הנפשות:
שמעון קורן: מ"פ, חבר קיבוץ.
עליזה: חברת קיבוץ, אהובתו.
חנן: חבר קיבוץ, וטרקטוריסט
שמואליק: טוראי, בפלוגתו של שמעון קורן. חבר קיבוץ
נעמי: גננת בקיבוץ
זמן: תקופת ההפוגה.
מקום: קיבוץ.
שעה: לפנות ערב.
שמעון: (נכנס, משחק במפתחות המכונית): זה יהיה “כף” עצום. נקח את הילדים ונסיע אותם לטייל. סוף־כל־סוף, גם מפקד פלוגה צריך לשכוח קצת את המלחמה. הו, הנה נעמי, הגננת!
נעמי: (נכנסת, רואה את שמעון, מקדירה פנים.)
שמעון: שלום, נעמי. היכן הזאטוטים שלך? באתי ליום חופש. המכונית לרשות הגננת והילדים. בבקשה! בבקשה לעלות.
נעמי: אין צורך. אין צורך. מוטב ילכו ברגל.
שמעון: מה פירוש: ילכו ברגל? אני אסיע אותם! אין בזה כל טרחה. נעבור את גן -הירק ואקח גם את עליזה שלי. זהו הענין בגוש! מה קרה, נעמי? אפילו שלום לא אמרת לי.
נעמי: שלום, שלום, בעצם, חבל על הטרחה.
שמעון: מדוע את דומה למלפפון חמוץ?
נעמי: עלי ללכת. הילדים מחכים לי.
שמעון: אני חוזר ושואל: מדוע לא נסיע את הילדים של הקיבוץ? הם אוהבים לנסוע במכונית! יטיילו קצת.
נעמי: כן, הם אוהבים – אולם לא עם כל נהג! (רוצה ללכת לצאת)
שמעון: מה פשר הדבורים הללו?
נעמי: תשאל את שמואליק. הטוראי שמואליק, חבר הקיבוץ, וטוראי בפלוגתך. הוא בא, כמוך, ליום חפש. (יוצאת)
שמעון: (לעצמו): גננת זה עסק־ביש – גננת עם מצב־רוח נפוח – זה אסון.
חנן: (נכנס): הו, אתה כאן? (בלגלוג)
שמעון: מה פירוש: אתה כאן? קבלת פנים נאה מאד, חנן. מה נשמע בטרקטורים?
חנן: אני עסוק. צריך ללכת לשדה.
שמעון: זה דוקא בתכנית: לגשת לשדה ולגן־הירק, לעליזה. בוא, חנן, המכונית מחכה!
חנן: אין צורך. אין צורך לטרוח. אלך ברגל. אני מגדל כרס קטנה – ומוטב ללכת קצת.
שמעון: דוקא כשאני מזמין אותך לנסוע אתה דואג לכרס? משונה מאד. בוא. תגש אתי לשדות. אביא אותך עד הטרקטור. הג’יפ שלי “סוחב” מצוין.
חנן: לא, לא, תודה. נזכרתי. אני צריך עוד לגשת לגרג'. נשבר משהו. שלום, שמעון. אגב, ראית את שמואליק? בחור חביב. לא ראית איך הקיבוץ קבל אותו בשמחה! (יוצא.)
שמעון: שוב שמואליק, השד יקח אותו, את שמואליק זה. משונה מאד. מסתכלים בי כאילו אחזה בי השחפת או הטיפוס, או … כמו מצורע! משונה מאד.
נעמי: (נכנסת): אתה עוד כאן? עם ג’יפ שלך? ולא הואלת בטובך להסיע מישהו להיות טוב לב ובחור הגון, ואיש מצפון, וחבר לקיבוץ?!
שמעון: את מדברת שוטפת־צפופה מאד. אינני מבין דבר.
נעמי: תבוא עליזה – אולי אז תבין! חבל שלא הבינות עד היום! (יוצאת)
שמעון: יום בהיר, ורעמים וברקים! ממש מבול! פחד! אולי אני מלוכלך? (מוציא ראי) לא, נקי בהחלט. פרצוף סימפטי בהחלט!
נעמי (נכנסת): אתה עוד כאן?
שמעון: לא. אני הלכתי כבר.
נעמי: אולי תלך. יותר נכון – תסע. תעביר את הג’יפ למקום אחר.
שמעון: מדוע?
נעמי: אני מטיילת עם הפעוטים. אינני רוצה שיראו את הג’יפ. הם יבקשו לנסוע אתך – וחבל עליהם.
שמעון: נעמי, נעמי, אני מבולבל לגמרי.
נעמי: אתה צודק.
שמעון: מה פירוש צודק?
נעמי: שאתה מבולבל לגמרי.
שמעון: ובכן?
נעמי: ובכן – מה?
שמעון: שאלתיך משהו!
נעמי: אמרתי לך: תשאל את שמואליק! נא, מילא, אקח את הילדים דרך השער האחורי.
שמעון: נעמי, מה קרה, מדוע את נפוחה כל כך?
נעמי: נפוחה? איפוא? עדיין לא התנפחתי.
שמעון: את מוציאה אותי מהכלים1
נעמי: אין כאן – כלים. יש כאן רק בחור מבולבל – וג’יפ שבלבל אותו.
שמעון: אינני מבין כלום, נעמי. עשי טובה ותסבירי לי!
נעמי: אתה טועה!
שמעון: במה?
נעמי: אני גננת ולא קצין הסברה!
שמעון: הביטי אלי נעמי!
נעמי: אין כל צורך. אני זוכרת היטב כיצד אתה נראה!
שמעון: והרי, הרי לפני שהתגיסתי לצבא, כשעבדתי בבית, התיחסת אלי אחרת. אמרת שאני בחור הגון.
נעמי: כן, היית בחור הגון.
שמעון: הייתי? ומה נשתנה בינתים?
נעמי: אתה חייב לדעת!
שמעון: עסק ביש. עסק ביש. והרי כך נוכל לעמוד כל הלילה.
נעמי: אתה טועה!
שמעון: במה?
נעמי: אין לי זמן לבזבז על שיחה אתך. (יוצאת)
שמעון: מישהו השתגע כאן! ממש טרוף הדעת! ואיזה כעס, ואיזה רוגז. ואיזו אירוניה! פחד! שמואליק? ג’יפ? מבולבל?
חנן (נכנס): הו, אתה עוד כאן?
שמעון: כבר תקנת את השבר?
חנן: איזה שבר? לא היה לי שבר. הה, בגרג'. נכון. שכחתי לגמרי, מדוע אתה עומד בחצר?
שמעון: אני נבוך לגמרי.
חנן: ואתה חושב שאם תעמוד באמצע החצר – תרד לך הנביכות!
שמעון: מדוע הלגלוג, חנן?
חנן: אצלי זה כאין וכאפס – אילו דברת עם נעמי הגננת היית מקבל מקלחת קרה.
שמעון: דיברתי אתה, חנן.
חנן: עכשיו אני מבין מדוע אתה עומד בטבור החצר.
שמעון: מדוע?
חנן: היו רעמים וברקים – עכשיו אתה מחכה לגשם. הו, הנה הגשם בא!
שמעון: מי בא?
חנן: עליזה הולכת! עליזה שלך חוזרת מגן־הירק. שמע, לבש מעיל גשם. (יוצא)
עליזה: הו, באת הביתה! (מהלכת ושמעון מהלך אחריה.)
שמעון: מדוע את זועפת? כך מקבלים אדם שבא לנוח מהמלחמה? כולם מסתכלים בי כאילו פשעתי פשע איום! מה הענינים, עליזה? (רוצה לחבקה)
עליזה: הנח לי!
שמעון: מה השנוי הזה?
עליזה: לא אני נשתניתי ־אתה נעשת אדם אחר!
שמעון: אני? אני אותו השמעון שהיה קודם!
עליזה: היית שמעון ועכשיו – אתה סתם “שמע־נא”!
שמעון: “שמע־נא”? מי זה “שמע־נא” – כאן?
עליזה: כך קוראים לך בפלוגתך.
שמעון: לי. אני שהובלתי את הפלוגה לקרבות, נלחמתי כהוגן, נפצעתי פעמים. כך קוראים לי – זה לא יתכן.
עליזה: הם מעריכים אותך כמפקד – אבל בן– אדם – ירדת פלאים, שמעון. חבל. אני באמת מצטערת. עלי ללכת.
שמעון: ללכת? דומני שכמעט ונתארסנו, נכנסנו לחדר־משפחה‼ מדוע אתם עורכים לי קבלת פנים כזאת?
עליזה: תשאל את שמואליק.
שמעון: שוב שמואליק ‼ אפשר להתפקע. אם אתפוס את שמואליק זה אהפוך אותו לגל־עצמות. העצמות שלו עוד תנגנה ג’ז אצלי.
עליזה: זהו דוקא סגנון! סגנון מתאים לך.
שמעון: עליזה – תסלחי לי. לא נתכוונתי להתפרץ. הרי היינו ידידים טובים. אולי תסבירי לי. אדם עלול גם לטעות, לשגות. וטוב לברר את הדברים.
עליזה: אלו מלים! שמואליק! שמואליק! שמואליק!
נכנסים: (שמואליק, חנן, נעמי.)
שמואליק: שלום אדוני המפקד. (מצדיע)
עליזה: עכשיו בלי גינונים. דבר!
שמואליק: קשה מאד. כשאני רואה את המ.פ. – אני מתחיל לגמגם.
עליזה: עכשיו אנחנו חברים – המבררים אם שמעון ראוי להיות בחברתנו.
שמעון: כך?!
נעמי: נו, תתחיל כבר. הילדים מחכים לי.
שמואליק: במה להתחיל?
חנן: מההתחלה.
שמעון: נו, דבר כבר. אין לי סבלנות. ממש משפט צבאי!
שמואליק: אתה מבזבז בנזין של הקיבוץ – סליחה – של העם העברי.
שמעון: אני?
עליזה: לשתוק!
שמוליק: אתה סוגר עין אחת – כשחייל מבקש לנסוע טרמפ
שמעון: אני?
עליזה: לשתוק
שמואליק: וכשנסעת לחופש – ונתת גם לי חפש – לא בקשת ממני שאסע אתך – הביתה! לבית של שנינו. ואני עמדתי חמש שעות בכביש!
שמעון: אני?
שמואליק: לא. – אני עמדתי! זהו זה. המכונית סבבה לך את הראש. שכחת שיש גם מחר בעולם – והמלחמה תסתיים, ותצטרך להביט בעיני חבריך – גם כאדם!
עליזה: שמעת– ובקצור. לא נכנסנו לפרטים קטנים. הנה, זוהי האשמה. מודה?
שמעון: אבל! אבל… הרי…
עליזה: שמעון, בלי “אבל”! כאן עומדים חבריך הרוצים בטובתך.. רוצים שתהיה בחברתם – וגם, גם אוהבים אותך. אבל מקלחת קרה חייב היית לקבל.
שמעון: זאת אומרת שהענין סודר מראש.
עליזה: בטח. חיכינו לך בחצר. שמואליק במקרה, הפעם, לא עמד בטרמפ שעות. בדרך לקח אותו מפקד פלוגה הגון ממך.
שמעון: יש גם כאלה!
עליזה: מובן שיש. ומשום כך אנחנו רוצים שתהיה בחברתם, בחברה הגונה. שלא תוציא לעג עליהם.
שמעון: מסובך מאד. מאד מסובך. למדת לדבר “ציונות”. ממש נאום!
עליזה: עכשיו – תורך!
שמעון: תורי?
עליזה: לשאת נאום! נאום סנגוריה על עצמך.
שמעון: אין צורך. אינני מצטדק כלל. הצדק אתך עליזה. אשתדל – להבא. באמת. ברצינות.
נעמי: נו, מה אתם עומדים? שמעון, הילדים רוצים לטייל לגן־הירק!
חנן: ותקח אותי לטרקטור בשדה.
עליזה: ואחר– כך, – שמעון – נסע בג’יפ לירח הדבש שלנו.
שמעון: קור – וחום. קור – וחום. פלפל מר – ופתאום דבש. אפשר להצטנן אצלכם. נו, טוב. סדרתם אותי בעצם – עד ה“עצם”. בוא שמואליק, נסע קצת טרמפ לשדות שלנו. בואי עליזה. (מחבקה.)
מסך 🔗
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.