רקע
יגאל מוסינזון
המכונית

הנפשות:

שמעון קורן: מ"פ, חבר קיבוץ.

עליזה: חברת קיבוץ, אהובתו.

חנן: חבר קיבוץ, וטרקטוריסט

שמואליק: טוראי, בפלוגתו של שמעון קורן. חבר קיבוץ

נעמי: גננת בקיבוץ

זמן: תקופת ההפוגה.

מקום: קיבוץ.

שעה: לפנות ערב.


שמעון: (נכנס, משחק במפתחות המכונית): זה יהיה “כף” עצום. נקח את הילדים ונסיע אותם לטייל. סוף־כל־סוף, גם מפקד פלוגה צריך לשכוח קצת את המלחמה. הו, הנה נעמי, הגננת!

נעמי: (נכנסת, רואה את שמעון, מקדירה פנים.)

שמעון: שלום, נעמי. היכן הזאטוטים שלך? באתי ליום חופש. המכונית לרשות הגננת והילדים. בבקשה! בבקשה לעלות.

נעמי: אין צורך. אין צורך. מוטב ילכו ברגל.

שמעון: מה פירוש: ילכו ברגל? אני אסיע אותם! אין בזה כל טרחה. נעבור את גן -הירק ואקח גם את עליזה שלי. זהו הענין בגוש! מה קרה, נעמי? אפילו שלום לא אמרת לי.

נעמי: שלום, שלום, בעצם, חבל על הטרחה.

שמעון: מדוע את דומה למלפפון חמוץ?

נעמי: עלי ללכת. הילדים מחכים לי.

שמעון: אני חוזר ושואל: מדוע לא נסיע את הילדים של הקיבוץ? הם אוהבים לנסוע במכונית! יטיילו קצת.

נעמי: כן, הם אוהבים – אולם לא עם כל נהג! (רוצה ללכת לצאת)

שמעון: מה פשר הדבורים הללו?

נעמי: תשאל את שמואליק. הטוראי שמואליק, חבר הקיבוץ, וטוראי בפלוגתך. הוא בא, כמוך, ליום חפש. (יוצאת)

שמעון: (לעצמו): גננת זה עסק־ביש – גננת עם מצב־רוח נפוח – זה אסון.

חנן: (נכנס): הו, אתה כאן? (בלגלוג)

שמעון: מה פירוש: אתה כאן? קבלת פנים נאה מאד, חנן. מה נשמע בטרקטורים?

חנן: אני עסוק. צריך ללכת לשדה.

שמעון: זה דוקא בתכנית: לגשת לשדה ולגן־הירק, לעליזה. בוא, חנן, המכונית מחכה!

חנן: אין צורך. אין צורך לטרוח. אלך ברגל. אני מגדל כרס קטנה – ומוטב ללכת קצת.

שמעון: דוקא כשאני מזמין אותך לנסוע אתה דואג לכרס? משונה מאד. בוא. תגש אתי לשדות. אביא אותך עד הטרקטור. הג’יפ שלי “סוחב” מצוין.

חנן: לא, לא, תודה. נזכרתי. אני צריך עוד לגשת לגרג'. נשבר משהו. שלום, שמעון. אגב, ראית את שמואליק? בחור חביב. לא ראית איך הקיבוץ קבל אותו בשמחה! (יוצא.)

שמעון: שוב שמואליק, השד יקח אותו, את שמואליק זה. משונה מאד. מסתכלים בי כאילו אחזה בי השחפת או הטיפוס, או … כמו מצורע! משונה מאד.

נעמי: (נכנסת): אתה עוד כאן? עם ג’יפ שלך? ולא הואלת בטובך להסיע מישהו להיות טוב לב ובחור הגון, ואיש מצפון, וחבר לקיבוץ?!

שמעון: את מדברת שוטפת־צפופה מאד. אינני מבין דבר.

נעמי: תבוא עליזה – אולי אז תבין! חבל שלא הבינות עד היום! (יוצאת)

שמעון: יום בהיר, ורעמים וברקים! ממש מבול! פחד! אולי אני מלוכלך? (מוציא ראי) לא, נקי בהחלט. פרצוף סימפטי בהחלט!

נעמי (נכנסת): אתה עוד כאן?

שמעון: לא. אני הלכתי כבר.

נעמי: אולי תלך. יותר נכון – תסע. תעביר את הג’יפ למקום אחר.

שמעון: מדוע?

נעמי: אני מטיילת עם הפעוטים. אינני רוצה שיראו את הג’יפ. הם יבקשו לנסוע אתך – וחבל עליהם.

שמעון: נעמי, נעמי, אני מבולבל לגמרי.

נעמי: אתה צודק.

שמעון: מה פירוש צודק?

נעמי: שאתה מבולבל לגמרי.

שמעון: ובכן?

נעמי: ובכן – מה?

שמעון: שאלתיך משהו!

נעמי: אמרתי לך: תשאל את שמואליק! נא, מילא, אקח את הילדים דרך השער האחורי.

שמעון: נעמי, מה קרה, מדוע את נפוחה כל כך?

נעמי: נפוחה? איפוא? עדיין לא התנפחתי.

שמעון: את מוציאה אותי מהכלים1

נעמי: אין כאן – כלים. יש כאן רק בחור מבולבל – וג’יפ שבלבל אותו.

שמעון: אינני מבין כלום, נעמי. עשי טובה ותסבירי לי!

נעמי: אתה טועה!

שמעון: במה?

נעמי: אני גננת ולא קצין הסברה!

שמעון: הביטי אלי נעמי!

נעמי: אין כל צורך. אני זוכרת היטב כיצד אתה נראה!

שמעון: והרי, הרי לפני שהתגיסתי לצבא, כשעבדתי בבית, התיחסת אלי אחרת. אמרת שאני בחור הגון.

נעמי: כן, היית בחור הגון.

שמעון: הייתי? ומה נשתנה בינתים?

נעמי: אתה חייב לדעת!

שמעון: עסק ביש. עסק ביש. והרי כך נוכל לעמוד כל הלילה.

נעמי: אתה טועה!

שמעון: במה?

נעמי: אין לי זמן לבזבז על שיחה אתך. (יוצאת)

שמעון: מישהו השתגע כאן! ממש טרוף הדעת! ואיזה כעס, ואיזה רוגז. ואיזו אירוניה! פחד! שמואליק? ג’יפ? מבולבל?

חנן (נכנס): הו, אתה עוד כאן?

שמעון: כבר תקנת את השבר?

חנן: איזה שבר? לא היה לי שבר. הה, בגרג'. נכון. שכחתי לגמרי, מדוע אתה עומד בחצר?

שמעון: אני נבוך לגמרי.

חנן: ואתה חושב שאם תעמוד באמצע החצר – תרד לך הנביכות!

שמעון: מדוע הלגלוג, חנן?

חנן: אצלי זה כאין וכאפס – אילו דברת עם נעמי הגננת היית מקבל מקלחת קרה.

שמעון: דיברתי אתה, חנן.

חנן: עכשיו אני מבין מדוע אתה עומד בטבור החצר.

שמעון: מדוע?

חנן: היו רעמים וברקים – עכשיו אתה מחכה לגשם. הו, הנה הגשם בא!

שמעון: מי בא?

חנן: עליזה הולכת! עליזה שלך חוזרת מגן־הירק. שמע, לבש מעיל גשם. (יוצא)

עליזה: הו, באת הביתה! (מהלכת ושמעון מהלך אחריה.)

שמעון: מדוע את זועפת? כך מקבלים אדם שבא לנוח מהמלחמה? כולם מסתכלים בי כאילו פשעתי פשע איום! מה הענינים, עליזה? (רוצה לחבקה)

עליזה: הנח לי!

שמעון: מה השנוי הזה?

עליזה: לא אני נשתניתי ־אתה נעשת אדם אחר!

שמעון: אני? אני אותו השמעון שהיה קודם!

עליזה: היית שמעון ועכשיו – אתה סתם “שמע־נא”!

שמעון: “שמע־נא”? מי זה “שמע־נא” – כאן?

עליזה: כך קוראים לך בפלוגתך.

שמעון: לי. אני שהובלתי את הפלוגה לקרבות, נלחמתי כהוגן, נפצעתי פעמים. כך קוראים לי – זה לא יתכן.

עליזה: הם מעריכים אותך כמפקד – אבל בן– אדם – ירדת פלאים, שמעון. חבל. אני באמת מצטערת. עלי ללכת.

שמעון: ללכת? דומני שכמעט ונתארסנו, נכנסנו לחדר־משפחה‼ מדוע אתם עורכים לי קבלת פנים כזאת?

עליזה: תשאל את שמואליק.

שמעון: שוב שמואליק ‼ אפשר להתפקע. אם אתפוס את שמואליק זה אהפוך אותו לגל־עצמות. העצמות שלו עוד תנגנה ג’ז אצלי.

עליזה: זהו דוקא סגנון! סגנון מתאים לך.

שמעון: עליזה – תסלחי לי. לא נתכוונתי להתפרץ. הרי היינו ידידים טובים. אולי תסבירי לי. אדם עלול גם לטעות, לשגות. וטוב לברר את הדברים.

עליזה: אלו מלים! שמואליק! שמואליק! שמואליק!

נכנסים: (שמואליק, חנן, נעמי.)

שמואליק: שלום אדוני המפקד. (מצדיע)

עליזה: עכשיו בלי גינונים. דבר!

שמואליק: קשה מאד. כשאני רואה את המ.פ. – אני מתחיל לגמגם.

עליזה: עכשיו אנחנו חברים – המבררים אם שמעון ראוי להיות בחברתנו.

שמעון: כך?!

נעמי: נו, תתחיל כבר. הילדים מחכים לי.

שמואליק: במה להתחיל?

חנן: מההתחלה.

שמעון: נו, דבר כבר. אין לי סבלנות. ממש משפט צבאי!

שמואליק: אתה מבזבז בנזין של הקיבוץ – סליחה – של העם העברי.

שמעון: אני?

עליזה: לשתוק!

שמוליק: אתה סוגר עין אחת – כשחייל מבקש לנסוע טרמפ

שמעון: אני?

עליזה: לשתוק

שמואליק: וכשנסעת לחופש – ונתת גם לי חפש – לא בקשת ממני שאסע אתך – הביתה! לבית של שנינו. ואני עמדתי חמש שעות בכביש!

שמעון: אני?

שמואליק: לא. – אני עמדתי! זהו זה. המכונית סבבה לך את הראש. שכחת שיש גם מחר בעולם – והמלחמה תסתיים, ותצטרך להביט בעיני חבריך – גם כאדם!

עליזה: שמעת– ובקצור. לא נכנסנו לפרטים קטנים. הנה, זוהי האשמה. מודה?

שמעון: אבל! אבל… הרי…

עליזה: שמעון, בלי “אבל”! כאן עומדים חבריך הרוצים בטובתך.. רוצים שתהיה בחברתם – וגם, גם אוהבים אותך. אבל מקלחת קרה חייב היית לקבל.

שמעון: זאת אומרת שהענין סודר מראש.

עליזה: בטח. חיכינו לך בחצר. שמואליק במקרה, הפעם, לא עמד בטרמפ שעות. בדרך לקח אותו מפקד פלוגה הגון ממך.

שמעון: יש גם כאלה!

עליזה: מובן שיש. ומשום כך אנחנו רוצים שתהיה בחברתם, בחברה הגונה. שלא תוציא לעג עליהם.

שמעון: מסובך מאד. מאד מסובך. למדת לדבר “ציונות”. ממש נאום!

עליזה: עכשיו – תורך!

שמעון: תורי?

עליזה: לשאת נאום! נאום סנגוריה על עצמך.

שמעון: אין צורך. אינני מצטדק כלל. הצדק אתך עליזה. אשתדל – להבא. באמת. ברצינות.

נעמי: נו, מה אתם עומדים? שמעון, הילדים רוצים לטייל לגן־הירק!

חנן: ותקח אותי לטרקטור בשדה.

עליזה: ואחר– כך, – שמעון – נסע בג’יפ לירח הדבש שלנו.

שמעון: קור – וחום. קור – וחום. פלפל מר – ופתאום דבש. אפשר להצטנן אצלכם. נו, טוב. סדרתם אותי בעצם – עד ה“עצם”. בוא שמואליק, נסע קצת טרמפ לשדות שלנו. בואי עליזה. (מחבקה.)


 

מסך    🔗


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47484 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!