבעולם, אדם יוצא להשׂכּלה הולך הוא אצל חנוָני ולוקח לו מלבּוּשים חדשים נאים תפוּרים בידי חכמי חַיטים כדין וכהלכה; וכשהוא בא לשנות שמו איננו נמלך באחרים ואיננו בא לדרוש רשוּמוֹת, אלא הרי הוא משנה על פי דעתו ועושׂה מה שלבּו חפץ. אִלו היו המשׂכּילים בשנותם את שמותם מכלכּלים דבריהם במשפט ובשקוּל הדעת והיו מחזירים את השמות היוצאים מכתבי הקודש למבטאם העיקרי ומשנים את השמות החדשים על פי הוראתם והשתלשלות מבטאם, כי אז היה הדבר מתוקן ומקובל ויברכם טובים. כי אז לא היו עוד בנו מאָשקאַ, יאָשקאַ, איצקאַ, יאנקעל, אָרעל, שליאָמאַ, מאָרדוך, סאָרקאַ, ראָכקאַ, כמו שקלקלום הפולנים בכוָנה כדי להקניט את ישׂראל; והיו לנו תחתם Моисей, I осифъ, Исаакъ, I аковъ, Ааронъ, Соломонъ, Маркъ, Сара, Рахиль והיה תחת מתּתיה – Матвей, ותחת יוחנן – Иванъ, תחת פּעסע – Елизавета *³, תחת ליבּע – Любовь, ותחת שפּרינצע (שהיא – Esperanzo ) Надежда וכדומה, – והיה שמם נאה להם והם נאים לשמם, עכשיו – אנדרולומוסיא באה לעולם! משנים הם את שמותיהם לא על פי הוראתם ומבטאם האמתי, כי אם על פי דמיון האותיות ושווי ההברה לבד. לוקחים א מאברהם ועושׂים אותו אלבּאערט, ב מבּרוך לבּאריס, ג מגדליה לגריגאר, וו מוואלף לוואסילי, פ מפּנחס לפעטר, וכל מה שהשם מתרחק יותר מתמונתו העברית ומהוראתו העיקרית הרי זה משוּבּח. – והיו תוצאות הדבר כי לפנחס יקרא זה פּאוול, וזה פּעטר, והשלישי פאָרפיר, ואחרים קוראים כן לפסח ולפרץ; ולאהרון קוראין במקום זה אלבּירט ובמקום אחר אלכּסנדר ובמקום אחר אנדריי, עד כי “תַקע כף ירך השׂטן” – כמשל הרוסים – בהאָבקוֹ עם ערבּוביא זאת, האבות המולידים לא יכּירו את בניהם בשמותיהם אשר בדו מלבם ולא יכירו את עצמם בפי בניהם בשמות אשר קראו להם. בן-ציון זה העלוב בניו “נפתלי” ו“חיים” יצאוהו ואינם, אבל יש לו “ניקולי” ו“יֶפים”, וגם הוא לא בן-ציון יאָמר עוד שמו כי אם בּאָגדאַן או בּענעדיקט. ידענו איש עשיר אחד משה שמו ולו בן ושמו דוב-בער, וישנה הבּן את שמו לשם בּאָריס מאטוויעוויטש, ויגער בו אביו ויאמר: האם מאטוויי אנכי? הלא מאיסיי אני, ובשם מאטוויי מעודי לא נקראתי. ולא שמע הבן המשׂכּיל בקול אביו ולא נאוֹת לשנות את השם אר לקח לו, ולא גם באמור אביו לתת לו בעד זה חמש מאות רו"כ לשנה; ויעמוד על דעתו.

ומי מלל למשׂכּילנו נושׂא ספּורנו זה, שֶׂרגא איוואנאוויטש, הקורא לבנו פּאול, כי ערבב את שמו בשם בנו, כי שמו “שאוּל” הוא “פּאוּל”, כי כן אמר ישוע משיחם בהִגלותו לשאול מלאָכוֹ בדמשׂק לאמר: “לא שאול יקרא עוד שמך כי אם פּאול; כי נביא לגויִם נתתּיך”; והשם שֶׂרגא יאות לשם בנו פייוויש, שהוא פעבוס, וכן יאָמר גם בין היהודים: שרגא-פייוויש?!

ועתה סלח, קוראי, כי עצרתיך רגע אחד וָאשׂיאך לדבר אחר, והנני שב לספּורי:

בנו הבכור פאול היה ילד חכם ובו החל “האֶבל” להראות השׂכּלתו. בהגיעוֹ לחנוך לא למדו אביו קרוֹא עברית ולא הורהו דת אלהיו וסדר התפלות, כי למה לו להוגיע רוחו של תינוק במותרות כאלה, כי אם החל ללמד תיכף הלשונות והידיעות הנחוצות לו לבוא לגימנזיום. בן שמונה שנים פּאול בבואו בגימנזיום וישקוד על למודיו ויעלה למעלה, כי ילד חכם היה. לא חסה עין אביו על כספו – כי בעת ההיא ידו תקיפה – ויקח מורה לבנו מתלמידי הגימנזיום ויתן להם בביתו חדר מיוחד, וישׂמח האב ביוצא חלציו לראות מדי חודש בחדשו בכתב תעודתו את הרשוּם שם בידי המורים, כי הנער הולך הלוך וטוב מיום ליום. ויחשוב שֶׂרגא איוואנאוויטש מראש אחת לאחת את מספר השנים אשר יעשׂה בנו בגימנזיום, חדר לשנה חדר לשנה, ויאמר: “שבעה חדרים שבע שנים הנה; בחמש עשׂרה שנה יכלה פּאול את הגימנזיום. הנמצא תלמיד ותיק צעיר לימים כמוהו?” – ככה יתפּאר האֶבל באזני שומעיו כל הימים וַיַקנה פֵּרות שלא באו לעולם.

וגרפונקל תלמיד הגימנזיום אשר לקח האֶבל למורה לבנו היה תלמיד בחדר השלישי, שני חדרים למעלה מתלמידו, אף כי היה כּבּיר ממנו בימים לשנים חמש. וישב גרפונקל בבית האבל חמש שנים יושב ומשנן לבנו את שעוריו יום יום, שנה בשנה עד בוא השנה האחרונה לשבת גרפונקל בגימנזיום, היא השנה אשר בה יצא פּאול מן החדר החמישי לבוא בששי.

התלמיד-המורה הזה עשׂה מלאכתו אמונה לפי דעתו כי יום יום בּאר לתלמידו את כל שעוריו בּאר היטב בכל פרטיהם ודקדוקיהם; לא היה דבר אשר לא קרא ושנה פּאול תחת יד גרפונקל ובעזרתו, ולא זז גרפונקל ממקומו עד אשר ידע תלמידו למודיו ליום מחר ממסד עד הטפחות. ואולם בשיטת הלמוּד הזאת היתה גם מגרעת אחת קטנה ורבּה היא על הילד הלומד: מרוב עסוֹק עמו גרפונקל ומרוב בּארוֹ לו את שעוריו לא היה מקום למוחו של תינוק זה להתפתח ולהחל לדרוש מאליו. חסרון ההתפּתחות הזה היה נראה עין בעין לכל הקרב לדבּר עם הנער בענינים אשר לא מסוג למודיו או גם בעניני למודיו, בטרם שמע באוריו מפי מורהו; ובעוד אשר תשובותיו בפני מוריו היו טובות מאד, היו תשובותיו בפני אחרים בלתי מספיקות ומעידות עליו שאין מוחו תופס כל צרכו. והמגרעת הזאת אשר יצאה משיטת למוּדו של המורה הצעיר לימים, עוד גדלה על ידי שיטת החנוּך אשר סגל לו האב הרוֹדה בקרב ביתו ביד חזקה. כי אִלו היה הנער יוצא מעת לעת מחדר כּלאוֹ ובא במשׂא ובמתן עם בני אדם, היו על ידי זה כשרונותיו מתפּתחים והחסרון נמנע מאליו, אבל מצוַת אביו היתה חזקה עליו לבלי יצא פּאול מחדרו ולבלי ימוּשוּ ספריו מפיו יומם ולילה. לא ידע פּאול שעשועי ילדים ותענוגי בני הנעורים; לא יצא פעם בפעם להנעֵר ולהחליף כוח אחרי עמל רב ועבודה קשה; כן נגוז ועבר טל ילדותו באבק ספריו ובמעוֹנו הצר, וקדמת שלף יבשה נפשו. בדרך אחד יצאו בחנוך בניהם צבי ירא-החטא בדירגוויין ושֶׂרגא איוואנאוויטש המשׂכיל בפלוֹנסק ולמקום אחד הגיעו שניהם.

אני הייתי יוצא ובא בביתו של האבל במשך שנתים ימים האחרונות לשבתו בפלונסק. בחורף שנת תרכ“ט היה הנער פאול בן י”ג שנה ועומד בגימנזיום בחדר החמישי. ומחויב על פי חשבונו של אביו לבוא בקיץ הבא לחדר הששי, וגרפונקל מורהו בחור כבן שמונה עשרה שנה עומד בחדר האחרון ומתעתד לצאת מן הגימנזיום ולבוא באקדמיה. עוד לפני חג הפסח, בטרם החלו ימי בחינת התלמידים בגימנזיום, עזב גרפונקל את בית האבל, יען כי רבו עליו למודיו לנפשו ולא יכול לחלק מזמנו לתלמידו. ויפטר גרפונקל והאבל לא עכבו אף לא לקח לבנו מורה אחר במקומו, יען כי בעת ההיא מטה ידו מעט בבוא הקץ לתרומת המכס ותכבד ממנו לשלם שכר למוד לבנו הגדול, יען כי צמחו אחריו שלשה בנים אחרים אשר דרשו גם הם חלקם. אף החליט האבל כי אין עוד צורך לבנו בעוזר ומסיע ויצוה עליו בחזקת היד ללמוד את כל למודיו על בורים ולבוא בשנה ההיא אל חדר הששי ויעבור עליו מה.

עברו שנתיים ימים ואני יושב בעיר הבירה ועוסק בצרכי צבור. מי החיים העצומים והרבים שטפוני וישאוני סחוב והשלך, אין לך יום שאין טרדתו מרובה משל חברו. שכחתי את האֶבל ואת ביתו אשר לא שמעתי על אודותיו דבר מיום עזבי אותם, ורק את גרפונקל ראיתי פעמיים שלש בבואו אלי לקחת משען כסף מקופת התלמידים. ויהי היום ואבוא לתחנות מסלת הברזל ההולכת ווארשויה לשלח את אחד ממכּרי. המסע ההולך טרם יצא והנה המסע הבּא בא ומבּטן העגלות פּרצו ושרצו המונים המונים ויעברו בסך על פנינו. כצללים בורחים נגוֹזוּ ועברו ההמון הרב על פני ואני אבּיט בהם ולבּי בל אתם, כי פּניהם אך זרו לי, לא ראיתים ולא ידעתּים מעודי. והנה נפתחה עגלת המחלקה השלישית ולהקת אנשים צעירים לימים לקוּחים לעבודת הצבא יוצאה ותעבור לפני על המסעדה; ובלהקה חמשים איש, כּוּלם לובשים אדרות אנשי הצבא, איש וצקלונו על שכמו, והנה אחד מן הלהקה עובר על פּני וירם את מצנפתו לברכני ופניו אדמו בהבּיטוֹ בי, ראיתי והנה כפני איש נודע לי מתמול שלשום, אבל – איפה ראיתיו, ומי הוא זה ואיזה הוא? נתתי את לבי לחפּשׂ בזכרוני ופתאום – חץ חלף לבי ואָנוּשה! “פּאול האֶבל!” קראתי מנהמת לבי. “האף אמנם פּאול האבל הוא? ואיככה בא בין יוצאי הצבא? אין זה כי אם תעה לבבי, אמרתי בנפשי, ובין דומה לדומה נתחלף לי”. בכל זאת נתתי אל לבּי לבקש ביום המחרת את גרפונקל ולשאול ממנו פתרון המראה אשר ראיתי. אהה, פּחדי לא היה שוא; אשר יגורתי בא לי!

וזה אשר ספּר לי גרפונקל מכל המוֹצאות את האבל מיום צאתי.

בשנת עזבי את בית האבל – אמר גרפונקל – לא עמד פּאול בנסיון וישאר לשנה הבּאה בחדר החמישי. ואביו לא אבה סלוח לו על אשר הטעהו בחשבונו למספר השנים אשר קצב מראש, ויודיעהו את ידו עד כי נפל למשכּב. ואולם מוּסר אכזרי זה לא הטיבו, כי

"עֵץ רָטֹב בְּעוֹדוֹ לַח תְּיַשֵׁר

וְלֹא תְיַשֵׁר לְךָ קוֹרָה יְבֵשָׁה".

ידוע תדע כי עוד בשנה האחרונה לשבתּי בבית האבל, במלאות לפאול רק י"ג שנה, ראיתי כי נשתנה טבעוֹ לרע. שבתו סגוּר ומסוּגר בחדרו במשך שנים רבות, כל מבחר ימי ילדותו, נסך עליו רוח תרדמה ועצלוּת, ויהיו למוּדיו לו לזרא, כי עיפה נפשו. נוסף לזה, מניעת תענוגי החיים ושעשועי הילדות, אשר עצוֹר עצר האב בעדם ביד חזקה, היתה לו לנער למכשול ולמקור מָשחת ביום החלה תאוַת לבו להנעֵר. יען אשר לא ידע תענוגי הילדוּת במועדם כאשר הילדים אשר בגילו על כן קדמו להתפּרץ בו מאוַיי הבּחרוּת בלא עתּם. בשנת השלש עשׂרה שנה התעוררה הטבע בהאבל הקטן והרצָת את ימי הָשַמָה. עוד בהיותי בביתם ראיתי כי הנער איננו נער. בשמעו מדבּרים על אודות מחולות משׂחקים, נגינות מזמרים, הטיוּל בגנוֹת ובפרדסים ושאר תענוגות בני האדם, היו עיניו בּוערות כלפּידי אש ועין בעין נראה כי נפשו תערוג אליהם כצמא למים וכרעב ללחם. גם תאוַת הבּשׂר התעוררה בו בלא עת וכמה פעמים מנעתיו עוד בימים ההם מעשׂות מעשׂה אונן.

– הידעת את מאמר המשורר, נכנסתי לתוך דבריו: תַּאֲוָה מַשְׁכֶּמֶת – נֶפֶש אֹהֶבֶת טוּב-טַעַם וָיֹפִי וְחָכְמַת חֲרֹשֶׁת?

– ידעתי, ענני הדוֹבר בי. בּיירוֹן אמר זאת, ולא אמר זאת אלא לכפּר על תאוַת נפשו, כי גם היא היתה “תּאוָה משכּמת”, ובבוקר ימיו השכּם נשים הטוּ את לבבו.

– לוּ יהי כדבריך; אבל גם בנפשו הראה לנו כי צדקוּ דבריו. ומי יודע אם לא היה הנער פּאול פעוּל מבריאתו להיות משורר או צייר או חרש-חכם, לוּ חנכוּ אותו על פי דרכּוֹ ולא ענוּ את נפשו באגרוף רשע ולא שׂמוּ מוטות ברזל על נטית לבו.

– רצונך לאמר: לוּ היה לו אב אחר תחת האבל, אמר גרפונקל בכוָנה מוסתרת לרחוץ כפּיו בנקיון. הכל יודעים כי לשון רכּה תשבר גרם ולוקח נפשות חכם; אבל לא האבל החכם ויבין את זאת! מאריה משחית זה לא לא תרדה דבש, לא לבו הלך לפעול על בנו “בפה רך” כי אם הוסיף ליסרו וירדנו “בפרך”. וגם הבן הזה כרעא דאבוה" הוא ודמי אביו נוזלים בעורקיו. אני ידעתי את מריוֹ ואת ערפּוֹ הקשה למיום דעתי אותו; וימלא בם דבר המשל: “החרמש נגע בצנור”. החפץ ללכת עם אביו בקרי הגדיל עוד את המדוּרה העצוּרה בעצמותיו. אכזריות חמה ושטף אף לא שנוּ את טבעו לטוב, כי אם העלו עוד את אַפּוֹ עד להשחית ואש נִשקה בו ואין מכבּה. אם עד כה היה לבו נוטה לרע בלא דעת רק למלאות תאוָתו, שׂם עתה אל לבו לחטוא בדעת ובצדיה לנקום באביו. בשנה השנית לשבתו בחדר החמישי חדל מלשמור פתחי הגימנזיום יום יום כאשר עד כה. ובצאתו ללכת לבית-הספר שם בחוצות העיר להתענג על כל מראה עיניו, וישיא את נפשו על שקר לאמר כי ידוֹע ידע את למודיו עוד מן השנה העברה. בבוא לעיני אביו אחת אחת עדות מוריו על עצלוּתו ושפלות ידיו הוסיף להכּוֹתו מכּה רבּה, וישבע שבוּעה חמוּרה כי אם לא ייטיב דרכּוֹ ימסרנו לעבודת הצבא כופר שלשת בניו הנותרים. אבל גם זה לא הועיל להוָתו, וכאשר החל לנפול נפל יום יום וירד מטה מטה. אז התרועע עם נערים שובבים ויחל למשוך ביין את בשׂרו, ולרעוֹת זונות ולשׂחק בקוביא. ומאין כסף למלאות אחרי שרירות לבו שלח ידו בכיס אביו ויחל לגנוב – ונתפּשׂ בגנבתו. אז מלא אביו את שבועתו ובידו תפשׂהו וימסרהו לעבודת הצבא.

זה החלום אשר ראית וזה שברוֹ – שובר לב ומחולל נפש.