נפשות
ראש העיר – מר לבני
הפסיכולוג – ד"ר פרישטייק
אחות – ורה
אשת ראש העיר – גברת לבני
מזכיר העיר –
שרעבי – תמני זקן
חדר הרופא בודק חולה. החולה בגבו לקהל (סטטיסט בלבד) נכנסת האחות ורה נרגשת מאד.
ורה: ד"ר פרישטיק, הוא שוב כאן!!
ד"ר: מי?
ורה: ראש העיר שלנו
ד"ר: מר לבני?
ורה: בדיוק. (מתארת משקפים, קרחת וכו')
ד"ר: והוא סובל ממה שסבל במשך ארבעת השנים האחרונות?
ורה: לא.
ד"ר: לא?
ורה: כן. אבל נוסף דבר נוסף.
ד"ר: מה נוסף?
ורה: הוא עומד כך! (מראה תנועות של שוטר תנועה)
ד"ר: שוטר תנועה! מוזר. יכול להיות שראש העיר שלנו פשוט סובל מתסביך אינדקרפורו… רגע… רגע. איך הוא עומד? (ורה מראה הד"ר מסתובב סביבה) והוא לא אומר כלום?
ורה: אומר!
ד"ר: מה?
ורה: (מסובבת את הידים כנ"ל) הרצליה! בת־ים! ביוב! בתי־מוש. מוש… מוש… מוש… בתי־מוש… והוא מסובב בידים. לפעמים הוא מנסה כאילו לשחות…
ד"ר: ראש העיר שלנו?
ורה: כן. ראש העיר שלנו.
ד"ר: בתי־מוש?
ורה: כן, ד"ר. בתי־מוש.
ד"ר: מה זה בתי־מוש?
ורה: אינני יודעת. שאלתי את ראש העיר, אז הוא אמר שאין בתי־מוש בתל־אביב וזה סקנדל כל כך גדול שהוא איננו מבין מדוע שותקים האזרחים בזמן שאין בתי־מוש…
ד"ר: זה דבר שאין בתל־אביב?
ורה: נכון. כך הוא אומר.
ד"ר: וזה מזיק לו?
ורה: מאד.
ד"ר: איזה תנועות הוא עושה כאשר זה מזיק לו, לראש העיר… ה…
ורה: בתי־מוש…
ד"ר: כן. איזה תנועות הוא עושה? (ורה מחזיקה ידיה על בטנה) כך!! זה מצב פסיכו־נוורוטי־אוטנטי־ אמפורנטנטי. הכניסי את ראש העיר.
ורה: כן, ד"ר.
ד"ר: רגע. והוא עושה כך (מראה בתנועות שוטר תנועה) הרצליה? בת־ים?
רמת גן?
ורה: כן, ד"ר.
ד"ר: ההברגה לא בסדר! (מראה על ראשו) תכניסי את ראש העיר.
ורה: כן, ד"ר
(ברגע זה מתפרצת לחדר גברת לבני)
גברת: זה סקנדל! עוד לא שמעתי דבר כזה… אם בעלי (ד"ר רומז לורה לשבת ואף הוא עצמו יושב) צריך לחכות כאן במשך 7 דקות… בעלי ראש העיר… אז זה סקנדל… ואני לא אשתוק… לא אשתוק… אני אצעק, ד"ר פרישטיק!
ד"ר: ואת חושבת שזה עוזר כאשר צועקים גברתי, אשת ראש העיר?
גברת: בטח שזה עוזר. (מתחילה לצרוח…) זה סק־נ־דל…
ד"ר: ואת חושבת שזה עזר לאזרחים כאשר היה להם ים נפלא וראשי העיר שלך לכלכו אותו… לך “ושריי חי וקיים”!
גברת: תסלח לי, ד“ר, אבל הם לא צעקו. אילו היו צועקים… סק־נ־דל… אבל הם הלכו כמו בהמות לשחיטה… סק־נ־דל… באיזו עיר לא היו זורקים את ראש העיר – אילו… אילו… אילו… ד”ר אתה מכניס את בעלי לבדיקה או שאני… סק־נ־דל…
ד"ר: הרגעי. הרגעי. תני לה קצת ולריאן להריח.
גברת: לא תצליח אצלי.
ד"ר: מדוע?
גברת: האף שלי סתום.
ד"ר: סתום?
גברת: סתום, פרישטיק. סתום.
ד"ר: ואינך יכולה להריח?
גברת: סתום!
ד"ר: אבל מדוע?
גברת: בגלל הריח!
ד"ר: איזה ריח?
גברת: נחוח.
ד"ר: איזה נחוח, גברת לבני?
גברת: של תל־אביב, הים, פחי האשפה… יש לי סתימה כרונית, ד"ר. אבל תכניס כבר את בעלי…
ד"ר: מה הוא עושה בפרוזדור? (גברת לבני בתנועות יאוש איטיות מראה שוטר תנועה מכוון את התנועה)
גברת: זהו מה שהוא עושה. ואני רוצה לומר לך ד"ר שאם תשפיע עליו עוד פעם שהוא יסכים לעמוד לבחירה, הוא והציונים הכלליים של בעלי – אז תזהר ממני. אז לא יהיה לך עסק אתו – יהיה לך עסק אתי… ואני לא בובה ששמים בראש העיר… הו, הו, איזה יאנטה אני… אתה עוד לא מכיר אותי…
ד"ר: אינך רוצה שבעלך יהיה ראש עיר כמו תל־אביב?
גברת: הוא?
ד"ר: הוא.
גברת: ראש עיר?
ד"ר: כן.
גברת: שמע ד"ר, אני אגיד לך בסוד: הוא לא יוצלח! הוא פשוט לא יכול…
ד"ר: מה פירוש לא יוצלח.
גברת: לא יוצלח זה מי שלא יכול. (הד"ר לוחש לה משהו באוזן. היא מנענעת בראשה לשלילה) אני מתכוונת רק בענינים עירוניים. הוא והציונים הכלליים שלו. זו עיר זו? – זה פח אשפה אחד גדול… ותאר לעצמך שאצל אחותי בקומה השלישית אין מים… ואצל בן־דודי, פיליקונסקי, כבר לא הריקו את פחי האשפה שבועים… ובן־דודתי שלמלה… כבר לא… כבר לא… ועשו הכל… רק מפני שהוא התאפק עד שבא לבתי־מוש… ד"ר עשה טובה ליהודים ותשפיע על בעלי שיחזור ויהיה “מלמד” ויעזוב את העיריה לאנשים מוכשרים ממנו… ד–––ר! ד – ר!
(ממררת בבכי קורע לבבות ושחקים)
עשה טובה ליהודים כשרים ד"ר… שיזרקו אותו ואת הציונים הכלליים… שלו. תשפיע עליו. אני נחנקת בעיר הזאת! אין ים, אין מים, אין מגרשי משחקים; יש לכלוך, יש רעש, יש התקוה, יש שכונת שפירא, יש שטפונות בחורף ויתושים בקייץ… ד – ר! ד – ר! תשפיע עליו. אם הוא לא יכול לנהל את העיר אז שילך לו… הוא והציונים הכלליים שלו לפני שיהיה מאוחר מדי…
ד"ר: ורה!
ורה: כן, ד"ר.
ד"ר: תכניסי את ראש העיר! אגב, מה היא המלה המסתורית בתי־מוש? (מתפרץ מזכיר העיר)
מזכיר: ד“ר! ד”ר, פרישטיק, תציל אותנו.
גברת: מה קרה?
מזכיר: הוא הוציא מתוך התיק שלו את הדו"ח של המומחה גאס והתחיל לבלוע אותו ולהשמידו… (מניח קטעי עתונים על השולחן) ורה, גברת והמזכיר. יוצאים בבהלה שעה שנשמעת צעקה מן הפרוזדור
ד"ר: (קורא קטעים תוך הליכה בחדר) "אין לי כל ספק שהרשויות התל־אביביות האחריות עשו עבודה גרועה ביותר… הן לקו באי ידיעה ובחוסר אנרגיה… חוסר אנרגיה… אף עיריה אחת לא עשתה עבודה גרועה כל כך. מדוע אין מיים בברזים?––––ושכונת התקוה, בגלל הלכלוך והזוהמה מתים 15% אחוז תנוקות, תינוקות… תמותת התינוקות כאן, בשכונת התקוה מגיעה ל־15% לעומת 3% ברחובות דיזנגוף – ובן־יהודה… (ורה נכנסת) מה נשמע?
ורה: בסדר. המזכיר הבטיח לו שהוא יפגש עם מר רוקח, ראש העיר הקודם… אז מר לבני נרגע קצת…
ד"ר: רעיון יוצא מהכלל. את מבינה ורה. למר לבני יש הרגשות אשמה. אולם מצבו הוא די טוב, כיון שהוא יכול להטיל את האשמה על רוקח, ראש העיר הקודם… מבחינה פסיכו־סומטית־פרסינפיקצית הרעיון הוא מצויין. הכניסי את ראש העיר!
ורה: כן, ד"ר!
ד"ר: בלי אשתו.
ורה: כן, ד"ר פרישטיק.
ד"ר: ובלי מזכיר!
ורה: כן, ד"ר.
ד"ר: ובלי בגדים…
ורה: ד"ר!!! (מראה על הקהל) זה בלתי אפשרי… אי אפשר שיראו מה שהוא באמת…
ד"ר: (רוקע ברגליו) ו – ר – ה!
ורה: ד"ר אתה עצבני!
ד"ר: ראית כבר פעם רופא עצבים שאיננו עצבני בעצמו? הכניסי את ראש העיריה.
(צלצול טלפון)
חכי רגע. (טלפון) הלו! מי? ראש העיר? רגע. מי מדבר? ראש העיר יושב אצלי בחדר הקבלה. הה. מר רוקח! כן, מר רוקח. בסדר מר רוקח. מה קרה לו? הוא סובל. ממה הוא סובל? הה, מר רוקח אתה מתלוצץ. הוא סובל מעודף ירושה… ירושה של הציונים הכללים. כן. זה השפיע על האורגניזם הפסיכו־נברוטי־סוגסטיבי־אפרצטיבי. מה? אינך יודע מה הן המלים הללו? יש לו אשמה מצפונית. כן. טוב. תטלפן בעוד חמש דקות. כן. אני אבדוק אותו. בסדר. בסדר. שלום. מה? זה מצב נפשי כמו הרחובות הצרים בתל־אביב, עודף תנועה במקום צר גורמת לאכסידנטים… כן. שלום. אני אגיד לו. כן. שלום. מה? הה. שלום. מה? קשה לך להפרד מהכסא? הה, ממני? שלום. ורה!
ורה: כן, דוקטור.
ד"ר: תכניסי את המסכן.
ורה: בסדר, ד"ר. זה היה באמת רוקח?
ד"ר: כן.
ורה: אומרים שהוא אדמיניסטרטור גאוני.
ד"ר: כמובן. רק גאון יכול ליצור אינסטלציה של ביוב כמו בתל־אביב.
(ורה יוצאת ברגע שנכנסת גברת לבני)
גברת: בעדינות, ד"ר. בעדינות.
ד"ר: זה בסדר. אני אהיה עדין כמו בוכוחים בכנסת…
המזכיר: (נכנס) הוא נכנס…
ד"ר: מדוע איננו נכנס?
ורה: (נכנסת) מר לבני, בבקשה להכנס.
לבני: (נכנס. ידיו מורמות כמו שוטר תנועה) ימינה! (יד ימין למעלה) שמאלה! קדימה! אחורה!
ד"ר: שלום מר לבני.
לבני: שלום ד"ר פרישטיק! באתי להבדק.
ד"ר: יפה. מדוע אתה מרים את הידים?
לבני: אני משחק בתור שוטר תנועה. מצחיק, נכון? חה.. חה.. חה. אתה רוצה ים? – סע להרצליה! אתה רוצה איצטדיון? – סע לרמת־גן. אתה רוצה לכלוך? – סע לתל־אביב שלי. אתה רוצה…
ד"ר: מר רוקח רוצה לדבר אתך….
לבני: (מבוהל. מנסה להתחבא. הד"ר עוצר אותו) רוקח? לא. לא. לא. הוא ברח מתל־אביב והשאיר לי את ה?1 – ירושה". אני סקרן לדעת מה השאיר במשרד בפנים? חה. חה. חה. (צוחק כאידיוט). “כרישים” צפים על פני המיים… היכן מר רוקח?
ד"ר: בטלפון.
לבני: הה. בטלפון. אז זה לא כל כך נורא. אם הו־א י־ט־ל־פ־ן אלי אז תגידו לו שאני מו־כן לשו־ח־ח אתו…
ד"ר: שכב.
לבני: מה?
ד"ר: שכב על השולחן.
לבני: לאיזה צורך?
ד"ר: אנליזה.
לבני: אנליזה פרושה שצריך להגיד את כל האמת?
ד"ר: כן.
לבני: ולהודות באשמת נהול גרוע של עיר גדולה?
ד"ר: כן.
לבני: ולומר חטאנו, אשמנו, בגדנו, אנו הציונים הכללים לאזרחי העיר ומשלמי המסים?
ד"ר: כן.
לבני: אז שישכב קודם רוקח על השולחן.
(לחדר נכנס תימני זקן) (ורה רומזת לו שיצא אך התימני מצביע כי רצונו לדבר עם לבני. בינתיים מצלצל הטלפון).
ד"ר: הלו. מי? הה, בבקשה. כן. עכשיו הוא כאן. ראש העיר מתבקש לטלפון.
לבני: (בטלפון) הלו. מי מדבר? מי? הה, נעים מאד. לשעבר ראש העיר לשעבר משרד הפנים… (ולעצמו) – הוי, רבנו־של עולם, אילו כבר היינו כולנו לשעבר – מה!
(הד"ר בינתיים בודק אותו והוא מגיב בצעקות משונות)
כן, מר רוקח. מה שלומי? בדיוק כמו בתל־אביב! מבחינה רוחנית – קדחת. מבחינה צבורית – טפוס. מבחינה נקיונית – בילהרציה. מבחינה היסטורית – אבוד החושים ובזבוז שנים יקרות ללא תכנון. תפסיק! (לד"ר) אתה מעצבן אותי! מי? לא אליך, מר רוקח.
(בינתיים נגש התימני מצד שני ותופש בלבני)
תימני: יה אדון ראש העיר! יה תשמע. יש אצלי תשעה ילדים, סעדיה, זכריה, מזל, שלמה, אברם, יחיה, שרה, נעמה, נעמי – יש לי רשיון רוכלות, יש מאה אלף קבצנים ורוכלים בתל־אביב…
לבני: אל תצעק לי באוזן! סליחה (בטלפון) מר רוקח. לא התכוונתי… לא רציתי לומר לו שזאת חוצפה… לא, לומר לו… אלא לומר לו… לא לכבודו… כן, מר רוקח יש כאן איזה רוכל תימני… מה? להגיד שאני אינני? אבל אם הוא רואה אותי? תסלח לי מר רוקח, אפשר להכניס את הראש לחול עשר שנים, עשרים שנה – אבל יום אחד הראש הוא כל כך עמוק “אין – ררד”2 שמוכרחים להתפטר… מה? להתפטר! צריך פעם לתת שַנס למפא"יניקים שלהם. כן. למה לא! הם התגברו על קשיים יותר גדולים מאשר תל־אביב. כן, תן להם “שנס” לארבע שנים, ואם אחרי זה לא יהיו יותר משני בתי־מוש צבוריים, אף ברכת שחיה עירונית, חוסר מיים בקומות עליונות ושטפונות וואדי־מוסררה וחולירע… אז נוכל לחזור לשלטון. בין כה וכה לא נשנה מאומה כשם שלא עשינו עד עכשיו כלום… מה? מר רוקח, אתה חושב שאני לא צודק… מה, שאני משוגע? אולי, אבל מוכרחים פעם להגיד את האמת… מי הפריע לנו לעשות עיר נקיה ומסודרת. אף אחד לא הפריע…
תימני: יה ראש העיר…
לבני: שתוק! (בטלפון) סליחה. לא אמרתי לך שתוק, אמרתי לו שישתוק.
תימני: יה ראש העיר, אני מוכרח לדבר עם כבודו… לא בגלל שיש יותר מדי מסים… לא בגלל זה שסעדיה לומד לפני הצהרים, זכריה אחרי הצהרים, מזל לפני הצהרים, שרה אחרי הצהרים, יחיה לפני הצהרים, אברם אחרי הצהרים… ואני צריך אותך בשביל חגיגה…
לבני: די!
תימני: זכריה אחרי הצהרים, מזל לפני הצהרים… ואני צריך זמן בשביל חגיגה…
לבני: די! רגע, מר רוקח. רגע. חכה על הקו…
תימני: לא בגלל זה באתי. לא בגלל שיש גם יותר מדי כסף להוציא בשביל לנסוע לתל־ברוך להתרחץ… ולמי יש כסף? ואם יש רק שבת אחת בשבוע – אז ליהודי שומר מצוות אסור לנסוע… בשבת.
לבני: (בתחנון) מה אתה רוצה ממני?
תימני: אתה ראש העיר – לא?
לבני: כן.
תימני: אז באתי אליך.
לבני: תדבר אתו (על הטלפון)
תימני: מי זה שם? (בחרדה על הטלפון)
לבני: זה שאחראי לכל בתל־אביב.
תימני: מסוין. מסוין. אני אדבר אתו…
לבני: מר רוקח, תדבר בבקשה עם תושב ותיק של תל־אביב… מה שמך?
תימני: שרעבי.
לבני: מר רוקח – מר שרעבי על הקו. (מוציא ממחטה. מקנח את מצחו. נותן את השפופרת לשרעבי)
תימני: הלו, מדבר שרעבי. (מוציא מכיסו גליונות אשורי מסים) יש לי ההוכחות ששלמתי בעזרת השם כל המסים לעיריה ועכשיו יש לי בקשה גדולה… מה? מי מדבר? זה מדבר שרעבי מכרם התימנים. אינך מכיר אותי?! אז איך ידעת הכתובת שלי בשביל לשלם מסים, יה מר רוקח! הלו! הלו! הלו! סגר את הטילפון, יה ממזר: בשביל לשלם מסים אני טוב? בשביל לדבר אתי אני כבר לא טוב?!
ד"ר: שרעבי, חכה בפרוזדור.
שרעבי: אבל…
ד"ר: ורה!
ורה: כן, ד"ר.
ד"ר: להוציא אותו…
שרעבי: (המוצא ע"י ורה, המזכיר וגברת לבני) ירחם השם! ירחם השם! יש לי בקשה… יש לי בקשה… (יוצאים כל ארבעתם)
ד"ר: עכשיו תשכב על השולחן, כבוד ראש העיר.
לבני: כן, ד"ר. אתה חושב לבטח שאני כמו האזרחים שלי – מה? אומרים להם: תשכב – שוכבים! אומרים להם “שלם” – משלמים…
ד"ר: די! די! די! אצלי אתה פציאנט עכשיו ולא ראש עיר. עדיין סובל מנדודי שינה?
לבני: כן, ד"ר פרישטיק.
ד"ר: ובכן תשתה כל ערב שתי כוסות חלב של “תנובה” וארבעה שזיפים
לבני: אבל ד"ר, בחודש שעבר אמרת לי לשכב לישון עם חמשה שזיפים
ד"ר: זה בסדר. בינתיים התקדם המדע בצעדי ענק. אתה שוכב? בסדר. שכב נכון. אתה שוכב נכון?
לבני: אני חושב שאני שוכב נכון…
ד"ר: עכשיו תספר לנו מה מציק לך!
לבני:
(שוכב על צדו על השולחן. פניו לקהל. תוך הרהורים כבדים…)
אני, ד"ר, עשיתי את חיי במו ידי. את האופי שלי במו ידי, את הכרקטר שלי במו ידי, את עליתי בציונים הכללים במו ידי… ואתה יודע מה זאת אומרת?
ד"ר: זאת אומרת שאתה משחרר את אלוהים מאחריות גדולה.
לבני: נכון. אבל תאמין לי או לא תאמין, אינני מבין מה אני עושה בעיריה? מצב משונה נכון?
ד"ר: גם אשתך אומרת כך!
לבני: אשתי?
ד"ר: כן.
לבני: ככה? והרי דוקא בגלל אשתי אני יושב בעיריה. כשהייתי מורה בבית הספר הייתי פנוי בערבים, וכאשר שמעתי שיש ישיבות מועצת עיריה בלילות, החלטתי להבחר לעיריה.
ד"ר: מדוע?
לבני: כדי לא להיות בבית…
ד"ר: ובכן מה אשמים אזרחי תל־אביב…
לבני: אתה צודק ד“ר, אבל גם אני צודק ד”ר, כמו שאמר השוחט לפרה… “את צודקת פרתי – אבל יהודים זקוקים לפרנסה…”
ד"ר: ומשלמי המסים?
לבני: גם הם צודקים, ד“ר. מה עלי לעשות. תן לי עצה. זה פשוט בושה וחרפה. ארבע שנים אני בעיריה. מה עשיתי בשביל תל־אביב שלנו. נו, תגיד אתה? נו, תגיד לפחות דבר אחד חיובי, ד”ר. לפחות דבר אחד חיובי שעשינו אנחנו הציונים הכלליים… אבל מה אני יכול לעשות. אתה יודע ד"ר, פעם אמרו אין חכם כבעל נסיון…
ד"ר: והיום אומרים?
לבני: אין חכם כבעל… תאר לעצמך. הביאו אלי פקיד, חרש כמו בלטה, – אז להיכן הכנסתי אותו?
ד"ר: חרש? לאן? פקיד חרש בשתי אזניו! ולאן הכנסת אותו?
לבני: למחלקת התלונות! (ממרר בבכי) ואתה חושב שאני יכול לישון עם מצפון כזה בלילות… לא, ד"ר… אפילו השזיפים שלך כבר לא עוזרים… חמשה שזיפים… (יושב על השולחן ומנענע ברגליו) חה. חה. חה.
ד"ר: מדוע אתה צוחק?
לבני: חה. חה. חה.
ד"ר: מדוע אתה צוחק אדוני, ראש העיר!
לבני: חה. חה. חה. (מחליק על קרחתו) קרחת! אתה מכיר את המעשיה הזאת ששאלו יהודי אחד מפני מה נשרו שערותיו.
ד"ר: נו.
לבני: נשרו שערותיו, אומר הוא, מדאגות.
ד"ר: דאגות על מה?
לבני: על נשירת שערותיו. קרחת. חה. חה. חה. אם פעם יצמחו כאן שערות רק אז הציונים הכללים שלי יעשו מתל־אביב עיר שאפשר לאהוב אותה… אתה מבין ד"ר, בתל־אביב חיים, נולדים, עושים עסקים, אבל לאהוב… זה בדיוק עם אשה חוקית. עושים הכל אבל פוזלים הצדה… אתה חי, אתה חולם על אחרת… ככה זה גם עם תל־אביב… אתה יודע, איש אחד בא מתל־אביב לניו־יורק ובקש חדר במלון. הוא בקש חדר עם רעש של רדיו… מדרכה מלוכלכת, פחי אשפה על יד האף וכו‘! וכו’… אז שאלו אותו בניו־יורק, מדוע יש לך דרישות כל כך מוזרות בבית־מלון…
ד"ר: ומה הוא ענה?
לבני: אני רוצה להרגיש כמו בבית.
ד"ר: כמו מה?
לבני: כמו בתל־אביב.
שרעבי: (מציץ) אדוני ראש העיר… סריך לדבר אתך… בבקשה… יש חגיגה – סריך אתה תבוא…
לבני: ד"ר, תבדוק אותי! (לשרעבי) אתה לא רואה שאני עסוק?!
שרעבי: טוב, אני מחכה לך בפרוזדור! (נעלם)
לבני: מה הוא רוצה בעצם?
ד"ר: אינני יודע (ממשש את לבני) כואב?
לבני: לא.
ד"ר: תרים רגל אחת! (דופק במכשיר על ברכיו של לבני ומאזין אחר כך כמו בקמרטון) עוד רגל!
לבני: נו, איך הרגלים של העיריה?
ד"ר: (בחיוך) צולעות! כואב? (בודק את אזניו של לבני)
לבני: לא.
ד"ר: בסדר. מר לבני, אתה בריא לגמרי.
לבני: אני? אני? אני – בריא? דוקטור, אתה חולה אם אתה אומר שאני בריא…
ד"ר: חששתי פשוט שיש לך שבר… שכלי…
ד"ר: זה קורה כשמפלגה או אדם מרימים משא כבד מדי, לא לפי כוחותיהם… אז נוצר משבר… משבר… מן משבר פסיכו־סומטי… מן שבר…
לבני: חה. חה. חה.
ד"ר: מה הצחוק?
לבני: כבד מדי. אתה חושב שבכלל ניסו הציונים הכללים לעשות משהו… כבד מדי… חה. חה. חה. אז מה אתה מציע?
ד"ר: סע להבראה.
לבני: ומי ינהל את העיריה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.