רקע
יגאל מוסינזון
סבתא נוסח 3

(נכנסת בהשענה על מקל. משקפים בקצה אפה)… אוּ, הגב הזקן שלי. והעינים לא כפי שהיו פעם… (יושבת) אני מחכה לבן שלי… זה המוסד האחרון שבנה… תמיד הוא בונה. תמיד הוא עסוק, מסכן. מקום יפה מאד… נסעתי שלוש שעות מהמושבה כדי לראות את הבן שלי… שמחתי שהוא נתן לי רשות לבוא… אמרתי שאחכה לו פה… הו, הנה הוא עובר… עכשיו הוא יעצר לרגע ויגיד “שלום, אמא. שמח לראות אותך…” הוא הלך ואפילו לא זיכה אותי במבט אחד… הוא פשוט עסוק… יש לו דאגות. המכוניות שלו תמיד עושות לו דאגות… והפרדסים… והסכרים שהוא בונה באפריקה… פשוט אין לו זמן לבקר את אמא שלו במושב זקנים במושבה הרחוקה. כל הדרך עמדתי באוטובוס. אין לי טענות. הגעתי בשלום לתחנה המרכזית. לא יכולתי להגיד לצעירים שיָשבו שיקומו – מפני שהם מגינים על המולדת וזקוקים להרבה כוח… אני יודעת. העצמות שלהם עוד צריכות לגדול… סוף כל סוף בגילי אף אחד לא יקרא לי לשרת בצבא ההגנה לישראל… (מחייכת) זקנה שוטה. זקנה שוטה. אז עמדתי כל הדרך ויהודים טובים צעקו סביבי באידיש ובעיראקית ובטורקית… והיה כל כך צפוף שהרגשתי על עורי ועצמותי שעם ישראל באמת חי. כשדוחפים באוטובוס אז מרגישים שזה כבר לא העם היהודי החלוש… פה דוחפים כך שיודעים מייד שהתפתח אצלנו עם שרירי – כמו כל הגויים.

הנה הוא עובר. אני רק אסדר את השמלה וארכיב את המשקפים… תיכף הוא יגיד “שלום אמא. באמת את חסרת לי מאד…” הוא עבר. חבל מאד. הוא תמיד כל כך עסוק, מסכן. פעם היה קטן כזה… כמה פעמים לא ישנתי לילות שלמים ודאגתי לו… הוא בכה, המסכן. היה קטן וחלש… תסתכלו עליו עכשיו: בריא כמו שור. מסכן. עובד כל כך קשה לעשות עוד כמה מליונים…

באתי רק כדי להסתכל בו קצת ולקבל נחת… מבן כזה באמת יש נחת… בפעם האחרונה שכמעט וזכיתי לראותו היה בפסח לפני שלוש שנים… כן. אמר שיתכן ויזמין אותי לסדר פסח בוילה שלו ליד מגרש הגולף… סדר פסח אתו והנכדים שלי. (שרה: אליהו הנביא… וכו'). חצי שנה חיכיתי לסדר הזה. הנכדים שלי יטפסו לי על הברכים… שובבים נחמדים כאלו. הם ישאלו את הקושיות ונזמר ניגונים… כל אחד דומה למלך בפסח… מעבדות לחירות… יצאנו מבית עבדים במצרים… ואז אני מתחילה להכין את עצמי לנסיעה באוטובוס. סוף כל סוף הוא לא יכול לבוא לקחת אותי באחת המכוניות שלו… אסור לו להזניח את העסקים אפילו לרגע… זה ברור. ולסמוך על הנהג הפרטי שלו – סתם אדם זר שרק מקבל משכורת? – לא בא בחשבון. אז כמעט שיצאתי ממושב הזקנים ללכת איזה קילומטר בשביל העקציה ופתאום טלפון בשבילי. פחדתי נורא. שנתים לא טלפנו אלי… אז פחדתי שזו בשורה רעה. אבל לאחר ששמעתי את קולו הבהול של בני היקר בטלפון נרגעתי לגמרי. הוא אמר לי שאולי אני לא ארגיש טוב בסדר מפני שמשרד החוץ בקש ממנו לארח בסדר דיפלומטים מפולניזיה, מלאזיה, ליבריה וגאנה. הם מדברים רק אנגלית וצרפתית ואני לא ארגיש נוח בחברתם… כזה בן עדין נפש יש לי; כזה מתחשב באמא שלו. הלואי על כולנו בנים רגישים ומתחשבים כאלה… הנה הוא עובר. אני אישר את הקמטים של השמלה ואסדר את שערותי… הוא מתקרב. הו, בני המתוק. אתה לא זוכר איך הייתי נושאת אותך בזרועותי… הוא פשוט לא זיהה אותי, אני חושבת. הוא עסוק. מסכן, כמה דאגות יש לו… לעשות כסף זה לא כל כך פשוט כמו שזה נראה… אז אחרי שנרגעתי ולא נסעתי לסדר פסח ישבתי ליד החלון במושב זקנים וסרגתי לנכדים שלי… היו שם כוכבים מרוחקים והם הסתכלו איך אני סורגת באהבה ואמונה… בכל הלב. מה שאני עושה – בכל הלב. גם הבן שלי כך. גם זו לטובה. מה באמת יכולתי לשוחח עם הדיפלומטים באנגלית וצרפתית… הם לא היו מבינים אותי… תראו איך הוא מסתובב שם עם שתי הבלונדיניות הצעירות. איזה מרץ ואיזה חן. תענוג להסתכל. אני בטוחה שהן לא אדישות כלפיו… נחת. חבל שאין לי שעון… אבל לא הייתי רוצה שנהג האוטובוס שוב ימתין לי… זו מושבה כזאת שיש אוטובוס רק פעם ביום… אנשים טובים, אנשים טובים האכרים הללו… מביאים לי תרנגולת לחגים ולא רוצים תשלום. לסדר הם מזמינים אותי שלא אשב בבדידות בחג… “תודה רבה. תודה רבה, אנשים טובים”. כך אני אומרת לאכרים במושבה… “אבל סוף כל סוף אני לא בודדה בעולם… יש לי בן יחיד והוא יזמין אותי לסדר… אם לא יהיה עסוק מדי”. ואני מחכה… יש לי סבלנות.

הבן שלי אוהב אותי – זה ברור. טוב, צריך לקום וללכת לתחנה המרכזית… אני לא רוצה להפריע לו… יש לו כל כך הרבה דאגות… אני אלך לי בשקט… פעם הוא היה קטן כזה – אבל היום הוא בונה את המולדת הבנויה… מי יודע, אולי בעוד שלוש שנים הוא יזכר לפתע שאני ממתינה לו ליד החלון הפתוח במושב הזקנים ויקרא לי לבוא לסדר פסח… אני אשמח לבוא. צריך ללכת. אוי, הגב. הרגלים כבר לא מושכות… אבל יש אהבה בעולם, ויש געגועים… והבן שלי היקר אוהב אותי ומתגעגע אלי… אבל מה לעשות – יש לו דאגות… (בלחישה) שלום בן… תמשיך להיות בריא כמו שור… העקר הבריאות… להתראות… אני נוסעת… אני אחכה לך. תמיד אמהות מחכות לבנים… יש לי סבלנות, בן. יש לי סבלנות, בן.

(יוצאת לאט לאט)


סוף



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!