רקע
יגאל מוסינזון
המכונית

הנפשות:

שמעון קורן: מ"פ, חבר קיבוץ.

עליזה: חברת קיבוץ, אהובתו.

חנן: חבר קיבוץ, וטרקטוריסט

שמואליק: טוראי, בפלוגתו של שמעון קורן. חבר קיבוץ

נעמי: גננת בקיבוץ

זמן: תקופת ההפוגה.

מקום: קיבוץ.

שעה: לפנות ערב.


שמעון: (נכנס, משחק במפתחות המכונית): זה יהיה “כץ” עזום. נקח את הילדים ונסיע אותם לטייל. סוף־כל־סוף, גם מפקד פלוגה צריך לשכוח קצת את המלחמה. הו, הנה נעמי, הגננת!

נעמי: (נכנסת, רואה את שמעון, מקדירה פנים.)

שמעון: שלום, נעמי. היכן הזאטוטים שלך? באתי ליום חופש. המכונית לרשות הגננת והילדים. בבקשה! בבקשה לעלות.

נעמי: אין צורך. אין צורך. מוטב ילכו ברגל.

שמעון: מה פירוש: ילכו ברגל? אני אסיע אותם! אין בזה כל טרחה. נעבור את גן -הירק ואקח גם את עליזה שלי. זהו הענין בגוש! מה קרה, נעמי? אפילו שלום לא אמרת לי.

נעמי: שלום, שלום, בעצם, חבל על הטרחה.

שמעון: מדוע את דומה למלפפון חמוץ?

נעמי: עלי ללכת. הילדים מחכים לי.

שמעון: אני חוזר ושואל: מדוע לא נסיע את הילדים של הקיבוץ? הם אוהבים לנסוע במכונית! יטיילו קצת.

נעמי: כן, הם אוהבים – אולם לא עם כל נהג! (רוצה ללכת לצאת)

שמעון: מה פשר הדבורים הללו?

נעמי: תשאל את שמואליק. הטוראי שמואליק, חבר הקיבוץ, וטוראי בפלוגתך. הוא בא, כמוך, ליום חפש. (יוצאת)

שמעון: (לעצמו): גננת זה עסק־ביש – גננת עם מצב־רוח נפוח – זה אסון.

חנן: (נכנס): הו, אתה כאן? (בלגלוג)

שמעון: מה פירוש: אתה כאן? קבלת פנים נאה מאד, חנן. מה נשמע בטרקטורים?

חנן: אני עסוק. צריך ללכת לשדה.

שמעון: זה דוקא בתכנית: לגשת לשדה ולגן־הירק, לעליזה. בוא, חנן, המכונית מחכה!

חנן: אין צורך. אין צורך לטרוח. אלך ברגל. אני מגדל כרס קטנה – ומוטב ללכת קצת.

שמעון: דוקא כשאני מזמין אותך לנסוע אתה דואג לכרס? משונה מאד. בוא. תגש אתי לשדות. אביא אותך עד הטרקטור. הג’יפ שלי “סוחב” מצוין.

חנן: לא, לא, תודה. נזכרתי. אני צריך עוד לגשת לגרג'. נשבר משהו. שלום, שמעון. אגב, ראית את שמואליק? בחור חביב. לא ראית איך הקיבוץ קבל אותו בשמחה! (יוצא.)

שמעון: שוב שמואליק, השד יקח אותו, את שמואליק זה. משונה מאד. מסתכלים בי כאילו אחזה בי השחפת או הטיפוס, או … כמו מצורע! משונה מאד.

נעמי: (נכנסת): אתה עוד כאן? עם ג’יפ שלך? ולא הואלת בטובך להסיע מישהו להיות טוב לב ובחור הגון, ואיש מצפון, וחבר לקיבוץ?!

שמעון: את מדברת שוטפת־צפופה מאד. אינני מבין דבר.

נעמי: תבוא עליזה – אולי אז תבין! חבל שלא הבינות עד היום! (יוצאת)

שמעון: יום בהיר, ורעמים וברקים! ממש מבול! פחד! אולי אני מלוכלך? (מוציא ראי) לא, נקי בהחלט. פרצוף סימפטי בהחלט!

נעמי (נכנסת): אתה עוד כאן?

שמעון: לא. אני הלכתי כבר.

נעמי: אולי תלך. יותר נכון – תסע. תעביר את הג’יפ למקום אחר.

שמעון: מדוע?

נעמי: אני מטיילת עם הפעוטים. אינני רוצה שיראו את הג’יפ. הם יבקשו לנסוע אתך – וחבל עליהם.

שמעון: נעמי, נעמי, אני מבולבל לגמרי.

נעמי: אתה צודק.

שמעון: מה פירוש צודק?

נעמי: שאתה מבולבל לגמרי.

שמעון: ובכן?

נעמי: ובכן – מה?

שמעון: שאלתיך משהו!

נעמי: אמרתי לך: תשאל את שמואליק! נא, מילא, אקח את הילדים דרך השער האחורי.

שמעון: נעמי, מה קרה, מדוע את נפוחה כל כך?

נעמי: נפוחה? איפוא? עדיין לא התנפחתי.

שמעון: את מוציאה אותי מהכלים1

נעמי: אין כאן – כלים. יש כאן רק בחור מבולבל – וג’יפ שבלבל אותו.

שמעון: אינני מבין כלום, נעמי. עשי טובה ותסבירי לי!

נעמי: אתה טועה!

שמעון: במה?

נעמי: אני גננת ולא קצין הסברה!

שמעון: הביטי אלי נעמי!

נעמי: אין כל צורך. אני זוכרת היטב כיצד אתה נראה!

שמעון: והרי, הרי לפני שהתגיסתי לצבא, כשעבדתי בבית, התיחסת אלי אחרת. אמרת שאני בחור הגון.

נעמי: כן, היית בחור הגון.

שמעון: הייתי? ומה נשתנה בינתים?

נעמי: אתה חייב לדעת!

שמעון: עסק ביש. עסק ביש. והרי כך נוכל לעמוד כל הלילה.

נעמי: אתה טועה!

שמעון: במה?

נעמי: אין לי זמן לבזבז על שיחה אתך. (יוצאת)

שמעון: מישהו השתגע כאן! ממש טרוף הדעת! ואיזה כעס, ואיזה רוגז. ואיזו אירוניה! פחד! שמואליק? ג’יפ? מבולבל?

חנן (נכנס): הו, אתה עוד כאן?

שמעון: כבר תקנת את השבר?

חנן: איזה שבר? לא היה לי שבר. הה, בגרג'. נכון. שכחתי לגמרי, מדוע אתה עומד בחצר?

שמעון: אני נבוך לגמרי.

חנן: ואתה חושב שאם תעמוד באמצע החצר – תרד לך הנביכות!

שמעון: מדוע הלגלוג, חנן?

חנן: אצלי זה כאין וכאפס – אילו דברת עם נעמי הגננת היית מקבל מקלחת קרה.

שמעון: דיברתי אתה, חנן.

חנן: עכשיו אני מבין מדוע אתה עומד בטבור החצר.

שמעון: מדוע?

חנן: היו רעמים וברקים – עכשיו אתה מחכה לגשם. הו, הנה הגשם בא!

שמעון: מי בא?

חנן: עליזה הולכת! עליזה שלך חוזרת מגן־הירק. שמע, לבש מעיל גשם. (יוצא)

עליזה: הו, באת הביתה! (מהלכת ושמעון מהלך אחריה.)

שמעון: מדוע את זועפת? כך מקבלים אדם שבא לנוח מהמלחמה? כולם מסתכלים בי כאילו פשעתי פשע איום! מה הענינים, עליזה? (רוצה לחבקה)

עליזה: הנח לי!

שמעון: מה השנוי הזה?

עליזה: לא אני נשתניתי ־אתה נעשת אדם אחר!

שמעון: אני? אני אותו השמעון שהיה קודם!

עליזה: היית שמעון ועכשיו – אתה סתם “שמע־נא”!

שמעון: “שמע־נא”? מי זה “שמע־נא” – כאן?

עליזה: כך קוראים לך בפלוגתך.

שמעון: לי. אני שהובלתי את הפלוגה לקרבות, נלחמתי כהוגן, נפצעתי פעמים. כך קוראים לי – זה לא יתכן.

עליזה: הם מעריכים אותך כמפקד – אבל בן– אדם – ירדת פלאים, שמעון. חבל. אני באמת מצטערת. עלי ללכת.

שמעון: ללכת? דומני שכמעט ונתארסנו, נכנסנו לחדר־משפחה‼ מדוע אתם עורכים לי קבלת פנים כזאת?

עליזה: תשאל את שמואליק.

שמעון: שוב שמואליק ‼ אפשר להתפקע. אם אתפוס את שמואליק זה אהפוך אותו לגל־עצמות. העצמות שלו עוד תנגנה ג’ז אצלי.

עליזה: זהו דוקא סגנון! סגנון מתאים לך.

שמעון: עליזה – תסלחי לי. לא נתכוונתי להתפרץ. הרי חיינו ידידים טובים. אולי תסבירי לי. אדם עלול גם לטעות, לשגות. וטוב לברר את הדברים.

עליזה: אלו מלים! שמואליק! שמואליק! שמואליק!

נכנסים: (שמואליק, חנן, נעמי.)

שמואליק: שלום אדוני המפקד. (מצדיע)

עליזה: עכשיו בלי גינונים. דבר!

שמואליק: קשה מאד. כשאני רואה את המ.פ. – אני מתחיל לגמגם.

עליזה: עכשיו אנחנו חברים – המבררים אם שמעון ראוי להיות בחברתנו.

שמעון: כך?!

נעמי: נו, תתחיל כבר. הילדים מחכים לי.

שמואליק: במה להתחיל?

חנן: מההתחלה.

שמעון: נו, דבר כבר. אין לי סבלנות. ממש משפט צבאי!

שמואליק: אתה מבזבז בנזין של הקיבוץ – סליחה – של העם העברי.

שמעון: אני?

עליזה: לשתוק!

שמוליק: אתה סוגר עין אחת – כשחייל מבקש לנסוע טרמפ

שמעון: אני?

עליזה: לשתוק

שמואליק: וכשנסעת לחופש – ונתת גם לי חפש – לא בקשת ממי שאסע אתך – הביתה! לבית של שנינו. ואני עמדתי חמש שעות בכביש!

שמעון: אני?

שמואליק: לא. – אני עמדתי! זהו זה. המכונית סבבה לך את הראש. שכחת שיש גם מחר בעולם – והמלחמה תסתיים, ותצטרך להביט בעיני חבריך – גם כאדם!

עליזה: שמעת– ובקצור. לא נכנסנו לפרטים קטנים. הנה, זוהי האשמה. מודה?

שמעון: אבל! אבל… הרי…

עליזה: שמעון, בלי “אבל”! כאן עומדים חבריך הרוצים בטובתך.. רוצים שתהיה בחברתם – וגם, גם אוהבים אותך. אבל מקלחת קרה חייב היית לקבל.

שמעון: זאת אומרת שהענין סודר מראש.

עליזה: בטח. חיכינו לך בחצר. שמואליק במקרה, הפעם, לא עמד בטרמפ שעות. בדרך לקח אותו מפקד פלוגה הגון ממך.

שמעון: יש גם כאלה!

עליזה: מובן שיש. ומשום כך אנחנו רוצים שתהיה בחברתם, בחברה הגונה. שלא תוציא לעג עליהם.

שמעון: מסובך מאד. מאד מסובך. למדת לדבר “ציונות”. ממש נאום!

עליזה: עכשיו – תורך!

שמעון: תורי?

עליזה: לשאת נאום! נאום סנגוריה על עצמך.

שמעון: אין צורך. אינני מצטדק כלל. הצדק אתך עליזה. אשתדל – להבא. באמת. ברצינות.

נעמי: נו, מה אתם עומדים? שמעון, הילדים רוצים לטייל לגן־הירק!

חנן: ותקח אותי לטרקטור בשדה.

עליזה: ואחר– כך, – שמעון – נסע בג’יפ לירח הדבש שלנו.

שמעון: קור – וחום. קור – וחום. פלפל מר – ופתאום דבש. אפשר להצטנן אצלכם. נו, טוב. סדרתם אותי בעצם – עד ה“עצם”. בוא שמואליק, נסע קצת טרמפ לשדות שלנו. בואי עליזה. (מחבקה.)


 

מסך    🔗


המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות