רקע
יגאל מוסינזון
ההיפוכונדר נוסח 3

שמי מוישה גרויס. לא רואים עלי – אבל אני עבדתי בבית חרושת לחלבה וריבה של האדון גורנישט. לא איכפת לי שאדון גורנישט פיטר אותי מחלבה מפני שקראתי עתונים. בין כה וכה העולם הולך ונגמר… זה כתוב כאן בעתון. בעוד מאה מליון שנה השמש לא תתן מספיק שמש, הקרחונים של הציר הצפוני יתחילו להתמסמס, וכל המיים ירדו למטה על הגלובוס – והכל ישקע במיים. גם אדון גורנישט והגברת גורנישט והחלבה והריבה שלהם. חה. חה. חה. סיכויים טובים. למה לי בכלל לעבוד אם העולם הולך בין כה וכה? מזה שבוע הפסקתי לקרוא עתונים. אני לא יודע מה עתונים עושים לכם, לי הם עושים דברים משונים מאד. בעמוד הראשון אני מחפש את הקטסטרופות… התפוצצות… הרוגים… טבוחים… שחוטים… ואז אני מתחיל לרעוד. אני אדם רגיש. 74 מדרגות לרדת לקנות עתונים – 74 מדרגות לעלות… על הגג, שם אני גר, ליד האנטנות. אני בעצמי אנטנה שרושמת את הזעזועים. אז לפני שאני פותח עתון אני לוקח פילולה. פילולה פריגורין נגד התרגשות. אבל הפריגורין הוא כל כך חזק שעלי לקחת מיצו דרין נגד הפריגורין שלא ארדם. אבל המיצודרין מסדר לי שולחן המטבח שמאלה – כמו בסערה על סיפון אוניה… הכל מסתובב… אז נגד השפעת המיצודרין אני בולע פילולה של פאמפאדין… זה בסדר גמור, אלא שהכבד שלי מתחיל לצעוק. שיווי המשקל שלי הולך שמאלה בפלס מיים, ואני עושה סיבוב נגד הפלס וממהר לקחת פילולה של טרמדרין נגד השפעת הפאמפאדין שיחליש את המיצודרין שירגיע את הפריגורין.

ושוב חזרתי למצב הרגיל שלי: מוישה גרויס שעבד אצל אדון גורנישט במעבדות לחלבה וריבה חיים קשים, מה? שמתם לב שעוקבים אחרי? בגלל זה שאני חובש את הכובע עד מאחרי האוזנים… אם תשמרו סוד אני אספר לכם בלחישה מדוע. כל הענין התחיל עם הויטמינים. העובדה שיש ויטמינים שמאפשרים לי לראות בחושך, כמו החתולים, לא כל כך הדאיגה את שרות הבטחון הסודי שלנו. מה שהדאיגה אותם שהמצאתי את תערובת הויטמינים שתאפשר לי להיות רואה ואינו נראה. מאז התחילו לעקוב אחרי. ששששששש… שקט. אתם לא שומעים צעדים מתקרבים?…

תודה לאל – הלכו. מצד הגב שלי אני רואה ואינו נראה… רק רגע, אני צריך לבלוע עכשיו פילולים של המוצידס… (בולע) תודה. אני אדם רגיש ועצבני. לא נולדתי עצבני. נהייתי עצבני יותר מאוחר. בכל מקום שעבדתי פטרו אותי מפני שהייתי קורא עתונים בזמן העבודה, כאילו אני המצאתי את העולם ואת העתונים. שששש… הם לא מתקרבים?

אבל את הסוד שלי אני לא נותן לאף שרות בטחון… שמתם לב שלא עברתי ליד חנות ארגזים ומזוודות…? שרות הבטחון ניסה כבר חמש פעמים להכניס אותי למזוודה סודית ולהעביר אותי במטוס מתל־אביב לירושלים… אבל למזלי החזקתי את הרצפט מתחת ללשון, כך שלא היה כדאי להם להעביר אותי במזודה בלי הרצפט… אז שלחו אלי את אדון גורנישט להוציא את הסוד. ברגע שנכנס לחדרי – 74 מדרגות – ולא היה לו כוח לנשום… “מה נשמע?” שואל אותי אדון גורנישט… כאילו שנינו לא יודעים מה כוונת בקורו. אני מנענע בראש. הוא שואל: “האם במקרה לא גנבת מהמעבדה כמה “דרישפריצים?” “השמיגגה” הזה קורא לסככה שעושים חלבה בגבעתים מעבדה… חה. חה. חה. גורנישט מיט גורנישט. “לשם מה אני צריך דרישפריצים?” אני אומר לו. “מה אני יודע” אומר גורנישט. “אולי מאותה סיבה שגנבת קודם את “השלאפר גצייג” מהמקום יחד עם “הגשטול” לתופינים. אז עלה לי הדם תיכף לראש. בינינו לבין עצמנו לא סחבתי “דרישפריצים” – הספיקו לי בהחלט רק שנים… אבל להגיד עלי שהגעתי לדרגה מוסרית כזאת שאסחוב גם את “השלאפר גצייג”, זה באמת יותר מדי. אז אני אומר לאדון גורנישט: **”חכה רגע”**. והוא שואל: “למה לחכות?” ואני אומר לו: “אתה לא רוצה שאני קודם אוריד לי את הדם מהראש?” וגורנישט שואל איך אני עושה את זה. ואני מוציא את המזוודה מתחת למיטה ומוציא את הצנצנות. עשרים צנצנות. לוקח חמש כוסות מיים ושם על השולחן. שם בשורה עשרים פילולים ומתחיל לבלוע כדי לייצב את הַפֶלֶס שלי. כמו שאני בולע העינים של גורנישט יוצאות מחוריהן מרוב קנאה… “שכח את “דרישפריצים” ואת “השלאפר גצייג והגשטול” – כך אומר לי גורנישט בדאגה – אתה לא חולה מוישה גרויס?”. – “למה שאהיה חולה?” כך אני שואל אותו. “לא אני חולה – העולם חולה”. וגורנישט קם ממקומו ושואל אם הוא יכול לשלוח אלי רופא. פתאום התחיל לדאוג לי. אבל אותי הוא לא יוכל לרמות. הרופא יהיה לבטח ראש שרות הבטחון – והמזוודה תחכה לי כבר למטה על המדרכה… “איזה דוקטור?” אני שואל כאילו אני לא מבין מה הולך פה. “רופא עצבים לא יזיק לך” אומר אדון גורנישט. “וכדאי לך להפסיק לזמן מה לקרוא עתונים”. נכון שכמעט אי אפשר לזוז אצלי בחדר מרוב עתונים… “אתה דואג יותר מדי לעולם” אומר לי אדון גורנישט… “אז אולי תצא להבראה בטבריה או במועדון הים התיכון עם הצרפתיות הקטנות”. “אם אני אצא להבראה” – אני שואל אותו – “אז מי יודיע לך שהעולם מתקרב לקיצו?” על זה לא היה למר גורנישט מה לענות. הוא נשאר בפה פעור… ככה… אז הצצתי דרך מעקה הגג וראיתי את המכונית השחורה של ראש שרותי הבטחון מחכה לי. מה עשיתי? הורדתי מהר מהר את הבגדים, בלעתי את הויטמינים מהרצפט – ונעלמתי בחשכת הלילה. עכשיו אני עובד על המצאה איך להעביר את המיים מהציר הדרומי לציר הצפוני לזמן שהקרחונים יתחילו להתמסמס. אני זקוק לתמיכה ציבורית כדי לקנות את הצינורות הדרושים. יש לי כבר מעבדה קטנה עם “דרישפריצים שלאפר גצייג וגשטול”. מה שאני זקוק עכשיו זה ועדה ציבורית. קרן של כמה מיליארדים וקצין ליחסי ציבור. את הכספים נא לשלוח למוישה גרויס, תל־אביב, על הגג, ליד האנטנות. תודה.


סוף.



המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות