מערכה א': באר אפלולי 🔗
[ג’טה שרה “אני מזדקנת” – השיר הרומני – (ותרגום עברי בחלקו). בהפתח המסך היא יושבת ליד הבאר. היא לבדה. הבר מאן (פועל במה) מתרומם מפעם לפעם מאחורי הבאר – היא מסתכלת עליו עד שהוא יוצא.]
ג’טה
(פונה לבמאי היושב באולם) מתי מתחילים בחזרה? – מה?
אני לא שומעת אותך? איפוא אתה – הה על היציע! מצאת מקום לשבת, מהיציע לא תראה את “היופי של האופי” שלי… טוב. נחכה לתזמורת! ברירה יש לי! תמיד מחכים… למה? (מושכת בכתפיה)… לפעמים לחתן שלא בא… לפעמים לקברן שבא לפני הזמן… לפעמים לפקיד מס הכנסה שלא שוכח לבוא… מענין! – בינתים מתקדמים להיות אבק… (כאילו מנערת אבק מפרח) פו! פו! לפעמים מחכים לאינסטלטור… כל הלילה הברז מטפטף – זה עצוב… כמו החיים – אבל בברז לא נגמרים המים… (נגשת ומסתכלת בראי שהוא למעשה מסך הסרט) מה דעתך על החיים מונה?
ג’טה בסרט – לא רע.
ג’טה בסרט– מה אמרת?
ג’טה –… כשאני הייתי בגילך גם כן חשבתי כך.
ג’טה בסרט –… הוא היה מאוהב בי עד מאחורי האזניים…
ג’טה –…מה שנכון נכון!
ג’טה בסרט –…חוץ מהזמן שהיה עסוק בישיבות…
ג’טה – (בחיוך ממזרי) כן… לפעמים אהב גם לשבת־אבל לא תמיד… מה השעה?
ג’טה בסרט – 11
ג’טה – אצלך השעון מדויק?
ג’טה בסרט – אצלי כבר 11 בלילה במשך עשר השנים האחרונות.. את זוכרת שצלצלנו אליו? היתה לו ישיבה בדיוק ב־11 בלילה. איש חשוב.
ג’טה – כן. כן. כן. (נוסחאות שונות)
גטה בסרט – איך אהבנו אותו…
ג’טה –…נכון.
ג’טה בסרט –…אבל הוא היה עסוק בישיבה חשובה.
[אנו רואים עכשיו על המסך רק טלפון מצלצל איומות. אנו מתקרבים ומתרחקים מהטלפון המצלצל כדי להדגיש את “מכשיר האמים” החודר לחיינו בכל שעה לא צפויה.]
ג’טה בסרט – הוא עסוק בישיבה.
[רואים מיטה רחבה וארבע רגלים. הרגל העדינה של האשה מתחככת ברגל השעירה מאד של הגבר.]
ג’טה –…הוא עסוק בישיבה.
ג’טה בסרט – איש חשוב מאד!
ג’טה – (מחייגת בטלפון על הבמה) הלו! הלו! הלו!
גבר בסרט – (הגבר מרים את השפופרת ליד מיטתו! רואים כל זמן השיחה רק יד אשה המלטפת אותו)
– הלו – מי? הו, יופי שצלצלת – כן,־ש, – בה…
אשה בסרט – (סיבת הגמגום של הגבר היא שיד האשה הכניסה שזיף או תפוח לתוך פיו)
גבר בסרט –… נתקע לי משהו בגרון…
ג’טה (בטלפון על הבמה)… זה מסוכן? אולי… אולי אני אקרא לרופא…?
גבר בסרט –… עכשיו הכל בסדר מונה יקירתי
אשה בסרט – (נותנת לו צביטה רצינית בחזהו השעיר)
גבר בסרט –… (בצעקה) ואוהו…
ג’טה – (בטלפון על הבמה) הו, מסכן שלי! מסכן שלי! זו ישיבה סוערת – לא?
גבר בסרט – נכון. ישיבה סוערת מאד!
ג’טה – (בטלפון)… אני מתגעגעת אליך…
גבר בסרט –… גם אני…
ג’טה – (בטלפון כנ"ל)… מתי תבוא לראות אותי ב“אולימפיק”?
גבר בסרט –… רק אגמור את הישיבה… מה השעה עכשיו?
ג’טה – (כנ"ל) 11… אני מדברת מחדר ההלבשה… אתה בא?
גבר בסרט – (מנסה לדבר. יד האשה על פיו. אגב, אנו לא רואים את האשה כל הזמן… הקולות שהוא מוציא הן בערך כאלו…) בבב…גגג…ממממ…
ג’טה – אתה בבית ספר למגמגמים, יקירי? (בדאגה) איזו מין ישיבה זו?
גבר בסרט –… אקספורט ואימפורט!
ג’טה – (כנ"ל) אקספורט ואימפורט – מה זה בדיוק? (במבוכה ביישנית)… אני רק אמן ולא…
גבר בסרט – אקספורט ואימפורט… אתה מכניס סחורה לארץ אחת ומוציא סחורה מארץ אחרת…
ג’טה – מצוין. (הפסקה)
גבר בסרט – (אוכל דובדבנים שיד האשה מגישה לו ופולט את החרצנים אל כף ידה)
ג’טה – אתה עוד שם?
גבר בסרט – ברירה יש לי? (יד האשה מדגדגת אותו. הוא מתפתל בעוית צחוק שהוא מנסה לבלום… חח, חח, חי, חי, חי.)
ג’טה – (כנ"ל)… יש לכם ישיבה משעשעת, אני שומעת?
גבר בסרט – כן. מאד. הבוס מספר הלצה ארמנית…
ג’טה – (בחינניות של עלמה צעירה ומאוהבת) ספר לי! ספר לי! כל כך עצוב לי…
גבר בסרט – זו הלצה מצחיקה מאד… (אצבעותיו באופן סקסי למדי על שפתי האשה – ואנו רואים רק את שפתיה בלבד – ולפתע היא נושכת אותו, – והוא צועק מכאב…)
ג’טה – מה אירע עכשיו?
גבר בסרט –… קבלנו מברק שאוניה אחת עם קפה מברזיל התנגשה בנמל…
ג’טה – (כנ"ל)… הו, מסכן שלי. אתה באמת חי חיים קשים… טוב, אני מוכרחה לעלות עכשיו על הבמה ולשיר… אני אוהבת אותך… אוהבת אותך… אוהבת אותך… אל תעבוד יותר מדי קשה – טוב?
גבר בסרט – אני אשתדל, מונה יקירתי.
(הסרט דועך)
ג’טה – (מורידה את הטלפון) מסכן שלי!
ג’טה בסרט – (זה מופיע במהירות) נבלה! (הסרט נעלם)
ג’טה – מה אמרת?
ג’טה בסרט – (מופיע ונעלם במהירות) נבלה!
ג’טה – אין לי זמן לדבר אתך… אחר־כך־טוב?
ג’טה בסרט – טוב.
ג’טה – (… מסתכלת על ג’טה בסרט)… אז תעלמי!
ג’טה בסרט – לא רוצה!
ג’טה – (באנחה) הו, תמיד היית עקשנית כזאת…
ג’טה בסרט – את רצית במה, במה, במה, במה.
ג’טה – ואת רצית ילדים, ילדים, ילדים…
ג’טה בסרט – ומה יצא לך מן הבמה?
ג’טה – במה או ילדים – הסוף הוא אותו סוף מונה דרלינג…
ג’טה בסרט – דונט קול מי דרלינג! דונט דרלינג מי! (הפסקה)
מה הוא הוא אותו הסוף?
[בסרט רואים רק כתפים – ועליהם שלושה ארונות מתים הולכים ברחוב ריק…]
ג’טה – אמרתי לך?
ג’טה בסרט – זה לא תמיד כך! לפעמים זה יכול להיות גם אחרת…
(בסרט רואים בדיוק את שלושת הארונות ובתוך כל אחד מהם יושבת ג’טה ולוגמה מן הבקבוק… [אפשר שיר השיכור]…)
ג’טה בסרט – את רואה?
ג’טה – אני מוכרחה לעלות על הבמה! הקהל מחכה לי! התור של ה“מספר” שלי…
ג’טה בסרט – טוב – להתראות! (הסרט נעלם)
ג’טה – (אומרת תודה לפועל במה שנכנס ומעמיד פנס רחוב. נותן לה סכין איטלקי עם קפילר. היא מסירה את החולצה ומתחתה חולצת מלחים… פועל הבמה יוצא)
ג’טה בסרט – (שקופץ לפתע) הוא שכח את הכובע!
ג’טה – תשתקי (את רוצה)
ג’טה בסרט – איך זה ברומנית?
ג’טה – (אומרת זאת ברומנית – ומוסיפה…) עכשיו את מרוצה?
ג’טה בסרט –… כן, יש לי זכרונות ילדות נעימים (הסרט נעלם). ג’טה אומרת תודה לפועל הבמה שהביא את הכובע. הוא יוצא).
(היא שרה עכשיו את “מקי סכינאי” בנוסח לואי ארמסטרונג)
ג’טה בסרט – (שקופץ לפתע) זה קהל זה? – מחיאות כפיים סוערות בבקשה!
(– מחיאות כפים – כך יש להניח) תודה! (שולחת נשיקת אויר לקהל ־ ) מה לעשות אני אוהבת אתכם… (הסרט נעלם)
(ג’טה שרה עכשיו את “מקי סכינאי” בצרפתית. כמובן שפועל הבמה מביא לה אביזר מתאים – נאמר, כובע נפוליוני – והיא שרה זאת ברוסית – ופועל הבמה מלביש לה את הכובע הרוסי – ונוטל את הכובע הקודם, כך שלא יהיו הפסקות בפעולה.)
ג’טה בסרט – ברבו. ברבו. ברבו (מוחאת כפים)
ג’טה – את לא מה שהייתי…
ג’טה בסרט – עכשיו אני הבת שלך…
ג’טה – “קול מי מאמא” – תקראי לי אמא!
(עכשיו רואים בסרט עריסת תינוק ופעיה עצומה עולה ונשמעת…)
ג’טה – (שמה ידיה על אוזניה) די! די! מספיק! בעל הבית יתעורר ויזרוק אותנו מהדירה…
ג’טה בסרט – רצית ילדים – הה? (הסרט נעלם)
גט’ה – (לבמאי באולם) מה אמרת? שמע צ’וצ’יק – אם אתה חושב שאתה במאי – אתה טועה! אתה רוצה לספר לי איך לבנות “מספר”? – כמה מספרים עשית בכלל בחייך?! בשביל זה שלחו אותך ללמוד בניו־יורק… חבל על הכסף! מי? סטניסלבסקי – מי זה? מה הוא אומר: “אין תפקידים קטנים – יש רק שחקנים קטנים” “קונלר” גדול… אני מבינה… אבל פשוט הכובע היה גדול מדי… לא – “שמיגגה” – הכובע נפל לי על העינים… (חובשת כובע הנופל על עיניה) איך אפשר לשיר כך? – בטח שאני שרה בפה… אבל אני מוכרחה קונטקט עם הקהל… הו, אתה לא יודע מה זה קונטקט… מצטערת אני לא עצבנית… יש לי הצגת בכורה – והבת שלי מתחתנת… מה? גם לה זו תהיה הצגת בכורה… “החוכם” לא, אני תיכף מתחילה… רק שולחת מברק קצר… קטן" " " (מושכת בכתפיה סטניסלבסקי!)
(בטלפון) הלו, המברקה! המברקה אאאה! – דו רה מי פה… המברקה? המברקה! המיבדקאאאאה – דור מי פי סו…הם בטח נרדמו שם…
פקיד בסרט – (… המצלמה תופסת את הפקיד בלבד! רק אחר כך רואים אותו חצי ישן…) המברקה.
ג’טה – הלו!
פקיד בסרט – הההה מברקה! (בפהוק)
ג’טה – אפשר לשלוח אצלכם מברק?
פקיד בסרט – (פדנטי מאד)…גברתי?!
ג’טה – (נעשית קטנה מאד…)…האם אפשר, כבודו, בטובו, להואיל… מברק קטן – בתי מתחתנת!
פקיד בסרט – מזל טוב.
ג’טה – תודה.
פקיד בסרט – (בכעס) בעד מה תודה?
ג’טה – אמרת לי מזל־טוב – לא?
פקיד בסרט – (… פדנטי) בשביל זה אני מקבל משכורת – גברתי!
(בזלזול) לא צריך את התודות שלך, גברת?
ג’טה – סליחה.
פקיד בסרט –… (מתופף בעצבנות על שולחנו) אולי תתחילי גבר, גברת! מפריעה לי להמשיך לעבוד… אם לא אכפת לך!
(ראשו צונח על השולחן, השפופרת בידו. הנחרה עולה בטלפון.)
ג’טה – (מרחיקה את השפופרת מאוזנה)… מוזיקת לילה זעירה של שופן…
[היא נגשת לפסנתר ומנגנת שופן כשעל הרקע כל הזמן נחירות הפקיד – בהפסקות “טובות” שיקרע הבמאי שלנו… היא נגשת בסיום הנגינה לטלפון.]
ג’טה – אתה עוד שם? עוד שם? (היא סוגרת ומחייגת)
פקיד בסרט – (הטרטור זועק באוזניו) המברקה!
ג’טה – (בטלפון) הייתי רוצה לשלוח מברק ברכה לבתי המתחתנת!
פקיד – (נאנח) כולם מתחתנים!
ג’טה – אתה רושם?
פקיד – (בכעס) עוד אין לי מה לרשום!
ג’טה –… לבתי היקרה…
פקיד – קודם כל הכתובת, גברת.
ג’טה – נכון. סליחה. הכתובת: גברת ליזה מונה.
פקיד – מונה ליזה?
ג’טה – ליזה מונה.
פקיד – אם את דוקא מתעקשת… – " הגברת מונה ליזה" (כותב)
ג’טה – עפולה.. שכון חובבי־אל־ציון־אל־דמי לך, קרן יסעורים, ככר המעפילים. רשמת?
פקיד – אפשר לאיית?
ג’טה – לאיית? מה זה?
פקיד – לאיית – לכתוב באותיות. כמו למשל ב“גלץ”!
ג’טה – ב“גלץ”?
פקיד – בגלי צהל. או יש איות לא מסובך כמו ה.ה.ה.ב.י.ל. מי חש יש. קל – לא?
ג’טה – קל מאד.
פקיד – ההה בי למי חש. זה ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל לכבוד מר יוסף חמו שרעבני. (הפסקה) את חושבת, גברת, שמשלמים לנו סתם משכורת? אז תאייתי לי כמו זה, גברת.
ג’טה – כמו מה?
פקיד – כמו ב“גלץ”. כמו ההה בי למי חש גברת כמו חלפאה גברת. זה חברה לשסתומי פקקים “אינטרנציונל”, האחים קרמזוב בערבון מוגבל, גברת, תפסת?
ג’טה – תופשת מאד. לכבוד הגברת ליזה מונה שחאצאדלקיכה, – עפולה.
פקיד בסרט – בסדר גמור. (הפסקה) המברק עצמו, בבקשה, גברת. ובבקשה אל תתעצבני…
ג’טה – (נושכת מרוב עצבנות את כף ידה) אני לא עצבנית…
“בתי היקרה, אלף ברכות”… כתבת אלף ברכות?
פקיד בסרט – את קמצנית גברת! אם תוסיפי “מליון ברכות” לא יעלה לך כלום… אפשר לכתוב בשמך “מליון ברכות”, גברת?
ג’טה – (בסדר. “ליום נשואיך המאושרים – עלי והצליחי”!
פקיד בסרט – לאן היא עולה? מה פתאום עולה?
ג’טה – (במבוכה) לא אומרים “עלי והצליחי”?
פקיד בסרט – (פותח ספרון) בתדריך ההדרכה שלנו, גברת – שיש הרבה עולים חדשים לא יודעים די טוב בשפה העברית… כתוב: לסגנן הכתב, לסגנון הדיבור – ו“לשלחץ את הביטויים”… אז אם את מסכימה אני משלחץ את המברק! בסדר?
ג’טה – ל“שלחץ”? – אולי זו וטעות דפוס?
פקיד בסרט – הממשלה שלנו אף פעם לא טועה אם כתוב ל“שלחץ”" – אז זהו בדיוק למה שהממשלה בישיבתה השבועית נתכוונה – אני בוועד של עובד המברקה – גברת.
ג’טה – (כמעט בבכי) “שלחץ” לי – פליז. פליז. פליז. שלחץ כמה שאתה רוצה – אבל המברק חייב להגיע בזמן…
פקיד – גברת – בוער לך משהו? – עוד תקבלי אולקוס מרוב עצבנות… אז מה לכתוב?
ג’טה – “לבתי היקרה לנשואייך הראשונים מליון ברכות”
פקיד – למה ראשונים? היא עושה סטג' או מה?
ג’טה –… אם המברק לא יתקבל בעוד שעתיים בעפולה – אני אבודה.
פקיד – שעתיים?
ג’טה – כמה זמן לוקח אצלכם לשלוח מברק?
פקיד – כשיש שביתת עובדי הדאר או כשאין שביתה?
ג’טה – כשאין שביתה.
פקיד – לעפולה? – חושבים! – בין יומיים לשלושה ימים – תלוי אם צרינפולסקי הלך למילואים בצהל או לא הלך –
ג’טה –… אני הולכת לקחת ספישל…
פקיד – (כותב) אני הולכת לקחת ספישל…
ג’טה – טכסי!
פקיד בסרט – טכסי! (כותב)
ג’טה –… בארץ יותר קל להגיע לעפולה מאשר לטלפן או לשלוח מברק, גוואלד.
פקיד – תהיי בריאה, גברת! (נוחר בטלפון)
סרט – איש עומד באמצע הרחוב וצועק: גוואלד!
ג’טה – מי זה?
פרופסור בסרט –… בדברי הימים, רבותי הסטודנטים, כל ההיסטוריה האנושית מימי ירמיהו הנביא שאמר…
סרט – האיש צועק גוואלד!
–… ועד לסוקרטס, אפלטון… שפינוזה שאמר:
סרט – האיש צועק: גוואלד!
פרופסור בסרט – ועד למנהיג הלאומי שלנו מר זומלפורסקי… ועל סקי צריך לשרוק… (שורק) ומה שאמר זומלפורסקי יהיה חרות באותיות אש על לוחות ליבותינו – אינכם משערים לעצמכם מה הוא אמר – זומלפורסקי – (שורק) הוא אמר…
סרט – האיש צועק: גוואלד! (הסרט נעלם)
ג’טה – (לבמאי שבאולם) מה פתאום הגוואלד הזה? מה זה צריך לרמוז? מה? אני לא שומעת אותך… (ידיה על אוזניה) שהחיים הם מה? הו… “בלבן”! מה היתה המלה הקודמת – ערבית? משהו עם “בלבן”… סטניסלבק – הה? צוציק –
[ג’טה מתחילה לשיר “מחפשים” ליד עמוד הרחוב.
היא כאילו מציעה את עצמה לעוברים ושבים – ואפילו לא נעלבת כאשר דוחים אותה.]
ג’טה – זה חלק מההצגה!
ג’טה בסרט – “איכה ירדת אדם”! (הפסקה בפחד) מישהו בא… את שומעת את הצעדים? הוא מתקרב…
ג’טה – עם שפם?
ג’טה בסרט – פרצוף נוראי!
ג’טה – זה ה“ג’יגולו” שלי!
ג’טה בסרט – אני מפחדת…
ג’טה –… אין מה לפחוד – יש לו לב של זהב…
[בסרט מופיע הקריין שהודף את ג’טה בסרט – ונוטל את מקומה – משתעשע בסכין – ואגרופן… מדבר אל ג’טה על הבמה.]
בריון בסרט –… יש לי לב של זהב עד שלא מרגישים אותי.
ג’טה – אהובי!
בריון בסרט – את תקשיבי לכל מה שאני אומר לך…
ג’טה – (כורעת על ברכיה לפניו)… אללה הוא ארור.
(ועכשיו חיקוי של מואזין לאות הכנעה)
בריון בסרט – עברו הימים של הפנס והרחוב.. עכשיו זמנים מודרניים – יותר עבודה ויותר כסף… הגברים רוצים נשים מודרניות… את רוצה כסף?
ג’טה – (נובחת) הב.הב.הב.כסף.כסף.כסף.כסף.
בריון – צריך להשקיע כדי להוציא את ההשקעה – בלי זה זה לא הולך…
מה את יודעת לעשות כדי לשעשע גבר…
ג’טה בסרט – שוטפת כלים בכיור. כלים עד לתקרה היא מקנחת את זיעתה ואת הפה במטלית שחורה – ומחיכת בפרצוף מלא כתמים שחורים…
ג’טה – זה מה שאני יודעת לעשות.
בריון בסרט – לזה הוא לא צריך אותך – יש לו אשה חוקית בבית…
ג’טה –…אני יודעת לרקוד צ’רלסטון.
(רוקדת צ’רלסטון)
בריון בסרט – זה לא מודרני… זה לא מספיק…
ג’טה – אני יכולה לרקוד “שק”
(רוקדת “שק”)
בריון בסרט –… אשה מודרנית חייבת להיות “סופיסטיקיטט” אינטלקטואלית ולדעת פסיכולוגיה, פילוסופיה, אסטרונומיה, פילולוגיה… כדי לשעשע את הגבר… לפני ואחרי…
מה את יודעת על שפינוזה?
ג’טה בסרט – (מצולם רק פה גדול)… מה אני יודעת? – מה… מה… מה…
(שרה) "או מאמיה־מיה)
בריון בסרט – מה את יודעת על זיגמונד פרויד?
ג’טה בסרט – מה אני יודעת על זיגמונד פרויד? זיגמונד..זיגמונד.. הו – אתה מתכוון לזיגמונד!! (שרה:) “זיגמונד האט דרי האטן –־דרי האטן זיגמונד האט”
בריון בסרט – תלמדי. תלמדי. תלמדי. (הסרט נעלם)
ג’טה – (ליד הפנס) הוא צודק… אני רוצה כסף? – לא? כן?
(כאילו קוטפת עלעלי פרח) כן.לא.כן.לא.כן..כן…כן…
[פועל במה עובר. היא ניגשת אליו בעיכוס מהלך. וכל מה שתאמר הוא בניגוד גמור לסכסיות־הנשית־החתולית]
ג’טה – מה בנוגע, שמיגגה? רוצים להתעלס באהבים, מחמדי הדגנרט? איך האי־קיו שלך, שימפנזה? חה.חה.חה. בוא נדבר על שפינוזה? – או שאתה רוצה לנגן על סכסופון…
[פועל הבמה חוטף אותה ונושא אותה על כתפיו אל מחוץ לבמה – בזמן שג’טה בסרט מופיעה… ג’טה יכולה להחליף בינתים בגדים]
ג’טה בסרט – מונה! מונה! מונה!
ג’טה – (מאחורי הקלעים) אני עסוקה! גם לי יש ישיבה…
ג’טה בסרט – (נאנחת) איפה הימים הטובים ההם ששרתי לחברה במלחמת השחרור?
ג’טה – (מאחורי הקלעים) מה היה במלחמת השחרור?
ג’טה בסרט – שרתי “האמיני יום יבוא”
פועל במה – (נכנס, פונה לסרט) היא שואלת אם האמנת?
ג’טה בסרט – מי אתה?
פועל במה – פועל במה לא יודע אפילו לשחק…
ג’טה בסרט –… אם אתה רוצה להעביר את הפסנתר? אני רוצה לתת קונצרט לפסנתר אחד.
[עכשיו זה משחק של העברת הפסנתר. נכנסים כמה פועלי במה וכל פעם]
ג’טה בסרט – יותר רחוק! יותר קרוב! עוד קצת. עכשיו זה בסדר – תסתלקו. "אני נותנת קונצרט “בדו־במי־בלמה־לא”!
[הפועלים יוצאים].
ג’טה – (נכנסת לבושה כמו טוסקניני). עושה “הכנות נפשיות” רבות. מסתרקת. צובטת את הגבות. בודקת את הלבוש. מנסה לנצח מול הראי. רואה אם הכסא מתאים לישבן שלה. מחליפה כמה כסאות. עוברת ליד הפסנתר בחשד…)
ג’טה בסרט – ג’טה בסרט תתחילי כבר! למה את מחכה?
ג’טה –… אני עוד לא ב“מודה” – אינ־ספי־רציה!!
(פונה לקהל) "קונצרט לפסנתר מאת מאסטרו פיגנבאום, “שלשת התאנים” בפוגה את רחמני, בדו־במי־בלמה־לא!
ג’טה בסרט – מה קרה?
ג’טה – איגדתי אצבע! אני צריכה שלוש אצבעות…
(בהחלטה נחושה)… הקונצרט חייב להמשך – אצבע או לא אצבע – מנגנת “השפן הקטן” כאילו זה היה בטהובן…
ג’טה בסרט – תפסיקי עם הפסנתר! זה לא כלי בשביל אשה… קחי! (מגישה לה אקורדיון. פועל במה בחלק החשוך מוסר לג’טה אקורדיון)
כמו במלחמת השחרור… אחת. שתים. שלוש.
ג’טה – את לא יודעת לספור יותר משלוש…
ג’טה בסרט – זה לקהל – שישירו אתך – “האמיני יום יבוא”
(פונה לקהל) זוכרים איך חבשנו “כובעי־גרב” שיירות לירושלים… נגבה נצורה… המצרים כבר באשדוד ליד תל־אביב… אלה היו ימים של חלומות וגבורה… נו, יחד עם מונה ל לשיר!
ג’טה – מנגנת ושרה את “האמיני יום יבוא” את “בערבות הנגב”
ג’טה – שרה עם הקהל את “היו היו שני חברים”
– מסך –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות