הנפשות:
מישה
מר גורביץ – אביו של מישה
אילנה – אשתו של מישה
מר שמואלי – אביה של אילנה
ד"ר ברגר
ג‘ינג‘י
מיריאל
מרים
מערכה א' 🔗
ד״ר: (יושב בכורסא, מסיר משקפיו ומנקה אותן תוך כדי הליכה לקדמת הבמה).
ערב טוב, גבירותי ורבותי, ערב טוב. על השלט, שם, בכניסה, כתוב: ד״ר ברגר. שבע שנות למוד מעבר לים… מזה כמה חדשים שחזרתי הביתה, לישראל. בשנת 48 הייתי חובש גדודי בדרום. ועד שיגישו לי את הקפה ברצוני לומר כמה מלים על ”המקרה ששמו מישה“. זהו הבחור היורד מן האופנוע, לבוש ב”בטל–דרס". רואים? הוא בא לבקר אותי. הוא בא אלי באיחור של עשר שנים כמעט… היינו יחד במלחמה. עשר שנים… אפשר להוולד, – אפשר למות, אפשר להתאהב – ולשכוח… אפשר לחזור מן האוניברסיטאות ולפסוע שוב ברחובות של ימי הילדות ולראות כי שום דבר לא נשתנה, בעצם. הירקן בפינת-הרחוב רק הזדקן במקצת… ו… האחות מדברת אל מישה? אני קצר רואי יותר מינשוף… (צחוקם של מישה והאחות). עכשיו זה בסדר! אנשים נוהגים לבוא אלי, לספר באזני על יסוריהם. כאשר נכנס אלי חולה מחדר-ההמתנה הוא לרוב שוכח לסגור את הדלת. מדוע? הוא פשוט רוצה להוכיח שאין לי שום פתרון בשבילו. לפרקים מתקבל הרושם, רבותי, שהחולה רוצה לעשות את הרופא לא צודק – לנצח את הרופא. פציאנט שכבר הסתלק מעמדתו העוינת חוזר אליה כאשר אנחנו מבקשים להעלות לתודעה משהו מכאיב מן המרתפים – והוא בורח אל המחלה כל אימת שהוא עומד בפני קונפליקט, משבר והתנגשות.
יש בני אדם המפחדים מפני חלל סגור, בפני מגרשים ריקים, פתוחים, מפני רחובות ארוכים, שדרות הנמשכות למרחוק. כן! אחד מפחד להתהלך ברחובות ריקים מאדם – השני מפחד להתהלך ברחובות הומים…
הנשמה האנושית היא רחבה מאד, רבותי – יש לה בעיות.
אולם כאשר הם באים כדי לנסות לפחוד – הם מתנגדים. מישה מחכה לי? נו, הוא עסוק בשיחה. הוא נראה לא רע כ“בטל-דרס”, סימפטי, חביב. בכל תקופת מלחמת השחרור הוא לא נסרט אפילו. אולם מרבית החברים מהפלוגה שלו – הלכו… הוא היה מביא אותם בג’יפ. על אלונקות… וחוזר ומביא אותם, שותקים, המומים, צועקים אלו היו החברים מהשכונה, מבית-הספר… והם הלכו… היה אז קציר גדול בכל הדרום (פאוזה) כן!
לאחר המלחמה נסעתי ללמוד, מכתב… שני מכתבים – ושתיקה ארוכה. הוא היה בצבא הקבע עד שנת 53. לפתע עזב את הצבא וברח אל הים… אניות נוסעים ומשא. אחר כך עבד בתע״ש, נקרא למילואים ונפצע, זו הפעם הראשונה, בפשיטה מעבר לגבול. ושם, בבית החולים מצא את הפתרון לבעיותיו, את הדבר שחפש במשך כל השנים – את הבריחה אל החלומות. הוא מחכה לי… סליחה…
מישה: (נכנס, ניצב בפתח) רוביק… איך שאי-אפשר להכיר אותך, רוביק!
ד"ר: (לקהל) נו, הוא זוכר את השם הישן… מהגדוד.
מישה: רוביק, מה אתה עומד כמו גולם? (נגשים זה אל זה ומתחבקים) מה שלומך? בחיי שטוב לראות אותך.
ד"ר: תן רגע להציץ… די תפסיק להרביץ… מישה, די! (בחיוך)
מישה: רוביק, בחיי טוב לראות אותך. כמה זמן מאז נסעת?.
אז מה נשמע? אני פשוט לא מאמין שאתה פה… תיכף….. (עוצם עינים) אני אגע ב… אז זה נכון, יופי שבאת. אז מה נשמע?
ד"ר: צלצלתי אליך – אבל לא היתה תשובה. כך מתנהגים… אני כבר שלשה חדשים בבית, – ואתה – כלום.
מישה: העיקר אני כאן… זה… פשוט… אז מה נשמע, רוביק?
אילו הייתי רואה אותך ברחוב בחיי שלא הייתי מזהה… איך שאתה בכלל לא דומה לעצמך…
ד"ר: שב מישה. תרגע 1
מרים: כן, ד"ר.
ד"ר: שני קפה.
מרים: מיד, ד"ר. (יוצאת)
מישה: "מיד דוקטור” חה. חה. חה. רוביק החובש הגדודי….
ראיתי את השלט… שלט נחושת… אותיות ממש… ד"ר ברגר… שמע, זה פנטסטי. אתה לא חושב?
ד"ר: דגרתי על זה די, מישה. זה לא היה ללקק דבש… מה נשמע אצלך?
מישה: בסדר פחות או יותר. שמע, אתה פתאום עושה רושם של איזה אינטליגנט. חליפה עצומה… קצת קרחת… ואיזה אצבעות לבנות… אתה זוכר בגדוד, היית כולך אדום, כמו קצב… אז מה נשמע?
ד"ר: אתה רואה את החברה הישנים?
מישה: איפוא? במלחמה חשבנו שתמיד נשמור על קשר… מלים, כאלו, גבוהות… אבל עכשיו כל אחד מהחברים הטובים מכרסם את הגבינה שלו במערה… יחידי… בדיוק כמוני… אז גם אני התחתנתי בסופו של דבר….
ד״ר: לא.
מישה: כן. בטח. שנתיים שאני נשוי. אילנה, האחות ההיא שפגשתי בבית–החולים. שכתבתי לך, מיד אחרי הניתוח, זוכר?
ד” ר: חחחה.
מישה: מה אתה אומר ההה? אתה לא זוכר שכתבתי לך?
ד"ר: אולי כתבת – אבל לא שלחת את המכתב (צוחקים) זה קורה לפעמים…
מישה: אותו הרוביק. חשבת שאני אשאר רווק כל ימי – נכון?
ד"ר: כן, כמעט…
מישה: גם אני. אבל נמאס להיות לבד… לשבת בבתי קפה ושוב ללעוס זכרונות על מה שהיה ואיך שהיה… ושוב למדוד את המדרכות בלי סוף… ושוב לחזור אל הבדידות של ההדר ולחשוב שדוקא במלחמה היינו יותר בני אדם… אז מה נשמע, רוביק?
ד"ר: איך היא?
מישה: מי?
ד"ר: אשתך.
מישה: הה, אילנה. אשה רצינית… מאד… אבל המצב לא ברור…
ד"ר: אתה מתלוצץ?
מישה: לא. באמת שלא.
ד"ר: מה יש, מישה?
מישה: לא יודע. שמחתי שחזרת. איך להגיד לך… חבל שלא היית כאן… היו הרבה שעות שרציתי לשוחח אתך… לא היה עם מי לדבר…
ד"ר: אני רואה שגם אתה מכרסם משהו, לא? מה מציק לך?
מישה: שום דבר מיוחד. אל תסתכל בי כך, טוב – אני אגיד לך, משהו לא בסדר אתי מאז שנגמרה המלחמה, אם אתה באמת רוצה לדעת.
ד״ר: נו, נורמלי בהחלט. אחה חושב שאני בסדר? מי בכלל בסדר? אז מה – אתה עוד ממשיך ללכלך ניירות?
מישה: לא. אבל אני עוד ממשיך לחפש את "המישורים האבודים“ תאר לך, זוכר?
ד"ר: חשבתי שנגמלת מנוסח זה – “אתה טיפוס אתה”. אז באמת הפסקת לכתוב?
מישה: מה שאני חשבתי זה היה דבר אחד – והמלים… המלים רק בלבלו את מה שחשבתי… אז…. תגיד… כמה שנים שלא היית כאן?
ד"ר: שבע.
מישה: רק שבע? נדמה לי שמליון. איך שהזמן רץ. (בעצב רב)
רק שבע שנים?
ד"ר: מה מכרסם אותך?
מישה: אותי? אני לא יודע איך להגיד.
ד"ר: אתה עושה רושם כאילו התחלקת על בננה, מישה.
מישה: הי, ד"ר – זה לא מתאים לרופא לדבר כך.
ד"ר: אז אל תתחמק. מה הענינים מישה?
מישה: שום דבר מיוחד. רק שמשהו הלך לאיבוד… איזה נקע בתוך הנשמה שלי… זהו… נקע, זו באמת המלה הנכונה.
מרים: (נכנסת, נושאה מגש) הקפה מוכן, ד״ר.
ד"ר: הכירי בבקשה, חבר ותיק מהגדוד שלי…
מרים: אנחנו כבר עשינו הכרה…
ד"ר: אני באמת קצת פלגמטי בעניני נימוס…
מרים: אני אפילו יודעת ששמו מישה….
ד"ר: אם כך אז הכל בסדר. אשתי טלפנה?
מרים: עדיין לא.
ד"ר: אם היא תטלפן – תגידי לה: אין קונצרט.
מרים: אין קונצרט. להגיד לה שאין קונצרט? בסדר. (בהליכה) להגיד לה…
ד"ר: תאמרי לה, בנימוס, כמובן, – גברת ברגר, הוא עסוק. הוא הולך לנחול כשלון חרוץ עם מישה גורביץ… כשלון כזה, רציני…
מישה: אתה גם כן. מה פתאום כשלון? (בתמהון חייכני)
מרים: אני אף פעם לא יודעת אם אתה מדבר בצחוק או ברצינות, ד"ר.
ד"ר: זה תלוי בזוית הראיה. יש הרבה תבוסות שהן נצחון גדול (בלגלוג) ולפעמים דווקא המובסים… אז לפני שתלכי תטלפני. בסדר?
מרים: בסדר.
ד"ר: ואל תתרגשי אם אשתי תתעצבן.
מרים: שתו. הקפה יתקרר.
ד"ר: שתה, מישה. (ועכשיו לאחות)… והיא לבטח תתעצבן.
מרים: (באי בטחון)… כן.. ד״ר… (יוצאת)
מישה: ריח משגע יש לקפה הזה, אמריקאי?
ד"ר: אנחנו זקוקים כפי הנראה לקצת רעל בשביל לחיות, הה. אני בלי קפה ממש גויה מתה… לא רע, לא רע. נו, פתח את פיך, בחור.
מישה: מה פתאום?
ד"ר: שום פתאום – אני לרשותך. זו פשוט הבטחה ישנה, תופש?
מישה: איזו הבטחה?
ד"ר: שיבוא יום ותפול לידים שלי… אז כשהבאת אלי פצועים על הג’יפ – חבל שלא התערבנו… כשקראת לי קצב.
מישה: הו, אתה… אני לא רוצה שתוותר על הקונצרט בגללי.
ד"ר: בגללך? אתה באמת נאיבי… אם אף אחד לא שומע אני אגלה לך סוד – אני תמיד נרדם בקונצרט… אבל זה סוד ביני לבינך – אז בוא, נפשיל קצת את השרוולים ונחפש באיזה אזימוט תקוע הנקע שלך, בסדר?
מישה: שמע, שמע, שמע. אני באתי אליך כמו אח ידיד – אז מה פתאום… אני אתחיל לבכות לך על הכתף? אולי פעם… ואני לא רוצה שתותר על הקונצרט בגללי.
ד"ר: תפסיק להיות ״ארטיסט", מישה. מה מעיק עליך?
מישה: אתה זוכר שכתבתי לך שנפצעתי בפשיטה מעבר לגבול?
ד"ר: נניח שכן…
מישה: וכתבתי לך על הצלקת הזאה – אתה רואה, במצח, שזה מהפשיטה… ואל תגיד לי ״נניח שכן” –
ד״ר: מישה, – אני קבלתי רק שני מכתבים… ולפני שנים רבות…
מישה: מוזר, הייתי בטוח שכתבתי… אז, – איך להגיד לך – הצלקת זה… מתאונת דרכים… אבל אנשים לא יודעים את האמת… האבא של אילנה, למשל, חושב שאני “פייטר” עצום… בגלל הצלקת…
ד"ר: משהו מפריע לך מאד בקשר לתאונה – אני מתכוון – נוסף לפצעים?
מישה: משהו מפריע? אלו מלים…. אני פשוט לא יכול לזכור הכל…
ד"ר: אל תכריח את עצמך… נלך צעד – צעד, מסכים?
מישה: אחי, אהרונצ׳יק, היה על האופנוע.
ד"ר: והוא נפצע בתאונה?
מישה: לא. הוא לא נפצע… (בהרהור).
ד"ר: מה היה הבדל הגיל?
מישה: כשהוא נולד הייתי בן שלוש.
ד"ר: איך זה שאתה נפצעת והוא לא?
מישה: הוא לא נפצע, רוביק, הוא נהרג על המקום. (שתיקה)
ד"ר: אני מצטער, מישה. לא הבינותי אותך נכון…
מישה: הוא נהרג על המקום. חזרנו מירושלים. היינו באיזו מסיבה. אתה יודע – מסיבות. שתינו קצת – והיה לי עצוב על הנשמה. כל המסיבות האלה – אתה יודע – שאתה יושב כל הערב על איזו ספה בצד, בפינה, ואתה שואל את עצמך: מה אני עושה כאן? מה אני עושה כאן? ואחר כך כשיש עוד מסיבה אתה רץ לשם בלי נשימה, כדי לשבת בצד ולשאול: מה אני עושה כאן? זהו. אבל, באותו ערב, היתה שם איזו חתיכה שלמדה שנה ראשונה באוניברסיטה עם אהרונצ’יק ביחד… כזו שכל הזמן אומרת: ”אכזיסטנציאליזם – ואהרונצ’יק “התלבש” עליה… הוא רצה להסביר לה את “מהות האכזיסטנציאליזם” בגן-עירוני על הספסל… (הטיפוסיות הללו שקופצות למיטה יותר מהר ממטוס סילון – אתה יודע).
ד"ר: ואתה סרבת לחכות לו?
מישה: בטח שסרבתי לחכות לו. הוא תמיד חשב שאני מוכרח להרכיב אותו על הגב, תמיד לוותר לו, מאז שהוא היה ילד ושאני בכלל נהג פרטי שלו… עד שנמאס לי… אז אמרתי לו שאני לא אחכה אף רגע… ואם הוא דווקא רוצה ללמד אותה פילוסופיה אז אהלן – שישאר בירושלים… אני חוזר עוד הלילה לתל-אביב…. אז תשמע מה שהוא אמר לי: אין לך טיפה של אינטליגנציה… זה הוא שמע מאבא… אמרו לי תמיד שאין לי ראש ללימודים…. אז שאלך לעבוד… ואני שמחתי לעבוד – והעיקר לא לראות את הפציאנטים של אבא – ואת העצות שלו… העיקר לברוח מהבית “המאושר” שנתנו לי… ותמיד לשמוע שיש לי אח מוכשר ממני… זה הרס אותי, תמיד תמיד ההשואות הללו… אני תיכף אספר לך מה שהיה פעם…
(מתרחש אחה"צ בסתיו 1944: מישה עובר לשולחן משמאל ועוסק בהכנת שעורים. הוא לא יכול להתרכז בשל רעש מקדחה חשמלית מחדר העבודה של האב והגניחות העולות משם. הוא שם את כפות ידיו על אזניו עד שנכנס האב).
האב: איך השעורים מישה?
מישה: בסדר, אבא.
האב: “בסדר, אבא” – איזו מן תשובה היא זאת?
מישה: אתה שאלת איך השעורים אז אני עניתי לך.
האב: (גוחן למחברת. ממלמל…)…. הה… כך… זה הכל מה שהספקת עד עכשיו? אתה פשוט לא מתקדם בכלל.. “בסדר אבא” – זה מה שאתה יודע לענות.
מישה: (שם את כף ידו על המקום. אביו מביט) אבא, תן לי להתרכז.
האב: להתרכז? מי מפריע לך להתרכז? אסור כבר להתעניין במה במה שהבן שלי עושה?
מישה: מותר. מותר. מותר. אף אחד לא אמר שאסור…
האב: אולי אקרא לאהרונצ’יק והוא יעזור לך?
מישה: אני יכול לבד.
האב: אני מוכן להשבע שאהרונצ’יק היה פותר את הבעיה אחת ושתיים.
מישה: נכון מאד.
האב: והוא בשלוש כיתות נמוך ממך – אבל לו יש ראש על הכתפיים.
מישה: בסדר. יש לו ראש – מסכים.
האב: והוא לא קשה הבנה כמוך וכאשר הוא מכין שיעורים – זה ממש תענוג לראות. ואף פעם לא קראו לי בגללו למנהל בית הספר…
מישה: בסדר, אבא, תניח לי בשקט ואני אנסה. טוב?
האב: תנסה? כמה שנים שאני שומע את המלה הזאת? תנסה. אתה יודע כמה עלו לי המורים בשבילך בזמן החופש?
מישה: (בתחנון) אבא, בחייך – די. תן לי להתרכז.
האב: אני רק גומר עם הפציאנט – ואני אשב אתך אפילו כל הלילה – ואם אני לא אצליח להוציא לך את הטמטום מהראש – אף אדם בכל העולם לא יצליח… (האב יוצא. נשמעת הקדיחה הזמזמנית והמעצבנת… גניחות. שומעים את קולו של האב כן, קודיזאל פורטה… בעוד חצי שעה יפסיקו הכאבים… (נכנס) נו, איך התקדמנו? שרם דבר. מה עשית כל הזמן – חלמת? זהו – תמיד אתה חולם על–אני–לא–יודע–מה.
מישה: אבא, אני לא יכול ללמוד כאן, בחדר הזה.
האב: אני לא מבין, מה פירוש כאן? זה הבית שלך, לא?
מישה: כן, אבא, אבל הרעש מפריע לי…
האב: “נשמה עדינה”. מדוע זה לא משפיע לרעה על אהרונצ’יק?
מישה: אבא, תפסיק להזכיר לי כל הזמן את אהרונצ’יק. זה מעצבן אותי.
האב: מה יש, אתה שונא את אחיך?
מישה: לא, אני לא שונא אותו.
האב: אז מדוע אסור להזכיר את שמו?
מישה: מותר. מותר. מותר. אף אחד לא אמר שאסור.
האב: אל תצעק עלי.
מישה: בסדר, אבא. אני לא צעקתי….
האב: אתה אומר “בסדר אבא” בטון כזה דוקא להרגיז אותי.
מישה: לא. באמת לא. אני רק לא יכול להתרכז… (בשעה שהמכונה ההיא קודחת…) בשעה שהפציאנט שלך…
האב: “הפציאנט שלך”. אלו האנשים שעוזרים לתת לך נעלים. כסף לאוכל. איך אתה יכול לדבר כך? אתה צריך לשמוח שיש לך אבא המסוגל לעבוד, שעובד בביתו ולא שכיר באיזה מקום רחוק מהבית… לשמוח אתה חייב.
מישה: כן, אני שמח. עכשיו אתה מרוצה? אני שמח… בסדר?
האב: תמיד אתה אומר דברים כאילו התכוונה לומר בדיוק ההיפך.
מישה: טוב. טוב. אז הנח לי… אני אשתדל….
האב: כבר שעתיים שאתה משתדל. אולי אהרונציק… בכל זאת.
מישה: אבא. אני לא רוצה את עזרתו. תבין כבר פעם – לא רוצה.
האב: מדוע זה פוגע בך? הוא לא איש זר. הוא אחיך הצעיר, בשר מבשרך, דם מדמך… הוא לא איזה אדם שמצאו אותו ברחוב.
מישה: כן, אני יודע, שמעתי את זה כבר מליון פעמים… “בשר מבשרך – – דם מדמך”… אתה משגע אותי, אבא.
האב: ואם לאהרונציק יש תפישה יותר מהירה – אז הוא עוזר לך. מדוע אתה צריך להפגע? זה לא טבעי שאח עוזר לאחיו? כך נהוג בכל העולם, בכל משפחה טובה.
מישה: אני לא יודע מדוע – אבל זה פוגע בי.
האב: אני רק ארחץ את הידים – ואני אשב ואעזור לך.
מישה: אבא… תסלח לי… אבל אולי תפסיק… ל…. ל..
האב: מה להפסיק? מה אתה מגמגם ל…. ל…. ל… ל… מה להפסיק?
מישה: זה הורס אותי שאתה תמיד רוחץ את הידים… תמיד… תמיד… רחוץ… די, אבא, עזוב אותי. אני לא אמרתי כלום.
האב: צריך לשלוח אותך לרופא נפש, בחיי. איזה מן טמטום. מה פירוש לרחוץ ידיים? – פירושו להיות נקי.
מישה: אבל אבא… תמיד נדמה לי שאתה רק רוחץ ידים… וזה משגע אותי. למה אתה לא מחליף את הסינור… עד שהוא… (מכוסה דם)… הסינור…
האב: חלוק.
מישה: החלוק. אני שונא את הריח של המרפאה. די. די. אבא. אני לא אגיד כלום. אבל אני לא יכול להתרכז כשאתה עובד שם… כשאני מרגיש את הריח… נדמה שריח מרפאת השינים נכנס לי לבשר, לנשמה, לעור… אני פוחד להתקרב אל נערה בשביל הריח הזה, די, אבא, די… תפסיק כבר. (בוכה. האב נעלם).
ד"ר: ואתה סרבת לחכות לאהרונצ’יק? (אל מישה מעבר שני של הבימה).
מישה: כן. אז הוא היה מוכרח לעזוב את הבחורה ולנסוע אתי… הוא לא הלך אתה לחורשה… הוא כעס עלי. רציתי לפייס אותו ונתתי לו לנהוג באופנוע. הכביש היה גרוע ולפני זה ירד גשם. ואהרונציק כעס עלי… ופתאום הרגשתי שאנחנו מתהפכים. עוד הספקתי לצעוק משהו… ויותר לא זכרתי כלום. הייתה רוח חזקה לפני זה… היו לי דמעות בעינים מהרוח… כשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית חולים… וצעקתי לרופא: עזוב אותי… כך צעקתי…
ד"ר: אני רוצה להבין. בדרך כלל אתה היית נוהג והוא היה יושב מאחור על האופנוע?
מישה: כן.
ד"ר: והפעם רצית לפייס אותו ונתת לו לנהוג?
מישה: כן. הוא נורא רצה ללכת עם הבחורה לחורשה… השמנמונת הקטנה ההיא שכל הזמן מנענעת את הישבן שלה כאילו זו היתה מזודה עם יו–יו,… או מי יודע מה. תמיד היה מוכרח להשיג מה שהתחשק לו – אפילו שזו היתה חתיכת כלום. מה אתה מסתכל עלי? – אתה מאשים אותי שאני מדבר כך?
ד"ר: מישה.
מישה: כן.
ד"ר: (בודק את עפעפיו של מישה) תרים את השרוול (הד"ר עושה זאת) כך… כתמים שחורים וכחולים… ההה… כך, חשבתי, מתי לקחת?
מישה: לפני שלוש שעות.
ד"ר: והתחלת בבית החולים?
מישה: כן. אחרי הניתוח נתנו לי… כל הכאבים חלפו… זה היה נורא טוב..
ד"ר: ו“מנה” אחת פותרת את כל הבעיות שבעולם – הה? –ומתחילים לחלום?
מישה: כן.
ד"ר: ואתה סבור שאתה אשם במות אהרונציק?
מישה: כן. אני אשם.
ד"ר: מה סבורים הוריך?
מישה: גם אבי חושב שאני אשם במות אהרונציק. כששכבתי שם פצוע, בבית החולים – הוא לא שכח לומר לי שאני אשם… האבא היקר שלי… אולי היה יותר טוב בשבילו אילו שנינו היינו נהרגים שם על הכביש… אז היה שם על שנינו מצבה אחת – וחסל. אבל אני חי – ויש לו תמיד את מי להאשים…
ד"ר: דרך אגב, מישה, השגחת בכך שבמשך כל השיחה שלנו לא הזכרת את האמא שלך?
מישה: זה נכון. זה אולי מפני ש…
ד"ר: מדוע?
מישה:… שתמיד התפלאתי מה היא בכלל עושה אצלנו בבית. אתה מבין. היא היתה מתהלכת כמו צל חרישי, שותקת. מכינה ארוחות ושותקת, הכל, היה, כמובן, מסודר. החולצות, האוכל בילקוט לבית הספר, הקלמרים, הגהוץ… אולי גם לה אמר אבא שאין לה טיפה של אינטליגנציה בראש… והיא התעייפה להלחם אתו…
ד"ר: הה. בזמן התאונה עבדת בתעשיה הצבאית?
מישה: כן.
ד"ר: ניסית פעם לחשוב מדוע אתה נזקק לסמים?
מישה: חשבתי על זה דווקא הרבה. אולי אני מחפש משהו שהלך לי לאיבוד.. אתה יודע. זה כאילו שהיה פעם כלבלב קטן שלקחו אותו רחוק, לאיזו מושבה רחוקה, לפרדסים – והשאירו אותו לבד כדי להפטר ממנו… והוא כל הזמן מחפש את הדרך הביתה… אבל הוא לא מוצא… אני לא יכול להיות עכשיו בלי “מנה” – והעסק הורס אותי. אני מתחיל לפחד… יש ימים שאני כאני כאילו שומע קולות… וזו הרגשה נוראה שאתה רואה בעינים של אחרים שהנה – הנה אתה משתגע… זה רק נדמה… אבל… תאר לך דבר מוזר. האמנתי שאני משוחח עם אהרונציק… ופעם טלפנה אלי בתו של מולכו, תמרה… היא היתה אז בסך הכל ילדה בת שש… שחקנו ליד הבית לא היה עוד כביש… ואני נכנסתי לרגע לקחת ג’ולים… ואיזו מכונית משא, שהביאה קמח למאפיה של מולכו, נסעה אחורנית… חשבתי שאהרונציק נדרס… אבל – לא.. היא… תמר… מולכו הוא היה שכן שלנו.. אני חושב שהוא באוסטרליה או בקנדה… אנשים פתאום נעלמים – או שהם נוסעים רחוק – או שהם מתים…וזה כאילו אותו דבר… וכאשר אני לוקח “מנה” תמרה חוזרת, וגם אהרונציק חי… ואנחנו לוקחים קמח במאפיה ועושים מזה דבק ל“טיירות” – לעפיפונים, – וזה כאילו שהכלבלב מצא את הדרך הביתה… משונה – לא?
ד"ר: מי מספק לך את המנות?
מישה: אתה זוכר את הג’ינג’י?
ד"ר: איזה ג’ינג’י?
מישה: הג’וקר מהצבא שהיה אתי תמיד על הג’יפ. הנהג שלי.
ד"ר: הה… הארטיסט ההוא עם הרעידה בפנים – שהתחילה אצלו לאחר ההפגזה…
מישה: כן. זהו, בדיוק. פגשתי אותו ברחוב ששים ביפו, לאחר שיצאתי מבית-החולים ולא יכולתי להיות בלי… אז הוא שמח לעזור לי. הוא תמיד בקש שאבקר אצלו בבית – אבל…
ד"ר: אילנה יודעת.
מישה: כן. אתה חושב שאפשר להסתיר דבר כזה – ובעיקר שהיא אחות – לא.
ד"ר: ומה התגובה שלה?
מישה: היא האמינה שאני אפסיק… ניסיתי כמה פעמים… אבל זה לא הולך.
ד"ר: וכאשר גילו בתע"ש שאתה לוקח – אז פיטרו אותך?
מישה: בדיוק.
מישה: ומה אחר כך?
ד"ר: כמה מקומות עבודה ובכולם פיטורים. המקום האחרון בית חרושת למוצרי פלסטיק… עבודה אוטומטית… הורד מנוף, הרם מנוף… זה היה עינוי… לא צריך שם אפילו טיפה שכל… הורד מנוף… הרם מנוף… אז ביום שאילנה נכנסה לבית היולדות – פיטרתי את עצמי – ומאז אני לא עובד…
ד"ר: נולד לך ילד?
מישה: (בעצם) כן.
ד"ר: נו, זו באמת הפתעה… איך הוא?
מישה: אני אפילו לא בקרתי אצלה בבית החולים. אתה חושב שאני איום, נכון?
ד"ר: לא אמרתי כך. מה הלאה?
מישה: כן… במה הפסקתי? רגע… אתה מקשיב?
ד"ר: כן. אני מקשיב, מישה.
מישה: נולד ילד, זה נכון. אילנה היתה בבית החולים… אבל לי לא היתה “מנה״… אתה מבין? וכאשר אין לי – אני מתחיל לרעוד… ואז אני רואה את אהרונציק על האופנוע… וזה מתחיל – הגיהנם… השריקה של הפגזים, והחברה שהייתי מביא אליך למרפאת השדה. – אתה זוכר? – על אלונקות, בג’יפ שלי… איך שהם שתו גזוז אחרי הקרבות. ואיך שהם שרו “האמיני יום יבוא”, הילדים הקטנים… וכל הכתה מבית הספר הלכה לאט – לאט… ולוסטיג הלך… הוא היה הראשון… וכהן – אתה זוכר את כהן? ואפרים “השועל” שהיה מסדר את כולנו בכדורגל… ולוקש, – מי היה מאמין – לוקש “הבריא” שהציע פעם למורה לזמרה לשבת אצלו על הברכיים רק בגלל התערבות – אז הוא הלך להביא את ההורים שלו למנהל… ולוי הקטן… ומשה שהיו לו תולעי־משי… ו”פסלה״ – פסלה שאמו מכרה עוגות ו“לדר” בחצר בית הספר – וידענו שהוא מת מבושה שאמו מוכרת עוגות… בגלל זה הוא לא היה אוכל קמרדין ועוגות–אף פעם לא… אז אלו לובשים כובעי פלדה… רק אתמול הלכנו בשורה עם עציצים – “טו בשבט הגיע” ואלו עם מכונות יריה… הולכים בשירה למגדל המים… לחנוכיה… ואלו עם כובעי פלדה. לוחמי הדרום. אני חושב שעוד לא קנו מכונות גלוח בכלל… אז פגשתי את מנהל בית הספר אחרי המלחמה… אף פעם לא חשבתי שהוא נמוך כזה… והוא אמר לי שהוא גאה ב”תלמידי בית ספרי” – כך הוא אמר… ב“תלמידי בית ספרי”… אז עזבתי אותו באמצע הרחוב… מה באמת יכולתי להגיד לו? אז תשמע, אילנה היתה בבית החולים – והענין התחיל…. זה מטפסים על הקירות… זה… נו, אז התקשרתי עם שפילמן בטלפון…
ד"ר: רגע, רגע, אל תרוץ. מי זה שפילמן?
מישה: הה. זה הבוס של הג’וקר, סוחר, – אתה מבין? ואז… כשאתה נעשה “חרמן” לגמרי…
ד"ר: מה הלכסיקון המשונה הזה?
מישה: הה. "חרמן” הוא כינוי לאדם שמוכרח לקבל “מנה” – ו”מסטול” הם קוראים לאיש שהוא כבר לקח – כשהכל בסדר אצלו… כשדברתי עם שפילמן בטלפון – חשבתי שאני רועד, באותו ערב חכיתי לג׳וקר. (בטלפון)
בשם אלוהים – זה מתחיל. שיבוא מהר. אני כבר שעתיים מחכה לו. לא. לא. זה הטלפון קצת רועד לי בידים. שפילמן, תפסיק לצחוק על חשבוני. אמרתי לך שבסוף החודש תקבל (את כל הכסף) כן, אני לבד. כן. השטר כבר חתום. מה? הוא בדרך אלי? הו, תודה, שפילמן. אני אחכה לג’ינגי. הדלת פתוחה. אני לא מחזיק אצלי חומר. עכשיו אין ‘“סטוק”, כל הכסף הלך. שמע, אני חונק אותך… די, תפסיק לעשות הלצות… הו, תודה. זה בסדר. כן, בחיי שאתה עצום. כן, אני אתן לג’ינג׳י את השטר. אבא שלי? שכח את זה – אותו לא תחלוב. ״טף – גאי". שמע, אם אתה לא מפסיק אני יורד אליך לרחוב ששים ביפו ותופס אותך בסמטה… כן, ראינו כבר שלגרים יותר גדולים… איזה משטרה? בטח. יחידי, יחידי. בסדר שפילמן. עד סוף החודש את כל השטרות. (סוגר, נגש ונוטל את השטר, מסתכל בו – ומביט לראי. בוחן את פרצופו). מזל טוב, מישה. אתה אבא… אבל טוב להיות לבד בבית – לא צריך להפגש עם הג׳ינג’י באיזו סמטא חשוכה… עם הריחות האלה מהקירות… וכאשר לא יהיה כסף, לא יהיו רהיטים,– כאשר לא יהיה כלום… ואולי גם אני אטלפן לאיזה בחור שמת לקחת. שלא יכול יותר… אגיד לו… (צלצול) הו, הג׳ינג’י כאן. אני אוהב אותך שפילמן…. בעוד כמה רגעים יהיה טוב… אמבטיה… הגוף ינשום… הכוכבים… (צלצול), הי, הדלת פתוחה שם…
(נכנס האב. מישה קופא, נדהם).
מישה: הה. אבא, זה.. אתה…
האב: הייתי אצל אילנה בבית החולים, ואני מוכרח להגיד לך… שזה עובר כל גבול…
מישה: אבא, אל תתחיל עכשו…
האב: אתה לא בקרת אותה כלל… מה אתה חושב שאתה יכול להרשות לעצמך? אתה חושב שאתה חי בין אנשים או ביער?
מישה: הרגשתי רע. לא יכולתי לבוא… שכבתי כל היום… אפילו לא אכלתי. תראה במטבח אין אפילו פירור לחם.
האב: נולד לך ילד – ואתה לא נגש לראות אותו?
מישה: אני אגש מחר. אפילו על חשבון זמן העבודה.
האב: מי יחזיר אותך לעבודה לאחר שאתה נעלם ואפילו לא מוצא לנחוץ להודיע. העבודה. אני טלפנתי לשם…
מישה: טלפנת?
האב: כן. טלפנתי. שאלו אותי אם אתה חולה.
מישה: אני לא רוצה לריב אתך, אבא.
האב: אתה לא רוצה, – הה? אבל אולי אני רוצה?
מישה: אצלי העינים עייפות. אני מוכרח לכבות את האור ולשכב לישון… אני מרגיש רע…
האב: נולד לך ילד ואתה לא הולך לבקר את אילנה – איזה מן חיה רעה אתה?
מישה: אולי נקבע פגישה בבית קפה הה… קצה יותר מאוחר… אתה כבר כמעט שנה לא באת אלי… אז פתאום…כך… ובכן, באמת, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך… מחר, אני אלך לעבודה, אחר כך לבקר אצל אילנה… ונשב באיזה בית קפה ונשוחח כמו בימים הטובים ההם… הה? כמו שפעם התגאית בי כשהייתי קצין בצבא, כשהיו לי דרגות… לפני שברחתי אל הים… להיות איזה מלח… ונתחיל פעם להבין אחד את השני…
האב: אתה מחכה למישהו?
מישה: לא. מה פתאום. מאז שהתחיל כל הענין איש לא מבקר אותנו…
האב: יש בי הרגשה שאתה רוצה להפטר ממני, אפילו לשבת לא הצעת לי.
מישה: כן, תשב, אבא. באמת אני נבוך. כמעט שנה לא ראיתיך – ופתאום… אז–כן. למה אתה עומד? אני רק אגש לכמה רגעים, יש לי פגישה עם מישהו, הג’ינג’י, חבר מהגדוד… בפנת הרחוב…. אז אני אגש לעשר דקות ואחר כך נשב ונשוחח. לא בבית קפה כאילו אנחנו אנשים זרים. נשב כאן, בדירה שלי ונשוחח. סוף כל סוף אני עכשיו אבא ואתה… מה אתה רוצה? אתה רוצה להכות אותי? נו, תעשה את זה? אני לא אחזיר לך. אז רק לכמה רגעים. באמת, אבא, נורא התגעגעתי אליך, אתה לא תאמין – אבל אני נורא בודד לפעמים. אחה יודע? מצחיק שבן אדם שנולד לו ילד, – הוא בודד. כאילו שהילד עשה אותו עוד יותר בודד בעולם…
האב: מישה.
מישה: כן, אבא?
האב: אל תלך. יש לך שוב פגישה עם אחד מה"סוחרים” האלה?
מישה: לא. לא. לא.
האב: אז תבטיח לי שתגש מחר לבית החולים לראות אילנה והילד.
מישה: כמובן, אבא.
האב: אילנה לא ספרה לאביה שבכלל לא בקרת אותה. היא אדם נפלא, אילנה.
מישה: כמובן, אבא.
האב: אתה יודע למה באתי אליך?
מישה: חשבתי ש… שהתפיסה… בגלל הילד, הנכד שלך… שהבינות שלא בכל אני אשם.
האב: ובכן, לפני שאני בקרתי אצלה…. היה שם שמואלי, אביה של אילנה… אתה יודע שהוא יוצא לפנסיה מחברת האוטובוסים. מה אתה מתהלך חסר מנוחה, תשב. אתה מוציא אותי מהכלים. תשב אומרים לך.
מישה: כן, אבא (יושב חסר מנוחה).
האב: ובכן, – אני נגד כל התכנית הזאה שעלולה להגמר באסון, אתה בכל זאת מחכה למישהו?
מישה: איזו תכנית? (קם)
האב: אני לא יכול לשוחח אתך ברצינות בשעה שאתה כל הזמן יושב וקם… כאילו אוכל אותך משהו… שב ותפסיק לעצבן אותי.
מישה: (יושב) בסדר. אני יושב.
האב: מי צריך לבוא אליך?
מישה: אני לא בטוח… (נגש לחלון) אמרתי לך, איזה בחור מהגדוד… קוראים לו ג’ינג’י… אני לא יודע מה שמו האמיתי, מצחיק. אז אולי הוא מחכה לי בקפה… אני פשוט שכחתי איפא קבענו פגישה… אז אולי אני אקפוץ לכמה רגעים לרחוב…. ואחזור תוך רבע שעה – הה? בסדר, אבא? מסכים?
האב: אתה פשוט משקר לי ישר לתוך העינים.
מישה: (בזעם) מה אתה רוצה?
האב: אילו לא הייתי מתבייש, הייתי מספר מיד לשמואלי – איזה יצור התחתן עם הבת שלו. נולד לך ילד ואפילו לא הלכת לבקר את אשתך בבית החולים?
מישה: די. די. די.
האב: תפסיק לצרוח.
מישה: די. די. די. מה אתה רוצה ממני? אני לא שמח… אני לא שמח… אז מה אתה רוצה ממני? שאגיד לך שאני מאושר?
ג’ינג’י: (נכנס) הי, המפקד.
מישה: סוף כל סוף. אני פשוט לא נזכרתי אם קבענו אצלי או בבית הקפה. אז אולי החברה מחכים לנו שם… בוא, נגש אליהם… אני עוד מעט אחזור, אבא… בוא ג’ינג’י – בוא נלך…
ג’ינג’י: אמרת לשפיל שאתה לבד, המפקד.
מישה: הייתי לבד כאשר דברתי עם שפילמן… אבל,
ג’ינג’י: זה יעלה לך ביוקר. שפיל לא אוהב שיעשו לו קונצים כאלה.
מישה: אני לא ידעתי שהוא יכנס… זו היתה הפתעה..נ..
ג’ינג’י: בוא קצת לחדר השני. אני אספר לך דבר חשוב… (פונה לאב) שמע, אתה לא היית מסתובב מעט ברחוב ששים ביפו וחפשת אחרי שפיל?
האב: אדוני, יש לי בקשה אליך – אני מוכרח לשוחח עם מישה – וזה ענין דחוף מאוד.
ג’ינג’י: (מתעלם מן האב) אז איפה השטר. הוא אמר לי לא לתת לפני שאני מקבל את השטר ביד שלי.
מישה: זה כבר חתום. (מוסר)
ג’ינג’י: (לוקח את השטר) נו, עכשיו ה“שטרינו” חתום. וזה פחות או יותר בסדר גמור.
האב: (חוטף את השטר מידי הג’ינג’י) תן את זה.
ג’ינג’י: (תוחב מכת אגרוף מתחת לחגורה של האב, האב הולך אחורנית ושוקע בתוך כורסא תוך אנחה כבדה) ימנית קטנה. וזה יוציא את האדון מה“פורמה” לכמה רגעים. מי הפרצוף הזה שיש לו אצבעות חצופות יותר מדי ארוכות, ומנסה לחטוף את השטר מהידים שלי?
מישה: אחד השכנים. תן. (את החפיסה)
ג’ינג’י: (בקריצה) שכנים הה? הייתי משער שזה האבא שלך, המפקד.
מישה: תן – אומרים לך.
ג’ינג’י: (תוך העברת החפיסה) שפיל הגיד לי. יש לו שנאה לחכות לתשלום – ולא כדאי לך להרגיז אותו – אז יפסיק לדאוג לך כמו האמא – תשמע ממני.
מישה: יהיה בסדר.
ג’ינג’י: איך זה “יהיה בסדר” אם יש לו “פקט” שלם מהשטרות שלך? יבוא יום וימכור אותך ב“אוקזיון” (האב נאנח ומנסה להתרומם)… תגיד לשכן שלא יתרומם. לא ירגיז אותי עוד פעם… אם אני אתן לו עוד “שמאלית” מוחצת עוד יקבל אצלי “אולקוס”… אל תהיה עצבני, יה מישה, תיכף תעשה “בנג” קטן ותהיה בעננים “מסטול” לאללה…
מישה: כן, בטח – אבל הוצאת לי טוב-טוב את הנשמה עד שבאת… (יוצא)
ג’ינג’י: (לאב) אדוני, שב בשקט – אז המכה תיכף תעבור לך, תנצ’ום חזק. לא בדרך הפה. זה רע מאוד. לא–לא–לא–, תנצ’ום בדרך האף – ותשאיר את הפה סגור. תסתכל. ככה. (עושה זאת) הי, סבא, אתה מסתכל עלי בעינים של זכוכית, למה?
האב: עזוב אותי.
ג’ינג’י: אתה לא מחוייב לכעוס עלי… אם אני כבר לא כועס. רק שתדע.
האב: לא עליך אני כועס.
ג’ינג’י: אבל זה יש פה ביזנס – אז בשביל מה פתאום אתה מתערב וחוטף שטרוֹת?! אני מקווה שלא תפתח את הפה שלך במשטרה. לפעמים עושים עבודה רק באגרוף ולפעמים עושים עבודה בסכין… זה תלוי מאוד. איך שלא יהיה שפיל ישתדל למצוא אותך. אז יותר טוב תשתוק כמו אילם. יש לך עוד כאבים? אל תגיד לי שהרבה, אל תהיה סתם שקרן. שמתי אצלך רק מכה כמעט שטוחה… במלוכסן… שרק הנצ’ימה נעצרה… הי, סבא, תגיד: אתה באמת כזה שכן שלו או שזה קצת “בלוף”?
האב: אני אביו של מישה.
ג’ינג’י: חה. חה. חה. “וולא איל עזים” האבא של המפקד. לא שכן – רק האבא האמיתי – זה באמת דבר יפה לשמוע… חה. חה. חה…
האב: מה מצחיק אותך כל כך?
ג’ינג’י: באמת תסלח לי. כבר לא צוחק יותר. זה אתה מבין, המסטולים הם כאלה שמוכרחים לקחת “דוזה” של “חומר”, זה כאילו אם לא יקח אין לו לנצ’ום אויר. כאילו שנחנק, חחחחח…. זה עוד כואב לך? עכשיו תשמע את האמת. פשוט הפרצוף שלך לא כל כך מצא חן בעיני, כשהיית מסתכל בי ומה פתאום אתה חוטף שטר הה? איך זה מתנהגים ככה? לא מנומס. (ועכשיו לעבר הדלת) הוא חולה, מישה. אני באמת מרחם. בעוד שנה שנתיים יהיה “חרמן” לגמרי… תשמע ממני…
לא יהיה לו כסף בשביל “בנג” ילך לגנוב… יסחוב מאלו הרצפטים… יכה רופאים… ישתולל… ולא איכפת לו כלום… העיקר להשיג ה“דוזה”. אתה לא מאמין איך שהוא היה איש צבאי בדרום… היה גבר מפואר – ותאמין או לא –בעל הרבה עשתונות… כמו שאומרים… אתה חושב שאני לא הרחתי תיכף שאתה אבא שלו? איפוא? עכשיו תשמע ותגיד: פעם חפשת את שפיל ברחוב ששים ביפו לדיבורים – חוך, צחקנו עליך שיש לך הרבה דאגת אב.
האב: הכרת את מישה בצבא?
ג’ינג’י: בטח שכן. הוא היה המפקד. הייתי מביא אתו פצועים על הג’יפ… איך שהוא לא היה מפקיר חבר – תאמין או לא – הייתי מוכן בשבילו… אני לא יודע מה…
האב: אז למה אתה הורס את חייו?
ג’ינג’י: אני? תראו את החכם הזה. – אני? איך זה אני?
האב: אז למה אתה מביא לו את הרעל הזה?
ג’ינג’י: הו, תראו עליו. אתה חושב שהוא יחידי? לא יה חביבי – אדוני – שלי, יש הרבה –הרבה… רק שאנשים עושים כאילו אין הרבה – דרך האצבעות. אם אני לא מביא לו – מביא לו מישהו אחר – נכון או לא? תחשוב. הוא מוכרח… אז מה – תראה אצלי – אם יש לו יסורים – אז אני לא אשים לב אף על פי שמחלה – מבין? מחלה – אף על פי שאין הסימנים הנכונים – כמו שאומרים –זה עולם מבולבל זה… אחד יש לו סריטה מילימטרית מריצים אותו למגן דוד באמצע הלילה… שוכב וכל האחיות רצות מסביב שואלות “מה יש לך – אוי” ופה יש אחד חולה אמיתי מאוד, אז אומרים לו אתה בריא כמו שור. איך זה שבריא? כל הלב אצלו עקור… אז עוזבים אותו להכות הראש במדרכה… אתה תשמע ממני… הוא יותר חולה מאלו שיש להם ניתוח… ככה זה המצב האמיתי – נכון או לא? אל תשתוק – תגיד – נכון – או לא? אתה לא מוכרח להאמין לי. רק תגיד – זה הכל, אז מה?
האב: אני לא יודע מה להגיד.
ג’ינג’י: אתה לא מגיד מפני שכועס עלי, הה?
האב: לא, כבר לא.
ג’ינג’י: אם אתה כן – אני מבקש סליחה על המקום, רוצה?
האב: לא. אין צורך.
ג’ינג’י: אל תגיד לי לא אם חושב כן. אדוני. אני לא אוהב “זבונים” כאלו– חושבים דבר אחד – יוצא להם דבר אחר לגמרי.
האב: זה בסדר, כבר התנצלת.
ג’ינג’י: אני לא מתכוון “התנצלת” – אני מתכוון להגיד לך סליחה רבה. רוצה?
האב: אולי כבר תניח לי?
ג’ינג’י: בסדר. למה לא? פעם היה הכל אחרת, כולם בעד אחד – אחד בעד כולם, ואיך שאהבנו את מישה. איך שאהבנו אותו…
האב: מי?
ג’ינג’י: החיילים שלו במלחמה. מי? חבל רק שלא מצא לנחוץ לבוא אצלי.
האב: לאן לבוא?
ג’ינג’י: לבוא אצלי בבקור. ואז אמא שלי אומרת: איך זה ידידים – אם לא בא אף פעם – בטוחה שאני שקרן, והמפקד לא חבר שלי בכלל. איך הנצ’ימה שלך כבר ברורה?
האב: הנשימה בסדר. מה הוא עושה שם עכשיו?
ג’ינג’י: לוקח זריקה. כשבאתי היה “חרמן” – פוחד אפילו אם יבוא אצלו עכבר קטן… תגיד לו, במצב הזה, לך. ילך… אבל אם הוא הרבה זמן “חרמן” הוא מתחיל להיות מסוכן… הוף… הוף… לא תאמין. ואם בן אדם עומד בינו לבין הסם – משוגל (מסוגל) אפילו להרוג… מפני שזה המלחמה שלו בעד החיים שלו… ולא אכפת לו התוצאות.
האב: מה אתה קורץ לי כל הזמן?
ג’ינג’י: קורץ? מה זה?
האב: עושה העויות בפּנים.
ג’ינג’י: זה נשאר לי מהפצצה בדרום… מתנה מהמצרים, אני אגיד לך אדוני – איך. עבדתי במכולת בתורת שליח – אז פטרו אותי – תגיד למה – מפני הנענוע הזה. לא בושה? אמר לי בעל המכולת, הקליינטים שלו לא אוהבים לראות את הפרצוף שלי… והוא מפסיד.. אז פיטר אותי… גם אבא שלי היה שואל תמיד למה אני מפזל בעינים… טוב שכבר הלך לעולמו… בגלל העינים האלה גרשו אותי מהצבא… חשבו שאני סתם “ארטיסט” איזה ג’וקר… חבל מאוד. בצבא זה כאילו יש באמת בית… הרבה בחורים טובים… אין בית – אין בית – הצטערתי. מה לעשות?
מישה: (נכנס. מפויס ורגוע)… משוחחים? אני חשבתי שהלכת (לאבא) ג’ינג’י, –
ג’ינג’י: כן, המפקד.
מישה: בוא אני אמזוג לך כוסית אחת טובה – אבל תיכף שתגיד מזל-טוב. בסדר?
ג’ינג’י: בשביל מה הסיבה?
מישה: (מחקה את דיבורו של הג’ינג’י) בשביל מה? בשביל נולד למפקד בן זכר – בן-פורת יוסף. זו הסיבה.
ג’ינג’י: באמת מזל-טוב. בן. שיגדל לחופה ולמעשים טובים – כמו שאומרים. זה באמת משמח את לבי, המפקד.
מישה: (מוזג) קח, ג’ינג’י.
ג’ינג’י: זה לא בשבילי זה בשביל אבא שלך (מוסר את הכוסית לאב הנדהם) הוא לא כועס עלי – שאני כבר בקשתי סליחה, לא המפקד. לפני ששותים – תשמע. (שר בזיוף) “האמני יום יבוא, טוב יהיה מבטיח לך…” זוכר? אלו היו ימים גדולים… הה?
מישה: בטח זוכר. לחיים. (משיקים כוס בכוס לחיי הג’יפ הישן).
ג’ינג’י: לחיים. חי, – לא מסכים. אם אבא שלך לא שותה אתנו – גם אני לא. איך זה שאתה (לאב) לא שמח במקרה הזה? תביא, תביא, תשתה, כמו סבא אמיתי…
מישה: תראה, אבא, אנחנו לא שותים לחיי… זה כוס לחיי הנכד שלך… ואליו אין לך שום טענות, אני מקווה.
ג’ינג’י: תשתה, באמת. תשתדל.
האב: בסדר… (מתרכך) טוב… לחיי הנכד… בסדר.
מישה: אין לנו עוד שם לתינוק – אז אולי נקרא לו אהרונציק… מה אתה אומר אבא?
האב: מה אמרת?
מישה: אהרונציק.
האב: (שופך את היין אל פניו של מישה) הא לך אהרונציק, פעם אחת ולתמיד.
מישה: אבא, אתה טועה…
האב: הלצות, הה? אני אראה לך הלצות על חשבון אחיך שנהרג.
מישה: אבא… אתה לא הבינות אותי… תקשיב לי ואני אסביר…
האב: אני לעולם לא אבין אותך (הולך לדלת) כפי הנראה… אתה גרמת למותו – ואתה עוד מעיז… (יוצא)
מישה: אבא… זו לא היתה הלצה… אבא – אל תלך עכשיו… אבא, אני דברתי ברצינות… הו, תמיד זה כך. הוא משגע אותי האבא הזה. (זורק את הכוסית לקיר)
מסך
מערכה ב' 🔗
(מתרחש בשעה 8 בערב אצל ד"ר ברגר)
מישה: (מנקה את היין מפניו ונגש לרופא מימין; הג’ינג’י נשען אל הקיר ומעשן סיגריה).
ד"ר: ובכן, הוא שפך את היין ישר לתוך הפנים?
מישה: כן. אמרתי לו שהייתי רוצה לקרוא לילד בשמו של אהרוניציק… והוא חשב שאני מתלוצץ… הו, אלוהים, אלוהים… (נאנח) זה שוב מתחיל…
ד"ר: מה יש?
מישה: שום דבר, הכאבים מתחילים.
ד"ר: שב, מישה.
מישה: רק רגע…
ד"ר: מישה, אתה חשבת שאני בתור ידיד ותיק אתן לך זריקה?
מישה: (יושב. כועס). לא.
ד"ר: באמת לא?
מישה: (בכעס) לא. לא חשבתי כך.
ד"ר: אתה לא צריך להתרגז.
מישה: בסדר.
ד"ר: אתה לא צריך לכעוס עלי. אתה יודע שפשוט אסור לי.
מישה: כן. אני יודע.
ד"ר: שמע, אגב, אתה יודע מה ההבדל בין אלכהוליסט ו“סמיסט”?
מישה: לא.
ד"ר: אלכוהוליסט שותה הרבה והולך הביתה להכות את אשתו – ו“סמיסט” מקבל ה“מנה” שלו, נכנס בשקט-בשקט הביתה וחוטף מכות מאשתו. (רצה להסיח את דעתו של מישה). הלצה גרועה, מה?
מישה: (נאנח בחשאי) כן, הלצה גרועה.
ד"ר: הכאבים נמשכים?
מישה: אל תשים לב – זה יעבור.
ד"ר: (מתהלך) שום רופא איננו אוהב מורפיניסט בחדר-הקבלה שלו. תמיד זה עסק ביש. ה“סמיסט” מנסה לעשות רושם טוב – עד שהוא מקבל את ה“מנה” שלו. הוא חולה מדי בכדי לעבוד – אבל הוא די בריא כדי להרים יד על הרופא ולפעמים לגנוב רצפטים (מישה קם והולך לעבר הדלת) ואז הרופא עומד בקונפליקט בין הרגש האנושי – והחוק… אתה הולך?
מישה: תשמע רוביק, אני באתי אליך. אני שמחתי לראות אותך. אתה לא הכרחת אותי לבוא… ובאתי מפני שאתך אני יכול לדבר – דוקטור או לא דוקטור – מפני שאני מוכרח לגמור עם זה… אבל…
ד"ר: או שזה יגמור אותך
מישה: כן. אז אתה לא מוכרח לפגוע בי עם כל מיני ספורים.
ד"ר: מישה, אני מצטער. רציתי רק לומר שלא תוכל להתרפא עם כל הנוחיות – רוביק או לא רוביק – בלי כאבים ובלי סבל…
מישה: מה זה שיך לענין?
ד"ר: אתה חמור גרם – בחיי, מה זה שייך לענין? אתה חושב שאני לא הייתי מאושר לרשום לך רצפט – ולגמור… לפתור2 את הבעיות האלה בדרך ההתנגדות הקלה… אבל זה לא יפתור מאומה… מבין?
מישה: כן, ד"ר.
ד"ר: (בכעס גדול) תפסיק לקרוא לי ד"ר.
מישה: בסדר, רוביק (מבין שפגע בד"ר שלא בצדק).
ד"ר: אז תקשיב, אתה לא תופש שהריצה שלך לדלת כמו ילד קטן, היא בדיוק הריצה שלך לסם?
מישה: זה הכל מה שיש לך לומר לי, (בטרוניה) הה??
ד"ר: לא. זה לא הכל. במקום לעמוד פנים מול פנים עם הבעיות שלך – אתה רוצה לצאת ולסגור את הדלת בפני או לקבל זריקה – ואז אתה סוגר את הדלת בפני כל העולם… מישה, מפעם לפעם אני אכאיב לך… תופש?
מישה: כן. (כהד)
ד"ר: אין לי ברירה אחרת.
מישה: כן, אני משער לעצמי.
ד"ר: ובלי כאבים לא נצליח לרפא – ולטובתך.
מישה: אני בנו של רופא שינים.
ד"ר: הזכרונות מכאיבים. אנחנו רוצים לשכוח ודוחסים את הכאב בחזרה למרתפים – אבל המרתפים מקבלים רשות דבור – גם בלי רשות. ולפעמים אנחנו מיצגים עולם שאיננו אחראים לו. התכונות שהוריש לך סבו של אבא עד הנחש הקדמון בגן-העדן. ננסה לגשש קצת. יחד.
מישה: שמע, אתה למדת לדבר. (מחייך) איזה נאום.
ד"ר: כן אני אוהב אותך. כשאתה מחייך מישה. (זה לא כל כך פשוט. אתן לך דוגמא: שני נערים עסקו בגניבה, כספורט, כשנתגלו החלו לברוח. לאחד היו רגליים ארוכות – הוא נמלט ונעשה מורה. לשני היו רגלים קצרות – הוא נתפש – ומאז הוא גנב מועד)… אז מה היה אחרי שהג’ינג’י הלך?
מישה: הג’ינג’י לא הלך. אבי חזר…
ד"ר: לא. אחרי ששפך את היין ישר אל פרצופך? זה לא יתכן.
מישה: עובדה. ועם אביה של אילנה… תאר לך… הוא יצא עכשיו לפנסיה בחברת האוטובוסים, והא חשב שאני גיבור, התמים הזה, שתהיה לי עבודה קבועה… משכורת טובה… גם אבי וגם אילנה הסתירו ממנו הכל… אז אבי יוצא לפרוזדור – והוא פוגש – את שמואלי… ושני המחותנים חוזרים… הוא “ירק דם” האבא היקר שלי… כשהיה צריך לחזור אלי… הייתי בטוח שילך לרחוץ ידים.
שמואלי: (נכנס ואחריו גורביץ) הו, מישה. שלום ומזל טוב. מזל טוב לכולם. (על הג’ינג’י) מי זה? הו, למה אני שואל? מה זה חשוב מי? בן אדם. חבר. יהודי. נכון! מישה – קוניאק. לכבוד הנכד שלי. אל תפגע מר גורביץ – הנכד שלנו. מה אתם עומדים? אני יודע בדיוק היכן המזַוֶוה… (מוזג) אוי מה אומר לך, מר גורביץ, הבן שלך – אדם יקר. אילו ראית איזה “בוקט” שושנים שלח לאילנה. (סופר את הנוכחים) מעולם לא ראיתי זר כל כך יפה. אף אחת מהיולדות לא קבלה זר כל כך מפואר… לחיים, רבותי. מה יש מר גורביץ? אל תהיה עצוב. אני יודע – זה לא רק נדמה-פשוט מזדקנים – ככה זה. מי חשב פעם ששמואלי יהיה סבא…? אבל מזדקנים – רק מהגיל)… קח, תשתה. שמע מישה, אני רוצה שתקראו לילד על שם אבי המנוח. מה דעתך, מר גורביץ?
האב: (במבוכה) הה… כן – לא רע.
שמואלי: (מחבק את מישה בכתפו) הי, בחור, בחור, בחור, אתה זוכר כשהיית מבקר את אילנה?… תמיד עם “מרה-שחורה”… “צודק” כזה קודר… אז גם אני וגם אשתי שמענו שהיית איזה “מטרוס” – מלח באניות… (קורץ בשמחה) כזה שבכל פורט יש לו אשה אחרת… אבל כשסיפרת על הצלקת… קודם חשבנו שזה מקטטה של מלחים שיכורים… אבל, אחר כך הלב שלנו התהפך לטובתך… אשתי הראשונה אמרה הוא “דווקא די בסדר”. נו, אז לבסוף היא שכנעה אותי, שמטרוס – מטרוס אבל בכל זאת בן אדם אינטליגנטי, ובן של ד“ר, זה גם כן לא הולך ברגל. אני פשוט לא יכול לשכוח את ה”בוקט“. זה לא השושנים – זה היחס של הבן-אדם… אז מה אמרה לי “הפלויניתטה” שלי? לא תאמינו. היא אמרה לי: “שרגא, כשאילנה נולדה ב”הדסה” אתה לא הבאת בכלל פרחים…" כזה מן זכרון טוב יש לה. הה, מישינקה. כל יום בא לבקר את אילנה… מתגנב לבית החולים, לא בשעות הביקור מפני שאין לו סבלנות לחכות לראות את אילנה ואת הילד… הה, תכשיט… זה נקרא יחס של הבן-אדם לרעהו. אולי תשתה עוד כוס, חבר?
ג’ינג’י: האדון הזה עשה לי כבוד – קורא לי חבר שלו, אז גם אולי אני אשלח פרחים – שתדבר עלי הרבה טובות, כמו על המפקד.
שמואלי: תשלח פרחים, תשלח. אילנה תשמח מאוד. אדם מצויין. תבוא עליך באמת ברכה. לא, אל תנסה לברוח לפני שאתה שותה אתי עוד כוסית. זה לא. “נישט-מיט-מיר”.
ג’ינגי': תראו עליו – אותי לא מחוייבים לבקש שתי פעמים – פעם אחת מספיק. (מוזג לעצמו) לחיי הבן הזכר, המפקד.
שמואלי: לחיים, חבר. הי, תראו. ראיתם? שמע, ווי ער פון גערגל אוין גערגל. איך שלגם בבת-אחת. מזוג, מישינקה.
ג’ינג’י: גם לי –
שמואלי: אדם יקר… ובכן רבותי, יש לי בשורה מאוד משמחת. אז שבו. איך להגיד לכם… “מהאט דוס כשר פרדינט”, אני מתכוון לפנסיה שלי. מהשבוע הבא – גמרתי עם הנהגות, ומי שיבוא במקומי בקואופרטיב – מישה. זה נקרא “מזל”, אני התחלתי כ“בעל-עגלה”, זיפזיף, סיליקט, גמלים, ואתה תתחיל תיכף3 עם שוסונים וטייגרים. כמו בימים מודרניים…
ג’ינג’י: (בערמומיות) הוא משוגל (מסוגל) להיות נהג א.א. המפקד.
שמואלי: למה לא? כמובן שמסוגל. לנהל מלחמה הוא היה מסוגל – לא? אז לנהוג… והזקנים צריכים פעם לצאת לפנסיה. מספיק. די ישבו ליד ההגה בקואופרטיב… ועכשיו הצעירים, בטייגרים, בשוסונים… “אנחנו מוסרים לך, חבר מישה, את המכונה רויאל טיגר מרק. – שקט שם – אחת הדוגמאות החדשות והחדישות והמפותחות ביותר בין האוטובוסים, לא רק במדינת ישראל, אלא בעולם כולו – נו, איך הנאום שלי? – 51 נוסעים בישיבה בלבד… (מוחא כף) מחיאות כפיים של כל החברים…” ומישה מתקבל לקואופרטיב.
ג’ינג’י: 51 בישיבה. וכשהוא נוסע אל למטה בקסטל… בירידה… יהיו 51 בשכיבה – כמו כלום. ישכבו על הבנקט… יפזר אותם כמו אגוזים שבורים…
מישה: ג’ינג’י – תפסיק עם זה.
ג’ינג’י: למה להפסיק?
שמואלי: תן לו לדבר, מישה, מה אתך? למה הוא התכוון היהודי הזה עם האגוזים השבורים?
ג’ינג’י: אני אגיד לך. יש באוטובוס ילדים, זקנים, נשים, “חמולות” גם – ונניח מישה מרגיש ברע – הלך ה“ברקס”… אז מה קורה? תחשוב רגע. לא יקרה אסון? תגיד?
מישה: נו, תמשיך. נשמע אותך עד הסוף, יה ג’וקר. היין עלה לך לראש – חחה?
ג’ינג’י: (מתחיל להבין)… מה אתה מביט כמו “רצח בעינים” – מה אני אמרתי? (נסוג) הה, הם לא הבינו בדיוק הענין ההוא של הבנקט. למשל, היה לי חבר שהיה מסוגל לנהוג ואפילו היה שיכור באלכהול, שיש לו ידים ברזלים – אף פעם לא רועדות – אז אם מתקלקל ה“ברקס” – עושה תיכף “הנד-ברקס”. מה אתה מסתכל בי כך, המפקד. אני אגיד לשפיל – והוא יהיה מבסוט לשמוע שיש לך עבודה – ואז יהיה לך גם כסף… ואם יהיה לך כסף – אז שפיל…
מישה: (מזנק ותופש את הג’נג’י בגרונו) עוד מילה אחת ואני גומר אותך, אתה שומע?
שמואלי: מישה, מה זה? מה זה? הוא ממש חונק אותו או מתלוצץ או מה?
האב: השתגעת – הרפה ממנו. מישה – מיד תפסיק.
מישה: מלה אחת ואני מחסל אותך. (מרפה)
ג’ינג’י: הי, שמע, אתה כמעט שנקת אותי. איזו מן חוכמה לתפוש אותי פתאום בגרגרת? גם כן הלצה. אין לי אפילו נצ’ימה.. הוף.
שמואלי: הוא קצת שתוי, כנראה. מישה, תתנהג – באמת. פוי. זה לא מתאים לך.
מישה: הוא סתם הרגיז אותי…
ג’ינג’י: בטח. אז איך אני פתאום מעליב אותו… תן יד.
מישה: שכח את זה.
שמואלי: זה “הטמפרמנט”. כשאני הייתי צעיר – הייתי בדיוק כזה. בדיוק. כמו מישה, כועס – ז’ץ. כמו פעם שהיה לי עסק עם אבו-עלי שלי בזיפזיף… כש“חמלנו” זיפזיף בגמלים לפני שהייתי “בעל-עגולה”. אז מה מישה, מתי נגשים למזכירות הקואפרטיב… גבור שלי.
מישה: אני צריך לחשוב. מה אומרת אילנה להצעה?
שמואלי: בדיוק כמוך. צריך לחשוב. אני לא מבין אתכם. זו משכורת טובה. ראשית ו“השנית” איזה “גליקו” יש לך שם בפלסטיק? תעביר אלפי נוסעים… זו משרה – רק לגשת ולקטוף ישר מן העץ. בת יחידה – אז אתה כמו בן אצלי… אתה עוד תבחר לועד – תראה. אז מתי נגש?
מישה: אולי בסוף השבוע – בסדר? אני צריך לשוחח עם אילנה.
שמואלי: בסדר. אני אף פעם לא התיעצתי עם ה“פלוינסטה” שלי – אבל, מילא, אילנה – זה ענין אחר לגמרי באמת… להתראות אנשים יקרים… להתראות. שלום (שמואלי יוצא)
האב: שלום (ועכשיו תסלח לו לג’ינג’י). אני רוצה להשאר עם מישה לבד. אדוני?
ג’ינג’י: “אדוני” זה אתה אומר לי, אדוני?
האב: כן, לך אדוני.
ג’ינג’י: איך אתה אומר את זה – מנומס, או לא?
האב: שמע, אולי תלך כבר. האדם הזה מוציא אותי מהכלים.
ג’ינג’י: עשרה כמוך לא ידברו אלי כך, בעלבון (יושב)
מישה: די, ג’ינג’י, תפסיק לעשות ענינים, קח את הרגלים ותסתלק.
ג’ינג’י: אלו מלים. (ועכשיו לאב) שומע איך מדבר בן-אדם. לא אומר “אדוני” כמו מתכוון להגיד “שרמוטה”. להתראות, המפקד.
מישה: להתראות ג’ינגי' (ג’ינג’י יוצא)
האב: חברים נאים בחרת לך.
מישה: עד שהוא קיבל “שוק” במלחמה – הוא היה לוחם רציני – הג’ינג’י הזה.
האב: כן, גם כשהוא הרים יד על אבא שלך.
מישה: תפסיק.
האב: אתה לא מתבייש להגן עליו?
מישה: הוא לא רגיל שיחטפו לו משהו ישר מהידים – אז תפסיק עם זה. מה רצית להגיד לי?
האב: אני רוצה שתבטיח לי שלא תקבל את ההצעה של הנהיגה באוטובוס.
מישה: אל תאיץ בי. תן לי קצת לחשוב.
האב: אתה תבטיח לי שלא תסכים להצעתו של שמואלי.
מישה: אני נוהג באופנע – ואני נהגתי בג’יפ – ואני לא מבטיח בינתיים שום דבר.
האב: שום דבר?
מישה: שום דבר.
האב: אני לא אתן לך, שומע? אני לא אתן.
מישה: אתה לא תתן – הה? שוב הדיבורים האלה.
האב: אני לא רוצה לקרוא בעתון שהבן שלי גרם למוות של עשרות אנשים. אתה לא אחראי גם לעצמך… תקשיב מה שאני אומר לך. – במצב שאתה נמצא…
מישה: לא רוצה לשמוע אותך. אז אל תתחיל אתי עכשיו על המצב “שאני נמצא” – ועם ההטפה הזאת.
האב: זו לא הטפת מוסר – אני לא אתן לך להיות רוצח.
מישה: מי שמדבר – אתה שכחת שאני כבר הייתי. לא רוצה לשמוע אותך – ועזוב אותי, ותשאיר אותי לבד.
האב: לפני שאלך אתה תבטיח לי שלא תנהג באוטובוס?
מישה: אתה שם תקליט, אתה שוכח להוריד אותו. די. די. די. מספיק לי להיום.
האב: מה אמרת?
מישה: אתה שמעת אותי די טוב. עצות אתה יודע לתת. לך וטרטר עם המקדח שלך – ותפסיק פעם, אחת ולתמיד – לחשוב שאתה היועץ הכי טוב בעולם, אני זוכר, כשהלכתי למלחמה, אמרת לי: “תזהר. מישה”. חשבת שזה משחק ילדים, הה, כששלחת אותי למלחמה עם “תזהר, מישה” – זה היה עצום.
האב: לא אני שלחתי אותך. (בכאב ובכעס)
מישה: אתה לא – הה? אז אף אחד לא, בסדר, אני לא אמרתי שום דבר (בלעג) איש לא שלח ואיש לא נהרג – טוב? ונשחק מחבואים או ב“פרה עיוורת” – ונקשור את העינים.
האב: אתה יודע בדיוק כמוני שלא היתה ברירה אחרת – אז אל תאשים אחרים.
מישה: אי אפשר להחזיר את הזמן אחורנית – ואתה לא תופש בכלל על מה אני מדבר –אני כבר לא הילד הקטן שאתה נותן לו עצות… שאי-אפשר לחזור “משם” – ושאתה שוב תתחיל “להתלבש” עלי… ושאתה שוב תהיה האבא הגדול והנורא, שמפחדים ממנו ואוהבים אותו ומכבדים אותו רק בגלל זה שהוא האבא… מפני שאילו היית אצלי בפלוגה – היו שולחים אותך למטבח לקלף תפוחי-אדמה. מפני שאולי אתה לא שווה יותר… ואתה לא מבין שאי אפשר, אחרי הריחות של לוי ולוסטינג ששכבו בשדה… לרחוץ את הידים בליזול – ולהגיד ששום דבר לא היה – ושוב לתת עצות. אתה לא ראית – אבל אני יכול לספר לך… זה מוכרח כבר פעם להכנס לך לראש אם אתה לא אטום לגמרי.
האב: מה כל הדיבורים האלה שייכים לנהיגה שלך?
מישה: זה מה שאתה חושב. “תזהר, מישה” אבל מוכרחים להתקיים אז הורגים…ואם מוכרחים לחיות – אז לוקחים ריזיקו – גם אם האבא הטוב והנורא לא כל כך חושב שזה “בסדר גמור”… אני מוכרח כסף… נולד ילד ולא אתה תפרנס אותו. מובן? יש לי אילנה שהרבה חדשים לא תוכל לעבוד – ולא אתה תשלם במכולת. יש לי חובות, שאפילו אם אני אעמוד על הראש אתה לא תשלם. ולמה כן? אז מה אני עושה עם העצות שלך – מלבד לכתוב אותן על הנייר ולסתום עם הנייר הזה בקבוק קוניאק “מדיצינאל” – שיהיה לך לבריאות אז מה אתה רוצה מחיי – אולי תגיד לי?
האב: היתה לך כבר התקפה כזאת לפני שברחת להיות מלח – גם אז חשבת שאתה חכם גדול – ועזבת את הצבא.
מישה: אני ברחתי, אבא. עשר שנים שאני בורח, אבא. עכשיו יש לי ילד, אבא, – ואני לא יודע מה אני אתן לו… ואני רוצה לברוח גם ממנו… זה אתה מבין? ואם אני אהיה כמוך – ולמה שלא אהיה כמוך? – אני לא יותר טוב ממך – אז אולי אסור היה לתת לו חיים… זה אתה מסוגל להבין – אם אתה לא חרש לגמרי? אתה רוצה שאני ארים ידים ואכנע – זה הדבר הכי קל בעולם, עכשיו תבין אותי פעם.
האב: המורפיום מדבר מגרונך.
מישה: זה כל מה שאתה יודע להגיד – הה? איזו צעקה אתה רוצה שאני אצעק כדי שפעם תבין אותי?? איזה? אני ברחתי מן היבשה אל הים… אבל אי אפשר לברוח… אז הלכתי לבחורות בנמל… ורציתי למות… מפני שאני מחפש את עצמי ואני לא מוצא… מפני שאין לי כתובת בשביל כל ה“בלגן”… (הזה ששמו חיים) ואני מוכרח לדעת מדוע כל זה כך?… ותמיד הייתי חלש בפתרונות… ואני לא רוצה רק לשאול –… זה לא השיעורים בבית הספר, שרושמים אותך ביומן – שום סרגל וציונים טובים לא יעזרו לי… אבא, השתדל, בשם אלוהים, השתדל לחשוב שאני לא מפלצת. הם שרו “האמיני יום יבוא” כל התמימים ש“הלכו” – כדי שאתה תוכל להמשיך לתת עצות? אז זה כל מה שאתה יודע לומר לי – מה מדבר אצלי מהגרון – הה? ואתה כל כך בטוח שאתה מבין ויודע. שאין לך שום טעות בחשבון?
האב: אני לא מבין אותך.
מישה: מי מבין? אתה חושב שאני מבין? זה הורס כל פעם שאני חולם על הילדה של מולכו – זה אתה מבין?
האב: היא נדרסה בגיל שש, לפני כל הרבה שנים, אתה השתגעת לגמרי.
מישה: אני השתגעתי – בסדר. לך תמיד הכל ברור – בסדר. אז אולי תגיד לי מדוע היא יושבת בתוך הנשמה שלי יותר מאילנה? נו, תגיד? ואני הבטחתי לה להתחתן איתה, תאר לעצמך, אבל באו ה“טייארים” הגדולים של מכונית המשא – וגמרו אותה לדיסה… אתה לא ראית איך הבשר… אז אני אספר לך על לוי… על הפגזים… ואם הבת של מולכו קיימת יותר ממך – זה אתה מבין? אני שומע אותה, אז איך זה? אני חושב שהיא מטלפנת אלי – וזה בטח שגעון. אבל אני לא משוגע. אז אני לוקח את האופנע ונוסע “פול-ספיד” –לברוח מהקולות…
האב: אולי תתן לי לי לומר משהוא
מישה: שמעתי אותך. מה אתה מביט בי כך? עשר שנים שאני בורח, ואני שואל את עצמי: מישה, מי אתה? מצחיק נורא, הה? אז אני אספר לך שתבין. פעם ראיתי עננים בנאפולי, כל הלילה ירד גשם – ואני שתיתי… עברתי מבאר לבאר – ושתיתי… אבל לא ידעתי מה אני רוצה לשכוח. בסופו של הלילה הארוך… מלח בנמל זר… גשם… היו תריסים ירוקים – וכיור רחצה טפטף, ותינוק צרח בחדר הסמוך, והאיטלקיה נחרה בפה פתוח – ואני לא זכרתי בכלל מה היה ואיך היה, והבשר שלה היה מגולה וירוק מהאור… ואני פקחתי עינים והבטתי בתקרה ופתאום, כן בנאפולי, מלח, שתוי, זכרתי את העץ שהיה ליד חלון חדר הילדים, וחשבתי שאתה אף פעם לא שרת לי לפני השינה…
האב: זה מה שיש לך לספר לי? הא?
מישה: ואני שכבתי ליד האשה הזרה ההיא, בחור בגילי, ורציתי פעם לבכות4 מפני שאבא שלי ידע לשיר שיר ערש – וכל הלילה טפטף הגשם – והברז בכיור היה מקולקל, וחשבתי שהחיים שלי נגמרים… אבל לא היו לי דמעות בעינים… ורק שאלתי את עצמי ממה אני בורח ואל מה יש לי לחזור: כבישים, בתי קפה וכבישים, וחשבתי שנלחמנו במלחמה על אדמה – זהו על אדמה וגבעות… ואז זכרתי את השתיל בעציץ, של ט’ו בשבט… וזהו כל מה שיש לי שם – מצחיק נורא, מה? אבל, שם, בלילה בניאפולי – חשבתי שהחברה נהרגו על הגבעות בדרום רק בגלל העציצים… ומי שלא נהרג כמוני, שוב חזר אל האספלט והתחיל למדוד את המדרכות… וחשב שהוא לבד… נורא לבד… מפני שגם אבא זה מקרה… אבל אבא זה מקרה אבוד שאי-אפשר להחליף אותו – ואם כבר אפשר – אז אתה כבר מבוגר מדי – והאבא כבר מוברג לך טוב טוב בתוך הנשמה, ואתה פתאום יותר מדי דומה למה שרצית לברוח ממנו… וזה כמו שצובעים על החלודה באניה… החלודה למטה – ולמעלה יש צבע… וכך בהרבה דברים: החלודה אוכלת – אבל יש צבע טרי… לכסות… להסתיר… אז ברחתי מהזכרונות – אל הבשר… לפי הקילו… לפי הלירטה… לפי הדרכמה… וכל הזמן מטרטר לי המקדח החשמלי שלך בתוך הנשמה… והחברה שפתחו את הפה וצעקו “אמא’לה” עוד איך צעקו… ואני כל הזמן רציתי לרחוץ את הידיים כדי למחוק פעם את הזוהמה והדם – אבל לא מצאתי שום ברז שיודע לעשות את זה… שום ברז שיש בו מים כדי לרחוץ… כדי לשטוף את הזכרונות הארורים… זה אתה מבין?
האב: גמרת?
מישה: כן. גמרתי. אתה שוב לא מבין.
האב: אני מבין רק דבר אחד – שאם אתה הולך לנהוג – אעשה שני דברים – אספר לשמואלי את כל האמת – ואני אדאג לכך שישללו ממך את רשיון הנהיגה.
מישה: (נגש אל אביו ותופש בחולצתו) אתה תדאג שישללו ממני את הרשיון? – אם אתה תעיז לגשת ולספר –
האב: נו, תרים יד – תכה אותי. (נכנסת אילנה והילד בזרועותיה) אתה אשם במות אחיך, –אתה שומע? – ואני לא אתן לך להיות אחראי למותם של עוד אנשים… אני מזהיר אותך… (מישה נשבר. הוא מרפה מאחיזתו, בוכה – ורואה את אילנה.
מישה: הו, אלוהים, אלוהים. (יושב ומכסה על פניו תוך בכי ורעדה… מה אתה לאב) רוצה ממני?,אילנה, את עזבת לפני הזמן?
אילנה: כן, מישה.
מישה: כן?
אילנה: בוא, תסתכל. (מישה לא זז)
(אילנה יוצאת וחוזרת בלי התינוק, צפירת מכונית)
אילנה: מר גורביץ, אני הזמנתי טקסי שהביא אותי מבית החולים…
האב: בסדר, אילנה, אני אשלם (לפני שהוא יוצא) מוטב שתשכבי ותנוחי…
אילנה: אני נחתי די. הספיק לי.
האב: כרצונך.
אילנה: מה עושים אתך, מישה?
מישה: אמרתי לך כבר עשרים פעם – עוזבים אותי.
אילנה: כן. אתה פותר הכל בקלות, ואם אני אעזוב אותך ואקח את הילד אתי – אתה תרוץ לרחוב ששים ביפו ותמשיך לרחם על עצמך, ההה – זה בדיוק מה שתעשה, הה? אילו לא ידעתי זאת.
מישה: את לועגת לי?
אילנה: לא. ואתה יודע שלא. אבא בא לבית חולים. כל פעם שאל “והיכן מישה” – ואני שקרתי לו. ספרתי לו מעשיות שהיית והלכת. שקבלת רשות להכנס לפני זמן הביקור, שהבאת פרחים… והיו שם נשים, וליד כל מיטה היה האב. שום אשה לא רבצה על מטתה גלמודה, כאילו היתה חית יער המביאה גוריה בחשיכה, באפלה… ורק אתה לא באת. הכל אני עלולה להבין – אבל איך להסביר את זה? נו, תגיד – יש לך תשובה?
מישה: לא, אין לי.
אילנה: אז לא רציתי להשאר אפילו עוד יום, עוד שעה, עוד רגע… רציתי להביט בפניך – ולנסות להבין – ומישה, אני לא מבינה מאומה. לא מבינה – לא מבינה – לא מבינה. אני יודעת ועדים היינו שאני יודעת שאתה חולה – אבל אתה מסוגל ללכת. לבוא ולראות – לא אותי – בסדר? לא אותי – את הילד שאתה אחראי לו מרגע שהוא צעק את הצעקה הראשונה שלו. ושאי אפשר לשקר לו ולרמות אותו… – איזה מן משחק מכוער אתה משחק בנו? איך זה שלא באת? שותק, הה?
מישה: מה את רוצה שאגיד?
אילנה: לא יודעת. אני רוצה לשמוע את קולך… אני לא יכולה כך… הבן שלנו… הביאו אותו והניחו אותו לצדי… ואני חפשתי אותך בו – כשאתה היית תינוק… ואז שאלתי את עצמי – איזה מן אדם הוא יהיה – אם הוא הבן שלך וספרתי את השעות, את הרגעים – אמרתי לעצמי שזה לא יתכן – מישה יבוא. ופתאום… כלום… מסדרונות… הייתי יוצאת למסדרון… ואמרו לי שאסור לי… אבל אני שמעתי איך הצירים בדלתות… החריקה…ואתה לא באת… הדלתות נפתחו אלפי פעמים… ואתה לא באת… והיו מסדרונות ארוכים… ארוכים… ויום יום הייתי חייבת לראות את החיוך המאושר, התמים של כל ההורים שהיו שם… והלכו לראות את התינוקות מעבר לחלונות מרושתים… וחזרו וספרו… ואתה לא באת. ואני התביישתי לבכות – אבל בלילות… כשהייתה דממה… אז נשכתי את הכר, זה הכל. זה אתה מבין. לקבל סטירת-לחי כזו… יריקה בפנים – ולמה? אני שואלת למה? מה יהיה איתנו, מישה?
מישה: אני לא יודע?
אילנה: [שורה לא ברורה…] ולתמיד?
מישה: לא יודע.
אילנה: חשבתי – הילד – אבל גם זה לא עזר.
מישה: אולי כבר שום דבר… לא התגעגעתי אליך…
אילנה: לא?
מישה: לא. הייתי לבד – והיה לי טוב – ולא התגעגעתי אליך.
אילנה: ואל התינוק?
מישה: לא.
אילנה: אתה אומר זאת מפני שהכאבתי לך? – אני יודעת. אתה משיב לי מידה כנגד מידה.
מישה: זה לא כך. כל מילה שלך – אילני – היא אמת.
אילנה: אתה אמרת אילני?
מישה: כן – אמרתי.
אילנה: אינך אוהב אותי.
מישה: אני לא יודע. – אני לא יודע.
האב: סדרתי. אולי לפחות תשבי.
אילנה: (ליד החלון, בגבה) זה בסדר, הכל ב-ס-ד-ר גמור.
האב: עלינו לסכם את ענין העבודה של מישה. מוכרחים לסכם.
אילנה: אני מקשיבה, (בגבה) מר גורביץ.
האב: את אמרת לאביך שתעייני בהצעה זו של הנהיגה?
אילנה: כן, אמרתי.
האב: מה יש לעיין כאן, כשהדברים פשוטים כל כך?
אילנה: תקשיב לי, מר גורביץ. אני חשבתי שאחזור הביתה ואדבר עם מישה ואומר לו שהילד מחייב. ואם הוא יבין זאת – אבל באמת יבין – ויחד אתי, נעזור לו לעבור את המשבר, מפני שיש אחריות אחרת עכשיו.
האב: למען האמת – זהו בדיוק מה שמישה אמר לי.
אילנה: מה הוא אמר?
האב: “אני מוכרח כסף” – הוא אמר – “יש לי ילד – ולא אתה תפרנס אותו. יש לי אשה שהרבה חדשים לא תוכל לעבוד ולא אתה תתן לה אוכל. יש לי חובות שאתה לא תשלם אותם” – אלו הם דבריו של מישה – לא שלי, ואני כמובן… כמו כל אדם… ברגע שהוא צריך להחליט…
אילנה: כשנכנסתי אני שמעתי את דבריך, מר גורביץ – אתה אמרת לו שהוא אשם במוות של אחיו – ואינך רוצה שיגרום למותם של אחרים…
האב: בדיוק כך,– אולם הבה נהיה מעשיים… את אדם שקול ואחראי, ואת מוכנה לקחת אחריות כזו על עצמך – לתת לו ללכת לנהוג באוטובוס?
אילנה: זהו מה שחשבתי – וטעיתי. אני עבדתי בחדר ניתוחים, מר גורביץ, וכל פעם ראיתי כיצד מחזירים לחיים איזה יצור אנושי… כשהוא כבר על הסף… ואני מאמינה שאין אדם מובס עד שהוא בעצמו חושב כך, נכנע… ואני מאמינה שחייבים להלחם… אם רוצים לחיות… ואין חיים בלי חטא ובלי מכאוב… ובלי יסורים… אבל כאשר נכנסתי לכאן – וראיתי שמישה מרים ידים ונכנע… ואומר שהוא מובס… שזהו זה… לשם מה אני מדברת? בין כה וכה שום דבר לא יעזור – ואני חשבתי פעם שמישה אינו מקרה אבוד… ואני אגיד לך מדוע – מפני שהוא, אולי רק הוא – לא שכח את האלונקות על הג’יפ… אבל עכשיו כשהוא אומר “שמתים אינם מסוגלים לאהוב” – אז אולי צריך באמת להעביר קו – להניח מצבה – ולשכוח… מישה.
מישה: כן.
אילנה: אולי תסביר משהו שאינני מבינה (שתיקה)… אתה רצית לקבל את הנהגות?
מישה: כן.
האב: אני הזהרתי אותו שאספר לשמואלי ואדאג שישללו ממנו את רשיון הנהגות, ונוסף על כך…
אילנה: (בצעקה) תפסיק, מר גורביץ.
האב: אילנה – איך את מדברת אלי?
אילנה: אני יודעת שעצבים לעולם אינם צודקים… אבל אתה אמרת לו ששלילת הרשיון היא עונש על מוות שהוא לא אחראי עבורו… אתה לא ניסית שהוא יפסיק פעם לברוח מהתאונה… אלא פתחת שוב ושוב את הצלקות… מישהו יקום לתחיה אם תמשיך למרר לבנך את חייו עם זכרון האופנע ואהרונציק… בן אחד מת – והשני חי, חי, חי – אז אתה רוצה לקבור את שניהם בקבר אחים אחד – אני לא מבינה אותך, מר גורביץ – באמת לא. – טוב, אני – אולי אסור לי להתערב, – אבל השתדל להיות הגיוני – אני יודעת שאתה רוצה בטובתו – אבל הדרך לגיהנום, כנראה, תמיד, רצופה כוונות טובות… (טלפון) הלו. מי? שפילמן. רגע אחד, בבקשה. כן הוא פה. מישה שפילמן רוצה לדבר איתך.
מישה: תגידי לו שאחר כך, אין לי עצבים בשבילו…
אילנה: (בטלפון) הוא מבקש שתצלצל יותר מאוחר. מה? אשתו מדברת. כמה הוא חייב לך? הה? אלפיים וחמש מאות… רק רגע. בבקשה. מישה, נדמה לי שאתה חייב לגשת…
מישה: (בטלפון) מה יש שפילמן? מה בוער לך? בחברת האוטובוסים? אני עוד לא יודע. אסור לי לנהוג באוטובוס במצבי כיום… כשאתה זקוק לבני אדם אז כל אחד יכול לצחוק עליך… הוא רצה שאני אחתום לו על התחייבות – שהוא יוריד לי כל חודש מהעבודה – שאסור לי לקבל (באוטובוסים).
האב: אתה חייב לו אלפיים וחמש מאות?
מישה: אבא, עזוב את זה. (נכנס שמואלי) תשאיר קצת דאגות גם לי, טוב?
שמואלי: מהו השגעון לעזוב את בית החולים לפני הזמן?
אילנה: אמא לא סיפרה לך?
שמואלי: אמא. אמא. אף פעם היא לא יודעת לקבל טלפון – אם אומרים לה שיש ישיבה ברחוב שפינוזה – אז היא שולחת אותי לרחוב שבזי. היא בטח בלבלה שוב את היוצרות – האמא שלך. אני חושב שהיא פשוט פוחדת מהמכשיר ההוא, השחור, על השולחן, פוחדת מהטלפון… חה. חה. חה. ששותק-שותק… ופתאום פרררר…. אז מה? – התגעגעת למישינקה – ומהרת הביתה. זהו מה שקוראים אהבה אמיתית – כמו, ממש, בספרים… היכן הנכד שלי? אני מוכרח לראות אותו…
אילנה: הוא ישן עכשיו.
שמואלי: רק הצצה. אני אגש על בהונות הרגלים… ששש… סבא שמואלי… הולך להציץ בנכד… ששש… שש. (יוצא)
אילנה: נו, איך אני יכולה לספר לו את האמת?
מישה: אם את לא תספרי – אני אהיה מוכרח.
האב: מוטב שאלך עכשיו.
שמואלי: אתה הולך, מחותן?
האב: כן. אני חייב ללכת.
שמואלי: איך זה?
האב: איך זה – מה?
שמואלי: ושום מבט קל ב“היליקה נשומה” – בייצור המתוק שישן שם?
האב: אני כבר הסתכלתי (יוצא בלי לומר שלום).
שמואלי: הוא יצא בלי לומר שלום – אתם התקוטטתם או מה?
אילנה: לא. אבל איך להגיד לך, אבא – היה בירור דברים…
שמואלי: אז כששמואלי בא – מפסיקים את הבירור?
מישה: תספרי לו את האמת.
אילנה: אני?
מישה: שמע, שמואלי, ובכן… איך להגיד לך… אני לא בקרתי את אילנה בבית החולים…
שמואלי: חה. חה. חה. הוא לא בקר את אילנה בבית החולים. חה. חה. חה. זה באמת משעשע מאוד.
מישה: אני מדבר ברצינות.
שמואלי: חה. חה. חה. ברצינות הוא מדבר. חה. חה. חה. הוא מדבר ברצינות… חה. חה. חה…
מישה: אני לא צוחק.
שמואלי: אבל אני צוחק… אתה לא בקרת בבית החולים לראות את הילד?
מישה: לא.
שמואלי: חה. חה. חה. אז זאת אומרת שהפרחים ה“בוקט” בא בעצמו… איזה מן המצאות יש לו לבחור הזה, ועוד מעמיד פנים – “אני מדבר ברצינות” – מה אתם בטח התערבתם שתצליחו להתל בי. הה? אני באמת קראתי פעם בעתון איך שאשה אחת אמרה לבעל שלה… אני לא זוכר בדיוק – אבל גם כן התערבות… אז אני לא זוכר מה הוא אמר לה… אבל זה היה מצחיק מאוד.
אילנה: אבא, תקשיב למה שמישה אומר לך.
שמואלי: (קופא) זו לא הלצה?
אילנה: לא, אבא.
שמואלי: (נבוך מאוד) אני לא מבין… אבל נשמע… אתם מדברים באופן מוזר כל כך… אבל הרי התינוק בסדר – לא? או שהרופאים אומרים שהוא נולד חס וחלילה, עם איזה מום מלידה? למה אתם שותקים?
אילנה: (תוך בכי ויציאה לחדר הסמוך) זה לא הילד – אבא… אין בו כל מום… (יוצאת)
שמואלי: היא בכתה (הלום)
מישה: כן.
שמואלי: אז מה יש לך לספר לי – אם אילנה בוכה. אני לא זוכר שהיא… (בכתה) מה קרה כאן?
מישה: בבית החולים התרגלתי לקחת סמים כדי להקל את הכאבים – ואני לא יכול להפסיק.
שמואלי: (נבוך, כהד) ההה. להפסיק… לא מהמלחמה…
מישה: ומשום כך אני לא אקבל את הנהיגה.
שמואלי: אבל הענין כבר מסודר. כל הקואופרטיב יודע.
מישה: אתה לא תופש שמואלי. אם אני אנהג באוטובוס – זה כאילו הובלתי אנשים למוות בטוח. תקשיב לי. לפי העינים שלך אני רואה שאתה לא מבין. אז זה כך. יש שעות שאני לא כל כך שליט על החושים שלי… ואז, אם אני, נניח, נוסע במורד על הקסטל… עם האוטובוס מלא נוסעים אז…
שמואלי: זה בדיוק מה שאמר הג’ינג’י ההוא.
מישה: ולכן אסור לי.
שמואלי: (כהד) אסור לך. עכשיו אני מבין… אבל הם יצחקו ממני – איך אתה יכול לעשות לי את זה? מה אני אגיד עכשיו לועד? מוטב להקבר באדמה מאשר…
מישה: תגיד שאני לא רוצה, שברגע האחרון התחרטתי מפני שיש לי עבודה אחרת, יותר טובה.
שמואלי: יותר טובה. ולמה אתה מספר לי הכל עכשיו – כשזה מאוחר… אני אף פעם לא שיקרתי… נכון שאני לא האיש הכי חכם בעולם – אבל כולם ידעו שמואלי זו “מלה על דברתו” – זה כבוד… לא גאון – אבל אדם ממוצע… הגון… אז איך אני יכול אחרי שלושים שנה… להביט להם בפנים ולשקר… עכשיו כשכולם ותיקים… עם קרחות. עם שערות שיבה – עם נכדים… אז פתאום, “אוף-דער-עלטער” – ואני תמיד חשבתי איזה יחס נפלא לבת שלי – ועכשיו היא בוכה בגללך… אז אתה בכלל שלחת לה פרחים?
מישה: לא שלחתי.
שמואלי: ובאמת לא ביקרת אותה?
מישה: לא. לא ביקרתי אותה.
שמואלי: אז זה הכל “בלוף” (בעצב רב) מישה… אני לא יכול להאמין… מה קרה? היא לא בסדר הבת שלי? (שתיקה)
מישה: היא בסדר גמור.
שמואלי: אז, באמת – למה לא היית בבית חולים? טוב. טוב. אני לא אשאל. אבל אני אגיד לך – שאתה שובר אותי… אז אם היו לך צרות – למה לא באת אלי? מה אני – אדם זר שככה מתנהגים אתי?
מישה: לא. אתה אדם לא זר. באמת לא.
שמואלי: עכשיו אני מבין מדוע תמיד לא הספיק לכם הכסף. התרופות עולות הרבה, הה?
מישה: כן.
שמואלי: ויש לך חובות?
מישה: כן. יש חובות.
שמואלי: כמה?
מישה: אלפיים וחמש מאות.
שמואלי: טוב, שיהיה כך. מה אני יכול לעשות? הלכו החלומות על פנסיה… תמיד יש מזל כזה… פעם היו חסכונות… אז גרנו בצריף במחלול… ופעם בחורף… הגלים של הים…אז תמיד כך… אז טוב. שמואלי כבר בלע הרבה צרות בחיים שלו – אז, מילא, מילא, מה אני יכול לעשות. פעם זה הגלים של הים… ופעם זה מחלה ופעם צריך לחתן את הבת… וצריך שהיא תלמד… וכשבסוף אתה חושב שיש שקט ויש פנסיה… אז מילא, אני אגיד לועד – שלא. אני אתבייש להכנס… ואני לא יודע איך להתחיל להגיד… אבל שמואלי ילך לבנק, ילך, כמו “טטלה” ילך – וישלם… ישלם… כמו תמיד… ישלם… אין ברירה בעוד איך"… אתה צריך לשלם הכל בבת אחת?
מישה: אני לא אקח ממך פרוטה.
שמואלי: איך זה לא?
מישה: אף פרוטה – מפני שאתה לא יכול לשלם את “הענינים” האלה כל ימי חייך ואני לא מסוגל להפסיק – ואין גרז' שיכול לסדר לי חלקי חילוף בנשמה… אני לא אקח ממך את החסכונות – זה לא. (שם ידו בכתף שמואלי היושב מדוכא) אני מצטער שמואלי, תאמין לי שאני…
(אילנה נכנסת עם התינוק)
אילנה: הוא התעורר.
שמואלי: תני לי אותו… (לוקח) הו, הנכדל… הנכדל… איך שהוא נושם בשקט, בשקט, כמו מכונה טובה על אספלט… ושאני אהיה כפרתך, הנכדל… (מתהלך ומזמר תוך בכי חרישי) יבבב…. בי… איי… אבינו מלכנו, חננו ועננו, כי אין בנו מעשים… עשה עמנו צדקה וחסד. עשה עמנו צדקה וחסד. יבבבי… בי… בי… (בכי חנוק)
אילנה: אבא – די.
שמואלי: אני לא בוכה, לא, לא זה רק כך… אני שר… אני שר לנכד שלי… מה אתם רוצים ממני? (בוכה) (קם) אתה מצטער, הא, עכשיו אתה אומר לי. את הטוב לב שלי אפשר לנצל, לצחוק לי מאחורי הגב כאילו הייתי אידיוט, האמנתי בך ואתה רימית אותי, עשית אותי לצחוק, אתה יודע מה מגיע לך בעד דבר כזה?
מישה: אתה צודק שמואלי.
שמואלי: מה אמרת?
מישה: שאתה צודק שמואלי.
שמואלי: אז אתה, – לא בוקט, לא פרחים, לא לא לא, רק שקר, שקר…
מישה: שמואלי…
שמואלי: איך זה שאדם כמוך לוקח לו אחריות שיהיו לו ילדים. תגיד לי? תענה לי!
מערכה ג' 🔗
מתרחש אצל דר' ברגר ערב, 20/6/59
ד"ר: (פונה לקהל)…. רציתי להבין, יחד עם מישה, את משמעות המילים: מצוקה ותבוסה וניצחון. היכן זה מתחיל והיכן זה מסתיים. הוא רצה לטפס על חומה חלקלקה – והטילו אותו בחזרה אל התהומות… מישה הבשיל במלחמה… אך לאחר מכן חש טעם מר בפה… אכול אכזבות ונחיתות… ואם נפל הגורל כך שהוא חזר שלם ובריא… עלו גלים ושטפו את הדם… את הזיעה… את האימה הגדולה – כאילו לא היתה מלחמה מעולם… והאבות לא רצו לוותר… הם חזרו להיות כינור ראשון בחיים… בכל מקום… לא בצבא, כמובן… ומישה לא ידע כי הוא בורח מן האב… ושם תהליך לא נמצא לו… האלים ששקעו השאירו רק תוהו ובוהו במוחו, בלבו, בעצביו המרוטים. והוא המשיך לשוחח עם אהרונציק, עם הבת של מולכו. שקוע בהזיות אין שחר, מחפש את עקבות ימי הילדות – כאשר היתה משמעות אחרת למלים, לפני הבגרות המכאיבה, לפני המלחמה… הוא המשיך להאבק עם צללים, והוא חפש אחר שפילמן ביפו… שלעולם איננו מופיע…
(ביפו – 9 בערב 25/6/59)
(מעקה ליד הנמל, כמה ארגזים שבורים. ג’ז העולה מקפה סמוך)
ג’ינג’י: די, תקום המפקד. אני אקח טכסי ותסע הביתה.
מישה: אני אחכה. שפילמן מוכרח להחזיר את הכסף. שמואלי לא חייב לו אפילו מיל אחד.
ג’ינג’י: אתה לא יכול כל הלילה לחכות אם לא בא עד עכשיו –סימן ששפיל עסוק במקום אחר.
מישה: אתה משקר לי – הה?
ג’ינג’י: מה אמרת?
מישה: אתה משקר לי. שפילמן פשוט לא רוצה לראות אותי – נכון?
ג’ינג’י: למה לא רוצה? בטח שרוצה – אבל הוא יש לו עסקים – לא רק המפקד… הרבה אנשים… זה הוא כמו הדיגים בחוף הים – יש לו רשת גדולה – ויש הרבה דגים… כל מיני… גדולים גם… חשובים גם… ממזר גדול, שפיל… יודע לפעמים עושה ידידות – באמת, מזמין הכל על חשבונו, כאילו יש לו לב טוב… אומר בתורת הלצה… כך – מתבדח – רוצה “שלג” רוצה “מריר” – זה החשיש – ואז ה“ידידים” שלו – לוקחים פעם, לוקחים אפילו עוד – ואז הבן אדם עולה בעננים – וכבר לא יכול בלי – ותיכף רץ לחפש את שפיל – אם לא ימצא את שפיל יהיו לו חלומות רעים מאד… ואז – כמו הדג ברשת… וכל יום יש לו עוד דגים חדשים. שכח מזה – הוא לא יחזיר את הכסף.
מישה: עכשיו אתה אומר לי?
ג’ינג’י: תראה, המפקד, – אני עובד אצלו, ועם שפיל לא מיצ’חק – ילדים – היה לו עובד אחד… שהתחיל לפתוח פה גדול… אני חושב מצאו אותו בחוף בבת-ים… אף אחד לא יודע מי עשה זה – אבל כולם אמרו זה שפיל ששלח מישהו. אצלו תמיד ידים נקיות, עם טבעות – אבל יש לו אנשים עם סכינים…
מישה: אתה מפחד ממנו?
ג’ינג’י: למה אתה אומר לי ככה? – שהדם יעלה לראש? אתה ראית אותי – אני הייתי פחדן?
מישה: לא. אבל יש אנשים שהם גיבורים רק במלחמה…
ג’ינג’י: לא יפה להגיד לי כך – למרות שאני לפעמים הייתי נותן לך “מנה” כמעט בגניבה משפיל. עושה קומבינסיה – כמו שאומרים. וכמה פעמים רצה לשלוח אליך, – בחודש האחרון – אז אני בקשתי שיתן לך זמן ולא ילכו להכות אותך – אז זה התודה שלי? תגיד?
מישה: לא התכוונתי להעליב אותך.
ג’ינג’י: להעליב? אבל יש לך טעות גדולה, המפקד, בענין הזה.
מישה: אני? איזה טעות?
ג’ינג’י: תראה, עשר שנים… אז טוב – כבר לא ביחד – אתה לא יודע מה עושה ג’ינג’י. בסדר – אין תלונה. אבל שנתיים אני עובר דרך האצבעות של המשטרה – ותמיד מביא בזמן – אז אתה פעם שאלת איפה הכתובת שלי גם? איפה אני גר?
מישה: (בתמהון ובהבנה) לא. לא שאלתי.
ג’ינג’י: אתה פעם אמרת לי – אולי ג’ינג’י – אני אבוא לבקר אצלך? ותשמע ממני. לא תאמין, אני גר עם האמא שלי – אשה שומרת נקיון מאד – כמה אני מספר לה שיש לי ידיד גדול, המפקד שלי, אני מקווה זה לא עלבון בשבילך, שאני מספר לה כך? שאתה הידיד שלי?
מישה: לא. זה בסדר.
ג’ינג’י: מפני שאולי אמרת את זה נכון, שיש אנשים שהם פתאום אנשים רק במלחמה… אז אולי בשביל זה עושים מלחמות שיראו מי באמת חבר – לא? לא הכל – רק אחת הסיבות של אלוהים – שפתאום… אז היא שאלה אותי מתי יבוא החבר שלך – נעשה לו תה. לא ראית איך הכוסות שלנו נוצצים… אז מה פתאום אני אגיד לך שתבוא אצלי? חשבתי על זה הרבה מאד – כמו שאומרים. שאלה למה אצלך תמיד יום כפור?
מישה: מי שאלה?
ג’ינג’י: האמא שלי. אני מספר לה הכל. לא הכל – כמעט. אז תבוא?
מישה: כן, ג’ינג’י. אני אבוא. טוב, אולי נעבור בכמה בתי קפה ונחפש אותו…
ג’ינג’י: עכשיו יותר טוב נדבר קצת. יש רוח מהים… וזה כמו שהיינו ישנים בשמיכות של הצבא… יחד… ואני אהבתי איך החברה ישנים – ואם שמיכה אחת למעלה – זה כמו אחים – לא? אז אל תלך, בין כה וכה לא תמצא אותו.
מישה: שמואלי נתן לו כסף – והוא מוכרח להחזיר.
ג’ינג’י: שפיל – אם שם היד שלו – תשכח מזה. תראה, הולכת שם מיריאל. אולי אתה רוצה שאביא לך אותה? היא נכנסה בקפה של מוסה. יש לה ידים – חמות, חמות. וכשאצלי עצוב בנשמה – גם כן בא אצלה. ואומרת איך העינים שלי יפות באמת, ואיך אני גם כן גבר מפואר… אתה חושב אני לא יודע שאומרת בשביל שיש תשלום – אבל בזה הזמן אני מאמין… אז זה לא רק בשביל שהיא אשה – רק שיש לה מלים כמו דבר בלשון… חבל5 רק שעובדת בשביל לוי, חושבת שאוהבת אותו… אתה מכיר את לוי?
מישה: אתה זוכר איך שהוא צעק אני לא רוצה למות?
ג’ינג’י: מי?
מישה: לוי.
ג’ינג’י: היו שלושה לוי בפלוגה. לא זוכר כלל שהיו צועקים, – אבל לוי אחר-בכלל.
מישה: אף אחד לא זוכר… (בכאב רב)
ג’ינג’י: בחייך, המפקד. שכח את זה. מתו–מתו. למה אתה עושה לך חיים עצובים בשביל תמיד לזכור, מה שהיה – היה. היתה מלחמה – היתה. מתו – מתו. יושב על הכביש באמצע הלילה ביפו וזוכר פתאום אחד לוי. תשאיר לאמא שלו לזכור אותו – ברוך דיין אמת. הוא לא בן-דוד שלך או קרוב – לא.
מישה: לא. הוא רק היה התלמיד הכי גרוע בכיתה.
ג’ינג’י: היא יצאה מהקפה. תסתכל. באה ומנענעת אצלה.
הי, מיריאל, בואי לפה. מנחשת גם ביד זו. עושה הכל. עוד לא ירדה לגמרי בכביש וכבר יודעת לנענע בהליכה כמו סוסה “אצילה”. הלב שלי מתחמם… למה אני אוהב לראות איך נשים הולכות בכביש – יכול להסתכל6 – אלף. בואי לפה, מיריאל.
מיריאל: (נכנסת) מה יש לך אתה?
ג’ינג’י: בואי, תשבי. תכירי זה המפקד שלי, מ“השחרור” – וזו מיריאל “המעוררת”.
מיריאל: זה לא דומה להיות מפקד בכלל. שתה הרבה או מה? עצוב?
ג’ינג’י: קצת עצוב.
מיריאל: גם עצבני?
ג’ינג’י: קצת עצבני. אולי תעשי בשבילו משהו משובח – הה? תעוררי אותו קצת.
מיריאל: תגיד לו שיבוא איתי.
ג’ינג’י: שמע, יה מישה, רוצה ללכת אצלה? (אם תוציא מהשפתיים את ה“צונג-גאם”?)
מישה: עזוב את זה. הנח לי.
מיריאל: הי, יודע גם לדבר – חשבתי חרש-אילם (יושבת לצד מישה). מה יש לך שאתה יושב פה כמו בארון מתים? המפקד שלך, עושה רושם היה לו מקרה מצער בחיים הפרטיים שלו.
ג’ינג’י: אל תעשה לה עלבון – זו באמת בחורה טובה, מיריאל.
מישה: איזה עלבון – מה אתה רוצה, ג’ינג’י? כל דבר זה תיכף עלבון אצלך.
מיריאל: נשים קצת “מיוזיק” הה? – אשיר לך “שנסו” טוב. ואחר כך נראה לחיות חיים משובחים. זה יושב כמו אבן באמת, היה לי כבר פעם “קליינט” כזה עלה למעלה – עלה מחר…
חשבתי רץ – זה בטח יש לו שריפה. ג’נטלמן…שלם “ואובוחה” אבל מה עשה? כל הלילה ספר לי הצרות שלו עם אשתו… רק היה מדבר, מדבר… ואחר כך אמר לי יותר טוב שאת הולכת “בדרך הישר” – כאילו אני הולכת עקום – כל דבר היה מקמט המצח ואומר: " זה באמת פרובלמה"…. אבל לא זז בכלל – חושבת פחד שאם קצת יזוז אצלי ישבור את המשקפיים7, אז טוב, אני אלך לקפה של מוסה – אם הוא לא רוצה – הוא לא מוכרח. אולי אני לא די טובה, או שהוא “תפרן” בלי מיל…
ג’ינג’י: אני אשלם בשבילך, המפקד.
מישה: תודה. אין צורך.
מיריאל: תבוא. תבוא. לא איכפת לי הכסף – רק חבל בחור נחמד יושב כך – ג’ינג’י.
ג’ינג’י: מה יש, מיריאל?
מיריאל: הכסף. אם תשלם תראה שהוא יבוא בעצמו.
ג’ינג’י: הי, כבר לא מאמינה בי?
מיריאל: בטח מאמינה – למה לא? אבל יותר טוב – תתן הכסף – קודם, שלא תשכח אחר כך. (מחבקת את מישה האדיש) שמע, בחור מתוק שלי, מה יש? תביט, אם לא תביט לא תראה… “בראד” זה. עושה רושם “מסטול” – לא?
ג’ינג’י: קצת.
מיריאל: מה לקח?
ג’ינג’י: לקח מה שלקח. מה זה חשוב מה לקח? מה שנתנו לו – לקח. זו כבר לא מאמינה בי. (לעצמו)
מיריאל: יש “מסטולים” לא יכולים לעלות. אפילו לא רוצים בכלל. לקח מן ה“מריר” או מן ה“שנופ”?
ג’ינג’י: “בנג”.
מיריאל: וולא אתה, ג’ינג’י, חה. חה. חה. – “בנג” – אתה מספר לי באמת דברים משמחים מאד.
ג’ינג’י: למה צוחקת?
מיריאל: אם זה יש לו אשה – מסכנה, בחיי. אז מה אמרת לי פתאום: תבואי?
ג’ינג’י: מה את מתכוונת, מיריאל?
מיריאל: חה. חה. חה. מתכוונת. זה “מסטול” שלא יכול… (לוקחת את ג’ינג’י הצידה).
ג’ינג’י: איך זה לא – אם גם הוא נשוי וגם הוא יש לו ילד שלו.
מיריאל: אולי עשה הפסקה… אם לקח ה“בנג” דוקא – תשמע ממני – אז לא שווה במיל בתורת להיות גבר. מה השם שלו?
ג’ינג’י: מישה, זה השם שלו.
מיריאל: (יושבת לצד מישה) תביט איך יש לו עינים יפות… והפה שלו חזק… ויש לו כסף כמו של סבלות… תראה לי את היד, חבר מתוק שלי… (היא נוטלת את היד האדישה של מישה, שעה שמתקרבים גורביץ האב בלוית אילנה. אילנה רואה את התמונה ונסוגה קצת…) הוך, איזה אצבעות ארוכות, תסתכל כמה ארוכות… ויש לו שינים חזקות… שינים שנושכות חזק… בוא אני אשים את השפתים שלי בשפתים שלך, ואתה תצא מזה הארון של המתים… בוא, תזיז את הראש, חבר מתוק שלי – תביט.
ג’ינג’י: אמרתי לך איזה מילים של דבש יש למיריאל המעוררת בלשון שלה ג’ינג’י משקר, הה? עכשיו תשירי לו שנסו – הה? ואחר כך תעלו – ואני אביט קצת בים… בשביל המפקד לא איכפת לי לחכות.
מיריאל: תראה היד, ג’ינג’י, אתה רוצה אנחש לך מה המזל שלך? היה יש פה כל מיני קוים מצוינים מאד… איך היד שלו חמה. הוף, כמה חמה היד שלו… שורפת אותי הזאתי… כמו תנור…
האב: מישה.
מיריאל: מי זה האיש ההוא?
ג’ינג’י: זה האבא שלו. תמיד מחפש אותו. זה כעסן גדול זה.
האב: מישה, אני מדבר אליך (מתקרב)… חברה טובה מזאת –הה?
מיריאל: מה הוא אמר?
ג’ינג’י: מעליב. אמר “חברה טובה מזאת לך” (בלחישה) תגידי לו משהו “בריא”.
מיריאל: (נרגזת) מישהו הזמין אותך לפה, אדוני?
האב: אני רוצה לדבר אל בני, לא אליך.
מיריאל: איך שאתה לא מחונך. – אתה לא רואה שאנחנו עסוקים ביחד?
האב: גבירתי, אל תעמדי לי בבקשה בדרך.
מיריאל: וולא אני תיכף תוקעת את הצפרנים שלי אצלך בעינים, וילך לעזאזאל “הלכה” ששלמתי בסלון…
האב: תראי גבירתי, אנחנו לא מכירים זה את זו… ומעולם לא נפגשנו…. ולכן אני….
מיריאל: אתה האבא שלו – לא?
האב: כן.
מיריאל: ואני מיריאל “המעוררת” – ועכשיו אנחנו מכירים “זה את זו” – תפסיק לצחוק, יה ג’ינג’י. עבדתי פעם בקפה… ואני יודעת איך מדברים עם אדון חשוב…
האב: מה היא רוצה האשה הזאת?
ג’ינג’י: די. די. מיריאל, עכשיו תלכי לקפה של מוסה… תקבלי שם קצת “קליינטורה”…
מיריאל: (מחקה את האב) “מה היא רוצה האשה הזאת?” אני אגיד לך, אדון. אם הבן שלך בא ליפו, יושב כך במדרכה, שסמן שבורח מהבית. אני חכמה – לא? לא כל כך. רק אני “מומחית” בבני אדם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.