רקע
יגאל מוסינזון
המיחוש של סמוחה חבשוש

(חדר במרפאת קופת חולים. שני כסאות. שולחן קטן. ספה. דיאגרמות. טלפון. תיקים. מחיצה.)


שוש: (מרכיבה משקפיים, בחלוק לבן. רופאה צעירה… צברית… קוראת מכתב שכתבה…) “הורי היקרים, בכפר־סבא.. ברגע זה גמרתי את יום עבודתי הראשון כדוקטורית בקופת חולים בנגב. (דפיקה על הדלת – כותבת) דופקים…” (מרימה ראשה) לא דופקים… (כותבת) “הורי היקרים” (דפיקה) שוב דופקים… ברגע זה סיימתי לכתוב מכתב די רגשי לבועז שלי… (מסתכלת כחולמת מבעד למשקפיים מורדים לקצה חוטמה) והסברתי לו את המניעים שלי להתגייסותי לעבודה בין השכבות הנחשלות של האוכלוסיה שלנו… (דפיקה) שוב דופקים… יבוא. הכנס. יבוא. (יורם בפתח) אתה אלי, חבר? אל נא תהסס

יורם: (מסתכל אחורנית בחשש) “אל נא תהסס” איפוא? מי?

שוש: אתה, חבר. הכנס. אל תהסס, הכנס.

יורם: לאן הכנס – ואני כבר נכנסתי? את האחות החדשה?

שוש: לא. (ובחיוך מקסים) אני הרופאה החדשה.

יורם: באמת?

שוש: באמת באמת. באתי לעיירת הפתוח הזאת להביא קצת מזור. במה אני יכולה לעזור לך, חבר?

יורם: איפה הדוקטורית הזקנה שהיתה פה תמיד, הפינקלשטיין?

שוש: יצאה לפנסיה.

יורם: קודם אומרת מזור עכשיו פנסיה. מאיזה ארץ את שאת מדברת ככה בנימוס?

שוש: אני נותנת לך שלושה ניחושים.

יורם: שלושה נחשים?

שוש: הו חבר יקר, לא נחשים, מה תעשה בנחשים? שלושה ניחושים לנחש, מאיזה ארץ אני. כמו חידת תשבץ בעיתון.

יורם: פולוניה?

שוש: לא. נשארו לך רק עוד שני ניחושים.

יורם: רומוניה?

שוש: לא. לא. לא. לעולם לא תנחש – כפר סבא. צברית דור ראשון. שושיק סבצ’ניק. התקרב אלי…

יורם: (בחשד) למה?

שוש: אתה רוצה שאבדוק את מיחושיך – לא?

יורם: (בטמטום גמור) מיחושיך? אין לי שום מיחושיך. את באמת רופאה, יה דוקטור

שוש: בהחלט חבר. רופאה טריה, אבל רופאה.

יורם: ואת נותנת תעודות של חולים ובריאים כמו הפינקלשטיין ההיא?

שוש: (בהנאה עצמית) סוף כל סוף נשבעתי את שבועת הרופא – לא?

יורם: מאין לי לדעת. אבל אם את אומרת זה בטח ככה. אני לא חושב שיש לך סיבה לשקר.

שוש: ממה אתה סובל (פאוזה) מה מציק לך?

יורם: חבשוש.

שוש: חבשוש זה מיחוש?

יורם: חבשוש זה החתן של הבת שלי.

שוש: חה. חה. חה. אני צריכה לכתוב על כך לבועז. "ביום הראשון לעבודתי כרופאה שאלתי חולה “ממה אתה סובל” אז הוא ענה לי “חבשוש” אז אני ברוב תומי שאלתי “אם חבשוש זה מיחוש” חה. חה. חה. אתה לא חושב שזה מצחיק למדי?

יורם: לא.

שוש: אני שמחה שירדתי לנגב. (מסתכלת על סביבה) יום עבודתי הראשון בתורת רופאה כללית מוסמכת ממש… חדר קבלה, ספה, טלפון… פאצינטים…

יוסי: את לא חולה יה, דוקטור?

גילה: (בחיוך) אתה רוצה לבדוק אותי?

יוסי: חס ושלום… רק לא מבין מה יש לשמוח לבוא אצלנו, יש פה כורדים, אורפלים ומרוקנים ואלגירים ותימנים ועיראקים וגם כמה מתוניס… את לא נראית כל כך טפשה שתהיי שמחה.

גילה: אבל כל ישראל חברים – לא?

יוסי: לא.

גילה: וכל ישראל ערבים זה לזה.

יוסי: “בטיח” – ערבים. כל ישראל ערבים זה לזה. אני והמשפחה שלי כבר לקחנו רנטגן בשביל העצמות שלנו לשלוח את זה לממשלה בקנדה.

גילה: רגע אחד… רגע אחד, חבר יקר…

יוסי: אפילו שניים… יש לי זמן.

גילה: מה אמרת שלחתם לממשלה בקנדה?

יוסי: את העצמות שלנו – צילומים כאילו שרואים רק לבן, זה העצמות, ורק שחור זה כל החלקים (נוטל צילום מהשולחן) כמו זה… עשה לנו חלומות רעים, באמת. זה דומה לבן־אדם זה? כמו ג’וק, כמו ג’וחה…

גילה: אפשר לשאול לאיזו מטרה?

יוסי: לאיזו מטרה שלחנו את העצמות שלנו?

גילה: כן.

יוסי: לא יודע. ראש הממשלה בקנדה רוצה לראות איך אנחנו נראים באמת – אולי אם לא מבריחים פנינות או זהב… בתוך הגוף. מאיפוא יש לנו זהב או פנינות מעבודת דחק? הפינקלשטיין אמרה צילום רנטגן – יהיה צילום רנטגן אם זה צילום של הבן אדם אני עבדול והאב שמזמר בפיטפון…

גילה: אני מתחילה לתפוש…

יוסי: ברוך השם…

גילה: וכל הענין לא מוצא חן בעיני חבר…

יוסי: גם בעיני לא. צילומים חשוכים. מי צריך אותם? כל כך שחורים? יראו אותי ככה בקנדה יחשבו שבנבינישתי מכשף או משהו… אבל הקונסול רצה… מה לעשות?

גילה: הקונסול? האם אוזני לא הטעתני? אמרת קונסול?

יוסי: הקונסול. (פאוזה) זה מלה לא יפה שאת מסתכלת בי ככה?

גילה: חבר, אפשר להיות אתך גלוית לב?

יוסי: למה לא?

גילה: בסדר. לומר לך את האמת – אתה מוצא חן בעיני, חבר.

יוסי: גם את מוצאת חן בעיני, דוקטור, רק שאת לא נשמעת לי בכלל דוקטור, יה דוקטור. מה זה פה לשכת עבודה שאת אומרת לי כל הזמן חבר, חבר, חבר

גילה: הבה נתודע זה אל זו וזו אל זה.

יוסי: הבה מה?

גילה: נעשה הכרה. שמי גילה טבצ’ניק (מושיטה ידה).

יוסי: יוסף סמוחה בנבנישתי.

גילה: שב.

יוסי: תודה.

גילה: במילים אחרון, כל ענין העצמות זה כיסוי להגירה, נכון?

יוסי: הגירה? בשום אופן לא.

גילה: אתה רוצה לאמר לי שהקונסול הקנדי רוצה סתם צילומי רנטגן אם לא למטרות של הגירה לקנדה?

יוסי: לא הגירה – ירידה. כל המשפחה גם חבשוש…

גילה: חבשוש? או כן, פרח מזכרוני – החתן של בתך…

יוסי: ימח שמו ושם זכרו.

גילה: התפשט.

יוסי: למה?

גילה: אתה סובל ממה שהוא – לא?

יוסי: כן.

גילה: אז תתפשט.

יוסי: אבל הפינקלשטיין אף פעם לא…

גילה: ישנם סוגים שונים של מתודיקה… שב וספר לי מה בדיוק מעיק עליך.

יוסי: מה בדיוק מעיק עלי? – אילו הייתי יודע בדיוק מה בדיוק מעיק עלי – הייתי משתגע לגמרי… לא רוצה לדעת מה מעיק עלי. למה לדעת?

גילה: אבל באת להבדק – לא?

יוסי: לא כל כך. יש לי משפחה גדולה, ברוך השם ואם לא היה להם זמן להבדק, אני הייתי תמיד הולך במקומם… אבל בלי התפשטות… ככה, הלשון בחוץ, תגיד ההה… ללחוץ פה ושם שם ופה… ונותנים פתק… זה הכי חשוב… אבל להתפשט לפני בחורה יפה כמוך – זה לא.

גילה: אתה רוצה להגיד לי שאם אשתך חולה – אז היא שולחת אותך להבדק במקומה?

יוסי: למה לא?

גילה: שומו שמיים, והאיש הזה שואל עוד למה לא? איך אני יכולה לבדוק אותך אם היא חולה ולא אתה?

יוסי: אני לא יודע לבשל, לא יודע לגהץ, לא יודע להאכיל את כל התינוקות – אז אם היא תבוא לפה מי יעשה ספונג’ה? ככה כבר 8 שנים תמיד אני בא והפינקלשטיין לא עשתה צרות כמוך…

גילה: ת־ס־ל־ח לי, אדוני. ת־ס־ל־ח לי בבקשה, אתה מתחיל לעלות לי על העצבים…

יוסי: גם את.

גילה: בבקשה?

יוסי: קודם אומרת לי חבר, חבר אני אומר לה קוראים לי יוסף סמוחה בנבינישתי, קוראת לי “תסלח לי אדוני”

גילה: אני רוצה לדעת איך זה שאתה באת להבדק במקומם?

יוסי: אני באתי – הם לא באו. חבל על הזמן.

גילה: (מעיינת בתיקים) דבר כזה עוד לא שמעתי… בוזגלו, בן בסת, בעלול, בולבול, בכר… לא מוצאת אף בנבינישתי אחד לרפואה… חוסר סדר… אולי תגיד לי מה עושה באות ב' משפחת מהלול שזה במ'?

יוסי: מהלול – אלו תמיד עושים צרות. “חמולה” גדולה עם נבוטים, ומסמרים בנבוטים.

גילה: כמה ילדים יש לך?

יוסי: שבעה?

גילה: שבעה?

יוסי: ואחד בדרך.

גילה: עובד?

יוסי: הילד?

גילה: איזה ילד? אתה.

יוסי: לא עובד. תמיד עייף.

גילה: תתפשט. אדוני, חבר בנבינישתי. אני לא רופאה מהדור הישן, אצלי אני לא בודקת ב“במקום” – או שתתפשט תיכף ומיד מאחורי הפרגוד או שאין לי כל ענינים אתך… אצל גילה טבצניק אין “בלגן”… אל מאחורי המחיצה, סמוחה. קדימה. הרם רגליים, חת – שתיים…

(יוסי תוקע בה מבט זועף ונבוך; נכנס מאחורי המחיצה; למעשה הקהל רואה אותו יושב על ספסל ומחיל לשיר “ישמח משה”)

גילה: אתה שר במקהלה כאן, בשאלתיאל?

יוסי: מקהלה? יש רק חזן… בבית הכנסת… עד שלא ימות החזן – לא יתנו לי לשיר.

גילה: יש לך קול ערב מאד לאוזן… התפשטת?

יוסי: (יוצא) לא. מצטער יה דוקטור אבל מה פתאום שאני אתפשט, יכנסו לפה אנשים – ואת בלי עין הרע דוקטורית צעירה ויפה ונחמדה…

גילה: (נהנית ומופתעת) באמת? אתה ברצינות חושב שאני יפה ונחמדה?

יוסי: בחיי ספר התורה.

גילה: אז איך בדקו אותך תמיד בלי להתפשט בכלל?

יוסי: “בלי” הייתי אומר – והיו כותבים פתק וזהו. פינקלשטיין גם כן בהתחלה, היתה מדברת ומדברת ומדברת… אז פעם שברתי את כל השולחנות בקופת חולים – תיכף נתנה לי את כל התעודות שרציתי… אז הפסיקה להיות הרופאה “המדברת” והתחילה להיות הרופאה “הרושמת”, שתקה כמו מצבה – זה ככה היה המצב שלה פה אצלנו…

גילה: זאת אומרת שהשגת את משאלותיך באיומים?

יוסי: שום איומים. רק שברתי מפעם לפעם איזה כסא שבור, שברתי איזה שולחן שהיה שבור בין כה וכה מהשבוע שעבר, שכבר שברתי אותו 3 פעמים… וכל הזכוכיות בחלונות… שום איומים… זה יפה לאיים על אשה זקנה כמו פינקלשטיין ועוד דוקטורית בקופת חולים?

גילה: אתה שואל אותי לדעתי?

יוסי: לא.

גילה: שמת לב שאנחנו בכלל לא מתקדמים?

יוסי: שמתי.

גילה: להתפשט אתה מוכן?

יוסי: לא.

גילה: אם לא תתפשט, איך לדעתך, מר בנבנישתי, אני יכולה בכלל לבדוק אותך?

יוסי: אני לא צריך בדיקה – רק תעודה חתומה וזה הכל.

גילה: אפשר לדעת איזו תעודה?

יוסי: שחרור מהצבא.

גילה: איזה צבא?

יוסי: כמה צבא יש בישראל? לא מהלגיון של המלך חוסין – שחרור מהצבא להגנה לישראל.

גילה: חה. חה. חה.

יוסי: מה מצחיק?

גילה: שחרור מהצבא… חה. חה. חה… אתה כל כך עקום שאפילו להג"א לא יקחו אותך… שחרור כזה אני מוכנה לתת לך “בליינד” על המקום. חה. חה. חה. עקום כמוך לצבא… חה. חה. חה.

יוסי: תודה רבה. באמת תודה רבה.

גילה: רושמת על המקום… יעילות, הה? (יושבת ורושמת) שם החולה: יוסף סמוחה בנבנישתי….

יוסי: רחמים.

גילה: מה רחמים?

יוסי: שם החולה: רחמים חבקוק… תרשמי שם החולה: רחמים חבקוק…

גילה: רחמים חבקוק?

יוסי: בנבנישתי.

גילה: אתה גם יוסף סמוחה וגם רחמים חבקוק?

יוסי: לא דוקטור, רחמים זה הבן שלי.

גילה: ככה?

יוסי: ככה.

גילה: הו, עכשיו אורו עיני, ואני תופשת את המזימה… אתה רוצה שאכתוב לך תעודה רפואית על שם בנך שתשחרר אותו מצהל?

יוסי: כן. כמו שהפינקלשטיין נתנה לחבשוש.

גילה: חבשוש?

יוסי: לא רצה לעבוד.

גילה: חבשוש?

יוסי: חבשוש. התחתן עם הבת שלי, מזל. לא היה לנו מזל שחבשוש התחתן עם מזל. כל החסכונות של חבשוש הלכו על החתונה, מאז אותו יום אומר שלא יתחיל לפרנס את הבת שלי שהיא כבר אשתו לפני שאביה יחזיר לו את החסכונות שלו על החתונה של בתי, שהוא בעלה ואני רק אביה.

גילה: והוא לא עובד?

יוסי: מי?

גילה: חבשוש.

יוסי: לא, “עייף”. שני גברים “עייפים” במשפחה אחת זה הרבה יותר מדי, חוץ מזה אפילו לא הביא לי נכד במשך שנתיים. עצלן. אז פינקלשטיין נתנה לו תעודה שצריך לאכול הרבה. כל חודש נוסע ל 4 ־ 5 שבועות לבית הבראה של קופת חולים. אז אם פינקלשטיין נתנה פתקה אז למה ש…

גילה: אולי אצל פינקלשטיין, אבל “נישט בים מוטל” – לא אצלי… יצמחו לך קודם עשבים על כפות ידיך… לי יש פרינציפים, “בובלה”. אם הבן שלך רחמים מסרב לשרת את עמו ב“צהלנו” “שמיים יבקשו רחמים עליו” – אתה מכיר את השיר של ביאליק "שמיים בקשו רחמים עלי,

אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב

ואני לא מצאתיו….

התפללו אתם עלי….?"

בשום אופן לא, מר בנבנישתי. יש לי עדיין כמה עקרונות מקודשים – וצה"ל, צפור נפשנו, וחס לנו מלתת פתקים לאלו המסרבים לשאת בקודש… מדוע רחמים מסרב לשרת בצבא?

יוסי: אין לו שכל בשביל לסרב. לא הוא – אני. אני מסרב במקומו.

גילה: ואתה סבור שאתה עושה דבר הגון והוגן?

יוסי: בטח הוגן. אף פעם אני לא עושה דבר שהוא לא הגון והוגן. אם יהיה רחמים בצבא, הצבא יפסיד – ואני אפסיד. רחמים כבר נהיה מזכיר שליחויות במועצה המקומית, רוכב על “ביסקלט” (אופניים) לאן ששולחים אותו נוסע – כצבי שלוחה… כמו איילה… וכל המשכורת שלו באה אצלי.

גילה: למה צה"ל יפסיד על רחמים?

יוסי: תראי. תסתכלי עלי. דווקא בן מוצלח – אבל מה, הרגליים שלו עשו לו “פלטפוס”… כמו שאומרים, עין אחת מסתכלת קצת הצידה… היד הימנית שלו מדולדלת כמו הציר שנשברה לו הדלת…

גילה: תרשה לי לאמר לך שאתה קצת מגזים – יש לך תמונה של רחמים?

יוסי: ארנק מלא תמונות.

גילה: תן ונראה.

יוסי: (מוציא תמונות) זו אשתי שתחיה… וזו אשתי שמתה עלי…

גילה: ומי זה?

יוסי: חבשוש.

גילה: (בחיוך) העייף והעצלן?

יוסי: את סוכר, יה דוקטור. איך אמרה “העייף והעצלן” כמו זו פורטונה, בקולנוע… ראית את פורטונה?… קצת דומה לך… לא מהצד הזה – אבל בטוח מהצד שמההפך מהצד השני. וזה רחמים – תראי איזה בחור יפה, בן פורת יוסף – תראי איך עומד ליד האופניים שלו, וזה עם הקרחת זה ראש המועצה מלפני שפתחו לו את הראש בטוריה ביום הבחירות החמות… ממשפחת מהלול, ה“חמולה” הגדולה, עם הנבוטים של המסמרים.

גילה: הרגליים שלו נראות בסדר.

יוסי: אני עושה ילדים רק סוג א.א.א.

גילה: והוא לא פוזל בכלל.

יוסי: מי אמר שהוא פוזל?

גילה: מר בנבנישתי, אתה בעצמך אמרת שיש לו רגליים שטוחות, שהוא פוזל ויש לו יד מדולדלת כמו ציר של דלת…

יוסי: בקשתי שתכתבי כך לצבא – שיאמינו. “איפו”… רחמים עוד יהיה עבדול ואהב. איזה קול יש לו, כמו ליונה תמה. פעם שמע אותו הזמר ג’ו עמר, איך שר רחמים “ישמח משה” – לא בא הזמר ג’ו עמר אלינו שנה תמימה – פחד מרחמים שלי… “ינעלעל אביו”… מתוק (מנשק התמונה) רחמים חבקוק… את והוא יכולתם להיות חתן וכלה… זוג מן השמיים…

גילה: חה. חה. חה. (מסתכלת בתמונה) באמת בחור מקסים… אבל לצערי אני מאורסת לבועז.

יוסי: אם ל“צערך”, את עוד יכולה להתחרט.

גילה: (מוציאה תמונה מהמגירה) רואה, זהו בועז מכפר סבא בבית המרקחת של אבא שלו.. יפה – לא?

יוסי: לא.

גילה: (נבוכה) טוב – סוף כל סוף טעם זהו ענין אישי ביותר… אז מר סמוחה… אני סבורה שעליך ללכת כעת, כי עלי לסיים את המכתב להורי…

יוסי: רק תתני לי תעודה שרחמים משוחרר מהצבא – וזה יהיה הכל… להיום!

גילה: ובלי לבדוק אותו תחילה?

יוסי: למה לבדוק אותו? זה בריא אפילו יותר ממני, ואני בריא כמו סוס… רק תתני לו תעודה קטנה שהוא חולה ולא מתאים בשום אופן ואופן להיות משרת בצהל שרות צבאי. תתני לו סוג בריאות הכי נמוך שאפשר למצוא (יוסי מסתכל על סביבותיו) החלונות כבר מתוקנים – גם השולחן…

גילה: (ברעדה) איזו מחלה אתה רוצה שאני ארשום לו?

יוסי: מחלה יפה אם אפשר.

גילה: אני יכולה לתת לך לבחור.

יוסי: “וולא את סוכר”… אני מוכן ומזומן…

גילה: אני יכולה לתת לך לימפנגיטיס. טרומבולימפנגיטיס או סתם טרומבופלביטיס

יוסי: “אאוז באללה מן השטן”

גילה: או שאתה בוחר בספנדוליטס?

יוסי: זה הכל מחלות?

גילה: כן.

יוסי: וזה הכל למדת בראש שלך?

גילה: כן.

יוסי: תגידי עוד פעם שנשמע איך זה נשמע.

גילה: לימפנגיטיס, טרומבולימנגיטיס, ספנדוליטיס, טרומבופלדיטיס.

יוסי: (שורק בהתפעלות) אף אחת לא מתאימה בשביל הבן שלי (בחשד) זה באמת מחלות או שסתם רצית להפחיד אותי?

גילה: מחלות אמיתיות.

יוסי: באמת שמח שהבן שלי בריא. זה מפחיד המחלות האלו.. וואאי…

גילה: (בהתעוררות) אתה רואה מר בנבנישתי – מוטב שיהיה בריא. וישרת את המולדת מאשר… (יוסי מרים אגרוף)… כרצונך… לריב אתך בטח שלא כדאי… (אני זוכרת את השולחנות והחלונות)

יוסי: אז תמצאי לי מחלה ככה, בינונית… לא נוראה כמו ההם… ולא יותר מדי קלה בכדי שיתנו לו את השחרור הזה.

גילה: מירינגיטיס?

יוסי: מה זה?

גילה: דלקת עור התוף של האזניים.

יוסי: זה לא.

גילה: טונסיליטיס?

יוסי: לא מוצא חן בעיני.

גילה: אתה מתחיל להרגיז אותי מר בנבנישתי. מה זאת אומרת “לא מוצא חן” בעיניך – מחלה או שהיא קיימת או שאיננה קיימת, ואתה חייב להתיחס אליה באופן אוביקטיבי… מה אתה בכלל נבין במדע הרפואה שאתה יכול להרשות לעצמך להגיד אם זה מוצא חן בעיניך או לא? מי אתה בכלל שתחוה דעה על מריגניטיס וטונטיליטיס בהקשר זה?

יוסי: למה לך להתרגז?

גילה: למה לי? אז תפסיק להרגיז אותי… נכנס אדם למרפאה לא רוצה להתפשט, אומר שהוא רוצה להגר… לקנדה, כל הזמן מדבר על חבשוש – ועוד מעז לומר לי שהמחלות שלי לא מוצאות חן בעיניו – זו באמת חוצפה… אתה יודע כמה שנים למדתי רפואה… על מה ותרתי בחיי כדי להיות רופאה? אתה בכלל יודע להעריך שבמקום להיות רופאה מכובדת בתל־אביב באתי לכאן (מעיינת בתיקיה) בן בסט… בוזגלו, בעלול, בולבול, בכר, מהלול, והתיק שלך איננו. מה עלי לעשות כאן בערבים? רופאה צעירה ובודדה בערבות הנגב… חשבת על כך לפני שהתפרצת עלי באיומים? אני בטוחה שלא… תגיד כן – או – לא?

יוסי: גברת דוקטור…

גילה: (יושבת ראשה בין כפותיה) מה אני בכלל עושה פה? (חיקויים) תפתחי את הפה – תגידי הה… להוציא את הלשון… לא להשתעל.. (מכסה עין אחת כאילו קבלה עיטוש לפנים) (חיקוי) “לא רוצה לעשות כל שנה ילד – מה לעשות?” “גבירתי, מדינת ישראל צריכה הרבה הרבה ילדים וזו מצווה לאומית של פרו ורבו ומלאו את הארץ” – כדי שיהיו לנו ילדים להגן על הגבולות – אז אתה בא אלי ורוצה לשחרר תיכף ומיד את החבקוק תתביש לך!

יוסי: את מדברת יפה מאד… בחיי… יכול לשבת ולשמוע אותך כל היום… אפילו יותר טובה מהחזן שלנו ביום כיפור… תענוג לשמוע…

גילה: לא תצליח להשפיע עלי במילים יפות, אדוני – אני מחוסנת… אולי התיק שלך במשרד… מיד אחזור… ואז נדע איפוא שאנחנו עומדים…

יוסי: לפני שתלכי אולי תתני לי מהרפואה ההיא נגד עקיצת הדבּורים?

גילה: רפואה נגד עקיצת דבּורים?

יוסי: הפינקלשטיין תמיד נתנה לי…

גילה: תראה אני מבינה שזה “פרצדנט”, ואני לא רוצה שתחשוב עלי שאני סנובית, או משהו, אבל… אני בכלל לא יודעת על מה אתה מדבר…

יוסי: כתוב על זה ספירט נקי, אבל זה “שבע שבע שבע

גילה: קוניאק? גם כן מציאה. תחפש ותמצא… (הולכת לדלת) אבל שלא תקח במקרה איזה רעל… (ובחיוך היא יוצאת)

יוסי: (מזמר) “ישמח משה” (מוצא את הבקבוק) “ישמח סמוחה במנת חלקו… ומה נתת לו? קוניאק “שבע שבע” נתת לו, נתת לו…” (לוגם – צלצול טלפון) הלו, מרפאה של קופת חולים בשאלתיאל… אמבולנס ליולדת? לסדום? עוד רגע והיא יולדת? אז תתן לילד לבוא… מה צריך לעשות? מי מדבר? דוקטור סמוחה! מה? אני לא נשמע לך כמו דוקטור? ואתה חושב שאתה נשמע לי כמו יולדת?… “חמסה בעיניקו” זה בריא שהיא צועקת… אני היו לי שבעה ילדים ואף פעם לא צעקתי לאמבולנס… חבל על הכסף… שים איזה חמישים לירות – על השמיכה… תראה שהוא יבוא מהר… (גילה נכנסת נושאת תיקים) עוד תגדל אותו לתורה ולחופה ולצבא… תהיה בריא… (סוגר הטלפון)

גילה: הטלפון היה בשבילי?

יוסי: לא, גם לא בשבילי… טעות במספר, “נא לחייג במספרה אחרת…”

גילה: מצאתי את כל התיקים של משפחת בנבנישתי…

יוסי: בלי עין הרע – הרבה תיקים.

גילה: ואמרו לי במשרד לא לטפל בך. בכלל לא…

יוסי: למה בכלל לא?

גילה: מפני שמזה שלוש שנים לא שלמת מס חבר, אדוני!

יוסי: אין דבר, יש עוד שנה אחת לחכות, ואחר כך הכל יהיה בסדר. אני משלם רק פעם לארבע שנים.

גילה: איזה מן שיטה היא זאת, אם אפשר לשאול?

יוסי: אפשר לשאול. שיטת הבחירות. כל ארבע שנים יש בחירות – יש בחירות מוחקים לי את כל המיסים בבת אחת… חבל רק חברת החשמל לא הולכת לבחירות.

גילה: אז מה אתה עושה?

יוסי: משתמש בנפט…

גילה: יש לך מזל מר סמוחה שאני מהדור החדש ודוקא מבינה אותך ואת בעיותיך… (יוסי לוגם מהבקבוק) אבל לשני דברים אני לא מוכנה להסכים.

יוסי: נשמע.

גילה: לרצונך לקחת את משפחתך לקנדה, ולכך שאתה מתנגד שרחמים בנך לא ישרת בצבא. זה לא. איזה עתיד יש לך בקנדה, תאמר לי?

יוסי: איזה?

גילה: איזה יחס יש לך להרי קנדה, לנהרותיה, לאגמיה, לשפתה? מי לך שם ומה לך שם?

יוסי: מי לך שם ומה לך שם?

גילה: כן, מר בנבנישתי. כאן אתה עץ שתול על פלגי מיים… בלב הנגב…

יוסי: מיים?… רק בחורף.

גילה: ושם תהיה עקור משורש… בלי שפה, בלי מקורות יניקה תרבותיים…

יוסי: ובלי ערבים.

גילה: מה יש לך נגד הערבים?

יוסי: אין לי שום דבר נגד הערבים – רק נגד שעושים “ברודה” פיף פף, לא אוהב רעש… פעם היו “איל פאתח” באים בלילה… היה לי מזל שהיה כל כך חושך שלא ראיתי אותם… טראח – המשאבה של הדיזל עפה בשמיים…

גילה: (בחרדה) פה בסביבה?

יוסי: הבית השלישי מהפינה.

גילה: (קצת נחרדת) אמרו לי שפה די בטוח… יחסית.

יוסי: יחסית – 300 מטר היה פיצוץ…

גילה: 300 מטר?

יוסי: אולי 200 (מגיש לה את הבקבוק).. אולי תקחי קצת. מ“השבע שבע” הקוניאק.

גילה: תודה. (מסתכלת דרך החלון) אני קצת קצרת ראייה… מה זה האדום האדום ההוא על ההר?

יוסי: הדבר האדום האדום ההוא על ההר, זה תרבוש… אולי סתם אפנדי – אולי אחד מההם, “הפאתחים”?

גילה: “פאתחים”? הורי ידאגו לי…

יוסי: כאן את עץ שתול על פלגי מיים…

גילה: האמת היא שהדופק התחיל אצלי לפעום במהירות יתירה… בעצם אני לא כל כך אמיצה…

יוסי: אל תפחדי גברת, באמת, “אל פאתח” הערבים לא באים לפוצץ כל יום – רק ככה, לפעמים…

גילה: יש לכם פה איזה ממוצע שנתי?

יוסי: ישנים זה הכי טוב. שמיכה מעל לראש – והצבא כבר ידאג להם… חבל שאני לא צעיר כל כך הייתי הולך להיות מפקד בצבא… צהל… תפארת ישראל וגבוריו… כמו יהושע בן נון.

גילה: זאת אומרת שאתה גאה על הבחורים שלנו בצה"ל?

יוסי: בטח. אלו שומרים עלינו בגבול הירדן…, בחורים אמיצים כמו אריות.

גילה: אז איך זה שאתה רוצה לרדת לקנדה?

יוסי: אני רוצה לרדת לקנדה? מה לי שם ומי לי שם? זוהי הארץ שנתן אלוהים לאבותינו ולנו… את חושבת שאני עוזב דוקטורית כל כך צעירה ב* * * *1 ונוסע ב“טרומבוליט” לקנדה? ירחם השם. זה רק חבשוש * * * * ימח שמו ושם זכרו…

גילה: אני באמת שמחה שאתה נשאר אצלנו…

יוסי: גם לא רוצה כבר פתק בשביל חבקוק… רק פתק לבקבוק…

גילה: יופי.

יוסי: גם לא רנטגן בשביל הקונסול.

גילה: יוצא מן הכלל.

יוסי: רק איזה פעמים בשבוע שיהיה פה בקבוק נגד עקיצות של דבּורים…

גילה: “שבע. שבע. שבע.”

יוסי: כמו שהיה נהוג אצל הפינקלשטיין.

גילה: עלי ועל צוארי.

יוסי: התמונות האלו בכלל לא של רחמים חבקוק… זה אני בעצמי כשעוד לא הייתי עייף… עושה הרבה “רוח” בשביל הקוניאק והעראק…

גילה: חה. חה. חה.

יוסי: ואף פעם לא שברתי שולחנים וחלונים.

גילה: חה. חה. חה.

יוסי: והשם שלי בכלל לא יוסף סמוחה בנבינשתי…

גילה־יוסי: חה. חה. חה.

יוסי: רק אמרתי באה רופאה חדשה צריך לדאוג שתהיה בריאה…

גילה: אני באמת אכתוב הכל להורי… חה. חה. חה. ולבועז… היום הראשון שלי בנגב… מלא חויות, ומלא רשמים… אגב מה שמך האמיתי?

יוסי: חבשוש. חה. חה. חה

גילה: חבשוש. חה. חה. חה.

יוסי: חבשוש. לא רנטגן, לא קונסול ולא “בטיח” חה. חה. חה. רק דואג שיהיה קוניאק לשמח לבב חבוש…

גילה: אז מה עושות כל התמונות הללו, הצילומים, בארנקך?

יוסי: הצילומים מצאתי אצל הבר־מינן ההוא שמת ערירי, כמו ערער בערבה… לא התחתן אף פעם, כמוני…

גילה: הו, אני באמת מצטערת לשמוע, אז אין לך ילדים?

יוסי: אין לי.

גילה: ואין לך גם אשה?

יוסי: לא בא לי. עצוב בלב. אז אני רוצה לעשות קצת “ישמח משה” – צועק. אומר יורד לקנדה… תיכף נותנים לי משהו… תאמיני לי לא יודע אפילו איפוא הקנדה הזאת…

גילה: והאמת היא שאתה אוהב את ישראל?

יוסי: בטח אוהב. ארץ יפהפיה, עוד לא לגמרי זבת חלב ודבש – אבל תהיה, תאמיני לי שתהיה עוד ארץ זבת חלב ודבש – רק שלא נהנה עצלנים. עשו גם צינור שיביא לפה הרבה מים…

גילה: וכל ישראל חברים, נכון?

יוסי: בטח חברים – חברים. כולנו יהודים – ושמחים שיהודים, באמת.

גילה: וכל ישראל ערבים זה לזה, נכון

יוסי: בטח ערבים, רק שהערבים יתנו לנו לחיות בלי רעש – כל החיים שלנו פה יהיו חגיגה כמו “שמחת תורה” כל יום… אין כמו מדינת ישראל שכולנו בני מלכים – ולא רק בפסח…

גילה: אתה מתוק.

יוסי: גם את, יה דוקטורית. אני יכול לקחת את הבקבוק הביתה, לצריף?

גילה: בחפץ לב.

יוסי: תודה רבה. אז כל פעם בשבוע אני בא אצלך – ושהרפואה נגד הדבורים תהיה כבר מוכנה בשבילי, ההה?

גילה: עלי ועל צוארי.

יוסי: ועכשיו לפני שאני הולך, אולי תתני לי צילום שלך… שאז תהיה לי גם בת אצלי בארנק, על יד רחמים חבקוק… ההה?

שוש: הו חבשוש, אתה באמת נוגע אל לבי… (מחבקת אותו) אני שמחה שאין לך מיחוש… (בקריצה) המיחוש של סמוחה חבשוש…

יורם: (בקריצה ובנגון, תוך שהוא בזרועותיה) "ישמח סמוחה חבשוש במנת חלקו..


מסך



  1. קטע לא ברור – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות